מ"ג בראשית ט כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית ט · כג · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחרנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּנְסֵיב שֵׁם וָיֶפֶת יָת כְּסוּתָא וְשַׁוִּיאוּ עַל כְּתַף תַּרְוֵיהוֹן וַאֲזַלוּ מַחְזְרִין וְכַסִּיאוּ יָת עֶרְיְתָא דַּאֲבוּהוֹן וְאַפֵּיהוֹן מַחְזְרִין וְעֶרְיְתָא דַּאֲבוּהוֹן לָא חֲזוֹ׃
ירושלמי (יונתן):
וּנְסֵב שֵׁם וְיֶפֶת יַת אִסְטְלָא וְשַׁוִיוּ עַל כְּתַף תַּרְוֵיהוֹן וְאָזְלוּ מְאַחְזַרְיָן וְכַסִיאוּ יַת עִירְיְיתָא דַאֲבוּהוֹן וְאַפֵּיהוֹם מֵאַחְזְרִין וְעֶרְיְתָא דַאֲבוּהוֹן לָא חָמוּן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויקח שם ויפת" - אין כתיב ויקחו אלא ויקח (סנהדרין ע) לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת לכך זכו בניו לטלית של ציצית ויפת זכה לקבורה לבניו שנאמר (יחזקאל לט) אתן לגוג מקום שם קבר וחם שבזה את אביו נאמר בזרעו (ישעיהו כ) כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת וגו'

"ופניהם אחורנית" - למה נאמר פעם שניה מלמד שכשקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמם לכסותו הפכו פניהם אחורנית

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

על שכם שניהם — כל אחד שם קצת השמלה על שכמו. ומלת שכם לא תתחבר:

אחרנית — הפך הילוך האדם, כי כל תנועתו לפנים:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כג)" ויקח". אחר שספר תועבת חם שבחר בתועבות הכנעני והיה כבהמה, אמר ששם התחיל במצוה תחלה, כי הוא מן אנשים האלהיים, ואחריו נמשך יפת, כי גם מצד הנימוס המדיני צריך לשמור כבוד אביו והם כסו ערות אביהם:


 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויקח שם ויפת את השמלה". פירש"י משם זכה לטלית של ציצית, והקשה הרא"ם ממה שארז"ל (סוטה יז.) שבזכות אם מחוט ועד שרוך נעל זכו לחוט של תכלת ונראה שלא קשה מידי כי בזכות כסוי שמלה זה זכו לשמלה ובזכות חוט זכו לחוט. כי אין האדם יכול לקיים מצות ציצית עד שיתן לו הקב"ה תחלה שמלה כדאיתא במדרש תנחומא והילקוט הביאו סוף ספר איוב על פסוק מי הקדימני ואשלם (מא.ג) מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית זהו פשוטו. ועל צד הרמז נ"ל לפי שידוע שמצות ציצית מצילין את האדם מן הזנות כדאיתא במנחות (מד.) בההוא ששכר הזונה בעד ארבע מאות זוז ולסוף ניצול מן העבירה ע"י הציצית והניצול מן הזנות ניצול גם מן העניות כי רועה זונות יאבד הון וכאמרז"ל (סוטה ד:) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא. ואם כן הציצית מצילין מן שני דברים מן חטא הזנות ומן העניות, וזכו ישראל לשני דברים אלו בזכות שני דברים, כי בזכות ויקח שם ויפת את השמלה לכסות ערות אביהם זכו לציצית המצילין מן העריות. ובזכות אם מחוט ועד שרוך נעל שלא חמד ממון אחרים זכה לשכר שני הנמשך מחוט של ציצית והוא ההצלה מן העניות, כי איזהו עשיר השמח בחלקו. ובפ' שלח לך (טו.לח) יתבאר בע"ה פעם לארז"ל (מנחות מג:) תכלת דומה לים וים דומה לרקיע כו' ע"ד המדרש שמסיק בילקוט פרשת האזינו הסתכלו בשמים שמא שינו מדתם כו' וכן הסתכלו בהים שאינו יוצא מגדר המדה כו' ועל ידי מראה התכלת יזכור הרקיע והים, ומהם יראה וכן יעשה שלא לצאת מן הגדר המדה אפילו כמלא חוט וזכו לזה בזכות אם מחוט וגו', שלא יצא אברהם מן גדר ההסתפקות אפילו כמלא חוט וזה רמז נכון:�

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקח שם ויפת את השמלה. שם התחיל במצוה ובא יפת ונשמע לו, לפיכך זכה שם לטלית, ויפת לפיוולא. ממשמע שנאמר וילכו אחורנית, איני יודע שערות אביהם לא ראו? אלא מלמד שנתנו ידיהם על פניהם והיו מהלכין לאחוריהן, ונהגו בו כבוד כמורא האב על הבן. אמר הקב"ה לשם: אתה כסית את ערות אביך, חייך שאני פורעה לבניך, שנאמר: "באדין גובריא אלך כפיתו בסרבלהון". אמר הקב"ה ליפת: אתה כסית ערות אביך, חייך שאני פורע לך, שנאמר: "והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר". אמר הקב"ה לחם: אתה בזית עריתא דאבוך, חייך שאני פורע לך, "כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת ערות מצרים". אמר רב יהודה: כותי ערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו. [פשיטא,] מהו דתימא הואיל וכתיב בהו "אשר בשר חמורים בשרם", אימא חמור בעלמא הוא, קא משמע לן לענין ערוה איקרו נמי ערוה, שנאמר: וערות אביהם לא ראו:

<< · מ"ג בראשית · ט · כג · >>