אור החיים על דברים כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אור החיים על דברים · כג · >>

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא יבא עמוני וגו' על דבר וגו'". (נכלל כאן הפירוש על פסוק ה')

קשה אומרו "אשר לא קדמו" והלא מצינו שאמר הכתוב (לעיל ב' כ"ט) "כאשר עשו לי בני עשו וגו' והמואבים", ופירשו רבותינו ז"ל (רש"י שם) שחוזר למאמר "אוכל בכסף", ב' אחר שהם שכרו עליהם בלעם לקללם מה מקום לחוש על שלא קדמו בלחם, ואולי שאמר "על דבר וגו'" להעיר שעל סיבה זו בלבד יתחייב הדין להרחיקם שלא יבואו בקהל, ופי' "קדמו" היא להוציא דורון לסעד לבם "בלחם" וכו' שהם חייבים לעשות כן מכל האומות כעל כל הגמולות אשר גמלם אברהם אבינו עליו השלום, כי מה שמכרו להם לחם ומים היה להנאתם של מואב גם לפתותם להפילם בעריות, והוא מה שדקדק הכתוב לומר "לא קדמו אתכם" פירוש להנאתכם:

עוד יתבארו הכתובים על פי דבריהם ז"ל ביבמות דף ע"ו: שאמרו מנא הני מילי שמואבית מותרת אמר רבי יוחנן וכו' דקאמר קרא וגו' אמר ליה אבנר תנינא מואבי ולא מואבית אמר לו דואג אלא מעתה ממזר וכו' מצרי ולא מצרית שאני הכא דמפרש טעמא "על דבר וגו'" דרכו של איש וכו' ואין דרכה וכו' היה להם לקדם וכו' ונשים לקראת נשים בעו לאכרוזי עליה מיד ועמשא וגו' מלמד שחגר חרבו וכו' ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב מקובלני מפי בית דינו של שמואל מואבי ולא מואבית, מכל מקום קשיא תרגמא כל כבודה בת מלך פנימה, כתנאי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר "על דבר אשר לא וגו'" דרכו של איש לקדם וכו' עכ"ל, וכתבו התוספות בד"ה כתנאי וזה לשונם ואם תאמר לר' יהודה תקשי ליה מצרי, ואומר ר"י דגבי עמוני ומואבי היה לו לקצר ולכתוב עמון ומואב הלכך אית לן למדרש דלמעט עמונית ומואבית אבל מצרי אם היה כותב מצרים היה מאריך, והאי דכתב אדומי ולא כתב אדום אגב מצרי כתב אדומי עכ"ל:

ואין דברי התוספות נראים כי לא מצינו שיאמר הכתוב לשון בתחילה אגב מה שעתיד לומר אחריו ומה גם במקום שיש לטעות בהלכות, ועוד בשלמא אם חלוקת מצרי עצמה היה צריך הכתוב לכתוב מצרי יש מקום לומר ששינה הכתוב בשלפניה לדבר כיוצא בה, ואם מצרי עצמה לא דיבר הכתוב כהוגן שהיה צריך לכתוב מצרים לכלול מצרית אלא שאנו אומרים שלא רצה להאריך איך נאמר שאמר אדומי אגב מצרי שמצרי גופה עליה אני דן:

ולבא לעומק הדבר יש להעיר בדברי אבנר למה אחז החבל בב' ראשין מתחלה אמר דיוק מואבי כסברת רבי יהודה וחזר לתת טעם "על דבר אשר לא קדמו וגו'" כסברת ר' שמעון כי ממשמעות הלשון מוכח שכשאמר טעם שני לא חזר בו מטעם הראשון, והסברא נותנת כן שאם לא כן למה אמר אבנר טעם שסתירתו בצדו, בשלמא לר"י לדברי התוספות הגם שהקשינו עליהם לסברתם מיהא אמר דבריו מטעם שאמרו, אלא אבנר הרי גילה דעתו במה שחזר מקושית מצרי שאינו סובר לחלק כמו שחלקו התוספות:

אכן נראה כי כונת אבנר לסברת ר' יוחנן היא שדורש מאומרו "מואבי" ומאומרו "על דבר אשר וגו'", שזולת על דבר יש לסתור הדרשה ממצרי, וטעם "על דבר אשר וגו'" לבד אם היה אומר מואב ועמון הגם שאומר "על דבר וגו'" היינו אומרים הגם שהטעם אינו צודק אלא באנשים באה הגזירה על כולו כאחת, ועוד שהנשים באים גם כן מזרע פסול שהם הזכרים שאסורין ובכיוצא בזה אין אנו הולכים אלא אחר האב דכתיב למשפחותם לבית אבותם, ואם אמר עמוני ומואבי ולא היה לנו טעם על דבר היינו אומרים שאמר מואבי כמו שאמר מצרי ואדומי, ומשניהם דורש ולא עמונית ולא מואבית:

ולזה אמר אבנר ב' טעמים הנזכרים, ומחלוקת רבי יהודה ור"ש היא על זה הדרך, כי ר"י סובר דטעם "מואבי" לבד יתחייב לומר ולא מואבית, ומאמר "על דבר" אינו מחייבני לא לרבות ולא למעט כאשר אבאר הטעם, וטעם מצרי ואדומי משום שהטעם שנתן הכתוב מחייבני לכלול גם מצרית ואדומית שכ"כ הם אחים האנשים כנשים, גם גרות הארץ שהיינו בה שוים בה אנשים ונשים, ולא חש הכתוב לומר מצרי ואדומי כיון שאין מקום לטעות כנזכר, ולא סבר כר' שמעון להוכיח מאומרו "על דבר" או מטעם שכתבנו בפירוש דברי אבנר או מטעם שיש לחוש לדחייתו של דואג:

ומה שתרגמה בגמ' כל כבודה יש לצדד ולומר אפשר שלא אמר כל כבודה בת מלך פנימה אלא דוקא בכבודה לא בזונה אחר שאנו רואין מעשיה מעשה חצופות גלה כבוד מהם וחזר הדין לומר היה להם לקדם וכו' ונשים לנשים, ויש פנים לומר שאין להביא ראיה מהפקרתם לזנות מב' טעמים, א' אנוסים היו מצד שהפקירום האנשים, ב' התורה לא תקפיד עליהם למה לא עשו דבר שאין דרך ארץ לנשים לעשותו משום כל כבודה הגם שהם זלזלו בעצמן בדבר אחר, ומעתה הדברים שקולים ואין הוכחה מעל דבר והוכיח מדקדוק עמוני ומואבי.

ור' שמעון סובר בהכרעה כי לעולם ישנם בטענת כל כבודה ופטורים מהקדמת הלחם ודרשינן טעם הכתוב, ולדרך זה יתבאר אומרם בגמרא כתנאי שחוזר על מאמר כל כבודה בת מלך פנימה ולזה סמכה לה, כי לפי פירושינו כל עיקר מחלקותם של ר' יהודה ור' שמעון אינה אלא אם יאמר עליהם טענת כל כבודה או לא:

נמצאת אומר ג' סברות באגדה זו, לפי שמועת ר' יוחנן דורש מאומרו "מואבי" ומאומרו "על דבר", ולסברת ר' יהודה מאומרו "עמוני" לבד, ולסברת ר' שמעון עיקר הדרשה הוא מאומ' "על דבר":

ומעתה בשלמא לדברי ר' שמעון גם לשמועתו של ר' יוחנן יש טעם נכון למאמר "על דבר", אלא לסברת רבי יהודה שאינו דורש אלא מתיבת "עמוני" ומואבי קושייתנו במקומה עומדת למה הוצרך לומר הכתוב "על דבר", ויתישב כמו שכתבנו בתחילת הענין:

שוב עמדתי אל תוכן ענין זה וראיתי שאין טענה על הנקבות לקדם לנשים כי הגע עצמך שירצו בלבם לקדם היכול ילכו עשות בלא רשות בעליהן ומה גם בראות בעליהן אויבים להם אנוסים הם הגם שלא יקדמו אותם, ומעתה אין טענת "אשר לא קדמו" אלא על הזכרים ועמד הדין "עמוני" ולא עמונית "מואבי" ולא מואבית וטענת דואג טענת מין, וכמו שאמר אחיה השילוני כשאמרו לפניו קושיא זו הפירה ואמר מינאה כאמור במדרש (מדרש שמואל כ"ב):

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולא אבה וגו'".

אומרו "ולא אבה" פירוש הגם שהיה מקום לשמוע מצד ענפי החטא שהיה בלעם נאחז בהם, אף על פי כן נתרצה ה' בלא טעם "ולא שמע וגו'", ונתן הטעם "כי אהבך ה'" פירוש לא לצד שהיית ראוי לדבר זה, ועיין מה שפירשתי בפסוק "ולא אבה סיחון" (לעיל ב' ל'):