מ"ג דברים כג ד
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לא יבא עמוני ומואבי בקהל יהוה גם דור עשירי לא יבא להם בקהל יהוה עד עולם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד עוֹלָם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל יְהֹוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל יְהֹוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | לָא יִדְכּוֹן עַמּוֹנָאֵי וּמוֹאֲבָאֵי לְמֵיעַל בִּקְהָלָא דַּייָ אַף דָּרָא עֲשִׂירָאָה לָא יִדְכֵּי לְהוֹן לְמֵיעַל בִּקְהָלָא דַּייָ עַד עָלְמָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | לָא יִדְכּוּן דְּכוּרֵי עַמּוֹנָאֵי וּמוֹאֲבָאֵי לְמֵיסַב אִיתָא מִקְהַל עַמָּא דַיְיָ בְּרַם דַּר עֲשִירָאֵי לָא יִדְכֵּי לְמֵיסַב אִיתָא מִקְהַל עַמָּא דַיְיָ עַד עָלְמָא: |
רש"י
והא דפירש 'לא ישא ישראלית', הוא הדין לא יבא עליה בביאה בעלמא, שאין חילוק בין על ידי נשואין בין על ידי ביאה, דלא כתב כאן "לא יקח", רק מפני שכתב גבי מצרי ואדומי "דור שלישי יבא להם בקהל ה'" (פסוק ט), ושם אין פירושו שיבוא עליה בזנות, דזה אסור, ופירושו ישא ישראלית, אף "לא יבא" - שלא ישא ישראלית. והרא"ם (פסוק ג) פירש דכוונת רש"י דווקא על ידי נשואין. ודברים שאינם הם, כדמוכח באלו נערות (כתובות דף לה:) דממזרת לוקה עליה אף על גב דלא קדשה, גבי הא דמקשה 'אי רבי יצחק קשיא ממזרת', מוכח דממזרת לוקה אף על גב דלא קדשה. ודברי הרמב"ם בהלכות אישות הם כך, שממזרת לא לקה עליה אלא אם כן קדשה. ודברים דחוים הם, כמו שהשיב עליו הרמב"ן (קידושין דף עח.):
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
קשה אומרו "אשר לא קדמו" והלא מצינו שאמר הכתוב (לעיל ב' כ"ט) "כאשר עשו לי בני עשו וגו' והמואבים", ופירשו רבותינו ז"ל (רש"י שם) שחוזר למאמר "אוכל בכסף", ב' אחר שהם שכרו עליהם בלעם לקללם מה מקום לחוש על שלא קדמו בלחם, ואולי שאמר "על דבר וגו'" להעיר שעל סיבה זו בלבד יתחייב הדין להרחיקם שלא יבואו בקהל, ופי' "קדמו" היא להוציא דורון לסעד לבם "בלחם" וכו' שהם חייבים לעשות כן מכל האומות כעל כל הגמולות אשר גמלם אברהם אבינו עליו השלום, כי מה שמכרו להם לחם ומים היה להנאתם של מואב גם לפתותם להפילם בעריות, והוא מה שדקדק הכתוב לומר "לא קדמו אתכם" פירוש להנאתכם:
עוד יתבארו הכתובים על פי דבריהם ז"ל ביבמות דף ע"ו: שאמרו מנא הני מילי שמואבית מותרת אמר רבי יוחנן וכו' דקאמר קרא וגו' אמר ליה אבנר תנינא מואבי ולא מואבית אמר לו דואג אלא מעתה ממזר וכו' מצרי ולא מצרית שאני הכא דמפרש טעמא "על דבר וגו'" דרכו של איש וכו' ואין דרכה וכו' היה להם לקדם וכו' ונשים לקראת נשים בעו לאכרוזי עליה מיד ועמשא וגו' מלמד שחגר חרבו וכו' ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב מקובלני מפי בית דינו של שמואל מואבי ולא מואבית, מכל מקום קשיא תרגמא כל כבודה בת מלך פנימה, כתנאי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר "על דבר אשר לא וגו'" דרכו של איש לקדם וכו' עכ"ל, וכתבו התוספות בד"ה כתנאי וזה לשונם ואם תאמר לר' יהודה תקשי ליה מצרי, ואומר ר"י דגבי עמוני ומואבי היה לו לקצר ולכתוב עמון ומואב הלכך אית לן למדרש דלמעט עמונית ומואבית אבל מצרי אם היה כותב מצרים היה מאריך, והאי דכתב אדומי ולא כתב אדום אגב מצרי כתב אדומי עכ"ל:
ואין דברי התוספות נראים כי לא מצינו שיאמר הכתוב לשון בתחילה אגב מה שעתיד לומר אחריו ומה גם במקום שיש לטעות בהלכות, ועוד בשלמא אם חלוקת מצרי עצמה היה צריך הכתוב לכתוב מצרי יש מקום לומר ששינה הכתוב בשלפניה לדבר כיוצא בה, ואם מצרי עצמה לא דיבר הכתוב כהוגן שהיה צריך לכתוב מצרים לכלול מצרית אלא שאנו אומרים שלא רצה להאריך איך נאמר שאמר אדומי אגב מצרי שמצרי גופה עליה אני דן:
ולבא לעומק הדבר יש להעיר בדברי אבנר למה אחז החבל בב' ראשין מתחלה אמר דיוק מואבי כסברת רבי יהודה וחזר לתת טעם "על דבר אשר לא קדמו וגו'" כסברת ר' שמעון כי ממשמעות הלשון מוכח שכשאמר טעם שני לא חזר בו מטעם הראשון, והסברא נותנת כן שאם לא כן למה אמר אבנר טעם שסתירתו בצדו, בשלמא לר"י לדברי התוספות הגם שהקשינו עליהם לסברתם מיהא אמר דבריו מטעם שאמרו, אלא אבנר הרי גילה דעתו במה שחזר מקושית מצרי שאינו סובר לחלק כמו שחלקו התוספות:
אכן נראה כי כונת אבנר לסברת ר' יוחנן היא שדורש מאומרו "מואבי" ומאומרו "על דבר אשר וגו'", שזולת על דבר יש לסתור הדרשה ממצרי, וטעם "על דבר אשר וגו'" לבד אם היה אומר מואב ועמון הגם שאומר "על דבר וגו'" היינו אומרים הגם שהטעם אינו צודק אלא באנשים באה הגזירה על כולו כאחת, ועוד שהנשים באים גם כן מזרע פסול שהם הזכרים שאסורין ובכיוצא בזה אין אנו הולכים אלא אחר האב דכתיב למשפחותם לבית אבותם, ואם אמר עמוני ומואבי ולא היה לנו טעם על דבר היינו אומרים שאמר מואבי כמו שאמר מצרי ואדומי, ומשניהם דורש ולא עמונית ולא מואבית:
ולזה אמר אבנר ב' טעמים הנזכרים, ומחלוקת רבי יהודה ור"ש היא על זה הדרך, כי ר"י סובר דטעם "מואבי" לבד יתחייב לומר ולא מואבית, ומאמר "על דבר" אינו מחייבני לא לרבות ולא למעט כאשר אבאר הטעם, וטעם מצרי ואדומי משום שהטעם שנתן הכתוב מחייבני לכלול גם מצרית ואדומית שכ"כ הם אחים האנשים כנשים, גם גרות הארץ שהיינו בה שוים בה אנשים ונשים, ולא חש הכתוב לומר מצרי ואדומי כיון שאין מקום לטעות כנזכר, ולא סבר כר' שמעון להוכיח מאומרו "על דבר" או מטעם שכתבנו בפירוש דברי אבנר או מטעם שיש לחוש לדחייתו של דואג:
ומה שתרגמה בגמ' כל כבודה יש לצדד ולומר אפשר שלא אמר כל כבודה בת מלך פנימה אלא דוקא בכבודה לא בזונה אחר שאנו רואין מעשיה מעשה חצופות גלה כבוד מהם וחזר הדין לומר היה להם לקדם וכו' ונשים לנשים, ויש פנים לומר שאין להביא ראיה מהפקרתם לזנות מב' טעמים, א' אנוסים היו מצד שהפקירום האנשים, ב' התורה לא תקפיד עליהם למה לא עשו דבר שאין דרך ארץ לנשים לעשותו משום כל כבודה הגם שהם זלזלו בעצמן בדבר אחר, ומעתה הדברים שקולים ואין הוכחה מעל דבר והוכיח מדקדוק עמוני ומואבי.
ור' שמעון סובר בהכרעה כי לעולם ישנם בטענת כל כבודה ופטורים מהקדמת הלחם ודרשינן טעם הכתוב, ולדרך זה יתבאר אומרם בגמרא כתנאי שחוזר על מאמר כל כבודה בת מלך פנימה ולזה סמכה לה, כי לפי פירושינו כל עיקר מחלקותם של ר' יהודה ור' שמעון אינה אלא אם יאמר עליהם טענת כל כבודה או לא:
נמצאת אומר ג' סברות באגדה זו, לפי שמועת ר' יוחנן דורש מאומרו "מואבי" ומאומרו "על דבר", ולסברת ר' יהודה מאומרו "עמוני" לבד, ולסברת ר' שמעון עיקר הדרשה הוא מאומ' "על דבר":
ומעתה בשלמא לדברי ר' שמעון גם לשמועתו של ר' יוחנן יש טעם נכון למאמר "על דבר", אלא לסברת רבי יהודה שאינו דורש אלא מתיבת "עמוני" ומואבי קושייתנו במקומה עומדת למה הוצרך לומר הכתוב "על דבר", ויתישב כמו שכתבנו בתחילת הענין:
שוב עמדתי אל תוכן ענין זה וראיתי שאין טענה על הנקבות לקדם לנשים כי הגע עצמך שירצו בלבם לקדם היכול ילכו עשות בלא רשות בעליהן ומה גם בראות בעליהן אויבים להם אנוסים הם הגם שלא יקדמו אותם, ומעתה אין טענת "אשר לא קדמו" אלא על הזכרים ועמד הדין "עמוני" ולא עמונית "מואבי" ולא מואבית וטענת דואג טענת מין, וכמו שאמר אחיה השילוני כשאמרו לפניו קושיא זו הפירה ואמר מינאה כאמור במדרש (מדרש שמואל כ"ב):מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' . בזכרים הכתוב מדבר ולא בנקבות, [שנאמר] " עמוני " ולא עמונית, " מואבי " ולא מואבית (דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים . מי דרכו לקדם - אנשים ולא נשים.)
שהיה בדין, ומה ממזר שלא נאמר בו " עד עולם ", עשה בו נשים כאנשים; עמונים ומואבים, שנאמר בהם " עד עולם " - לא עשה בהם נשים כאנשים! או חילוף - ומה עמונים ומואבים, שנאמר בהם " עד עולם ", לא עשה בהם נשים כאנשים; ממזר, שלא נאמר בו " עד עולם ", אינו דין שלא נעשה בו נשים כאנשים! ת"ל לא יבא ממזר , [מום זר] בין איש בין אשה.
אחר שריבה הכתוב ומיעט, הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון - ומה ממזר, שלא נאמר בו " עד עולם ", עשה בו נשים כאנשים; עמוני ומואבי, שנאמר בהם " עד עולם ", אינו דין שנעשה בהם נשים כאנשים! ת"ל " עמוני " ולא עמונית דברי ר' יהודה.
] ר"ש אומר, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים , מי דרכו לקדם - אנשים ולא נשים.
גם דור עשירי וגו' . אם נאמר " עד עולם ", למה נאמר " דור עשירי " (ואם נאמר " דור עשירי ", למה נאמר " עד עולם ")? אלא מופנה להקיש, ולדון ג"ש. נאמר כאן " דור עשירי ", ונאמר להלן " דור עשירי ". מה " דור עשירי " האמור כאן - עד עולם, אף " דור עשירי " האמור (למטן) [להלן] - עד עולם.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קיג.
לא יבוא עמוני . בספרי איתא " עמוני " ולא עמונית, דברי ר' יהודה. ור"ש יליף מ אשר לא קדמו , ונשים אין דרכם לקדם. ועל דרך הפשט שלא על דרך פלפול, יש לומר דר"י לשיטתו, דלא דריש בכל מקום טעמא דקרא. ואף שבמקום שמפורש הטעם בכתוב מודה ר"י, כדאיתא בב"מ קטו.
אבל בכאן, " על דבר שלא קדמו ", איננו טעם מספיק, ל" לא יבואו בקהל עד עולם ", שבשביל זה יתרחקו עד עולם. וגם למה לא פירש הכתוב טעם, על ש" לא יבוא ממזר ופצוע דכה בקהל ה' "? לכן נפרש הכתוב " על דבר ", קאי על " לא תדרוש שלומם ". שבעד " דבר שלא קדמו ", עונשם " לא תדרוש שלומם וגו' ". וזה הוא טעם מספיק מדה כנגד מדה - בעד שלא קדמו, לא תדרוש שלומם. ועל ששכרו את בלעם לקלל, ודרשו רעתך, לכן לא תדרוש טובתם.
ואחרי שאיסור " לא יבוא " הוא אזהרה בלא טעם, לכן דורש כמו שכתוב דוקא, " עמוני " ולא עמונית. [כמו אזהרת שעטנז, שאינו מפורש שום טעם; לכן אין איסור, רק צמר ופשתים]. והא דלא אמרינן " מצרי ולא מצרית", מפני שאיסורן עד ג' דורות, אינו מן לא תתעב מצרי , שאדרבה, משם נלמד שלא לרחקם. ורק מן פסוק בנים אשר יולדו להם דור שלישי , נלמד שעד דור שלישי אסורין.
ואחרי שלענין יבום, מצינו שבנות בכלל בנים, לכן דרשינן מ" אשר יולדו " - לרבות הבנות. ור"ש דדריש בכל מקום טעמא דקרא, אף שאינו מפורש בכתוב, ומובן שהטעם שאינו מפורש בתורה, שאינו טעם מספיק. וא"כ כאן יפרש ש" על דבר " הוא כפשוטו, טעם על שלא יבואו בקהל. וא"כ, כשבא למעט עמונית, אינו אלא מפני שאין בהם הטעם, שאין דרכה לקדם. שאלו היה גם בהם הטעם, לא היינו דורשים הכתוב בדוקא " עמוני ". ולזה הוכרח ר"ש, למעט מ" אשר לא קדמו " כנ"ל.
הערות
לא יבא עמוני ומואבי וגו' . יש בענין הזה הרבה שאלות.
- א'. ידוע קושית המפרשים, שהרי נאמר (דברים ב כח) אכל בכסף וגו' והמואבים היושבים בער , שהנראה שהם קדמו בלחם ומים! וידוע גם ישוב המפרשים, שאמרו שע"פ החסד שעשה אברהם עם אביהם לוט, היה להם להקדים תיכף בצאתם ממצרים ובחינם. אבל יקשה, שבעבור שלא עשו חסד יתרה, יתרחקו עד עולם! וביותר יקשה על בני עמון, שלא שכרו את בלעם. וגם שארצם היה בגבול ממלכת עוג, כנראה מהמשך הפסוקים שבספר דברים, וממה שנאמר ביפתח (שופטים יא כט) וממצפה גלעד עבר בני עמון . וא"כ לא היו יכולים להתרחק כ"כ מארצם, לקדם בלחם ומים, ולמה נתרחקו גם הם?
- ב'. מה זה שעמון ומואב, שאיסורן לבא בקהל הוא איסור עולם, נקבותיהם מותרות מיד; ומצרים ואדומים, שאיסורן רק עד דור השלישי, נקבותיהם כמותם! וענין המצרים ואדומים ועמון ומואב נגד ישראל, הוא בדרך משל - כבן מלך שסבב מדינות רבות, וחזר לבית אביו. וספר איך שבמדינה אחת עבדו בו עבודת פרך, וצוה המלך לענשם בעונש קל. ובמדינה אחת, לא קדמו אותו בלחם ובמים, כנכון לבן מלך, וגם ששכרו אחד לקללו; חרץ המלך להרחיקם עד עולם?
- ג'. הנראה מהפסוקים האלה, שנס גדול עשה השי"ת להפך את קללת בלעם הרשע לברכה. וכן נאמר, (מיכה ו ה) עמי, זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו'. למען דעת צדקות ה' . מה היה אם הרשע היה מקלל, אם ה' לא צוה?! וגם, היפלא מה' לסכור את פי בלעם, שלא יוכל לקלל! וגם יש להתבונן, שבלק רצה להלחם בהם, מסתמא היה רוצה שיקללם שישראל יהיו חלשים במלחמה. וה' שהפך את הקללה לברכה, היה לבלעם לברך את ישראל שיהיו מוצלחים במלחמה. ובלעם דבר רק ממעלת הרוחניות ודרך המוסר שבישראל, ושתמות נפשו מות ישרים, ושיאמר ליעקב מה פעל אל?
ויובן הדבר ע"פ ג' הקדמות -
0. א'. שבעת דור המדבר, היו בני עמון עם מואב לעם אחד. ומפני שהיו מעטים נגד מואב, נקראים "בני עמון", ומלך מואב היה מלך גם להם, ורק אח"כ נעשו למלוכה בפני עצמם. וראיה לזה, שאמר יפתח (שופטים יא כה) ועתה הטוב טוב אתה מבלק בן צפור וגו', אם נלחום נלחם בם . ולא זכר (=הזכיר) שמלך בני עמון לא נלחם בם. נראה שבלק היה מלך גם עליהם, ועמון כמואב היו בעצה אחת שלא להקדים בלחם, ולשכור את בלעם. כאשר יתבאר.
1. ב'. שתכונת עמון ומואב הזכרים, היה כתכונת לוט אביהם. שאברהם נתפרד מלוט, בשביל שלא חש לגזל. וגם ידע מ"ש רז"ל, על מ"ש (בראשית יג י) וירא לוט את כל ככר הירדן, כי כלה משקה , שהוא על ענין העריות. ונאמר שלוט יושב בשער סדום לדיין ושופט בסדום, וידוע נימוס הדינין שלהם. וגם כאשר התחיל לפייס את אנשי סדום, אמר " הנה נא לי שתי בנות וגו' ", ורצה להפקירם. וגם ממה שנכשל בבנותיו; וכמאמרם ז"ל, ש"כל הלהוט אחר בולמוס של עריות - מאכילין אותו מבשרו. וגם ששתה, עד שלא ידע בשכבה ובקומה.
- והנראה, שכשנתפרד מאברהם, לקח לו לוט דרך שהוא הפוך מדרך אברהם. שדרך אברהם היה רק לזכך החומר, ולילך בדרך השכל והמוסר. ולוט בחר להחשיך את דרך אור השכל ולהיות נשקע רק בענינים גופניים, ולחיות כבהמות ארץ באין חק ומוסר, כידוע דרך אנשי סדום. ואף אחר שהיה זמן רב בבית אברהם, וראה בביתו התגלות השכינה, לא הועיל לו מאומה. רק שדבקה בו מדת הכנסת אורחים, כנראה (=כמו שנראה) מענין שהפציר בהמלאכים. וכן בניו הלכו בדרכיו, להתנהג כבהמות עלי ארץ. והראיה, שלא נמצא זכר בתנ"ך, שיצא מהם איזה דבר חכמה או מלאכה. וגם כנראה ממה שעבדו לע"ז פעור, שענין עבודתה נתיסדה רק לעקר ולשרש, אף גם ההבדל שיש בין אנשים שפלי הערך ובין הבהמה; שהוא הבושה. ולכן הרגילו את עצמם, שאף נגד יראתם, לא תהיה להם בושה לעשות כמעשה הבהמה. ורק מדת הכנסת אורחים, היה דבוק בהם למאד.
- ולפי המידה הזאת, בטח היו מקדימים את בני ישראל בלחם ומים. אבל רצונם היה להתפרד מישראל, כאשר נתפרד לוט אביהם מאברהם. ורק מפני הפך דרכם והנהגתם, כי היו יראים, שע"י התקרבותם לישראל ויראו הנהגת דרכם ומדותיהם, אז לא יערב עוד להם הנאות הגופניות; אשר היו רוצים להנות מהם כבהמות יער, מבלי התערב בהם שום עצב. וביותר יהיה רע להם, כשבנ"י יתישבו בארצם, שאז תתפרסם הנהגתם בכל הארץ; ואיך יוכלו אז, להחשיך את השמש בהשמים! לכן התחכמו לעשות תחבולות, שבנ"י יפלו ממדרגתם, ושלא יבואו לארץ כלל, ויהיו נעים ונדים במדבר, באין השגחה הא-להית הנסיית.
- ועצת בלק היה כך, כי ידע טבע בנ"י, שאם יראו מלחמה שלא יהיה הנצחון להם, יפלו מאוד ממדרגתם באמונה ובבטחון יחד, בראותם הצלחת עובדי ע"ז, ובפרט מאלה שיעבדו לעבודות בזויות כפעור וכדומה. שאז יכנס ספק בלבם - אולי מפני שהם עובדים לה' לבדו, שהוא מרומם מעולם השפל ולא ישכון ביניהם, רק הוא שב מאחריהם. כמ"ש (דברים כג טו) ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך . וכמ"ש אחר מעשה העגל, (שמות לג ה) רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך . לא כן הע"ז, מה גם הבזויות, ששוכנים עם עובדיהם בתוך טמאותם.
- וידע ג"כ שהשי"ת לא יעשה להם נצחון נגד גוי וממלכה, אשר לא מז' האומות המה; שרק נגד הז' אומות יעשה ה' להם נצחון, מפני הבטחת ושבועת האבות. וגם שנתמלא סאתם להעקר מן העולם, כמ"ש (דברים טז ד) אל תאמר בלבבך וגו' רק מרשעת הגוים ומשמרו את השבועה . ולכן במלחמת עמלק, שהוא מבני עשו, לא היה הנצחון גדול; וגם היו צריכין התחזקות, כמ"ש (שמות יז יא) והיה כאשר ירים משה ידו וגו' .
- ולכן רצה בלק, שיתדבק איזה עם שאינם מהז' אומות להלחם בישראל, ויפלו ממדרגתם, כמ"ש (במדבר לב ז ) ולמה תניאון את לב בנ"י ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה . ולכן היתה עצתם - ראשית, לבלי להקדים אותם בלחם ומים, זה שנאמר על דבר אשר לא קדמו , שבכל מקום שנאמר "על דבר", הוא העצה בזה. ובאו לפרסם בין העמים שבסביבותיהם, שהפרו נגד ישראל ברית אחים. ולא יראו להלחם בישראל, מטעם אולי יעזרו להם בני עמון ומואב קרוביהם; כי נהפוך הוא, שעמון ומואב עוד גם הם יתגרו בבנ"י מלחמה. ויתכן שעמלק בא להלחם, רק בשביל שראה שעמון ומואב לא יבואו לעזרתם. ואחרי שראו שלקחו מסיחון, גם מה שהיה מקודם ארץ מואב. וראו שילחכו את כל סביבותיהם ולא יהיה מי שילחם עמהם. וע"כ ראה בלק שההכרח שהוא בעצמו יעשה עמהם מלחמה, אבל לא היה בטוח שינצחם. כי מצד אחד ויגר מואב מפני העם מאד , והעיקר במלחמה הוא חוזק הרוח. וגם בלק לא האמין שהנס ממלחמת סיחון ועוג היה כ"כ גדול, ולכן חשב שבנ"י חזקים הם מאד. אבל מצד אחד ויקץ מואב , שקצו בחייהם והיו לוחמים כמתיאשים מן החיים, שלא ישובו אחור במלחמה., ולכן היה הדבר שקול אצלו אם ינצח או שינוצח, והיה יוצא למלחמה אף בלא קללת בלעם. וקרא את בלעם -
2. א'. שעמון ומואב היו מאמינים מאד בדבריו, ויתחזק ע"י קללתו רוחם למלחמה.
3. ב' שיקטרג על ישראל לפני השי"ת, שעי"ז יקצוף על ב"י ולא יעשה להם נס.
וע"י שני הדברים, בטח בהנצחון. והשי"ת ידע, שע"פ דרך הטבע ינצח מואב את ישראל אף אם לא יתחזק רוחם ע"י קללת בלעם, לכן לא היה די במה שלא יקללם, ורק (=אלא) שגם בלעם יברך את ישראל. וכאשר פרסם בלק בעצמו, את אומץ דברי בלעם, באמרו " כי ידעתי את אשר תברך מבורך ", ושמעו שעוד ברך את ישראל; רפתה רוחם, עד שנתיאשו מלהלחם בישראל. וגם בדבר הקטרוג היה הפך רצונו, שבלעם עוד למד סניגוריא, ואמר מה טובו אהליך יעקב וגו' . ולפי ששנאת בלק היה רק מפני רוב מעלתם והשגתם ומדותם עד שבלעם בעצמו התפלל שתיהיה אחריתו כמוהם.
- הקדמה הג'. כי בנות ולוט היו צנועות, אף כי היו בסדום, כמ"ש אשר לא ידעו איש ; ונאמר שם ואת שתי בנותיך הנמצאות , שתרגם אונקלוס "דאשתכחון מהימנא". והמעשה שקרא עם אביהם, עשו לשם שמים. וכן התנהגו כל בנות מואב ועמון בדרכי הצניעות, והראיה, שיצא מהם ב' פרידות טובות כרות ונעמה. וכאשר יעץ בלעם את בלק להכשיל את בנ"י בזנות, כתב האברבנאל, והובא שם בתוה"מ ( בלק כה ב ) - שבלק לא קבל עצתו, שבנות מואב לא שמעו לו; ובלעם הלך למדין, שיבואו בנות מדין למדינת מואב, להכשיל את ישראל. ומה שנאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב , אבל באמת היו בנות מדין.
ועפ"ז יתישבו כל השאלות -
- התרת השאלה הא'. כי בני עמון היו בעצה עם מואב, בדבר שלא להקדים ולשכור את בלעם.
- והתרת השאלה הב'. כי עמון ומואב נתרחקו, רק בשביל שהיה להם טבע לוט אביהם; להיות להוט אחר תאוות הגופניות, ולבלי ללכת בדרכי השכל. וה' ידע שאם יתערבו בישראל, אף לאחר כמה דורות, שידביקו וישרישו בישראל רדיפת תאות הגופניות. ובפי' אמרו חז"ל, (נזיר כג ע"א) "דרש רבא, מאי דכתיב (משלי יח) " אח נפשע מקרית עוז " - זה לוט שפרש מאברהם. " ומדינים כבריח ארמון " - שהטיל מדינים בינו ובין ישראל כבריח ארמון, שנ' לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' . דרש רבא ואיתימא ר' יצחק, מאי דכתיב " לתאוה יבקש נפרד " - זה לוט. " ובכל תושיה יתגלע " - שנתגלע קלונו בבתכ"נ ובבמ"ד (=בבית כנסת ובבית מדרש), דתנן "עמוני ומואבי אסורין, ואיסורן איסור עולם".
אשר לכאורה יקשה, הלא בפירוש כתבה התורה הטעם, שלא יבואו משום שלא קדמו (בלחם ומים) , ואשר שכרו (את בלעם) . ולפי מה שכתבנו יתיישב, שגם מה שלא הקדימו ושכרו, היה ג"כ בשביל ש לתאוה יבקש נפרד כלוט אביהם. אבל בנותיהן, שאינו להוטין אחרי התאוה - מותרות. ומצרים ואדומים, אף שגם הם היו משוקעים בתאות, אבל גבר תשוקתם גם לחכמה, כידוע, שממצרים יצאו כמה מיני חכמות ומלאכות. וכן מאדום יצאה חכמה, כמ"ש רז"ל "אם תאמר "אין חכמה באדום" - אל תאמין". ומצרים היו נותנים כבוד לחכמי ישראל כאשר הכירו מעלתם, כנודע מיוסף, עודו בבית אדוניו המצרי. וכשפתר החלום, אמר פרעה " אין נבון וחכם כמוך ". וכאשר נוכחו שאצבע א-להים הוא, נאמר והאיש משה גדול מאד , וכתיב וה' נתן את חן העם בעיני מצרים, וישאילום . לכן דור שלישי יבא להם; כי ידע השי"ת שמדור שלישי והלאה, אין תערובתן רע לישראל. ונקבותיהם כמותן, שלא נבדלו מהזכרים בתכונתן, ועד דור שלישי התדבקותן בישראל לא טוב.
ויתישב ג"כ במשל לבן מלך גדול, ששלחו אביו למדינות רחוקות בשביל איזה ענין. ולא רצה המלך שבכל מקום בואו, יוודע תיכף שהוא בן מלך, כי אז לא ישיג התכלית המכוון מסיבוב זה. ושלחו בתור אדם פשוט, וידע שכשרונות בנו יכירו הכל ויכבדוהו, אף שלא ידעו שהוא בן מלך. וכך היה, שניצל הבן מלך מכמה סיבות (רעות) ע"י כשרונותיו. ועוד עלה למדרגה גדולה, עד שנתקנאו בו אנשי המקום, ויתיעצו להשפיל מעלתו ע"י שיעבדו בו עבודת פרך; וכן היה, שברבות הימים ירד ממעלותיו. ואביו שחקר על מעשיו, בראותו שעוד מעט יפול בנו ממעלותיו, עד שלא יוכל לשוב לשבת בבית אביו; שלח למלך ארץ ההיא, שישלח את בנו מארצו. והוא לא שמע מהמלך הגדול; וגם לא האמין, שהאיש אשר מעשהו בחומר ובלבנים, יהיה בן מלך גדול, ולא רצה לקיים דבר המלך הגדול. עד ששלח עליו חיילותיו, והכו והכניעו את מלך הארץ; עד ששלחו בעושר וכבוד, ויצא בחיל גדול, כיאות לבן מלך גדול לבא לארץ אביו. ובאמצע דרכו, ישב עם א' מקרוביו מצד אמו, וכאשר שמעו את שמעו וכבודו, התקנאו בו במעלתו וכבודו אשר יגדל עוד בארץ אביו. והתיעצו שלא להקדימו בלחם ומים, למען פרסם סביבותיהם, שהפרו נגדו ברית אחים; ושכל מי שילחם בו, יהיה לעזר לו. וגם שלחו אחד לאביו, שידבר לשון הרע על בנו, שע"פ מעשיו שעשה בארץ שעבד - לא יאות לו עוד לישב בארץ אביו, ורק שיהיה נודד במדבר. אבל המלך הגדול שידע תכונת בנו, שמעשיו המגונים הוא רק ע"י שעבדו בו בפרך ועדיין לא נזדכך, אבל כשרונותיו לא אבד ועוד יעלה מעלה; הביא את בנו לארצו בכבוד גדול. וצוה עליו המלך, שלאלה אשר חטאו נגדו כשהיה בתור אדם פשוט, שלא להרחיקם הרבה. ולאלה אשר חשבו לעשות לו רעה, כשידעו שהוא בן מלך גדול; וביותר שרצו לעשות פירוד בינו ובין בנו, צוה שירחיקם מעליו עד עולם.
- והתרת השאלה הג' מובנת, שרק ע"י ששמעו מבלעם שברך ג' פעמים, ולמד סניגוריא על ישראל - אז חדלו להלחם, ובלק הלך לו לדרכו.