מ"ג בראשית ב כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג בראשית ב · כה

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַהֲווֹ תַּרְוֵיהוֹן עַרְטִלָּאִין אָדָם וְאִתְּתֵיהּ וְלָא מִתְכַּלְמִין׃
ירושלמי (יונתן):
וַהֲווֹ תַּרְוֵויהוֹן חַכִּימִין אָדָם וְאִינְתְּתֵיהּ וְלָא אַמְתִּינוּ בִּיקָרֵיהוֹן:
ירושלמי (קטעים):
וְלָא הֲווֹ יָדְעִין מַה הוּא בַהֲתָתָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולא יתבוששו" - שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע (ב"ר) ואע"פ שנתנה בו דעה לקרות שמות לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע (ב"ר)

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וְלֹא יִתְבּוֹשָׁשׁוּ – שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים דֶּרֶךְ צְנִיעוּת לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרָע. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְּנָה בוֹ דֵּעָה לִקְרוֹת שֵׁמוֹת, לֹא נִתַּן בּוֹ יֵצֶר הָרָע עַד אָכְלוֹ מִן הָעֵץ, וְנִכְנַס בּוֹ יֵצֶר הָרָע וְיָדַע מַה בֵּין טוֹב לְרָע.

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ערומים — שם התאר, וכן: "בגדי ערומים תפשיט" (איוב כב ו). ויש אומרים כי גם "ערום ראה רעה ונסתר" (משלי כז יב) כמוהו; וטעמו, שהרוח ערום בלי מכסה, כדמות העין:

יתבששו — מ'בושת', והיא מהשנים שיש נח נעלם ביניהם, והאות אחרון כפול, כמו "יתבונן" (איוב יא יא; שם כו, יד). ונקמץ השי"ן, בעבור שהוא סוף פסוק:

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ערומים ולא יתבוששו" כי אז היו כל פעולותיהם וכל איבריהם לעשות רצון קונם בלבד לא להשיג תענוגות נפסדות כלל באופן שהית' פעולת הזיווג אצלם כפעולת האכילה והשתיה המספקת ובכן היה ענין איברים ההם אצלם כמו ענין הפה והפנים והידים אצלנו:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כה) "ויהיו שניהם ערומים". הגם שנתנה לו האשה לעזר להשתמש בשכל המלאכותי, לא התעסקה רק בתיקון המאכל וכדומה לא באומניות לדרוש צמר ופשתים לעשות כתנות, כי עדן לא אכלו מעץ הדעת ולא התאוו עוד תאוות בשרים ואברי ההולדה היו להם כאברים שבהם יאכל וישתה ולא יתבוששו. שהתשמיש היה רק לקיום המין לכן לא התבוששו, שהבושה בגלוי הערוה הוא רק מפני שהיא מעוררת אל התאוה וציורי זנונים שלא ידעו מהם כלל, וגם למ"ש כי קודם החטא לא היתה הנפש מורכבת בגויה בהרכבה מזגית רק בהרכבה שכנית והגוף היה אצלם כלבוש שיוכל לפשטו וללבשו, שבעת העיון והנבואה התפשטה נפשם מגופם. וממילא אחר שהגוף היה רק כמו מלבוש, א"צ לו עוד מלבוש, שההולך לבוש אינו ערום, כי רק אחר החטא שנתמזג הגוף עם הנפש והיו לאחד מאז יחשב ערום כשהולך בלא לבוש. והגם שרק אדם היה במדרגה הגדולה לא חוה, בכ"ז כיון שהוא לא התבושש לא התבוששה גם היא, וע"ז אמר האדם ואשתו, שהוא כפול עם מלת שניהם, שר"ל שע"י אדם לא התבוששו שניהם:


 

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהיו שניהם ערומים וגו'. טעם הדבר להיותם מקודם מושללים מבחינת הרע וכללותם קודש היו דומות בהם פנים שלמטה כפנים של מעלה, כי בחינת הרע שנדבקה באדם היא אשר תבדיל בחלק שלמטה באדם כי שם קנה הרע מקומו וזה לך האות אות ברית קודש אשר תסובבהו הקליפה בערלה וצוה ה' לכרות אותה הנך רואה כי שם הרגיעה שידה. ותמצא כי כל תאוות הרשעים הנואפים תבער במקום ההוא, וגזר ה' לכסות התיעוב. ותמצא שאסרו חז"ל (נדה יג.) להניח ידו וכו' ואמרו (שבת קח:) יד לאמה תקצץ כי יבעיר אש זרה ותאכלהו אש לא נופח, וזה לא היה קודם לכן. ויש לנו לבחון הדבר ממה שראינו באברהם אבינו עליו השלום שאמר (בראשית כד) לעבד שים נא ידך וגו'. הטעם אמרו רז"ל (זוהר) כי אברהם אבינו עליו השלום לא היה כל כך בהשוואה עם כל הנבראים בבחינה זו כי הרחיק התיעוב והגם שלא הורחק בהחלט והמיתה מוכחת אבל על כל פנים לא היה התיעוב כל כך וברית קודש שבבשרו תמה היתה נקיה היתה. ולדרך זה ידוייק הכתוב על נכון אומרו ולא יתבוששו שהיה לו לומר ולא נתביישו, שנתכוון לומר שהגם שהיו ערומים לא יתבוששו פירוש התורה מגדת עליהם שאין להם דבר שיתביישו ממנו והבן. והגיד הכתוב מי גרם בחינת הערוה להבדיל באדם חציו של מטה ואמר והנחש וגו' ומזה נתגלגלו הדברים וכו':

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהיו שניהם ערומים. שלשה הם שלא המתינו בשלוותן שש שעות. אדם הראשון, דכתיב: ולא יתבוששו, לא באו שש והוא בשלוותו. ישראל, "וירא העם כי בשש משה", כי באו שש ולא בא משה. סיסרא, "מדוע בושש רכבו לבוא?" למוד היה לבוא בשלש וארבע שעות, ועכשיו באו שש ולא בא.