מ"ג שמות ב א
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲזַל גּוּבְרָא מִדְּבֵית לֵוִי וּנְסֵיב יָת בַּת לֵוִי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲזַל עַמְרָם גַבְרָא דְמִשֵׁבֶט לֵוִי וְאוֹתִיב בְּכִילְתָא וְגִינוּנָא דְהִלוּלָא יַת יוֹכֶבֶד אִנְתְּתֵיהּ דְתָרִיךְ מִן קֳדָם גְזֵירְתָּא דְפַרְעה וַהֲוַת בְּרַת מֵאָה וּתְלָתִין שְׁנִין כַּד אֲהַדְרָהּ לְוָותֵיהּ וְאִתְעֲבֵיד לָהּ נִיסָא וְהַדְרַת לְעַלֵימוֹתָא כְּמָא דַהֲוַת כַּד הִיא זְעֵירְתָּא מִקְרְיָיא בְּרַת לֵוִי: |
| ירושלמי (קטעים): | וַאֲזַל גַבְרָא מִשִׁבְטָא דִלֵוִי וּנְסַב יַת יוֹכֶבֶד חֲבִיבָתֵיהּ לֵיהּ לְאִתָּא: |
רש"י
מפרשי רש"י - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה
[ב] ובת ק"ל היתה. יש מקשים למה לא נזכר זה הנס בתורה כמו שנזכר בתורה הנס של שרה (בראשית כ"א, ב'), ואלו האנשים טעו בשתים; האחת - אחר שהכתוב מגלה לך שינוי התולדות באותו זמן, שנאמר (לעיל א, ז) "פרו וישרצו", ועל כרחך פירושו שלא היו מולידים בדרך הטבע ומנהגו של עולם, שהיו מולידים הרבה בפעם אחת, ואם כן אין ענין ליתן זה נס ליוכבד, כי אחר שלכל ישראל היה זה, שהשם יתברך חזק את כח התולדה. והטעם השני שלא ידעו הם דברי חכמים ז"ל ולא עמדו בפירושם, כי שאני ענין האבות שמאריך התורה בהם כמו שפירש רש"י בפרשת חיי שרה (בראשית כ"ד, מ"ב), כי דרך הכתוב להאריך בסיפור האבות, והוא טעם נתבאר במה שפירשנו בתחלת וישלח. ולפיכך מי שמקשה קושיא זאת לכתוב כל הדברים אשר עשה השם יתברך בשינוי מנהגו של עולם הוא טעות גמור, דהרבה גופי התורה לא נכתבו רק ברמז, אבל האבות במה שהם עקרים ואבות מספר בענייניהם, ואין להאריך בזה כלל, כי כבר כתבנו זה:
[ג] והכתוב קורא בת לוי. פירוש שקורא אותה "בת לוי" בלא שמה, דמשמע שלא היתה נקראת [אלא) על שם אביה, כמו נערה שהיא ברשות אביה (כתובות דף מו:):
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רשב"ם
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' מה ראתה אם מרע"ה לשום את בנה בתיבת גומא ולהשליכו ליאור האם מפני שלא יכלה עוד הצפינו ומה הועילה בתקנתה זו כי הנה כל הרע שחשב פרעה לעשות לישראל הוא להשליך את הילדים ליאור והיה אם כן בחרה ברצונה לעשות בידיה כל מה שנגזר עליה מהרע כיון שהיא בעצמה השליכתו ליאור התנחמה במה ששמתהו בתיבת גומא אין ספק שתנחומין של הבל היו כי אם יהפוך היאור את התיבה ימות הילד בתוך היאור ואם יקחה איש ישליכהו ליאור כמצות המלך והיא לא ידעה שבת פרעה תלך שמה ותקחהו כמו שקרה כי זה אפשר רחוק מאד היה ואיך נסמכה עליו:
השאלה הב' איך חשבה בת פרעה לגדל את מרע"ה בבי' המלכות ואיך לא נתנו עליו לב יועצי מצרים וחכמיה וכ"ש אם היתה התחכמותם לדעתם שיולד מושיע ורב מבני ישראל בימים ההם איך ואיככה נואלו שרי צוען חכמי יועצי פרעה ולא אמרו מה לו לנער העברי הזה להתגדל בטכסיסי המלוכה עם מלכים ויועצי ארץ:
השאלה הג' אם מרע"ה גדלו בת מלך בבית המלכות והיה לה לבן איך נאמר ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם כי מאין היה יודע משה שהיהודים האמללים היו אחיו ואיך יצא מבית המלך להתחבר עם העבריים העסוקים בעבודת פרך שכל אחד מהם אם יוכל יתרחק מחברתם לבל יראה ברעתם כ"ש האיש משה שלא היה מהם ולא מהמונם:
השאלה הד' כי אחרי שהרג מרע"ה את המצרי לפני המוכה איך תמה כאשר אמר אליו הרשע כאשר הרגת את המצרי ואמר אכן נודע הדבר ואיך לא יהיה נודע כיון שהמוכה היה עד בדבר ומה תועלת בויפן כה וכה וירא כי אין איש והנה האיש העד לפניו שאם נאמר שברח המוכה ולא היה שמה בשעת שהרג משה את המצרי יקשה מאד מאין ידע הרשע כי משה הרגו:
השאלה הה' למה זה מרע"ה קרא את שם בנו הראשון גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם הב' קרא אליעזר לאמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה וידוע שהחסד הראשון שעשה השם עמו היה שהצילו מחרב פרעה בברחו ממצרים ואחר כך היה במדין גר בארץ נכריה ולכן היה לו לקרוא את שם הראשון אליעזר לזכרון שאלהי אביו עזרו והצילו מחרב פרעה ולב' יקרא גרשום בעבור שגר ונתגורר בארץ מדין:
השאלה הו' באמרו ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה והיא כי למה זה תלה תשובתם במיתת מלך מצרים כיון שהם מן העבודה היו צועקים והנה בחיי המלך היתה כבדה עליהם ולכן בחייו היה ראוי להם לצעוק לא בלבד אחרי מותו גם שמלך מצרים ביום א' מת לא בימים רבים ולמה יצעקו על מותו כי במות מלך חנף ומרשיע ישמח עם:
השאלה הז' מה ענין אמרו וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים כי הידיעה האלהית והשגחתו בעמו הוא דבר אמונה ומה צורך לכתוב כאן אחרי שאמר וישמע אלהים את נאקתם ואמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה ולומר עוד וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים והוא כבר נכלל במ"ש בזה והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות האלה כלן:
וילך איש מבית לוי וגומר עד ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה וגומר. הנה לא זכר הכתוב כאן שם האיש הזה מבית לוי ולא שם הבת לוי הזאת לפי שהיה עתיד לבארו בסדר וארא כי שם נאמר ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה הנה א"כ האיש הזה שהלך מבית לוי היה עמרם בן קהת בן לוי ואשה אשר לקח מבית לוי היתה יוכבד בת לוי אחות קהת דודתו של עמרם אבל ראוי לבאר בזה מה שהוקשה על הראב"ע מהיות יוכבד אם מרע"ה בת לוי כי הנה יתחייב ממנו שתהיה בלדתה את משה בת ק"ל שנה ואיך יתכן זה והוא פלא עצום כי הנה שרה צחקה מהיות' יולד' בת צ' שנה להיותו דבר זר יוצא מן ההקש ואיך תלד יוכב' בת ק"ל אבל כבר השיב עליו הרמב"ן בסדר ויגש אליו והרבה בזה דברי חן ושכל טוב כפי דרכי התורה בעניני הנסים ודרכי בני אדם בזקנתם. והכלל העולה מדבריו וממה שנ"ל שיאמר בזה הוא שהנה הזקני' בהתחבר לאנשי' הזקנות תהיה ההולד' מהן דבר זר ורחוק וקרוב אל הנמנע אבל בהזדווג הזקן לנערה טובת מראה לא תמנע ההולדה כי הכח הפועל אשר בו די לפעול בהיות הכח המתפעל באשה המקבלת מוכן ובריא אולם. ומה לנו להביא על זה טענות טבעיות הביטו אל אברהם אביכם ששחק בלבו באמרו הלבן ק' שנה יולד ואם שרה הבת צ' שנה תלד. וכן היה באמת הדבר רחוק וזר כפי התיחסות שניהם וערכם ומצאנו ראינו שאחרי כן בהיות יצחק בנו בן מ' שנה כשנשא את רבקה הוסיף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה והוליד בנים הרבה בהיותו בן ק"מ שנה ולא היה דבר זר בחקו לפי שנזדווג לקטורה שהיתה בחורה. וכן נאמר בנדון שלפנינו שלוי בהיותו במצרים הוליד את יוכבד בזקנתו מאשה בחורה מוכנת אליו והנה לוי היה בביאתו למצרים כמו בן מ"ד שנה ולזה תהיה נולדת יוכבד כ"ו או ל"ו שנה אחר בואם למצרים וע"ז נאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים כפי פשט הכתוב ולפי שמשה היה בן פ' שנה בצאתם ממצרים יתחייב שתהיה יוכבד בלדתה אותו בת נ' או ס' שנה ולא היה בזה א"כ מהזרות וההמנעות כלל. ואמנם מה שאחז"ל שנולדה בין החומות הוא נאמר על צד הצורה והרמז ואינו מזה המקום ולבד כוונה התורה האלהית להודיע שנישואי עמרם עם יוכבד היו בגזרת עירין ובמימר קדישין לפי שהיא היתה דודתו של עמרם וכפי השכל המדיני לא היה דבר הגון שישא אדם את דודתו כמו שלא ישא את אמו כי האיש הוא המושל באשה ואיך ימשול בדודתו או באמו בהיות מוטל עליו ליראה מלפניה אלא שלוי היה מודרך ומיושר מן השמים לעשות את המעשה הזה עם כל זרותו. ומפני זה אמרה תורה וילך איש שתאר ענין זה בהליכה להיותו דבר זר ומתמיה. וחז"ל אמרו בפ"ק דסוטה וילך איש מבית לוי שהלך בעצת בתו. תנא עמרם גדול הדור היה כיון שראה שאמר פרעה כל הבן הילוד וגו' אמר לשוא אנו עמלים עמד וגרש את אשתו עמדו כלם וגרשו את נשותיהם אמרה לו בתו אבא גזרתך קשה מגזרת פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה על הזכרים ועל הנקבות פרעה לא גזר אלא בעה"ז ואתה גזרת בעה"ז ובעה"ב פרעה רשע הוא גזרתו ספק מתקיימת ואתה צדיק וגזרתך עכ"פ מתקיימת שנאמר ותגזר אומר ויקם לך עמד והחזיר את אשתו עמדו כלם והחזירו נשותיהם וכו' והנה נתנו חז"ל בזה טעם למלת וילך שנאמר על מעשה רשום שנעשה והוא ע"ד מה שנ' בהושע וילך ויקח את גומר בת דבלים שלא נאמר וילך בלבד על התנועה המקומית אלא להעיר על מעשה רשום ומצויין שהתעורר לעשותו. וביארה התורה גם כן שהיו שניהם איש ואשתו מבית לוי ממשפחתו ומבית אביו להודיע שהיו שניהם עמרם ויוכבד ממזג אחד וטבע אחד שוים ודומים שהוא תכלית ההצלחה בנשואין. והודיע עוד שלא נתעכבה יוכבד מלדת ימים רבים ככל האמהות הקדושות ולא הוצרך עמרם ולא יוכבד להתפלל אל השם על הריונה אבל מיד כשלקחה הרתה וילדה בנים כי הנה מצאנו שילדה את משה ואהרן ומרים היא היתה גדולה מהם. ונקראת מרים לפי שכאשר נולדו החלו המצריים למרר חיי בני ישראל ואהרן נולד אחריה והוא היה גדול ממשה ג' שנים. ונקרא אהרן לפי שאחרי שנולד התחילו להשליך את ילדי העברים ליאור. האמנם לא זכר הכתוב במקום הזה לידת מרים ולא לידת אהרן אלא לידת משה בלבד מפני שכוונת הספור היתה לבאר לידת משה וחייו ומעשיו ונפלאותיו. ולכן ייוחס הספור הזה אליו ובא זכרון אחיו נטפל לעניניו ונזכר אחריו אגב גררא וספר הכתו' שאם מרע"ה אחרי שילדה אותו ראתה כי טוב הוא ותצפנהו כי הנה מפני מצות המלך יראה מהמצריים שיכנסו בביתה ויקחו ממנה את הילד וישליכוהו ליאור וכבר היתה מתיאשת ממנו אלא שראתה אותו כי טוב הוא כלומר שהיה יפה תואר ויפה מראה יותר מחק הילדים. ויתכן שראתה מראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד ונתן אלהים בלבה שהוא יהיה מושיע ורב ונגיד ונאמן לעמו. ולכן השתדלה בהצלתו וחז"ל אמרו בסוטה ר' מאיר אומר טוב שמו ר' יהודה אומר לנביאות ר' נחמיה או' טוביה שמו אחרים אומרים נולד כשהוא מהול וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית כלו אורה כתיב הכא כי טוב הוא וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב. ויש לעיין במה חלקו השלמים האלה ור' מאיר מנין לו שמשה נקרא שמו טוב ורבי נחמיה שאמר טוביה מה חדש על רבי מאיר שאמר טוב כי הנה ענין שניהם אחד הוא אבל אחשוב שהם זכרו בזה חמש דעות הא' היא לרבי מאיר שהבין הכתוב שאמר ותרא אותו כי טוב הוא כמו וירא אלהים כי טוב שהטיב נאמר על הנמצא ויהיה לדעתו ענין הכתוב שיוכבד ראתה אותו כי טוב הוא ותצפנהו ר"ל שהיה נמצא חי והיה טוב מציאותו וחייו מהעדרו ומותו ולכן הצפינתו כדי להצילו ממות. אבל ר' יהודה שהוא הדעת הב' לא נחה דעתו בזה לפי שאין ראוי לומר שלא ראתה יוכבד בבנה שלמות אחר אלא היותו נמצא בלבד ולמה א"כ הצפינתו יותר משאר הנשים לבניהן בהיות כלם נמצאים וחיים ולכן אמר שראתה אותו ראוי לנביאות ומפני אותה המעלה הנוספת שראתה בו על כל שאר הילדים השתדלה יותר על שמירתו. אמנם ר' נחמיה לא נסתפק ג"כ בטעם הזה לפי שאיך יחשב שראתה יוכבד שהיה בנה ראוי לנביאות והנה ההכנות לנבואה אם הם מזגיות לא היה אפשר שתשיגם ותדעם יוכבד כי מי הגיד לה מזג מוח הילד וטבעו ואם היו הכנות הנבואה שלמות המדות ושלמות המעלות גם זה היה בלתי אפשר שתדע יוכבד אם בנה אשר ילדה יהיה חכם ובעל מדות אם לא לכן בחר רבי נחמיה בדעת ג' והוא אמרו טוביה שמו כלומר שעמרם אביו כשנולד הנער קראו טוביה כאומר טוב ה' שהוא רמז לגאולה כמו שאמר ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים והנה הביאו לזה מ"ש כי טוב הוא ודרש שם הוא ע"ש הב"ה כמו שאמרו אני והוא ובהיות טוב הוא מלה חדא יהיה שמו טוביה רוצה לומר טוב ה' הנכבד. ומפני סימן השם הזה אשר קראו אביו הצפינתו אמו בהשתדלות רב להצילו אמנם אחרים שהוא הדעת הד' לא קבל גם הדעת הזה לפי שהשמות הם כפי ההסכמה ורצון בני אדם ואיך תעשה הצדקת סמך וסבה מכרעת להשתדלותה על בנה מפני השם שקראו אביו ולכן בחר בדעת ד' והוא שראת' אותו שנולד מהול שהיה זה סימן שיהיה קדוש לאלהים נבדל מהתאוות הגשמיות ונפרש מאשה ולכן בראות זה התעצמה להצילו בכל מיני השתדלות אבל חכמים שהוא הדעת החמישי חשבו שלא לבד השיגה הצדקת ממה שראתה בעיניה שלמות הילד לעתיד בדברים הגשמיים החמריים אלא שכאשר נולד נתמלא כל הבית אורה וכאלו הודיע האלהים בזה שהוא יהיה אורו של עולם בנבואה ונבואתו ותורתו תזרחנה על פני תבל ושעל זה נאמר ותרא אותו כי טוב הוא שראתה בעיניה מפאת האור המוחש ההוא שהיה הילד טוב העולם ותכליתו המשובח. הנה התבאר ענין כל אחד מחמשת הדעות האלה עם היות שרש"י בפירוש לא זכר מהם כי אם שנים והם שנתמלא כל הבית אורה ושנולד מהול כי הנשארים לא ישרו בעיניו וזכר הכתוב שלכן השתדלה להצפינו ג' ירחים אולי שבחרה בענין הזה לרמוז אל שלשת העולמות שהאל ית' מהרבבות קדש מלאכיו ומשמי מעלתו יופיע על בנה בעולם השפל ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת וכאשר לא יכלה עוד הצפינו והיה זה לפי שבג' החדשים הראשונים הצפינתו ולא נשמעה צעקתו כי היה ברוך ומבורך בכה לא יבכה. אבל אח"כ שנתגדל אולי שהיה שוחק כילדים בשמחתם ונשמע קולו בחוץ או שהמצרים היו שואלים על הריונה ולכך לא יכלה עוד הצפינו וחז"ל אמרו שמשה נולד לששה חדשים ויום אחד שהיולדת לז' יולדות למקוטעים ואולי שעל זה נאמר ותרא אותו כי טוב הוא לפי שהנולדים למקוטעים הם חלושים ובלתי שלמי היצירה ולכן ראתה יוכבד בילד דבר מתמיה והוא שעם היותו קצר ימים ושבע רוגז נולד בן ששה חדשים ויום אחד היה טוב במזגו ויפיו ואבריו משאר הילדים ומצרים בדקו אחריו לסוף תשעה חדשים של הריונה ואותם ג' חדשים מתחלת הו' עד סוף הט' הצפינתו באופן שלא ידעו שהיה נולד ואח"כ לא יכלה עוד הצפינו כי הרגישו המצריים בה שכבר ילדה. ואין ספק שגם באותם ג' ירחים היו בודקין אותה וכ"ש בתשלומם שיאמרו לה איה הנולד אשר הרית ממנו ותען להם כי מת או נטבע ולפי שלא יאמינו לדבריה ויחקרו עליו לא יכלה עוד הצפינו. והנה לא קרא דבר מזה לאהרן והוא לא הושלך ליאור לפי כשנולד עדין לא נגזר גזרת כל הבן הילוד. והנה יוכבד כדי להציל את משה בנה חשבה להצילו בתיבה אחת כמו שניצול נח ממי המבול אבל לא בחרה לעשו' התיבה מעצי גפר כי אם בתיבה עשויה מגומא שהוא עשב קל ורך יוכל אדם להביאו בצנעה תחת כנפי כסותו. ותחמרה בחמר ובזפת ר"ל שבפנים טח אותה תיבה בחמר שהוא מין עפר לח כמו טיט אדום ומבחוץ היה זפת ועשתה זה כדי שישכב הילד רך ולא ינזק בקושי הגומא. גם שלא יזיקהו שרב ושמש ולא יתקלקל איבריו או יהפך על פיו. וראיתי כתוב שבהרבה מקומות מהדרומיים והחמים נוהגים לגדל התינוקות כן ר"ל שישימום עד צואריהם בגומת עפר כדי שלא יזיקם חום האויר וכשיטנפו תחתיהם העפר יוציאם משם ויחליפו העפר בעפר אחר ויניחום שמה וטחים אותם כדי לחזק עורם וטעם הזפת מבחוץ הוא כדי שלא יכנסו המים גם תצוף התיבה. ואין ספק כי במכסה התיבה היו נקבים לצורך האויר כדי שלא יחנק הילד. וממה שאמר ותשם בה את הילד למדנו ששמה אותו שם ערום כי היה זמן קיץ חם ולזה נאמר ותפתח ותראהו את הילד ואמרה בת פרעה מילדי העברים זה שראתה בו שהיה מהול ואלו היה מחותל לא היתה מכירתו מיד כשפתחה התיבה. ואמר הכתוב ותשם בסוף על שפת היאור ר"ל ששמה התיבה בסוף והוא מקום קנה וסוף הגדל על שפת היאור כי שם בשפת היאור במצרים מקום גדול קנים מתוקים אשר תטוף הנפת מהן והוא הנקרא סוכר ועל שפת היאור הן גדלות לא בתוך היאור והנה בחרה הצדקת לעשות הפועל הזה לסבות האחת לפי שראתה כי בהיות הילד בביתה היה המות בצוארה בודאי ואין עוד מר ממות וגם אליה ולכל ביתה היתה סכנה ממה שהצפינתו לפי שעברה מצות המלך. אמנם בהוציאה אותו מביתה היה ההנצל מן המות אפשר כי לא יודע בן מי הוא העלם אם הוא עברי או מצרי ועל הספק לא ימיתוהו ואם מן המות ינצל הזמן יספיק בהוצאת האמת והנער ידע את אחיו ולזה עזבה המות ההכרחית ולקחה האפשרית. והסבה הב' ששמה התיבה סמוך לשפת היאור כדי שיקל לעוברים לתופשה אולי יחכה י"י לחננו וימצאהו איש חונן ויחמול עליו כמו שקרה ואין ספק שגם בחרה הצדקת לשומו במקום ההוא לסבה שלישית והיא שאם עכ"פ ימות בנה לא תהיה מיתתו לעיניה וכמו שאמרה הגר על בנה ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד וגו' האמנם כוונה להניחו במקום שיהיה מרוחק ממעבר בני אדם וחיות ונזקי' ומהדגים שביאור ג"כ. וגם נוכל לשער בזה סבה ד' והיא שהצדקת ראתה בחכמתה שאולי נגזרה גזרה על בנה שיהא מושלך ליאור ולכן השתדלה להשליכו שמה בזה האופן כדי שתעבור עליו גזרתו והאלהים ישוב מחרון אפו ומפני זה ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו. ובמדרש אמרו (שמות רבה פ' א') למה השליכו למשה ביאור כדי שיהיו חושבים האצטרוגלין שכבר הושלך מושיעם של ישראל למים ולא יחפשו אחריו עוד עד שמהיום ההוא והלאה אמרו שנתבטלה הגזרה מפני שראו אצטגניני פרעה שכבר לקה מושיעם במים. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה האחת. והנה כל המעשים האלה ייחס הכתוב לאם משה ולא זכר בהן דבר מאביו אולי שכבר היה מת או שלא היה שמה או שנתיאש מהדבר ולא רצה להשתדל בענינו כי אמר אל אראה במות הילד וגומ' והוא הנכון. ואמנם אמרו ותתצב אחותו מרחוק הקרוב אצלי הוא שנאמר על מרים ושהיא היתה אז כמו בת ט"ו שנים כי לא מצינו מנין שנותיה כתובים. והנה בת פרעה יצאה לרחוץ במימי היאור כי היה הזמן חם ולהיותה כבודה בת מלך פנימה בקשה מקום צנוע שלא תראה ערומה ולא מצאה מקום הגון בצניעות קרוב למדינה כמקום הזה ואמר שנערותיה היו הולכות על יד היאור אם לטייל ואם לשמור שלא יבא איש לראותה כשהיא ערומה ויען היתה התיבה בתוך הסוף ובת פרעה לא יכלה ליכנס שמה לכן שלחה את שפחתה שנשארה עמה לשמש ברחיצתה שתקח את התיבה ולפי שנערותיה לא היו במעמדה כי היו הולכות על יד היאור ונשארה בת פרעה לבדה עם אמתה לכן לא ראו נערותיה דבר מזה ובזה האופן היה הדבר סוד בינה ובין אמתה ולא נודע למלך מה היה משפט הנער ומעשהו. והותרה בזה השאלה הב'. וזכר הכתוב שכאשר פתחה בת פרעה את התיבה ראתה שהיה ילד ר"ל קטון בצורתו ואיבריו והוא אמרו ותראהו את הילד בשני כנויים ומצד אחר ראתה בו דבר מתמיה שבבכיתו היה כנער והוא אמרו והנה נער בוכה ומב' הבחינות האלה קראתהו פעם ילד ופעם נער וגזרה מפני זה שמילדי העברים זה שלפי שהיו בני ישראל עצומים יותר ממה שהיה ראוי לזמניהם כמ"ש ויעצמו במאוד מאד לכן היה ילד ואבריו כנער ואין בזה משה בעל מום כדברי רבי נחמיה בגמרא כי עוצם הבכיה היה מעוצם הכח שהוא שלמות לא מרוחב האברים יותר מדאי שהוא מום. ואחותו מרים כשראתה לקיחת התיבה נתקרבה שמה לבת פרעה לראות מה תעשה בנער וכששמע' ממנה דברי חמלה לעוצם כחו שראתה בו יותר ממה שראוי לזמנו דברה לפי כוונתה ואמרה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות להניק לך את הילד לא שתניקהו לה אלא שתניקהו באופן נאה כפי מה שראוי לילד שלך כי בזה יגדל הילד ויתעצם יותר שלהיותו מילדי העברים יותר יועילהו חלב העברית מחלב מצרית או אשה אחרת כי כמ"ש הטבעי מזון ההווה ראוי שידמה למה שנתהויה ממנו וישר הדבר בעיני בת פרעה כדי שיגדל הילד ויתעצם כל מה שאפשר ויהיה ביופיו ראוי לקחת אותו לבן ולכן אמרה לכי ותלך העלמה ותקרא את אם הילד מבלי שתגיד שהיא אמה כי בת פרעה אולי לא היתה נותנת אותו לאמו בשביל שלא תקחהו ולכן (שם) אחז"ל שנקראת מרים עלמה מלשון העלם שהעלימ' שהיא אמו ואמר הכתוב ותקרא את אם הילד ולא את אמה להודיע שעשתה רצון בת פרעה בשלמות שלא בלבד קראה מינקת עבריה לאותות המזג אבל לאם הילד עצמה שהיא כפלי כפלים נאותה להניק אותו משאר העבריו' זהו הנ"ל בפסוקים האלה. אמנם חז"ל פירשו על והנה נער בוכה פי' צח באמרם שהוא אהרן שהיה כבר נער ובוכה על לקיחת הילד ואומר אני שלדעתם יהיה זה סבה למה שאמרה בת פרעה מילדי העברים זה כי בראותה שהיה אצלו נער עברי בוכה על לקיחתו שפטה היות הילד עברי. ותאמר לה בת פרעה הליכי את הילד הזה והיה ראוי שיאמר קחי וחז"ל תרצו זה (שם) על דרך שדרשו שהוא כמו הי ליכי הוא שלך ואחרים אמרו שהוא כמו הא ליכי שהראתה לה הילד עם כל אבריו בריאים וטובים שככה תחזירהו לה אבל על דרך הפשט יראה שצותה לה שתוליכהו לביתה ולא תפחד משום אדם ותניקהו שמה בביתה ואמרה ותניקהו לי ר"ל שלא תתן לו החלב בצמצום ובכילות כמו שראוי בחוקך אלא ברחבה כמו שראוי לבן שלי וכן אמרה ואני אתן את שכרך שלא אמרה ואתן לרמוז לה שכאשר היא תניקהו יותר מדאי כפי מה שראוי לבן שלה ככה היא בת פרעה תתן שכרה רב כיד המלך:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •