"ולא יתבוששו" - שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע (ב"ר) ואע"פ שנתנה בו דעה לקרות שמות לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע (ב"ר)
ערומים — שם התאר, וכן: "בגדי ערומים תפשיט" (איוב כב ו). ויש אומרים כי גם "ערום ראה רעה ונסתר" (משלי כז יב) כמוהו; וטעמו, שהרוח ערום בלי מכסה, כדמות העין:
יתבששו — מ'בושת', והיא מהשנים שיש נח נעלם ביניהם, והאות אחרון כפול, כמו "יתבונן" (איוב יא יא; שם כו, יד). ונקמץ השי"ן, בעבור שהוא סוף פסוק:
"ערומים ולא יתבוששו" כי אז היו כל פעולותיהם וכל איבריהם לעשות רצון קונם בלבד לא להשיג תענוגות נפסדות כלל באופן שהית' פעולת הזיווג אצלם כפעולת האכילה והשתיה המספקת ובכן היה ענין איברים ההם אצלם כמו ענין הפה והפנים והידים אצלנו:
(כה) "ויהיו שניהם ערומים". הגם שנתנה לו האשה לעזר להשתמש בשכל המלאכותי, לא התעסקה רק בתיקון המאכל וכדומה לא באומניות לדרוש צמר ופשתים לעשות כתנות, כי עדן לא אכלו מעץ הדעת ולא התאוו עוד תאוות בשרים ואברי ההולדה היו להם כאברים שבהם יאכל וישתה ולא יתבוששו. שהתשמיש היה רק לקיום המין לכן לא התבוששו, שהבושה בגלוי הערוה הוא רק מפני שהיא מעוררת אל התאוה וציורי זנונים שלא ידעו מהם כלל, וגם למ"ש כי קודם החטא לא היתה הנפש מורכבת בגויה בהרכבה מזגית רק בהרכבה שכנית והגוף היה אצלם כלבוש שיוכל לפשטו וללבשו, שבעת העיון והנבואה התפשטה נפשם מגופם. וממילא אחר שהגוף היה רק כמו מלבוש, א"צ לו עוד מלבוש, שההולך לבוש אינו ערום, כי רק אחר החטא שנתמזג הגוף עם הנפש והיו לאחד מאז יחשב ערום כשהולך בלא לבוש. והגם שרק אדם היה במדרגה הגדולה לא חוה, בכ"ז כיון שהוא לא התבושש לא התבוששה גם היא, וע"ז אמר האדם ואשתו, שהוא כפול עם מלת שניהם, שר"ל שע"י אדם לא התבוששו שניהם:
אמר כי מהתדבקותם בקדושה ובדברים עליונים ולא בחלק חומר ויצר הרע, לא ידעו מהות ואיכות הרע, ובכן לא היו להם אברי המשגל בעיניהם כי אם כאזנים וידים ודומיהם, כי גם בהזדווגם לא היה להם הדבר לפועל מגונה יבושו מרואיהם כי אם כאשר באכול ושתה, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה יח י) כי שמשו בפני הנחש ונתאוה לה. ועל כן לא יתבוששו בהיותם ערומים, כי לא ידעו ולא יבינו בחינת הרע כי אם רק טוב. וזה מאמר הכתוב "ויהיו" כו', והוא בשום לב כי מי לא ידע כי אומרו שניהם ערומים הם האדם ואשתו, ואם כן למה יאמר האדם ואשתו. ועוד שהיה לו לומר והאשה כמו שאומר האדם. אך לזה נשית לב מהיכן למדו רבותינו ז"ל (שם) שהנחש ראה אותם עסוקים בתשמיש, אך יהיה כונת הכתוב, כי הנה דרך העולם כי בהיותם ערומים איש ואשה גם שלא יתעסקו במשגל יתבוששו, וגם כי יהיו לבושים ויתעסקו במשגל בפני הזולת גם כן יתבוששו, ומה גם עתה בהיותם ערומים וגם עסוקים במשגל בפני זולתם. וזהו אומרו כי הנה "היו שניהם ערומים" וגם
עסוקים במשגל, וזהו אומרו "האדם ואשתו", שהוא בענין היותה אשתו שהוא אישות תשמיש ולא יתבוששו, עם היות הנחש בפניהם שהיה אז בעל דעה וכתפארת אדם. ומזה יצא לרבותינו ז"ל כי ראה אותם עסוקים בתשמיש ונתאוה לאשה, כי דרשו ייתור אומרו האדם ואשתו, וגם סמיכות והנחש היה כו'. על כן מהייתור דרשו התשמיש, ומהסמיכות דרשו שנתאוה לה ועל כן הלך אחריה:
ויהיו שניהם ערומים וגו'. טעם הדבר להיותם מקודם מושללים מבחינת הרע וכללותם קודש היו דומות בהם פנים שלמטה כפנים של מעלה, כי בחינת הרע שנדבקה באדם היא אשר תבדיל בחלק שלמטה באדם כי שם קנה הרע מקומו וזה לך האות אות ברית קודש אשר תסובבהו הקליפה בערלה וצוה ה' לכרות אותה הנך רואה כי שם הרגיעה שידה. ותמצא כי כל תאוות הרשעים הנואפים תבער במקום ההוא, וגזר ה' לכסות התיעוב. ותמצא שאסרו חז"ל (נידה דף יג.) להניח ידו וכו' ואמרו (שבת דף קח:) יד לאמה תקצץ כי יבעיר אש זרה ותאכלהו אש לא נופח, וזה לא היה קודם לכן. ויש לנו לבחון הדבר ממה שראינו באברהם אבינו עליו השלום שאמר (בראשית, כד) לעבד שים נא ידך וגו'. הטעם אמרו רז"ל (זוהר) כי אברהם אבינו עליו השלום לא היה כל כך בהשוואה עם כל הנבראים בבחינה זו כי הרחיק התיעוב והגם שלא הורחק בהחלט והמיתה מוכחת אבל על כל פנים לא היה התיעוב כל כך וברית קודש שבבשרו תמה היתה נקיה היתה. ולדרך זה ידוייק הכתוב על נכון אומרו ולא יתבוששו שהיה לו לומר ולא נתביישו, שנתכוון לומר שהגם שהיו ערומים לא יתבוששו פירוש התורה מגדת עליהם שאין להם דבר שיתביישו ממנו והבן. והגיד הכתוב מי גרם בחינת הערוה להבדיל באדם חציו של מטה ואמר והנחש וגו' ומזה נתגלגלו הדברים וכו':
ויהיו שניהם ערומים. שלשה הם שלא המתינו בשלוותן שש שעות. אדם הראשון, דכתיב: ולא יתבוששו, לא באו שש והוא בשלוותו. ישראל, "וירא העם כי בשש משה", כי באו שש ולא בא משה. סיסרא, "מדוע בושש רכבו לבוא?" למוד היה לבוא בשלש וארבע שעות, ועכשיו באו שש ולא בא.
