מ"ג דברים כה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש



<< · מ"ג דברים כה · ה · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
אֲרֵי יִתְּבוּן אַחִין כַּחְדָּא וִימוּת חַד מִנְּהוֹן וּבַר לֵית לֵיהּ לָא תְהֵי אִתַּת מוֹתָנָא לְבָרָא לִגְבַר אָחֳרָן יְבָמַהּ יֵיעוֹל עֲלַהּ וְיִסְּבַהּ לֵיהּ לְאִתּוּ וְיַבְּמִנַּהּ׃
ירושלמי (יונתן):
כַּד דַּיְירִין בְּעַלְמָא הָדֵין שָׁעָה חֲדָא אַחִין מִן אַבָּא דִּמְיַחֲדִין בְּאַחְסַנְתָּא לָא תֶהֱוֵי אִתַּת שְׁכִיבָא הֶפְקֵרָא בְּשׁוּקָא לִגְבַר חִילוֹנָאֵי יְבָמָהּ יֵיעוּל עֲלָהּ וְיִסְבִּינָהּ לֵיהּ לְאִינְתּוּ וְיַבֵּם יָתָהּ:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי ישבו אחים יחדו" - (יבמות יז) שהיתה להם ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו

"יחדו" - המיוחדים בנחלה פרט לאחיו מן האם

"ובן אין לו" - (שם כב) עיין עליו בן או בת או בן הבן או בת הבן (או בן הבת) או בת הבת

רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו – שֶׁהָיְתָה לָהֶם יְשִׁיבָה אַחַת בָּעוֹלָם (יבמות י"ז ע"ב), פְּרָט לְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ (ספרי רפח; יבמות שם ע"א).
יַחְדָּו – הַמְּיוּחָדִים בְּנַחֲלָה; פְּרָט לְאָחִיו מִן הָאֵם (שם ע"ב).
וּבֵן אֵין לוֹ – עַיֵּן עָלָיו: בֵּן, אוֹ בַּת, אוֹ בֶּן הַבֵּן, אוֹ בַּת הַבֵּן, אוֹ בֶּן הַבַּת, אוֹ בַּת הַבַּת.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"ויבמה" יסיר אותה מהיות עוד יבמתו אבל תהיה כאשתו לכל דבר אפילו לגרשה בגט ולהחזירה:

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

כי ישבו אחים יחדו וגו' עד כי ינצו אנשים. לפי שזכר מצות החמלה ועניניה זכר אחריהם מצות היבום. שגם היא חמלה על המת ועל אשתו כמו שיתבאר. והנה ראיתי להרחיב המאמר במצוה הזאת. ראשונה לדעת אם היא מחודשת או נזכרה כבר בקוצר או בביאור. ושנית בביאור המצוה ושרשיה כפי הדין. ושלישית בדרושים הנופלים בה. ואומר שהנה המצוה הזאת כבר באה בספור יהודה ותמר בפ' וישב יעקב. ומשם נלמד ענין היבום. ובבראשית רבה ארז"ל שיהודה התחיל במצות היבום. וגם נרמזה המצוה הזאת בפרשת קדושים שאמר שם ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא ערות אחיו גלה וגו'. וכתב הראב"ע ז"ל שהנה לא אמר בכל העריות זכר נדה כי אם באשת אח לרמוז בו כמו שהאשה הנדה אסורה בנדתה והנה תבא בזמן אחרי טהרתה שתהיה מותרת. ככה אשת האח תאסר בהיותה עמו בחייו. והנה יבא עת שתהי' מותרת אל היבם והוא אחרי מות בעלה ובן אין לו. הנה אם כן מצות היבום נזכרה במה שעבר. וביאר משה רבינו ע"ה כאן בה דברים. הא' שלא תנהג כי אם באחים לא באב ולא בבן ולא בקרוב אחר בחיוב. שנאמר כי ישבו אחים יחדו. ולזה אמר יחדו שהיו בני איש אחד ויושבים מיוחדים בנחלה שהם אחים מן האב לא מן האם בלבד יען כי שם אחים וגדרם לא יאמר בעצם כי אם על האחים אשר מפאת האב וביאר עוד שצריך שיהיו שניהם בחיים שנאמר אחים יחדו אבל האח הנולד אחרי מות אחיו לא ינהג בו זה הדין כי זה בלתי ראו שהיבמה תקוה אל הנער היולד. וכמאמר נעמי אל שתי כלותיה (רות א׳:י״ג) הלהן תשברנה עד אשר יגדלו. וביאר עוד שאם היה למת בן או בת מאשה אחרת לא ינהג זה הדין שם שנא' ובן אין לו כי כבר לא ימחה שמו מישראל. וביאר עוד שהדין הזה ינהג בארוסה כמו באשה בעולת בעל שנא' לא תהיה אשת המח. והנערה המאורסה תקרא אשה שנא' על דבר אשר ענה את אשת רעהו. וביאר עוד שאם היה היבם סריס ובלתי ראוי להוליד לא ינהג בו זה הדין שנאמר (דברים כ"ה ה') יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה. למדנו שמי שהוא ראוי לבא עליה ולהוליד הוא חייב ליבם. וביאר עוד שאם היתה האשה עקרה או אילונית או בלתי ראויה להוליד באיזה צד מן הצדדים לא יתחייב ביבום. כי תכלית הענין הזה הוא להוליד. שנא' והיה הבכיר אשר תלד. וביאר עוד שהרשות והבחירה תהיה ליבם או לחלוץ. ותהיה ביבם לא ביבמה שנא' והיה אם לא יחפוץ האיש. וביאר עוד שהיבמה תלך אצל היבם ולא היבם אצלה שנא' ועלתה יבמתו. וביאר גם כן ענין החליצה ואופנה. וגלה גם כן שלא תהיה משלכת דם בפיה כי אם רוק ברור שנא' וירקה בפניו. וביאר עוד שאם היה היבם סומא או אם אין לו רגל לא ינהג בו זה הדין. שנא' וחלצה נעלו מעל רגלו. ורבוי הדינים במצוה הזאת במס' יבמות והביאם הרמב"ם בספר נשים בהלכות יבום:

האמנם למה בא היבום באח בלבד ולא באב כמו ביהודה ותמר. הנה אם היה היבום ביהודה כמו הברית מילה באברהם שעשה אותה מצוה כאשר צוה אותו אלהים. היה בלי ספק ראוי ומחוייב שנלך בדרכיו. אבל יהודה עשה וסדר ענין היבום מעצמו לדעתו סודו וענינו וכמו שיבא אחרי זה. ואף שהוא סדר שהקרוב קרוב מהקרובים יהיה מייבם לא בעבור זה נתחייב לעשות כן כי אם כפי מה שגזר' המצוה האלהית בלבד באחים כל שכן שיהודה גם כן לא צוה ביבום כי אם לאח. שנא' (פ' וישב) בא אל אשת אחיך ויבם אותם והקם זרע לאחיך ואם הוא שכב עם כלתו ידוע שלא היה ברצונו ולא בכונת יבום כי אם קדשה חשב שהיתה. והיא עשתה מה שעשתה בכונה רצויה אבל העשיה לא היו רצויים כמו שכתב הרמב"ן. הנה אם כן אין לנו לקחת ראיה ביבום מיהודה עם כלתו. כיון שמה שנעשה היה כשגגה היוצאת מלפני השליט. והוא גם הוא באחים בלבד צוה היבום לא זולת זה וזהו אמרו ולא יסף עוד לדעתה, ואם היה ענינו עמה ענין יבום שלם כפי מנהגו ודעתו למה נפרד ממנה. אלא שראה שהיה מעשה טעות כי היבום לאחים בלבד היה לא זולת זה. וראוי שיהיה כן לפי שיותר נמצא הוא שבאחים יהיו שוים בעניניה' באופן שכאשר ימות אחד מהם יוכל השני לישא את אשתו והיא תחפוץ בו להיותו הגון כל כך כמו המת משיהיה זה נמצא באב כי הוא במות בנו על הרוב יהיה זקן מלא ימים ושבע רוגז ונפשו מרה לו על בנו ואיך יוכל לישא את אשתו ולהוליד ממנה. גם כי האחים יותר דומים זה לזה משידמה אחד מהם לאביו מפני היות חמרם מפאת האם אחד. ולכן אמרו הראשונים יותר דומים המים הנמשכים מזה לזה. ממה שהם דומים למעין שנמשכו ממנו. והנה האב גמר להוצי' ענפיו וגמר פריו בבנים אשר הוליד. ולא היה לו להוציא ענף אחד שני פעמים וכמו שיתבאר זה בטעם היבום וענינו. הנה התבאר שאין לנו ספק ממעשה יהודה והותר הספק התשעה עשר:

ואמנם ענין בועז ורות המואביה כבר חשבו אנשים שהי' יבום וששליפת הנעל אשר היתה שמה החליצה שצותה התורה עליה. עד שמזה למדו שהבן הבכור אשר תלד היבמ' לא יקרא בשם המת כמו שהבן אשר ילדה רות המואבי' לבעז לא נקרא מחלון כי אם עובד. אבל זה באמת דעת נפסדת ומוטעת היא. כי מחלון כמו שזכרתי בספקו' לא היה אחיו של בעז לשיתחייב ליבם את אשתו. ועם היות שאמר בעז לזקנים אשר בשער חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכר' נעמי השבה משדי מואב. לא קראו זה כי אם להיותו ממשפחתו לא שהיה אחיו ממש והכתוב אמר בפירוש ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בעז. והיא גם היא אמרה קרוב לנו האיש מגואלנו הוא לא שיהיה אח לאלימלך וכל שכן למחלון. וגם שיהיה של אלימלך כמו שהיה אומר לא היה לו ליבם את רות אשת מחלון בן אלימלך. וגם שליפת הנעל אינה החליצה שזכרה תורה. כי הנה רות לא באה לפני הזקנים השערה לחלוץ הנעל מהרגל הגואל או היבם והחיוב היה מוטל עליה לאמר לא אבה יבמי ולרוק לפניו ולומר ככה יעשה לאיש וגו' והמעשים האלה לא נזכרו כלל בענין בעז. גם היא כפי הקבלה האמתי' בהיות שני אחים למת אם הבכור מהם לא רצה ליבם הקטן לא יוכל ליבם. ולכן אם הגואל שזכר בעז היה גואל יותר קרוב כפי הדין לא היה יכול בעז ליבם שלא היה קרוב כל כך וכל זה ממה שיורה שלא היה ענין בעז יבום בשום צד. אבל מפני שהתורה צותה בנחלות שכאשר ימכור איש שדה אחוזתו ובא גואלו הקרוב אליו וגאל. לכן נמצא בחלקת השד' אשר לאלימלך גואלים בועז והגואל הקרוב האחר. והיה ענינם לקנות הנחלה ההיא ולגאלה. וזה שאמר בעז לגואל הקרוב חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכר' נעמי השבה משדה מואב. ואני אמרתי אגלה את אזנך לאמר קנה וגו'. והסתכל כי להיות הגאולה והדברים כלם בענין הנחל'. השיב הגואל מיד בראשונה אנכי אגאל כי היה רוצה לגאול את השדה ולקנותו וכאשר ראה בעז תשובתו אמר אליו עוד ביום קנותך השדה מיד נעמי ומיד רות המואביה אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו. רוצה לומר כאשר תקנה השדה ראוי גם שתקנה עמו אשת המת לפי שהיא גם כן מוכרת הנחל' ויש לה גם כן חלק בה ולא תמכור אותה כי אם אל מי שישאנה לאשה. כי שני הדברים יתחברו האשה והשדה ולכן בדבור השני שזכר בעז זכר רות המואביה במכירת השדה מה שלא זכר בראשונה כי לא אמר אלא מכרה נעמי בלבד. ואז הגואל חזר לומר לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי. רוצה לומר כיון שהשדה לא יגאל כי אם בלקוחי האשה אינני חפץ בשדה ההוא פן אשחית את נחלתי שהיא היתה אשתו הראשונה שהיה לו. או אמרו פן אשחית אח נחלתי כי לא יוכל לעבוד אותו שדה אם לא תשאר שממה נחלתו האחרת שהיתה לו. והיה הענין שלא ירצה לקחת את האשה ותלה הענין בשדה. ואז אמר בעז שהוא יגאל השדה ויקח את האשה. והוא אמר להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת מעם אחיו ומשער מקומו עדים אתם היום. אם כמו שפירש רש"י שם שכאשר תבא רות אל השדה יאמרו זו היא אשת מחלון. ואם לפי שתתקיים עם האשה והשדה שם המת. וכמו שיתבאר אחרי זה בענין היבום, ואמנם אמרו וזאת לפנים בישראל על הגאולה והתמורה שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל. אינו ענין החליצה אבל הוא הדין מימים קדמונים על דבר הקנין והחליפין לקיים כל דבר בדרך שלא יוכל לשוב ממנו עוד היה שולף הנעל ונותן אותו למקנה וכאלו המקנה ההוא יקנה הנעל ההוא ובהקנותו יקנה הדבר ההוא מהקנין והחליפין וכל זכות שהיה אל המקנה בו. וזה היה עדות על קיום הקנין והחליפין. והנה אם כן פלוני אלמוני שלף את נעלו ונתנו לבעז בתתו אליו זכותו שהיה לו בגאול' הזאת. ובעז לקחו ובו קנה מה שקנה. ואז אמר לזקנים עדים אתם היום כי קניתי וגו' והזקנים וכל העם אשר בשער השיבו יתן ה' את האש' הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרת' וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה רצה לומר לבעז אל תחשוב שיש דופי ופריצות במה שעשתה האשה הזאת הבאה אל ביתך ושכבה מרגלותיך ושבקש' ותבעה בפיה ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה כי פריצות גדולות מאלה אם ראוי שיקראו כן עשו רחל ולאה ותמר. אם רחל באמרה ליעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. ואם לאה שאמרה אלי תבא כי שכר שכרתיך וגו'. כי הנה שתיהן בזה יצאו מדרכי הצניעות להקים זרע מהצדיק. וכל שכן תמר שילדה ליהודה חמיה כדרך אשה מנאפת עד שחשבה לזונה. ועם כל זה להיות כונתן רצויה היה מעשיהן לשם שמים צדקתן עומדת לעד ובנו שתיהן את בית ישראל. וכן תהיה האשה הזאת עם היות' מעצמה באה אל ביתך לשאול שתקחנה לאשה. אבל יהי רצון מלפני השם יתברך שלא יקרה לך כאשר קרה ליעקב עם נשיו שיצא מהארץ ההיא ללכת אל ארץ כנען. ואתה לא תעשה כן אבל עשה חיל באפרת' וקרא שם בבית לחם ולא תצא מכאן. הנה התבאר ענין הגאולה שנאמרה בבעז שאינה ענין יבום וכן כתב שם רש"י על הגאולה זו היא מכירה. תמור' זו היא חליפין, שלף איש נעלו זהו קנין. כמו שקונין בסודר במקום נעל, והראב"ע גם כן כתב בפירוש המגלה שבעז שלף הנעל ונתנו לפלוני אלמוני והטעם שנתן לו הנעל חליפין תחת זכותו שהיה לו לגואל. והוא קבל הנעל ונתן לו זכותו בחליפין. ואשר כתבתי אני הוא היותר נכון. וכתב עוד שטעם הנעל בעבור שהוא נמצא תמיד. ולא יתכן להסיר המלבוש והחלוק והמכנסים שלא ישאר ערום. וראוי שתדע שהשליפה בנעל כמו החליצה. אבל בלשוננו הקדוש באו בענין הנעל שלשה לשונות, האחת הוא של כמו (פ' שמות) של נעלך מעל רגלך. השני הוא שלף. כמו שלף איש נעלו. השלישי הוא חליצה כמו וחלצה נעלו. ואחר בקשת האמת שלשתם מתחלפי' בהבטותיה'. לפי שבארץ מצרים גם בכל ארץ ישמעאל נהגו האנשים לשאת ברגליהם מנעל עור קשה. כמו שכתב החכם אבן כספי בספר הסוד אשר לו והנעלים ההם אינם קשורים בדבר ולכן כאשר ירצו לעזוב המנעל ינענהו הרגל ויפול הנעל מאליו. ועל כיוצא בזה אמר לשון של שהוא מגזרת (רות ב') שול תשולו שהוא ענין עזיבה מעצמו. ויש מנעלים אחרים אינם כל כך קשים ורחבים אבל הם יותר דבקים ברגלים ומדרכם שיוסר המנעל ההוא בידים ולא יפול מעצמו. ועל זה נא' ל' שליפה שלף איש נעלו שישלפנו בידיו כעין שליפת החרב שנעשה ביד האדם. אבל אם היה המנעל יותר רך ודק קשור ויותר נדבק ברגל והוא ברצועו' וכשישלפנו צריך שיותרו הקשרים ויותר המנעל בידים זה יקרא חליצה מטעם (פ' מצורע) וחלצו את האבנים. וכן היה נעל היבם ברצועות וקשורי' שתתירם האשה בידיה. וזה כלו ממה שיורה כי לא היה ענין בעז חליצה כי אם שליפה ולא יבום כי אם גאלה כמו שיוכיחו הכתובים. והותר בזה הספק הכ':

ואמנם טעם היבום וסודו כפי מה שמצאנו לראשונים קדמונינו המקובלים מפי משה רבינו עליו השלום ועמהם הסכי' פיטאגור'. הוא הדעת הקודם המקובל אצלם שנפשות בני ישראל יועתקו או תאצלנה מגוף אל גוף. וכתב הרמב"ן בפירושו (פ' וישב) לוידע אונן כי לא לו יהיה הזרע. שהענין הוא סוד מסודות התורה בתולדות האדם. ושהיו החכמים הראשונים קודם התורה יודעי' שהיה תועלת גדולה ביבום האח, והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה, והתורה השאירה באח בלבד בהיו' הרגל הדבר ותועלתו בו לא בשאר הקרובים וכו', וכונת הרב שהנפש המתגלגלת לא תחול באיזה חמר שיזדמן, ושרצה הקדוש ברוך הוא לזכות נפש מתי ישראל כשישוב אל הארץ כשהיה, ולהיות הגוף היותר דומה לגוף המת וחמרו הוא הנער היולד מאשתו שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו מאחר שיצאו שניהם מאב אחד, ולכן צוה השם יתעלה שלא תהיה אשת המת חוצה לאיש זר אבל יבמה יבא עליה והוא אחי המת ולא יהיה אז הילד היולד בלבד גוף האשה כי אם גם כן בעלה ועצמו והוא גם הוא יהיה בן אביו החי בגופו ואחי אביו בנפשו, ולהיות ההדמות הזה יותר בין האחים שוה מאשר תהיה בין האב והבן או שאר הקרובים, לזה באה המצוה באחים בלבד, ולכן היה היבום אסור באב, לפי שיתחייב שיהיה הבן הראשון המת, והכן אשר יוליד מהיבמה שניהם בנפש אחד, ואיך יולידם אב אחד, כי יהיה אם כן מוליד בן אחד מעצמו שני פעמים והוא בטל, ולהיות זה טעם היבום וסודו באמת אמרה תורה וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע כי ידע בודאי ענין הגלגול ושהבן הילוד אינו בזרעו, רוצה לומר בנו כי אם אחיו ושהגוף היוצא מחלציו לא יקנה נפש חדשה שתשלם בו אבל הוא יהיה כלי להשלמת נפש אחיו, ולכן חרה אפו ושחת ארצה לא שיחשוב שבהשחתתו ארצה יהיה לו הזרע ההוא אבל אמר מוטב שלא אוליד משאוליד להשלמת המת ולא להשלמת הנולד למען לא יקנה נפש חדשה ורוח חדש בקרובו, זה מה שאחשוב בכונת הרב וסודו מסכים אל דברו. ולהיות הדרוש הזה עמוק עמוק מי ימצאנו אי אפשר מבלי שאעיר בו ראשי דברים להבנת ענין המצוה הזאת, והיא כפי מה שאבאר, ראשונה אבאר תכלית הגלגול וצרכו:

ואומר שגלגול נפש הישראלי אצל המקובלים הוא בחסד האל על ברואיו. וכמאמר האשה החכמה (שמואל ב י״ד:י״ד) כי מות נמות וכמים הנגרי' ארצה אשר לא יאספו ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, והוא כי אם נפש אחת תחטא בחמר האדומיי בשפיכות דמים או מפאת המזג הדמיי בנאוף, או הלבניי בעצלה תפיל תרדמה או השחוריי באיבה ושנאה ונקמה ויתר המדות המגונות הנמשכות אחרי המזגים, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לבלתי ידח ממנו נדח שתתגלגל ותשוב הנפש ההוא אחר הפרדה מגופה הראשון בחומר אחר אולי יישר בעיני האלהים מעשיו ותזכה ולא תאבד הנפש ההיא, ואם לא היה כן הי' התנצלות גדול לבני האדם מהכרח החמר ולא יסור הספק למה לא ברא הקדוש ברוך הוא לנפש הזאת חמר נקי ובריא אולם לבת זוגו אלא חמר עכור אשר כזה למרוד בו וברא לנפש אחרת חמר נאות וישר האם משוא פנים יש בדבר חלילה וחס, אלא שלנסות אותם בא האלהים בחמרים מתחלפים לאחת מג' תכליות:

הראשון להשלים ביתר שאת הנפש השלמה ולהוסיף על שלמותה יען היה העולם הזה עולם העבודה והעולם הבא עולם הגמול, ואמר (אבות פ' ד') במשנה יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, ולהיות השלמות בעבודה יתוסף במה שיתוסף תמיד, לכן אינו מהבטל שהאיש הישראלי במותו בקצור שני' תבא נשמתו בחמר אחר להוסיף בשלמותו עבודה כדי שתוסיף בגמול האמתי הנפש:

והשני שפעמים תתגלגל הנפש החוטאת לא להוסיף השלמות כי אם בעבור שלא זכתה אל שלמות כלל מהכרח החמר ולכן תהיה בגוף אחר אולי ישוב מדרכו הרעה וישוב אל אלוד וירצהו:

והתכלית השלישי בגלגול יהיה פעמים לא להוסיף שלמות לנפש או להשלימה מחדש, כי אם להעניש הנפש החוטאת על מעשיה כשיהיו רעים וחטאים לה' מאד, הנה אז כדי שלא תקבל ענשה בעולם הנשמות שיהיה עונש גדול מנשוא, יביאה הקדוש ברוך הוא בגוף אחר כדי לקבל ענשה בעולם הזה. וזה דעת האומרי' שתתגלגל הנפש מן האדם הרשע בגוף הכלב ושאר הבעלי חיים הבלתי מדברים המוכנים לקבל צער ועמל כל כך ושעליו אמר (תהילים כ״ב:כ״א) דוד מיד כלב יחידתי ואולי לזה כונה אביגיל באמרה (שמואל א כ״ה:כ״ט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע:

ואמנם כמה פעמים תתגלגל הנפש ותחול בחמרי' מתחלפי' וכלים מכלים שונים, אומר שנרמז בדבר אליהו שאמר (איוב ל״ג:כ״ט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, כי שתי פעמים או שלשה יקרה זה ולא עוד, ואפשר עוד שכוון בפעמים שלש עם גבר על שלשה התכליות שימצאו בגלגול כמו שזכרתי, ועצמו הראיות התוריות שמצאו המקובלי' בכתובים על זה ומאמרי רז"ל מורים עליו ודברי האלהי ר' שמעון בן יוחאי עצמו מספר ומה אוסיף עוד להאריך בראיות, והנה מעשה בני יהודה ותמר יוכיחו ומצות התורה ביבום האב זה הרבה בלי ספק וגם קדמוני הפלוסופים כן היה דעתם תראה זה מדברי סקר"אט האלהי שאמר בשעת מיתתו כמו שכתב בשמו אפלטון בספר נצחיות הנפש אשר עשה הנקרא בלשון יון פיד"ון מהדברים שדבר סקר"אט לתלמידיו כשנגזרה עליו גזירה בב"ד להמיתו באטי"ניש, ופית"אגרוש גם כן ושאר הקדמונים זה היה דעתם אולי קבלוהו מהדורות הראשונים ומזמן הנביאים, ואמנם ארסטו' ומפרשי ספריו מאנו מאד הדעת הזה, וחשבו שגלגול הנפשות הוא דבר נמנע מעצמו וגם בקשו דרכים להכחישו ויעשו על זה טענות:

ראשונה שהנפש תתחדש בחדוש חמרה ואם היה שמלבד הנפש המתחדש' תחול בחמר ההוא נפש אחר' מתגלגלת יהיה א"כ לחומר ב' נפשות וזה בטל, כי לחמר א' לא תהיה כי אם צורה אחת:

והטענה השנית, שהצורות לא יחולו כי אם בחמרים מיוחדים המוכנים אליהם ואם הנפש הזאת תתגלגל ותחול בחמר שני, יתחייב שיהיה בחומר הראשון ובעניינו בשוה כי כיון שהנפש תחול בשניה' ותתחיי' שיהיו שוים במזג וטבע, וזה בטל כי שני מזגים שוים אי אפשר שימצאו כי אם ברבבות מהשנים:

והטענה השלישית היא, שאם הנפש תתגלגל בגוף שני יהיה בהכרח ממזג הגוף הראשון, ואם היתה הנפש החלה בשניהם אחת והגוף והמזג אחד אם כן אין כאן גלגול, אבל הוא האיש הראשון בעצמו:

והטענה הרביעית כי הענין לא ימלט מחלוקה, אם שנאמר שהנפש המתגלגלת תחול בחמר יותר טוב ושוה ומעולה מהראשון, או שיהיה יותר פחות ורע ממנו, או שיהיה שוה אליו, ואם היה יותר טוב מהראשון, אם כן יחמוס השם יתברך החמר הזה בתתו אליו נפש בלתי שלמה כמו שהיה הוא מוכן לקבלה ויהיה מונע טוב מבעליו חלילה לאל מרשע, ואם היה החמר ההוא יותר מושחת ופחות מהראשון וחסר, תקבל הנפש עול וחמס בגלגל אותה בגוף נגיף וחומר חסר ועכור מהצריך אליה, ואם היה החמר השני שוה לראשון, לא תהיה אם כן לנפש המתגלגלת שום תועלת בגלגול ויהיה גלגולה פועל בטל:

והטענה הה', כי אם היתה הנפש המתגלגלת תתחייב שהנפש החכמה כשתחול בגוף השני יהיה הנער היולד עמה משכיל חכם בפועל מבלי לימוד ותזכור הדברים אשר ידעה והשיגה בימים הראשונים, והוא הפך מה שנראה לחוש אם לא שיהיו המושכלו' שנקנו לו נעדרות ממנו ברצון הש"י והוא דבר בלתי ראוי:

והטענה הששית היא שהאמונה אצלנו שבזמן תחיית המתים תשובנה הנפשות אל תוך הגופים אשר עמדו בהם ויעמדו לדין הגוף והנפש יחד, ואם היתה הנפש מתגלגלת מגוף אל גוף לא ידענו בזמן התחייה לאיזה גוף מהגופים תתחבר, אם עם הגוף הראשון, או עם הגוף השני, או עם השלישי והנה כלם שוים בענין התחייה והדין, ואי אפשר שתתחבר בכלם, כי צורה אחת לא תעמוד בגופים מתחלפים בזמן אחד, אלה הם טענותיהם:

וידעתי בני ידעתי שלא היה נאות במקום הזה לפיר' הכתובים להעתיק העיון בדרוש הזה, והנה אמות השרש הזה הכרחי בידיעת טעם מצות היבום באמת, ואם זה הטעם נמנע בעצמו כדברי הפלוסופים והנמשכים אחריה', איך ניחסהו לחכמת האלהים ותורה שכלה אמת, לכן אצטרך בהכרח להשיב על הטענות האלה ולהורות לפניך שלא יתנו האמת, ושדעת הגלגול הוא אפשרי בעצמו, ומחוייב אמותו מפי קבלת הנביאי' והאבות הקדושים שראו התורה וקבלתה באמת:

ואומר שמפרשי ספרי אריס"טו התחלפו חלוף רב במהות השכל האנושי, והיה דעת אלכסנדר שהשכל ההיולאני הוא בנושא ושהוא בעצמו אינו דבר זולת ההכנה ושתמצא בנושא, כאלו תאמר הנפש בכללה או חלק מחלקיה, ותמסטי"אוס חשב שהשכל ההיולני הוא שכל בלתי הוה ולא נפסד, יחול באדם בשעת הויתו, ובן רש"ד הרכיב שני הדעות ואמר שזאת ההכנה היא השכל הפועל בעצמו אלא שמצד דבקותו בנו הוא הכנה, וימצא לו כח על שישכיל המושכלות אשר בכאן לא מצד עצמותו, ואנחנו קהל ישראל לא נקבל שום אחד מהדעות האלה מפאת הבטולים אשר יתחייבו אל כל אחד ואחד מהם, אשר אינם ממה שיאות ביאורם במקום הזה ודי כשנקבל שדעת התורנים במהות השכל האנושי הוא עצה רוחני מוכן להשכיל ובלתי משכיל בפועל מעצמו ושהוא מתחלף בכל איש ואיש, ואחרי שתדע זה הנה התר הספקות אשר העירו בטענותיהם איננו ממה שיקשה:

כי הנה הספק הראשון, היה עצום וקשה התרתו, אילו היתה הנפש הכנה בלבד כדעת אלכסנד"ר אבל בהיותה עצם רוחני נקשר באדם ונדבק בו כהקשר הפטרון עם הספינה אשר כבר ימצא בלתה והוא נבדל ממנה וימצא עמה, אינו מהבטל שהנער היולד בהיותו מוכן אליו יחול בו השכל האנושי שכבר היה לעולמים, ושכבר נתקשר בגוף אחר ולא יתחייב שיהיה שתי צורות לגוף ההוא ההווה המתחדשת והמתגלגלת, כי הנה לא יחול בו כי אם בלבד הנפש ההיא המתגלגלת, ואין הפרש בענין ההויה שיהיה הרוח ההוא חדש או יהיה מתגלגל כי תמיד תהיה הנפש ההיא אשר תחול שמה אחת והבדל עצמי במתהוה ההוא:

וגם תשובת הטענה השנית מבוארת ממה שאמרתי שאין השכל האנושי הכנה בלבד תתימר במזג המתהווה לא יהיה בלתי אפשר התהוות דומה אלי ברוב מהשנים, לפי שהמזג הנאו' לקבול הצורה האנושית יש לו רוחב והגבלה ואף שכל האנשים לא ישתוו במזגיהם, הנה לא ימנע מפני זה היותם כלם בצורת אדם ועצמותו וגדרו. וכן נאמר אנחנו שהמתהוה הזה עם היותו בלתי שוה עם הנמזג האחר שמת, הנה כבר יהיו המזגים ההם דומים בצד מה עד שכל אחד מהם יחול בו העצם הרוחני אשר הוא שכל האדם וצורתו, כי הנה חלוף המזגים יעשה חלוף המדות אבל לא יעשה חלוף הצורה בהיותם באותו רוחב הנאות לצורה האנושית:

ובתשובת הטענה השלישית, אומר שהנולד בנפש המתגלגלת יאמר עליו שאינו המת מפאת חמרו וגופו שאין חמר הנולד ומזגו כחמר המת ומזגו שוה בשוה ומפאת חלופו עם היות הנפש אחת יאמר שהם מתחלפים, וכבר התבאר בחכמה שהדברים פעמים יתאחדו בצורותיהם ויתחלפו בחמריה' או במקריהם, ופעמים יהיה בהפך:

ובהתר הטענה הד', אומר שנפש העברים המתגלגלת פעמים שתחול בחמר יותר טוב ושלם מהראשון כדי שתוסיף שלמות על שלמותה, או שתזכה ותטהר מחלאה אשר קנתה עם הגוף הראשון, ופעמים תחול בגוף יותר חסר ועכור כאשר יהיה גלגולה כדי שתענש באותו גוף ואין בה תלונה מפאת החמר לפי שהוא אינו בעצמו דבר אבל הוא כלי ואמצעי להשלים את הנפש, ולכן איננו מהעול אליו, כאשר יהיה טוב ושלם יותר מהראשון, ולא מעלה כשיהיה יותר פחות וחסר ממנו:

ואמנם התר הטענה הה', הוא כפי מה שאומר שעם היות שהשכל האנושי לא יפעל בכלים הצוריים ושהוא יתחזק בימי הזקנה אשר זה ממה שיורה היותו בלתי נקשר עם הגוף ולא מתפעל ממנו כמו שהתבאר בספר הנפש הנה אין המלט שבריאות הגוף ושוויו ממה שיעזור אל ההשכלה ושהחולי ושנוי המזג ימנע ההשכל'. ועינינו הרואות שהאיש החכם כשיגבר במוחו מזג וטבע נכרי מחום או לחות נוסף מזולת מזג אשר נוצר עליו תבטל ממנו תבונתו ואבדה חכמתו עד בלי הכיר בין טוב לרע וצדקותיו לא תזכרנה, ויאמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, ואם יקרה זה בעוד בחיים חיותו אף כי אחרי מותו, כי עם היותו חכם ונבון אחרי הפרד שכלו מאותו גוף ובואו בגוף אחר ומזג מתחלף לא תוכל הנפש להשתמש במושגיה והמזג הנכרי ימנעהו מההשכלה והחושי' והכלים והכחות הגשמיות שלא נסו ללכת באלה לא ידעו ולא יבינו, ולכן תצטרך הנפש המתגלגלת בבוא שמה להתחנך מחדש, ויהיה כנער הקטן עד הרגילו הכלים והכחות ההם להשתמשות השכל, ואז ידע ממוצא דבר, ואין ספק שאחת מן הסבות העצמיות בשנער קטן ידע וישכיל מאיש אחר גדול ממנו וישתלם בשכר עיוני ומעשי בהיותו בן עשרים שנה מאיש אחר בן ששים שנה, היא היות בנער ההוא נפש מתגלגלת שבעבור זה למעט מהשנים תבא לגבול מההשכלה שלא תגיע אליו הנפש בהתהוות הראשון בהרבה מהשנים, ולכן אמר סקרא"ט האלדי בשעת מיתתו כמו שספר ממנו אפלטו"ן שרוב הידיעות המושגות לאנשים לא יושגו אליהם בחדוש כי אם בהזדכרות וזכרון ידיעות שכבר ידעו הנפשות ההן בהיותן בגופים הראשונים, והוכיח זה בטענות וראיות צודקות כמו שתראה שם, ואמנם בהתר הספק האחרון אמרתי אני מאשר אמר דניאל (סימן י"ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו שיקיצו הרבה מהמתים, ולא כלם, שראוי שנאמין שבעת התחייה תבואינה הנפשות בגופים הראשונים אשר ישבו בהם, כי הדין הוא בעצם לנפש עם הגוף הראשון לגמול אותם כפי מעשיהם, אם בשכר ואם בענש ויהיו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם, ואמנם הגופים אשר באו בהם כדי לזכותם בהם, או כדי להענישם בהם איך היה הדין בהם בהיותם כלי הרצון האלהי, הנה באמת הדין בשכר והענש הוא לנפש עם הגוף הראשון לא עם השאר, הנה התבאר מכל זה שדעת הגלגול איננו בטל מפאת עצמו כמו שחשבו תלמידי ארסט"ו אבל הוא אפשרי בעצמו, ואמנם חיובו והצדקו אינו אצלנו מפאת המופת. כי אם בקבלת אבותינו הקדושים אשר ראוי שנקבל בספר פנים יפות וברות, וזה בעצמו טעם היבום, והוא מה שרציתי לבארו פה:

ואפשר לומר עוד במצות היבום טעם אחר יותר מתקרב לפשט המאמרים וגלוים, והוא שצותה התורה בו לזכות המת ולפיוס דעתו ולזכות אשתו, אם לזכות המת שכמו שזכר הפלוסוף שהנמצאים מהם נצחיים באיש כגרמים השמימיי' וכשכלים הנבדלים ומהם נצחיים במין ובלתי נצחיים באישים כמו כלל המורכבים השפלים החמריים, ולהיות הנצחיות דבר נאות לטבע ונכסף אצלו החכמה התורה האלדית לתת טבע בבעלי חיים, ובפרט במין האדם שישתוקקו להוליד בדומה במין כדי שהנצחיות אשר אין להם באיש יקנו אותו במין, וזו היא הנחמה שתהיה יותר גדולה באדם בשעת מותו בהשאיר אחריו בנים מלאים מקומו יורשי נחלתו אשר עמלו להם תחת השמש ולא תהיה לאיש זר, ולפי שהמחשבה הזאת נמצאת אצל בני האדם כלם, צוה הוא ית' שהאיש שימות מבלי בנים תנשא אשתו לאחיו כי בזה יתפייס דעתו בחשבו שאיש אחר לא יקחנה כי אם אחיו אשר הוא כמוהו בעצמו, ושהבן הנולד יקום על שמו ויירש נכסיו ויהיה כמו בנו, ובזה תהיה לו נחמה רבה בחשבו ודעתו שגואלו חי ואחרון על עפר יקום, וכמה מבני אדם שאין להם בנים ויקחו בני אחיהם ויהיה להם בנים כמו שעשה אברהם ללוט בן אחיו, וכמה מבני אדם גם כן יתעצבו על נשותיהם בשעת מיתתן פן איש אחר יקחם וכאשר תבא האשה לידי האח תסורנה העצבונות האלה כלם ואם מפאת האשה היה גם כן תועלת גדול במצוה הזאת, לפי שהאשה בהיותה עם בעלה תשב בביתו ובנחלתו וכאשר ימות הבעל תשאר האשה עניה סוערה נפשה יבשה אין כל מבלי בעל שיגן בעדה ומבלי בניה כי אינם, ותצטרך מפני זה לצאת מביתה ומנחלתה ולבקש מנוח אחר, ויבואו קרובי המת לירש את נחלתו ואת ביתו והיא תצא החוצה, הנה בעבור זה לזכותה צותה התורה יבמה יבא עליה כדי שהיא תשאר עמו בבית כאשר היתה עם בעלה הראשון, ובעבור זה צוה יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך, הנה רמז לו בזה שני התועלת שיש ביבום, האחד מצד האשה וזכותה, והוא אמרו ויבם אותה שתשב האלמנה תחת כנפי היבם שלוה ושקטה כאשר היתה עם בעלה, והיבם לכבוד המת ואהבתו אותו יאהב את אשתו ותמצא חן בעיניו יען היותם עצם מעצמיו ובשר מבשרו, והשני לתועלת המת ונצחיותו, והוא אמרו והקם זרע לאחיך שיהיה לו יורש נחלתו ונכסיו כמו בנו ממש אילו היה יוצא מחלציו, ואונן באמת היה שוטה רשע וגס רוח, ובדעתו שהבן יתיחס לאחיו ויירש נכסיו, חשבו כאלו לא יהיה זרעו ובנו ושיעמול לריק גם ילד לבהלה על כן שחת ארצה, אמנם בעז עם היות שענינו לא היה יבום כי אם גאולה כמו שזכרתי, היה בעז קרוב למחלון, והיבום כבר ידעת שהוא חובה באח ומצוה בשאר הקרובים, ר"ל רשות שאם יחפוץ הקרוב ותחפוץ האשה יהיה יותר נאות שתנשא לו משתנשא לאיש זר, ולזה בלקחו את רות המואביה אמר להקים את שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו, לומר שהיה זה לבד לענין ירושת הנחלה שהבן הנולד יקרא על שם המת עצמו עם היות שהרמב"ן ימנאהו, ומה שיסתייע ממה שלא נקרא בן רות מחלון כי אם עובד כבר אמרתי שלא היה הענין ההוא יבום, ואולי מחלון היה שמו בפי אביו ואמו עם היות שהנשים השכנות קראו לו עובד לפי שהיה עובד ומשרת לנעמי בזקנתה. ולענין הנחלה אין ספק אצלי שהאדם ביום הנחילו את בניו היה מוריש את הבן הבכור כל נכסי המת כאלו היה בנו בעצם ושאר הבנים יורשים שאר הנכסים שקנה היבם. וכבר יורו הכתובים כפי פשוטיהם על הטעם השני הוא אשר זכרתי ביבום, באמרו כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר ר"ל אין ראוי שהאשה האלמנה תצא החוצה מביתו לאיש זר להנשא כי הנחלה והארץ היתה מיוחסת לאנשים לגלגלותם והאשה בהיות' נשואה תשב בבית בעלה ובנחלתו וכאשר תנשא לאיש זר תצא מאותו הבית ונחלה שהיתה בו ותלך לבקש איש אחר, ולזה אמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר לזכותה, אבל יבמה יבא עליה כלומר שהיבם יבא אצלה והיא לא תצא מן הבית ולא ישב היבם עמה מושב זנות כי אם אשר יקחנה לו לאשה ויבמה, הנה בזה גלה תועלת האשה:

ואמנם תועלת המת בארו באמרו. והיה הבן אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל. ר"ל שהבן הבכור שתלד יקרא בשם אחיו המת ויירש נכסיו ונחלתו. ולפי שהנשואין לא יאותו כי אם בהיות האיש והאשה מתדמים ומסכימים בטבעיהם עד שלהעדר זה צותה תורה וכתב לה ספר כריתו' ונתן בידה ושלחה מביתו כמו שפרשתי ולכן לא צוה ליבם בחיוב שישא עכ"פ אשת המת כי אולי לא תמצא חן בעיניו. שהוא המופת שאין טבעה ומזגה נאותה לטבעו ומזגו. ואיך יתחברו המים והאש ההפכים יחד. ולכן אמר והיה אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים והוא מושב ב"ד ואמר' לא אבה יבמי והעירה בזה ג"כ לשני תועלו' היבום שזכרתי כי באמרה לא אבה יבמי להקים לאחיו שם בישראל רמז אל התועלת האח' אשר מצד המת וזכרתו ראשונה מפני צניעותה וכבוד המת. ובאמרה עוד לא אבה יבמי. רמזה אל התועלת אשר מצדה שבבחינתה צותה התור' על היבום, וצותה תורה שידברו לו הזקנים ר"ל שיתנו לו עצה הגונה בדבר. אמנם אם הוא יאמר לא חפצתי לקחת' אעפ"י שהוא לא יתן טענה אחרת מרוע ענינה או משנאתו אותה שישתוק מזה כדי שלא להכלימ'. אז תעשה לה חליצה. הנה התבארו טעמי המצו' הזאת על צד הנגלה לדעתו. והותר בזה הספק הכ"א והכ"ב. ואמנם חייבה התורה השם והנחלה בבן הבכור ולא בשאר הבנים אם לדעת המקובלי' לפי שבו מתגלגלת נפש המת הישראלי ולא בשאר הבני'. ולדעתי בטעם הנגלה. לפי שהיה די בנצחיות האיש המת כשיהיה הבן הבכור על שמו. ושאר הבנים לא היה ראוי שיקראו על שם אביהם. והותר בזה הספק השלשה ועשרים:

אמנם באופן החליצה צותה התורה שתעשה האשה אותה בשער לפני הזקנים ושהיא תחלוץ הנעל אשר הכונה בחליצה כמו שפירשתי התר הקשרים והרצועות והפרדת הנעל מהרגל ושהיא תרוק בפניו ושתאמר בקול רם ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ובנין הבית הוא פרישת כנפיו על אשתו לכסות ולהגין עליה. וקריאת הבן הבכור על שמו להתמיד זכרונו כי בזה לא יהיה ביתו פרוץ וחרב אבל ישאר במתכונתו ובבנינו כבראשונה. ואמרו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. אפשר שיהיו גם כן מדברי האשה. שתאמר מכאן והלאה קראו לאיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו. ויקרא ביתו בישראל בית חלוץ הנעל שלא רצה לבנות בית אחיו כאלו לא היה לו עמו אהבה ואחוה שהו' אכזריו' גדול ושם רע בישראל. או שתהיה מצוה שיקראוהו כן על שם המעשה המגונה אשר עשה והוא ענין הרוקקות בפניו. וקושי דבריה מבואר מענינם שהוא כדי להכלימו על אשר לא בנה את בית אחיו. כדי שמפני אותה בושה ואות' כלימה שתכסה פניו יחדל מעשות זה וייבם אותה אבל חליצת הנעל יראה שאין בו טעם יען אינו קנין הדבר כשליפת הנעל הנאמר בבעז. והרמב"ן כתב בית חלוץ הנעל. כי עתה חלץ מהם. וראוי שתעשה המצוה הזאת בחליצת הנעל. ר"ל בזה ימנע גלגול נפש המת הישראלי לא ישוב עוד לביתו ולא יכירנו עוד מקומו. והוא אמרו כי עתה חלץ מהם ר"ל נפטר מעם קרוביו ולא יבא עוד בתוכם. ושלזה תרמוז עשיית המצוה בחליצה הנעל לרמוז אל ענין ההליכה. ואחרי' אמרו שטעם חליצת הרגל שהוא עקר הירך הראוי להוציא ממנו הבנים וזה טעם חלוש אין ראוי לסמוך עליו:

ואני אחשוב בזה אחד מארבעה דברים. האחד הוא שהיבמה רצתה להכלים ולבייש לחרף ולגדף ליבם על אשר לא יבנה את בית אחיו. ולכן תחלוץ נעלו בידיה וירקה בפניו. ר"ל בפני הנעל מהצד העליון לא מהצד התחתון אשר בו הנוגע בארץ ואחרי אשר ירקה בפני הנעל תאמר ככה יעשה לאיש רוצה לומר הקלון והחרפה אשר אנכי עושה לבעל הזה בתתי הרוק בפניו היה ראוי שיעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו שירוקו בפניו כאשר עשיתי אני בפני הנעל הזה כאלו תאמר שהחרפה אשר היא עושה לכלי ההוא מהיבם היתה ראוי להעשות לו. ובזה אליו החרפה והקלון וכדי בזיון וקצף. ולא תרחיק בהאמר פנים אל הנעל בהיותו דבר שאין בו רוח חיים. כי פעמים רבות נמצא בלשון הקדש פנים ואחור גם בדברי' שאינם בעלי חיים. אמר יחזקאל (סימן ב') במגל' והיא כתובה פנים ואחור. על פני האדמ'. ורבים ככה. כן פירשו רבי אברהם:

והפן השני מהרמז וההערה, הוא שענין דבוק האדם לאשתו דומה אל דבוק וקשור הנעל ברגל בקשריו ורצועותיו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת הרגל שמה ילך הנעל וימשך אחריו וכן האש' תמשך אחרי האיש ותלך אחריו לרצונו, וגם חכמינו זכרונם לברכה אמרו בהשוכר את הפועלי' שענין הבועל את האשה שהו' עד שיכניס כמכחול בשפופרת ולפי שהיבם אמר לא חפצתי לקחתה צותה התור' שתעשה היבמה פעל יורה על פרידת היבם ממנה ותסיר הקשורים והרצועות הרומזים אל הצוויים האלדיים שהיו עליו ליבמה וירקה בפניו רוצה לומר לפני היבם כאילו הוא דבר נמאס ומתועב ותאמר לבני האדם אל תאשימוני על הפועל הזה המורה פריצות ומיעוט הצניעות, כי הנה רוע תכונת האיש הזה חייבהו לזה, וזהו אמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו:

והפן השלישי הוא נמשך אל המקובלי' בטעם היבום והוא שחבור הנפש בגוף הישראלי ובואה שמה בגלגול דומה להכנסת הרגל בנעל, כי הרגל הוא החי הוא המתנועע וההולך כמו שהנשמה היא החיה, והיא בעלת הרצון והפעולו' כלם וכמו שהנעל הוא כלי לרגל להתנועע עמו ועליו, והוא נבדל ממנו בעצמו ונמצא עמו בהקשר, ככה הנשמה נמצאת עם הגוף ונבדלת ממנו בטבעה והוא כלי לפעולת', וכמו שהרגל האחד יכנס בנעל אחד ויעזבהו ויכנס בנעל אחר אחריו, כך ענין הנפש עם גופות העברי' בגלגולה וכאלו תורה שנפש המת תבא בגוף המתילד, ותכנס שמה כמו אותו הרגל הנכנס בנעל ושעתה בעון היבם וסבתו יתפרד הנעל ויותרו הקשורים, כלומר שימנע הגלגול, ולא יבא הנפש אל הגוף ההוא ובסבת אותה הרעה אשר הוא עושה וירקה בפניו ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, ואם לזה עצמו כוון הרמב"ן בדברים שזכרתי בשמו ואם לא בא בדבריו מבואר, הנה היטיב לראות ברמז הענין והמשלו, וגם כפי שטחיות הענין נוכל לתת טעם וסבה אחרת רביעית והוא שלפי שהוא אמר לא חפצתי לקחתה המור' שלא היה חפץ בה ושבעבורה היה מונע עצמו מן היבום ובנין בית אחיו, לכן היא תורה במעשי' שהיתה אשה ראויה לעבדו, לא בגאה וגאון ודרך רע כנשים ההוללות, אבל בהכנע' רבה כי הוא אדוני' ותשתחו' לו, ולכן תחלוץ נעלו כאלו היא אמה ושפח' לפניו והוא כשר ומושל הארץ, והיא נכנע' ומשתעבדת אליו כאלו היא שפחה נחרפת לאיש, האמנם כיון שביזה אותה ואמר לא חפצתי לקחתה, היא גם כן תבזה אותו וירקה בפניו ותאמר שאינה חוששת לעצמ' כי אולי תנשא לאדם טוב אבל היתה חוששת ודורשת זה בעבור כבוד אחיו המת, וזהו אמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ר"ל כי על זה אחריד לא עלי, ולכן תבקש בתחנה שיקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, לא בית מי שלא נשא האשה הפלונית כי לא יזכר ולא יפקד כי אם ענין המת ותועלתו אשר נמנע בעבורו, והיה כל זה בשער נגד הזקנים כדי שיתבייש על זה ולא יבא לחליצה, הנה נתתי ארבע' טעמים בדבר הזה, והותר הספק העשרים וארבע:

מדרש ספרי

[[ספרי על דברים כה|לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק]] לכל הפירושים על הפסוק


קנה.

כי ישבו אחים . פרט לאחיו שלא היה בעולמו. מכאן אמרו, ב' אחים ומת אחד מהם ונולד להם אח, ואחר כך ייבם השני את אשת אחיו [ומת. הראשונה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, והשניה משום צרתה].

יחדו . [המיוחדים בנחלה,] פרט לאחים מן האם. לפי שמצינו (שיש באחים מן התורה) [בעריות], ששוה אח מן האם לאח מן האב. יכול אף כאן כן? ת"ל " יחדיו ", פרט לאחיו מאמו.

ומת אחד מהם . אין לי אלא בזמן שהם שנים ומת אחד מהם. מנין אפילו הם מרובין (? ת"ל ומת אחד מהם . מנין אפילו מתו כולם? ת"ל ומת אחד מהם , ולא נאמר "אחד מהם"). ומתו? ת"ל ומת מהם . א"כ מה ת"ל " אחד "? אשת אחד מתיבמת, ולא אשת שנים. מכאן אמרו, שלשה אחים נשואים ג' נכריות [ומת א' מהם, ועשה בה השני מאמר ומת - חולצת ולא מתיבמת. שנ' ומת אחד מהם , שעליה זיקת יבם אחד, ולא שעליה זיקת שני יבמין].

לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר . למה אני צריך? לפי שאמרנו להלן, "אשת אחד מתיבמת ולא אשת שנים" (יכול אף כאן כן) [יכול תהא פטורה]? ת"ל לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר . כיצד הוא עושה? (או חולצת או מתייבמת) [חולצת ולא מתיבמת]. הנותן גט - פסלה לעצמו ופסלה ע"י אחים. יכול (יהיה גט פוטרה) [תהא פטורה] (בגט זה מזיקת האחים) ? ודין הוא - ומה חליצה שאינה פוטרת באשה, פוטרת ביבם; גט שפוטר באשה, אינו דין שפוטר ביבם! ת"ל לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר , [אלא] בחליצה. העושה מאמר ביבמתו - קנאה לעצמו ופסלה על האחים. יכול יהיה מאמר גומר בה? ת"ל יבמה יבא עליה , ביאה גומרת בה ואין מאמר גומר בה.

יבמה יבוא עליה . בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. ואפילו היא שוגגת והוא מזיד, או שהוא שוגג והיא מזידה.

ולקח ולקחה ויבם ויבמה . פרט לצרות (מכל העריות וכן) [ועריות]. מכאן אמרו, ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן וכו'. 


בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

כי ישבו אחים יחדו. סמך ללא תחסום לומר לך יבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה:

ובן אין לו. ס"ת אונן עם אל"ף דאין כלו' לא יעשה כאונן שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ ולכך סמך לו בדישו:

לאשה ויבמה. בגימ' ויבמה בעל כרחה:

<< · מ"ג דברים · כה · ה · >>