[א] קנאה במעשיה. דחלילה בצדקת להיות מקנאת, שהקנאה מוציא את האדם מן העולם (אבות פ"ד מכ"ב):
[ב] וכי כך עשה אביך וכו'. דאם לא כן איך יתכן ליתן לה בנים (כ"ה ברא"ם):
[ג] שחשוב כמת. ונראה הטעם כי החיים אין להם הפסק כמו "באר מים חיים" (שיה"ש ד, טו), שנקרא "באר מים חיים" מפני כי המקור הזה תמיד נובע, והמיתה היא העדר הדבר והפסקו. ולפיכך מי שאין לו בנים - שיש הפסק לתולדתו - נקרא מת, ולא נקרא חיים אלא מי שהוא כמו באר שנקרא חיים, שתמיד הולך ונובע, וכן מי שיש לו תולדות פרה ורבה ויש לו מקור נובע - בזה נקרא חיים, אבל מי שיש לו הפסק הוא כמו מת:
"הבה לי בנים" - אמרו המפרשים (רש"י וראב"ע) שתתפלל עלי ואם אין מתה אנכי לשון רש"י שמי שאין לו בנים חשוב כמת והוא מדרש רבותינו (ב"ר עא ו) ואני תמה אם כן למה חרה אפו ולמה אמר התחת אלהים אנכי ושומע אל צדיקים ה' ומה שאמר אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים ממך מנע ממני לא מנע וכי הצדיקים אינן מתפללים בעד אחרים והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות (מ"א יז כא ושם ב ד טז) ונראה שבשביל זה תפסוהו רבותינו אמרו בבראשית רבה (עא ז) אמר לו הקב"ה כך עונין את המעיקות חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים ואם אין שתמית עצמה בצער דברה שלא כהוגן בקנאתה וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה ויחר אף יעקב שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו ולכך אמר לה שאינו במקום אלהים שיפקוד העקרות על כל פנים ואיננו חושש בדבר כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו וזה ליסר אותה ולהכלימה והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב שבה להתפלל על עצמה אל שומע צעקה וזהו וישמע אליה אלהים (להלן פסוק כב) ואולי נתקן על דעת רבותינו כי יעקב אי אפשר שלא נתפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא אלא שלא נתקבלה תפלתו ובאה עתה רחל להתעולל עליו לאמר שיתן לה בנים על כל פנים בתפלתו כי לא נופל הוא מאביו שעשה כן ויחר אפו ואמר לה כי הדבר ביד אלהים ולא בידו ואביו נשמעה תפלתו שהוא צדיק ועתיד להיות לו זרע אבל היא נמנע ממנה פרי בטן ונכון הוא
(א) "ותרא רחל". רחל חשבה שמה שלא ילדה אינו בסבתה רק בסבת יעקב, עז"א "כי לא ילדה ליעקב", שכבר כתבו חכמי הטבע שהאהבה היתירה תמנע ההולדה לפעמים, או שחשבה כפי מ"ש למעלה שהוא ענין השגחיי מסובב ג"כ מרוב האהבה, כמ"ש וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, ולכן "ותקנא רחל באחתה", כי חשבה טוב היה לה שתהיה היא השנואה בלבד שתלד בנים, וע"כ "אמרה ליעקב הבה לי בנים" כי בו הדבר תלוי:
ותרא רחל וגו'. דקדק לומר ליעקב כי הוא בחון שאינו עקר ובזה אין לתלות בו אלא בה. ואומר ותקנא באחותה פי' לצד שהיא אחותה ומן הסתם תדמה במזגה וטבעה אליה וזו ילדה וזו לא, שאם לא היתה אחותה היתה תולה לומר כי טעם שלא ילדה הוא לצד שלא הושוו המזגים וכדומה:
עוד ירצה באומרו ליעקב כי עיקר הקפדתה היא להיותו יעקב שאם היה אדם אחר שאינו מפורסם בצדקות היתה תולה בו שהטעם הוא (תהלים, קכה) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים להיותה היא צדקת, וזה הי' סיבת מניעת ההריון מה שאין כן היותו יעקב צדיק מובהק לזה נתקנאה באחותה שזכתה לזה:
ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה. כתיב: "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום", ואת אמרת: ותקנא רחל באחותה? אלא קנאה במעשיה הטובים; אמרה: אילולי שהיתה צדקת, היתה יולדה?
ותאמר אל יעקב הבה לי בנים. אמר ר' שמואל בר נחמן: ארבעה חשובין כמת: סומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים, ומי שירד מנכסיו. סומא, שנאמר: "במחשכים הושיבני כמתי עולם". מצורע, "אל נא תהי כמת". ומי שירד מנכסיו, "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך"; וכי מתים היו? והלא דתן ואבירם היו! אלא שירדו מנכסיהן. ומי שאין לו בנים, שנאמר: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי.
ותקנא רחל באחותה קנאה במעשיה הטובים הוצרך לפ' כן שלא בא הכתוב לספר בגנותה של צדקת והקנאה היא מן המדות המגונות שכך שנו חכמים הקנאה והתאוה והכבו' מוציאין את האדם מן העולם. לכך פי' שקנאה במעשיה הטובים דשבח הוא כדכתיב כי אם ביראת ה' וכו':
