מ"ג בראשית ב יט
<< · מ"ג בראשית · ב · יט · >>
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויצר יהוה אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּ֩צֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כׇּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כׇּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים מִן אַרְעָא כָּל חַיַּת בָּרָא וְיָת כָּל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְאַיְתִי לְוָת אָדָם לְמִחְזֵי מָא יִקְרֵי לְהוֹן וְכֹל דַּהֲוָה קָרֵי לֵיהּ אָדָם נַפְשָׁא חַיְתָא הוּא שְׁמֵיהּ׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים מִן אַרְעָא כָּל חַיַּת [נ"א חֵוַת] בָּרָא וְיָת כָּל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְאַיְיתֵי לְוַת אָדָם לְמֶחֱזֵי מָא יִקְרֵי לְהוֹן [נ"א לֵיהּ] וְכֹל דִּי הֲוָה קָרֵי לֵיהּ אָדָם נַפְשָׁא חַיְתָא הוּא שְׁמֵיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּבְרָא יְיָ אֱלהִים מִן אַדְמְתָא כָּל חֵיוַת בְּרָא וְיַת כָּל עוֹפָא דִשְׁמַיָא וְאַיְיתֵי לְוַת אָדָם לְמֵחְמֵי מַה יְהֵי קָרֵי לֵיהּ שׁוּם וְכָל דְקָרֵי לֵיהּ אָדָם נַפְשָׁא מִן חַיְיתָא הוּא שְׁמֵיהּ: |
רש"י
"וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה וגו'" - סרסהו ופרשהו כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו לעולם
מפרשי רש"י
[לז] סרסיהו וכו'. דאין לומר כמשמעו "כל אשר לו נפש חיה הוא שמו", ד"נפש חיה" בלא קריאתו של אדם הוא שמו, שהרי הוא נפש חיה:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה... – סָרְסֵהוּ וּפָרְשֵׁהוּ: "כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם שֵׁם, הוּא שְׁמוֹ" לְעוֹלָם.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ויבא אל האדם" למען יכיר שהי' צריך לנמצא חדש מבלי אין בין בעלי חיים דבר נאות לעבדו: " לראות מה יקרא לו" כדי שיראה ויתבונן איזה שם ראוי לכל א' מהם כפי הפעולה המיוחדת לצורתו:
" נפש חיה הוא שמו" הנה שמו הורה על צורת הבעלי חיים הנקרא בשם ההוא שהיא נפשו אשר בה הוא נמצא בפעל:דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אמנם ממה שהקדים לזה לא טוב היות האדם לבדו, משמע שזה היה מצד שרצה לעשות לו עזר וכן סיים ולאדם לא מצא עזר כנגדו, שמבואר שמצד זה הביאם אל האדם, מבואר שה' רצה לעשות עזר אל האדם שיתעסק בצרכי ביתו, שהאשה תתקן לו מאכלו וכל צרכי ביתו. והנה גם מבע"ח ימצא האדם עזר, הסוס לרכיבה והחמור והגמל לטעינה וכן רבים, רק שה' רצה לעשות עזר כנגדו, שיעזור לו בכל צרכיו לאפות ולבשל ולהיות לו לצוותא, שע"ז אמר מלת כנגדו, וע"כ אמר שיצר ה' כל חית השדה ויבא אל האדם, שהאדם מושל על כולם, וכולם מוכנים לשרתו, ועפ"ז קרא להם שמות כפי התשמיש והצורך שישיג מהם, כמלך שקורא שמות לעבדיו על שם פקודתם שר המשקים ושר האופים וכדומה, ועפ"ז יאמר שהגם שכבר מצא מהם עזר להאדם בכמה ענינים לא מצא מהם עזר שיהיה כנגדו, כמו העזר שימצא מהאשה שהיא עומדת נגדו הן לבנים הן לבנות הבית ולכלכלהו. ותראה שתחלה אמר ויצר ה' כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ובקריאת שמות הוסיף לכל הבהמה, כי נודע שכל בהמות הבייתיות היו תחלה מדבריות ונמצא עוד מכל אחד מינו הפראי, חמור הבר ושור הבר וכדומה, רק שהאדם כבשם תחת רשותו וע"י שנוי המזונות וגדולם אצל האדם נשתנה טבעם ממדברי לבייתי, וע"כ במ"ש ויצר ה' לא הזכיר בהמה כי בתחלה היו כולם חית השדה היינו מדברים, רק אחר שהביאם אל האדם, ברר אדם מהם אלה שראה שיוכל לעשותם בייתים, ולקחם לעצמו וקרא להם שמות כפי תשמישן בביתו ובשדהו, ואז קרא שמות לכל הבהמה: והנה שתול באדם שכל עיוני ושכל מעשי, השכל העיוני הוא המעיין בכל הדברים לדעתם על אמתתם כמו שהם נמצאים, והוא היודע בין אמת ושקר, והשכל המעשי הוא המעיין על הדברים כפי שהם ראוים להיות והוא המבדיל בין טוב לרע, ושכל המעשי פי שנים לו, א) המדותי, שהוא המעיין על המדות ועל תהלוכות הנפש בהנהגותיה, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, ואיך יתנהג בכל מדה ומדה, ב) המלאכותי, שהוא הממציא כל מיני המלאכות והאומניות ואיך לתקן המאכלים וכדומה, ובאשר אדם כשנברא היה משכיל בפועל וחלה עליו רוח אלהים, היה מרצון ה' שהוא יעסוק רק בשכל העיוני לדעת את ה' ודרכיו וארחותיו ולהשיג כבוד ה' בעולמות שברא, ולהיות כאחד מן השכלים הנפרדים להללו ולשבחו ולספר כבודו, ושכל המעשי שממנו יצמח ג"כ פרי עץ הדעת טו"ר, ימצא לכל זה עזר ע"י אחרים, שעל מה שנוגע לשכל המדותי, הביא לפניו כל חית השדה ועוף השמים, שמהם יבין לתקן מדותיו, כמ"ש חז"ל אלמלי לא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה, שאחר שכל מדה ומדה ימצא דוגמתו באחת מנפשות הבע"ח, ששם המדה שתולה ביושר ובכח טבעי, ובפרט בבע"ח הראשונים שהיו מעשה ידי יוצר והיו כל הכחות שתולות באורח מישור לא כמו אחר החטא שנשחתו גם הבע"ח והתחילו לטרוף טרף וכמו שיתבאר עוד, א"כ היו הבע"ח עזר על שכל המדותי, ומה שנוגע לשכל המלאכותי שכבר הוזהר מלאכול מעץ הדעת טו"ר, שהוא להרבות הון ועושר ובתים וארמונות שמזה יתרבו המלאכות והאומניות כפי שיוסיפו בני אדם לבקש חשבונות רבים, לטישת הפנינים, ועשות כלי חפץ, ובנות ארמונות מלכים, כי לא הותר לו רק לאכול מעץ טוב למאכל, אבל גם לזה צריך שכל המעשי לתקן המאכלים ולאפות הפת וכדומה, וע"ז עשה לו את האשה שתהיה עזר כנגדו בכל אלה, כי לפריה ורביה כבר נבראה חוה בצלעותיו, והיתה דבוקה עמו באופן שהיה יכול להתחבר עמה ולהוליד בנים, שע"ז אמרו חכמינו ז"ל אדם אנדרוגינוס בראו, והכתוב מעיד זכר ונקבה בראם, שתכף בעת הבריאה היו זו"נ רק שהיו דבוקים יחד ולא היתה יכולה להיות לו לצוותא בצרכי הבית, עד אחר הנסירה שעמדה כנגדו לא בצדו, ובזה יובן היטב מ"ש שהביא כל חיות השדה ולא מצא עזר כנגדו, שהגם שמצא עזר לשכל המדותי, לא מצא עזר לשכל המלאכותי לעשות מלאכת הבית והמאכלים כדי שהאדם לא יעסוק רק בשכל העיוני לבד:
הערות
[א] הקדמה זאת היתה אבן חן בעיני חז"ל ויסדו ע"ז טירת כסף במשליהם ובחידותיהם באגדותיהם, ואזכיר איזה מהם לדוגמא לסתום כל פה דובר נבלה על מאמרי חז"ל וספוריהם. א) אמרו (ברכות דף ג') שלש משמרות הוי הלילה, משמרה ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה, ר"ל הלילה נחלק לג' משמרות שיקום האדם משנתו לראש אשמורת לעסוק בתורה ולהתפלל, ופן יאמר אדם הרוצה לקום באשמורת הראשונה שזה נגד הטבע שלא יישן האדם רק שליש הלילה, לכן הלכו לבקש בין כחות נפשות הבע"ח ומצאו שהחמור נוער בשליש הלילה ואינו ישן עוד, וכבר בארנו שכל מדה ותכונה שימצא בבע"ח שבעולם בהכרח שהיא שתולה גם בנפש האדם, ומזה ידע שאין זה נגד טבעו, ומי שרוצה לקום באשמורה שניה כבר ימצא כח זה בבע"ח רבים שגם הכלבים צועקים ונעורים אז משנתם ונקל מאד להאדם שירגיל בהם גם תכונת נפשו, וכ"ש מי שרוצה לקום באשמורה שלישית שאז א"צ לחפש כח זה בבע"ח כי גם בני אדם כבר נעורים אז ותינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. ב) ואמר רבב"ח (ב"ב עג) לדידי חזי לי האי אקרוקתא (צפרדע) דהוה כאקרא דהגרוניא (שם עיר) ואקרא דהגרוניא כמה הוי שתין בתי, אתא תנינא בלעא, אתא פושקנצא (עורב) בלעא לתנינא סליק יתיב באילנא, א"ר פפא בר שמואל אלמלא הואי התם לא הימני. הנה אמרו בפסחים (נג) את זו דרש תודום איש רומי, מה ראו חמו"ע למסור א"ע לכבשן האש למדו ק"ו מצפרדעים מה צפרדעים שלא נצטוו על קדה"ש כתיב ועלו ובאו בתנוריך ובמשארותיך אנו שנצטוינו על קדה"ש על אחת כמה וכמה, ור"ל כי מבואר שלא יצוה ה' מצוה שהיא נגד טבע האדם ויכלתו, וראינו בטבע כל בעל חי שיתאמץ בכל כחותיו להעמיד את חייתו, וזה שהבע"ח ימית א"ע או ישליך א"ע למים או לאש למות שם הוא נגד טבע הבריאה, וא"כ מצות קדוש השם שימסור א"ע לכבשן האש הוא נגד הטבע ואינו בכח האדם כלל, אמנם אם נמצא בע"ח אחד בעולם שלא שתל בו ה' טבע זאת, והוא מפיל א"ע לתנור אש בבלי דעת וישרף שם, נדע כי ימצא כח זה גם באדם שלעת הצורך יוכל ע"ז להשרף על קדוש השם, וז"ש מה ראו חמו"ע למסור א"ע לכבשן האש, ר"ל הלא דבר זה נגד טבע ויכולת האדם, ומשיב שמצאו תכונה זאת בנפש הצפרדע שהיא תלך במו אש ולא תשמור א"ע להעמיד חייתה, ומזה ידעו שיש גם לאדם יכולת ע"ז כשירצה, ולפ"ז לפמ"ש מטעם החכמים הקדמונים, שבחידותם ומשליהם היו קוראים כל כח ומדה שבנפש האדם ע"ש הבע"ח שבו ימצא הכח הזה, כשהיו רוצים לציין בחידתם הכח שנמצא בנפש האדם להשליך א"ע באש או במים על קדוש השם, היו מציינים אותו בשם הצפרדע, כי הוא הכח שנשתל באדם ממדת הצפרדע, וכבר נודע כי החכמים בחידותם היו מציינים את גוף האדם וכל כחותיו בשם עיר קטנה, כמ"ש עיר קטנה ואנשים בה מעט, ואמרו חז"ל עיר קטנה זה הגוף, וכבר בארתי זה באורך בספרי שירי הנפש, שבכל ספר שה"ש יכנה את כלל הגוף בשם ירושלים, כי הגוף ידמה במשל כירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו, ואת הכחות הרבות הנמצאים בגוף מציין כאנשי העיר (ובשיר הקודש יקראם בשם בנות ירושלים) וכמו שכל איש ואיש מאנשי העיר יש לו בית מיוחד לשבתו, כן כל כח וכח מכחות הגוף יש לו בית ומקום בגוף ששם ישכון ויתלונן, והם בתי העיר הזאת המליציית, ושם בארתי כי הכחות הראשיות הנמצאים בגויה הם ששים כחות שע"ז אמר ששים המה מלכות. לפ"ז יש בהעיר הזאת המליציית שהיא הגוף ששים בתים, ויען שהיתה אז עיר ששמה אקרא דהגרוניא שהיו בתוכה ששים בתים, שמו אותה המושלים למשל כשהיו רוצים להזכיר את גוף האדם בדרך חידה, וקראו אותו בשם אקרא דהגרוניא, רל שהעיר הקטנה הזאת שהוא הגוף י"ל ששים בתים כמו אקרא דהגרוניא, וזה שאמר רבב"ח לדידי חזי לי, היינו שעיינתי בעצמי בכחות נפשי הנמצאים בי בדידי, וראיתי האי אקרוקתא, ר"ל כח הצפרדע הנמצא בי, ר"ל הכח הנמצא בגוף לאבד א"ע ברצונו על קדוש השם, וראיתי שהצפרדע הזאת (ר"ל הכח הזה) גדול כאקרא דהגרוניא, ר"ל ככל העיר דהיינו ככל הגוף, ופירושו שכח הזה מתפשט על כל כחות הגוף עד שאין מי יעצור בעדו, עתה באר למה קראו המושלים את העיר הקטנה הזאת שהוא הגוף בשם אקרא דהגרוניא מפני שאקרא דהגרוניא כמה הוה שתין בתי. והוא מכוון על הנמשל שהגוף י"ל ג"כ ששים בתים ששם ישכנו ששים כחות הגוף. אתא תנינא בלעא, עתה באר מדוע ראינו ברוב אנשים שהכח הזה נבלע ואיננו ואינם מוסרים את נפשם על קדושת השם, שזה מפני הנחש הקדמוני שהוא מליצה על כח היצר והמתאוה והמתעורר, שהתנין הזה כשימשול בגויה הוא בולע את הצפרדע, שאחר שילך האדם לקראת נחשים ותאות הגוף ותענוגיו יתעלם כח היקר הזה אשר בנפשו להשליך נפשו מנגד בעבור כבוד ה' ונבלע ואיננו, אבל מה היא העצה לבלוע את התנין שלא ימשול בגוף, שזה ע"י מדת האכזריות הנטוע בנפש האדם שיהיה אכזר על גופו ועל תאותיו ולא יחוש על אשתו ובניו בכל מה שנוגע לכבוד ה', כמ"ש הת"ח שהלכו ללמוד איכא קורמי באגמי, שבזה יבוטל כח הנחש, וכח האכזריות הזה הוא העורב אשר בנפש האדם, שהעורב הוא אכזרי על בניו, וז"ש אתא פושקנצא בלעא לתנינא. והנה מה שנמנע האדם מלאכול מעץ החיים היה בעבור ששמע לעצת הנחש שהוא היצר אשר בקרבו, ועת בלעא לתנינא ובטל את הנחש אשר בנפשו יאכל מעץ החיים וחי לעולם, ועז"א סליק יתיב באילנא. וכאשר הגיד רבב"ח החידה הזאת לחכמים אמר רפב"ש אלמלא הואי התם לא הימני. ר"ל שהוא בנפשו היה לו המלחמה הזאת. שהתעורר למסור א"ע על קדה"ש והנחש שבו בלע את הצפרדע והעורב שבו בלע את הנחש, ואלמלא שהוא היה שם ובו נהיה כדבר הזה לא האמין זאת, בזה באר שאין הדבר כפשוטו רק משל הוא. ג) ואמר רבב"ח זימנא חדא הוה אזלינן במדברא וחזיתא להני אווזי דנגדין נחלא דמשחא מתחותוהי, אמינא להו אית לי חולקא בהדייכו לעלמא דאתי חד דלי לי גדפא וחד דלי לי אטמא, אר"א עתידים ישראל ליתן עליהם את הדין. בימים הקדמונים היו נמצאים עדת הנזירים שהיו פורשים א"ע מן הישוב וישבו במדבר לעבוד את ה'. והנה האדם מדיני בטבע, והפרישות מחיי החברה לשכון בדד במדבר הוא נגד הטבע, ונמצא כח זה שתול באווזא שנמצא אווז ואווז הבר, שהגם שהאווז בטבעה לשכון אצל בני אדם יש מהם שפרשו מן הישוב אל המדבר, וע"כ מושלי משלים קראו את הנזירים האלה בשם אווזות, ר"ל שכח הזה לפרוש מן הישוב שתול בקרבם מטבע האווזא, וע"ז אמר בברכות פ' הרואה, הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה שנאמר חכמות בחוץ תרונה, כי הנזירים האלה היו חכמים גדולים וע"כ האווז ציון החכמה, וע"ז אמר חכמות בחוץ תרונה שהוא הפורשים מן הישוב לחוץ, וספר רבב"ח בחידתו שראה אווזי דאזלן במדברא, הם כתות הנזירים, ונגדין נחלא דמשחא מתחותוהי. שהוא שמן החכמה וההשכלה שנפוצה מהם, וידוע שהיו בין הנזירים שני כתות, יש שבחרו העסק בעיון ומושכלות ואמרו שזה תכלית האדם ואשרו וכמו שהיה דעת הרמב"ם, ויש היו אומרים שתכלית האושר הוא העבודה והעסק בצדקה וג"ח, וע"ז המליץ ששאל אותם אית לי חולקא בהדייכו לעלמא דאתי, ר"ל במה יבחר שיהיה עמהם להיות חלקו לעוה"ב, חד דלי לי גדפא, היינו שכת א' אמרו שיעוף על כנפי העיון לשאת מעופו אל השכליים הנבדלים, וחד דלי לי אטמא, ר"ל וכת א' אמרו שיבחר במצות מעשיות שילך ברגליו לבקר חולים ויתר מיני ג"ח, ואמר ר' אלעזר עתידים ישראל ליתן עליהם את הדין, ר"ל על הנזירים מישראל שפורשים למדבר, מפני שאין להם פרנסה בביתם ונשיהם ובניהם מבטלות אותם מת"ת שצועקים ללחם וע"כ יברחו אל המדבר ושמן תורתם ונחל עדנם יאבד במדבר, יבקשו ע"ז דין מישראל שאין מפרנסין לת"ח שבהם עד שיוכלו לעסוק בתורה בעיר ויפוצו מעינותיהם חוצה]. והנה הספור הנפלא הזה עם היותו אמת כפי פשוטו יורנו ג"כ דעת, כי הענין שקרה לאב הראשון ביום הבראו הוא נוהג עד היום בזרעו אחריו, רק מה שהיה באדם בעת הבריאה בג' גופים אדם אשה נחש, הוא מתמיד עד היום בגוף אחד שהוא גוף האדם, שהנשמה העליונה שניתנה בו וכחותיה שהם השכל והבינה וכיוצא הוא האדם, והגוף שלו בשגם הוא בשר ועצם היא האשה, והוא הזווג הראשון שמכריזין עליו קודם יצירת הולד ארבעים יום (ר"ל מעת הריון עד אחר מ"ם יום, שנצטייר צורת הולד כמ"ש חז"ל) בת פלוני לפלוני, כי הנשמה והצורה תרד לפי הכנת החומר המצטייר מטפה הזרעיית שמביאים אותה לפני יוצר הצורות ואומר חכם יהיה או טפש וכו', וגוף האדם הוא חוה הראשונה שדו פרצופים נבראו, הצורה והחומר, שהיא האדם ואשתו הראשונה, עד יגדל וימצא זווגו השני לקיום המין שהיא חוה השניה, והכחות הנמצאות בגויה שדרכם להזיק שהם כח הדמיון והמתעורר והמתאוה, הם הנחשים שנתנו אל האדם והאשה לשרתם באורח מישור כשישתמש בהם לטוב ולאושר הנפש, כמ"ש חז"ל חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא חטא אדם הי"ל לכ"א שני נחשים, א' משגרו להביא אבנים טובות (שהוא כח המדמה והמתעורר שתאותם אל העושר והיה זה טוב אם היה משתמש בו לעשות צדקה וחסד וכדומה), וא' היה מוציא בו זבל לשדהו ולגינתו (הוא כח המתאוה שהיה משתמש בו להכין לו מאכל הצריך, שהוא פרי הגינה והשדה), וה' נטע בגן עדן אשר שם בו את האדם (ר"ל בעוה"ז שהוא משכן האדם) שלשה מיני עצים לשלשה הגבורים האלה. א] עץ החיים שהוא העסק בתורה ובעיון שהוא מיוחד אל האדם, ר"ל הנשמה האלהית והשכל, שהאוכל מפרי עץ חיים יחיה לעולם חיים הרוחניים והנצחיים המיוחד לנשמה האלהית. ב] כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, שהם מיוחדים אל האשה שהוא הגוף, שצריך למזון להשלים הניתך והכין לו ה' מזונו ההכרחיי ללחם מאכלו. ג] עץ הדעת טו"ר, הוא בקשת העושר והמשרה והקנאה והתאוה והכבוד, שהוא מעורב טוב ברע כי הטוב שלו הוא מדומה וזה מיוחד אל הנחשים אשר קננו בקרבו שהם כח הדמיון והמתעורר והמתאוה אשר ילכו לקראת נחשים, ונחליהם יפרדו מן הגן לחוץ. כי הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן הגן שהוא העולם, והם ג' ראשים חלוקים שמימיהם רעים והארץ משכלת, לבד מנהר פרת, אם ישמש במדות אלה לעבודת ה' בארץ אשר ה' דורש אותה תמיד וה' הופיע אל בני האדם ונתן להם תורת חיים שההוגה בה יאכל מעץ החיים וחי לעולם ביראת ה' ואהבתו ובהשגת האמתיות באלהות וצדיק באמונתו יחיה, והרשה להם לאכול כל עץ מאכל, וליהנות מעה"ז ממאכלות המותרות והנאות המותרות ולהתעסק בעסקי העולם ההכרחיים למצוא חית ידו, והזהיר בתורתו מאכילת עץ הדעת טו"ר, בל יגביר בנפשו ציורים הרעים מהנחשים המזיקים ובל יבקש חשבונות רבים ודברים מותריים אשר בהמה יכלה בהבל ימיו ושנותיו בבהלה, שזה יביא לו המות הנפשיי והגופיי. אולם הנחש אשר באדם שהוא כח הדמיון והמתעורר והמתאוה הם יסיתו את האשה שהוא הגוף לאכול פרי מות ומשכלת של עץ הדעת טו"ר, ויעזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים, והאשה תתן גם לאישה עמה שהוא מה שתמשיך גם את השכל אל עצת הנחש ואז יעזוב תורת ה' ואת עץ החיים, והשכל יהיה עבד נרצע לחשוב מחשבות ולהתנגל תחבולות למלאות עצת האשה אשר הנחש הטיל בה זוהמא, ואז חלה קללת ה' ומארה על שלשת אלה, הנחש שלו שהוא כח הדמיון והמתאוה של האדם הוא ארור יותר מכח הדמיון והמתאוה של כל חית השדה, שהם לא יתאוו אל המותרות וכסף לא יחשובו, ולא תצמיתם חרב הקנאה ואש התאוה והכבוד, אבל הנחש של האדם ילך על גחונו למלאות בטנו מכל מיני מעדנים, ויאכל עפר וגשמיות, תחת שהיה לו לאכול מלחם שמים ומזון הנשמה, ונקבע איבה בין הנחש שלו ובין גופו שהוא האשה, כי הנחשים האלה יכלו את גופו ויוליכוהו לאבדון, והחומר מקולל שיוליד בנים ותולדות בעצב, תחת שהיה לו להוליד בני אל חי ותולדות השכל, ובכל זה נשאר בקרבה התשוקה אל אישה שהיא השכל, והשכל הוא המושל על החומר כפי טבעו, דק שהנחש מעכב בעדה מלהזדווג אל השכל, כי בא נחש על חוה ומטיל בה זוהמא, ומוליד רוחות ושדים, מחשבות רעות וציורים רעים ונגעי בני אדם, והאדם שהוא השכל והנשמה האלהית שבה לא שייך קללה, נתקללה האדמה בעבורה, שע"י שאינו עוסק בעבודת ה' בעיון ובמעשה חלה המארה על פרי האדמה ופרנסתו קשה כקריעת ים סוף, כמ"ש שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, עד ישוב העפר אל הארץ שאז הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה: וחז"ל באגדותיהם (בב"ב דף ע"ד ע"ב) יסדו ע"ז שתי חידות נפלאות. א] ר' יוחנן משתעי זימנא חדא הוה קא אזלינן בספינתא וחזינא ההיא קרטליתא דהוו מקבעי בה אבנים טובות ומרגליות והדרי לה מיני דכוורי דמקרי כרשא (והנכון ברשע) נחית בר אמוראי לאתויי ורגש ובעי לשמטי' לאטמי' ושדא זיקא דחלא ונחית נפיק בת קלא מאי אית לכו בהדי קרטליתא דאתתא דר"ח בן דוסא דשדיא בה תכלתא לצדיקי לעלמא דאתי. יאמר בחידתו שכאשר ירדו בספינה, ר"ל שירדו לעיין על חיי הנשמה בגוף, שהגוף הוא האניה שבו תעבור הנפש במצולה, שכמו שא"א שיעבור האדם ארחות ימים (שהוא יסוד אחר נבדל מיסוד האויר שבו יחיה האדם) אם לא באניה ובכלי גומא על פני המים, כן א"א שתרד הנשמה בעוה"ז שהוא יסוד אחר אם לא ע"י הגוף שיעביר אותה בים הגדול הזה, ראה שם תיבה שקבוע בה אבנים טובות ומרגליות, ר"ל ראה את השכל הנטוע באדם שמלא כל אבני יקר וכל חפץ כי בו יוכל להשיג כל מיני השגות, רק שמסבבים אותו מיני דגים ותנינים הנקראים ברשע, היינו הנחשים הנזכרים שהם כח הדמיון והמתעורר והמתאוה שכל ענינים לרשע ולתאות רעות (ותפס שם ברשע מלך עמורה שנקרא כן ע"ש רשעתו) שהם המסבבים הקרטליתא היקרה הזאת בציורים רעים ובדמיונות ותאוות רעות, נחית בר אמוראי לאתויי ראה שאחד מן השחים בעמקי ימים רצה להביא את התיבה הזאת, היינו שראה פילוסוף אחד שעסק בעיון ובמושכלות ויצא לתרבות רעה ואפיקורסות עד ששכלו היה בעוכרו, ורצו לשמוט את ירכו, היינו כפי המליצה ואני כמעט נטיו רגלי, שהתחיל להתמוטט מן התורה והאמונה והיין נעשה חומץ. שע"ז אמר ושדא זיקא דחלא, ונחית, ונטבע בלב ימים, היינו שנטבע בתאוות העוה"ז ונעשה חומץ, וכאשר התפלא איך יצא ע"י עיונו והשכלתו לתרבות רעה, יצתה ב"ק והודיעה לו, מאי אית לכו בהדי קרטליתא דאתתא דר' חנינא ב"ד, שהקרטליתא הזאת (ר"ל השכל הזה) אינה ראויה רק לאשת ר' חנינא ב"ד, ור"ל מי שיש לו אשה היינו חומר וגוף (שכבר התבאר שהחומר נקרא בפי החכמים בשם אשה) כחומר וגוף של ר' חנינא בן דוסא, שהיה די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש ולא היה מבקש מותרות ותענוגות בני אדם, ולאשה כזאת ראוי הקרטליתא הזאת, שמי שאינו שקוע בתאוות העוה"ז יוכל להשתמש בשכלו כראוי והוא מלא כל אבני חפץ, וע"ז אמר דשדיא בה תכלתא, כי מצות ציצית שצוה לתת על הכנף פתיל תכלת, היה הרמז שיבחר האדם מדת ההסתפקות, כי מראה התכלת היא המצמצמת את חוש הראות בדרך המצוע, שהוא ממוצע בין מראה השחור שמפזר חוש הראות יותר מדי ובין מראה הלבן שמצמצמו לגמרי, והתכלת הוא המצוע, וכמ"ש המחקרים, והצדיקים בוחרים מדה זו ובזה מכינים א"ע לעלמא דאתי, ופורשים א"ע מהבלי העוה"ז וחמדותיו, והם לא יחמיצו ע"י העיון בחקירה ומושכלות ולא תמוט רגלם מן האמונה, לא כן בעלי התאוה והנחשים השרפים שאש הכח המתעורר והמתאוה בוער בם. ב] עוד אומר שם: ר' יהודה הינדואה משתעי זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא וחזינא ההיא אבן טבא דהוה הדר לה תנינא נחית בר אמוראי לאתויה אתא תנינא קא בעי למבלע לספינתא, אתא פושקנצא פסקא לרישי' אתא תנינא חבריה שקליה ותלי' לה וחיה הדר אתא פושקנצא פסקא לרישי' שקלוה לההיא אבן טבא הוו הני ציפרי מליחי בהדן' אותבינהו עלייהו ופרחו להו בהדיה. ר' יהודה נשא ג"כ משלו על ענין הזה שהוא על כח השכל שישנו בגוף האדם שהוא האבן טוב היקר והנעלה בכל כחות הבריאה, רק שהנחש מקיף אותו ומשבית אותו משלמותו, עד שאי אפשר לקחתו אל הספינה, שהוא הגויה המשוטטת במצולת העוה"ז, רק ר' יהודה ספר המשל משני נחשים, שהוא כח המתעורר וכח המתאוה המקיפים את האבן היקר שהוא השכל, וספר במשל שהפושקנצא שהוא העורב והוא המשל אל מדת האכזריות אשר בנפש שהוא העורב אשר באדם, הוא הממית את הנחש (וכמו שכן אמר במשל רבב"ח שהבאתי למעלה סימן ב' פסוק י"ט כ"ף בהערה שהפושקנצא בלעא לתנינא עיי"ש) רק רב יהודה מספר ששני הנחשים האלה כ"א מחיה את חברו, שאם ינצח האדם את הכח המתעורר לבקש עושר וזהב, ויניח מתשוקה זאת, יתעורר הכח הזה שנית ע"י הכח המתאוה אל תאות המשגל ותענוגות בשר, שכשיתגבר נחש זה בנפשו, יתעורר גם הנחש השני לבקש עושר וזהב כדי למלאות תשוקת נפש תאותו אל העדונים שע"ז צריך כסף וזהב, ואם ימית נחש הזה שהוא כח המתאוה ישוב ויחיה ע"י נחש השני, שאם י"ל עושר רב ע"י רוב העושר יבקש מותרות וכל היום יתאוה תאוה, עד שלבסוף כאשר ימית האדם שני התנינים הגדולים האלה ויביא את האבן היקר אל הספינה וישמש בשכלו באורח מישור, אז גם הצפרים המלוחים שהם המושכלות שלא היה להם עוד רוח חיים, כי בתחילה לא החיה אותם כראוי באשר מתו ע"י התנינים האלה שגורמים המות לכחות השכל רק שהיו מלוחים, שהמלח מעמיד הגויות המתות בל יסריחו, היינו שהיה עוד רושם חלוש בנפשו מהם, ע"י שהביא האבן טוב אל הספינה אז רוח השכל הטהור אשר אין התנינים מקיפים אותו מחזיר נשמות לפגרים מתים, והמושכלות ישאו כנף ויעופו למרומי שמים:אלשיך
זה מה שמו ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם, אמר לו מה שמו אמר לו זה שור כו' ואתה מה שמך כו', ואני מה שמי אמר לו לך נאה ליקרא ה' שאתה אדון לכל בריותיך, הה"ד (ישעיה מב) אני ה' הוא שמי, הוא שמי שקראני אדם הראשון ע"כ. וראוי לדעת למה נסהו בזה. ועוד כי אין בכתוב אלא שקרא שם לבעלי חיים כאומרו לכל הבהמה כו' ולא לעליונים. ועוד מי הכריחן לפרש באומרו אני ה' הוא שמי שהוא שם שקראו אדם הראשון. ועוד כי הלא השם שבפסוק ההוא הוא שם ההויה, ועליו אמר הוא שמי שקראני, ואם כן איך נתן טעם ואמר שהוא אדון לכל בריותיו, כי הלא אין טעם זה צודק אלא בשם אדנות. ועוד ראוי לשים לב באומרו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, כי הנה אומרו נפש חיה הוא מיותר ומשולל הבנה:
אמנם הנה למה שהמלאכים היו מקטרגים ואומרים מה אנוש כי תזכרנו כו', כי חומר הוא, ואיך יקנה שלמות וישיג אל העולמות עליונים, להשפיע בחכמה ומעשים טובים שפע מאתו יתברך משתלשל דרך העולמות לקיים עולם אחר שמחומר קורץ. על כן מה עשה הוא יתברך, אמר דעו איפה כי אין כמוהו לקשר העולמות ולשלשל השפע מלמעלה למטה דרך העולמות, כי הלא הוא כולל כל העולמות, חומרו - מעולם השפל, חיוניות נפשו להתנועע - מעולם הגלגלים בעלי התנועה, הרוח - מעולם המלאכים כד"א עושה מלאכיו רוחות, נשמה - מעולם העליון כמפורש על מאמר נעשה אדם, כי אמר אלהים לכל העולמות ביני וביניכם נעשה אדם, כי כל אחד יתן חלק בו, כן אמרו רבותינו ז"ל (וכמו שנתבאר לעיל). ועל כן להיותו כולל הכל, בעבדו את ה' - ומה גם במחשבה ודבור ומעשה - עושה רושם בעולם העליון ומריק שפע מלמעלה אשר משם הנשמה העליונה שבו, ומשלשלו דרך העולמות עד למטה לארץ עולם המעשה, ועל ידי כן מתקשרים ומתקיימים, למה שבכל חלקיו הכלולים כל עולמות עבד את ה'. מה שאין כח זה במלאכים כאמרם ז"ל שאין להם חלק רק בעולם אחד בלבד:
והנה היה מקום להם לחלוק ולומר, כי למה שהאדם קורץ מאדמה, יעצרנו הגשם מלהשיג הדברים העליונים ולדעת עניניו יתברך כדי להשפיע מאתו יתברך, ואם יטה אל הדברים העליונים מפאת נשמתו, איך יהיה בו כח עולם השפל להשפיע בו. כלל הדברים כי חלקיו ההפכיים זה מזה יבלבלוהו מהשיג יחס הנוגע אל כל עולם ועולם בעצם מצד עצמו, כי רבים ומנגדים המה בו. על כן מה עשה הוא יתברך הביא לפניהם הבעלי חיים ולא השכילו לקרא להם שמות. כי טח מראות עיניהם בבעלי גשם ולהשכיל באיכותם, כי עצרם הגשם אשר אין להם חלק בו. באופן יכירו כי לא על ידם היה מקום להשפיע ולשלשל ממרום שפע בעולם השפל, כי אין להם שייכות בו, כי על כן לא השכילו לבא עד תכונת היושבים בו, לקרא שם לכל מין לפי בחינת איכותו:
ואחר כך העבירם בפני האדם את כל חלקי הבריות שבעולמות, בפרט שני הקצוות, הבעלי חיים שבארץ הלזו התחתונה, ושמו יתברך אשר למעלה מכל העולמות, כי כח וכי שיג לו להשיג טבע כל איכות ענינם, לשום למו שמות לכל אחד לפי טבעו ואיכותו. ואין זה לו, רק להיותו כולל כל העולמות, וגם שלא יעצרנו הגשם מלהשיג איכות וטבע שאר העולמות עד ה' אלהי העולמות כלם, כי על כן גם לו יתברך יקרא שם, וגם לא תעצרנו הנשמה העליונה מלידע איכות הבעלי חיים השפלים. מה שאין כן למלאכים הבלתי משיגים מה למעלה מהם, ולא איכות מה למטה מהם. ועל ידי היות כח זה לאדם, הוא מקיים כל העולמות כלם:
והנה אם חומר האדם בעת ההיא שהוא טרם יחטא, היה עכור כחמרנו זה עתה, יעכבנו החומר מהשיג איכות טבע כל בריה, אך אז היה אף חומרו זך ובעל חיות קרוב אל הרוחניות, על כן לא נעלם ממנו דבר. וזה מאמר הכתוב "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה" כו', והוא כי האדם נקרא נפש חיה כאומרו ויהי האדם לנפש חיה - וכמו שפירשנו שם שענין הכתוב לאחד הדרכים ויפח באפיו נשמת חיים ושמא תאמר איך חומר עכור יהיה לו מבוא לסבול רוחניות גדול כזה שהוא הפחת פיו יתברך, לזה אמר ויהי האדם לנפש חיה, לומר כי מטרם יופח באפיו נשמה מפיו יתברך, היה האדם מצד עצמו לנפש חיה, כי גם חומרו היה זך מתייחס ומוכן לנפש חיות ורוחניות, ועל כן לא יפלא היות בו כח אל השגה זו - וזהו אומרו "וכל אשר יקרא לו האדם" למה ש"האדם נפש חיה", על כן "הוא שמו" של כל חי, כי לא דבר ריק הוא ממנו להשיג איכות כל דבר:
והנה אשר דרשו רבותינו ז"ל כי גם לו יתברך קרא שם מהפסוק הנ"ל אני ה' הוא שמי, יתכן הוקשה להם אומרו לראות מה יקרא לו שהיה לו לומר מה יקרא להם. וכן באומרו וכל אשר יקרא לו ולא אמר להם. וגם יתור אומרו וכל אשר כו'. על כן פירשו שחוזר אל ה' הנזכר שזולת הבאתו יתברך את הבעלי חיים, גם כן כיוון "לראות מה יקרא לו" יתברך, ועל זה אמר "וכל אשר יקרא לו" יתברך "האדם" ש"הוא" מאדמה, השיג האמיתות להיות "הוא שמו" יתברך האמתי, וזהו אומרו "הוא שמו" אשר יקרא לו באמת.
(כ) ואחר כך על דבר הבעלי חיים אמר "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה" כו'. וגם זולת אומרו אשר יקרא לו, כוונו רבותינו ז"ל אל דרך גזירה שוה כמנהגם לבקי במדרשות. והוא כי נאמר כאן הוא שמו, ונאמר שם אני ה' הוא שמי, מלמד שגם לו יתברך קרא שם:
ואשר הקשינו כי השם הנזכר באומרו הוא שמי הוא שם הויה, והטעם באומרו שאתה אדון לא יצדק רק על שם אדנות, הלא הוא בשום לב אל אומרם ז"ל שאמר לך נאה ליקרא ה', ולא אמרו תקרא ה'. ועוד כי הלא קודם הברא אדם נזכר שם ה' בתורה ומה חידש אדם. אך לזה נזכיר מאמרם ז"ל (פסחים נ א) על פסוק זה שמי לעולם, לעלם כתיב כי לא כמו שאני נכתב אני נזכר, כי אם מה שהוא שם אדנות זכרי לדור דור. וזה יתכן כיוון אדם שאמר הלא יומרוך למזמה לומר כי שמך הגדול של הויה על השמים כבודו, ולרוממותו לא ישגיח בארץ, אך על שם אדנות - הוא שכינה - יש מקום להודות שהוא אדון בארץ. על כן לשלול זה, אמר "לך" שם ההויה נאה ליקרא אדני, שאתה עם כל גדולתך אדון לכל בריותיך, שאתה אדון ומשגיח והם בריותיך. וכן הסכים הוא יתברך וכתב בתורה וזה זכרי לדור דור, ששמו הגדול יקרא אדני:
ולמאמר ישעיה (שם) אני ה' כו' נקדים ונאמר, כי הנה ידענו כי באומרו יתברך - אני, הוא על השכינה המתוארת בשם אדנות. ונבא אל הענין, והוא כי הנה הוקשה למו אומרו הוא שמי, כי מי לא ידע כי הוא שמו, וכמאמרם ז"ל במדבר רבה (ג ג) כי באומרו ואני הוא ובית דינו, כי אני הוא בית דינו שהוא שם אדנות, והוי"ו הוא השם הגדול על דרך אומרו וה'. ועוד שהיה לו לומר אני ה' שמי. ולא עוד אלא שאומרו, הוא, יראה שעל דבר בלתי נזכר בכתוב ידבר. ועוד כי גם מלת אני מיותרת. ועוד איך יקושר עם זה אומרו וכבודי לאחר לא אתן:
אמנם רצה הוא יתברך להורות חיבתו עם ישראל עמו, כי לא יכנה כבוד שמו על כל האומות אשר ברא, כי אם על ישראל. והנה היה מקום לומר כי אם שם הויה לא יתייחס רק על ישראל, לפחות שם אדנות יצדק על הכל ליקרא גם על האומות כי אדון הוא לכל בריותיו. על כן אמר אני ה' כלומר אני שהוא אדנות אני ה' אחדות אחד, כי ה' הוא האלהים, תדעו כי כן הוא, כי הלא הוא שמי שקראני אדם הראשון, כי את שם ההויה אמר שלו נאה לקרא אדני להיותו אדון הכל, והוא כי לא נודע אליו רק שם ההויה ברוך הוא, על זה שאל לו הוא יתברך ואמר ואני מה שמי ליזכר בו, ואמר אדני, על היותו אדון לכל הבריות. הנה כי את שם ההויה אשר לא ידע זולתו קרא אדני, הנה הוראה כי גדול כבודו, ולכן גם הוא לא יכונה על זולת ישראל, וזהו וכבודי שהוא שם אדני הנקרא כבודי, לאחר לא אתן:
והנה בפסוק שאחר זה שמסיים ואומר, ולאדם לא מצא עזר כנגדו, הלא יתחמץ כל לב באמת באמור היתכן שבבעלי חיים ימצא עזר לאדם, ואיך יעלה על לב יזווגנו לבהמות הארץ. והנה אמרו רבותינו ז"ל (יבמות סג א) מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו כו', כי הנה גם שאין הדבר כפשוטו, כי אם שבא בשפיטת שכלו, אם היה בהן מי שתאותו להזדווג לו ולא מצא כו'. והן אמת כי הקלו מהקושיא באומרם כי לא צוה לו ה' ישקיף וירא אם ימצא בם בת זוג, כי אם שהוא מעצמו עשה, אך על כל פנים יקשה, כי גם על האדם יפלא, האם יעלה על לב לחשוב מחשבה כזאת, ולא שם לבו כי הפרש שבינו לבינם, כמן שמים לארץ:
ויתכן בשום לב אל אומרם בא אדם על כל כו' ולא נתקררה דעתו, ולא אמרו ולא מצא שוה לו, ומה ענין קרירות דעת הלז. אמנם יתכן כי הנה היה האדם לבדו שרוי בלא אשה ולא יבצר הרהור, כי על כן נאמר לא טוב היות האדם לבדו. והנה בבא האדם להרהר כי יחם לבבו, הלא תתקרר דעתו כאשר יש לו פת בסלו, גם שלא יקרב אליה, כמאמר קצת הפוסקים על רב דהוה קאמר מאן בעי ליומיה (יומא יח ב), שלא היה קרב אליה רק מתקררת דעתו בעלות על לבו כי יש מוכנת לו, ואפשר כי אדם
בהיותו לבדו והיה מהרהר אמר בלבו אולי ה' נתן תחת רשותי בעלי חיים, תהיה נא הכנתם כפת בסלי לקרר דעתי, וכאשר בא עליהם במחשבתו לא היתה מתקררת דעתו. על כן מיד "ויפל ה' אלהים תרדמה" עליו "ויישן ויקח אחת" כו' טרם יחטא בהרהור, וזהו אומרם ולא נתקררה דעתו:ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ויצר ה' אלהים מן האדמה. כבר כתיב: "ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה" (בראשית א, כד)? להלן לבריאה, וכאן לכבוש, כמה דאת אמרת: "כי תצור אל עיר".
<< · מ"ג בראשית · ב · יט · >>