מ"ג בראשית ז כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית ז · כב · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כֹּ֡ל אֲשֶׁר֩ נִשְׁמַת־ר֨וּחַ חַיִּ֜ים בְּאַפָּ֗יו מִכֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בֶּחָֽרָבָ֖ה מֵֽתוּ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
כֹּל דְּנִשְׁמַת רוּחַ חַיִין בְּאַפּוֹהִי מִכֹּל דִּבְיַבֶּשְׁתָּא מִיתוּ׃
ירושלמי (יונתן):
כָּל דְנִשְׁמַת רוּחַ חַיִין בְּאַנְפּוֹי מִכָּל דְיַבֶּשְׁתָּא מִיתוּ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"נשמת רוח חיים" - נשימה של רוח חיים

"אשר בחרבה" - ולא דגים שבים (סנהדרין קח)

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כל אשר נשמת רוח חיים באפיו". מכאן שהנשמה יוצאה מן החוטם במות האדם, ומשם נכנסת גם כן, כענין שכתוב (בראשית ב) ויפח באפיו נשמת חיים, ושם הארכתי במקומו.

וע"ד הקבלה כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, מלת כל רמז למדת כל אשר בה נתברך אאע"ה, והיא הספירה העשירית, ומשם פורחות הנשמות, וזה שתקנו רבותינו ז"ל לומר ביום שבת נשמת כל חי וזהו כי בו שבת וינפש והוא מעין הברכות ויסוד החיים, וזהו ויברך אלהים את יום השביעי, ולכך אמר אשר נשמת רוח חיים באפיו, וכלל בזה כל האדם אשר בהם נשמת חיים, ושאר בעלי נפש התנועה גם כן שבהם רוח חיים לא נשמת חיים, והודיענו בזה כלל כל בעלי חיים, ורמז המדה שהיא סבת חיי כל החיים. ויש התעוררות גדול בטעמו כי הוא בפזר גדול אחד, ואין זולתו במקרא והבן זה.

"מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים". נצולו הדגים מפני שברחו לים אוקינוס והמבול לא היה בים רק על הארץ, הוא שכתוב ויהי הגשם על הארץ.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כב) "כל". עד שכל אשר רוח חיים נושם באפיו וזה כולל כל אשר בחרבה, ר"ל גם המינים שאין מגורתם ביבשה רק בחרבה, שהם מקומות הלחים והמימיים שהם האמפיביא שחיים בחרבה מ"מ מתו, כי גם הם צריכים לשאוף רוח ואויר ונחנקו ע"י המים, וכבר בארתי (בראשית ב' ז') שיש הבדל בין נשמת חיים, שהיא רק הנשמה העליונה, ובין שם נשמה סתם, שהגם שמציין לפעמים נשימת האדם בכ"ז לא נמצא על הבהמה בשום מקום, אבל נשמת רוח (שסמיכות זה לא בא בשום מקום רק פה) היינו שאיפת האויר זה כולל כל בע"ח שצריכים לשאוף אויר, מלבד דגי הים שא"צ לנשום רוח כמ"ש חז"ל שלא נגזרה גזירה על דגים שבים, וע"ז אמר כל אשר בחרבה:

 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

כל אשר נשמת רוח חיים. כאן הוא עושה נשמה רוח וכו' כתוב לעיל. מכל אשר בחרבה מתו, פרט לדגים, ויש אומרים: אף הן בכלל מאוספין, אלא שברחו לים הגדול.

אמר שמואל: אין הראש פוטר בנפלים, שנאמר: כל אשר נשמת רוח חיים באפיו; כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא דחשיב רישיה, ואידך לא חשיב רישיה. תנן: הבא אחר הנפלים אף על פי שיצא ראשו חי, ובן תשעה שיצא ראשו מת, בכור לנחלה ואינו בכור לכהן; תיובתא דשמואל? תיובתא.

ר' יוחנן אמר: לא ירד מבול לארץ ישראל; וריש לקיש אמר: ירד מבול לארץ ישראל. איתיביה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן: מכל אשר בחרבה מתו; בשלמא לדידי משום הכי מתו, אלא לדידך ממאי מתו? מהבלא, דאמר רב חסדא: בני דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נדונו. איכא דאמרי, איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש: מכל אשר בחרבה מתו; בשלמא לדידי היינו דאיכא חרבה, אלא לדידך מאי חרבה? חרבה דמעיקרא וכו'.

<< · מ"ג בראשית · ז · כב · >>