ילקוט שמעוני על בראשית ט

כירק עשב וגו' אך בשר בנפשו. אדם הראשון שלא הותר בבשר תאוה וכו', אבל בני נח וכו'.

פסוק ה

כשם שחייב על נזקי חבירו כך חייב על נזקי עצמו, מתלש בשערו, מקרע בכסותו, משבר את כליו, מפזר מעותיו בחמתו, פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים שנאמר: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ר' שמעון בן אלעזר אומר: מתלש בשערו, מקרע את כסותו, משבר את כליו, מפזר מעותיו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שאילו א"ל יצרו: לך עבוד עבודה זרה – כך היה עושה, לפי שכך הוא אומנותו של יצר הרע:

ואך את דמכם לנפשותיכם. אשכח רבי יעקב בר אחא בספר אגדתא דבי רב: בן נח נהרג בעד אחד, בדיין אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב. משום ר' ישמעאל: אפילו על העוברים. מנהני מילי? אמר רב יהודה, דאמר קרא: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, אפילו בדיין אחד. מיד כל חיה, אפילו שלא בהתראה. אדרשנו, אפילו בעד אחד. מיד איש ולא אשה. אחיו ואפילו קרוב. משום ר' ישמעאל אף על העוברין, דכתיב: "שופך דם האדם באדם" (פס' ו), איזהו אדם שהוא באדם? הוי אומר זה העובר.

ואך את דמכם לנפשותיכם, להביא את החונק עצמו. יכול כשאול? תלמוד לומר אך. יכול כחנניה מישאל ועזריה? תלמוד לומר אך.

מיד כל חיה, אלו ארבע מלכיות: מיד האדם, מיד האדום. מיד איש אחיו, "הצילני נא מיד אחי". אדרוש את נפש האדם, "ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם".

פסוק ו

רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו, אומר לו: ראה שישראל הוא ובן ברית הוא והתורה אמרה: שופך דם האדם באדם דמו ישפך, אמרה תורה: הצל דמו של זה בדמו של זה. ותנא קמא תנא דבי מנשה הוא, דאמר: כל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא חנק, ושדי ליה האי "אדם" אסיפיה דקרא ודרוש ביה הכי: "האדם באדם דמו ישפך", איזהו שפיכות דמים שהוא בגופו של אדם? הוי אומר זה חנק. אימא בת נח שהרגה לא תהרג, "מיד איש" כתיב ולא מיד אשה? אמר רב יהודה: שופך דם האדם מכל מקום. בת נח שזינתה לא תהרג, דכתיב "על כן יעזב איש" ולא אשה? אמר רב יהודה: והיו לבשר אחד, הדר ערבינהו קרא:

שופך דם האדם. תניא, ר' אליעזר אומר: כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר: שופך דם האדם, וכתיב: "ואתם פרו ורבו". ר' עקיבא אומר: כאילו ממעט את הדמות, שנאמר: "כי בצלם אלקים עשה את האדם", ומה כתיב אחריו? "ואתם פרו ורבו". בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט את הדמות. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, אתה נאה דורש ואינך נאה מקיים? א"ל: נפשי חשקה בתורה, יתקיים העולם על ידי אחרים:

פסוק ז

שרצו בארץ. אמר ר' שמעון בן לקיש: ברית נחלקה לאוירות. ר' שמעון בן לקיש הוי לעי באורייתא בחדא אילטיס דטבריא. נפקין תרתין נשין מן תמן, אמר חדא לחברתה: בריך רחמנא דאפקן מן הדא אוירא בישא. צווח להון אמר לון: מן הן אתון אמרין מן מזגא? אמר ריש לקיש: אנא חכים מן מזגא ולית בה אלא תרתין עמודין. אמר: ברוך שנתן חן למקום על יושביו. חד תלמיד מן דר' אסי הוה יתיב קודמוי, הוה מסבר ליה ולא סביר. א"ל: למה לית את סבר? א"ל: דאנא גלי מן אתרי. א"ל: מהיכן אתר את? א"ל: מן גובת. ומה אינון אוירא דתמן? א"ל: כד ינוקא מתיליד אנן שייפין מוחיה דלא יכלוניה יתושיא. אמר ברוך שנתן חן המקום בעיני יושביו. אף לעתיד לבוא כן, שנאמר: "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר", לב בוסר בחלקו של חבירו:

פסוק ח

ויאמר אלקים אל נח וגו' ואני הנני מקים. ר' יהודה אומר: לפי שעבר על הצווי, לפיכך נתבזה. ור' נחמיה אמר: הוסיף על הצווי ונהג בקדושה, לפיכך זכה הוא ובניו לדבור, ויאמר אלקים אל נח ואל בניו וגו'.

פסוק יב

ויאמר אלקים זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם וגו', לדורות עולם. אמר ר' יודן: "לדרת" כתיב, פרט לב' דורות, דורו של חזקיהו ודורן של אנשי כנסת הגדולה, שלא עמדו אלא בזכות עצמן. ר' חזקיה מוציא דורן של אנשי כנסת הגדולה ומביא דורו של ר' שמעון בר יוחאי. אליהו ז"ל ור' יהושע בן לוי הוו יתבין תנין כחדא, מטון חד שמועה דר' שמעון בר יוחאי, אמרין: הא מרא דשמעתא ניעול ונשאליניה. עאל אליהו ז"ל לגביה, א"ל: מאן עמך? א"ל: גדול הדור, ר' יהושע בן לוי. א"ל: נראתה הקשת בימיו? א"ל: הן. א"ל: אם כן לית הוא כדאי למחמי סבר אפאי. ר' חזקיה בשם ר' ירמיה אמר: כד הוה אמר ר' שמעון בן יוחאי: בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב, והיתה נתמלאת, כך אמר ר' שמעון בן יוחאי: אי בעי אברהם למקרביה מן גביה עד גבי, ואנא מקרב מן גבי עד מלכא משיחא. ואין לא בעי, יצטרף אחיה השילוני עמי ואנא מקרביה מן אברהם עד מלכא משיחא. כך אמר ר' שמעון בן יוחאי: אין העולם יכול לעמוד בפחות מל' צדיקים כאברהם אבינו. מה טעם? "ואברהם היו יהיה", מנין יהי"ה תלתין. אי תלתין אינון, אנא וברי תרין מנהון; ואם כ' אינון, אנא וברי תרין מנהון; ואם עשרה אינון, אנא וברי מנהון; ואם חמשא אינון, אנא וברי מנהון; ואם תרין אינון, אנא וברי הם; ואם חד הוא, אנא הוא.

פסוק יג

את קשתי נתתי, את קשותי, דבר שהוא מוקש לי. אפשר כן? אלא קשין דפירי.

פסוק יד

והיה בענני ענן. לאחד שהיה בידו קלוב רותח, ביקש ליתנו על בנו ונתנו על עבדו. מכריז רבי יוחנן: הזהרו מזבובי בעלי ראתן עד ארבע אמות. רבי אמי ור' אסי לא הוו אכלי מביעי דההוא מבוי. ר' יהושע בן לוי מיכריך בהו ועסיק בתורה, אמר: "אילת אהבים ויעלת חן"; אם מעלת חן על לומדיה, אגוני לא מגנא? כי הוה קא שכיב אמרי ליה למלאך המות: אזיל עביד ליה רעותיה. אזל אתחזי ליה, א"ל: אחוי לי דוכתאי, א"ל: לחיי. א"ל: הב לי סכינך דלא מבעתת לי באורחא. יהביה ניהליה. כי מטא להתם דלייה וקא מחוי ליה, א"ל: דליין טפי פורתא. דלייא, שואר. נקטיה בקרנא דגלימיה. א"ל: שבועתא דלא אתינא. א"ל קוב"ה: אי איתשול על שבועתיה ניהדר, ואי לא לא ניהדר. א"ל: הב לי סכינאי. לא הוה קא יהיב ליה. נפקת ברת קלא אמר: הבי ניהליה, דמבעייה לברייתא. מכריז אליהו קמיה: פנו מקום לבר ליואי. אזל אשכח לר' שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תליסר תכתקי פיזא. א"ל: אנת הוא בר ליואי? א"ל: אין. נראתה הקשת מימיך? א"ל אין. א"ל: אם כן אין את בר ליואי. ולא היא ולא מידי, והא דאמר הכי, סבר לא אחזיק טיבותא לנפשאי.

פסוק טו

ולא יהיה עוד המים למבול. אמר ר' אלעזר: "לאו" שבועה, "הן" שבועה. בשלמא "לאו" שבועה, דכתיב: ולא יהיה עוד המים למבול, וכתיב: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי"; אלא "ה" שבועה היא מנלן? סברא הוא: מד"לאו" שבועה, "הן" נמי שבועה. אמר רבא: והוא דאמר לאו לאו תרי זמני, והוא דאמר הן הן תרי זמני, דכתיב: "ולא יכרת כל בשר, ולא יהיה עוד מבול", ומד"לאו" תרי זימני, "הן" נמי תרי זימני. ר' אומר: מבול של כל בשר אין, אבל מבול של יחידים יש, כיצד? נפל לים ומת, טבעה ספינתו בים ומת, זהו מבולו. ר' יהודה אומר: מבול של מים אין מביא, אבל מבול אש וגפרית מביא כדרך שהובא על סדומים. ר"י אומר: מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של דבר מביא על עכו"ם לימות המשיח, שנאמר: "ואקח את מקלי את נועם ואגדע וגו' ותופר ברית ביום ההוא". אי כתיב "ולא יהיה מים למבול" ושתק, הוה אמינא מבול של מים אינו מביא אבל של מבול אש מביא, שנאמר: "כי באש ה' נשפט"; כתיב "לשחת כל בשר", לא מבול של אש ולא מבול של מים.

פסוק טז

והיתה הקשת בענן בין אלקים, זה מדת הדין של מעלה. ובין כל נפש חיה, זה מדת הדין של מטה. מדת הדין של מעלה קשה, ומדת הדין של מטה רפה.

פסוק יח

ויהיו בני נח. זה שאמר הכתוב: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". ויהיו בני נח, יפת ובניו ט"ו, חם ובניו ל"ב, ושם ובניו כ"ז, "ומאלה נפצה כל הארץ". ע"ד היו, ולא נחלק העולם אלא לע', "יצב גבולות עמים", יעקב ובניו בירידתו למצרים ע' היו. אמור מעתה: שם וארפכשד ושלח ועבר צדיקים היו, ולא נכללו עם האומות:

ויהיו בני נח היוצאים מן התבה. נכנסו בשלום ויצאו בשלום. וחם הוא אבי כנען, אבוהי דפחתא.

פסוק כ

ויחל נח. נתחלל ונעשה חולין, למה? ויטע כרם, לא היה לו ליטע דבר אחר שהוא של תקנה, לא יחור של זית ולא גרופיה של תאנה? ומהיכן היה לו? הכניס עמו זמורות ונטיעות, גרופים לזיתים, יחורים לתאנה, הדא הוא דכתיב: "ואספת אליך"; אין אדם כונס אלא אם כן היה צריך לו.

איש האדמה, כתוב לעיל בפסוק "וקין היה עובד אדמה". איש האדמה, שעשה פנים לאדמה, שבשבילו נתלחלחה האדמה, ושמלא את כל פני האדמה. איש האדמה, בורגר לשם בורגרותיה. חביב היה משה מנח; נח משנקרא איש צדיק נקרא איש האדמה, אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלקים, דהוה סופיה אלקים.

ויטע כרם. בשעה שהיה הולך ליטע, פגע ביה שידא שמדון. אמר ליה: שותפי עמך, אלא אזדהר דלא תעול בחלקי, ואין עלת בחלקי אנא חבל בך. דרש עובר גלילאה: י"ג ווין נאמרו ביין, ויחל נח איש האדמה.

ויחל נח איש האדמה. אמר ליה הקב"ה לנח: לא היה לך ללמוד מאדם הראשון, שלא גרם לו אלא יין, כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לעולם אלא יין.

ויטע כרם. מצא גפן שגרופה מגן עדן ואשכלותיה עמה, ושתל מפירותיה ואכל ושמח בלבו, שנאמר: "המשמח אלקים ואנשים". ובו ביום נשתגשגו פירותיה ושתה ממנו ונתגל, ונכנס כנען וראה את ערות נח, קשר חוט בבריתו וסרסו ויצא והגיד לאחיו, ונכנס חם וראה ולא שם על לבו מצות כיבוד, והגיד לשני אחיו בחוץ כמשחק באביו, וגערו בו שני אחיו, שנאמר: "ויקח שם ויפת". לא גלגל הקב"ה והביא את אברהם לעולם אלא בשכרו של שם, שנתנבא על כל אומות העולם ת' שנה ולא קבלו ממנו. ולא גלגל הקב"ה והביא מלכות יון לעולם אלא בשכרו של יפת, שנהג כבוד באביו. ולא גלגל והביא מלכות רומי לעולם אלא בשכרו של עשו, שהיה בוכה ומתאנח בשעה שברך יצחק את יעקב אבינו. לא גלגל הקב"ה והביא סנחריב בעולם אלא בשביל אשור, שהיה איש כשר ובן עצתו של אברהם אבינו היה. לא גלגל הקב"ה והביא נבוכדנצר לעולם אלא בשכרו של מרודך, שנהג כבוד באבינו שבשמים. לא גלגל הקב"ה והביא מדי לעולם אלא בשכרו של כורש, שהיה בוכה ומתאנח בשעה שהחריבו גוים את בית המקדש. לא גלגל הקב"ה והביא המן לעולם אלא בשכרו של אגג, שהיה בוכה ומתאנח בשעה שהיה חבוש בבית האסורין שמא יאבד זרעו מן העולם.

ויטע כרם. בא לקראתו השטן, א"ל: רצונך שנטענה יחדו אני ואתה? א"ל הן. מיד הביא תחילה רחלה אחת ושחטה על הגפן, ואחר כך הביא אריה אחד ושחטו על אותו הגפן, ואחר כך חזיר אחד ושחטו על אותו הגפן. מפני מה עשה כן השטן? כשאדם שותה כוס אחד הוא כרחלה, עניו ושפל רוח; וכשהוא שותה שתי כוסות, מיד נעשה גבור כארי ומתחיל לדבר גדולות ואומר: מי כמוני. וכשהוא שותה ג' או ד', מיד הוא נעשה כחזיר, שמתלכלך בטיט ורפש; אף הוא מתלכלך ואף במי רגלים:

פסוק כא

וישת מן היין, שתה בלא מדה ונתבזה; בו ביום נטע, בו ביום שתה, בו ביום נתבזה.

ויתגל בתוך אהלה. ויגל אין כתיב כאן אלא ויתגל, גרם גלות לו ולדורות. י' השבטים לא גלו אלא בשביל היין, הדא הוא דכתיב: "הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם". שבט יהודה ובנימין לא גלו אלא בשביל היין, שנאמר: "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו". בתוך אהלה כתיב, בתוך אהלה של אשתו. נח כשיצא מן התיבה הכישו הארי ושברו, ובא לו לשמש מטתו ונתפזר זרעו. לעולם אל תהי להוט אחר היין, שכל פרשת היין כתיב בה "ווי" ארבעה עשר פעמים: "ויחל", "ויטע", "וישת", "וישכר", "ויתגל", "וירא", "ויגש", "ויקח", "וישימו", "וילכו", "ויכסו", "וייקץ", "וידע", "ויאמר".

פסוק כב

וירא חם אבי כנען. אמר להון ואגיד להון, אמר לון: אדם הראשון היו לו ב' בנים, ועמד אחד והרג את חבירו; וזה יש לו ג' והוא מבקש לעשות ד'? מה טעם העבד יוצא בשן ועין? מן הכא, וירא... ויגד.

פסוק כג

ויקח שם ויפת את השמלה. שם התחיל במצוה ובא יפת ונשמע לו, לפיכך זכה שם לטלית, ויפת לפיוולא. ממשמע שנאמר וילכו אחורנית, איני יודע שערות אביהם לא ראו? אלא מלמד שנתנו ידיהם על פניהם והיו מהלכין לאחוריהן, ונהגו בו כבוד כמורא האב על הבן. אמר הקב"ה לשם: אתה כסית את ערות אביך, חייך שאני פורעה לבניך, שנאמר: "באדין גובריא אלך כפיתו בסרבלהון". אמר הקב"ה ליפת: אתה כסית ערות אביך, חייך שאני פורע לך, שנאמר: "והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר". אמר הקב"ה לחם: אתה בזית עריתא דאבוך, חייך שאני פורע לך, "כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת ערות מצרים". אמר רב יהודה: כותי ערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו. [פשיטא,] מהו דתימא הואיל וכתיב בהו "אשר בשר חמורים בשרם", אימא חמור בעלמא הוא, קא משמע לן לענין ערוה איקרו נמי ערוה, שנאמר: וערות אביהם לא ראו:

פסוק כד

וידע את אשר עשה לו. רב ושמואל, חד אמר: סרסו, וחד אמר: רבעו; כתיב הכא: וירא חם אבי כנען, וכתיב התם: "וירא אותה שכם בן חמור". בשלמא למאן דאמר סרסו, משום הכי קללו ברביעי, משום דקלקלו ברביעי; אלא למאן דאמר רבעו, מאי שנא רביעי? נלטייה בהדיא? הא והא הואי.

וייקץ נח מיינו, פרקו יינו. וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, בנו הפסול, כמה דאת אמר: "כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל".

פסוק כה

ויאמר ארור כנען. חם חטא וכנען נתקלל? ר' יהודה אומר, לפי שכתוב: "ויברך אלקים את נח ואת בניו", ואין קללה הוה במקום ברכה, לפיכך ויאמר ארור כנען. אשריהם הצדיקים, לא דיין שזוכין לעצמן, אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. הרבה בנים היו לו לאהרן שראוין לישרף כנדב ואביהוא, שנאמר: "הנותרים", אלא שזכות אביהם גרמה להם. אוי להם לרשעים, שמחייבין לעצמן ולבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. הרבה בנים היו לו לכנען שראוין ליסמך, כטבי עבדו של רבן גמליאל, אלא שחובת אביהן גרמה להם. רבי נחמיה אומר: כנען ראה והגיד, לפיכך תולין הקלקלה במקולקל. דבר אחר: הרבה צער נצטער נח בתיבה, שלא היה לו בן קטן שישמשנו; אמר: לכשאצא אני מעמיד לי בן קטן שישמשני. כיון שעשה לו חם אותו מעשה, א"ל: אתה מנעת מלהעמיד לי בן שישמשני, לפיכך יהיה אותו האיש עבד לאחיו שהן עבדים לי. דבר אחר: אתה מנעת מלהעמיד לי בן רביעי, לפיכך בן רביעי שלך מקולל. אתה מנעת אותי מלעשות דבר שהוא באפלה, לפיכך יהא אותו האיש כעור ומפוחם. חם וכלב שמשו בתבה, לפיכך יצא חם מפוחם, וכלב יצא מפורסם בתשמישו. אמר ר' לוי: לאחד שקבע מוניטון שלו בתוך אהלו של מלך; אמר המלך: גוזרני שיתפחמו פניו ויפסל מטבעו.

פסוק כז