מ"ג בראשית טו יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית טו · יא · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וירד העיט על הפגרים וישב אתם אברם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל־הַפְּגָרִ֑ים וַיַּשֵּׁ֥ב אֹתָ֖ם אַבְרָֽם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּלְגַיָּא וְאַפְרַח יָתְהוֹן אַבְרָם׃
ירושלמי (יונתן):
וּנְחָתוּ אוּמַיָא ע"א הִינוּן מְדַמְיָין לְעוֹפָא מְסָאֲבָא לְמִיבְזַז נִכְסֵיהוֹן דְיִשְרָאֵל וַהֲוַת זְכוּתֵיהּ דְאַבְרָם מְגַנָא עֲלֵיהוֹן:
ירושלמי (קטעים):
וְכַד נְחַת טְיָיסָא לָא הֲוָה קְרַב לְפַּסְגַיָא וְהָדֵין טְיָיסָא הוּא עוֹפָא מְסַאֲבָא וְהָדֵין עוֹפָא מְסַאֲבָא אִילֵין אִינוּן מַלְכְּוָותָא דְאַרְעָא ע"א וִיהֵי כַד יֶהֱוָיָן עַיְצִין עֵיצִן בִּישִׁין עַל בְּנֵי יִשְׁרָאֵל זְכוּתֵיהּ דְאַבְרָהָם צַדִיקַיָא מְבַטְלָא יַתְהוֹן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"העיט" - הוא עוף ועל שם שהוא עט ושואף את הנבלות לטוש עלי אוכל כמו (ש"א טו) ותעט אל השלל

"על הפגרים" - על הבתרים (ס"א הפגרים מתרגמינן פגליא אלא מתוך שהורגלו לתרגם איש בתרו ויהב פלגיא נתחלף להם תיבת פגליא לפלגיא ותרגומו הפגרים פלגיא וכל המתרגם כן טועה לפי שאין להקיש בתרים לפגרים שבתרים תרגומו פלגיא ופגרים תרגומו פגליא לשון פגול כמו פגול הוא (ויקרא ז) לשון פגר) (כך שמעתי מפי רבינו יהודה ב"ר שמואל) וכן הגי' ברש"י כ"י ובכ"י אחרת כתיב כך פי' רבינו מאיר ב"ר (שמואל)

"וישב" - ל' נשיבה והפרחה כמו (תהלים קמז) ישב רוחו רמז שיבא דוד בן ישי לכלותם ואין מניחין אותו מן השמים עד שיבא מלך המשיח

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

העיט — העוף, וכן: "העיט צבוע נחלתי" (ירמיהו יב ט).

על הפגרים — על הגופות.

וישב — בדגשות השי"ן, תחת הנו"ן המובלע, כמו יגרש וישלח מהפגרים, וכן "ישב רוחו" (תהלים קמז יח). או השיב הפגרים להבריח העיט:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וירד העיט על הפגרים" - לאכול אותם כמנהג העופות

"וישב אותם" - נרמז לו כי יבאו העמים לבטל הקרבנות וזרע אברהם יבריחום

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא) "וירד העיט", אחר שבטלו כל כחות גויתו ירד העיט [עיט הוא העוף הבא מארץ מרחקים בימי הקיץ ושב לארצו בימי הסתיו כמ"ש וקץ עליו העיט], ר"ל נשמתו האלהית ירדה על הפגרים להחיותם ברוחניותה ומפעליה הטובים, "וישב אותם אברם", פעל נשב בא תמיד על נשיבת רוח חם המחמם האויר, ישב רוחו יזלו מים, יבש חציר כי רוח ה' נשבה בו, רוח חם המיבש את החציר והממיס את הקרח, ע"י העיט נשב אותם ויפח נשמת חיים בפגרים ורוח צח חם, וישב פעל יוצא לשלישי אברם השיב אותם ע"י העיט. ובנמשל אברם עצמו הוא העיט שהיא נשמתו האלהית שהיא עקר עצמותו של אברם, והיה הרמז בלקיחת המינים האלה ובמה שבתר אותם, על שאברם בטל כחות חמרו, וכמו שמסר גופו להשרף על קדוש ה' כן התמיד זאת אצלו, להמית את חמרו ולהחיות את נשמתו, כמ"ש שאם ימית יחיה ואם יחיה ימית:

 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

וירד העיט על הפגרים. זה דוד בן ישי שנמשל כעיט, "העיט צבוע נחלתי לי". כצאת השמש מן המזרח היה אברהם יושב, מניף עליהם בסודרו, כדי שלא ימשול בהן העיט, עד שבא הערב. ר' אלעזר בן עזריה אומר: מכאן אתה למד שאין מושלן של ארבע מלכיות הללו אלא יום אחד מיומו של הקב"ה. א"ל ר' אלעזר בן ערך: כדברך, שנאמר: "נתנני שוממה כל היום דוה", חוץ משתי ידות שעה. תדע לך שהוא כן, בוא וראה, כשהחמה נוטה לבוא במערב שתי ידות שעה, תש אורו אין נוגה לו. וכן עד שלא יבוא הערב יצמח אורן של ישראל, שנאמר: "והיה לעת ערב יהיה אור".

וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם. נסב אברהם מכישה והוה מכיש להון, ולא הוו מתכתשין; ואף על פי כן וישב אותם אברם בתשובה. אמר ר' עזריה: לכשיעשו בניך פגרים בלא גידים ובלא עצמות, זכותך עומדת להם: