מלבי"ם על בראשית ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על בראשית · ט · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(א – יז)    למה ברך את נח שנית שכבר ברך את אדה"ר. ויש שנוים בין ברכת אדה"ר לברכת נח. ולמה התיר אכילת בשר לנח ולא לאדה"ר. מ"ש מיד כל חיה אדרשנו וכי בע"ח עומדים בדין ובשכר ועונש. ולמה כפל פרו ורבו:

למה כפל ואני הנני מקים את בריתי והקימותי את בריתי. למה כפל מלת אתכם בפסוק יו"ד. ומ"ש מכל יוצאי התבה לכל חית הארץ אין לו באור. למה כפל בפי"א ולא יכרת כל בשר ולא יהיה עוד מבול. בגוף אות הקשת נלחצו המפרשים הלא הקשת הוא ענין טבעיי. ולמה כפל ונראתה הקשת בענן והיתה הקשת בענן, ובראשון אמר וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובשני אמר לזכר ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה ולא אמר ביני וביניכם. ומ"ש ויאמר אלהים זאת אות הברית. הוא אמירה מיותרת לגמרי:

(א) "ויברך אלהים וגו' פרו ורבו". פי' מהרי"א שנח בצאתו מן התיבה וראה העולם שמם התבהל מפני ארבעה דברים. א] חסרון הקבוץ המדיני שלא נשארו רק ארבעה אנשים, עז"א להם פרו ורבו, שהם ימלאו את הארץ. ב] שלא יהיו טרף לשני החיות הטורפות, ע"ז אמר ומוראכם וחתכם יהיה וכו'. ג] מפני שנכרת כל עץ וצמח השדה וכל אוכל, ע"ז התיר להם לאכול בשר. ד] שלא יהרגו האחים זה את זה כמו שהיה בקין והבל, אמר שופך דם האדם וכו'. והנה לאדם אמר ומלאו את הארץ וכבשוה ולא אמר זאת לנח, כי אדם לא התרחק עוד ממדרגת הבע"ח וע"כ לא התיר לו בשר לאכול והיה צריך ללחום את החיות ולכבשם, לכן אמר וכבשוה, אבל נח נבדל בצורתו שהגיע למדרגת מדבר והיה להחיות מפניו הכנעה טבעיית מפני מעלת צורתו ולא הוצרך למלחמה וכבוש, לכן לאדם אמר רדו בדגת הים, שהוא הרדיה בחזקה, אבל לנח אמר.

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ב) "ומוראכם וחתכם יהיה". שיהיה להם מפניו יראה טבעיית, ויש הבדל בין מורא ובין חתת שהמורא הוא שלא יעשה לו רעה, וחתת הוא ההכנעה הטבעיית כמו שיכנע הקטן לפני הגדול, ובאשר בימי נח התחילו החיות הטורפות לאכול בשר ויש סכנה לאדם מפני החיות המזיקות, ברך אותו ה' שייראו מפניו, ויתחבאו ביערות וצחיחים ויברחו מפני בני אדם, והוסיף כי בידכם נתנו לעשות עמהם כחפצכם. והוסיף עוד. כי

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג) כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה. כי בימי אדם היו גופות בני אדם חזקים והפירות לא נשחתו עדיין והיו מכלכלים את ב"א כמו הבשר, אבל אחר המבול שנתקלקלו המזונות, והאדם הוכן שיתפשט בקצוי ארץ ואיים רחוקים שמאז נעשה קור וחום וצריך לבשר להעמדת בריאותו, וגם אחר שחיו כולם ע"י נח שפרנסם בתיבה היו כקנינו וברשותו, גם שהאדם לא היה עדיין במדרגת מדבר רק במדרגת חי ולא הותר לו רק הצומח, ולא היה הבדל בינו ובין החי רק שלבע"ח ניתן ירק עשב לאכלה, ולאדם ניתן עשב זורע זרע, שהם הפירות, ועתה העלה האדם למדרגת מדבר, וכמו שאין עול אם החי יאכל את הצומח, כי יתעלה בזה שישוב להתהפך לגוף הבע"ח, כן אין עול אם המדבר יאכל את החי ויתעלה להיות גוף של המדבר, וז"ש כירק עשב נתתי לכם את כל. ר"ל כמו שהכינותי מזון להבע"ח שיאכל ירק של העשב [כמ"ש ולכל חית השדה את כל ירק עשב לאכלה] מפני שיעלהו למדרגת החי, כן נתתי לכם את כל, שתאכלו כל עשב זורע זרע מצד שאתם גם בעלי חיים, ושתאכלו בע"ח מצד שאתם חי מדבר וכל השפל מחבירו הוכן להיות מזון אל הנעלה ממנו:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ד)" אך בשר". בכ"ז לא התרתי לכם בשר בע"ח רק אם אינו חי עדיין שבזה יתעלה לגוף האדם. אבל לא תאכלו בשר עם נפשו דמו, אם נמצא הנפש בדמו שהדם הוא נושא הנפש החיונית שזה דרך רצח ואכזריות:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה) "ואך את דמכם". ר"ל אע"פ שהתרתי הריגת בע"ח לא התרתי הריגת אדם ואת דמכם בעבור נפשותיכם שהיא יקרה ונעלה, אדרוש לענוש את הרוצח, ומפרש שזה בשני אופנים. א) אם רצח א"ע בין ששפך דם עצמו שעז"א את דמכם אדרוש, בין שהוציא את נפשו ע"י חנק בלא שפיכת דם שעז"א לנפשותיכם אדרוש. ומפרש ממי ידרוש אחר שמת מיד כל חיה אדרשנו אדרוש ענשו מן נפשו הרוחנית החיה לאחר המות שמצאנו כ"פ שם חיה על הנפש הנצחיית (וחייתו באור תראה, ידכא לארץ חייתו) ולפעמים אדרשנו מיד האדם. כשהרג את חברו מצווה אדם אחר להעיד עליו ולהרגו, כמ"ש חז"ל ב"נ נהרג בע"א ובדיין אחד שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה ואפי' קרוב, ר' ישמעאל אומר אף על העוברים, מנה"מ אר"י אך דמכם אדרוש אפילו בדיין אחד, מיד כל חיה אפילו שלא בהתראה, אדרשנו אפילו בע"א, מיד האדם מיד איש ולא מיד אשה, אחיו ואפילו קרוב, רי"א אף על העוברים דכתיב דם האדם באדם, איזהו אדם שהוא באדם זה העובר, ר"ל ממ"ש שהשם ידרוש דמו מבואר שא"צ דרישה ע"י ב"ד רק אפלו דיין אחד, ומ"ש שידרוש מיד החיה דהיינו הנשמה למי שהרג א"ע, מבואר שא"צ התראה שמי התרה בההורג א"ע, וממ"ש שידרוש מיד האדם שאפילו אדם אחד יוכל להעיד עליו ולדיינו מבואר עד אחד ודיין אחד, והוסיף מיד איש אחיו, שיוכל להעיד גם על אחיו וקרובו, וממ"ש איש ממועט אשה בכ"מ וא"א למעט את הרוצח, שאין הבדל בין מי שרצח כמ"ש שופך דם האדם, וע"כ מעטה מעדות גם בדין ב"נ, והוסיף השופך דם האדם שהוא באדם אחר דהיינו העובר, דמו ישפך, וכבר בארתי דרך דרשה זאת בספר התו"ה (שמיני סי' קז). ובאר הטעם מפני שהאלהים עשה את האדם בצלם, והוא כלי יקר לא ינקה כל הנוגע בו, והוסיף שלכן.

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז) "אתם פרו ורבו". להרבות את הבריאה שנברא בצלם אלהים, כמו שמוזהרים שלא להשחית את העוברים מוזהרים להרבות זרעם וצאצאיהם, וכמ"ש חז"ל כל שאינו עוסק בפו"ר כאלו שופך דמים וממעט את הדמות, שרצו בארץ היא ההולדה היתרה, ורבו בה שתגדלו בעצמה וכח:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ט)" ואני". מפני שנח ובניו היו מתיראים מן המבול ולא היו רוצים לזקק לנשותיהם (כנ"ל ח יח) וכבר אמרו חז"ל שאחר המבול יבשה הארץ ונעשית כגריד ולא צמח בה כל עשב עד שירדו גשמים, והיה צריך להוריד הגשם, שבזה היו נח ובניו מתבהלים מאד, כי קודם המבול כשירד הגשם לא ירד שנית עד ארבעים שנה. וכ"ש שיחרדו מאד כשירד הגשם תיכף אחר המבול והגשם הגדול שירד, הוצרך ה' לדבר על לבם שלא יפחדו מהגשם המוכן לרדת, כי אינו גשם משחית, כי מעתה יהיו לברכה ולא לקללה, ועז"א ואני הנני מקים את בריתי. שיכרות עמם ברית ע"ז, ובאר שבברית הזה יכללו בני אדם וכל נפש חיה, רק יש הבדל ביניהם שהברית עם בני אדם נכרת אתכם בפ"ע ואת זרעכם בפ"ע כאלו נכרת הברית עם כל דור יבא:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י) "ואת". אבל את כל נפש החיה לא יהיה עם כל דור יבא, רק נפש החיה אשר אתכם. שהם אשר היו בתיבה שהם ראוים לברית מצד שני דברים. א] אשר אתכם, שהם אתכם דומים לכם שלא נזדווגו לשאינו מינם רק איש בבן זוגו. ב] בעוף וכו' אתכם, שהיו אתכם בתיבה ונצולו בנס וע"כ ראוים לברית, ובכ"ז מכל יוצאי התבה לכל חית הארץ. ר"ל הגם שאינו כורת את ברית לבע"ח רק לכל יוצאי התיבה, יעבור הברית הזה לכל חית הארץ בכל הדורות הבאים עד שיכלול הברית גם בבע"ח לכל בע"ח העתידים לבא לעולם:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא) "והקימותי". הקמת הברית יציין התחלת הברית וגם יציין התמדתו וקיומו לעולם, שכן הוא בהרבה פעלים כמו קום, עמד, היה, חיה כמ"ש למעלה, שתחלה אמר הנני מקים את בריתי על התהוות הברית ופה אמר והקימותי על קיום הברית לעולם, אמר שהברית יתקיים על שני דברים, כי המבול שהיה היה לשני ענינים. א] להכרית כל בשר בעבור חטאם. ב] לשחת את הארץ, שישתנה טבע הארץ מחוזק לחולשה כדי שלא יתקומם החומר על הרוחני לעתיד, ועפ"ז יהי' הקמת הברית לשני דברים אלה, א) שלא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, אף שלא תשחת הארץ וישתנה טבעה, רק שיכרת כל בשר לעונש על רוע מעלליהם. ב) שלא יהיה עוד מבול כדי לשחת הארץ ולשנות טבעה עוד לחולשה יותר, אף שלא יכרת כל בשר ואנשים רבים ינצלו, רק שהארץ תשחת ותחלש כחה ואוירה ופירותיה עוד יותר:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב) "ויאמר אלהים". אחר שכרת עמו הברית, [שהברית היא עצמה השבועה שאמר אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, כי עם כריתת ברית בא שבועה תמיד] נתן לו אות על קיום הברית. שהאות הוא דבר שיעשו כורתי הברית לסימן על זכרון הברית שלא ישכח, ועז"א זאת אות הברית:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יג) "את קשתי נתתי בענן". הנה הקשת הוא ענין טבעי, ויבא עת יפלשו ניצוצי השמש נגד ענן דק הזולף מים, אז יתחקה על זילוף המימי ההוא מראה הקשת, וכן יתראה הקשת אם נעשה זילוף מים בשפע נגד אור השמש יתחקה עליו מראה הקשת, ויש בו תנאים ידועים. א] שלא יתראה רק אם תזרח השמש נגד הענן, דהיינו שהענן לא התפשט על כל האופק רק על חציו ולנגדו יאיר השמש אז יתחקה הקשת מניצוצי השמש הזורחים כנגד הענן. ב] שלא יוחק הקשת רק על עננים דקים מזלפים שיוכל ניצוץ השמש להתפלש בהם לא על עננים עבים שחורים שאין ביכולת לניצוץ השמש להתפלש בהם, שאז לא יתראה הענן גם כשחצי השמים טהורים מן העננים והשמש זורח כנגד הענן. וכבר אמרנו שקודם המבול לא היה הגשם יורד רק א' לארבעים שנה, ובעת ההיא התקבצו עבים גסים עכורים ושחורים ויכסו את כל כדור הארץ והיה לגשם שוטף, עד שלא היה אפשר שיתראה הקשת בהם משני טעמים. א) מפני גסות העבים, שהיו שמנים ועפרורים לחוזק טבע הארץ וחמריותה, ולא היה אפשר שיעבור בם ניצוץ השמש, ב) מפני שבכל עת גשמים כסה עב הענן את כל כדור הארץ, שאז אין אפשריות לשיתראה הקשת אף אם היו העננים קלים, וכפי חוזק טבע העננים כן היה חוזק גסות הארץ וחמריותה, עד כי גבר החומר מאד והיו האנשים עצומים וגבורי כח טבועים בתאות ובחמריות וישחיתו את דרכם על הארץ. אבל אחרי המבול נשתנה טבע הארץ ונחלש כח גסותה וחמריותה, עד שהגשם יורד כדרכו כמו עתה בכל עת שימלאו העבים גשם יריקוהו תיכף על הארץ, והעננים הזדככו ונעשו קלים וזכים ולא יתקבצו אדים רבים עכורים ועפרורים עד שיכסו כל כדור הארץ, וכ"ש עד שיהיו למבול לשחת כל בשר, וכן הוחלש כח הגופים ויתחזק כח הרוחני והנפשי כנ"ל, עד שאין טבע הארץ מוכן אל המבול, כי נשתנה טבע העננים. וכן אין סיבה לזה מפני החטא, כי גבר ענין הרוחני על החומרי, וזה היה אות הקשת בכלל, שזה היה הוראה שהוסר גשמיות הארץ ועכירותה, ושמעתה לא יגבר החומר כ"כ עד שישחת המין כולו במעשים חמריים מתועבים ומגואלים. וז"ש את קשתי נתתי בענן והיה לאות ברית ביני ובין הארץ, שזה סימן ואות שנשתנה טבע הארץ והגשם והגשמיות והחמריות חלף הלך לו:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יד)" והיה בענני ענן על הארץ". ר"ל וזה יהיה בשני אופנים שמציין, אופן אחד ונראתה הקשת בענן. ואופן השני והיתה הקשת בענן, שבעת שיהיה הדור זכאי אז ירדו גשמים כדרכן, שתיכף שיעלו אדים כדי הצורך למקום, עבים יריקו את המטר על הארץ בעתו תיכף, ואז לא יתאספו עננים רבים עד שיכסו את כל כדור הארץ סביב, וירדו בכל מדינה ומדינה בעת הצורך, ואז יראה הקשת בענן. כי במקום שיכלו העננים והשמש תזרח כנגדם, יראה הקשת בהכרח במקום ההוא לבני אדם. ולפעמים כשאין הדור זכאי ועצר את השמים ולא יהיה מטר זמן רב, ואח"כ כשירדו גשמים השמים התקדרו עבים בכל כדור הארץ סביב, וכמו שהיה קודם המבול שלא ירד הגשם רק אחת לארבעים שנה, שבעת שירד היה הגשם בכל סביבות הכדור, שבזה יש התחלה למבול, בכ"ז אז והיתה הקשת בענן, ר"ל לא יהיו עבים גסים ושחורים עד שבעת יפיצו מימיהם הרבים יהיה מבול, רק יהיו עננים דקים שיתפלשו ניצוצי השמש בהם ויתהוה בהם הקשת, והגם שלא יתראה אז לבני אדם, בכ"ז יהיה לו מציאות בענן ויוחק הקשת בצד שלמעלה, ובזה יאמר והיתה הקשת בענן, וז"ש והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן. ר"ל בעת שלא יהיה עצירת גשמים והענן יהיה רק על מדינה אחת, שאז יתראה הקשת לבני אדם בצד שיכלה הענן ויעמוד נוכח השמש, אז

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טו)" וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם וגו'". ולא יהיה עוד המים למבול. ר"ל שלא יהיה כלל מים שראוים למבול, כי הגשמים יהיו אז מועטים ולא יהיו מים מרובים שיצויר שיהיה מהם מבול לשחת כל בשר:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טז)" והיתה". אבל בעת שלא יתראה הקשת לבני אדם בשום מקום. וזה יהיה בעת שיהיה ירידת הגשם אחרי שנים רבות שנעצרו השמים שאז יעמדו עננים בכל סביבות הכדור כמו שהיה קודם המבול, בכ"ז גם אז, הגם שלא יתראה הקשת בענן, בכ"ז והיתה הקשת בענן, יהיה לו הויה בענן, כי יהיו עננים קלים מקבלי אור השמש המתפלש בם, וימצא הקשת בצד שלמעלה, והגם שבני אדם לא יראוה, בכ"ז וראיתיה, אראה אותה אנכי לבדו, ויהיה לי לאות לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה, בזה לא אמר בריתי אשר ביני וביניכם, כי בצד זה מדבר שבני אדם הפרו את הברית והרעו מעשיהם, בכ"ז יזכור ברית עולם שנכרת עם כל העולם, שבכללו הוא כל נפש חיה, שהגם שבני אדם חטאו לא חטאו כל נפש חיה וכל העולם והם לא הפרו ברית, ועז"א בין אלהים ששם אלהים מציין המנהיג הבריאה בכללה, שבריאת בראשית הי' כלה בשם אלהים כמ"ש בראש ספר בראשית, כי שם זה מציין האלהות המעמיד כל העולם, ותנצלו מן המבול מפני הברית הכללי שקוראהו בשם ברית עולם. ובמדרש (ב"ר פל"ה) אומר בין אלהים זו מדה"ד של מעלה ובין כל נפש חיה זו מדה"ד של מטה, מדה"ד של מעלה קשה ומדה"ד של מטה רפה. ר"ל שיש הבדל במדת דינו בין אם ידון את האדם לפי ערך החוטא ובין אם ידון לפי ערך מי שחטאו כנגדו. שאם ישקיף על ערך מי שחטאו כנגדו (שזה קורא מדה"ד שלמעלה) א"כ כשם שה' בלתי בעל תכלית, כן ראוי שיהיה עונש החוטא כנגדו בלתי בעל תכלית ואף חטא קל גדול מנשוא, אבל אם נעריך את החטא לפי שפלת האדם החוטא (שזה קורא מדה"ד שלמטה) ראוי שיסלח לו חטאיו, כמ"ש כי הוא יצרנו זכור כי עפר אנחנו, ויזכור כי בשר המה וכדומה, ועז"א שבעת שהיתה הקשת בענן ולא נראתה בו שהוא בזמן שחוטאים, יזכור ברית עולם שמדה"ד שלמעלה שזה קורא בין אלהים, ישפיל לרדת ולעיין על מדה"ד שלמטה, שראוי להעביר פשעיהם מצד שהם נפש חיה אשר על הארץ, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כי משכנו בארץ והוא בשר ועפר וחומרי[א]:

הערות

[א] ועוד לאלוה מלים במ"ש במדרש את קשתי נתתי, קשותי, דבר שהוא מוקש לי (פי' דומה לי) אפשר כן? אלא קשין דפרי. השכילו חז"ל שהקשת יש לו דמיון אל האלהות, ובאשר לא אפשר שיהיה דומה ממש, אומר שידמה כקש על פרי; וזה יובן במ"ש כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', שהנוגה אינו אור עצמי רק אור החוזר, ושאור השמש הוא אור עצמי ואור הירח הוא אור חוזר מן כדור הירח מניצוצי אור השמש המכים עליו, וכמו שבארתי בפי' התנ"ך בכ"מ שנזכר שם נוגה, וכמו שאור השמש הוא אחד בעצמותו, וכשיתפלש על הענן הדק יתחלק לשבעה צבעים שהם גווני הקשת, (כי טיפות המים שבענן יחלקו את האור לצבעיו שהם שבעה, כמו שיתחלק האור לשבעה גוונים אלה בזכוכית המלוטש הנקרא פריזמא), כן אור ה' ואלהותו הזורח על העולמות כשיפגוש בענן, יתחלק לשבעה גוונים הידועים שהם שבעה ספירותיו, שהגם שהאור אחד במקורו יתחלק לפי הנהגת העולם לשבע מדות הידועים. וכבר אמרנו שאור השמש כשלא יפגוש דבר גשמי לא יוליד את הנוגה, וכן כשיפגוש בענן עב ושחור לא יוליד הקשת, רק כשיפגוש בענן דק אז יגיה אורו באור חוזר מן הענן ויתראה בשבעה צבעיו, וכן יעבור אור האלהות בעולם השכליים ולא יוליד הנוגה, ובמקום החומרי ומקשיי ביותר לא יתראו שבעה הגוונים שהם מדותיו, רק כשיתפלש אור האלהי ויפגוש בבתי הנפש והלחשים באדם אשר נפשו מטוהרה ונדמית כענן דק קל ההתכה, שהוא אשר נזדכך החומר ונפש הבהמיית, אז יתראה שם הקשת, שהאור הגדול האלהי המאיר בנפשו ישוב באור חוזר בשבעה גווני הקשת, ויתראו בו שבע מדותיו וההנהגה האלהית שינהיג על ידם לחסד ולרחמים, כמו שיעיר חסד ורחמים מכחות נפשו עפ"י מדותיו, וז"ש המדרש את קשתי נתתי דבר שהוא מוקש לי, שאור האלהי הזורח בענן, הנפש הנתונה בגויה, יש לו דוגמא אל הקשת, ומפרש שאינו דוגמא ממש כי אור הקשת וצבעיו הוא אור גשמי ואור ה' והנפש נעלה מכל גשמיות, רק שהם כקליפת הפרי, כי אור השמש נאצל ע"י כמה קליפות ומסכים מן האור השכלי כמ"ש בפסוק ויאמר אלהים יהי אור. ועפ"ז יתפרשו הכתובים בדרך אחר, שעל הקשת שיתראה בענן ע"י השמש אמר ונראתה הקשת בענן, כי הקשת המתראה בענן אין בו הויה ומציאות, רק שכן נראה לעין הרואה, ואח"כ והיתה הקשת בענן, שהקשת הנראה בענן הוא עדות שנזדכך חומר הארץ ועכירותה, וא"כ עי"ז נזדככו גם נפשות בני אדם כי חומרם אינו עכור כ"כ, ועי"כ יוכל האור האלהי הרוחני להתפלש בבתי הנפש ובענן הגויה, שנעשה ענן דק מקבל צבעי האור הרוחני, וחוזר באור חוזר עפ"י מדותיו השבעה שינהג ההנהגה העליונה לטובה ולחסד, כפי הכנת הנפשות וכפי האור החוזר מבתי הנפש במראה הנוגה הנפשי, ועז"א והיתה הקשת בענן, כי קשת הזה יש לו הויה ומציאות בענן שהוא בחגוי איש ולבו ורוחו ונפשו, ובזה יראה ה' לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה, מה שתתחבר הנשמה האלהית ועל ידה האור האלהי עם נפש החיה אשר על הארץ שהוא הנפש הבהמיית שהיא מתולדות הארץ:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יז) "ויאמר אלהים אל נח". כבר אמרנו (בפסוק ט') שאז היה העולם צריך לגשם, והודיע לנח שלא יפחד מפני הגשם, כי כורת עמו הברית שלא יהיה מבול עוד ונתן לו אות הקשת, ואחר שכלה דבורו נראו עננים בשמים ובהם נראה הקשת בפעם ראשונה, ויאמר אלהים אל נח שא עיניך וראה את הקשת אשר בענן. זאת אות הברית זה צורת הקשת ותארו:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(יח – כז)    למה כפל ויהיו בני נח וכו' שלשה אלה בני נח. ולמה אמר שחם הוא אבי כנען. הלא חשב בני חם בפ' יו"ד בפרטות. למה גזר עליו העבדות ג"פ די שיאמר עבד עבדים יהיה לאחיו. ומז"ש יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם שנדחקו בפירושו:

(יח) "ויהיו". בא ללמד שנח ושם ויפת לא שמשו בתיבה, רק חם לבדו שמש בתיבה ואשתו נתעברה וילדה את כנען, ועז"א שבני נח היוצאים מן התיבה לא היו רק שם וחם ויפת, ולא היה לשום אחד מהם בנים כמבואר בכניסתם, שלא חשב רק נח וג' בניו ונשי בניו, וכן יצאו, רק חם היה בצאתו מן התיבה אבי כנען, כי שמש בתיבה והוליד שם את כנען, וכמש"כ חז"ל שלשה שמשו בתיבה עורב כלב חם, והגם שבתולדות חם חשב כנען באחרונה, זה מפני שנתקלל, אבל הוא היה הבכור, וכמש"כ הראב"ע שכנען היה הבכור ולכן קללו:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יט) "שלשה אלה בני נח". כי כתות האנשים שעמדו בעולם מבני נח יתחלקו לשלשה, יש אנשים שיבחרו בחיים השכליים להתהלך לפני ה' ולעסוק בעיון ובמושכלות ובחכמה ואמונה והוא הטוב, וזה היה מדתו של שם, ויש אנשים מדינים שיבחרו לחיות חיים המדינים תחת נמוסים ישרים שהוא המועיל, וזה היה מדתו של יפת, ויש אנשים בהמיים שיחיו חיי התאוות והתשוקות הרעות כבהמות וזה הערב, וזה היה מדתו של חם, ויען שבני נח היה השרשים לכל דור יולד הבאים אחריהם, שיתחלקו אל אחת משלשה אלה היה צריך שימצא השורש לזה באבות של כל בני האדם ועז"א ויהיו בני נח מצד שהם היוצאים מן התבה היה מוכרח שיהיה שם חם ויפת, ומפרש שחם הוא הגרוע שבכולם, שהוא היה אבי כנען, ושורש לבנים הארורים, וע"כ אמר ששלשה אלה היו צריכים שיהיו מצד שהם בני נח, ומאלה נפצה כל הארץ, שתולדותיהם יכללו בג' שרשים אלה:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כ) "ויחל נח". אמר שנח נטע כרם לא כדי לשכור ולסבאה, רק מצד שהיה איש האדמה, ר"ל אדון של האדמה שכל האדמה היתה שלו והיה מוטל עליו לעבדה ולהכינה, ונח היה בקי ואומן במלאכת האדמה ונטע כרם לטובת כלל הישוב, שהגפן חשוב וקובע ברכה לעצמו:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כא) "וישת". אבל ע"י ששתה מן היין נתגלגל ששתה יותר מדאי ונשתכר, עד שנתגלה הפך מאב הראשון שאחר אכילת עה"ד (שהיה גפן לדעת קצת) הכיר בגנות הערוה:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כב)" וירא חם". חז"ל פי' שרבעו או שסרסו, מ"ד שרבעו מפרש כמו וראה את ערותה שהוא כנוי לבעילה, ובמדרש אמר שכנען סרסו, פירש וירא פעל יוצא (כמו וירא אותם את בן המלך), שפי' שחם אבי כנען הראה לכנען, וכנען פעל הפעל המגונה, וחם הגיד לשני אחיו כמתפאר ברעתו:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כג)" ויקח". אחר שספר תועבת חם שבחר בתועבות הכנעני והיה כבהמה, אמר ששם התחיל במצוה תחלה, כי הוא מן אנשים האלהיים, ואחריו נמשך יפת, כי גם מצד הנימוס המדיני צריך לשמור כבוד אביו והם כסו ערות אביהם:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כד)" ויקץ". נח לא ישן אז ולא הקיץ משנתו רק היה מבולבל מיינו ולא הרגיש בתועבה זו כדרך השכור, ואחר שהקיץ משכרותו ידע את אשר עשה, פי' שהרגיש בדבר התועבה, כמו וידעו כי ערומים הם שפי' שהרגישו בדבר, ומ"ש בנו הקטן יל"פ בנו של חם למ"ש שכנען עשה זאת, ולכן קלל את כנען, ויל"פ על חם אם חם היה הצעיר מכולם כדעת הרמב"ן וקלל כנען בכורו של חם כנ"ל פסוק י"ח:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כה) "ויאמר ארור כנען". אררו ונבא עליו העבדות בשלשה זמנים. א] שתחלה היו בני כנען י"א משפחות, ונלחמו עמהם יתר בני חם, והכניעו מהם שש משפחות שלא נזכרו במתנת ה' לאברהם, כי כבר נכחדו מן הארץ והיו לעבדים לכוש ומצרים, שעז"א (לקמן יו"ד י"ח) ואחר נפוצו משפחות הכנעני, שהפיצו אותם בארצם, ועז"א עבד עבדים יהיה לאחיו, היינו ליתר בני חם, שהם ג"כ יהיו עבדים לאדונים אחרים:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כו) "ברוך". ב] אחר זה נכנסו ישראל לארץ וכבשו את הארץ מידי יתר בני כנען, וזה היה בעת שהשכין ה' שכינתו ויחד שמו על ישראל שהיו מבני שם, וע"ז קראו אלהי שם, שכ"מ שבא שם אלהים בסמיכות אל איש כמו אלהי אברהם אלהי ישראל מורה על יחוד השגחתו ודבקותו עמהם, ואז ויהי כנען עבד למו לבני שם:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כז) "יפת". ג] אחר שגלו ישראל מארצם ושכנו שם בני יפת, כי מדי ופרס וכן יון וכן רומי שמשלו על ישראל בימי המלכות כלם היו מבני יפת, וז"ש בעת שירחיב אלהים (שהוא מדה"ד שיעניש את ישראל) ליפת עד שיפת ישכון באהלי שם ויכבוש אהליהם וארצם, ואז ויהי כנען עבד למו לבני יפת: