מדריך רחובות תל אביב יפו/ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Creative Commons License
Creative Commons Attribution icon
מאמר זה מוגש בכפוף לרשיון CC by,
המתיר שימוש כללי בכפוף לאזכור שם המחבר.

מחבר: מדריך הרחובות של תל־אביב-יפו, מוגש באדיבות עיריית תל־אביב-יפו.


תוכן עניינים

גאולה[עריכה]

חברה שהוקמה ב־1902 במטרה לגאול קרקעות – לרכוש אותן במטרה למכור חלקות מהן למתיישבים. תחילה פעלה במושבות והשתתפה גם ברכישת הקרקע לשכונות שהיו אחר כך לתל־אביב בייחוד שכונת גאולה כמובן שנקראה על שמה.

גבולות[עריכה]

אחד משלושת המצפים הראשונים שהוקמו בנגב ב־1943. ב־ 1949 עבר למקומו הנוכחי מדרום־מזרח לצומת מגן ונקרא בשמו מחמת קרבתו לגבול מצרים. שמות רחובות ניתנו גם על שם שני המצפים האחרים בית אשל ורביבים.

גביזון חי הרב 1966-1892[עריכה]

מראשי קהילת טריפולי בלוב. נולד בבנגזי והיה מהראשונים לאמץ את הרעיון הציוני בדבר גאולת עם ישראל. החל בפעילות חינוכית לטיפוח האהבה לארץ־ישראל בקרב בני הנוער והכשרתם לעלייה. נוכח מצבם הכלכלי של בני העדה התקשה לשכנע הורים לוותר על העזרה של ילדיהם בפרנסה לטובת חינוכם ובמקרים רבים אימץ ילדים למשפחתו הענפה ודאג לכל מחסורם. היה אב בית דין ורב ראשי ליהודי טריפולי בשנים 1951-1937 וכן מפקח כללי על תלמוד תורה ועזר לבני הקהילה בעצה ובסיוע חומרי. סייע גם ללא יהודים שפנו אליו. סייע לעלייתם ארצה של רבים מיהודי לוב ולבסוף העלה גם את בני משפחתו – ואילו הוא עצמו ובתו נעמי נשארו בטריפולי להשלים את המלאכה. עלה ארצה ב־1951.

גֶּבִּירטיג מרדכי 1942-1877[עריכה]

כינויו הספרותי של המשורר והמלחין מרדכי בירטיג שנרצח בידי הנאצים בקרקוב פולין העיר שבה נולד. היה נגר לפי מקצועו בקרקוב עירו וכתב שירים וכן פזמונים - מלים ומנגינות – ביידיש גם לתיאטרון. אחרי הפרעות בעיר פרישטיק ב־1938 כתב את שירו העיירה בוערת (במקור סברֶענט ברידֶערלעֶך – בוער אחים) שהפך להימנון ששרו המורדים בגיטאות; בתרגום לעברית מאת שלונסקי*: אחים שרפה! שרפה!/ עיירתנו בוערה כולה/ בה רוחות שחורות יסערו/ להבות חורבן יבערו/ גּ בָּיִרטיג מרדכי עקבותיה לא נשארו היא עולה באש [...] כי הלהבות יתמידו/ את כולנו פה ישמידו/ רק שרידי קירות יעידו/ מה שפה קרה... ספר שיריו העיירה בוערת ראה אור ב־ 1967 בספריית פועלים.

גבעולים[עריכה]

מושב בנגב הצפוני מדרום לנתיבות. הוקם ב־1952 בידי עולים מעיראק וכורדיסטאן כחלק מישובי שרשרת. שמו סמלי ומייצג חלק מהצמח המוליך מזון ומים מהשורשים אל העלים הפרח והפרי.

גבעון[עריכה]

עיר קדומה שלא נהרסה עם כיבוש הארץ מפני שתושביה הערימו על יהושע בן נון*: משלחת מטעמם התייצבה לפניו בנעליים בלות כאילו באה מארץ רחוקה והוא נאות לחתום עמם על שלום. כאן החלו הנערים של שאול ושל דוד במשחק מוות שבהמשכו הרג אבנר* בן נר את עשהאל* בן צרויה. (מאמצע שנות ה־70 של המאה ה־20 עד אמצע שנות ה־80 היה זה שמו של יישוב זמני שהתקיים עד שתושביו איכלסו את גבעת זאב לצד חדשה – היא גבעון החדשה יישוב שהוקם ב־1979.)

גבעת בן יהודה[עריכה]

על שמו של ישראל בן יהודה (1936-1911) איש ההגנה. נולד באסטוניה ועלה לארץ־ישראל ב־1933. נפל בהגנה על שכונת שפירא בתל־אביב והובא למנוחות בבית הקברות ברחוב טרומפלדור.

גבעת המורה[עריכה]

גבעה בעמק יזרעאל ליד עפולה לא הרחק מהתבור שפסגתה 515 מטר מעל פני הים. נזכרת בתנך (שופטים ז). מכונה גם החרמון הקטן מפני שצליינים נוצרים זיהו אותה בפסוק תבור וחרמון בשמך ירננו (תהילים פט). זהו גם שם ספרו של שלמה מימון*. בית הסתדרות המורים מצוי בפינת רחוב זה.

גבעת התחמושת[עריכה]

אתר בצפון ירושלים שבו התחולל קרב קשה במלחמת ששת הימים*. במקום היה מתחם של הצבא הירדני וכיבושו הוטל על גדוד צנחנים. גילויי הגבורה וההקרבה הפכו את שם המתחם לאחד מסמליה של המלחמה ההיא. המקום הוכשר לביקורים לימודיים ומתקיימים בו טקסי זיכרון ביום השנה לשחרור ירושלים. גבעולים

גבעת כֹּחַ[עריכה]

גבעה בשפלה בין ראש העין ובית נחמיה שעליה התחולל קרב קשה במלחמת העצמאות ונהרגו בו 28 (כח) לוחמים. (וכן מושב שהוקם ב־1950 בידי עולים מתימן להנצחתם; מצבה לזכרם מתנשאת על גבעה ממזרח למושב.)

גבעתי[עריכה]

חטיבה בצהל שרשמה לזכותה את בלימת הצבא המצרי בדרום במלחמת העצמאות. חודשה בשנות ה־80 של המאה ה־20 כחטיבת רגלים סדירה. מאז 1950 זהו גם שמו של מושב במישור החוף ממערב לבאר טוביה וממזרח לגשר עד הלום – המקום שבו נבלמה הפלישה.

גדיש[עריכה]

השם סמלי ערימת תבואה שנקצרה לפני הפיכתה לאלומות. בסמוך רחובות דגן קמה שיבולים. גדיש הוא שמו של מושב בחבל תענך מדרום־מערב לעפולה שהוקם ב־1956 בידי עולים ממרוקו. גדליהו [בן אחיקם בן שפן] (המאה ה־6 לפנהס) (20) א 3 מושל יהודה מטעם הכובש הבבלי (הכשדי) בעל הסמכות היהודי האחרון אחרי חורבן בית ראשון. בן למשפחת שרים. ישמעאל בן נתניה מבית דוד רצח אותו ואת חיל המשמר הבבלי. מפחד נקמה ברחו רבים מיהודי הארץ למצרים. לזכר הארוע נקבע צום גדליהו ביום ג בתשרי.

גדנע[עריכה]

ראשי תיבות של גדודי נוער: מסגרת שהוקמה בארגון ההגנה ומתקיימת עד היום. ב־1948 השתתפו נערי הגדנע במלחמה במקומות אחדים. אחרי מלחמת העצמאות פעל הגדנע במסגרת צהל בעיקר בהכשרת בני נוער בתחומי חיילוּת וכושר גופני והכשרה מוקדמת לצהל.

גדעון [בן יואש] (המאה ה־11 לפנהס)[עריכה]

בן יואש מן השופטים* שהנהיגו את העם לפני כינון המלוכה. כבן למשפחה צנועה בשבט מנשה לא ראה עצמו ראוי אך קיבל על עצמו את השליחות מיד המלאך שפקד אותו. גייס את העם שיחרר כל מי ירא וחרד ואת הנותרים העמיד למבחן השתייה: מי שכרע כדי לשתות שוחרר ונותרו 300 איש שליקקו את המים. אחרי שריגל במחנה המדיינים יצא נגדם והכה אותם שוק על ירך והנופלים מאה ועשרים אלף איש שולף חרב (שופטים ח). נקרא גם ירובעל. על שמו נקראו המושב כפר גדעון והיישוב הקהילתי גדעונה שניהם בעמק יזרעאל. גדעון [בן יואש]

גדרה[עריכה]

מהמושבות הראשונות בארץ. הוקמה ב־1884 בקצה הדרומי של השפלה דרומית לרחובות בידי קבוצה מאנשי בילו*. מסמנת את הגבול הדרומי של המרכז הצפוף של הארץ: מחדרה עד גדרה. נקראת בשם היישוב הקדום גדרה בנחלת שבט יהודה ששובש לקטרה בפי הערבים.

גואל[עריכה]

בימי קדם נקרא כך מי שנשא לאשה אלמנה ללא ילדים - שאלמלא כן היתה נשארת בבדידותה. מאוחר יותר היה לשם נרדף למשיח מי שבידו להביא פדות לעם כולו.

גובר רבקה 1981-1902[עריכה]

אם שכולה שהקדישה את חייה לעבודה התנדבותית. נולדה ברוסיה למדה באוניברסיטה וב־1925 עלתה לארץ־ישראל עם בעלה מרדכי. במלחמת העולם השנייה התנדבה לצבא הבריטי. במלחמת העצמאות נפלו שני בניה אפרים וצבי (במרס וביולי 1948). עד 1954 פעלו ההורים השכולים כמתנדבים בתחום קליטת העלייה; רבקה שכונתה אם הבנים לימדה במעברה אימצה בת של משפחת עולים והוציאה לאור את ספר האחים מעזבונם של בניה. רבקה ומרדכי גובר היו מראשוני המתיישבים בחבל לכיש מכרו את ביתם הקודם ואת הכסף תרמו לקרן המגן לבטחון ישראל. על שם בניהם נקרא כפר אחים וב־1968 עברו להתגורר בו. ב־1976 קיבלה רבקה גובר את פרס ישראל לקליטת עלייה ואת כספי הפרס חילקה בין עולה מברית־ המועצות ובין יתומה מקריית שמונה שמשפחתה נספתה בהתקפת מחבלים.

גוז'יקוב מיכאל יוסף 1837-1806[עריכה]

מוסיקאי כליזמר יהודי (מנגן בתזמורת שמחות עממית). נולד בשקלוב בּלֶרָוּס. בגלל ליקוי בריאות נבצר ממנו לנגן בכלי נשיפה כאביו לפניו שניגן בקלרנית וכך היה לנגן וירטואוז בכלי נקישה והתקין כלי נגינה שממנו התפתח הקסילופון. ב־1831 עזב את ביתו נדד ברוסיה ובאירופה והופיע בקונצרטים בפני קהל בלבוש מסורתי של יהודי חרד. נפטר בדמי ימיו באאכן שבגרמניה.

גוטלובֶּר אברהם דב בר 1899-1811[עריכה]

משורר ומתרגם כתב בעברית וביידיש. נודע גם בכינויו הספרותי מַהלֲַלְאֵל. נולד בווהלין היה מראשוני תנועת ההשכלה*. קובץ שיריו הראשון נדפס בווארשה. היה מורה ב־1873-1851 וכתב מחקרים בקבלה על הספרות והשירה בעברית וכן על תולדות הקראים. הגן על משה מנדלסון* מפני מבקריו ותירגם את ספרו ירושלים ב־1867. תירגם את גדרה נתן החכם* לגא לסינג ב־1874. ערך ירחון בשם הבוקר אור שיצא לאור (בהפסקות) ב־1886-1876. ספרו זכרונות ומסעות ראה אור בעברית.

גוטליב מאוריצי 1879-1856[עריכה]

צייר יהודי ברוך כשרון. נולד בפולין ופעל בה. היה תלמידם של ציירים בלבוב ובוינה – שבהן הציג את ציוריו וכן במינכן ובקרקוב – שבה נפטר משחפת. למרות מותו בגיל צעיר (23) נחשב לאחד מגדולי הציירים היהודים במאה ה־19. צייר דיוקנאות ועוד אך ציוריו הגדולים הוקדשו לנושאים יהודיים: גם כשצייר את ישו עם תלמידיו לא שכח להלבישו בטלית קטן ולהניח כיפה על ראשו; והרי ישו היה יהודי מן הגליל. הציור הגדול האחרון שלו יום הכיפורים (1878) מוצג בתערוכת הקבע של מוזיאון תל־ אביב ואת שמו חתם עליו באותיות עבריות. גם אחיו ליאופולד היה צייר.

גוטמן נחום 1980-1898[עריכה]

צייר מאייר וסופר שכתב לילדים ולמבוגרים. נולד ברוסיה לסופר ש' בן ציון* עלה עם הוריו לארץ־ישראל ב־1905 גדל בשכונת נוה צדק ובתל־אביב ולמד בגימנסיה הרצליה* ובבצלאל. התנדב לגדוד העברי*. בשנות ה־20 למד בוינה ברלין ופריס. צייר מנופי הארץ ודיוקנאות צייר תפאורות לתיאטרון בנה קירות פסיפס ואייר ספרי ילדים רבים. ב־ 1925 צייר את סמל העיר תל־אביב שבו הוכנסו שינויים במהלך השנים מאז. השתתף בתערוכות בארץ ובחוץ לארץ והיה חתן פרס ישראל לציור לתשלח־1978. בין ספריו שאותם גם אייר ושהיו אהובים מאוד על בני הנוער: בארץ לובנגולו מלך זולו הרפתקאות חמור שכולו תכלת; סמוך למותו כתב את תולדות חייו עם אהוד בן עזר בספר בין חולות וכחול שמים. יקיר תל־אביב לתשלו־1976. בנוה צדק הוקם מוזיאון לאמנות הנושא את שמו ומציג מיצירותיו.

גולדברג יצחק לייב 1935-1860[עריכה]

הנדיב הלא ידוע שתרם את רוב כספו לתל־אביב. התגורר בוילנה ב־1914-1878 ועסק במסחר היה ממייסדי חברת היינות כרמל מחובבי ציון* וממייסדי גאולה* הוצאת אחיאסף ומול של העולם עיתון ציוני שראה אור בוילנה ועמד בראש אגודת בני משה* בעיר זו. היה הציר של וילנה בקונגרסים ציוניים. ביקר בארץ פעמים אחדות ורכש קרקעות. רכישת הקרקע הראשונה שביצעה קקל* היתה מתנה מידיו: 200 דונם בחדרה. עלה לארץ־ישראל ב־1919 התגורר תחילה בהרטוב ואחר כך בתל־אביב ייסד בה את עיתון הארץ ונידב שטח קרקע לגן ציבורי. ייסד את בית גולדברג יצחק לייב החרושת סיליקט לייצור לבנים לבניין תל־אביב (היום בית כלל בפינת דרויאנוב־טבריה). רכש את אדמות הר הצופים ונתן אותן במתנה לאוניברסיטה העברית. נדב למפעלי תרבות בתל־אביב ובכל הארץ. בנו בנימין נרצח בידי ערבים באבו כביר ב־1929 והשכונה שהקים ברמת גן נקראה לכבודו תל בנימין. אחיו דב גולדברג היה ממקימי קרן היסוד* עלה ארצה ב־1920 ונפצע פצעי מוות בראשו בהתקפה של ערבים במאורעות 1921. גולדברג לאה – ראו לאה המשוררת

גולדמן נחום דר 1982-1895[עריכה]

מראשי הציונות נשיא ההסתדרות הציונית העולמית (1968-1956) ונשיא הקונגרס* היהודי העולמי (1953- 1977). נולד בליטא למד באוניברסיטה בגרמניה היה מעורכי אנציקלופדיה יודאיקה שנדפסה במהדורה גרמנית ועברית בהוצאת אשכול שאותה הקים עם יעקב קלצקין*. היה פעיל בתנועה הציונית ומ־1929 – חבר הוועד הפועל. ב־1935 היגר לארצות־הברית. אחרי מלחמת העולם נחשב לאחד מדובריה העיקריים של הציונות. בין היתר נטל חלק פעיל בשיחות על הסכם השילומים בין גרמניה המערבית וממשלת ישראל.

גולד פָדֶן אברהם 1908-1840[עריכה]

מייסד התיאטרון היידי במאי ומחזאי פייטן שכתב בהומור וידע לשמח את קהלו. נולד באוקראינה והחל את דרכו כמשורר עברי. הדפיס את שיריו באודסה שבה ניסה את כוחו במסחר – פשט את הרגל ונאלץ לעזוב את רוסיה ב־ 1875. היה עורך עיתונים בצ'רנוביץ ויסד להקת תיאטרון ביאסי עם הזמר ישראל גרודנר. כתב מחזות זמר וכן דרמות שהיו אהובות על הקהל היהודי והציג עם להקתו בערים שונות במזרח אירופה. מבין כ־50 מחזות שכתב וחלקם תורגמו לעברית žՀפורסמות יצירותיו המוסיקליות המכשפה ושני קוני למל. ב־1883 אסרה ממשלת הצאר להציג מחזות ביידיש ברוסיה; תחום הופעותיו צומצם וב־ 1887 היגר לארצות־הברית חזר לאירופה והפליג שוב לארצות־הברית ב־1903. ידוע גם שיר הערש פרי עטו צימוקים ושקדים.

גולומב אליהו 1945-1893[עריכה]

ממייסדי ההגנה* ומפקדהּ הראשי במשך שנים רבות. נולד בבּלֶרָוּס עלה לארץ־ישראל עם הוריו ב־1909 גר בתל־אביב והיה מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה* הרצליה. אחרי סיום הלימודים יצא ב־1914 להכשרה בדגניה* וב־1918 התנדב לגדודים העבריים. מ־1921 היה נציג ההסתדרות גולדברג לאה הכללית בארגון ההגנה*. עסק ברכישת נשק (1924-1922). מ־1931 היה חבר במפקדה הארצית של ההגנה ולמעשה מי שקבע את עקרונות הפעולה ואת קווי הביצוע. היה ממעצבי שיטת ההבלגה וסבר שיש להישמע בכול למוסדות הלאומיים – ובראשם הסוכנות* – ולכן גינה את ההתארגנות של מחתרות אצל* ולחי*; עם זאת תיווך בהסגרתם לידי הבריטים של בכירי המחתרת כדי שלא יומתו. בבית שבו התגורר בשדרות רוטשילד בתל־אביב פועל מוזיאון ההגנה.

גולי אריתריא[עריכה]

251 מלוחמי אצל* ולחי* שהוצאו באישון לילה ב־1944 מבתי הסוהר בארץ־ישראל והוטסו למחנה המעצר סמבל ליד אסמרה אריתריאה. שם בסודן ובקניה (להלן) ישבו כמעט 4 שנים. השלטונות הבריטיים צירפו אליהם עצורים נוספים בשנים הבאות ובהם גם יצחק שמיר (יזרניצקי) ממפקדי הלחי ולימים ראש ממשלת ישראל; ויעקב מרידור* ממפקדי האצל ולימים שר בממשלת ישראל. שני אלה היו מהמעטים שהצליחו לברוח מהמעצר.

גולי קניה[עריכה]

תחנתם השלישית והאחרונה של לוחמי אצל* ולחי* אחרי שישבו באריתריאה (ראו לעיל) ובסודן. הגולים הועברו אל מחנה גילגיל בקניה ב־20 באוגוסט 1947 והוחזקו שם עד 5 ביולי 1948 – כמעט חודשיים אחרי שקמה מדינת ישראל. העילה להעברת העצורים לגילגיל היתה הבריחות מהמחנות הקודמים; אבל יעקב מרידור* ברח עם אנשי אצל נוספים גם ממחנה זה.

גולינקין מרדכי 1963-1875[עריכה]

מייסד האופרה הישראלית ומנצחהּ. נולד באוקראינה למד בקונסרווטוריון בווארשה ועבד כמנצח בבתי אופרה ברוסיה מ־1896. עלה לארץ־ישראל ב־1923 הקים את האופרה הישראלית בתל־אביב וניצח עליה למרות שעמדו לרשותו אמצעים מעטים; משום כך פעלה האופרה לסירוגין ומייסדה נלחם בציפורניים להמשיך ולהפעילהּ.

גונן[עריכה]

קיבוץ למרגלות רמת הגולן* במזרח עמק החולה. ב־1951 הוקמה כאן היאחזות נחל שאוזרחה ב־1953 שנה אחרי שהתיישבו במקום גרעינים של הצופים מתל־אביב ומירושלים. השם סמלי. בשמורות סביב הקיבוץ שרידי ביצות אגם החולה מעיינות ועוד. גונן

גופר ברוך 1972-1900[עריכה]

מנהל גן החיות של תל־אביב. נולד בגליציה. עוד בנעוריו התגייס לצבא אוסטריה ונפצע בחזית הרוסית במלחמת העולם הראשונה. עלה לארץ־ישראל ב־1920 הצטרף לגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור* ועבד בסלילת כבישים ובייבוש ביצות כברה. היה קצין במשטרת המנדט הבריטי (ולימים הושאל גם למשטרת ישראל שבה כיהן כמפקד מחוז חיפה). מ־1936 עבד בעיריית תל־אביב ומ־1942 היה מנהל גן החיות העירוני שנמצא בגן הדסה בלב תל־אביב של הימים ההם (היום גן העיר ליד בניין העירייה). כתב סיפורים מהווי הגן וספרים לילדים: גם לחיה נשמה (1946) ג'ונגל בכרך (1959) ובחברת החיות (1966). לכתחילה היתה הכוונה לשם העץ שממנו בנה נח את התיבה.

גור (גרזובסקי) יהודה 1950-1862[עריכה]

סופר בלשן ומחבר ספרי לימוד ומילונים. נולד בבּלֶרָוּס למד בישיבות סלוּצק וּוֹלוז'ין ואחר כך נסע לוילנה לרכוש השכלה כללית. עלה לארץ־ישראל ב־1887 והיה פועל חקלאי ושומר במושבות. ב־1889 החל ללמד ולכתוב ספרי לימוד מילונים וסיפורים לילדים. ב־1893 השתתף בעיתון הילדים העברי הראשון בארץ עולם קטֹן. ב־1929-1906 עבד בבנק אפק* בביירות וביפו. אזרחות כבוד של תל־אביב הוענקה לו עם השלמת מילונו ב־1937.

גור (מוטה) מרדכי 1995-1930[עריכה]

הרמטכל העשירי של צהל ושר בממשלת ישראל. נולד בישראל גדל ברחובות נער בשורות הפלמח*. לחם במלחמת העצמאות עם גדוד הפשיטה של חטיבת הנגב. היה מראשוני גדוד הצנחנים שפעל נגד הפדאיון – מחבלים בנוסח שנות ה־ 50 – בפיקודו של אריאל שרון השתתף בפעולות הגמול ונפצע בפעולת חאן יונס ב־1955. פיקד על חטיבת גולני ובמלחמת ששת הימים* – על חטיבת הצנחנים ששיחררה את ירושלים העתיקה. אחרי המלחמה נדפסו שישה ספרי ילדים שכתב בסדרה עזית הכלבה הצנחנית (1971-1969) וכן ספריו הדוקומנטריים הר הבית בידינו (1972) שער האריות (1974) ופלוגה ד (1976). התמנה לרמטכל עם התפטרותו של דוד אלעזר* וכיהן ב־1978-1974. היה חכ מ־1981 שר הבריאות ב־1986-1984 וסגן שר הביטחון מ־1992.

גור אריה[עריכה]

דימוי שבו השתמש יעקב – גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו (בראשית מח) - והסמל של בית המלוכה של דוד המלך*. שם סמלי קשור לקרבת הרחוב אל גן החיות שבו הוחזקו גם אריות. הביטוי נזכר בברכת משה לשבטים ודווקא לשבט אחר: דן גור אריה יזנק מן הבשן (דברים לג). גופר ברוך

ג'ורג' החמישי המלך 1936-1865[עריכה]

מלך בריטניה. עלה לכס המלכות ב־1910. קריאת מחצית רחוב הכרמל בשמו נעשתה בחצי יובל למלכותו ונועדה לציין כי בחסותו ניתנה הצהרת בלפור* ולהביע שמחה על כיבוש הארץ מידי האימפריה העות'מנית על ידי הצבא הבריטי בפיקודו של אלנבי* (ובכלל זה כיבוש תל־אביב בידי גנרל היל*).

גורדון אהרן דוד 1922-1856[עריכה]

מהוגי תנועת העבודה בציונות. נולד באוקראינה התחנך על ברכי המסורת למד שפות וספג השכלה רחבה. עלה לארץ־ ישראל רק במות הוריו ב־1904. עבד עבודה גופנית למרות שהחל בכך בגיל מבוגר. ב־1912 עלה לגליל ועבד במגדל* כנרת* ודגניה*. ממש כפי שהאמן עובד לא למען הרווח הכספי טען כך אין לראות בעבודה בכלל אמצעי – לפרנסה - אלא תכלית חלק בלתי נפרד מהיותנו בני אדם. בייחוד סבר כי דברים אלה נכונים לגבי העבודה החקלאית המעלה לחם על שולחננו ולגבי תחיית העם היהודי בארץ־ישראל. תנועות הנוער הציוניות אימצו את תורת העבודה שלו וב־1925 קמה תנועת גורדוניה על שמו; בשיאה היו בה עשרות אלפי חניכים במדינות אירופה וב־1945 נבלעה בארץ־ישראל בתנועה המאוחדת. בסמוך רחובות נוספים על שם אישים מתנועת העבודה בארץ ובעולם: א' ברנשטיין וארלוזורוב.

גורדון יל [יהודה ליב16 92-1830( ])[עריכה]

החשוב במשוררי ההשכלה* ידוע בראשי תיבות שמו ילג. נולד בוילנה ליטא התקרב למשכילים העבריים בעירו ולמד שפות זרות. מ־1853 היה מורה בפלך קובנה. כתב קינה על חברו מיכל* שמת. ספר שירה אהבת דוד ומיכל -1856 ספר עיבודים סיפוריים משלי יהודה (1859) שיר שבו הביע את השקפתו הקיצה עמי (1863) ופואמות היסטוריות ובהן ביקורת על רבנים שמרניים. תירגם את ספר שיריו של ביירון* נעימות עבריות בשם זמירות ישראל (הספר תורגם עוד פעמים אחדות). ב־1879 נאסר עקב הלשנה כנראה כנקמה על מאבקיו. אחרי הזעזוע שבפרעות 1881 הטיף להגירה לארצות־הברית אף־על־פי שראה בה מקלט ארעי.

גורדון יל [סמטה] - ראו לעיל[עריכה]

גורדון של – ראו שלג (שמואל ליב גורדון, 1933-1866)[עריכה]

גורי ישראל 1965-1893[עריכה]

חבר כנסת ופעיל במפלגות הפועלים. נולד בבסרביה היה פעיל בצעירי ציון עלה לארץ־ישראל ב־1919 ועבד בתחום הכספים בעיריית תל־אביב. לאחר מכן היה חבר מועצת גורי ישראל עיריית תל־אביב מ־1929 ומנהל מחלקת התרבות מ־1930 ראש ועדת הביקורת של ההסתדרות ציר לאסיפת הנבחרים חבר כנסת מראשיתה ועד מותו – ויור ועדת הכספים שלה במשך כ־14 שנה מ־1951. בנו הוא המשורר חיים גורי.

גורן שלמה הרב 1917-1994[עריכה]

הרב הראשי לישראל הרב הראשי לצהל והרב הראשי לתל־אביב. נולד ב־1917 בפולין עלה לארץ־ישראל עם משפחתו ב־1925 ולמד בישיבת חברון בירושלים מ־1929. התגייס להגנה ב־1936. לחם במלחמת העצמאות באזור ירושלים וכיהן כרב הראשי לצהל בשנים 1968-1948 חלקן בדרגת אלוף. נודע במאבקו להחלת דיני כשרות בכל מחנות צהל וכן בהתרת עגונות של חללי צהל. עוטר בכנפי צניחה. תקע בשופר בכותל המערבי המשוחרר באייר תשכז (יוני 1967) אחרי עשרות שנים שבהן נמנע הדבר מיהודים. עם שחרורו מצהל נבחר לרבה הראשי של תל־אביב וב־1972 – לרב ראשי לישראל תפקיד שבו כיהן עד 1983 לצדו של הרב עובדיה יוסף הראשון לציון; אחר כך הקים ישיבה בעיר העתיקה בירושלים. במהלך חייו כתב ספרי הלכה אחדים וב־1961 קיבל את פרס ישראל ליהדות על מחקר בתלמוד הירושלמי.

גורקי מקסים 1936-1868[עריכה]

כינויו הספרותי של אלכסי מקסימוביץ' פשקוב מגדולי הסופרים ברוסיה בתקופת המהפיכה. סיפורו הראשון נדפס ב־1892 והכינוי שבו בחר פירושו האומלל. היה מגולי התנועה המהפכנית וישב באי קפרי איטליה ב־1913-1907. תמך בבולשביקים ועם זאת הסתייג ממעשיהם אחרי שעלו לשלטון ועזב את רוסיה ב־1921. ב־1930-1924 ישב בסורנטו שבאיטליה וחזר לברית־המועצות. ב־1932 שונה שם העיר ניז'ני־נובגורוד שבה נולד לכינויו הספרותי. יש סברה שנרצח בפקודת סטאלין. מספריו: מאקאר צ'ודרה -1892 פומה גורדייב (1899) האם (1907) ילדות (1913) בין הבריות (1915). שם הרחוב נקבע במלאת 20 שנה למותו.

גוש חלב[עריכה]

יישוב מימי בית שני ואחריו לא הרחק מצפת. ממנו בא אחד מראשי המרד נגד הרומאים יוחנן בן לוי שכונה יוחנן מגוש חלב. לפי מסורת אחת כאן קבורים שמעיה* ואבטליון* ראש הסנהדרין ואב בית דינו במאה ה־1 לפנהס.

גוש עציון[עריכה]

מהרחובות ששמם קשור בתקומת ישראל ובמלחמת העצמאות: שמו של אזור מדרום לירושלים שבו הוקמו ארבעה קיבוצים עבריים בין השנים 1947-1943: כפר עציון גורן שלמה הרב משואות־יצחק עין־צורים ורבדים. בעקבות מצור ממושך וקרבות קשים נפלו היישובים יום לפני הכרזת המדינה; 150 מלוחמיהם נהרגו בקרבות ומאות הלכו בשבי. שרידי המגנִים הקימו יישובים חדשים. אחרי מלחמת ששת הימים* חודש היישוב היהודי באזור וקמו בו היישובים כפר עציון ראש צורים אלון שבות אלעזר מגדל עוז

גז מטילדה 1990-1918[עריכה]

חברת כנסת. נולדה בתוניסיה והיתה פעילה בעליית הנוער בתוניס. עלתה לישראל ב־1957 והיתה חברת כנסת מ־ 1965 תחילה ברפי מפלגתו של דוד בן גוריון לאחר פרישתו ממפאי־העבודה ואחר כך בעבודה־מערך משרפי התמזגה בה.

גזית[עריכה]

קיבוץ ברמת יששכר מדרום לכפר תבור. הוקם ב־1947 בידי עולים מרומניה ומפולין ונקלטו בו משפחות רבות מארגנטינה. שמו כשם אבן מידות ששימשה להקמת המקדש הראשון.

גזר[עריכה]

עיר קדומה שהתקיימה בתקופה הכנענית נזכרת במכתבי אל עמרנה (המאה ה־14 לפנהס) ובתנך והמקום שבו התגלה לוח גזר (המאה ה־10 לפנהס) – לוח חקלאי שבו נזכרים שמות החודשים. היתה עיר מבצר בימי החשמונאים ויהודים ישבו בה גם בימי המשנה והתלמוד. היתה בעלת חשיבות גם בימי הביניים. (היום זהו שמו של קיבוץ בשפלה סמוך לרמלה שהוקם ב־1945 לא הרחק מהעיר הקדומה.)

גייגר אברהם 1874-1810[עריכה]

חוקר תולדות ישראל ומראשי הרפורמים בגרמניה שטענו כי היהדות מציינת שייכות לעדה דתית בלבד וכי יעודם של היהודים להפיץ בין העמים את תורת המוסר. ערך את סידור התפילה הרפורמי כתב מחקרים על התנך ספרי היסטוריה וביוגרפיות של חכמי ישראל מימי הביניים.

גילת [מבוא[עריכה]

מושב בנגב הצפוני צפונית לאופקים. הוקם ב־1949 בידי עולים מתוניסיה וממרוקו. שמו נגזר מדברי הנביא תפרח ותגל אף גילת ורנן (ישעיהו לה).

גינוסר[עריכה]

יישוב קדום לחוף הכנרת מצפון לטבריה. במקום נחשפו ממצאים המעידים על כך שאנשים חיו כאן עוד בתקופת הברונזה. בימי המשנה והתלמוד היה ים־גינסר אחד גינוסר משמותיה של הכנרת. היום – קיבוץ שהוקם ב־1937 בקרבת מקום לעיר הקדומה על אדמות שרכשה פיקא. במקום מוזיאון על שם יגאל אלון*.

גינצבורג מרדכי אהרן 1846-1795[עריכה]

סופר עברי. נולד בליטא נישא בשידוך בגיל 15 ותיאר זאת באוטוביוגרפיה אביעזר. ב־1829-1817 נדד והתפרנס מהוראה התיישב בוילנה ואף בה שימש כמורה. ב־1841 פתח בית ספר יהודי חילוני ראשון בליטא (יחד עם המשורר שלמה זלקינד). ספריו שנכתבו בעברית מהם שעניינם היסטוריה כללית כגילוי אמריקה או מלחמות נפוליון.

גיתית[עריכה]

כלי נגינה קדום ממשפחת כלי המיתר הנזכר בתנך. וכן שמו של מושב בגבול בקעת הירדן שצורת שטחו מזכירה את האופן שבו צויר כלי נגינה זה. הוקם ב־1972 כהיאחזות נחל אוזרח ב־1975.

גלאנץ ליב 1964-1898[עריכה]

חזן ומוסיקאי. נולד באוקראינה לאב ששימש כחזן בן חזן ועבר לפני התיבה עוד כשהיה בן 8. רכש השכלה מוסיקלית והיגר לארצות־הברית ב־1926. שימש כחזן בניו יורק עד 1940 והרצה על מוסיקה דתית במכללה לחזנות בלוס אנג'לס ב־1953-1941. היה ציר ב־8 קונגרסים ציוניים וחבר בהנהלות של הקקל* המגבית המאוחדת ועוד. עלה לישראל ב־1954 והיה ראש מכון תל־אביב למוסיקה דתית חזן ראשי בבית הכנסת תפארת צבי בתל־אביב שופט פרס אנגל* של עיריית תל־אביב ומ־1959 – רקטור האקדמיה לחזנות בתל־אביב. נהג להופיע עם מקהלה וזאת בבתי כנסת אורתודוקסיים. כתב נעימות לתפילות לחזן ולמקהלה. יצירותיו נדפסו בשבעה כרכים והוקלטו.

גלבלום אריה 1993-1921[עריכה]

עיתונאי ופרסומאי. נולד בפולין עלה עם הוריו לארץ־ ישראל ב־1925 ולמד בבתי ספר בתל־אביב ובאוניברסיטה האמריקאית בביירות לבנון. עוד כנער היה חבר ההגנה ושוטרים בריטים אסרו אותו במהלך עוצר; הכתבה הראשונה שלו עסקה בחוויותיו בבית הסוהר. שנים רבות כתב בהארץ. במרכז הסקופ הראשון שלו עמדו קשריו של המופתי הירושלמי מנהיג המרד הערבי עם השלטון הנאצי בגרמניה. כתבה שנויה במחלוקת תיארה את המוני העולים מארצות ערב באופן לא מחמיא אך כשנה אחרי פרסומה ב־1949 התחזה לעולה חדש חי עם העולים במעברות וכתב על כך סדרת כתבות. כן ערך תכניות ברדיו (כל צבעי הרשת) היה לאיש יחסי הציבור של הבימה* ולפרסומאי.

גלוסקא זכריה 1960-1894[עריכה]

חבר כנסת. נולד בתימן עלה לארץ־ישראל עם הוריו ב־ 1909; המשפחה התיישבה בנווה צדק הוריו מתו ב־1910 והוא החל לעבוד במפעל לסוכריות ואחר כך בפרדסי פתח תקווה כדי לפרנס את אחיו ואחיותיו הקטנים ממנו. היה ממייסדי הסתדרות צעירי המזרחי ב־1921 יושב הראש שלה מ־1925 וממקימי התאחדות התימנים בארץ־ישראל שהיתה מיוצגת בוועד הלאומי ובקונגרסים הציוניים. ב־ 1939 יצא לערוך מגבית במצרים ובארצות־הברית ובגלל פרוץ מלחמת העולם השנייה נשאר באמריקה וחזר ארצה רק ב־1949. היה חכ מטעם התאחדות התימנים בכנסת הראשונה.

גלוסקין זאב 1949-1859[עריכה]

מנהל אגודת הכורמים. נולד בבּלֶרָוּס היה מחובבי ציון* הראשונים בפולין ממייסדי לשכת בני משה* והוצאת אחיאסף בווארשה וציר לקונגרסים הציוניים. כעשר שנים ניהל את חברת כרמל לשיווק יינות ארץ־ישראל של גולדברג*. עלה לארץ־ישראל ב־1906 וניהל את היקבים בראשון לציון וזכרון יעקב. היה מנהל חברת גאולה* בתל־ אביב. עמד בראש המגורשים שיצאו את הארץ בפקודת התורכים במלחמת העולם הראשונה. אזרחות כבוד של תל־ אביב הוענקה לו ב־1939 בהיותו בן 80. ביתו בתל־אביב הפך לספרייה ציבורית.

גלילי ישראל 1986-1910[עריכה]

חבר כנסת ושר בממשלות ישראל. נולד באוקראינה עלה עם אמו לארץ־ישראל ב־1914 למד בנוה צדק והיה ממייסדי תנועת הנוער העובד וקיבוץ נען. היה מראשי ההגנה* נציג ההסתדרות הכללית בה וראש המפקדה הארצית ב־1947. היה ממנהיגי אחדות העבודה שר ההסברה ושר בלי תיק בממשלות אשכול* מאיר* ורבין*. בעיקר היתה השפעתו רבה על החלטותיה של ממשלת גולדה מאיר בתחום מדיניות החוץ ועל ניסוחיה המדיניים.

גליצנשטיין חנוך הנריק (הֶניך) 1942-1870[עריכה]

פסל ומאייר יהודי. נולד בפולין למד בישיבה ועוד בילדותו גילף בעץ. למד באקדמיות לאמנות בלודז' ובמינכן. ישב ברומא ב־1911-1897 והציג בתערוכות בפריס וכן בגרמניה ובאיטליה. לימד באקדמיה לאמנות בווארשה ב־1911- 1912 והיגר לארצות־הברית ב־1926. יצירותיו כוללות את הפסל משיחסְטורנֶלו ( סַבּלָ שפיסל באיטליה) ודמויות נוספות של נשים וגברים מפורסמים ואנונימיים. רבות מיצירותיו רוכזו במוזיאון על שמו בצפת ומאוחר יותר עברו לידי מוזיאון ישראל בירושלים. גליצנשטיין חנוך הנריק (הנֶיך)

גליקסברג[עריכה]

אב ובנו: הרב שמעון יעקב הלוי גליקסברג (1950-1870) מראשי הרבנים ברוסיה ממייסדי המזרחי שהיה פעיל ציבור בתל־אביב. נולד בפולין היה רב בפינסק ובאודסה והיה פעיל הן במזרחי (לימים חלק מהמפדל) והן בחובבי ציון. עלה לארץ־ישראל ב־1937 התגורר בתל־אביב והיה אב בית דין ברבנות הראשית בעיר והרב בשכונת נורדיה. בנו חיים גליקסברג (1970-1904) היה צייר וממייסדי אגודת הציירים והפסלים ב־1934. נולד ברוסיה כשאביו שימש כרב של פינסק. למד ציור אצל טובי המורים עלה לארץ־ישראל ב־ 1925 וגר בירושלים וב־1929 עבר להתגורר בתל־אביב. ניהל את ביתן האמנים ברחוב אלחריזי צייר את נופי תל־אביב וכן דיוקנאות דומם ועוד. הציג בתערוכות והשתתף בביאנלה של ונציה ב־1958. כתב את ביאליק יום־יום מאמרים ועוד.

גליקסון משה יוסף דר 1939-1878[עריכה]

סופר ועיתונאי. נולד ברוסיה למד פילוסופיה בגרמניה והיה מתלמידיו של הרמן כהן*. היה מחובבי ציון וציר לקונגרסים הציוניים; התנגד לתכנית אוגנדה. ערך כתבי עת במוסקבה עלה לארץ־ישראל ב־1920 התמנה לעורך הארץ (1923- 1938) והפך אותו לעיתון איכותי כתב מונוגרפיה על אחד העם* ועל הרמבם* תירגם ספרי פילוסופיה. היה חבר הוועד הפועל הציוני והוועד הלאומי. על שמו כפר גליקסון ממזרח לבנימינה שהוקם בשנת מותו בתאונת דרכים.

גלעזר אליהו 1989-1912[עריכה]

מפעילי העלייה הבלתי ליגאלית. נולד בליטא הצטרף לביתר בדנציג התמנה לנציב ביתר בלטביה ובאסטוניה וב־1935 - לקצין שלטון. עוד ב־1932 אירגן קבוצת מעפילים שהגיעה ארצה דרך לבנון. כן טיפל בקבוצה של 50 עולים בלתי־ ליגאליים שהגיעו בדרך הים. ב־1936 היה נציב ביתר בליטא. ב־1939-1938 ניהל את העלייה הבלתי ליגאלית בחסות ביתר מסניף ביתר בצ'כוסלובקיה והפך אותו למעוז עליות אף־על־ פי. עם פרוץ המלחמה המשיך לטפל בעלייה הביתרית מפריס ועלה לארץ־ישראל ב־1940 כמפקד ספינת מעפילים. גר בתל־אביב. התמנה לממלא מקום נציב ביתר בארץ־ישראל. שירת בצבא הבריטי מ־1942 ואחרי המלחמה נרתם לפעולת הבריחה של שארית הפליטה. היה ממקימי המסדר על־שם ז'בוטינסקי ונבחר לנגידו הראשון; פרט לכך פרש לחלוטין מהפעילות הפוליטית ועסק במקצועו אופטומטריסט.

גלעינית[עריכה]

צמח בר חד שנתי בעל פרחים כחולים לבנים או ארגמניים. צומח באזורי בתה בדרום מישור החוף ובנגב. שייך למשפחת הזיפניים הנפוצה באזורים טרופיים או ממוזגים ומתאפיינת בזיפים או שערות. גליקסברג גן לונדון – ראו לונדון גן ואתר ההעפלה

גן מאיר [סמטה[עריכה]

סמוכה לגן באותו שם שהוא מהגדולים בתל־אביב ונושא את שמו של מאיר דיזנגוף* ראש העיר הראשון של תל־ אביב (ראו גם עמוד 105).

גני יהושע – (רבינוביץ יהושע)[עריכה]

הגדול בגני תל־אביב-יפו נקרא על שמו של יהושע רבינוביץ (1979-1911) ראש עיריית תל-אביב שבימיו קרם הגן עור וגידים. נולד בפולין למד בווילנה ועד עלייתו ארצה בשנת 1934 שימש כמורה ומנהל בית הספר העברי תרבות בווישניבה. זמן קצר לאחר עלותו ארצה הצטרף לארגון ההגנה ולמפלגת פועלי ארץ־ישראל היה פעיל במוסדות ההסתדרות ומראשי ברית הקואורפציה הצרכנית בארץ. נבחר כחבר מועצת עיריית תל־אביב-יפו ב־1955 ושימש כסגן ראש העיר בשנים 1969-1959. בבחירות 1969 נבחר רבינוביץ לראשות העירייה ובחמש שנות כהונתו קידם פרויקטים רבי מעוף; הבולט בהם היה הקמת הגנים הנקראים היום על שמו אלפי דונמים של חורשות ומדשאות המושכים מטיילים רוכבי אופניים ומשפחות. ב־1974 לא הצליח להיבחר לראשות העיר אך נבחר לכנסת והתמנה לשר השיכון; וחודשים ספורים אחר כך היה לשר האוצר בממשלה החדשה. בתקופת כהונתו הונהג מס ערך מוסף. אחרי המהפך של 1977 כיהן כחבר כנסת עד מותו.

גִּ נֵּי גָר [מבוא[עריכה]

קבוצה בעמק יזרעאל. מייסדיה היו מאנשי העלייה השנייה שהתיישבו בדגניה ג בעמק הירדן ומחוסר קרקע – עברו לכאן ב־1922. כאן היה אחד מבסיסי הפלמח. מקור השם ביישוב יהודי הנזכר בתלמוד.

גנני שמואל 1968-1888[עריכה]

פעל להסתיר יהודים בתקופת המנדט. נולד בפולין היה חבר בתנועת החלוץ* עלה לארץ־ישראל ב־1924 עם אשתו ובנו והתיישב בתל־אביב. היה התושב הראשון ברחוב עמק יזרעאל (היום – פרנקל*) שבו פתח בית מלאכה ואחר כך גר ברחוב אלנבי – וכאן סייע ליהודים שהיו חיילים בצבא הפולני להישאר בארץ; חייל כזה היה נכנס לביתו של גנני מחליף את המדים בבגדים אזרחיים ומקבל תעודת זהות - מועבר לרחוב יבנה ומוסע לאחד הקיבוצים. גנני שמואל

גנסין אורי ניסן 1913-1881[עריכה]

סופר עברי. נולד באוקראינה למד בישיבה שניהל אביו ושבה למד גם יח ברנר* ועוד בהיותו נער החל לכתוב שירים שהניעו את נחום סוקולוב* להזמינו להצטרף למערכת הצפירה בווארשה. נדד ליקטרינוסלאב לוילנה ולקייב ושם סבל מהתקפי לב שהביאו למותו בגיל צעיר. זמן קצר ב־1907 היה עם ברנר בלונדון והשתתף בעריכת כתב העת המעורר עלה באותה שנה לארץ־ישראל וחזר בשנה שלאחר מכן לרוסיה. סיפוריו השפיעו על סופרים בני הארץ; לכמה מהם אופי אוטוביוגרפי: הם עוסקים בצעיר שעזב את ביתו בעיירה ויצא לנדודים.

גִּנְּתוֹן[עריכה]

מושב בשפלה סמוך ללוד. הוקם ב־1949 בידי עולים מבולגריה וקלט משפחות מהונגריה מרומניה מצפון אפריקה ומפרס. נקרא בשמו של אחד מהכוהנים מנהיגי העם בימי שיבת ציון: ...אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו לוינו וכהנינו; ועל החתומים [...] דניאל גנתון ברוך [...] אלה הכהנים (נחמיה י).

גַּעַשׁ[עריכה]

קיבוץ בשרון צפונית להרצליה. הוקם ב־1941 בידי חברי השומר הצעיר מאמריקה הדרומית שהוכשרו בקיבוץ נגבה ועלה על הקרקע ב־1946. נקרא בשם פעולה טקטונית וכך גם נקודת ציון בהר אפרים הנזכרת בתנך: ...הִדַּי מנחלי געש (מלכים ב כג).

געתון [מבוא[עריכה]

נחל וקיבוץ בגליל המערבי. הנחל חוצה את נהריה; הקיבוץ הנמצא עשרה קמ מזרחית מנהריה הוקם בידי עולים מהונגריה ב־1948. השם נזכר בתלמוד – ביישוב זה חיו עולי בבל.

גר צדק[עריכה]

מי שהצטרף לעם היהודי מתוך הזדהות ואמונה עמוקה (גר סתם הוא זר הבא לגור עם קהילה שלכתחילה אינו שייך אליה). בין הגרים המפורסמים היו שמעיה ואבטליון (המאה ה־2 לפנהס) מלכי חדייב (המאה ה־1 לספירה) ורבים מתושבי כּוּז רָ (המאה ה־8 לספירה) אונקלוס מתרגם התנך לארמית (המאה ה־2 לספירה עובדיה הגר הנורמני (המאה ה־11) רבי אברהם בן אברהם (שם שנהגו לתת לגר) שהפיץ את עקרונות היהדות בקרב נוצרים ועלה על המוקד ב־1264 הנזיר רוברט מהרדינג שהתגייר ב־1275 קטז'ינה מלכיור מקרקוב שנשפטה על כך שהתגיירה ונשרפה על המוקד ב־ 1539 והיא בת 80 והגרף ואלנטין פוטוצקי המכונה הגר צדק מוילנה שעלה על המוקד ב־1746. גנסין אורי ניסן

גן מאיר (רחוב המלך ג'ורג' 35)[עריכה]

טעו גנים צבורים, טעו עצים, הרבו צל כך קרא דיזנגוף לתושבי תל אביב. לקראת יום הולדתו ה־70 בשנת 1931 הקצתה העירייה שטח לנטיעת גן עירוני על שמו. ב־27.1.1933 זכה אהרון הלוי אדריכל גנים ונוף בפרס ראשון על התכנית לעיצוב הגן בהשראת נוף ארצנו. הוא הציע גן עשיר בעצי אורן שיטהרו את האויר ויבריאוהו עצי תומר כזקיפים על המשמר רחבה לפסלים אגם מים פינות מרגוע ועוד. התכנית התעכבה: ובינתיים הציפו מי הגשמים את השטח בשל מיקומו הנמוך והליצנים אמרו כי זהו א ג ם מאיר ולא ג ן מאיר... חודשיים לפני מותו פנה דיזנגוף במכתב זועם לעירייה: הגיע השעה שהמשחק הזה בגן מאיר יחדל. היות ואינני יכול לטפל בעצמי בשאלת הגן הזה הקשור בשמי וגם אינני חפץ ששמי ימשיך להיות קשור עם גן מאיר אשר נעשה כבר לדבר המגוחך ביותר בתל אביב הנני לבקשכם לבטל את כל ההצעה של גן מאיר ולא לקשור יותר את שמי עם המגרש הזה. הסידורים שנדרשו להעברת הבעלות על הקרקע ולנטיעת הגן נמשכו משנת תרצא (1931) ועד תשא (1941). עוד בשנת 1934 הגיעו להסדר עם בית החלוצות בשנת 1936 התקבלה הקצבה מאת ממשלת המנדט על סך 5000 לאי בשנת 1938 עברה הבעלות על הקרקע לעיריית תל־אביב ונרשמה על שמה ובשנת 1941 החלו הנטיעות לפי תכנון מחדש של אביגדור משה הגנן הראשי של עיריית תל־אביב בשיתוף עם המהנדס העירוני שיפמן. הגנן אברהם קראוון ביצע את העבודה. הנטיעות כללו 800 עצי מחט ברוש וקאזוארינות; 200 עצי תאנה זיתים חרובים ודקלים; כ־1000 שיחים בני מינים שונים ואלפי שתילים אחרים. הגן נחנך ב־10.3.1944 יום הולדתו ה־83 של דיזנגוף זל. את הטקס פתח ראש העיר ישראל רוקח ונכחו בו ותיקי תל־אביב באי כוח השלטונות ומוסדות הציבור. גבולות הגן היו רחוב בצלאל (כיום טשרניחובסקי) ממערב המלך ג'ורג' ממזרח וסמטת רבנו תם מדרום. בשנת 2002 בתקופת כהונתו של רון חולדאי כראש העירייה שופץ הגן: נוספו מתקני ספורט תשתית האגם נבנתה מחדש מבלי שנפגעה חזותו ההיסטורית והוקצה שטח מגודר לעשיית צרכים לכלבים. גן מאיר לאחר ששופץ

גרוזנברג ישראל [אוסקר] 1940-1866[עריכה]

עורך דין יהודי ברוסיה שהתפרסם עקב משפט בייליס ומאבקו בעלילת הדם. עם סיום לימודיו ב־1889 סירב להמיר את דתו כתנאי שיוכל ללמד באוניברסיטת קייב. תוך זמן קצר יצא שמו כעורך דין מעולה בייחוד במשפט הפלילי. הגן על דשבסקי* ופרסומו התעצם ב־1913 כשהצליח לעורר עניין בין־לאומי באנטישמיות ולהביא לזיכויו של מנחם מנדל בייליס שהואשם ברצח נער רוסי למטרות פולחניות. הרב מזאה* העיד במשפט. הרחוב נקרא על שמו של גרוזנברג בחייו מיד עם תום המשפט. אחרי מהפיכת 1917 היה ראש הוועד להגנה עצמית וב־1920 עזב את רוסיה. נפטר בצרפת ועשר שנים לאחר מותו התמלאה צוואתו ועצמותיו הועלו לארץ־ישראל.

גרונימן סמי (שמואל) 1952-1875[עריכה]

מחזאי ומשפטן. נולד בגרמניה למד בישיבה ומשפטים באוניברסיטת ברלין והוסמך כעורך דין ב־1904. כתב סיפורים רומנים סאטיריים ומחזות והיה פעיל בתנועה הציונית ויור בית הדין של הקונגרס* הציוני. עלה לארץ־ ישראל ב־1936 והתיישב בתל־אביב. בקומדיה יעקב וכריסטיאן (1927) שם לצחוק את תורת הגזע; המחזה שלמה המלך ושלמי הסנדלר בתרגום נ' אלתרמן* הפך למחזמר עם נעימותיו של ארגוב*. מחזותיו הוצגו בישראל. כתב אוטוביוגרפיה זכרונות של יקה (1946).

גרונר דב 1947-1912[עריכה]

מעולי הגרדום* הרוגי מלכות* של העת החדשה. נולד בהונגריה עלה לארץ־ישראל כמעפיל ב־1939 והושם במעצר. הצטרף לאצל התגייס לצבא הבריטי ב־1940 והשתתף בקרבות באירופה. ב־1946 שב לפעילות באצל השתתף בהתקפה על משטרת רמת־גן שבה רוקן עם חבריו את מחסן הנשק של התחנה ונפצע קשה בשעת הנסיגה. משהחלים הובא למשפט כפר בסמכות בית־הדין הבריטי ונידון למוות. חטיפת שופט בריטי בידי האצל הולידה הבטחה שגזר הדין לא ימומש אך הבריטים לא עמדו בהבטחתם ותלו את גרונר באישון לילה. אנדרטה מאת חנה אורלוב* מול משטרת רמת־גן מנציחה את זכרו.

גרוסמן חייקה 1996-1919[עריכה]

לוחמת נגד הנאצים פרטיזנית וחברת כנסת. נולדה בביאליסטוק פולין ופעילה בתנועת השומר הצעיר. במלחמת העולם השנייה היתה חברת ההנהגה של איל הארגון היהודי הלוחם בגיטאות ליטא ופולין והשתתפה בקרבות בגיטו ביאליסטוק ב־1943. אחרי נפילת הגיטו הצטרפה לפרטיזנים. על תקופה זו סיפרה בספרה אנשי גרוזנברג ישראל [אוסקר] המחתרתי שראה אור ב־1965. עלתה לישראל ב־1948 הצטרפה לקיבוץ עברון וכיהנה כיור המועצה האזורית געתון ב־1951-1949. כיהנה כחברת כנסת ב־1988-1969 (חוץ מאשר ב־1984-1981) והיתה סגנית יור הכנסת בכנסת ה־1981-1977( 9) וה־1988-1984( 11).

גרוסמן מאיר 1964-1884[עריכה]

עיתונאי מייסד סוכנות ידיעות יהודית ואיש ציבור. נולד ברוסיה ולמד בה. סייע בהקמת הגדוד העברי פעל באוקראינה למען התארגנות לאומית־ציונית וערך עיתונים ציוניים. מ־1919 פעל בלונדון הקים את סטא – סוכנות ידיעות טלגרפית יהודית – וסייע בידי ז'בוטינסקי* להקים את הצהר ההסתדרות הציונית החדשה (הרוויזיוניסטית). עלה לארץ־ישראל ב־1934 ושימש כמנהל הבנק להתיישבות עממית בתל־אביב. במלחמת העולם השנייה פעל בארצות־ הברית. אחרי המלחמה המשיך לשמש כעיתונאי ונבחר ליור המרכז העולמי של התנועה הרוויזיוניסטית.

גרופית [מבוא[עריכה]

קיבוץ בערבה בין קטורה ויטבתה. הוקם כהיאחזות נחל ב־ 1963 ואוזרח ב־1966. פירוש שמו: ענף צעיר של זית או שקמה שממנו יצמח עץ. נחל בשם זה נשפך אל הערבה לא הרחק מהקיבוץ.

גריזים[עריכה]

הר בשומרון מדרום לעמק של שכם גובהו 881 מטר מעל פני הים. אדמתו פורייה למרגלותיו מעיינות והוא מכוסה בעצי זית. לא הרחק ממנו ניצב הר עיבל הגבוה ממנו - 938 מטר מעל פני הים – באדמתו הצחיחה. שני ההרים היו בנחלתו של שבט אפרים ולפי התנך: ונתתי את הברכה על הר גרִזים ואת הקללה על הר עיבל (דברים יא). השומרונים הקימו את מקדשם על הר הברכה ומשמרים עליו את פולחנם עד היום.

גרינבוים יצחק 1970-1879[עריכה]

שר הפנים הראשון בממשלה הזמנית בישראל. נולד בפולין למד משפטים והשתתף בעריכת הצפירה*. נבחר לסיים בית הנבחרים הפולני (1930-1919) ונאבק בו על זכויות היהודים וכן הקים גוש מיעוטים ב־1922 אך ההצלחה היתה כרוכה בעלייה ניכרת באנטישמיות. עלה לארץ־ישראל ב־1933 ועמד בראש מחלקת העלייה בסוכנות עד 1935 ובראש מחלקת העבודה עד 1946. כשקמה מדינת ישראל היה חבר מנהלת העם וכשר הפנים בממשלה הזמנית אירגן את הבחירות לכנסת – שאליה רץ ברשימה אישית ונכשל. התפרסם במאבקו בחוגים דתיים. אזרחות כבוד של תל־אביב הוענקה לו ב־1959 במלאת לו 80. גרינבוים יצחק

גרינברג אורי צבי 1981-1896[עריכה]

משורר והוגה דעות חבר כנסת. נולד בגליציה והתחנך ברוח החסידות. שיריו נדפסו החל ב־1912. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא אוסטריה. עלה לארץ־ישראל ב־1923 עבד בפתח־תקווה ובעמק יזרעאל והשתתף דרך קבע בדבר מאז הקמתו ב־1925. אחרי מאורעות תרפט (1929) הצטרף לרוויזיוניסטים שראו בו מורה רוחני. ערך בפולין כתב עת רוויזיוניסטי די וועלט (1936-1931) בארץ־ישראל הוציא לאור את ספר הקטרוג והאמונה (1937) שהשפיע רבות על חברי ביתר ואצל וחזר לערוך בפולין את דער מאמענט. נחלץ מפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. מ־1945 נדפסו שיריו בהארץ בירחון סולם ועוד. נאסר בידי הבריטים בימי המאבק. היה חכ בכנסת הראשונה מטעם חירות. זכה פעמיים בפרס ביאליק והיה חתן פרס ישראל לספרות בתשיז-1957. בשנות ה־90 ראתה אור מהדורה מדעית של כל כתביו.

גרץ צבי היינריך 1891-1817[עריכה]

היסטוריון וחוקר המקרא. נולד בגרמניה התחנך ברוח המסורת היהודית ולמד שפות זרות. ב־1840-1837 למד בהדרכתו של הרב שמשון רפאל הירש ראש רבני גרמניה בזמנו. הוענק לו תואר דר באוניברסיטת ינה על מחקר בהשפעת המיסטיקה (גנוסיס) על היהדות וזמן קצר שימש מנהל של בית ספר יהודי. ב־1851 החל לכתוב את ספרו על תולדות עם ישראל מאמץ ראשון מסוגו לתיאור היסטורי מזווית ראייה יהודית. הספר רב הכרכים התפרסם ב־1853- 1875 תורגם לעברית יידיש אנגלית ושפות אחרות. ב־1871 ביקר בארץ־ישראל; רק לאחר מכן ניגש לכתיבת הכרכים הראשונים בתולדות היהודים על ימי בית ראשון ושני. גרשון (גגה) שץ – ראו שץ גרשון (גגה)

גת רימון[עריכה]

מושב ליד פתח תקווה*. הוקם ב־1926 ונקרא בשם עיר הנזכרת בתנך כחלק מנחלתו של שבט דן שנמסרה ללויים: וממטה דן [...] את גת־רמון ואתמִגְרָשֶׁהָ (יהושע כא).