מ"ג בראשית טו יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג בראשית טו · יח · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ביום ההוא כרת יהוה את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהֹוָ֛ה אֶת־אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
בְּיוֹמָא הַהוּא גְּזַר יְיָ עִם אַבְרָם קְיָם לְמֵימַר לִבְנָךְ יְהַבִית יָת אַרְעָא הָדָא מִנַּהְרָא דְּמִצְרַיִם עַד נַהְרָא רַבָּא נַהְרָא פְרָת׃
ירושלמי (יונתן):
בְּיוֹמָא הַהוּא גָזַר יְיָ עִם אַבְרָם קְיַים דְלָא לְמֵידַן בֵּיהּ בְּנוֹי וּלְמִפְרוֹקִינוּן מִן מַלְכוּתָא לְמֵימַר לִבְנָךְ אֶתֵּן יַת אַרְעָא הָדָא מִנִילוֹס דְמִצְרַיִם עַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא פְּרָת:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לזרעך נתתי" - אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה (ב"ר)

"הנהר הגדול נהר פרת" - לפי שהוא דבוק לא"י קוראהו גדול אע"פ שהוא מאוחר בד' נהרות היוצאים מעדן שנאמר והנהר הרביעי הוא פרת משל הדיוט עבד מלך מלך הדבק לשחוור וישתחוו לך

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי – אֲמִירָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ הִיא עֲשׂוּיָה (בראשית רבה מד,כב).
הַנָּהָר הַגָּדוֹל – לְפִי שֶׁהוּא דָּבוּק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹרְאֵהוּ "גָּדוֹל", אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְאוּחָר בְּאַרְבָּעָה נְהָרוֹת הַיּוֹצְאִים מֵעֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל ב,יד): "וְהַנָהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת". מְשַׁל הֶדְיוֹט: "עֶבֶד מֶלֶךְ מֶלֶךְ" (שבועות מ"ז ע"ב), "הִדָּבֵק לְשַׁחֲוָר וְיִשְׁתַּחֲווּ לָךְ" (ספרי דברים ו).

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

מנהר מצרים — הוא שיחור, ולא היאור:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר" - הנה הקב"ה הבטיח את אברהם במתנת הארץ פעמים רבים וכולם לצורך ענין בבואו בארץ מתחלה אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת (לעיל יב ז) ולא באר מתנתו כי אין במשמע רק במה שהלך בארץ עד מקום שכם עד אילון מורה ואחרי כן כשרבו זכיותיו בארץ הוסיף לו שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה וקדמה וימה (לעיל יג יד) כי יתן לו כל הארצות ההן בכללן ואין הטעם אשר אתה רואה בעיניך כי ראות האדם איננו למרחק רק שיתן לו לכל מראה עיניו הרוחות או שהראהו כל ארץ ישראל כאשר היה במשה רבינו והוסיף לו בברכה השנית הזאת עוד ולזרעך עד עולם ושירבה זרעו כעפר הארץ ובפעם השלישית באר לו תחומי הארץ והזכיר לו כל העמים עשרה אומות והוסיף לכרות לו ברית עליהן שלא יגרום החטא וכאשר צוהו על המילה אמר לו לאחזת עולם (להלן יז ח) לאמר שאם יגלו ממנה עוד ישובו וינחלוה והוסיף והייתי להם לאלהים שהוא בכבודו ינהיג אותם ולא יהיו בממשלת כוכב ומזל או שר משרי מעלה כאשר יתבאר עוד בתורה (ויקרא יח כה) ואמר הכתוב בפעם הראשונה לזרעך אתן בלשון עתיד וכן בשנית כי עד הנה לא נתנה אליו כולה ולפיכך אמר לו אתננה אבל בשלישית בשעת הברית אמר לזרעך נתתי לאמר שיכרות לו ברית על המתנה שכבר נתן לו וכן בעת המילה כשאמר "לאחזת עולם" אמר לו "ונתתי לך" בעתיד ורש"י כתב לזרעך נתתי אמירת הגבוה כמו שהיא עשויה ואין צורך במקום הזה

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי. אחר שהזכיר למעלה מתנת הארץ שני פעמים, לזרעך אתן, לזרעך אתננה, בלשון עתיד, אמר עתה נתתי בלשון עבר, כי הזכיר לו המתנה שנתן לו כבר, ומלת נתתי כמו נשבעתי, כי מתנת השם באמירה לבד הרי היא כשבועה, ומזה יאמר בכל מקום אשר נשבע ה' לאבותיכם. וכבר בארתי מזה בפסוק (בראשית ט) את קשתי. ואחר המתנה הזאת שהיא השבועה היה הברית של בין הבתרים כי כך דרך כורתי ברית שישבעו תחלה ואחר כך יכרתו ברית, והברית הוא שעוברין בין בתרי הבהמה וכענין שכתוב (ירמיה לד) העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו, והברית הזאת היתה כעין חרם והוא קיום השבועה שנשבעו כבר, וכמו שאמר יהי מבותר כבהמה זו מי שיעבור על השבועה, ועל כן תרגם אונקלוס ברית קיימא, שהוא קיום השבועה שנשבעו תחלה. וזהו שאמר אבימלך ליצחק תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך ונכרתה ברית עמך. הזכיר השבועה תחלה ואח"כ הברית, וברית שהוא כזה אינו נופל בשכינה ח"ו, אבל הכוונה בברית הזאת כאשר תהיה אצל הש"י, כי כשם שאי אפשר שיהיו בתרים חוזרים לכמות שהיו כך אי אפשר שתתבטל מתנתו יתברך.

מנהר מצרים עד הנהר הגדול. יזכיר הכתוב בפרשה זו שלש פעמים מתנת הארץ, תחלה כשהתחיל אברהם ליכנס בארץ אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת, ולא באר המתנה, כי מה טעם שאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת והוא לא הלך אלא עד מקום שכם עד אלון מורה בלבד. ופעם שנית אמר לו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה, וידוע כי ראות האדם אינה למרחוק, אבל כיון לומר שיתן לו על מראה עיניו הרוחות, ואמר כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, והוסיף לומר ולזרעך עד עולם, והבטיחו גם כן שירבה זרעו כעפר הארץ. ובפעם השלישי באר לו תחומי הארץ, זהו מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. ואמר לזרעך נתתי בלשון עבר, כי עד עתה הזכיר לזרעך אתננה בלשון עתיד, והכוונה לומר שיכרות לו ברית על המתנה שכבר נתן לו, כך פי' הרמב"ן ז"ל.

ומה שקרא לנהר פרת הנהר הגדול והכתוב מונהו רביעי בנהרות גן עדן, מפני שהוא דבק לארץ ישראל, וכן המשל אומר עבד מל מלך הדבק לשחוור וישתחוו לך. ולפי שהארץ הקדושה היא מבחר הישוב, ובית המקדש ששם נקרא הבית הגדול, והעובד שם נקרא הכהן הגדול, והשם השוכן בקרבה נקרא האל הגדול, וכן הזכיר שלמה המלך ע"ה בדברי הימים (דה"ב ב) והבית אשר אני בונה גדול כי גדול אלהינו מכל האלהים, לכך קרא הכתוב אף הנהר הסובב אותה הנהר הגדול. ומה שהזכיר לזרעך נתתי בעשרה עממין הללו, ולא נולדו עדיין לא ישמעאל ולא יצחק, אין להבין מזה הבטחה לישמעאל בן השפחה, שהרי אינו עקר זרעו אבל הוא הבטחה ליצחק בן הגבירה שהוא עקר זרעו, וכענין שהבטיחו הש"י

כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא).

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יח)" ביום ההוא כרת," וזה הי' כריתת ברית שדינו כשבועה, והיה כריתת הברית שיתן לזרעו עשרה עממין, וקיני קנזי קדמוני הוא אדום עמון ומואב שיתן להם בעתיד וז' עממין נתן להם כבר, ובימי אברהם היו שם קצת עמים אחרים, ונשתנה שמם בימי משה ויהושע:


 

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ביום ההוא כרת וגו'. אומרו נתתי לשון עבר, לפי מה שקדם לנו שהחזיק בה אברהם כמו שפירשנו במקומו (לעיל י"ג ט"ו) יוצדק לומר נתתי כבר כי הבנים יזכו מדין יורש:


הנה יש לתמוה איך טח מראות עיניהם של הממאנים להאמין בגדולתינו ומעלתינו העתידה לבא, כי מקרא מלא דבר הכתוב שכרת ה' ברית עם אברהם אבינו עליו השלום לתת לזרעו עשרה אומות ועד עתה לא מצינו שנתן ה' לישראל אלא ז' אומות ונשארו ג' אומות ואיך יאמרו העצמות היבשות אבדה תקות נחלתינו ושבועת ה' מנגדתם, וגם הז' שנתן ה' לא כולם באו לפרק התקבל ובעונותינו עבדים משלו בנו, ועשה ה' ככה לרמוז מדה כנגד מדה כשם שאנו עבדי ה' ואין נכנעים לו ית' כעבד מורד ברבו גם כן יבואו עבדים שלנו וימרדו בנו. ועוד יש לאלוה מילין לקיים בריתו. עוד נתתי לבי לתור בסדר הכתובים ואראה כי הקדים הקיני והקניזי והקדמוני שהם עמון ומואב ואדום שלא באו לידינו בראשונה אלא ז' המאוחרים ואין נכון להקדים המאוחר, אכן ודאי כי מאת ה' היתה זאת להעירך ולהגיד לך כי עיקר הנתינה היא העתידה שיבואו יחד הג' ועמם הנותר מהז' אומות ותקפוץ פיה עולה בראות שבועת ה', וסימן לדבר נתינת הד' מלכים אשר נתן ה' לאברהם ג' כנגד קיני וקניזי וקדמוני והרביעי תדעל מלך גוים רמז אל התאספות הגוים הנשארים בהשבעה הראשונים והבן:

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. שבעה אבות כורתי ברית. באברהם כתיב: ביום ההוא כרת וגו'. ביצחק כתיב: "ואת בריתי אקים את יצחק". ביעקב כתיב: "וזכרתי את בריתי יעקוב". במשה כתיב: "כרתי אתך ברית". באהרן כתיב: "בריתי היתה אתו החיים והשלום". בפינחס כתיב: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית". בדוד כתיב: "כרתי ברית לבחירי". שבעה אבות שכבו בכבודו של עולם ולא שלטה בהם רימה, ואלו הן: אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן ומרים, ובנימין בן יעקב. ויש אומרים אף דוד, שנאמר: "לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח":

לזרעך נתתי את הארץ הזאת. ר' הונא ור' דוסתאי בשם ר' שמואל בר נחמני אמרי: אף מאמרו של הקב"ה מעשה, שנאמר: לזרעך נתתי; "אתן" אין כתיב כאן אלא "נתתי". "יאמרו גאולי ה' אשר גואלם" אין כתיב, אלא "אשר גאלם". "כי פודה ה' את יעקב" אין כתיב כאן, אלא "כי פדה". "אשרקה להם ואקבצם כי אפדם" אין כתיב כאן, אלא "כי פדיתים". "ויברא ה' על מכון הר ציון" אין כתיב כאן, אלא "וברא ה'", כבר היא ברואה ומיתקנא.