מ"ג בראשית ב יח
<< · מ"ג בראשית · ב · יח · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֙אמֶר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לָא תָּקֵין דִּיהֵי אָדָם בִּלְחוֹדוֹהִי אַעֲבֵיד לֵיהּ סְמָךְ כְּקִבְלֵיהּ׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לָא תָקֵין דִּיְהֱוֵי אָדָם בִּלְחוֹדוֹהִי אַעֲבֵּיד לֵיהּ סְמַךְ כְּקִבְלֵיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר יְיָ אֱלהִים לָא תַקִין דִיהֵי אָדָם דָמִיךְ בִּלְחוֹדוֹהִי אַעֲבֵיד לֵיהּ אִתָּא דִתְהֵי סְמִיךְ כְּקִבְלֵיהּ: |
| ירושלמי (קטעים): | אַעֲבֵיד לֵיהּ בַּר זוֹג כַּד נָפִיק בֵּיהּ: |
רש"י
"עזר כנגדו" - זכה עזר לא זכה כנגדו להלחם
ומה שהקשה הרמב"ן מאי שנא הוא מכל שאר בעלי חיים שיש להם זוג, אין זה קשיא כלל, ששאר בעלי חיים אינם שוים לו ודומים לו, שהרי הוא יחיד בתחתונים, וראוי לו האחדות, אבל שאר בעלי חיים, שהם אינם יחידים, פשיטא שאין ראוי להם אחדות. ובשביל זה הוצרך הכתוב לומר "לא טוב" אצל האדם יותר מבשאר בעלי חיים, כך הוא פירוש הענין בלי ספק. ויש בזה הפרש גדול מאד בין האדם ובין שאר בעלי חיים, שהרי האדם נברא יחיד בלא זוג שלו, ואילו שאר בהמות ושאר הנבראים נברא זוג שלהם עמהם, וכל זה מפני שראוי לאדם קצת אחדות, בעבור שהוא יחיד בתחתונים:
ועוד התבונן במלת "לא טוב" אשר בו דרשו חכמים ז"ל שלא יאמרו כי הוא אלוה בתחתונים, ותמצא מבואר כי מלת "לא טוב" מבאר לך דבר זה, לפי שהוא נאמר על כל דבר שהוא רע ויוצא חוץ מהשם יתברך, כמו עבודה זרה שהוא אינו טוב, כי הוא יתברך הוא הטוב האמתי, ויאמר דבר זה 'אינו טוב' לפי שהוא מעשה אלוה אחר, ואם היה האדם נברא יחידי יהיה בזה דבר אחדות בתחתונים, ויהיה דבר אחדות חוץ ממנו יתברך, שהוא האחד האמיתי, ודי בזה:
[לה] זכה נעשה לו עזר וכו'. דאם לא כן "כנגדו" למה לי, והכי פירושו לפי זה - "אעשה לו עזר" שהוא עזר כנגדו, כי זה העזר אינו עזר כמו האב לבן או בן לאב, דלעולם לא יתנגדו זה את זה, אבל עזר זה יהיה "עזר כנגדו", כי האשה שהיא חשובה ושקולה כמו האיש - ומסייע לאיש, כי האיש מביא והאשה מתקנת לו - זה נקרא "עזר כנגדו". לכך אם לא זכה - היא כנגדו לגמרי. אבל האב לבן אינו כנגדו לעולם. כך יש לפרש לפי פשוטו, ואם לא היה כן לא היה מביא רש"י מדרש זה שאינו קרוב לפשוטו. ויש בזה דבר נעלם עוד, כי הזכר והנקיבה הם שני הפכים זה זכר וזאת נקיבה, אם זכה מתחברים בכח אחד לגמרי, כי כל שני הפכים מתאחדים בכח אחד כאשר הם זוכים, כלומר שהשם יתברך שעושה שלום בין ההפכים - מקשר ומחבר אותם, אבל כאשר אינם זוכים, אז לפי שהם הפכים גורם שהיא כנגדו:בד"ה שלא יאמרו כו' לא עוב היות האדם לבדו כו' נ"ב פירש מדלא כתיב לא עוב לאדם להיות לבדו מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
עֵזֶר כְּנֶגְדוֹ – זָכָה "עֵזֶר", לֹא זָכָה "כְּנֶגְדּוֹ" לְהִלָּחֵם.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
אבל עיקר הכתוב לא טוב היות האדם לבדו לא נאמר אחר בריאת האדם אלא בתחלה קודם הבריאה כשעלה במחשבה להבראות אמר הקב"ה לא טוב היות האדם לבדו שיהיה יחידי בעולם השפל מכיר ועומד וקיים לנצח כמלאכי השרת, אעשה לו עזר כנגדו שיהיה האדם מין ואישיו מתרבין זה מזה הווים ונפסדים כשארי בעלי חיים.
ומעתה מבאר והולך בריאת האשה כי לוקחה מצלעותיו, ואין המלכה בדבר ושנוי רצון ח"ו לפי שקודם בריאת האדם נאמר הכתוב. ומה שדרשו ז"ל אמר רבי אבהו כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב ברא אותו, אלא בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד והרי אנו רואים שלבסוף נבראו שנים כשנלקחה חוה מאדם ונראה מזה ענין המלכה ושנוי רצון.
וכתב החכם מורי ר' שלמה נ"ע יש לפרש בכאן שני ענינים ושניהם אמתים לפי דעתי, מה שאמר ר' אבהו בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים, ידוע כי דברי הכתובים וההגדות רמיזות וציורים גשמיים לציור הענינים בנפשות וכדי להעיר שנברא הכל בהשגחה מאתו יתברך על תכלית השלמות כנה הדברים לדבר מכוון במחשבה, ואמר בריאת האדם היתה במחשבה והתבוננות ועלה במחשבה לבראות שנים כלומר זה לעצמו וזה לעצמו ולהיותן עומדים לעצמם כדי שיקבל זה מזה כי צורת הזכר והנקבה כענין השמש והירח, ואחר כך חייבה החכמה שאינו טוב להיות האדם שהוא עיקר ביצירה לבדו אלא להיות הוא פועל והנקבה ככלי, כענין השמש והירח שאין הירח אלא ככלי והשמש פועל בה והיא מקבלת ממנו, וזהו מאמר ר' אבהו בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים זה לעצמו וזה לעצמו ולבסוף במעשה לא נברא אלא אחד שהוא הזכר, ואע"פ שהנקבה נלקחה ממנו והיו שנים אין הנקבה נחשבה בבריאה שאינה אלא כדבר נטפל אל העיקר לקוח ממנו לצורך תשמישו ולפיכך קראוה ז"ל זנב.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
השאלות
(יח – כ) למה אמר לא טוב היות האדם לבדו. והלא כבר נאמר זו"נ בראם. למה אמר אעשה לו עזר והלא מבלעדי העזר צריך לאשה לקיום המין. ולמה בא באמצע מה שיצר כל חית השדה ושקרא להם שמות שאינו מענין העזר. ולמה לא חשב בהמה כמ"ש אח"ז ויקרא שמות לכל הבהמה. ומ"ש וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה. הלא נפש חיה הוא שם הסוג לא שם המין. וגם שזה היל"ל אה"ז ויקרא שמות וכו' וכל אשר יקרא הוא שמו. ולמה סיים ולאדם לא מצא עזר שאינו מענינו:
"ויאמר ה' לא טוב היות האדם לבדו". הנה ביצירת הזוג היו כמה הבדלים בין האדם ליתר הבע"ח א] כל בע"ח נבראו שנים שנים זכר ונקבה והאדם יחידי נברא ואח"כ ניתנה לו בת זוגו, בפרט למ"ש חז"ל דו פרצופים נבראו. ב] לכל בע"ח לא נתיחד לו זוג מיוחד כי לא נזכר רק שתוצא הארץ נפש חיה למינה ולאדם נתיחד בת זוג מיוחד. ג] נקבת הבע"ח נבראו מן האדמה כמוהם, וחוה נבראה מאחת מצלעותיו, אולם התורה תורנו ג"כ בזה איך נבדל המכוון בזוג האדם מן המכוון בזוג הבהמה. א] הנה האדם מורכב משני חלקים, נפש וגויה, מצד הנפש נברא להיות קיים באיש וע"י מעשיו הטובים יוליד את עצמו להתעלות במעלה רוחנית אלהית, ומצד זה א"צ לו בת זוג מיוחד, כי תולדות האלה יוליד ע"י עצמו עת תהיה נשמתו בעלת הבית ומולכת על כל כחות הגויה והגויה מוכנת לפקודתה כאשה כשרה העושה רצון בעלה, שאז ידמה החומר בדמות אשה והנשמה בדמות איש זה משפיע וזה מקבל זה מצוה וזה שומע, כמו שרגיל בפי החכמים לכנות הצורה בשם איש והחומר בשם אשה (וכמ"ש למעלה פסוק זיי"ן), ואז תהיה הזרע הנולד מביניהם זרע קודש, כי יוליד את עצמו להיות נצחי כמלאך אלהים, אבל כי תשטה אשה תחת אישה ונטמאה והגויה תוליד בנים זנונים מכח הדמיון והמתעורר והמתאוה ששרשם מעץ הדעת טו"ר, אז לא יהיה קיים באיש רק במין, ואז תהיה הגויה (עם הנפש המשועבדת לה כשפחה כי תירש גברתה) איש לעומת האשה הזרה אשר יקח כאשר יקח איש אשה ובעלה לקיום המין, והקיום המיני הוא רק מצד הגויה, ויען שעקר תכלית בריאת האדם היה על אופן שיהיה קיים באיש לכן בתחלת בריאתו לא נבראה חוה כי אין זה המכוון בבריאתו בתחלה, וע"ז אמרו דו פרצופים נבראו שהזוג הראשון העקרי היה דבוק אליו שהיא הגויה אשת הנפש. ב] כבר הזכרתי כי כל הבע"ח הנכנסים תחת מין אחד אין ביניהם הבדל, אין הבדל בין שור לשור וחמור לחמור כי כל המין שוה, וכל שלא יזדווג מין בשא"מ זווגו עולה יפה, וע"ז אמר תוצא הארץ נפש חיה למינה כי כל המין אחד, לא כן בין אדם לאדם שיש הבדל גדול בין איש לאיש, עד שימצאו שני אישים שיהיו נבדלים כ"כ עד שיתדמו כשני מינים (וכמ"ש למעלה פסוק זיי"ן) לכן צריך שבת זוגו תדמה לו גם בטבעו ומזגו, כדי שתהיה לו עזר על השלמות, או מתנגדת אל טבעו אם טבעו נוטה לרע למען תכריעהו אל הטוב, וכמ"ש זכה עזר לא זכה מנגדתו. ג] כל בע"ח יש לו גבול טבעי מתי יזדווג בבת זוגו ובעבור הזמן לא יתאוה עוד, אבל האדם אין לו עת טבעי רק בכל עת שיתעורר שלהבת תשוקתו, ומי שאין מעצור לרוחו לא ישקוט מתאותו עד כלות כחו, והוא כי הבע"ח שאין להם כח הממשלה בנפש לעצור בעד תאותם אם לא היה לעונתם גבול טבעי היה מאבד כחו, אבל האדם שי"ל בחירה ושכל וממשלה על כחות נפשו, זה עקר תפארתו שיתנהג עפ"י השכל ולא ניתן לו גבול טבעי רק גבול שכלי בחירי, ובעת ילך בעצת שכלו ועפ"י תורת ה' תורהו עם מי יזדווג שהוא עם אשת בריתו ושלא יקרב אל כל ערוה, ומתי זמן העונה בימי טהרתה וכדומה, ולכן לבע"ח לא נתיחד בת זוג מיוחד ולאדם נתיחד אשתו המיוחדת לו. ד] הנה תכלית החבור בבע"ח הוא רק לקיום המין ואחר שנתקיים זה התכלית א"צ עוד לזווגו, אבל האדם שהוא מדיני בטבע לא יוכל להתקיים לבדו וצריך לו עזר שתעזרהו בהנהגת הבית, במלאכות המיוחדות אל האשה ובגדול הבנים, ולכן לא די לו שיזדווג עם נקבה לפי שעה, רק צריך אשה גם לחברה וצוותא ולבנות את ביתו, ומפני כל הטעמים האלה היה צריך לבנות את חוה מצלעותיו שתהיה דומה אל טבעו כטעם הב', ושתהיה מיוחדת לו כטעם הג', ושתהיה בעזרתו תמיד כטעם הד', וע"ז אמר לא טוב היות האדם לבדו כמו שאר בע"ח שהם לבדם נפרדים מנקבותיהם אחר הזווג, וצריך שאעשה לו מיוחדת לו כטעם הב' והג' עזר כנגדו שתהיה עזר גם בהנהגת הבית עד שתעמוד תמיד כנגדו שמשניהם יבנה בית נאמן:
אלשיך
"אעשה לו עזר" ויהיה העזר "כנגדו", כלומר לעומת מה שיהיה הוא, אם הוא ישאר בקדושתו מה שישתמש עמה יוליד כחות קדושה, ויעזר ויתפאר בהם, ואם יתעכר בהווייתו בהעוותו, תהיה לו עזר להיות קיים במין, שהיא עזר לו כנודע, כי המת בלא זרע הוא הרוס כמו שאמרו ז"ל (ב"ר מה ב):
או יאמר כי הנה מתחלה היו דו פרצופין והיתה היא מאחוריו, אמר "לא טוב היותו לבדו, אעשה לו עזר" במה שתהיה "כנגדו" נגד פניו, מה שאין כן מאחוריו כי לא יעזר ממנה:
או יאמר בין תהיה בת זוגו, בין תהיה בלתי בת זוגו, טוב לו בה, ולא בהיות "לבדו" מפני ההרהור, אך אכפול טובתו שאעשה לאדם "עזר" שיהיה "כנגדו", שהיא בת זוגו "כנגדו" המקביל אליו מפאת נפשו:
או יאמר ענין מאמר ר' חייא ע"ה (יבמות סג א) כי על האשה אמר דיינו שמגדלות בננו ומצילות אותנו מן החטא, ואפשר כי הן שתי אלה אמר אלהים, "לא טוב היות האדם לבדו" שהוא לינצל מן החטא על ידי הרהור, וגם "אעשה לו עזר כנגדו" לגדל את בניו:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ונראה לפי מה שקדם מדברי רז"ל (עירובין יח) כי אדם וחוה דו פרצופין נבראו למאן דאמר פרצוף, ולמאן דאמר זנב, כדאיתא במס' שבת, וכפי זה זאת האשה וזה בניינה כי מתחלה בראה דבוקה עמו ממש למ"ד כסברתו ולמ"ד כסברתו. ובסדר זה ישנם גם כן בהכנת המוליד דהלא תמצא שאמר ה' להם (א' כח) פרו ורבו וגו' קודם הנסירה הא למדת שהכינם ה' להוליד גם בהיותם בסדר זה וזאת האשה אשר נסר ה' ולקחה ממקום דביקתה אשר בראה ביום הבראם. גם דבר ידוע הוא כי כל משכיל וחכם המתחיל להביט אמרי נועם ה' תורת ה' מעת יאורו עיניו ידע גודל הפלגת מדת טובו יתברך אשר הגדיל להתחכם להכין הפלגת הטוב והכנתו, ומעתה יש לנו לחקור זאת סיבת חטא האדם ומה שנתגלגל לו ולכללות הנבראים, ומצאנוה כי היא האשה היתה סיבה לכל הפסד וכליון העולם ששלט בה הנחש ונצח דעתה ולא היה עמה האדם, כנשמע מהכתוב, ואמרו ז"ל (ב"ר פי"ט) כי היה האדם ישן או למ"ד שהיה עובר בעולם וכו' ומצא נחש לחוה בפני עצמה והסיתה. ומעתה יהיה פה ולשון לנבראים לומר יד ה' עשתה זאת במה שנסרה ולא הניח תכלית הבריאה כסדר הראשון ולא היה מקום לנחש להסית האשה בפני עצמה, אשר על כן נתחכם ה' וכתב קודם לקיחת הצלע מהאדם טעם הדבר שכוונת ה' בדבר היתה להטיב להאדם, אלהים חשבה לטובה כמדת אלהינו. וזה הוא שיעור ומשמעות הכתובים, אחר אשר הודיע אותנו בבריאת יום ו' כי ברא האדם זכר ונקבה דו פרצופין או זנב ראה ה' כי לא נכון שיהיה האדם בד אחד, והגם שהיתה לו בת זוג אף על פי כן אחד היה ואינו אלא לבדו. והמשל בזה אם ירצה הוא ללכת לעשות חפציו תלך עמו גם אם תלך האשה לשמש בעלה ילך עמה גם כן ונמצא שהוא בד אחד. ונמלך ה' כי העזר תהיה עזר כנגדו, פירוש בנין נפרד למולו לשמשו ולהכנתו כי לבחינת ההולדה והזיווג כבר הוטבע בסדר הראשון כי מצינו לו שצוה להם פרו ורבו קודם הנסירה. ומעתה אם לזה היתה סיבת קיחת הנקבה מצד האדם ישנו מציאות אחר שיגזור ה' על אחד מהנבראים ויהיה לו לעזר להועיל ותשאר האשה במקום יצירתה. לזה אמר הכתוב (יט) וייצר וגו' כל חית השדה וגו' ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, כי בבחינת קריאת השם תוכר בחינת המזג ובאמצעות ההכרה יוכל לברר מציאות העזר הישנה. והודיע הכתוב כי לא מצא עזר והוכרח לקלוע הנקבה מצדו ולעשותה כנגדו, והכוונה היא לטובת האדם ואם אחר כך יצא מה שיצא והיה זה סיבה להמצאת האשה ביחוד מבלעדי אישה והכישה נחש אין מקום לומר למה עשה ה' ככה כי אלקים חשבה לטובה וישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וגו'. וזה הוא שיעור הכתובים להיות שרצה הכתוב להודיע חטא האדם כי הוא זה סיבה לגזרת המות והוא הסובב, והוא מה שאמר הכתוב (כה) ויהיו שניהם וגו' קדם להודיע הכנת הסיבה שהיא לצד היות האשה מופרדת מגוף אדם והוא אומרו ויקח אחת מצלעותיו פירוש נסירת האשה מהאדם. ולהיות שתקשה לומר ולמה היתה הכנה זו ' לחטא, ולא היה לו לה' לנסור אותה וקנתה לה מקומה ואז לא היה חטא בעולם, לזה קדם לומר כי היה לצד ההכרח, והוא אומרו ויאמר וגו' לא טוב היות האדם לבדו וגו', והגם שבקש העזר מהנבראים דכתיב ויבא אל האדם וגו' לא מצא עזר לאדם מהם והוכרח לנסור הנקבה ונחה דעת אדם בה כנגדו ולא טמונה מאחוריו כי בזה תשא עול סובלו לנוח הוא במקומו ואותה ישלח להכין ולעשות צרכיו:
ולפי דרכינו יש טעם נכון בחקירה אחת למה ה' נמלך ממחשבתו ראשונה שברא האדם ובת זוגו עמו וחזר ונסרה. כי הכוונה היא להודיע כי מעשה ה' טוב הוא לכל ואלהים חשבה לטובה וברא יחד זכר ונקבה אלא דלצד הנאת האדם לסדר הכנתו הפרידם מכל הנבראים אין נשתוין אליו ואין מציאות לברוא לו אדם אחר להכנתו כי יש טעמים רבים ונכבדים לבלתי עשות ה' ב' אדם כמאמרם ז"ל והבן. נמצאת אומר כי כל סדר האמור בפרשה זו בבקשת העזר ושלילתו והמצאתו אינו אלא לצד עשות הנקבה נפרדת מהזכר כי טוב הב' מהא', אבל לענין הזיוג הכנת פריה ורביה כבר בראו ה' ביום ו' ובראם לפרות ולרבות, ואין מניעה לזה לצד שאין פנים בפנים כי הכינם ה' להרכבה גם בסדר שהיו בה אחור ואחור שיריק הזכר הזרע דרך מקום אשר בו הנוצר. ויש לנו לחקור זאת לאיזה טעם ברא ה' האשה בגוף האדם ממש ולא בראה בריה בפני עצמה מן העפר כמו שברא הזכר. ונראה כי בזה גילה דעתו יתברך כי יש הפרש בין הכנת זיווג האנושי מזיווג הבהמי כי זיווג הבהמי פועל פעולת ההזרעה בכל נקבה אשר תזדמן לפניו, והגם שאמר הכתוב בסוג זה גם כן זכר ונקבה לא שיתחייב כל זכר להכיר נקבתו כל שממינו היא כל אשר יזדמן לפניו ממינו הרי הוא רשאי ואין רישום וייחוד לנקבת זכר בבהמי לומר זו פרתו של שור זה וזו פרתו וגו' מה שאין כן האדם שלא מלבד שמובדל בבחינת המין אלא גם מובדל בפרטי המין כי כל אחד יש לו בת זוגו בפני עצמו, ולזה נתחכם ה' לבנות בת זוגו של האדם מעצמיו לומר כי זו בשר מבשרו. ולזה כשהזהיר על העריות רשם כינוי העריות אל הזכרים כאומרו (ויקרא, יח) ערות אביך ערות אחי אביך וגו' הרי שהגם שאינו מצווה אלא על הנקבות מייחד הדבר אל הזכרים והבן:ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ויאמר ה' לא טוב וגו'. זהו אחד מי' מאמרות שנברא בהן העולם. ואית דאמר: "ורוח אלהים מרחפת", ר' יעקב בן קורשאי אומר: מאמר ניתן לרוח בפני עצמו:
אמר רב נחמן אמר שמואל: אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים, אסור לעמוד בלא אשה, משום שנאמר: לא טוב היות וגו':
אמר רבי תנחום בר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא טובה, דכתיב: לא טוב היות האדם לבדו. בלא שמחה, דכתיב: "ושמחת אתה וביתך". בלא ברכה, דכתיב: "להניח ברכה אל ביתך". בלא תורה, דכתיב: "האם אין עזרתי בי" וגו'. בלא חומה, דכתיב: "נקבה תסובב גבר". בלא שלום, דכתיב: "וידעת כי שלום אהלך". אמר ר' אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: "זכר ונקבה בראם" וגו'.
אמר רבי אלעזר, מאי דכתיב: אעשה לו עזר כנגדו? זכה, עוזרתו; לא זכה, כנגדו. איכא דאמרי: זכה, כנגדו; לא זכה, מנגדתו. א"ל רבי יוסי לאליהו: במה אשה עוזרתו לאדם? א"ל: אדם מביא חטים, חטים כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?:
תני: כל מי שאין לו אשה שרוי בלא עזר, שנאמר: אעשה לו עזר כנגדו. בלא כפרה, "וכפר בעדו ובעד ביתו". בלא חיים, "ראה חיים עם אשה".
אעשה לו עזר, זכה, עזר; ואם לאו, כנגדו. זכה, כאשתו של חנניה בן חכינאי; ואם לאו, כאשתו של ר' יוסי הגלילי. רבי יוסי הגלילי הוה נסיב לברתא דאחתיה, והיתה מבזה עליו. אמרין ליה תלמידוי: שבקה. אמר להו: לית לי מן הן ליתן לה פורנה. אמרין ליה: אנן יהבינן פורנה. שבקה ואזלת ונסבת לסנטרא דקרתא. בסופה נתעוור, והות ציירה בידה ומחזרא ליה על שקקיה דקרתא. כיון דהות מטא לשקקיה דרבי יוסי הגלילי הות קיימא לה וחזרה לאחורה. מן דהוה ארגיש בה יום קמא ויום תניין, שרי מחי לה. נחת רבי יוסי הגלילי לקלהון, אמר ליה: למה את מחי לה? אמר ליה: כל יומא היא מובדא פרנסתיה דהדין שקקא מיני. כיון דשמע ר' יוסי הגלילי כן, נסיבהון ויהב יתהון בחד ביתא והוה מפרנס לון מן דידיה כל יומי חייהון, על שם "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נ"ח, ז').
<< · מ"ג בראשית · ב · יח · >>