[ט] והנה עיניכם רואות בכבודי ושאני אחיכם ושאני מהול ועוד כי פי המדבר אליכם. פירוש דלא יתכן "והנה עיניכם רואות כי פי המדבר אליכם", דלא שייך ראיה בזה אלא שמיעה, והוי ליה לומר 'ואזניכם שמעו כי פי המדבר אליכם', ועל כרחך צריך לחלק הכתוב כך - "והנה עיניכם רואות" מלתא בפני עצמו, לכך פירש 'הנה עיניכם רואות בכבודי ושאני אחיכם'. ולא סגי ליה בחדא מינייהו, דכבר אמרנו לעיל פעמים הרבה בפרשת לך לך דאין דרך הכתוב לכתוב סתם דהוי ליה לפרש, שאם לא נזכר בכתוב רק חדא מילתא - דרך הכתוב לכתוב בפירוש, ולכך אם היה כוונת הכתוב לומר "והנה עיניכם רואות" - 'בכבודי', הוי ליה למכתב 'והנה עיניכם רואות בכבודי', וכן אם רוצה לומר "והנה עיניכם רואות" - 'שאני מהול', הוי ליה לפרש 'והנה עיניכם רואות שאני מהול', ומדכתיב סתם "והנה עיניכם רואות" רוצה לומר רואות כל דבר, ולפיכך מפרש על הכבוד ועל שהיה מהול, ולכן סתם וכתב "והנה עיניכם רואות". והאי 'רואות בכבודי' דקאמר לא שיהיה ראייה על שהוא אחיהם, אלא איירי לענין זה שיש יכולת בידו להיטב להם, לכך יאמרו ליעקב "רדה אלי וגומר" (פסוק ט). והקשה הרמב"ן מאי ראיה יש מן הלשון, דהא הרבה יש שיודעין לשון הקודש, כי הוא שפת כנענית. וכן על המילה יש להקשות דהא כל ישמעאלים הם נימולים, וכל זרע אברהם שהם מבני קטורה, ועוד דלמה לא הזכיר להם המכירה שהיתה בזה המקום, ולמה הוצרך לומר להם סימן במילה ובלשון, ויראה מה שלא הזכיר להם המכירה לא קשיא, דכבר הזכיר להם המכירה "אני יוסף אשר מכרתם אותי" (פסוק ד), רק שיוסף סבר שמא יחשבו כי יוסף הגיד דבר המכירה לאחר - ולא יאמינו שהוא אחיהם, ולפיכך הוסיף להם המילה והלשון, שהרי המילה לא תמצא בבני כנען - שמדברים בלשון הקודש, ובבני ישמעאל שיש להם המילה - אין להם לשון הקודש, ועל ידי שניהם הוא סימן מעליא (כ"ה ברא"ם). ואני אומר כי זה דווקא הכרה מעליא ולא ענין המכירה, כי דרך בני אדם לדבר ולהגיד המאורעות והמקריים שבאו לידו, אבל המילה שהיא אות ברית באדם בגופו (לעיל יז, יא), וגם בלשונו ניכר, וזה הוי הכרה לעצמות האדם. ומה שנתן יוסף הכרה זאת - בדין הוא הכרה מעליא, ואין עליהם לומר כי שמא אחד מבני ישמעאל למד לשון הקודש, כי אחר שהלשון אינו לבני ישמעאל - אין לנו לומר כך כלל, רק יתלו ביוסף שהלשון הוא לשונו, וכן המילה. ולא כן דבר המכירה שאינו הכרה לאדם בעצמו מי הוא, ולכך אין זה סימן. והרי כן אמרינן
(יבמות דף קכ.) דאין מעידין רק על פרצוף פנים, ואף על גב שנמצא בלבושיו בעשרה לבושים - חיישינן לשאלה שמא השאיל כליו לאחר (שם קכ ע"ב), אבל על פרצוף פנים מעידים, ולא חיישינן שמא יש אחר דפרצוף שלו דומה לו, ולא חיישינן לכך כלל שיהיה דבר עצמי שוה לשניהם. והנה ענין המכירה - כיון דאין הכרה עצמית יש לומר ששמע המכירה מיוסף, ואין כאן הכרה - כמו דחיישינן גבי כלים לשאלה, אבל גבי לשון ומילה כיון דהכרה עצמית, שכל אומה יש לה לשון בפני עצמה, וגם המילה אות ברית היא, ולית לנו למחוש למידי, כי לא תמצא מילה ולשון בשום אומה רק בבני יעקב, ולפיכך לענין הדין הלשון והמילה הכרה עצמית יותר משאר סימנים. ואם היו חוששין שמא רמאי הוא - וישמעאל הוא שלמד לשון הקודש, לענין זה סגי שהיה מגיד להם דבר המכירה, ואפילו עצי עריסותיהם הגיד להם (רש"י לעיל מג, ז), ובזה ידעו שאין כאן רמאות, מכל מקום צריך הכרה עצמית לאדם, והמילה והלשון הכרה עצמית הוא, ואם לא היה הכרה עצמית זאת - אין כאן הכרה. ומה שהוצרך לומר יוסף עתה הכרה זאת של לשון הקודש, ולעיל (פסוק ד) לא נתן להם הכרה רק במילה (קושית הרא"ם), ועוד למה הוצרך לומר "והנה עיניכם רואות" שאני אחיכם, שהרי כבר הראה להם המילה, דזה אין קשיא, דודאי גם כן למעלה הרי כיון שדבר עמהם בלשון הקודש הרי יש כאן שני סימנים - המילה ולשון הקודש, אלא שכאן היה אומר להם להגיד לאביו דבר זה, כדכתיב אחריו (פסוק יג) "והגדתם לאבי" כדי שידע יעקב שכן הוא, ויסמוך גם כן על זה. ואם תאמר מה ראיה מן המילה, הלא כל מצרים נימולים, שיוסף אמר להם והכריח אותם למילה, כבר נתבאר למעלה שעיקר ההכרה היתה המילה והלשון יחד, וזה לא נמצא במצרים. ועוד דכל מצרים שנימולו אין זה רק הכרה של יוסף, וזהו גופיה הראיה, דכך אמר - במי יש מילה - רק בזרע יעקב, ובשביל כך הכרחתי את מצרים על המילה, אם כן מילת מצרים מסייע להכרה:
בד"ה והנה כו' יוסף לא מת כו' נ"ב ואני אומר שדעת רש"י כך עיניכם הרואו' בכבודי כבר שקשה לכם להשיג שאני יוסף אותן העיני' כבר ראו שאני מהול וא"כ מה תאמרו עדיין הדבר שקול שהרי המילה אינה ראייה מוחלט' דשמא מבני קטורה הוא כמו שכתב רא"ם ע"כ אמר כי פי המדבר אליכם כו' כלומר זה יכריע כך נראה בעיני עיקר מהרש"ל:
מה שפרש"י מה בנימין אין לי שנאה עליו כו' קשה איך בא זה בענין המקרא שבא להוכיח להם בראייה שהוא אחיהם ויאמינו לו ואיך נופל לומר אין לו שנאה ונ"ל דה"ק להם ההתודעות שאני מתודע לכם אל תאמר שהו' כדי שתאמינו לי ותבואו אלי כדי שאוכל לנקום נקמתי מכם על זה אמ' ועיני אחי בנימין כו' שהרי אני מתודע ג"כ לו ואותו ההתודעו' אינו אלא שהוא יקבלני לאח ולא שיהא הוא תחת ידי ג"כ כך הוא ההתודעות שאני מתודע לכם הוא שתקבלו אותי לאח ולא שיש לי שנאה עליכם ודוק מהרש"ל:
