מדריך רחובות תל אביב יפו/ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Creative Commons License
Creative Commons Attribution icon
מאמר זה מוגש בכפוף לרשיון CC by,
המתיר שימוש כללי בכפוף לאזכור שם המחבר.

מחבר: מדריך הרחובות של תל־אביב-יפו, מוגש באדיבות עיריית תל־אביב-יפו.


תוכן עניינים

באכר בנימין זאב דר (1913-1850)[עריכה]

בלשן וחוקר מדעי היהדות. נולד בהונגריה ולמד בלשנות שמית ומזרחית באוניברסיטה של בודפשט וכן באוניברסיטה ובבית מדרש לרבנים בברסלאו. קיבל תואר דר לפילוסופיה מאוניברסיטת לייפציג הוסמך לרבנות וכיהן כרב של העיר סגד. עמד בראש מפעל לתרגום התנך להונגרית. במחקריו היהודיים על ספרות התורה שבעל פה ניסה לקבוע את חלקו של כל תנא ואמורא בגיבוש האגדה; ובבלשנות – היה ממניחי היסוד לחקר הדקדוק העברי מימי התלמוד עד שלהי ימי הביניים.

באסולה משה הרב (1560-1480)[עריכה]

נוסע יהודי שביקר בארץ־ישראל; כתב ספר על מסעו ועל החיים בארץ. נולד באיטליה והיה רב בעיר פיסארו. עלה לרגל לארץ־ישראל ב־1521. עם שובו לאיטליה התמנה לראש ישיבה באנקונה. בשנותיו האחרונות שב לארץ והתגורר בצפת בשכנות עם רבי משה קורדוברו*. חיבורו על הארץ נדפס בעילום שם; יצחק בן צבי* זיהה אותו ופירסם אותו מחדש.

בְּאֵר טוֹבִיָּה[עריכה]

מושב במישור החוף ממערב לקרית מלאכי. ב־1887 הוקמה כאן מושבה לדוגמה על אדמות הברון רוטשילד שנקראה קסטינה כשם כפר ערבי סמוך. התנכלות מצד הערבים השכנים ומחסור במים גרמו לנטישת המתיישבים. כשיושבה מחדש ב־1896 קראו למקום בשמו הנוכחי. גם במאורעות 1929 נטשו התושבים את המקום וב־1930 הוקם היישוב בשלישית הפעם כמושב. בְּאֵר טוֹבִיָּה

בניין מוגרבי וכיכר ב' בנובמבר (רחוב אלנבי)54[עריכה]

בניין מוגרבי שהיה ואיננו עוד היה אמור לשמש את האופרה. היזמה להקמתו נזקפת לזכותם של האדריכל יוסף ברלין ומאיר דיזנגוף ששיכנעו את יעקב מוגרבי סוחר יהודי עשיר שעלה לארץ־ישראל מדמשק כי עדיף בית אופרה בתל אביב על פני בית חנויות ומשרדים. אחד המאפיינים בעבודותיו של יוסף ברלין הוא הפשטת הקשת המזרחית לכדי משולש ושימוש בלבני סיליקט חשופות. בבניין מוגרבי השתמש ברלין בחלונות מעוטרים בסגנון אר־דקו ובזכוכיות צבעוניות אופייניות שאותם שילב באולם התיאטרון. הבית תוכנן בשנת 1928 ובנייתו הסתיימה בשנת 1930. בקומת המרתף היה אולם הצגות ומעליו אולם קולנוע שגגו נפתח בקיץ ושאותו תיכנן המהנדס מקס זרניצקי. באולם התחתון הציגו במהלך השנים תיאטרונים רפרטואריים וסאטיריים: האוהל הבימה המטאטא הקאמרי שנים רבות שימש המבנה שני אולמות קולנוע מוגרבי הגדול ובעל היציע – וסטודיו הקטן שבו הוקרנו סרטי איכות. במרכז הכיכר שמחוץ לבניין ניצב השעון של מוגרבי שהפך לנקודת מפגש. עליו כתב נתן אלתרמן בשירו הילד נסים: ועד היום יוצא לבי אל הפנס של מוגרבי... שריפה קשה פגעה במבנה ובשנת 1989 נהרס בניין מוגרבי והפך למגרש חנייה.

בְּאֵר יעקב[עריכה]

מועצה מקומית ליד רמלה. נוסדה כמושבה ב־1907 בידי עולים מהקווקז ונקראת על שמו של רבי יעקב יצחקי רבם של המתיישבים הראשונים. עם קום המדינה נקלטו במושבה כ־ 700 משפחות נוספות. (בהקשר המקראי: הבאר שממנה באה רחל לשאוב ויעקב אבינו גלל מפיה את האבן שכיסתה אותה.)

בְּאֵר שֶׁבַע[עריכה]

מהערים העתיקות והגדולות בארץ ובירת הנגב. שמה קדום וניתן לה משום השבועה החוזרת של אברהם ויצחק מצד אחד ושל אבימלך מלך גרר מצד שני על דבר שבע בארות המים. בימי בית ראשון נזכרת כגבול הדרומי של הממלכות. הוקמה מחדש בידי התורכים ב־1900 אך עד 1948 היתה עיירה קטנה ומבודדת; שוחררה במלחמת העצמאות ומאז הפכה לעיר גדולה המשמשת מרכז תעשייה ומסחר שבה אוניברסיטה ובית חולים תיאטרון ומוזיאונים איצטדיון ועוד.

באר שבע[עריכה]

מהערים העתיקות והגדולות בארץ ובירת הנגב. שמה קדום וניתן לה משום השבועה החוזרת של אברהם ויצחק מצד אחד ושל אבימלך מלך גרר מצד שני על דבר שבע בארות המים. בימי בית ראשון נזכרת כגבול הדרומי של הממלכות. הוקמה מחדש בידי התורכים ב־1900 אך עד 1948 היתה עיירה קטנה ומבודדת; שוחררה במלחמת העצמאות ומאז הפכה לעיר גדולה המשמשת מרכז תעשייה ומסחר שבה אוניברסיטה ובית חולים תיאטרון ומוזיאונים איצטדיון ועוד.

בארט אהרון דר (957-18901)[עריכה]

ממנהלי בנק אפק*. נולד בגרמניה למד משפטים והיה ממנהיגי תנועת המזרחי – לימים חלק מהמפדל - בגרמניה ובארץ ציר לקונגרסים הציוניים מטעמה ועורך־ הדין של הקונגרס בשנות ה־20 של המאה ה־20. עלה לארץ־ישראל ב־1933 עבד כעורך־דין ונעשה סגן מנהל בנק אפק ב־1938 וכן יור הנהלת כופר היישוב ועוד. עם הקמת המדינה פעל – עם הופיין* – לייצובה מבחינה כלכלית וחתום עם הופיין על שטרות הכסף הראשונים של ישראל. ספרו דורנו מול שאלת הנצח ראה אור ב־1954.

בְּאֵרִי[עריכה]

שמו העברי של ברל כצנלסון (1944-1887) מראשי תנועת העבודה מייסד היומון דבר ועורכו הראשון. (על שמו זה נקרא קיבוץ בנגב המערבי מדרום לעזה שנוסד במוצאי יום הכיפורים תשז-1946 כאחד מ־11 יישובים שהוקמו בלילה אחד. נקרא תחילה על שם גרעיני הצופים שהקימו אותו אחר כך בארות ולבסוף – בארי.) בתל־אביב רחובות כצנלסון* וקצנלסון* ולכן נקרא הרחוב בשמו הפחות מוכר של ברל.

בבלי[עריכה]

ציון שמו של התלמוד בנוסח שנקבע בבבל ונערך במאה ה־5 לספירה – להבדיל מהתלמוד הירושלמי שנכתב ונחתם לפניו. זהו האוסף הגדול ביותר של דיונים הלכתיים מעורבים בדברי אגדה שנערכו על סמך מסכתות מסוימות משישה סדרי המשנה*. כל מסכת תלמודית פותחת במשנה ומיד אחריה מובאים דברי התנאים. (ראו מסגרת בעמוד 218)

בגין מנחם (1992-1913)[עריכה]

מפקד האצל במאבקו נגד השלטון הבריטי וראש הממשלה השישי של ישראל. נולד בליטא למד משפטים באוניברסיטת וארשה הצטרף לביתר ב־1929 והיה נציב ביתר בפולין ב־1939. עלה לארץ־ישראל ב־1942 כחייל בצבא הפולני הועמד בראש אצל* ב־1943 הכריז על מרד נגד שלטון המנדט הבריטי והנהיג אותו עד לעזיבת הבריטים ב־15 במאי 1948. התגורר בדירה צנועה ברחוב רוזנבאום בתל־אביב. הקים מפלגה פוליטית ועמד בראשה בגלגוליה השונים – חירות גחל הליכוד – ב־1983-1948. שנים רבות היה באופוזיציה; ערב מלחמת ששת הימים* ב־1967 הצטרף לממשלת האחדות כשר בלי תיק ופרש מהממשלה ב־1970. ב־1977 הקים ממשלה בראשותו וכיהן כראש ממשלה עד 1983. ניהל משא־ומתן עם נשיא מצרים סאדאת וחתם עמו על הסכם שלום. ב־1978 קיבל עם נשיא מצרים סאדאת פרס נובל לשלום. ב־1982 קיבלה הממשלה בראשותו את ההחלטה לצאת למלחמת שלום הגליל הרחיקה מגבולה הצפוני את האיום הסורי וסילקה את אשף מלבנון. ארועי מלחמה זו כמו גם מות אשתו ומצבו הבריאותי היו בין הגורמים שמייחסים להתפטרותו החידתית בספטמבר 1983. מאז ועד מותו הסתגר בביתו.

בדולח[עריכה]

שם סמלי. סוג של מינרל שקוף או שקוף למחצה – קווארץ או צורן דו חמצני. נזכר באוצרות ארץ החוילה בתנך: וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדֹלח ואבן השהם (בראשית ב). היום מוכר כמין משובח של זכוכית זכה. (אחרי מתן השם לרחוב הוקמה היאחזות נחל בשם זה בדרום רצועת עזה. חלק מתושבי הקבע של המושב באו מקרב מפוני ימית.)

בובליק גדליה (1948-1875)[עריכה]

עיתונאי ופעיל בתנועה הציונית. נולד ברוסיה היגר לאמריקה הדרומית והיה איכר ומורה בארגנטינה. שלוש שנים לאחר מכן היגר לארצות־הברית ערך עיתונים והיה פעיל בתנועת המזרחי.

בובר שלמה (1906-1827)[עריכה]

חוקר ספרות המדרשים והאגדה. נולד ופעל בלבוב פולין. ליקט שרידי מדרשים ההדיר והדפיס מהדורות מדעיות של מדרשים שהיו גנוזים עד ימיו. להערכה רבה זכו המהדורות שפירסם לקבצי המדרשים תנחומא* לתורה לפי כתבי יד שנמצאו בספריות בעולם; לקח טוב שכל טוב ומדרש אגדה על התורה. בנוסף למדרשים הביא להדפסת ספרים משל רשי שאבדו וכתב על חכמים ומנהיגים יהודים בלבוב. נכדו שגדל בביתו הוא הפילוסוף מרטין בובר.

בוגרשוב חיים דר (1963-1876)[עריכה]

ממייסדי הגימנסיה* העברית הרצליה וחכ. נולד בקרים. בעל תואר דר לפילוסופיה מאוניברסיטת ברן בשווייץ. עלה לארץ־ישראל ב־1906 ונמנה עם מקימי הגימנסיה ועם מוריה הראשונים. היה ציר לקונגרסים הציוניים ולאסיפת הנבחרים בארץ וחבר מועצת עיריית תל־אביב. יזם את בנייתה של שכונה למען חסרי הדיור בעיר נורדיה וכהוקרה לפועלו הוחלט על קריאת רחובהּ הראשי על שמו עוד בחייו. החליף את שמו לבוגר אך הרחוב נשאר בשמו הקודם. תואר אזרח כבוד של תל־אביב הוענק לו ב־1956 במלאת לו 80.

בודנהיימר יצחק (1940-1865)[עריכה]

ממנסחי תכנית בזל* ומנשיאי הקרן הקיימת לישראל*. נולד בגרמניה למד משפטים היה פעיל בחובבי ציון ומעוזריו הקרובים של הרצל*. עלה לארץ־ישראל ב־1935 וגר בירושלים. תואר אזרח כבוד של תל־אביב הוענק לו ב־1940 במלאת לו 75.

בויאר אברהם (1979-1907)[עריכה]

חבר מועצת עיריית תל־אביב-יפו מטעם הפועל המזרחי וסגן ראש העירייה בשנות ה־50. נולד בפולין היה מורה ופקיד ועלה לארץ־ישראל ב־1933. נשא בתפקידים ציבוריים; מ־1946 היה חבר אסיפת הנבחרים ומ־1955 - סגן ראש עיריית תל־אביב וראש מחלקת התברואה.

בוני העיר[עריכה]

שם סמלי. לכבוד המתכננים הקבלנים הבנאים ובעלי המלאכה שחברו אלה לאלה בבניינה של העיר העברית הראשונה תל־אביב בהם מי שלא זכו שיהיה רחוב על שמם.

בוסל יוסף (1919-1891)[עריכה]

ממייסדי דגניה* וממעצבי רעיון הקבוצה. נולד ברוסיה. עלה לארץ־ישראל ב־1908 עבד במושבה רחובות ובחצר כנרת*. ב־1910 נמנה עם מקימי דגניה והיה מאישי הציבור הבולטים בארץ. טבע בכנרת.

בּוֹס תָנאי (המאה ה־7 לספירה)[עריכה]

ראש גולה בבבל ובפרס אחרי הכיבוש המוסלמי. אביו היה חנינאי או מר חנינא ושמו נגזר מהמלה בוסתן (גן) בוסתנאי שמקורה פרסי. האגדה מספרת שמלך פרס ציווה להרוג את כל הצאצאים של בית דוד ובחלום בא לפניו המלך דוד ומנע ממנו לגדוע את העץ האחרון בבוסתן. לכן חמל על אלמנתו של חנינאי שהיתה בהריון והזמין את בוסתנאי לחצרו ובבוא המועד מינה אותו לראש הגולה. הח'ליף עומר אישר את כהונתו עם הכיבוש הערבי. גם בניו היו ראשי גולה.

בועז (בֹּעַז) (המאה ה־11 לפנהס)[עריכה]

אבי סבו של דוד המלך*. מצאצאי נחשון* בן עמינדב נשיא שבט יהודה אחרי יציאת מצרים. הוא עצמו חי בתקופת השופטים. כקרוב־רחוק לאלימלך נאות לשאת לאשה את רות* וכך ירש את אדמות המשפחה. הסיפור על האופן שבו נעשה הדבר יכול ללמד על יחסי גברים ונשים בתקופת התנך. בשולי הסיפור המובא במגילת רות בתנך מתברר ייחוסו. לא הרחק עוד רחובות מהשושלת: עמינדב שלמון ועובד. (בועז היה גם שמו של אחד העמודים בבית המקדש.)

בּוּקי בן יָגלי [בֻּקִי ][עריכה]

שם העט שבו חתם על יצירותיו דר יהודה לייב קצנלסון (1917-1846) בעקבות שמו של נשיא משבט דן ([[במדבר לד 22]]). נולד פעל ומת ברוסיה ביקר בארץ־ישראל. היה רופא וחוקר וכן סופר והעורך הראשי של האנציקלופדיה היהודית־רוסית. נמנה עם מקימי אגודת חובבי שפת עבר ברוסיה כתב מחקרים על חכמת הרפואה בתלמוד הלל את החזרה לעבודת האדמה בסיפורו שירת הזמיר ועוד.

בוקסנבאום יוסף (1991-1906)[עריכה]

ממייסדי משרד הביטחון. היה קצין בצבא ארצות־הברית הצטרף למאמץ הציוני והיה מפעילי ההעפלה. אחרי קום המדינה היה ממניחי היסודות למשרד הביטחון וכן עסק בהקמת מפעלי תעשייה בתחומי הרכב. מגדולי התורמים למוזיאון ישראל וחבר בוועד המנהל של המוזיאון.

בוקשפן דוד יצחק דר (1972-1904)[עריכה]

מנהל מפעל וממנהיגי הציונות. נולד ברומניה למד באוסטריה שאליה עבר עם הוריו היה יור הסתדרות הסטודנטים היהודים באוסטריה ב־1930-1928 וסיים כדוקטור למשפטים. היה יור ברית הציונים הרוויזיוניסטים באוסטריה. עלה לארץ־ישראל ב־1934 וניהל מפעל תעשייתי. היה יור ועד המורשים של ההסתדרות הציונית החדשה חבר הוועד הפועל הציוני וחבר ההנהלה העולמית של ברית חירות הצהר. מקום המדינה עד 1960 היה יור קרן תל־חי.

בורוכוב דב בר (1917-1881)[עריכה]

ממעצבי דרכה של הציונות הסוציאליסטית. נולד ברוסיה. שילב את הלאומיות היהודית (הציונות) בתפיסה סוציאליסטית על־לאומית בעיקר תוך התנגדות לדרכה של הבונד. בהשפעת אוסישקין* תמך בציונות המעשית. היה חוקר חשוב של לשון היידיש. היגר לארצות־הברית וחזר לרוסיה עם פרוץ המהפכה. נפטר מדלקת ריאות. עצמותיו הובאו מקייב לישראל.

בורלא יהודה (1969-1886)[עריכה]

סופר. נולד בירושלים למשפחה שישבה בארץ כ־300 שנה. סיפוריו הראשונים נדפסו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. בין קבצי הסיפורים שערך היתה גם אסופה של דברי ספרות עברית־ערבית. רוב שנותיו גר בתל־ אביב וילדיו למדו בגימנסיה הרצליה. ספרו אשתו השנואה נדפס בהמשכים בירחון התקופה. מספריו: בלי כוכב (פרס ביאליק) עלילות עקביה (פרס ביאליק) כיסופים אדם אלה מסעי יהודה הלוי – מעין מחווה ליוצאי ספרד שעמם נמנה. חתן פרס ישראל לספרות עברית לתשכא־1961.

בורמה[עריכה]

לדרך שנפרצה לירושלים ושבה הצליחו לעבור שיירות אספקה קראו דרך בורמה – על שם דרך קשה שבה הועברו נשק ואספקה לצבא סין שנלחם ביפנים הפולשים במלחמת העולם השנייה. לימים הפגינה בורמה ידידות כלפי ישראל. או־נו ראש ממשלתה ביקר בתל־אביב והתקבל על ידי ראש העירייה ישראל רוקח. (בשנות ה־90 של המאה ה־20 שינו ראשי המשטר הצבאי את שמה למִיאָנמר.)

בושם[עריכה]

ניחוח נעים הנודף מצמחים מסוימים. נזכר גם בתנך: דודי ירד לגנו לערֻגוֹת הבֹּשֶׂם לרעוֹת בגנים ולִלְקֹט שושנים (שיר השירים ו).

בזל[עריכה]

עיר בצפון־מערב שווייץ שבה התכנס הקונגרס* הציוני הראשון ב־1897. הניסוח הראשון לדרכה של התנועה הציונית נקרא משום כך תכנית בזל והרצל אמר בה משפט נבואי בבזל ייסדתי את מדינת היהודים; הוא אף הוסיף כי 5 שנים ולכל היותר 50 שנים אחר כך תקום מדינה כזאת - והמדינה אכן הוקמה 50 שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון. בחור אליהו – ראו אליהו בחור בחור אליהו בית ביאליק (רחוב ביאליק 60 ) שבוע לאחר בואו לארץ בשנת 1924 נערך לכבודו של חיים נחמן ביאליק טקס שבו נקרא רחוב על שמו – מהמקרים הנדירים שבהם נקרא רחוב על שם אדם חי. היום זהו רחוב צנוע אבל כבר בשנת 1925 היה זה הרחוב שבו שכנה עיריית תל אביב. בניית ביתו של המשורר הלאומי ברחוב זה החלה בשנת 1925. את רכישת המגרש מימן ביאליק מהכנסות מהדורה מיוחדת של כתביו. המתכנן היה האדריכל יוסף מינור והסגנון – לאומי ארצישראלי. זה בית אירופי בתכניתו בנוסח שהיה מקובל בראשית המאה. לבושו החיצוני שאול מאוצר הצורות של אדריכלות האיסלם בשילוב חופשי... (אב יפה עשרים השנים הראשונות הקיבוץ המאוחד). ביאליק התנגד למרפסת בחזית הבית אך האדריכל מינור טען שבלי זה יהיה הבית כמו פנים בלי חוטם (חיים גליקסברג ביאליק יום יום). בחצר האחורית ניטע גן שכלל את כל שבעת המינים. את פנים הבית מעטרים אריחי קרמיקה שהוכנו בסדנת בצלאל ומציגים את פרשת המרגלים ארון הברית ושנים־עשר השבטים. לבית המורם מעם גם בשל מבנה השטח – הוא בנוי על גבעה טבעית – נכנסו חיים נחמן ורעייתו מניה בשנת 1926. בית ביאליק שהיה מהמפוארים בתל אביב עורר ביקורת חריפה בחוגי סופרים ומשוררים עניים. אישיותו של ביאליק היתה רב צדדית כיצירתו. משורר מחבר סיפורים ואגדות כותב מאמרים מתרגם עורך ועם זאת איש עסקים ואיש חברה. בתל אביב היה לאיש ציבור ורבים באו אליו לבקש עזרה עד שנאלץ לתלות פתק על דלתו: ח.נ. ביאליק נענה לדורשיו במעונו רק בכל שני וחמישי לשבת משעה 7־5 בערב. הוא נפטר ביולי 1934; מעט לפני מותו עקר מדירתו ושכר דירה ברמת גן; את ביתו השכיר למשפחה מדרום אפריקה. לאחר מותו תרמה האלמנה את הבית לעירייה ובתמורה קיבלה דירה ברחוב מלצ'ט. לאחר שיפוץ נפתח הבית לקהל בניהולו של משה אונגרפלד. על שטח הגן מאחורי הבית הוקם בשנות השישים בית מניה ביאליק בתכנון מהנדס העיר עמיעז. המבנה היה אופייני לשנות ה־60: קווים ישרים וחלונות לכל גובה הבניין. לאחר מותו של אונגרפלד בשנת 1980 החל שיפוץ מקיף שארך שבע שנים. בבית ביאליק ובבית מניה מתקיימים תערוכות ומפגשי תרבות.

ביאליק חיים נחמן 1934-1873[עריכה]

משורר סופר חוקר ספרות מתרגם באוקראינה למד בחדר ובישיבת וולוז'ין* והחל לכתוב שירה. שירו הראשון שנדפס היה אל הציפור (1891) שיר געגועים לארץ־ישראל שהעמיד אותו בחזית הציונות עוד לפני שהיתה לתנועה מדינית. מלבד שירה כתב גם סיפורים קצרים ומאמרים בתחום הספרות. בסוף המאה ה־19 הקים עם רבניצקי ש' בן ציון* ולוינסקי* את הוצאת מוריה. ב־ 1907 נדפס חלקו הראשון של ספר האגדה: ליקוטים מהתלמוד ועוד פרי עבודתו המשותפת עם רבניצקי. ב־ 1921 הקים בברלין את הוצאת דביר. עלה לארץ־ישראל ב־ 1924 והשתקע בתל־אביב ונעשה אזרח כבוד של העיר ב־ 1933. בפזמון על שילשֵים כתב על יד סבו הנכד./ הבן ליד אביו /- יחדיו ארגו מסכת/ פלאייך תל־אביב. הבית שבו גר עם מניה אשתו – ברחוב זה שנקרא על שמו עוד בחייו – משמש זה שנים רבות כספרייה מוזיאון ומרכז לפעולות תרבות.

ביירון ג'ורג' גורדון לורד 1824-1788[עריכה]

משורר אנגלי. נולד בלונדון למשפחת אצולה למד בקיימברידג' וכתב בחרוזים עוד מילדות. מ־1809 היה חבר בבית הלורדים הגן על זכויות העובדים ועל עמים משועבדים. ב־1823 הצטרף להתקוממות של היוונים נגד תורכיה ומת מקדחת ביוון. בין שיריו נעימות עבריות שתורגמו והולחנו.

בילו[עריכה]

ראשי תיבות של הסִּסמה בית יעקב לכו ונלכה. ארגון סטודנטים שקם ברוסיה כתגובה על הפרעות של 1881 וגרס כי על היהודים לעזוב את אירופה שבה גברה האנטישמיות ולחדש את חייהם בארץ אבותיהם. חלק מחברי התנועה עלו לארץ־ישראל ב־1882 עבדו במקווה ישראל* אחר כך בראשון לציון* ולבסוף הקימו את המושבה גדרה. חזונם להט אמונתם ונכונותם להקרבה היו סמל לדרכם של בוני הארץ ומחדשי ההתיישבות בה.

בילטמור[עריכה]

מהרחובות ששמם קשור בארועים שהוליכו להקמת המדינה: במלון זה בארצות־הברית נדונה ב־1942 בהנהגת ויצמן* ובן גוריון* תכנית של התנועה הציונית להקים קהיליה יהודית במקום שלטון המנדט הבריטי. אסיפת בילטמור הנבחרים של יהודי הארץ אישרה בדצמבר 1944 את התכנית – הקמת מדינה עצמאית. בסמוך רחובות הקשורים בעצמאות: ה באייר תשח כיכר המדינה ז'בוטינסקי ויצמן שרת.

בילינסון משה דר 1936-1890[עריכה]

מבעלי הדעה המרכזיים בעיתון היומי דבר. נולד ברוסיה למד רפואה והיה ממנהיגי מפא"י. היגר לאיטליה אחרי מלחמת העולם הראשונה ועלה לארץ־ישראל ב־1924. שנה אחר כך עם ייסוד עיתון ההסתדרות דבר הצטרף למערכת וכמעט מדי יום נדפסו מאמרים ורשימות פרי עטו. על שמו נקרא בית־חולים גדול בפתח תקווה העיר שבה התיישב בבואו לארץ.

בינט מאיר 1954-1917[עריכה]

מאיר מקס בינט לוחם סתר של המודיעין הישראלי שפעל במצרים בשנים הראשונות למדינה. נולד בהונגריה , גדל בקלן, גרמניה. היה חבר בברית חלוצים דתיים. עלה לארץ־ישראל עם הוריו ב־1935 בעלייה בלתי ליגלית. בשנים 1942-1945 שהה באבדאן, איראן שם עבד בחברה האנגלו אירנית (בתי זיקוק)והדריך נוער יהודי לעלייה. בהמשך השתלם באנגליה בהנדסה אלקטרונית. באיטליה עסק בבניית מכשירי אלחוט לאניות מעפילים ("הגדעונים"). מאיר התגייס לצה"ל ב- 1.2.1948 ונשלח מ־1949 ליעדים שונים בעולם למשימות מודיעין. היה רב סרן כשנתפס במצרים בעקבות פעולות הנפל (העסק הביש; ראו מרזוק ועזר) ובחר לשלוח יד בנפשו לאחר חמישה חודשי חקירות ועינויים בכלא בקהיר . גופתוהועברה לישראל ארבע שנים לאחר מותו. מאיר הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. בינט אדם רחב אופקים בעל כישורים מילוליים ריאלים אמנותיים וכושר אלתור והמצאה מעשי ורעיוני יוצאי דופן. מידע נוסף באתר לזכרו www.meirmaxbineth.org

ביריה[עריכה]

יישוב בגליל סמוך לצפת. מהיישובים שבהם התגוררו יהודים מאות רבות של שנים: בעיירה ביריא הנזכרת עוד בתלמוד ישב לימים רבי יוסף קארו מחבר שולחן ערוך. את היישוב בן זמננו יסדה ב־1945 תנועת בני עקיבא על אדמות הברון רוטשילד. היה מוקד לעימותים עם השלטון הבריטי בשלהי שלטון המנדט. מושב עולים שהוקם ב־1949 ניטש - ושוקם ב־1971.

בירנבוים נתן 1937-1864[עריכה]

הוגה דעות וסופר. היה ממייסדי תנועת קדימה והדפיס מ־ 1885 את העיתון הלאומי היהודי הראשון. מקובל שהטביע את המושג ציוניזמוס ב־1890. נודע בשמו הספרותי מתתיהו אחר והיה מראשי הדוברים בקונגרס הציוני הראשון ב־1897. מאוחר יותר התנגד לדרכו של הרצל פרש מהתנועה הציונית והצטרף לאגודת ישראל. סבר שליהודי הגולה מקום במסגרת התנועה הציונית וצידד בטיפוח היידיש. בילינסון משה דר

בירנית[עריכה]

הר בגליל העליון מצפון מערב לצומת סאסא שבו היתה היאחזות נחל ב־1964. פירוש השם הוא מצודה או ארמון מוקף ביצורים. מלך יהודה יהושפט בנה בירניות וערי מסכנות (דברי הימים ב יז) ואילו על מלך יהודה יותם נאמר כי וערים בנה בהר יהודה ובחרשים בנה בירניות ומגדלים (דברי הימים ב כז).

בית אורן[עריכה]

מהרחובות ששמם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת העצמאות. קיבוץ בהר הכרמל דרומית לחיפה. מדרונות ההר משופעים בעצי אורן ומכאן שמו. נוסד ב־1939 בידי חברי תנועות נוער סוציאליסטיות שימש בסיס אימונים של ההגנה וחבריו נטלו חלק פעיל בהורדת מעפילים אל החוף ובהסתרתם וכן בפריצה למחנה המעצר בעתלית ב־1945. במקום אתר לזכר הצנחנים* הארצישראלים שנספו במלחמת העולם השנייה.

בית אל[עריכה]

עיר קדומה הנזכרת בתנך: כאן חלם יעקב על סולם שבו מלאכים עולים ויורדים. היתה חלק מנחלת שבט בנימין בימי השופטים היה בה מקדש ושימשה כמרכז פולחני ומאוחר יותר העמיד בה ירבעם אחד משני העגלים מזהב שסימנו את גבול ממלכתו ממלכת ישראל. המקדש נותץ בימי יאשיהו מלך יהודה ועם החורבן ננטשה העיר. בימי בית שני חודש היישוב אבל עם חורבן הבית הידלדל - ועם זאת הוסיף להתקיים עד לכיבוש הערבי. שרידיה נמצאים בתחומי הכפר ביתין. יישוב עברי חדש בשם זה הוקם בסמוך ב־1977.

בית אלפא[עריכה]

קיבוץ במזרח עמק יזרעאל למרגלות הגלבוע. הוקם ב־1922 ושימש בסיס יציאה להקמת יישובי חומה ומגדל בימי המרד הערבי (1939-1936) וכן למצבורי הנשק של ההגנה. בשטחו נמצא בור מים מטויח מימי בית ראשון ובית כנסת מהמאה ה־6 לספירה. בקיבוץ השכן חפציבה התגלו שרידי היישוב בית אלפא מתקופת המשנה ובהם רצפת פסיפס מרהיבה של בית כנסת.

בית אשל[עריכה]

אחד משלושת המצפים הראשונים שהוקמו בנגב ב־1943. שמות רחובות ניתנו גם על שם שני האחרים גבולות ורביבים. בית אשל הוקם סמוך לבאר שבע כדי לבדוק את האפשרות להתיישבות יהודית בנגב. בית אשל

בית גוּבְרין[עריכה]

קיבוץ בחבל לכיש ממזרח לקרית גת. נוסד ב־1949 בידי יוצאי הפלמח. נקרא בשם עיר גדולה מימי בית שני ששכנה ממערב לקיבוץ ושנקראה אלאוטרופוליס בתקופה הרומית; העיר הוסיפה להתקיים בתקופה הביזנטית הערבית והצלבנית ועל חורבותיה קם הכפר הערבי בית ג'ברין שניטש במלחמת העצמאות.

בית הבד[עריכה]

השקערורית שבתוכה הונחו הזיתים למסיק ועליה הונחה הקורה העבה – הבד – שסחטה מהם את השמן. לעתים קוראים כך למקום (המבנה) ששימש לעצירת השמן שהופק מהזיתים. בסמטה זו נמצא בית חרושת לשמן הראשון בתל־ אביב ומכאן שמה.

בית החיים[עריכה]

שם אחר על דרך ההיפוך לבית קברות – הנקרא גם בית עלמין (בית עולם). הסמטה נמצאת בצדו האחורי של בית הקברות הישן בתל־אביב שהכניסה אליו נמצאת ברחוב טרומפלדור.

בית הלל[עריכה]

כך כונו תלמידי הלל הזקן* (סוף המאה ה־1 לפנהס והמאה ה־1 לספירה) כשלוש מאות שנים התנהלו ויכוחים בינם ובין תלמידי בית שמאי* בשאלה איך לקבוע הלכות. כמעט בכל הויכוחים נקבעה ההלכה לפי בית הלל. (המושב בשם זה בגליל העליון סמוך לקריית שמונ הָ נקרא על שם דר הלל יפה מחלוצי הרופאים בארץ בשנות העלייה השנייה. נוסד ב־1940; נעזב ויושב מחדש ב־1950.)

בית השואבה [סמטה][עריכה]

לפני שחרב בית המקדש התקיימה בו שמחה ערב־ערב בחול המועד סוכות וייתכן שקשרו אותה בניסוך המים - מנהג שתוקן למרות התנגדות הצדוקים. ואולם ביטויי השמחה היו קשורים בהדלקת אור דווקא; לא היתה חצר בירושלים שלא האירה מאור בית השואבה. שם הרחוב נגזר ממכון המים העירוני שהיה בו. ביתוס – ראו אחרי בית שמאי

בית חדש[עריכה]

ספרו הגדול וכינויו של רבי יואל סירקיש (או סרקיס; 1640-1561): פירוש לספר ארבעה טורים מספרי ההלכה החשובים ביותר שכתב רבי בן אשר – המכונה בעל הטורים* – ומנגח בספרו את קודמו הגדול רבי יוסף קארו* ואת ספרו בית יוסף*. סירקיש נולד בפולין ושימש רב בכמה מעריה. היה מגדולי הפוסקים האשכנזים שפעלו אחרי איסרליש*.

בית חורון[עריכה]

הרים בדרך הקדומה מהשפלה אל גב ההר. כאן רדף יהושע את מלכי האמורי ואבנים גדולות נפלו עליהם מהשמים. שלמה בנה כאן שתי ערי מצור בית חורון עליון ובית חורון תחתון; והשמות השתמרו בשמות הכפרים הערביים בית ע'ור – א־תחתא (תחתון) ואל־ פוקא (עליון) – וכן בשם היישוב הקהילתי בית חורון שהוקם ב־1977.

בית יוסף[עריכה]

שם ספרו ההלכתי החשוב של רבי יוסף קארו* ששימש יסוד לשולחן ערוך* והוא פירוש לספרו של רבי יעקב בן אשר המכונה בעל הטורים* לכבוד ספרו. (המושב בעמק בית שאן נקרא על שם יוסף אהרונוביץ*.)

בית יצקר[עריכה]

בית בשכונה ערבית סמוכה אבו כביר שבו חייתה משפחת יצקר משפחת חלבנים שעלתה מרוסיה. בבית הנשקף היום לרחוב קיבוץ גלויות נרצחו יהודים בידי ערבים במאורעות תרפא־1921. בנוסף לאב יהודה יצקר בן ה־54 ולבנו אברהם בן ה־19 נרצחו ביום ההוא 2 במאי 1921 הסופרים יח ברנר* בן ה־40 צבי שץ בן ה־31 צבי גוגיג (ברגגרין) בן ה־25 ויוסף לואידור בן ה־28 – שגופתו נעלמה.

בית יֶרַח[עריכה]

עיר קדומה שקמה על צומת דרכים חשוב בחוף הדרומי־מערבי של הכנרת. בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בתל שנותר במקום נחשפו 16 שכבות יישוב מהתקופה הכנענית עד לתקופת התלמוד. נקראה גם בית אריח או אריח פילוטֶריה – על שם אחותו של תלמי פילופטור שהיתה גם אשתו, וכן אֶל כֶּרַכּ בפי הערבים.

בית לחם[עריכה]

עיר קדומה בהרי יהודה מדרום לירושלים הנזכרת בתנך גם בשמות אפרת ואפרתה. ליהודים ידועה בעיקר בקבר רחל אמנו וכמקום שבו נולד דוד המלך. הפכה למוקד עלייה לרגל בקרב הנוצרים כי ישו נולד בה והיתה לעיר משופעת בכנסיות מנזרים ועוד. הבחירה למקם את הרחוב בשוק בצלאל נעשתה על שום המאפיות הרבות שהיו בו. בית לחם

בית עובד[עריכה]

שם סמלי המרמז לבתי המלאכה שהיו כאן לרוב; בסמוך רחובות המסגר החרש ועוד. (זהו גם שמו של מושב במישור החוף דרומה לראשון לציון שנוסד ב־1933 ושמו מרמז שמדובר במושב עובדים.)

בית פֶּלֶט[עריכה]

עיר קדומה במערב נחלתו של שבט יהודה: וַ חֲצרַ גַּדָּה וחֶשמוֹן ובית פלט (יהושע טו) וכן בימי בית שני: ...מבני יהודה ישבו בקרית ארבע ובנֹתיֶהָ[...] ובישֵׁוּעַ ובמֹלָדָה ובבית פלט (נחמיה יא). נזכרת בתנך גם כציון למקורו של אדם: חֶלץֶ הפלטי (שמואל ב כג) היה מגיבורי דוד כמו עירא התקועי (מתקוע).

בית צורי אליהו 1944-1922[עריכה]

מעולי הגרדום* הרוגי מלכות* של העת החדשה. נולד בתל־ אביב הצטרף לאצל ומאוחר יותר היה מאלה שהצטרפו לאברהם שטרן (יאיר*) בהקמת לחי*. התנדב עם אליהו חכים* להתנקש בחיי לורד מוין שהיה במעמד שר בממשלת בריטניה וחלק מהמערכת שמנעה הצלת יהודים בשואה בכך שאסרה על כניסתם לארץ. ההתנקשות נערכה בקאהיר שבמצרים ב־1944 מוין מת המתנקשים נתפסו נידונו למוות והוצאו להורג – למרות מחאות בעולם ואפילו במצרים.

בית קציר[עריכה]

שמו הקודם של תל קציר קיבוץ הסמוך לחוף הכנרת מדרום־מזרח. הוקם ב־1949 בידי גרעין של הצופים על גבעה החולשת על סביבתה. הגבעה היתה מוקד לתקריות עם הסורים ערב מלחמת ששת הימים*.

בית קשת[עריכה]

מהרחובות ששמם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת העצמאות. קיבוץ בגליל התחתון מצפון לתבור. השם סמלי ומקורו בשירת הקינה של דוד על שאול ויונתן ללמד בני יהודה קשת (שמואל ב א). הוקם ב־1944. הותקף במלחמת העצמאות ושכל שבעה מבניו ביום אחד בהם בנם של רחל ינאית ויצחק בן צבי.

בית רֵעים[עריכה]

שמו הראשון של קיבוץ בנגב הצפוני סמוך לרצועת עזה. הוקם ב־1949 בידי חברי הצופים חלקם מתל־אביב. שמו הוסב לתל רֵעים והיום – רֵעים. קלט עולים מאירופה ומצפון אפריקה וכן גרעיני תנועות נוער.

בית שמאי[עריכה]

(סוף המאה ה־1 לפנהס והמאה ה־1 לספירה) תלמידי שמאי אב בית דין כשהלל* שימש ראש הסנהדרין. הלל ושמאי היו בעלי גישות שונות לקביעת ההלכה ונחלקו משום כך בשאלות רבות. בטעות נחשב שמאי למחמיר ביניהם. כשלוש מאות שנים התנהלו ויכוחים בין תלמידיהם וברוב הנושאים נקבעה ההלכה לפי בית הלל*.

ביתוס[עריכה]

משפחת כוהנים רבת השפעה בסוף ימי בית שני שהתעמרה בבני העם שעלו לרגל לירושלים. ביתוס היה מתלמידיו של אנטיגונוס איש סוכו. בדור שלפני החורבן עמד הכהן הגדול שמעון בן ביתוס בראש פלג שכפר ברעיונות חדשים לזמנם כמו שכר ועונש תחיית המתים ואף התורה שבעל־פה. השקפה דומה היתה לצדוקים ויש הרואים בהם אותה קבוצה.

בִּכּורי ציון[עריכה]

שם אחד מספריו של הרב יוסף צבי הלוי (1960-1874) שהיה אב־בית־דין ביפו במושבות הסמוכות לה ובתל־אביב. ממלא מקום הרב הראשי האשכנזי של יפו לצדו של הרב מאיר חי עוזיאל*. כשגירשו התורכים את יהודי יפו במלחמת העולם הראשונה הלך עמם – וחזר ב־1918 עם הבריטים. מאז עמד בראש משרד הרבנות של כל העדות בתל־אביב במשך 41 שנה. מספריו האחרים: ותאמר ציון טיב קידושין תורת השמיטה והפרוזבול ותורת הקרבנות. חתן פרס ישראל לספרות תורנית לתשיח־1958.

בלבן מאיר 1942-1877[עריכה]

היסטוריון. נולד בפולין והיה פעיל בתנועה הציונית. היה מורה לדת רב צבאי במלחמת העולם הראשונה ומנהל סמינר לרבנים ב־1928-1922. בשנים הבאות לימד היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה של וארשה. כתב מחקרים היסטוריים רבים בהם על יעקב פראנק. עם כיבוש פולין בידי הנאצים הציעו לו ידידים פולנים לברוח מהגטו בווארשה אך הוא סירב. נפטר בגטו.

בלוך [בלומנפלד] דוד 1947-1884[עריכה]

ראש העירייה השני של תל־אביב וממנהיגי תנועת העבודה. נולד ברוסיה היה מהראשונים בפועלי ציון ונאסר על השתתפותו במהפיכת הנפל של 1905 ברוסיה. עלה לארץ־ ישראל ב־1912 וניהל את קופת פועלי ארץ־ישראל (קפאי). היה ממקימי ההסתדרות וכנציגה במועצת העיר נעשה ממלא מקום ראש העירייה כשמאיר דיזנגוף התפטר מתפקידו וכיהן ב־1926-1925; היה ראש העירייה בעקבות הבחירות ב־1926 וכיהן עד תחילת 1929. על שמו המושב דובב בגליל העליון.

בלום ליאון 1950-1872[עריכה]

ראש ממשלת צרפת ממוצא יהודי. היה מנהיג המפלגה הסוציאליסטית וב־1919 – מפורשי המפלגה שסירבו להצטרף לקומינטרן האינטרנציונל הקומוניסטי שהוקם בברית־המועצות. ב־1936 נעשה ראש ממשלת צרפת והתפטר אחרי שנה. נעצר כמתנגד למשטר של פטן במלחמת העולם השנייה בסוף 1940 הועבר לגרמניה ושוחרר ב־1945. ב־1946 היה שוב ראש ממשלה לזמן קצר.

בלומגארטן – ראו יהואש

בלפור ארתור ג'ימס לורד 1930-1848[עריכה]

ראש ממשלת בריטניה (1905-1902) ושר החוץ בממשלת לויד ג'ורג' (1919-1916). ניהל את המגעים עם התנועה הציונית שכתוצאה מהם ניתנה הצהרת בלפור ב־2 בנובמבר 1917: הבטחה של בריטניה לסייע בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל. על שמו המושב בלפוריה בעמק יזרעאל שהוקם ב־1922. ב־1925 ביקר בארץ השתתף במעמד חנוכת האוניברסיטה העברית ובטקס מיוחד התקבל בתל־אביב: שער גדול הוקם לכבודו ברחוב אלנבי והוענקה לו אזרחות כבוד של העיר.

בלקינד ישראל 1929-1861[עריכה]

איש בילו*. נולד ברוסיה. עמד בראש הקבוצה הראשונה של בילו שעלתה לארץ־ישראל ב־1882. עבד במקווה ישראל* התנחל בראשון לציון והקים בית־ספר עברי ביפו (1888). הביא ארצה את היתומים מפרעות קישינוב והקים למענם בית־ספר חקלאי בבן שמן* שעבר מאוחר יותר למושבה מאיר שפיה*. חיבר ספרי לימוד. בניו של שמשון אחיו היו אנשי נילי נעמן שנתפס ונתלה בדמשק; ואיתן שנידון אף הוא למוות אך הצליח להימלט.

בִּלְ שָׁן[עריכה]

מן העולים ששבו מגולת בבל עם זרובבל כנזכר בתנך: אשר באו עם זרבבל, ישוע נחמיה שריה רעלה מרדכי בלשן מספר בגוי רחום בענה... (עזרא ב) וכמעט באותו נוסח בנחמיה (ז). בפירוש מצודת דוד נאמר: מרדכי בלשן הוא שם אחד והוא דוד לאסתר המלכה ונקרא בלשן על שם הידע בשבעים לשון.

בן אביגדור[עריכה]

שם העט שבו חתם על יצירותיו הסופר וחלוץ המולות העברית אברהם ליב שלקוביץ (1921-1867). נולד בליטא היה פעיל באגודת חובבי ציון ובהקניית השפה העברית. מאמרים וסיפורים פרי עטו החלו להתפרסם ב־1889. עבר לווארשה ב־1891 היה למזכיר האגודה בני משה והחל להדפיס סדרה של ספרונים זולים ספרי אגורה ובה גם משלו. ב־1893 הקים עם שותפים את הוצאת אחיאסף בגלגול הראשון שלה וכשעזב אותה – הקים את הוצאת תושיה (1896). ב־1901 הוציא לאור שבועון איכותי לילדים בשם עולם קטן וב־1913 פתח הוצאה חדשה אחיספר. מת לפתע בקרלסבד כשבא להשתתף בקונגרס הציוני ה־12. בן אחיטוב – ראו חי בן אחיטוב

בן אשר אהרן (המאה ה־2-1)[עריכה]

החשוב בשורה של בעלי מסורה בני אותה משפחה מטבריה כנראה ממעתיקי ספר התורה המכונה כתר ארם צובא שהרמבם קובע כי הוא כתב היד המוסמך ביותר. בן אשר היה מראשוני המדקדקים וממניחי היסודות לשיטת הניקוד העברי.

בן גוריון דוד 1973-1886[עריכה]

ממייסדי מדינת ישראל ומעצב דמותה ראש הממשלה הראשון. נולד בפלונסק פולין עלה לארץ־ישראל ב־1906 ועבד כפועל חקלאי במושבות. עוד בעיר הולדתו הצטרף למפלגת פועלי ציון ובארץ ייסד ב־1910 עיתון מפלגתי בשם האחדות עם יצחק בן צבי ורחל ינאית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורש מהארץ ופעל בארצות־ הברית להקמת החלוץ. היה מיוזמי ההתנדבות לגדוד העברי שעמו חזר ארצה. מאז גר רוב ימיו בשכונת פועלים א' בתל־אביב – ברחוב שנקרא לימים שדרות קקל והיום נושא את שמו. עמד בראש ההסתדרות הכללית ב־1921- 1935. מ־1933 היה למפלגות הפועלים בראשותו רוב בהסתדרות הציונית; ומ־1935 היה יור הסוכנות היהודית. בהדרגה עבר מעמדה פשרנית כלפי הערבים ובשאלת ההקמה של מדינה לגישה תקיפה בהרבה. עם תום מלחמת העולם השנייה תמך בעלייה הבלתי ליגלית והקדיש את מרצו לביסוס כוח המגן בהעריכו כי מדינות ערב עלולות להטיל את צבאותיהן למערכה כפי שאכן קרה. בעיצומה של מלחמת העצמאות לא היסס להכריז בה' באייר ה'תשח (14 במאי 1948) על הקמת המדינה; ועוד לפני ששככו הקרבות דרש להעביר את מוסדות המדינה – הממשלה והכנסת - לירושלים. כיהן כראש ממשלה ושר הביטחון עד 1963 להוציא תקופת פרישה (1955-1953) שבה גר בשדה בוקר בנגב; בשנים אלה נקלטו בארץ יותר ממיליון עולים חדשים והושקע מאמץ רב בביסוס המשק. היה אדריכל צבא הגנה לישראל שניצח במלחמת העצמאות ובמבצע קדש*. ביטל הזרמים בחינוך לטובת החינוך הממלכתי. בשנותיו האחרונות גר בשדה בוקר ושם נקבר לצד רעייתו. (ראו גם בעמוד הבא.)

בית בן גוריון (שדרות בן גוריון 70 )[עריכה]

המנהיג הבולט ביישוב היהודי בתקופת המנדט ולימים ראש הממשלה הראשון של ישראל עלה מפולין ב־1906. בית בן גוריון נבנה בשנת 1931 בשכונת פועלים א' אחד מ־35 בתים. כשנרכשה הקרקע היה כאן כרם שקדים. שטח כל מגרש היה 460 מר. את כל הבתים תיכנן האדריכל של סולל בונה דוד טוביה. ועד השכונה דרש תכנית צנועה: בכל בית שני חדרים, מטבח, חדר רחצה, בית כיסא ומרפסת. פולה ודוד בן גוריון קצת חרגו: הם הוסיפו חדר עבודה בקומה השנייה והרחיבו את שטח קומת הקרקע. ככל המשתכנים קיבלו גם הם הלוואה לבניית ביתם ברחוב שנקרא אז שדרות הקרן הקיימת. פולה דוד ושלושת ילדיהם גאולה עמוס ורננה גרו בבית זה. בעוד בן־גוריון מכהן במשרות רמות ניהלה פולה את משק הבית ממשכורתו הצנועה (בוודאי יחסית לימינו) ובחודשי הקיץ נהגה להשכיר חדר לקייטנים; במלחמת העולם השנייה השכירה את הבית לקצינים מצבא פולין שבאו לנפוש בתל אביב. בשנת 1946 הורחב הבית ומאוחר יותר נוספו שני קמינים. בה' באייר תשח יצא בן גוריון מבית זה כדי להכריז על הקמת מדינת ישראל בטקס שנערך במוזיאון תל אביב ששכן אז בבית דיזנגוף. עם הכרזת המדינה כיהן כראש ממשלה ושר הביטחון עד 1963 – פרט לתקופה קצרה שבה העתיק את מושבו לנגב. הוא נפטר בשנת 1973 בגיל 87 ונקבר במדרשת שדה בוקר לצד רעייתו. בצוואתו הוריש בן גוריון את הבית למדינת ישראל. בשנת 1976 נחקק חוק בכנסת שקבע את מעמדו של הבית - בשדרה שהוסבה בינתיים על שמו – כמוזיאון ומוסד לקריאה ומחקר. בבית נותרו הרהיטים ששימשו את משפחת בן גוריון במצב ובמיקום שהיו בעת שבני הבית גרו בו. בקומת הקרקע חדר אורחים ובו כורסאות וספות כחולות ושידות עץ (שבהן מוצגות כיום המתנות והמזכרות שקיבל בן גוריון) מטבח (מיקסר מסחטת פּרֵות שעון ומכשיר טלפון שחור) חדרה של פולה (ארונות עץ שידות ומנורות לילה) וחדרה של רננה (ששימש כמקלט במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים). בקומה השנייה ששימשה את בן גוריון בלבד יש חדר שינה מרוהט בצניעות – וארבעה חדרי ספרייה: אחד מהם שימש כחדר עבודה אחד - להתייעצויות סביב שולחן עגול ושני הנותרים נראו כאולמות ספרייה עוד בחייו. בבית מוצגת תערוכת קבע על דוד בן גוריון וספרייה המכילה קרוב לעשרים אלף ספרים וכתבי עת. הכניסה – חינם. אחד מאולמות הספריה

בן־גל מיכאל (ג'ימס) 1992-1908[עריכה]

מפקד מחוז תל־אביב מטעם ההגנה* ומי שקיבל את כניעת ערביי יפו ב־1948. נולד באודסה רוסיה עלה לארץ־ישראל ב־1921 וכאיש ההגנה היה למפקד רוחמה* אז הדרומי ביישובים העבריים ב־1928. במאורעות 1939-1936 (המרד הערבי) שירת לראשונה במחוז תל־אביב – כמפקד שכונת התקווה. התנדב לצבא הבריטי במסגרת החיל* במלחמת העולם השנייה ובמלחמת העצמאות היה מפקד חטיבת קרייתי*. בנוסף לקבלת הכניעה של יפו קיבל גם את כניעת רמלה. היה מפקד מחוז תל־אביב אחרי המלחמה ומילא תפקידים שונים בדרגת אלוף.

בן הלל [הכהן] מרדכי 1936-1856[עריכה]

סופר עברי מראשוני תל־אביב וחבר הוועד הראשון שלה. נולד ברוסיה. בעקבות הפרעות של 1881 פירסם את המאמר קומו ונעלה ציון (המגיד* גיליון 24). ביקר בארץ־ישראל ב־1889 ושוב ב־1891 ובעקבות ביקוריו כתב את המאמר נחלה מבוהלת. היה מתומכיו של הרצל* ועלה ארצה ב־ 1907. התיישב ביפו והיה ממייסדי תל־אביב חבר הוועד הראשון ומחבר ספר התקנות של העיר. כתיבתו הצטיינה בתחום הזכרונות ומספקת מידע מקיף על החיים בארץ ובתל־אביב במלחמת העולם הראשונה. ממייסדי אגודת הסופרים. אזרח כבוד של תל־אביב (1936); נפטר בירושלים. בנו דוד הכהן היה חבר כנסת.

בן זאב יהודה ליב 1811-1764[עריכה]

סופר ומילונאי עברי בתקופת ההשכלה. נולד בפולין והיה מלמד בעיירות שונות. בנדודיו הרחיק עד ברלין ב־1787 ושם פירסם שירים ומאמרים בכתב עת עברי המאסף. כתב מילון מקראי אוצר השורשים (מילון עברי מרכזי בתקופת ההשכלה*) מקראות עבריות ללימוד העברית וספר המלמד קריאה ודקדוק. תירגם לגרמנית ולעברית את משלי בן סירא* ואת ספר יהודית.

בן זבארה – ראו זבארה יוסף

בן זומא שמעון[עריכה]

ראו שמעון בן זומא

בן־חיים פאול 1984-1897[עריכה]

מלחין ישראלי פסנתרן ומנצח. נולד בגרמניה שימש עוזרו של המנצח ברונו ולטר ואחר כך התמנה למנצח באופרה של אוגסבורג. עלה לארץ־ישראל ב־1933. עוד בגרמניה חיבר יצירות רבות ובהן אורטוריה גדולה בשם יורם. ב־ 1939 ניגנה התזמורת הפילהרמונית את הסימפוניה הראשונה שלו. לפני קום המדינה חיבר סימפוניה נוספת, קונצ'רטו לכינור וקונצ'רטו לכלי קשת. את יצירותיו הנודעות ביותר חיבר בשנות ה־50: נעים זמירות ישראל, למנצח מזמור, בין הדסים. חתן פרס ישראל במוסיקה תשיז-1957.

בן חיל[עריכה]

מהבכירים באנשי יהושפט מלך יהודה: שלח לשריו לבן־ חיל ולעֹבדיה ולזכריה ולנתנאל ולמיכיהו (דברי הימים ב יז). היום ביטוי סמלי – צירוף המציין גבורת רוח עמידה איתנה ונכונות לקום ולעשות.

בן־חֶסֶד[עריכה]

מן הנציבים שמינה שלמה המלך: בן־חסד בָּאֲרֻבּוֹת לו שׂכֹה וכל ארץ חֵפרֶ (מלכים א ד).

בן יאיר פנחס – ראו פנחס בן יאיר

בן יהודה אליעזר 1922-1858[עריכה]

ממחוללי חיבת ציון ומחדש השימוש בשפה העברית. נולד בליטא למד רפואה בפריס. קריאה בתרגום לרוסית של דניאל דירונדה לג'ורג' אליוט* השפיעה עליו לפעול לקרוא לתחיית השימוש היומיומי בעברית כחלק מהתחייה הלאומית של עם ישראל בארצו. הרעיון הקדים את הציונות של הרצל* ונחשב בלתי מעשי באירופה – אך לא במזרח התיכון שבו דיברו יהודים בעברית. מיום שהתחתן ב־1881 דיבר עם אשתו דבורה עברית בלבד; הם עלו לארץ־ישראל באותה שנה ובשנה שלאחר מכן נולד בכורו בן־ציון הלוא הוא איתמר בן אבי*. היה ממקימי האגודה תחיית ישראל ב־1882 שחרתה על דגלה את עבודת האדמה תחיית השפה העברית בדיבור חינוך עברי־לאומי ועוד; וממייסדי ועד הלשון ב־1890 שהיה נשיאו עד מותו. היה הראשון שלימד בבית־ספר בירושלים בעברית והוציא לאור עיתוני חדשות בעברית – הצבי* האור השקפה – שבהם חידש עשרות מלים בעברית ונדפסו בהם תרגומים של ספרים קלאסיים. את עיקר כוחו הקדיש לכתיבת מילון עברי ראשון מסוגו. עזר כנגדו שימשה מאז 1892 אשתו חמדה אחות אשתו הראשונה שמתה בשחפת. בהשפעתו היתה העברית לאחת השפות הרשמיות בארץ־ ישראל עוד בימי המנדט הבריטי. בן יהודה אליעזר ([ )1922-1858סמטא] ראו לעיל.

בן יוסף שלמה 1938-1913[עריכה]

ראשון עולי הגרדום* הרוגי מלכות* של העת החדשה. נולד בפולין והיה פעיל בתנועת ביתר. עלה לארץ־ישראל ב־ 1937 והצטרף לפלוגת האצל בראש פינה. בתגובה לרצח בן חיל יהודים בכבישים תקף עם שני חבריו אוטובוס ערבי באפריל 1938. השלושה נתפסו: אחד היה קטין ושוחרר; האחר שוחרר כבלתי שפוי בדעתו; רק שלמה בן יוסף עמד למשפט ונידון למוות. היה ראשון הנידונים מאז עולי הגרדום מאנשי נילי* נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי.

בן יעקב יצחק איזיק 1863-1801[עריכה]

הביבליוגרף העברי הראשון בעת החדשה. נולד בלטביה עסק במכירת ספרים ובהוצאתם לאור. בין היתר הדפיס את התנך עם פירוש רשי את שירי שפת קודש של אדם הכהן* ואת חובות הלבבות* של רבנו בחיי אבן פקודה. כעשרים שנה הקדיש (עם שטינשנידר*) לכתיבת אוצר הספרים ספר המפרט 17000 ספרים עבריים שראו אור עד שנת 1863 כולל תוכנם.

בן ישי אהרן זאב 1977-1902[עריכה]

סופר מתרגם הומוריסט ועיתונאי שעמד שנים רבות בראש ועדת השמות של עיריית תל־אביב ותרם בידיעתו הרחבה ובדמיונו הפורה לאוצר השמות העירוני. נולד באוקראינה עלה לארץ־ישראל ב־1920 היה חבר מערכת הארץ ב־1932-1925 ומכאן ואילך עורך הפרסומים של עיריית תל־אביב ובהם ביטאונה הרשמי ידיעות עירית תל־ אביב או ידיעות תל־אביב. רוב עיתוני זמנו הדפיסו מאמרים פיליטונים וחרוזים היתוליים פרי עטו בשמו ובשלל שמות עט. כתב גם חוברות הומוריסטיות תירגם שירים מיידיש ומגרמנית. בין היתר כתב את השיר גמלת: גמל/ גמלי/ טוב לי/ רע לי... בן סירא שמעון – ראו שמעון בן סירא בן סרוק מנחם – ראו מנחם בן סרוק בן עזרא אברהם – ראו הראבע בן עזרא משה – ראו אבן עזרא משה בן עזריה אלעזר – ראו אלעזר בן עזריה

בן עטר חיים 1743-1696[עריכה]

מקובל פוסק ופרשן. נולד במרוקו עלה לארץ־ישראל ב־ 1741 והקים ישיבה בירושלים. התפרסם בזכות ספרו אור החיים (כשם הישיבה מאז מותו) והוא פירוש על התורה. בספר פרי תואר כלל פירושים למשנה ולשולחן ערוך* . בן עטר חיים

בן עמי[עריכה]

שמו העברי של הסופר מרדכי רבינוביץ (1932-1854) שכתב ברוסית וביידיש. נולד באוקראינה למד באוניברסיטת אודסה וב־1882 עבר לז'נבה שבה החל לכתוב את סיפוריו. עלה לארץ־ישראל ב־1923 ובשנותיו האחרונות גר בתל־ אביב. אחדים מסיפוריו תורגמו לעברית בין היתר בידי ביאליק* ושלונסקי*. (זהו גם שמה של מקראה עברית שכינס ש' בן ציון*; ומושב בגליל המערבי סמוך לנהריה שהוקם ב־1949 ונקרא על שם בן עמי פכטר שנפל בראש 46 לוחמים שחתרו לפרוץ אל קיבוץ יחיעם הנצור במלחמת העצמאות.)

בן צבי יצחק 1963-1884[עריכה]

הנשיא השני של מדינת ישראל. נולד באוקראינה היה פעיל בהגנה העצמית בעיר הולדתו פולטאבה ב־1905 וממקימי מפלגת פועלי ציון במחוז. עלה לארץ־ישראל ב־ 1907 וגר שנה אחת ביפו. היה ממייסדי אגודת השומר* עם רחל ינאית (לימים אשתו) ממקימי הגימנסיה העברית בירושלים ב־1909 ומהמורים הראשונים בה. עם דוד בן גוריון* גורש מהארץ נסע לארצות־הברית ועסק שם בהקמת החלוץ ובגיוס גדוד שהגיע לארץ עם הצבא הבריטי. היה מנציגיו הבולטים של היישוב היהודי בתקופת המנדט יור הוועד הלאומי ואחר כך נשיאו. עם מותו של חיים ויצמן נבחר לנשיא המדינה והוענקה לו אזרחות כבוד של תל־אביב (1952); נבחר לשתי כהונות נוספות. עסק בחקר ארץ־ישראל העדות של יהודי המזרח השומרונים ועוד וכתב ספרים ומחקרים בנושאים אלה. על שמו מוסד מחקר והנחלת ידע ארץ־ישראל יד בן צבי. בן צדוק אלעזר – ראו אלעזר בן צדוק

בן ציון ש'[עריכה]

שם העט של שמחה אלתּרֶ גוטמן (1932-1870) מורה סופר ומתרגם עברי. נולד בבסראביה לימד באודסה והקים בה עם ביאליק* לוינסקי* ורבניצקי הוצאת ספרים עברית בשם מוריה. כינס מקראה עברית לילדים בשם בן עמי. עלה לארץ־ישראל ב־1905 התיישב בנוה צדק והוציא לאור את כתב העת הספרותי הראשון בארץ העֹמר. היה מראשוני תל־אביב חבר פעיל בוועד תל־אביב וממייסדי מוזיאון תל־ אביב. כתב ותירגם היה חבר ועד הלשון חבר במרכז המורים ועוד. השדרות נקראו על שם בן ציון ב־1932 ורק מאוחר יותר נוספה ה־ש' [½שמחה]. בנו היה הצייר והסופר נחום גוטמן*. בן עמי

בן שמן[עריכה]

מושב וכפר נוער ממזרח ללוד. תחילה הוקם בית־ספר ליתומים מהפּרְעות של 1903 ברוסיה שנסגר ב־1907. במקומו היתה חווה חקלאית שאותה ניהל יצחק וולקני. את כפר הנוער של ימינו הקים דר זיגפריד להמן ב־1927. תחילתו של היישוב בבית חרושת לשמן עתיד ומכאן שמו; את הבית הראשון הקים מרדכי פרַימן ב־1905. המושב הוקם ב־1920 ומ־2000 שמו כרם בן־שמן מהתנך: כרם היה לידידי בקרן בן־שמן (ישעיהו ה). מושב בן שמן החדש הוקם בסמוך ב־1952. לא הרחק רחובות על שם מוסדות בעלי אופי דומה: מקוה ישראל עיינות שפיה. בן שפרוט חסדאי – ראו חסדאי אבן שפרוט

בנבנישתי חיים בן ישראל 1673-1603([עריכה]

מגדולי הפוסקים אחרי רבי יוסף קארו*. נולד ופעל בתורכיה. היה משוללי הנהירה אחר שבתי צבי ותופעת השבתאות אך נראה שחשש להתנגד לרוב הגדול שתמך במשיח השקר וניסה לבטא דעה פשרנית. ספריו ובהם הסברים לדינים שונים ולפסקי הלכה היו בעלי ערך רב לרבנים בדורות שאחריו.

בני אפרים[עריכה]

הגדול בשבטים ומקומו בהרי שומרון במרכז הארץ עד גבולה המזרחי של תל־אביב. השבטים נשאו את שמות שנים עשר בני יעקב אבל הנחלות חולקו בין עשרה מהם (ללא יוסף ולוי); במקום יוסף צצו שני שבטים מבניו מנשה ואפרים. ברחובות תל־אביב על שם השבטים נמצא גם יוסף; כאן – אפרים.

בני ברק[עריכה]

עיר בגוש דן בין רמת גן ופתח תקוה ממרכזי היישוב הדתי־ חרדי בארץ. הוקמה ב־1924 בידי קבוצת חסידים מווארשה. הוכרזה לעיר ב־1949. שמה כשם עיר קדומה שהיתה בנחלת שבט דן ומקומה היה מדרום לעיר של ימינו. נזכרת גם בהגדה של פסח ובמקורות צלבניים.

בני בתירא[עריכה]

משפחה מפורסמת בסוף ימי בית שני ובימי התנאים שיצאו ממנה תלמידי חכמים מהם מנהיגי העם. ייתכן שבאו מהעיר בתירה בצפון הגלעד ומכאן שמם. במאה הראשונה לפני הספירה היו אחדים מהם בעמדות מנהיגות ומסופר שנוכחו כי להלל הזקן מסורת מרבותיו שמעיה ואבטליון שלפיה קרבן הפסח דוחה את השבת – ומיד מינו אותו לנשיא. מידת הענווה שנהגו הביאה לרום מעמדם. בני בתירא

בני דן[עריכה]

נחלתו הראשונה של שבט דן* כללה גם את המרחב שעליו הוקמה תל־אביב. בגלל לחץ הפלשתים נדדו בניו צפונה וכבשו את ארצם של בני ליש בגליל המזרחי של ימינו מצפון לכנרת. למעשה היה לדן רק בן אחד ככתוב: ובני דן חֻשים (בראשית מו). ואם כך מדוע כתוב בני? ייתכן שהיו שניים ומת אחד מהם ולא הזכירו וייתכן שהיתה זו שגרת הלשון (אבן עזרא).

בני משה[עריכה]

אגודה חשאית של חברים בחובבי ציון שהיתה ספוגה ברוח הציונות עוד לפני הופעתו של הרצל. הוקמה באודסה רוסיה בידי אחד העם* יהושע ברזילי* ואחרים. נקראה כך מפני שהוקמה ביום שבו – לפי המסורת – נולד ומת משה רבנו: ז באדר (תרמט־1889). מטרתה היתה תחייה לאומית־רוחנית של עם ישראל ופעולתה – בעיקר בתחום החינוך והתרבות: חברי האגודה הקימו בתי ספר עבריים הוצאת ספרים (אחיאסף) וכתב עת (השילוח).

בניהו [בן יהוידע] (המאה ה־10 לפנהס)[עריכה]

מגיבורי דוד ומצביא צבאו של שלמה המלך. נולד בקבצאל שבנחלת יהודה. נזכר בתנך עשרים פעם ונראה שניחן בגבורה אישית יוצאת דופן: למשל הרג אריה במו ידיו. באגדה מסופר ששבה את אשמדי והביאו לפני שלמה וכן ייחסו לו יופי בלתי מצוי.

בנימין מטוּדֶלָה (המאה ה־5)[עריכה]

נוסע שפקד את ארץ־ישראל בימי שלטון הצלבנים. נולד בטודלה שבספרד ויצא לשני מסעות במזרח ב־1159 וב־ 1167; כל מסע ארך שנים אחדות. ספר המסעות שכתב נדפס לראשונה באיסטנבול ב־1543 והוא מקור חשוב לחקר זמנו.

בנימיני אהרון 1943-1886[עריכה]

רופא ופעיל בתנועה הרוויזיוניסטית. נולד בקווקז הוסמך כמורה ויצא ללמוד רפואה באיסטנבול; כאן פגש בז'בוטינסקי* בן גוריון* בן צבי* ואחרים. במלחמת העולם הראשונה התנדב לשמש רופא בצבא תורכיה ועם כיבוש הארץ בידי הבריטים השתקע עם משפחתו בתל־אביב. בצד עבודתו כרופא פעל למען יהודי קווקז כתב בנושא איכות הסביבה בתל־אביב וייסד את איגוד הרופאים הלאומיים (על שם מקס נורדאו). בבית החולים הדסה הוקם על שמו מכון העורך בדיקות לב למעוטי יכולת.

בעל הטורים[עריכה]

כינויו של רבי יעקב בן אשר פוסק מהמאה ה־14 הנגזר משם ספרו ארבעה טורים. היה צעיר בניו של רבי אשר בן בני דן יחיאל הראש* וספרו נקרא כך מפני שחילק את ההלכות לארבע חטיבות: אורח חיים יורה דעה חושן משפט ואבן העזר. לספר מקום מרכזי בפסיקת ההלכה. רבי יוסף קארו* הזכירו כאחד משלושת ספרי היסוד ששימשו אותו.

בעל העקידה[עריכה]

כך מכונה רבי יצחק עראמה (המאה ה־15) רב דרשן ופילוסוף על שם ספרו עקדת יצחק. כתב ספרים נוספים המשמשים מקור חשוב לחקר תולדות היהודים בספרד לפני הגירוש של 1492.

בעל שם טוב[עריכה]

ראו הבעשט

בעלי התוספות[עריכה]

שם כולל לחכמי הלכה מצרפת ומגרמניה שהוסיפו על פירושיו של רשי* לתלמוד. נקראים לעתים גם תוספות סתם. אחד הבולטים בהם היה רבנו יעקב תם (1090- 1171) נכדו של רשי.

בצלאל [בן אורי[עריכה]

אמן בונה המשכן בימי הנדודים אחרי יציאת מצרים (שמות לא ובעיקר לו־לז). על שמו נקרא בית ספר לאמנות שהוקם בירושלים ב־1906 על ידי פרופ' בוריס שץ.

בצרה[עריכה]

מושב בשרון צפונית לרעננה. הוקם ב־1946 בידי חיילים שהשתחררו מהצבא הבריטי ונקרא כך מפני שחברי הקבוצה שירתו בין השאר בעיר בצרה בדרום עיראק.

בִּצָּרוֹן[עריכה]

שכונה בתל־אביב דרומית לדרך השלום כשם האגודה השיתופית שיזמה את הקמתה. (זהו גם שמו של ירחון עברי שהקים רב צעיר* בארצות־הברית; מושב בשם זה הוקם ליד גן יבנה ב־1935 לפי הפסוק שובו לבצרון אסירי התקווה [זכריה ט] – וזאת משום שמקימיו היו אסירי ציון שנחלצו מרוסיה הסובייטית.)

בק ישראל 1874-1797[עריכה]

מדפיס עברי בצפת ובירושלים. שמו הוא ראשי תיבות של בני קודש או בני קדושים. נולד בברדיצ'ב אוקראינה עלה לארץ־ישראל בראשית שנות השלושים של המאה ה־19 והתיישב בצפת. חידש בה את הדפוס העברי שהושבת בשלהי המאה ה־16. כשהדפוס נהרס ברעידת האדמה של 1837 הקים משק חקלאי בג'רמק. הקים דפוס עברי ראשון בירושלים וב־1863 החל בהוצאתו לאור של העתון חבצלת. בית הכנסת תפארת ישראל הוקם ביזמתו וביזמת בנו ניסן

בקר אהרן 1995-1906[עריכה]

חבר כנסת ומזכיר כללי של הסתדרות העובדים. נולד בבּלֶרָוּס עלה לארץ־ישראל ב־1925 והיה פעיל בתנועת הפועלים. שנים רבות היה חבר הוועדה המרכזת בוועד הפועל של ההסתדרות וראש המחלקה לאיגוד מקצועי. נבחר לכנסת ב־1955 וב־1959 והתפטר בשתי הפעמים כעבור שנת כהונה אחת. כיהן כמזכל ההסתדרות (1961- 1969). היה גם חבר כנסת באותה תקופה ועד 1973.

בר אילן מאיר הרב 1949-1880[עריכה]

ממנהיגי תנועת המזרחי שהפכה לחלק מהמפדל. בנו של הנציב*; עד שנת מותו נקרא מאיר ברלין. נולד בפולין היה מציוני ציון – מתנגדי תכנית אוגנדה – והטביע את הסִּסמא ארץ־ישראל לעם ישראל לפי תורת ישראל. היה ממייסדי הג'וינט עלה לארץ־ישראל ב־1926 והתיישב בירושלים. התנגד לתכנית החלוקה של הארץ השתתף בשיחות השולחן העגול בלונדון ב־1939 והיה מתומכי תכנית בילטמור. היה שותף לעריכת האנציקלופדיה התלמודית ובעשור האחרון לחייו היה עורך עיתון הבוקר הצופה. אזרחות כבוד של תל־ אביב הוענקה לו ב־1946. על שמו נקראים אוניברסיטת בר־ אילן המושב בית מאיר שנוסד בהרי יהודה ב־1950 ועוד. בר גיורא שמעון – ראו שמעון בר גיורא

בר־הופמן ריכרד דר 1945-1866[עריכה]

משורר סופר ומחזאי יהודי יליד אוסטריה. בהיותו בן 24 הוענק לו תואר דר במשפטים. נמנה עם חוג הסופרים בוינה שבו היו גם ארתור שניצלר פליקס סאלטן (מחברו של במבי) והרצל*. ב־1939 נאלץ לעזוב את אוסטריה שהסתפחה לגרמניה הנאצית והיגר לארצות־הברית. בר יוחאי שמעון – ראו שמעון בר יוחאי

בר כוכבא שמעון (המאה ה־2 לספירה)[עריכה]

כינויו של מנהיג מאבק הגבורה הכושל נגד רומי בפי רבי עקיבא* שתמך בו. שמו היה כנראה בר כוסבא וייתכן שהיה מצאצאי בית חשמונאי מפני שרבי אלעזר המודעי היה דודו. גייס עשרות אלפי לוחמים למאבק ברומי. המלחמה נמשכה כשלוש שנים (135-132) שבהן טבע מטבעות שמעון נשיא ישראל והסתיימה בטבח נורא ביהודים; בעקבותיה נאסר על יהודים ללמד תורה ולגור בירושלים שנקראה בפי הרומים איליה קפיטולינה; גם שם הארץ שונה: רומי החליטה כי במקום יהודה היא תיקרא פלשתינה. כמה מהמכתבים ששלח בר כוכבא ללוחמיו התגלו בחפירות ארכיאולוגיות שערך יגאל ידין*. בקר אהרן

בר כוכבא (בריל) משה 1992-1930[עריכה]

לוחם אצל ואלוף בצהל. נולד בפולין ועלה לארץ־ישראל ב־1942. הצטרף לאצל ולחם בכל מלחמות ישראל כמפקד בשריון. במבצע קדש* היה מפקד פלוגה וקיבל את עיטור העוז. במלחמת ששת הימים* פיקד על חטיבת שריון שהתמודדה בקרב דמים בעמק דותן. בין תפקידיו היה אלוף פיקוד הדרום ועוזר הרמטכל לתפקידים מיוחדים. ידוע כמי שעשה רבות לבניית כוחו של צהל להדרכת חיילים וקצינים ולהכנת הצבא וחייליו למשימותיהם. כתב מאמרים מקצועיים; ספרו מרכבות הפלדה עוסק בתורת הלחימה ובלקחי המלחמות. לאחר שחרורו מצהל ב־1990 אחרי 43 שנות שירות מונה למנכל רכבת ישראל.

בר־לב חיים[עריכה]

רמטכל צהל חכ ושר בממשלת ישראל. נולד ביוגוסלביה עלה לארץ־ישראל ב־1939 ולמד בבית הספר החקלאי מקוה ישראל. מ־1942 היה בהגנה ובפלמח היה מגד בחטיבת הנגב במלחמת העצמאות מפקד גייסות השריון ב־1957- 1961 והתמנה לרמטכל ב־1968. פיקד על צהל בימי ההתשה וקו הביצורים לאורך תעלת סואץ נקרא על שמו. עם שחרורו מונה לשר המסחר והתעשייה – אך גויס כמפקד חזית הדרום בשעות הקשות של מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. היה גם שר הפיתוח ומאוחר יותר – שר המשטרה. עם חידוש היחסים הדיפלומטיים עם רוסיה מונה לשגריר במוסקבה וכיהן ב־1994-1993.

בראלי יצחק 1956-1888[עריכה]

מראשי המשק ההסתדרותי. נולד בליטא היה ממייסדי צעירי ציון ומנהל בנק בחארקוב ואחר כך בקובנה. עלה לארץ־ישראל ב־1926 והיה למנהל המשביר המרכזי. מאז 1928 ועד מותו היה מנהל בנק הפועלים וחבר ההנהלה במוסדות הכלכליים של הסתדרות העובדים.

בֶּרֶגי אַרמין בנימין 1953-1879[עריכה]

מראשי הציונות בהונגריה. נולד בבודפשט והיה קרוב משפחה של הרצל*. למד הנדסה ואירגן תנועה של סטודנטים ציונים וכן עמד בראש ההגנה היהודית ב־1918. היה ראש ההסתדרות הציונית בהונגריה ב־1935-1925 ועלה לארץ־ישראל ב־1935. התיישב בתל־אביב והקים בית חרושת ללבנֵים סיליקט בהזמנת קרמניצקי*. עבד במקצועו כמהנדס קונסטרוקציה. כתב ספר בשני כרכים בשם ב צֵל אלוהים.

ברגנר אליזבט 1986-1897[עריכה]

שחקנית תיאטרון. נולדה בוינה למדה משחק והופיעה על ברגנר אליזבט במת התיאטרון בציריך בברלין בוינה במינכן – וכן במנצ'סטר ובלונדון. השתתפה גם בהסרטת מחזות. השתקעה בניו יורק.

ברגסון אנרי 1941-1859[עריכה]

פילוסוף. נולד בפריס לאב ממשפחה יהודית מיוחסת שהיגרה מפולין ולאם יהודייה מאנגליה. תרומתו הגדולה לפילוסופיה היא ברעיון ההינף החיוני מהות השינוי הבא מבפנים ומתפתח בלי הרף. ב־1928 הוענק לו פרס נובל לספרות. עם כניעת צרפת לנאצים והוא בן 81 החזיר את כל אותות הכבוד שהוענקו לו ודחה את ההצעות לאפשר לו להתחמק מהגזירות שהוטלו על היהודים.

ברדיצ'בסקי מיכה יוסף דר 1921-1865[עריכה]

סופר מבקר והוגה דעות עברי. נולד בפולין למד בישיבה וב־1896 קיבל באוניברסיטת ברן שווייץ תואר דר בפילוסופיה. התגורר בעיקר בברלין. השקפותיו הושפעו מניטשה. בצד סיפורת ומאמרים היה גם חוקר חשוב בפולקלור היהודי והדפיס אסופות רבות של אגדות. חתם גם בשם בּןִ גּ רָיון. בנו עמנואל בּןִ גּ רָיון היה סופר ומבקר וכינס את כתבי אביו. על שמו ספרייה עירונית בתל־אביב שנסגרה בינתיים בית מיכה יוסף; והמושב שדות מיכה בחבל לכיש מדרום מערב לבית שמש שנוסד ב־1955 בידי עולים ממרוקו.

ברוד מקס 1968-1884[עריכה]

סופר מלחין ומבקר תיאטרון ומוסיקה. נולד בצ'כיה למד משפטים ושימש כמבקר בעיתון בפראג. עלה לארץ־ישראל ב־1939 גר בתל־אביב ושימש כיועץ ספרותי לתיאטרון הבימה. ספריו ומחזותיו נדפסו מ־1906 ובהם ראובני שר היהודים דרכו של טיכו בראהה אל האלוהים. גם אחרי שעלה ארצה הוסיף לכתוב בגרמנית. במוסיקה כתב חמישייה לפסנתר ועוד. היה ידידו של פרנץ קפקא* וכמוציא לפועל של צוואתו פעל בניגוד להנחיותיו של הסופר (שדרש לשרוף את כתביו) ועשה רבות להדפסת ספריו ולפרסומם בעולם.

ברודי חיים דר 1942-1868[עריכה]

מגדולי החוקרים של השירה העברית בימי הביניים. נולד בצ'כיה למד בישיבה בבית מדרש לרבנים ובאוניברסיטת ברלין. הושפע מהחוקרים ברלינר* ושטינשנידר*. שירי יהודה הלוי היו המחקר הראשון שלו שעליו הוענק לו תואר דר. ב־1905 חזר לצ'כיה וניהל תלמוד תורה בפראג וב־ 1912 התמנה לרב הכולל של עיר זו. ב־1930 ייסד שז שוקן את המכון לחקר השירה העברית בברלין והזמינו לנהל ברגסון אנרי אותו. עם עלות הנאצים לשלטון ב־1933 עבר המכון לירושלים ואף הוא עלה עמו. כינס שירים של רבים ממשוררי ספרד.

ברודצקי זליג דר 1954-1888[עריכה]

מתמטיקאי וממנהיגי הציונות. נולד באוקראינה ועבר עם משפחתו ללונדון כשהיה בן 5. כשרונו במתמטיקה בלט מגיל צעיר. ב־1913 הוענק לו תואר דר באוניברסיטת לייפציג. היה מרצה למתמטיקה ולאסטרונומיה מתמטית וחוקר בתחום התיאוריה האווירודינמית. בשנים 1928- 1948 שימש כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בלונדון וכשהוקמה מדינת ישראל התמנה לנשיא ההסתדרות הציונית בבריטניה במקום ויצמן* שנבחר לנשיא המדינה. שנה לאחר מכן נבחר לנשיא האוניברסיטה העברית ועלה לישראל.

ברוידס אברהם 1979-1907[עריכה]

סופר ומשורר. נולד בליטא כתב שירים מנעוריו עלה לארץ־ישראל בשנת 1923 ועבד בבניין ובסלילת כבישים. ב־ 1928 נבחר למזכיר אגודת הסופרים העבריים ושימש בתפקידו זה עד 1964. ביאליק* עודד אותו בראשית דרכו. בספרי השירה שכתב גם שירים לילדים. על ספרו מאדם לאדם (1948) זכה בפרס ברנר*. לחלק משיריו חוברו מנגינות. יקיר תל־אביב-יפו לשנת 1978.

ברון עקיבא 1965-1909[עריכה]

ממייסדי הסתדרות העובדים הלאומית והמזכיר הכללי הראשון שלה. נולד באוקראינה למד בבסרביה ועלה לארץ־ ישראל ב־1930. הוסמך למשפטים באוניברסיטה העברית והיה פעיל בארגונים רוויזיוניסטיים. עמד בראש הסתדרות העובדים הלאומית בשנים 1939-1934. ב־1940 הצטרף ללחי שמטעמו שהה בצרפת ב־1948-1946. אחרי הקמת המדינה עבד בעיריית תל־אביב.

ברוק צבי דר 1922-1869[עריכה]

רופא עיניים ומראשי הציונות ברוסיה. השתלם בפטרסבורג במחלות עיניים. שירת כרופא צבאי במלחמת העולם הראשונה היה רב בויטבסק וכן ציר לדומה בית הנבחרים הרוסי. עלה לארץ־ישראל ב־1920.

ברוריה[עריכה]

אשתו של רבי מאיר והאשה היחידה שידיעותיה השקפותיה בענייני הלכה ואמונתה העזה נזכרות בתלמוד ובמדרשים. היתה בתו של רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות* בימי הדריאנוס. מסופר שהמריצה את בעלה להתפלל ברוריה שהחוטאים יחזרו בתשובה. הידוע בסיפורים עליה קשור במות שני בניה בשבת: היא לא גילתה לרבי מאיר את הדבר עד הערב כדי שלא לצערו ביום שבו השמחה היא מצווה.

ברזאני משה 1947-1926[עריכה]

מעולי הגרדום* הרוגי מלכות* של העת החדשה. נולד בעיראק עלה עם משפחתו והתחנך בעיר העתיקה בירושלים. הצטרף ללחי וחיילים בריטים עצרו אותו כשברשותו רימון. הועמד למשפט סירב להכיר בסמכות בית הדין הצבאי הבריטי ונידון למוות. יחד עם חברו לתא המוות מאיר פיינשטיין* איש האצל* תיכנן לפוצץ את עצמו באמצעות רימון שהוברח אליהם במעמד ההוצאה להורג וכך להמית גם את התליינים. משנודע לשניים כי גם רב יהיה נוכח בחדר הגרדום הקדימו ופוצצו את עצמם עם הרימון בלילה שלפני ההוצאה להורג. על חייהם וגבורתם מסופר בספרים שונים וח' הזז* הקדיש להם את הרומן בקולר אחד.

ברזיל[עריכה]

הגדולה במדינות אמריקה הדרומית בשטחה ובמספר תושביה. המדינה החמישית בגודלה בעולם ובה הנהר אמזונס ויערות הגשם מהגדולים בעולם. שם הרחוב נועד לציין קשרי ידידות בינה ובין ישראל. (ראו בנוסף קהילת ברזיל.)

ברזילי יהושע 1918-1855[עריכה]

סופר עברי. עלה לארץ־ישראל ב־1887 שנה לאחר מכן חזר לרוסיה והיה ממקימי אגודת בני משה* ומי שביקש מאחד העם* לעמוד בראשה ועלה שנית ב־1890. היה מזכיר הוועד של חובבי ציון* ביפו ממייסדי בית הספר לבנות ביפו (1894) ניהל את ספריית שער ציון* ואחר כך סניפים של בנק אפק* ביפו ובירושלים; כשפוטר מהבנק עורר הדבר הדים ביישוב כולו. כתב קורטוב מדינה תכנית למדינה עברית.

ברטונוב יהושע 1971-1879[עריכה]

מראשוני השחקנים בתיאטרון הבימה*. נולד בליטא והיה שחקן בתיאטרון של וילנה ב־1911-1902. ייסד להקת חובבים יהודית ושיחק בתיאטרון היהודי על שם שלום עליכם במוסקבה. ב־1922 הצטרף לתיאטרון הבימה עלה לארץ־ישראל עם התיאטרון. חתן פרס ישראל לתיאטרון בשנת תשיט-1959. ספרו אורות מבעד למסך ראה אור ב־1969.

בריינין ראובן 1939-1862[עריכה]

סופר ומבקר עברי. נולד בבּלֶרָוּס היגר לווינה ב־1892 ייסד וערך בה כתב עת בשם ממזרח וממערב שבו נדפסו מאמריו ברזאני משה בין השאר על אישים בני דורו. גם בספריו בלטה יכולתו כביוגרף. היגר לארצות־הברית ב־1911 והקים שם שבועון בשם הדרור.

ברכיה (המאה ה־4 לספירה)[עריכה]

מאמוראי ארץ־ישראל שהיה בעל אגדה – מי שטבע מימרות חכמה ומשלים – אך גם בר סמכא בהלכה. כדי לעורר לגמילות חסדים אמר: אם ראיתם זכות אבות ש מָּ טָה וזכות אימהות שנתמוטטה – לכו הידבקו בחסד (תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין). ברכיה היה גם שמם של אישים שונים בתנך ובהם אבי זכריה הנביא בנו של זרובבל שעמד בראש שיבת ציון הראשונה בימי כורש מבני הלוויים ומראשי שבט אפרים. ברכיהו הנקדן (סוף המאה ה־12 ותחילת המאה ה־13) סופר מתרגם והוגה דעות. נולד בצרפת. שלט בשפות אחדות תירגם ספרים במדעי הטבע וכנראה גם ספר על כוחן המאגי של אבנים. ספרו המפורסם ביותר נקרא משלי שועלים והוא עיבוד מספרי משלים הודיים ואירופיים הנחשב לספר העברי הראשון שנדפס עם איורים.

ברלין אליהו 1866-1959[עריכה]

מראשוני תל־אביב ומחותמי מגילת העצמאות. נולד בבלרוס למד במוסקבה והיה בעל בית חרושת וחבר הדומה בית המחוקקים ברוסיה. היה ציר לקונגרס הציוני מאז 1903 ועלה לארץ־ישראל ב־1907. היה נציג ההנהלה הציונית בבנק הפועלים ומ־1929 ניהל את בנק אוצר היישוב. כן היה חבר מועצת המדינה הזמנית ומתוקף מעמדו זה נמנה עם החותמים על מגילת העצמאות. בתל־אביב כיהן כגזבר הוועד היה ראש הוועד המפקח של הגימנסיה העברית הרצליה* ושופט במשפט השלום העברי מיסודו של דוד איזמוז'יק*. הוציא לאור יחד עם מאיר דיזנגוף* מרדכי בן הלל* ובצלאל יפה* את כתב העת מולדת שנועד לספק חומר קריאה מדעי ספרותי בעברית. אזרחות כבוד של תל־ אביב הוענקה לו ב־1946.

ברלינר אברהם 1915-1833[עריכה]

חוקר בהיסטוריה ובספרות של עם ישראל. נולד בגרמניה ולמד בעצמו; זכה בתארים אקדמיים גבוהים כאות הערכה על הישגיו. הוציא לאור מהדורה מדעית של פירוש רשי על התורה וספרים על תולדות היהודים ברומא ובגרמניה.

בְּרַנדַיְיס לואיס דמביץ 1941-1856[עריכה]

השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון בארצות־ הברית ומנהיג ציוני. נולד בארצות־הברית למד בהרווארד בְּרַנדַייְס לואיס דמביץ עבד כעורך־דין בעיר הולדתו לואיסוויל ובבוסטון ופעל מ־1896 לצמצום הזכויות של חברות ענקיות לטובת הציבור ולמען זכויות העובדים. ב־1916 מונה לשופט בבית המשפט העליון. ב־1910 היה לאוהד הציונות וכבר ב־1913 דיבר על מדינה ליהודים. ב־1918 נבחר לנשיא כבוד של ציוני אמריקה אך התפטר ב־1920 בשל מחלוקת עם תומכי ויצמן. אזרחות כבוד של תל־אביב הוענקה לו ב־1936 במלאת לו 80. על שמו קיבוץ עין השופט שהוקם ב־1937 (בחייו) וכן כפר ברנדייס בחדרה ובארצות־ הברית – אוניברסיטת ברנדייס במסצ'וסטס.

בַּרנֶטזֶרח 1936-1843[עריכה]

מראשוני המיישבים של ארץ־ישראל. נולד בליטא נשא את בתו של סוחר מלונדון היה איש עסקים היגר לאנגליה והרוויח הון בעסקי פרוות. חזר ועלה לארץ־ישראל כ־15 פעמים מ־1871 ותרם מכספו כדי להקים בה יישובים עבריים. הצטרף אל יואל משה סולומון וחבריו במאמצים לרכוש שטח אדמה – שהסתיימו ב־1878 בהקמת פתח תקוה. היה ממקימי שכונת מאה שערים בירושלים ב־1874 מחוץ לחומות. ב־1890 קנה את אדמות נוה שלום* לא הרחק מבתיה של נוה צדק* והקים בתים להשכרה; איש לא התעניין במגורים מחוץ ליפו עד שחלתה אשת הרב של יפו ושכרה דירה בשכונה – בשל האוויר הטוב שבא מן הים - ואחריה עשו זאת אחרים. הקים בכספו מקווה טהרה וכן ישיבה אור זורח.

ברנפלד שמעון דר 1940-1860[עריכה]

היסטוריון וחוקר בחכמת ישראל. נולד בגליציה למד ופעל בברלין גרמניה; בשנים 1894-1885 היה רב ראשי לקהילות הספרדיות בבלגרד סרביה. למרות עיוורונו כתב מבוא לכתבי הקודש ב־8 כרכים על אישים בהיסטוריה היהודית והכללית וכן פרקים בתולדות עם ישראל והעמים.

ברנר יוסף חיים 1921-1881[עריכה]

סופר ומבקר עברי. נולד באוקראינה נטש את עולם הישיבות והחל לכתוב בעברית. סיפורו הראשון נדפס ב־ 1899. גויס לשנה לצבא הרוסי ב־1902 ערק כשפרצה מלחמת רוסיה־יפן הגיע ללונדון וערך בה כתב עת המעורר. עלה לארץ־ישראל ב־1909 השתתף בעיתון הפועל הצעיר ממערכת בנווה צדק* והיה ממורי הגימנסיה* הרצליה בתל־אביב. בעיקר כתב סיפורים רוויי פסימיזם. נרצח בידי ערבים בבית יצקר* ליד תל־אביב בפרעות מאי 1921 ועמו נרצחו בעלי הבית ויהודים נוספים שהתגוררו בו. הקיבוץ גבעת ברנר שהוקם ב־1928 לא הרחק מרחובות קרוי על שמו. בּרַנטֶ זרֶח

ברנשטיין אדוארד 1932-1850[עריכה]

מראשי התנועה הסוציאליסטית בגרמניה. היה בן למשפחה יהודית מפולין שנולד ופעל בגרמניה. היה חבר בית הנבחרים הגרמני הרייכסטג פעמים אחדות פירסם מאמרים ומסות בהיסטוריה ובסוציאליזם. בשנותיו האחרונות התקרב לציונות. בסמוך רחובות על שם אישים בתנועת העבודה: אד גורדון ארלוזורוב ועוד.

ברנשטיין־כהן יעקב דר 1929-1859[עריכה]

רופא מראשי הציונות ברוסיה. נולד בקישינב למשפחה מתבוללת והצטרף למהפכנים הרוסים. למד רפואה והשקפותיו השתנו בגלל מעורבות בעלי דעות דומות לשלו בהסתה האנטישמית. ייסד ועד הגירה שסייע לאלפים להגר לארצות־הברית. הצטרף לחיבת ציון ולתנועה הציונית מראשיתן והיה מראשי הפרקציה הדמוקרטית. היה ממתנגדי תכנית אוגנדה. עלה לארץ־ישראל ב־1907. שימש כרופא במושבות הגליל ובפתח תקוה. חזר לקישינב – ועלה שוב ב־1925. בתו היא השחקנית מרים ברנשטיין־כהן.

ברנשטיין לאונרד 1990-1918[עריכה]

מלחין מנצח ופסנתרן יהודי. נולד ופעל בארצות־הברית כתב סימפוניה ראשונה ב־1942 אך התפרסם יותר מכול במחזמר סיפור הפרברים – גרסה מודרנית למחזה רומאו ויוליה של שיקספיר – ובו מסוכסכות ביניהן קבוצות מהגרים מפולין ומפורטו ריקו. ניצח על התזמורות הטובות בעולם וכתומך נלהב של ישראל הרבה לנצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית בביתה בתל־אביב ובסיוריה בעולם.

בָּרְסְקי יהודה לייב הלוי 1952-1866[עריכה]

חבר המועצה הראשונה של עיריית תל־אביב-יפו. נולד באוקראינה עלה לארץ־ישראל ב־1912 יסד את האגודה לגמילות חסד – גמח – ביקור חולים שסייעה לנזקקים והיה ממייסדי בית הכנסת הראשון של חבד בנוה שלום.

ברק [בן אבינעם] (המאה ה־11 לפנהס)[עריכה]

מהשופטים* שהנהיגו את שבטי ישראל לפרוק עול משעבדים – פולשים או עמים שכנים. 20 שנה נאלצו בני ישראל לעבוד את יבין מלך חצור הכנענית ואז קראה דבורה הנביאה* לברק בן אבינעם מקדש נפתלי הטילה עליו לגייס צבא (שופטים ד) אך בישרה לו כי סיסרא שר צבאו של יבין ייפול ביד אשה. בעקבות הניצחון על 900 מרכבות הברזל של מלך חצור ומות סיסרא מידי יעל* אשת חבר הקיני השמיעה דבורה את השירה שבה נזכר ברק בחטף (שופטים ה). ברק (בן אבינעם)

ברקאי (ברקוביץ) שמואל 1983-1899[עריכה]

מפקד העיר תל־אביב מטעם ההגנה*. נולד באוקראינה נשלח לארץ־ישראל ללמוד בגימנסיה הרצליה ועם פינוי יהודי יפו במלחמת העולם הראשונה נדד עם הגימנסיה לשפיה*. ב־1918 התנדב לגדוד העברי בצבא הבריטי והעביר נשק להגנת הגליל. היה מראשוני ההגנה עסק ברכש ובתכנון מחבואי נשק (סליקים) ומ־1944 היה מפקד תל־אביב והערים הסמוכות לה. עבד בבנק הפועלים ושימש כמנהל חשבונות ראשי; בשבת השחורה (29 ביוני 1946) נעצר כשהבריטים ערכו חיפוש בבנק. יקיר תל־אביב לשנת תשמא־1981. בנו צחי נפל בהיותו בקורס קציני צנחנים בצהל. (ברקאי הוא שמו של כוכב השחר -נֹגה ונוס - שהעניק את שמו לקיבוץ בפתח בקעת עירון; רחוב בשם זה היה ביפו ובוטל עם איחוד תל־אביב-יפו.)

ברקוביץ יצחק דב 1967-1885[עריכה]

סופר ומתרגם. נולד בבּלֶרָוּס וסיפורו הראשון נדפס בהיותו בן 18. יותר מכול נודע כמי שתירגם את כתבי שלום עליכם לעברית מ־1910 ואילך; כחתנו של הסופר הגדול היתה לו גישה בלתי אמצעית לכתביו. עלה לארץ־ישראל ב־1928 וגר בתל־אביב. ערך כתבי עת שראו אור בארצות־הברית. ב־ 1944 ושוב ב־1955 זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגום. הוסיף לכתוב סיפורים משלו וב־1958 הוענק לו פרס ישראל לספרות עברית.

ברש אשר 1952-1889[עריכה]

סופר ומשורר. נולד בגליציה פולין. סיפוריו הראשונים נדפסו ב־1906. עלה לארץ־ישראל ב־1914 והתיישב בנוה צדק. היה מורה בגימנסיה הרצליה ובבית הספר התיכוני למסחר גאולה בתל־אביב וכן בבית־הספר הריאלי בחיפה. היה יור אגודת הסופרים ואחר כך נשיאהּ. ערך כתבי עת ספרותיים. מספריו: תמונות מבית מבשל־השכר גננים כעיר נצורה – על תל־אביב בראשיתה; גם סיפורו איש וביתו נמחו מספר על תל־אביב בראשיתה. תירגם ממיטב ספרות העולם.

ברתנא מרדכי (ב' מרדכי) 1986-1910[עריכה]

משורר שחתם על שיריו ב' מרדכי. נולד לא הרחק מווילנה ליטא בבית ציוני מסורתי. למד בבית מדרש לרבנים בוורשה והחל לפרסם שירים פרי עטו שרובם נכתבו ביידיש. ב־1935 עלה לארץ־ישראל עסק בהוראה ואחר כך התמנה למפקח על בתי ספר – תחילה בזרם העובדים ואחר כך במשרד החינוך. עם בואו לארץ-ישראל גר בתל־ אביב עבר ממנה לירושלים כדי ללמוד על הר הצופים וגר גם בגניגר בגן יבנה ובחולון – בעיר זו ניהל בית ספר ובה ברקאי (ברקוביץ) שמואל פגש את אישתו לעתיד. זמן קצר אחר כך חזר לתל־אביב. בתפקידו היה איש חינוך ובד־בבד נחשב למשורר מחונן. יצירתו יהודית לאומית ומרבה לעסוק בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של עם ישראל.

בת גלים[עריכה]

שם סמלי בדומה לבת ים*. מהרחובות הסמוכים לים בדרומה של יפו. זהו גם שמה של שכונה במבואות הדרומיים של חיפה.

בת חן[עריכה]

סמטה מרחוב צהל* בצהלה שיכון צבא הקבע שהוקם בתחילת שנות ה־50. חן בראשי תיבות הוא חיל הנשים בצהל.

בת ים[עריכה]

עיר לחוף הים מדרום ליפו; היום מהגדולות בישראל. הוקמה ב־1926 בשם בית וגן נעזבה במאורעות 1929 ותושביה שבו אליה רק ב־1932. סבלה קשות גם בשנות המרד הערבי (1939-1936) ובמלחמת העצמאות. הוכרזה לעיר ב־1958. השם סמלי ורומז ליצור הנקרא סירנה.

בת יפתח[עריכה]

דמות מימי השופטים*. יצאה לקראת אביה השופט יפתח הגלעדי כששב הביתה מנצח ולא ידעה כי נ דַָר נֶדֶר להעלות לעולה את היוצא ראשון לקדם את פניו בשובו. התנך מספר שהנערה קיבלה את הדין: עשה לי כאשר יצא מפיך אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויביך מבני עמון (שופטים יא). יש הקוראים את הפסוק ויעש לה את נדרו אשר נדר והיא לא ידעה איש ומפרשים שקיבלה על עצמה מעין נזירות.

בת מרים יוכבד 1980-1901[עריכה]

משוררת. נולדה בבּלֶרָוּס שבה נדפס ספר שיריה הראשון. עלתה לארץ־ישראל ב־1928 גרה בתל־אביב ופירסמה משיריה בכתבי עת שונים. בנה נפל עם הלה* ומאז לבשה שחורים. מספריה: ארץ־ישראל ראיון דמויות מאופק שירים לגטו ועוד. כלת פרס ישראל לספרות עברית בתשלב־1972. בעלה הוא חיים הזז*.

בת עין[עריכה]

ספרו של רבי אברהם דב מאברְוּטְש (-1841?) שהיה רב בז'יטומיר ובאברוטש עלה לארץ־ישראל ב־1832 ועמד בראש החסידים שהתגוררו בצפת. אחרי רעידת האדמה הקשה של 1837 שממנה ניצל בנס עשה להקמת היישוב מחדש. ספרו ובו מיטב דרשותיו נושא שם סמלי שעניינו בת עין משהו יקר במיוחד; עין היא איבר הראייה. מרכז העין נקרא בבת העין או בת עין כפי שהביטוי מופיע בתנך: שמרני כאישון בת־עין (תהלים יז). (עין היא גם מקור מים מעיין; זהו גם שמו של יישוב קהילתי שהוקם בהרי יהודה סמוך לכפר עציון ב־1989.)

בת עמי[עריכה]

שם סמלי. כינוי לעם ישראל. מופיע פעמים אחדות בתנך: ...לנחמני על &שׁד בת־עמי (ישעיהו כב) הנה קול שוועת בת־עמי (ירמיהו ח) נשברה בתולת בת־עמי (ירמיהו יד) ועוד. ספרו הציוני של רילף* שבו קרא לכבוש את ארץ־ישראל ולהקים בה מחדש מדינה יהודית נקרא ארוכת בת עמי.

בת ציון[עריכה]

שם סמלי. כינוי לשבט יהודה שירושלים – היא ציון - היתה בנחלתו. הצירוף הזה מופיע פעמים אחדות בתנך: בזה לך, לעגה לך בתולת בת־ציון, אחריך ראש הניעה בת ירושלים (מלכים ב יט) ונותרה בת־ציון כסֻכה בכרם (ישעיהו א) אמרו לבת־ציון הנה ישעך בא (ישעיהו סב) קול בת־ציון תתיפח (ירמיהו ד) ו