מ"ג בראשית ז כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית ז · כג · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ וישאר אך נח ואשר אתו בתבה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּ֜מַח אֶֽת־כׇּל־הַיְק֣וּם ׀ אֲשֶׁ֣ר ׀ עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה מֵאָדָ֤ם עַד־בְּהֵמָה֙ עַד־רֶ֙מֶשׂ֙ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיִּמָּח֖וּ מִן־הָאָ֑רֶץ וַיִּשָּׁ֧אֶר אַךְ־נֹ֛חַ וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּמְחָא יָת כָּל יְקוּמָא דְּעַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֲנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִחְשָׁא וְעַד עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְאִתְמְחִיאוּ מִן אַרְעָא וְאִשְׁתְּאַר בְּרַם נֹחַ וּדְעִמֵּיהּ בְּתֵיבְתָא׃
ירושלמי (יונתן):
וְשֵׁיצֵי יַת כָּל גְוִויַית אֵינַשׁ וּבְעִיר דְעַל אַנְפֵּי אַרְעָא מֵאֵינָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִיחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דְפָרַח בְּאַוֵיר שְׁמַיָא וְאִשְׁתֵּיצֵי מִן אַרְעָא וְאִשְׁתְּאַר בְּרַם נחַ וּדְעִמֵיהּ בְּתֵיבוּתָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וימח" - ל' ויפעל הוא ואינו ל' ויפעל והוא מגזרת ויפן ויבן כל תיבה שסופה ה"א כגון בנה מחה קנה כשהוא נותן וי"ו יו"ד בראשה נקוד בחירק תחת היו"ד

"אך נח" - לבד נח זהו פשוטו ומדרש אגדה (ב"ר) גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו ועליו נאמר (משלי יא) הן צדיק בארץ ישולם

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

וימחו מן הארץ — נמחה שמם מן הארץ, כי אין להם זרע, ונשאר רק נח לבדו ואשר אתו. והנה זאת תשובה גמורה על חסירי הדעת מאחינו, שאומרים שלא היה המבול בכל הארץ:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וימח את כל היקום אשר על פני האדמה" - אחר שאמר ויגוע כל בשר ואמר מכל אשר בחרבה מתו הוסיף לאמר וימח שנמחו הגופות ויהיו למים כענין ומחה אל מי המרים (במדבר ה כג) כי היו המים רותחין כדברי רבותינו (סנהדרין קח) אבל אם כן יהיו הדגים מתים. ואולי היה כמו שאמרו בבראשית רבה (לב יא) מכל אשר בחרבה ולא דגים שבים ויש אומרים אף הן בכלל נאספין אלא שברחו לאוקינוס ומכל מקום ניצולו הדגים ושני הדעות האלו אפשריים כי יתכן שמימי המבול הרותחים יתערבו בימים ויחממו עליוני הים בלבד והדגים יבאו בעמקי המצולות ויחיו שם או כדברי יש אומרים שהיו דגי הימים שבתוך הארץ הקרובים מהם לאוקינוס בורחים שם בהרגישם רתיחת המים וניצולין מהם שם ואפילו אם ימותו כלם הנה מרבית הדגה באוקינוס היא ושם לא ירד מבול כמו שנאמר (לעיל פסוק יב) ויהי הגשם על הארץ ומשם יחזרו הדגים אחרי המבול כי מן הים היו יוצאים כל הימים ושם הם שבים ללכת ועל הכלל ניצולו הדגים שהרי לא נכנסו מהם בתיבה לחיות זרע ונאמר בברית (להלן ט ט י) הנני מקים את בריתי אתכם ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ אתכם מכל יוצאי התיבה ולא הזכיר דגי הים:

"וימחו מן הארץ" - פירשו הכפל לומר כי נשכח זכרם שאין להם זרע. ומה צורך לאמר כן אחר שמתו הכל? אולי מפני העופות ומקצת השרץ, לאמר שלא נשאר בהם ביצים בכל עץ או תחת הארץ כי הכל נמוחו. ויתכן שיהא שיעור הכתוב וימח את כל היקום אשר על פני האדמה כי מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים נמוחו מן הארץ לא נשאר רק נח. ורבותינו דרשו (סנהדרין קח) וימח בעולם הזה וימחו מן הארץ מן העולם הבא עשו הארץ הנזכרת כאן ארץ החיים וכבר רמזתי סודה (לעיל א כו ו יג):

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וימח את כל היקום" זה כלל גדול לכל בעלי חיים שנמחו באותם המים הרותחין, וימחו מן הארץ, הם נמחו מן הארץ וכחותם מן השמים. וכבר ידעת כי כל הכחות יש להם מנוי ופעולה בשפלים, וכיון שנמחו מפעולת הארץ הרי שנתבטלה למעלה הכח והמנוי שלהם. ואין הכוונה שיתבטלו במבול הכחות העליונים אלא שפסק השפע שלהם שלא השפיעו למטה, גם לא קבלו שפע מלמעלה מן הקו האמצעי המשפיע לכל מושפע. וכיון שפסקו כל היונקים שפע, לא נשאר בזמן המבול בשום כח שבעולם שפע כי אם בקו האמצעי לבדו, והוא שאמר דוד ע" (תהלים כט) ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם. ומלת ישב במקום הזה כמו נשאר, כלומר הוא לבדו, וכמוהו (תהלים ט) וה' לעולם ישב. וזהו מאמר רבותינו ז"ל שלא היה המבול על ארץ ישראל, כלומר שלא ירד הגשם עליה מן השמים, והנה זה לכבוד הארץ ולמעלתה שלא נפתחו עליה ארבות השמים ולא נבקעו תחתיה מעינות תהום רבה כי היא קו האמצעי של מטה כנגד קו האמצעי של מעלה, והבן זה.


ובמדרש וימח בעולם הזה, וימחו מן הארץ לעולם הבא. ירמוז המדרש הזה על הארץ הנזכרת בפסוק בראשית. וכבר הזכרתיו שם.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כג) "וימח". אחר שמתו כולם כמ"ש ויגוע. נמחו גם גופותיהם שלא ימצא למו שארית על פני האדמה, ובזה היה בהפך שגוף האדם נמחה תחלה, כי הוא מצד הרכבתו חלוש יותר מגופי שאר הבע"ח ואח"כ גוף הבהמה שחזק יותר, ואח"כ רמש ועוף שגופותיהם הקטנים נסתרו בקנים ובמערות ונתקיימו יותר, ומבאר וימחו מן הארץ, שהגם שהרבה נשארו עצמותיהם החזקים כמטילי ברזל ולא נמוחו, בכ"ז נמחו מן הארץ כי ע"י שטף המים הובלו הפגרים לתוך העמקים ורובם נבלעו בעמקי תהום, אשר האדמה פצתה את פיה מעומק תהום רבה וירדו כמה אלפים אמה לעמקי שאול, עד שבצאת נח מן התיבה לא מצא שום רושם מפגרי בע"ח ועצמות הענקים ובע"ח הגדולים שהיו קודם המבול. ועדות ה' נאמנה מחכימת פתי להשיב דבר לחכמי הגעאלאגיא, שחופרים בעמקי האדמה ומוצאים עצמות גדולות מענקים ובע"ח גדולים שנאבדו מן הארץ ואינם עוד מימי המבול ואילך, והם מוכיחים מזה קדמות העולם כי יחשבו את האדמה שעשויה מינים מינים, שבכל עומק ידוע יש מין אדמה אחרת, ויחשבו לפי איכות האדמה שימצאו העצמות שם, ולפי חשבון כמה היה צריך עד שיולדו שטחי האדמה שהעולם קדמון מרבוא שנים, ושכבר היו בע"ח מימי קדם קודם לזמן היצירה שלנו. וכ"ז הבל וריק, כי בעת המבול פתחה האדמה את לועה ע"י הרעשים שבאו מעומק שאול ותהום רבה והפכה תחתונים למעלה ועליונים למטה והורידה פגרי הבע"ח עמוק עמוק, ונבקה חכמת הדורשים והחופרים לדעת איכות המהפכה הזאת אשר עשתה נפלאות במשך ק"ן יום של עמידת המים, עד שכל הסדרים שסדרו למו החוקרים מאיכות האדמה בכל שטח וכל חשבונותיהם בזה נתבלבלו אז וכל השערותיהם ודמיונותיהם ישא רוח יקח הבל, ולו חכמו ישכילו זאת ויראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולת שאול איך מחה את כל היקום מעל פני האדמה ויטביעם בשאול תחתית עדי אובד:

והנה נפש האדם הוא האור הגדול הכולל בתוכו כל מיני האורות, ונפשות הבע"ח הם רק ניצוצות קטנות מן האור הזה, לכן נאספו תחלה האורות הקטנות ואח"כ נאסף המאור הגדול, ומבואר שבענין הנפשות הלך האבדון ממדרגה למדרגה, תחלה העוף שנברא בחמישי ואחריו ברואי יום הששי עד האדם, וז"ש כל אשר נשמת רוח חיים באפיו שזה היה הסדר מצד הנשמה ומדרגתה אבל מצד הגוף היה בהפך שגוף האדם הוא המורכב האחרון והוא רפה המזג מכולם, ולכן נתהפך הדבר שהחזק יותר נמח באחרונה, וישאר אך נח, ובזה נתקיים גזרת ה' שאמר אמחה וכו' מאדם עד בהמה, שהגם שנשאר שארית מכל מין היו כולם טפלים לנח שהוא מצא חן ולא היה בכלל הגזירה כמ"ש והקימותי את בריתי אתך, עד שלא נשאר רק נח ואשר אתו איש אחד והנלוה לו, וגם אלה לא נשארו בארץ רק בתבה שעליה לא היה הגזירה כי היתה על פני המים:

 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

וישאר אך נח. "אך" מיעוט, שאף הוא היה גונח דם מפני הצינה.

וימח את כל היקום וגו'. אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? תנא משום ר' יהושע בן קרחה: משל לאדם שעשה חופה לבנו, והתקין בה את כל מיני סעודה. לימים מת בנו, עמד ובלבל את חופתו, אמר: כלום עשיתי אלא בשביל בני; עכשיו שמת בני, חופה למה לי? אף הקב"ה אמר: כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם; עכשיו שאדם חטא, חיה ובהמה למה לי?

אמר ר' אמי: "אחור וקדם צרתני", אחור למעשה בראשית וקדם לפורענות, דכתיב: וימח את כל היקום מאדם ועד בהמה, ברישא אדם והדר בהמה, דברי ר' יוסי הגלילי. ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: "אך" "רק" מן מיעוטין. "אך" למעט כיצד? וישאר אך נח, מה תלמוד לומר "אך"? שאף נח היה גונח דם בתיבה מפני הצינה. כיוצא בדבר אתה אומר: "אך בעשור לחודש"; יכול שהוא מכפר על השבים ועל שאינן שבים? תלמוד לומר "אך", מיעט את הכפרה. "רק" למעט כיצד? "כי אמרתי רק אין יראת אלהים"; יכול לא היו יראים מן השם כל עיקר? תלמוד לומר "רק". אמור מעתה: עד שלא שמעו באזניהם לא היו יראים; מששמעו באזניהם היו יראים, וכן הוא אומר: "וייראו האנשים מאד". כיוצא בו: "ויאמר לו המלך עד כמה פעמים אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת", מלמד שלא אמרה מכל לבו, אלא שהיה יהושפט מלך יהודה שם. "מן" למעט כיצד? "ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב"; יכול כל היום היה דן? אם כן, אימתי היו למדין? תלמוד לומר "מן", מיעט שלא היה דן אלא עד שש שעות. כיוצא בו: "ירעם מן שמים ה'"; יכול רעם במשמע מכל קצות שמים? תלמוד לומר "מן", שאינו נשמע אלא מן אפרכיא שנתבע לה. וכן הוא אומר: "ירעם אל בקולו נפלאות":

<< · מ"ג בראשית · ז · כג · >>