ליקוטי הלכות/אורח חיים/הלכות השכמת הבוקר (הכל)

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות השכמת הבוקר/הלכה א (עריכה)

הלכות השכמת הבוקר - הלכה א'

אות א

יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר. הג"ה. שויתי ה' לנגדי תמיד זה כלל גדול בתורה וכו':

כי איתא בדברי רבינו ז"ל (בסימן רפ"ב)

	שכשאדם מתחיל לחפש עצמו ורואה שהוא רחוק מאד מהשם יתברך. והוא מלא חטאים ופגמים הרבה. ונדמה לו שהוא רחוק מטוב אזי הוא צריך לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו איזה טוב איך אפשר שלא עשה איזה טוב מימיו. ואף שהוא רואה שגם מעט הטוב שעשה הוא מלא פצעים. כי מעורב בפסולת הרבה. אף על פי כן אי אפשר שאין בו איזה נקודה טובה על כל פנים. וכן יחפש וימצא בעצמו עוד איזה טוב. ואף שזה הטוב גם כן מעורב בפסולת הרבה. אף על פי כן על כל פנים יש בו איזה נקודה טובה. וכן יחפש וימצא בעצמו עוד איזה נקודות טובות. ועל ידי זה שדן את עצמו לכף זכות ומוצא בעצמו נקודות טובות עדיין. אף על פי שעשה מה שעשה ופגם מה שפגם. על ידי זה הוא יוצא באמת מכף חובה ונכנס בכף זכות באמת ועל ידי זה יכול לזכות לתשובה. וזה בחינת (תהלים ל"ז) ועוד מעט ואין רשע וכו'. על ידי אותו העוד מעט שם אינו רשע על ידי זה והתבוננת וכו' עיין שם. ועל ידי זה יכול לשמח את עצמו. ואזי יכול להתפלל וזה בחינת (שם קמ"ו) אזמרה לאלקי בעודי. על ידי העוד מעט שמוצא בעצמו על ידי זה יכול לזמר ולהודות לה' ועל ידי זה נעשין נגונים. כי הנגונים נעשין על ידי שמבררין רוח טובה מן רוח נכאה וכו'. וזהו אזמרה דייקא בחינת נגונים וכו'. וכן צריכין לדון את אחרים לכף זכות אפילו רשע גמור צריכין לחפש ולמצוא בו איזה נקודה טובה וכו' וכו'. עיין שם, ומי שיכול זאת למצוא נקודה טובה אפילו בפושעי ישראל הוא יכול להיות חזן ולהתפלל לפני העמוד וכו' עיין שם. ודע שכל אחד מצדיקי הדור בונה משכן שמשם מקבלין תינוקות של בית רבן הבל פיהם שאין בו חטא בשביל זה הם מתחילין מן ויקרא וכו' עיין שם. וזה הצדיק שיכול ללקט כל הטוב שנמצא בכל אחד. הוא יודע כל הבחינות שיש בענין זה של המשכנות הנ"ל שבונין הצדיקים שמשם מקבלין התינוקות הבל פיהם שאין בו חטא וכו' וכו' עיין שם כל זה היטב:

אות ב

וזה בחינת התעוררות השינה. כי כשאדם רואה שרחוק מהשם יתברך וכו' זה בחינת שינה שהיא אחד מס' במיתה, וכשמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין, ומחיה ומשמח את עצמו, ומעורר את עצמו לעבודת השם יתברך על ידי זה. זה בחינת התעוררות השינה.

וזה בחינת (תהלים ב') "ה' מה רבו צרי רבים וכו'". היינו הצרים של הנפש, שהם החטאים והפגמים של כל אחד, שזה עיקר צרות האדם, וכשהם מתגברים על האדם ח"ו אזי הם רוצים להפיל אותו לגמרי ח"ו כאילו אין לו עוד שום תקוה ח"ו. וזהו (שם): "רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה". ואזי הוא בבחינת שינה כנ"ל, וזהו (שם) "אני שכבתי ואישנה". כי זה בחינת שינה כנ"ל. אבל באמת האדם אסור לייאש עצמו. וצריך להתגבר לעורר משינתו על ידי המעט טוב שמוצא בעצמו עדיין כנ"ל וזהו (שם) "הקיצותי כי ה' יסמכני", שאני מתגבר ומתעורר משינתי, כי איני מייאש עצמי עדיין כי ה' יסמכני.

כי הנקודה טובה שאדם מוצא בעצמו זה בחינת אלקות כביכול. כי כל הטוב מאתו יתברך, כי אורייתא וישראל וקוב"ה כולא חד, נמצא כשיש בישראל איזה נקודה טובה. דהיינו איזה מצוה או דבר טוב. זה הטוב הוא אחדות גמור עמו יתברך, כי (תהלים קמ"ה) "טוב ה' לכל", וכמו שכתוב (שם ל"ג) "טעמו וראו כי טוב ה'", כי כל הטוב שנמצא בכל מקום שהוא, הוא הכל ממנו יתברך. וזהו (שם ב') "כי ה' יסמכני". היינו הנקודה הטובה שאני מוצא בעצמי שהוא בחינת אלקות בחינת "טוב ה' לכל". זה הוא סומך אותי ומקיץ אותי מהשינה, ואזי (שם ב') "לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי", כי שוב איני מתיירא מהם אף על פי שהם כמה רבבות פגמים וחטאים שעומדים עלי להפילני ח"ו. כי מאחר שאני מוצא בעצמי עוד איזה נקודה טובה על ידי זה אני מתעורר מהשינה. ועל ידי זה אני נכנס באמת לכף זכות, ועל ידי זה אזכה לתשובה וכו' כנ"ל.

כי כל הרע נדחה מפני מעט הטוב שמוצא בעצמו ומחיה ומרים את עצמו בזה. כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך כידוע. וזהו בחינת (שם קל"ט) "הקיצותי ועודי עמך", על ידי העוד מעט וכו' שלי, דהיינו הנקודה טובה כנ"ל בחינת "אזמרה לאלקי" בעודי כנ"ל. וזהו "ועודי עמך", היינו העוד מעט שלי שהוא עדיין עמך כנ"ל, על ידי זה "הקיצותי", כי זה בחינת התעוררות השינה כנ"ל:

אות ג

וזה בחינת (שם נ"ז) "עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר". היינו שצריך האדם להתעורר את עצמו משינתו ומנפילתו. ועל ידי מה יתעורר את עצמו, על ידי הנקודות טובות שמוצא בעצמו עדיין, וזהו "אעירה שחר", כי הנקודה טובה היא בבחינת שחר בבחינת (שיר השירים א') "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים", כי מחמת שזאת הנקודה מעורבת בפסולת הרבה ובפגמים הרבה שפגם זה האדם, על ידי זה נדמה שהיא שחורה, כי מונחת בקדרות ובשחרות ח"ו אצלו. אבל כשדן את עצמו לכף זכות ומעורר ומוצא בעצמו הנקודה טובה כנ"ל, אזי היא אומרת "שחורה אני ונאוה... אל תראוני שאני שחרחורת וכו'" כי אין השחרות משלי וכו' כמו שפירש רש"י שם. כי הנקודה טובה בעצמו שיש אצל האדם אפילו אצל פושעי ישראל היא נאוה ויפה מאד. רק שהשחרות חופה עליה. אבל כשמעוררין אותה היא אומרת "שחורה אני ונאוה, אל תראוני שאני שחרחורת" כי מצד עצמי אני נאוה עד מאד.

וזה בחינת מה שאמרו רז"ל (מדרש שיר השירים א'): שחורה אני במעשה העגל ונאוה אני במעשה המשכן. היינו אף על פי שיש לי חטאים הרבה, ונתרחקתי מאד ממנו יתברך. וזה בחינת מעשה העגל שכולל כל החטאים שבעולם. כי (חולין ה, א) כל המודה בעבודה זרה כאילו כופר בכל התורה כולה. אף על פי כן "ונאוה אני"- במעשה המשכן. היינו בחינת מעט טוב שאני מוצא עצמי עדיין. כי תיכף אחר מעשה העגל נצטוו על מלאכת המשכן על ידי שנתרצה השם יתברך לישראל על ידי משה שמסר נפשו עליהם והתפלל בעדם.

כי משה היה יכול זאת למצוא נקודה טובה אפילו בהפחות שבפחותים, כמבואר בדברי רבינו ז"ל כמה פעמים (רפ"ב ח"א פ"ב ח"ב), ועל ידי זה היה יכול להתפלל עליהם תמיד אפילו כשפגמו בכל התורה כולה במעשה העגל. אף על פי כן מצא בהם נקודות טובות. ועל כן אמר משה (שמות ל"ב) "למה ה' יחרה אפך בעמך וכו'". כי הוא מצא הטוב שבהם ואזי נדחה הרע לגמרי כנ"ל, ועל כן אמר "למה ה' יחרה אפך בעמך". כי הרע אינו נחשב כלל כנגד מעט הטוב שיש בהם עדיין. והשם יתברך נתרצה לו "וינחם על הרעה וכו'". ואז למד השם יתברך למשה סדר תפלה וסידר לפניו י"ג מדות של רחמים. וזהו (שם) "ויאמר אני אעביר כל טובי וכו'" שלמדו וגילה לו כל הטוב שלו יתברך כביכול, כדי שידע שהשם יתברך טוב לכל תמיד, ויכולין לעורר הטוב בהגרוע שבגרועים ולהכניסו בכף זכות ולהחזירו בתשובה, וזה בחינת י"ג מדות של רחמים בחינת (שם) "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים וכו", שהשם יתברך מלא רחמים וטוב לכל ומאריך אף לצדיקים ולרשעים. כי הוא מטה כלפי חסד ודן את הכל לכף זכות ומוצא נקודה טובה אפילו בפושעי ישראל ועל ידי זה מכריע אותם לכף זכות כנ"ל.

וזהו בחינת (שם) "נוצר חסד לאלפים". שבחינת החסד, דהיינו מה שהוא יתברך מטה כלפי חסד ודן לכף זכות ומוצא נקודה טובה וכו' כנ"ל. זה החסד נוצר וממתיק לאלפים, היינו אף על פי שיש כנגד זה אלפים ורבבות פגמים שפגם אותו האדם, אף על פי כן מעט הטוב שמוצא על ידי החסד כנ"ל דוחה הכל כנ"ל. ועל ידי זה (שם) "נושא עון ופשע וכו'". כי על ידי זה נכנס באמת לכף זכות וכו' כנ"ל:

אות ד

ואז כשנתרצה השם יתברך למשה על ידי שמצא טוב בכל ישראל אפילו אחר מעשה העגל כנ"ל, כי משה היה כולו טוב בבחינת (שמות ב') "ותרא אותו כי טוב הוא", ועל כן היה לו כח תמיד למצוא הטוב בכל אחד אפילו בהפושעי ישראל כנ"ל. ועל ידי זה נתרצה השם יתברך כנ"ל. ואזי צוה להם על מלאכת המשכן שיביא כל אחד נדבת לבו למלאכת המשכן. כי היה מעורר הטוב שבכל אחד. וכל אחד כפי הטוב שהיה לו הביא נדבת לבו הטוב למלאכת המשכן.

כי המשכן נבנה מכל הטוב שנתברר מכל אחד מישראל, שזהו בחינת (שמות כ"ה) "זהב וכסף ונחשת, ותכלת וארגמן ותולעת שני וכו'" שהביא כל אחד ואחד כפי הנקודה טובה שלו, כי זהב וכסף ונחשת ותכלת וכו' הם בחינת הגוונין עילאין, שהם בחינת הטוב שיש בכל אחד מישראל, שזהו בחינת "ישראל אשר בך אתפאר", שהם כלולים מגוונין סגיאין, היינו הנקודות טובות שיש בכל אחד מישראל נקודה טובה, אפילו בהפחותים שבהם מה שאין בחבירו כמבואר במקום אחר (ל"ד ח"א), והשם יתברך מתפאר בהם כנ"ל.

וזה בחינת הגוונין שהיו בבית המקדש והמשכן בחינת זהב וכסף וכו'. שהביא כל אחד מנדבת לבו הטוב. כי שם היו כלולים כל הנקודות טובות שהם בחינת גוונין עילאין שיש בכל אחד מישראל, ועל כן אחר מעשה העגל שאז הוצרך משה לחפש ולמצוא הנקודות טובות שיש בכל אחד מישראל כנ"ל. על כן אז דייקא נצטוו על מלאכת המשכן. כי המשכן נבנה מזה מנקודות טובות הנ"ל כנ"ל. וזהו שחורה אני במעשה העגל ונאוה אני במלאכת המשכן, היינו בנקודות טובות שאני מוצא בעצמי שהם בחינת מלאכת המשכן כנ"ל.

וכן מובן בדברי רבינו הנ"ל, שעל ידי הטוב שמוצאין בכל אחד מישראל על ידי זה נבנה המשכן. ועל כן זה שיכול למצוא כל הטוב שיש בישראל, שהוא בחינת חזן כנ"ל, הוא יודע כל הבחינות שיש בענין המשכן של כל אחד מהצדיקים הנ"ל עיין שם. כי עיקר בנין המשכן הוא על ידי זה, על ידי הטוב הנ"ל. ובזה מקושרים היטב דברי רבינו הנ"ל, עיין שם היטב:

אות ה

"עורה כבודי עורה וכו'", ועל ידי מה אוכל להתעורר, על ידי "אעירה שחר", על ידי מה שאני מעורר השחר. היינו הנקודה טובה שהיא בחינת שחר, בחינת שחורה אני ונאוה, על ידי זה אוכל להתעורר משינתי ונפילתי וכו', כנ"ל. וזהו בחינת "עורה הנבל וכו'", כי על ידי זה נעשין נגונין בחינת [[תהלים קד לג"אזמרה לאלקי בעודי"]] כנ"ל.

וזה מרומז בדברי השולחן ערוך: "יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו", שהאדם צריך להתגבר ולהתעורר משינתו ונפילתו, ועל ידי מה יתעורר, על ידי שיהא הוא מעורר השחר היינו כנ"ל. שיעורר הנקודות טובות שהם בחינות שחר בחינת אעירה שחר. ועל ידי זה יתעורר משינתו ונפילתו וכו', כנ"ל.

וזהו בחינת לעמוד בבקר, כי עיקר ההתעוררות מהשינה הנ"ל הוא על ידי בחינת בקר דאברהם איש החסד, דהיינו על ידי שמטה כלפי חסד ודן את עצמו לכף זכות כנ"ל. ועל כן היה אברהם מגייר גרים. כי היה מטה כלפי חסד ומצא נקודה טובה בכל אחד. ועל ידי זה קירב הכל להשם יתברך כנ"ל.

וזהו שנסמך ההג"ה: "שויתי ה' לנגדי תמיד", היינו שתמיד אני משים ומשוה ה' לנגד עיני, כי אף על פי שאני רחוק ממנו יתברך. אף על פי כן ה' לנגדי תמיד בכל מקום, כי אני מוצא בעצמי נקודה טובה כנ"ל. וזה פירוש הפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט". היינו שתמיד אני משים ה' לנגדי אפילו במדרגות התחתונות ח"ו. "כי מימיני בל אמוט", כי על ידי בחינת ימין בחינת אברהם בחינת חסד על ידי זה בל אמוט. בבחינת "אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני". כי על ידי החסד. היינו שמטה כלפי חסד ודן את עצמו לכף זכות ומוצא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין. על ידי זה יכול למצוא השם יתברך תמיד, ועל ידי זה לא ימוט לעולם. וזהו "ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי", היינו כשרוב המחשבות מבלבלין אותי ורוצין להפיל אותי ח"ו על ידי ריבוי הפגמים וכו'. אזי "תנחומיך ישעשעו נפשי", דהיינו מה שהשם יתברך מנחם אותו במה שעוזר לו למצוא איזה נקודה טובה בעצמו. וזהו נחמתו ובזה משעשע נפשו וכו' כנ"ל.

אות ו

נמצא שעיקר בחינת התעוררות השינה הוא על ידי הנקודות טובות שמוצאין בעצמו אפילו כשהוא ח"ו במדריגה התחתונה מאד וכו' כנ"ל. כי בלילה שהוא זמן השינה. אזי השכינה מבררת בירורים כידוע, וזה מרמז על הנ"ל, שכשמתגבר בחינת השינה על האדם אזי צריך לבקש ולחפש למצוא בעצמו נקודות טובות ועל ידי זה יתעורר משינתו כנ"ל, וזה בחינת "אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי", שאני מחפש ומבקש הרוח טובה בחינת נקודה טובה. ועל ידי זה נעשין נגונים כנ"ל בחינת: "אזכרה נגינתי בלילה" וכנ"ל.

ועל ידי זה שמתגבר להתעורר משינתו על ידי הנקודות טובות שמוצא בעצמו כנ"ל. על ידי זה עיקר תיקון התפילה. כי עיקר התפילה הוא רק כשזוכה למצוא בעצמו הנקודות טובות. בבחינת "אזמרה לאלהי בעודי" כנ"ל.

וזהו בחינת סדר התפילה:, שבתחילה אומרים קרבנות וקטורת שהם בחינת בירורים, שמוצאין ומבררין נקודות טובות אפילו מבחינת בהמיות מתכלית העשיה כידוע. כי זה עיקר בחינת הקרבן להעלות מבהמה לאדם. וזה בחינת קטורת שהיו בהם חלבנה, דהיינו שמבררין ומוצאין הטוב אפילו בפושעי ישראל בבחינת חלבנה, וכמו שלמדו רז"ל מזה: "כל תפלה שאין בה מתפלת פושעי ישראל אינה תפילה", כי עיקר התפלה בבחינת קטורת על ידי שמבררין ומוצאין נקודות טובות אפילו בפושעי ישראל בבחינת חלבנה כנ"ל. וזה בחינת י"א סמני הקטורת, היינו יו"ד סמנים חוץ חלבנה. זה בחינת עשרה מיני זמרה שהם נעשין על ידי שמבררין ומוצאין הטוב שבפושעי ישראל בבחינת חלבנה כנ"ל.

אות ז

וכשאנו אומרים פרשת הקרבנות כאילו הקרבנום, כמו שאמרו רז"ל "כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וכו'", כי עיקר תיקון הקרבנות הוא בבחינת הדיבור, להעלות מדומם צומח חי למדבר. כי הנקודות טובות כשעולין ממקום שעולין ממדריגות התחתונות, העיקר הוא שיעלו לבחינת דיבור, כי מתחילה כשאין נתברר וניכר הטוב מחמת הרע שחופה עליו. אזי הוא בבחינת אלם שאין לו דיבור, בבחינת "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכו'", וכשמגלין את הטוב כנ"ל, אזי עיקר התגלות הטוב ועלייתו הוא בחינת הדיבור.

וזה בחינת: "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדריגה", זה בחינת הנקודה טובה, שהיא בחינת יונה תמה: "שתמימה עם בן זוגה ואינה מנחת אותו לעולם וכו'" כמו שאמרו רז"ל, כי הנקודה טובה שיש בכל אחד אפילו בהפחות שבפחותים, היא דבוקה תמיד עם השם יתברך לעולם בכל מקום שהיא, וכשהיא נופלת ח"ו בעמקי הקליפות המקיפין אותה מכל צד, בחינת "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה" בתכלית ההסתרה. אזי השם יתברך אומר לה "הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה", כי אף על פי שאתה בסתר המדרגה, אף על פי כן אתה בעצמך נאוה מאד בבחינת שחורה אני ונאוה כנ"ל, ועל כן תגלה את עצמך ותראה את מראיך. כי עדיין אתה נאה, כי הנקודה טובה נאוה תמיד, ועל כן "הראיני את מראיך השמיעיני את קולך", היינו שתגלה ותמצא מראות יופי הנקודה טובה, ועל ידי זה השמיעיני את קולך. כי על ידי זה זוכין לדיבור, כי אז יכולין לדבר להודות ולהלל להשם יתברך. כי מקודם לא היה יכול לדבר כלל כנ"ל.

וזהו בחינת: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני". ופירש רש"י "היושבת בגנים בין האומות וכו'", היינו בחינת הנקודות טובות שהם יושבים ומונחים בין האומות שהם התאוות רעות ופגמים וכו' שהם בחינת או"ה (אומות העולם) כמובא במקום אחר. והשם יתברך מתאוה לקולם. וזהו "חברים מקשיבים לקולך השמיעיני". כי השם יתברך מתאוה שיתגלו הנקודות טובות וישמיעו את קולם בזמר והלל להשם יתברך כנ"ל.

וזה בחינת הקרבן, שמעלין הנקודות טובות לבחינת מדבר כנ"ל. ועל כן "העוסק בתורת עולה כאילו הקריב וכו'". כי עיקר תיקון הקרבן הוא בבחינת הדיבור כנ"ל.

אות ח

וזה בחינת "כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם". כי עיקר תיקון הקרבן שהוא למצוא ולברר הנקודה טובה מתוך הפסולת מבחינת הבהמיות הוא על ידי הכהן איש החסד. כי על ידי שמטה כלפי חסד ודן לכף זכות, על ידי זה מוצאין נקודות טובות בכל מדריגות התחתונות, שזהו בחינת הקרבנות כנ"ל, ועל כן כל תיקוני הקרבן נעשין על ידי הכהן איש החסד שהוא בחינת אברהם כמו שכתוב אתה כהן לעולם וכנ"ל.

ועל ידי זה נעשין ניגונים כנ"ל. וזה בחינת "לויים בדוכנם" היו מנצחים בשיר על הדוכן בשעת הקרבת הקרבן. כי על ידי בחינת הקרבן הנעשה על ידי הכהן איש החסד, שזהו בחינת שמבררין ומוצאין טוב על ידי שמטים כלפי חסד. על ידי זה נעשין ניגונים כנ"ל.

"וישראל במעמדן" שהיו עוסקין בתורה. זה בחינת הדיבור, שעל ידי זה היו מעלים הטוב להדיבור שזה עיקר עלייתו כנ"ל, ועל כן היו אנשי המעמד קורין בפרשת בראשית ובפרשת האזינו, כי מעשה בראשית עיקרו על ידי בירור הטוב, בבחינת "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", וזה בחינת "כי טוב" הנאמר בכל ששת ימי בראשית, כי קודם תיקון מעשה בראשית נאמר "והארץ היתה תהו ובוהו", וחושך זה בחינת התגברות הרע שחופה על הטוב, והתיקון היה על ידי בחינת "ורוח אלהים מרחפת" דא רוחו של משה, שהוא בחינת הטוב, כי כל הנקודות טובות שמוצאין בכל אחד מישראל זה בחינת התנוצצות משיח, כי עיקר הטוב הוא משיח בחינת משה בבחינת והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל. ועל ידי בחינת "רוח אלהים", רוח טובה, בחינת רוחו של משיח, על ידי זה עיקר קיום ובנין העולם. ועל ידי זה, על ידי הנקודות טובות שמוצאין מתוך "תוהו ובוהו וחושך", על ידי זה "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור וכו'". ואזי "ויבדל אלהים בין האור והחושך וכו'". כי על ידי הנקודה טובה נכנס באמת לכף זכות, ואזי נתגלה האור ונבדל ונפרש החושך מן האור, הרע מן הטוב וכו' וכנ"ל.

נמצא שעיקר מעשה בראשית על ידי שמוצאין ומבררין הנקודה טובה כנ"ל, וזה בחינת "ציורא דמשכנא כציורא דעובדא דבראשית". כי המשכן הוא גם כן מבחינת הטוב שנתברר וכו' כנ"ל. ועל כן היו עוסקים אנשי המעמד שהיו עומדין על הקרבנות במעשה בראשית. כי הקרבן הוא בבחינת מעשה בראשית, שהוא בחינת בירור הטוב וכו' כנ"ל. ועל כן היה הקרבן נעשה במשכן או בבית המקדש. כי המשכן והבית המקדש הם גם כן נבנים על ידי בירור הטוב וכו' כנ"ל. וזה בחינת "ההר הטוב הזה" הנאמר בבית המקדש.

וזה בחינת פרשת האזינו שהיו קורין אנשי המעמד. כי פרשת האזינו היא השירה שהבטיח משה רבינו שעל ידי השירה הזאת לא תשכח התורה, כמו שכתוב "וענתה השירה הזאת וכו'". שאפילו בתכלית ההסתרה בחינת ואנכי הסתר אסתיר, תהיה השירה לעד. כי השירה מרמזת שאפילו אם ישראל רחוקים מאד מהשם יתברך בתכלית ההסתרה, אף על פי כן הם קרובים אליו יתברך, כי עדיין נמצאים בהם אפילו בהפחותים נקודות טובות וכנ"ל. וזה בחינת "כי חלק ה' עמו יעקב וכו'. ימצאהו בארץ מדבר", שאפילו בארץ מדבר ובתהו, מוצאין {[צ|חלק ה' עמו}}. היינו בחינת נקודות טובות שהם בחינת "חלק ה' עמו" וכו'. ועל כן קורין בפרשת האזינו על הקרבנות וכנ"ל.

כי על כן נקראת פרשת האזינו שירה, כמו שכתוב וענתה השירה וכו', כי מהנקודות טובות הנ"ל שמוצאין בארץ מדבר ובתהו וכו' כנ"ל, מזה נעשה שירה וניגון כנ"ל, ואחר אמירת הקרבנות וקטורת, שהם בחינת שמבררין ומוצאין נקודות טובות אפילו במדריגות התחתונות מאד כנ"ל. אחר כך אומרים פסוקי דזמרה. כי על ידי הנקודות טובות הנ"ל, על ידי זה נעשין ניגונים, בחינת אזמרה לאלהי בעודי, אזמרה דייקא כנ"ל. וזה בחינת פסוקי דזמרה שהם בחינת הזמירות והניגונים שנעשין על ידי שמבררין ומוצאין נקודות טובות שבמדריגות התחתונות כנ"ל, ועל כן אומרים בתוך פסוקי דזמרה פסוק אזמרה לאלהי בעודי הנ"ל, וכנ"ל.

אות ט

ואחר כך אומרים ברכת קריאת שמע, ומברכין להשם יתברך על חידוש מעשה בראשית שמחדש בטובו בכל יום תמיד. זה בחינת מעשה המשכן, שנבנה מהטוב הנ"ל כנ"ל. כי ציורא דמשכנא כציורא דעובדא דבראשית כנ"ל. ושם עיקר תיקון התפילה, כמו שכתוב "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים נאום ה' אלהים מקבץ נדחי ישראל" וכו'.

כי עיקר בנין בית המקדש הוא על ידי שהשם יתברך מקבץ נדחי ישראל, על ידי שמוצא גם בהנדחים והאובדים נקודות טובות, ומקבץ אותם אל הקדושה. ועל ידי הטוב שיתקבץ בעת ביאת הגואל במהרה בימינו. על ידי זה יהיה בנין בית המקדש בחינת "ההר הטוב הזה" כנ"ל. ושם עיקר תיקון התפילה כנ"ל. כי עיקר התפילה הוא רק על ידי זה, על ידי הטוב שמוצאין כנ"ל. ועל כן קודם התפילה אומרים קרבנות ופסוקי דזמרה, דהיינו שמבררין הנקודות טובות וכו', ומזה נעשה ניגונים וזמירות כנ"ל, ואחר כך בונין מזה משכן שם עיקר תיקון התפילה. וזה בחינת ברכות קריאת שמע שהם בחינת היכלות דקדושה, בחינת משכן, בחינת בית המקדש, שהם הם היכלות דקדושה, ועל כן אומרים אז "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". כי ציורא דמשכנא כציורא דעובדא דבראשית כנ"ל.

ומשם, מבחינת המשכן, מקבלין התינוקות הבל פיהם שאין בו חטא. וזה בחינת קריאת שמע בחינת "ושננתם לבניך" וכו', "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" וכו'. כי עיקר בחינת קריאת שמע הוא מבחינת הטוב שנתברר כנ"ל. ועל ידי זה נתיחד קוב"ה ושכינתיה, על ידי העלאת מ"ן, שמתפארת השכינה כביכול "חזי במה ברא קאתינא לגבך". וכל זה על ידי מה שמוצאין נקודות טובות אפילו בפושעי ישראל, כי זה בחינת העלאת מ"ן, העלאת הקדושה מעמקי עמקי הקליפות. ובה מתפארת ביותר ויותר. כי זה עיקר כבוד השם יתברך כמו שכתב רבינו ז"ל כמה פעמים, כמו שכתוב בזוהר "כד אתי יתרו דייקא כדין איסתלק ואיתייקר שמא דקוב"ה עילא ותתא" כי דייקא כשנתרוממו ונתעלו הנקודות טובות שהיו מונחים למטה מאד, בזה דייקא מתפארת השכינה כביכול ביותר. ועל ידי זה נתייחד קוב"ה ושכינתי' בחינת ה' אלהינו ה' אחד כידוע. וזה בחינת "והיה המשכן אחד", שנכללין כל הנקודות טובות באחדותו יתברך.

ואז מתחילין להתפלל התפילה של י"ח, ומתחילין "אדני שפתי תפתח" וכו'. כי על ידי כל הנ"ל, על ידי זה דייקא יכולין להתפלל, על ידי שמוצאין הטוב ועושין משכן וכו' כנ"ל. ואז יכולין לפתוח פה לדבר, כי זה עיקר עליית הטוב שיעלה לבחינת דיבור. ועל כן מבקשין על זה "אדני שפתי תפתח" וכו'.

אות י

וזה בחינת לבישת בגדים, שצריך לאחוז המלבוש בצד ימין ולעולם יגביר הימין על השמאל, כי העיקר תלוי בבחינת ימין, דהיינו על ידי שמטה כלפי חסד ומוצא בעצמו איזה נקודות טובות. ועל ידי זה מתעורר מהשינה כנ"ל. ועל ידי זה נעשין לבושין להלביש את נשמתו שהיתה ערומה עד עכשיו כל זמן שלא נתגלה הטוב בעת שהיה בבחינת שינה.

וזהו בחינת ברכת מלביש ערומים שמברכין בשחרית כמובא. כי על ידי הנקודות טובות שנתגלין שהם בחינת ישראל אשר בך אתפאר. כי בהם מתפאר השם יתברך כביכול כנ"ל. על ידי זה נעשין לבושין, בחינת בגדי פאר, בגדי כבוד, וזה בחינת ציצית ותפילין שהם בחינת לבושין דנשמתא, בחינת כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לעורו, דא ציצית ותפילין שהם נעשין מהנקודות טובות שמתבררין בלילה בבחינת הנ"ל כמובן בספרים.

נמצא שעיקר בחינת לבושין, בחינת בגדי פאר, כלליות הגוונין נעשין מבחינת הנקודות טובות שמתבררין שהם בחינת כלליות הגוונין כנ"ל. ועל כן צריכין להגביר הימין בשעת לבישה, כי כל זה נמשך מבחינת ימין על ידי שמטה כלפי חסד. שעל ידי זה מוצא נקודות טובות וכו'. ועל ידי זה נעשין לבושין כנ"ל.

אות יא

וכל ברכות השחר מרמז על זה שמשבח להשם יתברך שעזרו למצוא בעצמו נקודות טובות כדי שיתעורר משינתו ונפילתו.

וזהו בחינת הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, כי הנקודה טובה היא בחינת יום. והרע הוא בחינת לילה וחשך. ועל ידי שמוצא הנקודות טובות ואזי נבדל מהרע ואזי מבדיל בין יום ובין לילה. וזה בחינת להבחין בין יום וכו'.

וזה בחינת שלא עשני גוי וכו'. כי אם לא היה מוצא בעצמו הנקודה טובה, היה יכול ליפול לגמרי ח"ו והיה נעשה גוי ח"ו. ועכשיו על ידי שנתעורר ונתחזק על ידי שעזרו השם יתברך למצוא בעצמו נקודה טובה כנ"ל, על כן הוא מודה ומשבח להשם יתברך שלא עשני גוי.

וזה בחינת פוקח עורים מתיר אסורים זוקף כפופים. כי מתחלה בעת שינתו ונפילתו היה בבחינת עור המגשש באפילה. והיה בבית האסורים ממש והיה כפוף וכו'. ועכשיו על ידי הנקודה טובה שמצא בעצמו על ידי שפקח ה' את עיניו, על ידי זה ניתר מאסוריו ונזקף מכפיפתו וכו'. כי על ידי זה זוכה באמת לצאת מכף חובה לכף זכות ולשוב בתשובה כנ"ל. וכן שאר הברכות כולם מרמזין על זה.

וזהו שמסיים הנותן ליעף כוח, שנתן לו כוח בתוך עיפותו הגדולה שיוכל עדיין להתעורר משינתו. וזהו המעביר שינה מעיני וכו' וכנ"ל. וכל זה על ידי החסד כנ"ל. וזהו שחותם הגומל חסדים טובים. כי הכל על ידי החסד, בחינת בוקר דאברהם, על ידי שמטה כלפי חסד כנ"ל.

אות יב

וזה בחינת ד' פרשיות.

פרשת שקלים בחינת צדקה. כי צדקה זה בחינת חסד לאברהם, שעשה צדקה וחסד עם כל העולם, שעל ידי זה יכולין למצוא הנקודות טובות כנ"ל. וזה בחינת צדק יקראהו לרגלו. שעל ידי צדקה יכולין לקרוא את הטוב שנופל במדריגה התחתונה בחינת רגלין, בבחינת "ותגל מרגלותיו ותשכב", וכן מרומז בדברי רבינו ז"ל במקום אחר שעל ידי צדקה מעורר הטוב שנעלם ונסתר במקומות הרחוקים מהשם יתברך. וזה בחינת שקלים של נדבת המשכן. כי המשכן נבנה מבחינת הטוב שנתלקט וכו' כנ"ל.

ואחר כך קורין פרשת זכור בחינת מלחמה בעמלק. כי על ידי זה שמוצאין הטוב כנ"ל. על ידי זה נכנע עמלק שהוא תוקף הסטרא אחרא, שמתגבר ח"ו להפיל את החלושי כוח שבישראל, כאילו אין להם תקוה עוד ח"ו. בבחינת "ויזנב בך כל הנחשלים" וכו', "ואתה עיף ויגע" וכו', שרוצה לזנב את הנחשלים דהיינו חלושי כוח להפילם למטה ח"ו שזהו בחינת "ויזנב בך" וכו'. אבל כשזוכין למצוא בעצמו הנקודה טובה אפילו בעת נפילתו ח"ו. על ידי זה נכנע עמלק, ועל כן אחר פרשת שקלים שהוא בחינת התעוררות הטוב כנ"ל, קורין פרשת זכור כי על ידי זה מכניעין את עמלק כנ"ל.

ואחר כך קורין פרשת פרה, שהוא בחינת תשובה, בחינת "תבא אמו ותקנח על בנה", כי על ידי הנקודות טובות שמוצאין, על ידי זה נכנע הרע בחינת עמלק. ועל ידי זה זוכין באמת לתשובה כנ"ל. וזה בחינת פרה אדומה תמימה. אדומה דא דינא קשיא. תמימה דא דינא רפיא. היינו כשהוא בבחינת דינא קשיא, שמתגבר הרע ח"ו שזה בחינת דינא קשיא ח"ו. אזי צריך לרפות הדין על ידי שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין. וזה בחינת "אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול". כי הנקודה טובה היא בחינת יונה תמה שאין בה שום מום. כי היא נאה ויפה בחינת "שחורה אני ונאוה" וכו' כנ"ל. וזה בחינת מטהר טמאים ומטמא טהורים. כי זאת הבחינה מה שדן את עצמו לכף זכות ומוצא בעצמו נקודות טובות. זאת הבחינה מטהרת טמאים ומטמא טהורים. כי מי שהוא במדריגה התחתונה צריך דוקא למצוא זכות בעצמו כדי שלא יפול לגמרי ח"ו. ועיקר טהרתו ותשובתו על ידי זה דייקא כנ"ל. אבל מי שהוא טהור, כשיחזיק עצמו במדריגת הטוב בודאי נפגם על ידי זה כי יפול לגדלות ח"ו. וכמו שאמרו רז"ל: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". על כן אמרו כרשע ולא רשע גמור ח"ו. כי אסור להחזיק עצמו לרשע גמור ח"ו, רק אדרבא כשנדמה לו שהוא רשע גמור ח"ו, ואפילו אם האמת הוא כך ח"ו. אף על פי כן צריך לחפש ולבקש למצוא בעצמו נקודה טובה לבל יהיה ח"ו רשע גמור כנ"ל. ועל ידי זה נטהר וזוכה לתשובה כנ"ל. וזה בחינת מטהר טמאים ומטמא טהורים כנ"ל.

ואחר כך קורין פרשת החודש. כי זה בחינת קידוש החודש, בחינת מילוי הלבנה מפגימתה. כי זה ידוע שכשישראל הם ח"ו במדריגה פחותה, זה בחינת פגם הלבנה קטרוג הירח, שמשם באים כל הפגמים והחטאים ח"ו. ועל כן כשאיש ישראל מתעורר ומוצא בעצמו נקודה טובה ועל ידי זה חוזר בתשובה כנ"ל. וזה בחינות מילוי הלבנה מפגימתה בחינת קידוש החודש.

כי עיקר קידוש החודש הוא על ידי בחינת הנ"ל. כי בתחילת החודש בעת שרואין את הלבנה לקדש אותה בבית דין, אזי היא קטנה ודקה מאד מאד. ואזי היא רק בבחינת נקודה, היינו בחינת נקודה טובה הנ"ל שהיא בחינת שחורה אני ונאוה וכו' כנ"ל. היינו כשהלבנה היא בתכלית המיעוט בסוף החדש, אזי צריכין כל ישראל לחפשה ולבקשה עד שמוצאין עדי ראיה איזה נקודה קטנה מהלבנה, ואזי מקדשין את החודש בבית דין שהוא בחינת תיקון ומילוי הלבנה. כי על ידי בחינת הנקודה לבד, בחינת נקודה טובה שזוכין למצוא בתכלית המיעוט, על ידי זה נתתקנין ונכנסין באמת לכף זכות וכו' כנ"ל. שזהו בחינת תיקון ומילוי הלבנה מפגימתה וכו' כנ"ל. ועל כן אומרים הבית דין וכל ישראל "מקודש מקודש". כי על ידי הנקודה לבד נתקדשין וכו' כנ"ל, על ידי שדנים לכף זכות. וזה בחינת שכולם אומרים "מקודש מקודש", דהיינו שעל ידי דבריהם מעלין את הלבנה מבחינת פגם ומיעוט לבחינת תיקון ומילוי, שזהו קדושתה על ידי הנקודת אור לבד שראו מהלבנה, וזהו בעצמו בחינת הנ"ל.

כי על ידי קטרוג הירח נתמעטה, ואז נתן לה השם יתברך את הכוכבים להפיס דעתה, כמו שאמרו רז"ל ומובא בפירוש רש"י. כי הכוכבים מרמזין על בחינת הנקודות טובות שנמצאין בכל אחד מישראל, שעל ידם נכנסין לכף זכות באמת, על ידי שדנים אותם לכף זכות כנ"ל בבחינת "ומצדיקי הרבים ככוכבים" וכו'. מצדיקי הרבים היינו צדיקי הדור שדנים את הכל לכף זכות. ועל ידי זה נכנסין אפילו פושעי ישראל באמת לכף זכות כנ"ל. וזהו בחינת כוכבים בחינת "ומצדיקי הרבים ככוכבים" כנ"ל. כי הכוכבים הם בבחינת נקודות. כי זה הפסוק ומצדיקי הרבים מדבר שם בסוף דניאל לענין הנ"ל, כמבואר שם "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים" וכו'. "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים" וכו'. היינו שבעיקבות משיחא, בסוף הקץ, שאז יתגבר ח"ו הסטרא אחרא כידוע ואז יהיה גודל הבירור והצירוף בחינת יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים כו'. ואזי יהיה עיקר התיקון על ידי בחינת הנ"ל על ידי מצדיקי הרבים. היינו על ידי הצדיקים שידונו את הכל לכף זכות וימצאו נקודות טובות אפילו בהפחותים מאד מאד, שזהו עיקר עבודת הצדיקים, ועל ידי זה דייקא יבוא משיח במהרה בימינו. כי זה בחינת משיח וכו' כנ"ל, וזהו "והמשכילים יזהירו" וכו', "ומצדיקי הרבים ככוכבים" וכו', כי עיקר התיקון והגאולה בקץ האחרון יהיה על ידי בחינה זו, על ידי בחינת הנקודות טובות הנ"ל. שהם בחינת כוכבים וכו' כנ"ל. וזהו בחינת "הללוהו כל כוכבי אור". כי על ידי הנקודות טובות שהם בחינת כוכבים המאירים, על ידי זה יכולין להודות ולהלל לה' בחינת "אזמרה לאלהי בעודי" כנ"ל. וזהו בחינת שנתן להלבנה את הכוכבים להפיס דעתה. כי על ידי בחינת הכוכבים שהם בחינת הנקודות טובות כנ"ל, על ידי זה נתתקן פגם הלבנה כנ"ל.

וזהו בחינת קימת חצות. שצריכין לשבר תוקף השינה על ידי הנקודות טובות הנ"ל בבחינת "עורה כבודי עורה הנבל וכנור" וכו'. וזה בחינת כינור של דוד, שהיה מנגן על ידי רוח צפון, בחינת רוח טובה, נקודה טובה הצפון וטמיר אפילו בתכלית השינה, אפילו במדריגה פחותה, בבחינת "מה רב טובך אשר צפנת", ואלו הנקודות טובות מנשבין בכינור של דוד, כי על ידי זה נעשין ניגונים כנ"ל. ועל כן היה מנגן מאליו על ידי זה כנ"ל. ועל ידי זה מתעוררין מהשינה בחצות הלילה בתוקף השינה וכו' כנ"ל.

וזה בחינת יציאת מצרים, שנאמר בפרשה "החודש הזה לכם" וכו'. כי פרשת החודש היינו קידוש החודש, היא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל בעת יציאת מצרים. כי עיקר הגאולה של יציאת מצרים היה על ידי בחינת הנ"ל בבחינת "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך". היינו שישראל היו מלוכלכים. כי היו בבחינת מ"ט שערי טומאה כידוע. והשם יתברך ריחם עליהם, ומצא בהם נקודות טובות אפילו בתוקף טומאת מצרים שהתגברה עליהם, כמו שאמרו רז"ל בשביל ד' דברים לבד נגאלו. זה בחינת נקודות טובות שמצא בהם השם יתברך אפילו במצרים ועל ידי זה נגאלו. וזהו "ואומר לך בדמיך חיי בדמיך חיי", אפילו בתוקף הדמים והלכלוכים, אף על פי כן חיי, כי גם שם יכולין למצוא נקודות טובות כנ"ל. שעל ידי זה נגאלו כנ"ל. ועל כן מצוה ראשונה שנצטוו ישראל היה פרשת החודש. כי זה בחינת קידוש החודש על ידי נקודה לבד כנ"ל. שזה עיקר גאולת מצרים וגאולה אחרונה בחינת קיבוץ נדחי ישראל וכו' כנ"ל. ברוך השם לעולם אמן ואמן.

אות יג

וזה בחינת "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" כחצות דייקא. כי בחצות הלילה אז מתעורר הנקודה טובה בבחינת רוח צפון המנשב בכינור של דוד כנ"ל. ועל כן נמשך הרוח טובה, הנקודה טובה, מצפון דייקא, כי מצפון תפתח הרעה ומשם דייקא נמשך הרוח טובה, הנקודה טובה, מצפון דייקא כי מצפון תפתח הרעה ומשם דייקא נמשך הרוח צפון, רוח טובה המנשב בכינור של דוד ומנגן.

כי זה עיקר מעלת הטוב היוצא מתוך תוקף הרע והסטרא אחרא כנ"ל. ועל ידי זה דייקא נעשין ניגונים כנ"ל, וכמובא בספרים שיתרון האור מן החושך דייקא כידוע. כי בחצות אז השכינה כביכול בתכלית המיעוט כידוע, ואז היא בבחינת נקודה לבד. ואז הוא התגברות השינה, ואז דייקא צריך כל אחד, מי שנוגע יראת ה' בלבו, להתגבר בהתגברות גדול מאד להתעורר מהשינה אז. וזה בחינת שמתעוררים מתוקף השינה והסטרא אחרא על ידי נקודה טובה לבד וכו' כנ"ל.

ואז הוא בחינת יציאת מצרים כנ"ל. וזה בחינת פסח שחמל ודלג השם יתברך על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים, וזה בחינת שהשם יתברך ברחמיו לקט והציל את הנקודות טובות שהם בחינות ישראל, בחינות בני בכורי ישראל, מבין בכורי מצרים, מבין תוקף הסטרא אחרא, שזה היה עיקר גאולת מצרים כנ"ל.

ועל כן הראשון שגילה סוד חצות, היה אברהם אבינו עליו השלום בעת שנלחם עם המלכים והציל את לוט. כמו שכתוב "ויחלק עליהם לילה" וכו'. כי עיקר בחינות חצות, דהיינו לשבר תוקף השינה, לשבר הלילה והחשך על ידי הנקודה טובה כנ"ל, זה נעשה רק על ידי בחינת אברהם איש החסד על ידי שמטה כלפי חסד כנ"ל. כי אברהם רדף אחרי המלכים להציל את לוט בשביל הנקודה טובה שהיה בלוט. ועל כן אף על פי שלוט היה רשע, מסר אברהם נפשו בשבילו להצילו בשביל הנקודה טובה שהיה בו, כי ממנו יצאה רות שיצא ממנה דוד משיח, שהוא עיקר ושורש הנקודה טובה כנ"ל. ועל כן עיקר כוונת המלכים היה להרוג את לוט. כי כוונת הסטרא אחרא הוא להתגבר על בחינת הנקודה טובה ח"ו. אבל ה' לא יעזבנה בידם, ונתן כוח לבחינת אברהם בחינת חסד להציל את לוט על ידי הנקודה טובה שיש בו. ועל ידי זה הרג את המלכים, כי על ידי שדנים לכף זכות ומוצאים הנקודה טובה אפילו ברשעים, על ידי זה נכנע הסטרא אחרא. כי הרע נדחה מפני מעט הטוב כנ"ל.

אות יד

וזה שכתוב בזוהר חדש "היושבת בגנים" וכו' לענין קימת חצות, עיין שם, ומפרש שם היושבת בגנים בגנותא וטינופא דהאי עלמא שפילה וכו', עיין שם, היינו כנ"ל. שאף על פי שאדם במדריגה התחתונה בגנותא וטינופא. אף על פי כן השם יתברך, והמלאכים ונשמות הצדיקים שבגן עדן מקשיבים לקולו, בחינת חברים מקשיבים לקולך, שזהו עצמו בחינת קימת חצות כנ"ל.

ועיין לעיל שהבאתי פסוק זה היושבת בגנים, שנאמר לענין הנקודה שיש בכל אחד, שמונחת במקום שמונחת, עיין שם. ועתה על פי דברי הזוהר חדש הנ"ל מבואר הענין היטב.

אות טו

וזה בחינת מה שהפליגו רז"ל בענין הידיעה, לידע לכווין חצות אימת כדאיתא בברכות. ודוד מי הוה ידע חצות אימת? מכדי משה לא ידע וכו'. אלא דוד כינור היה תלוי וכו'. היינו כי עיקר הגאולה בכלל, ובפרטיות גאולת הנפש של כל אחד ואחד, תלוי בידיעה והשגה זאת, לכווין היטב נקודות חצות לילה. דהיינו כשמתגבר תוקף השינה על נפש הישראלית, ורוצה להפילו לגמרי ח"ו על ידי ריבוי עוונותיו וקלקוליו, עד שכמעט כמעט יפול לגמרי רחמנא ליצלן. אזי דייקא יאיר השם יתברך עליו בחסדו, שיזכיר את עצמו בהנקודות טובות שבו, ויחיה את עצמו כנ"ל שזהו בחינת קימת חצות, שאז השכינה שהיא כלליות נפשות ישראל בתכלית הקטנות והמיעוט, ואז היא צועקת בקול מר להשם יתברך בבחינת "כאיל תערוג" וכו' (תהילים מב, ב). בחינת "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים" וכו' (ירמיהו לא, יד). ואז השם יתברך מעורר רחמיו וממשיך חוט של חסד וכו', כמובא כל זה בכתבים.

וכל זה נעשה עם כל אחד מישראל בכל עת. שבכל פעם מתגברת עליו בחינת השינה הנ"ל. עד שכמעט כמעט וכו' רחמנא ליצלן. ואז דייקא צריך לחפש נקודתו הטובה כנ"ל, בבחינת "אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי", שכל זה הוא בחינת הלימוד הקדוש של אזמרה הנ"ל. שדייקא כשמגיע בדעתו לקטנות גמור רחמנא ליצלן, עד שרוצה לומר מטה רגלי ח"ו, אז דייקא חסדי ה' יסעדהו על פי הנ"ל לעוררו משינתו ולהחזירו, שזהו בחינת קימת חצות ממש שאז הוא תכלית הקטנות. ואז דייקא הוא בחינת התעוררות השינה, שהוא בחינת התעוררות מנפילתו על ידי בחינת "אזמרה לאלקי בעודי" כנ"ל.

ובזה תלוי הגאולה בכלל ובפרט כנ"ל. ועל כן היתה גאולה הראשונה בחצות דייקא. וכן גאולה האחרונה שאנו מקוים במהרה בימינו תהיה על ידי בחינת חצות, על ידי הכשרים והיראים העומדים בכל לילה בחצות, שעל ידי זה הם ממשיכים על עצמם בחינת קדושת חצות לילה, שאז מתעורר חסד גדול, שעל ידי זה זוכין להמשיך עליהם תמיד בחינת התעוררות השינה שבחצות לילה, להמשיך עליהם בחינה זאת תמיד, דהיינו שבכל עת שרוצים להפיל עליהם שינה וקטנות גדול מאד. אפילו אם מפילים אותם כמו שמפילים ח"ו, אפילו אם עבר עליו מה שעבר, אף על פי כן יתעורר תמיד דייקא מתוך תוקף הקטנות בבחינת קימת חצות הנ"ל. דהיינו על ידי בחינת העוד מעט טוב שמוצא בעצמו וכנ"ל.

ועל כן משה לא ידע עדיין לכווין היטב חצות אימת. כי אז היה עדיין קודם מתן תורה ולא היה עדיין אתערותא דלתתא, כי לא היה עדיין כל כך צדיקים שעמדו בחצות ועסקו בתורה מחמת שהיה קודם מתן תורה. ועל כן היה קשה לכווין היטב נקודת חצות. ואפילו למאן דאמר שגם משה ידע, אבל לא היה יכול לדבר בזה כל כך, והיה מתיירא עדיין שמא יטעו וכו'. כי עדיין לא היה יכול להמשיך הארה זאת באיתגליא מחמת שהיה קודם מתן תורה.

אבל דוד הוה ידע, כי כינור היה תלוי למעלה ממטתו. וכח הכינור נמשך מהתורה כמובא בדברי אדומו"ר ז"ל. כי הכינור של דוד היה של חמש נימין כנגד ה' חומשי תורה, והוא היה מעוררו משינתו עד שידע לכווין השעה והנקודה של חצות. כי דוד הוא בחינת משיח שעוסק תמיד בתיקון נפשות ישראל לעוררם משינתם על ידי בחינת הנ"ל, על ידי הנקודות טובות שמוצא בכל אחד, ומלמד לכל אחד ומאיר בלבו שיוכל לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו נקודות טובות תמיד כדי לעוררו משינתו ונפילתו שלא יפול לגמרי ח"ו.

והעיקר לכווין בעת שכמעט כמעט יפול ח"ו, אז דייקא יאיר בו בחסדו להצילו ולעוררו בבחינת "כי יפול לא יוטל" וכו' (תהילים לז, כד), בחינת צופה וכו' ה' לא יעזבנו בידו. בבחינת "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב" וכו' (דברים לב, לו) ואמר וכו' "ראו עתה כי אני אני הוא" וכו' (דברים לב, לט).

וכל זה בכח התורה שכבר קבלנו על ידי משה רבינו ועל ידי כל הצדיקים שהיו עד הנה, שפירשו לנו דרכי התורה היטב, ועל כן דוד הוה ידע חצות אימת על ידי הכינור הנ"ל, כי היה יודע נגן. כי כל הלימוד הקדוש הנ"ל לחפש הטוב ולהחיות את עצמו על ידי זה. כל זה הוא בחינת ניגונים קדושים היוצאים מכינור של דוד בחינת אזמרה דייקא כנ"ל, בחינת עורה וכו' הנבל וכנור אעירה שחר כנ"ל. ועל ידי זה זכה דוד לידע לכווין נקודת חצות הנ"ל, שבזה תלויה הגאולה האחרונה בכלליות ובפרטיות על כל נפש מישראל. כי דוד הוא משיח שעל ידו תהיה הגאולה האחרונה שהיא גאולה שלימה שאין אחריה גלות. והעיקר על ידי בחינת זמירות וניגונים הנ"ל, בבחינת משיח אלקי יעקב ונעים זמירות ישראל, היינו על ידי בחינת אזמרה הנ"ל. במהרה בימינו אמן.

והבן הבינם היטב, כי אי אפשר לבאר הכל, רק כל אחד כפי מה שעובר עליו כל ימי חייו בימי נעוריו ובימי זקנותו, יכול להחיות את עצמו תמיד על פי כל דברינו אלה, שמביאים קצת אמיתת העצה והלימוד הקדוש של אזמרה לאלקי בעודי, שהזהירנו אדומו"ר ז"ל מאד מאד לילך בו. אשרי שיאחז בו.

מועתק בחלקו מאתר http://breslev.eip.co.il/?key=2844

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות השכמת הבוקר/הלכה ב (עריכה)

הלכה ב

"יתגבר כארי לעמוד בבוקר שיהא" וכו', היינו שיקום בזריזות בלי עצלות, וזה בחינת אמונה, כמו שכתב רבנו, שזריזות הוא בחינת אמונה. כי בלילה האמונה בין הקליפות, ובבוקר נתגדלה ונתעוררה האמונה, על כן צריך לקום מן השינה בזריזות לחזק עצמו באמונה כדי לבנות ולגדל את האמונה. וזהו: שיהא הוא מעורר השחר, היינו בחינת אילת השחר, בחינת מלכות, בחינת אמונה.

וזה בחינת שבירת תאוות ממון, שעל ידי זה יכולין להעלות הנפשות ולהמשיך תורה, כמו שכתוב בהתורה "אשרי העם - השגחה", עיין שם. כי בכל יום ויום צריכין לקבל את התורה מחדש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: "אשר אנכי מצווך היום" - בכל יום יהיו דומין בעיניך כחדשים. וקבלת התורה הוא על ידי שמעלין את הנפש ומחדשין אותה, כמבואר שם. וזה נעשה על ידי שבירת תאוות ממון כנ"ל, שזה בחינת התעוררות השינה בזריזות בבחינת אמונה כנ"ל, כי תאוות ממון, הוא בחינת כפירות, בחינת לילה, בחינת חֹשך, אנפין חשוכין, בחינת עצבות ועצלות, בחינת מיתה, בחינת שינה שהיא אחד מששים במיתה. וצריך שיהיה לו התגברות לשבר את השינה, שהיא בחינת מיתה, בחינת תאוות ממון. ואזי יוכל לחדש את נפשו ולהעלות ולהמשיך תורה.

ואזי כשמשבר את השינה, את תאוות ממון, אזי אדרבא, השינה היא טובה לו דיקא, כי על ידי השינה מחדש נפשו, בבחינת "חדשים לבקרים רבה אמונתך". וכן על ידי הממון מחדש נפשו על ידי משא ומתן באמונה, שהוא בחינת שינה, כמו שכתוב בהתורה "אשרי העם - זרקא".

וזה פירוש "עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתֶך", היינו עד מתי תשכב ותישן בעצלות, מתי תשבר את השינה, שאז אדרבא, על ידי השינה יתחזק מֹחו ויתחדש נפשו כנ"ל, וזהו "מתי תקום משנתך", היינו שיהיה לך תקומה שיקום ויתרומם נפשך על ידי השינה.

וכשזוכה להעלות נפשו על ידי שבירת השינה, על ידי זה עושה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וזהו: "שיהא הוא מעורר השחר, לעורר אילת השחר לזיווג. וזה פירוש: "יתגבר כארי", הוא בחינת לקוטי הנפשות להעלותם, כמו שכתב רבנו בהתורה "אשרי העם", בחינת "אריתי מורי עם בְשָׂמִי". ועל ידי זה ממשיכין השגחה שלמה, על ידי שנתקרבין להכח הראות על ידי התורה, וזהו: "שויתי ה' לנגדי תמיד", היינו שהשגחתו עלינו תמיד.

וזה שכתוב: שראוי לכל ירא שמים שיהא מצר ודואג על חורבן בית המקדש, כי כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. נמצא, על ידי שמצר ודואג על הבית המקדש, זה בחינת בנינו. ובנין בית המקדש הוא בחינת בנין הדעת, שעל ידי זה יכולין להעלות נפשות כנ"ל, כמבואר בסימן י"ג הנ"ל, עיין שם. וזה בחינת קימת חצות שמשברין השינה, שהוא בחינת תאות ממון, ומתאבלין על ירושלים וחורבן בית המקדש ועל ידי זה בונין אותו, ועל ידי בחינת בנין בית המקדש, על ידי זה יכולין ללקט הנפשות ולהעלותן.

ועל כן חצות ממתיק דינים, כי משברין את השינה שהיא בחינת מיתה, בחינת כפירות כנ"ל, כי כל זמן שיש עבודה זרה [בעולם, חרון אף בעולם] וכו', ועל ידי קימת חצות מקימין את האמונה וממשיכין חסדים. וזה שכתב רבנו שחצות מסוגל כמו פדיון, "כמו פדיון" דייקא, כי הפדיון הוא בחינת צדקה שמשבר תאות ממון וממתיק הדינים. וכן חצות הוא שבירת השינה, שהוא בחינת תאות ממון כנ"ל, שעל ידי זה ממתיקין דינים כנ"ל.

מקורות

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות השכמת הבוקר/הלכה ג (עריכה)

הלכה ג

אות א

יתגבר כארי לעמוד בבוקר שיהא הוא מעורר השחר.

על פי התורה "ויסב אלהים", עיין שם (בסימן ס"ב) מבואר שם שיש חילוק בין הקושיות. כי יש קושיא שיכול האדם להבין תירוץ על קושיא זו - על זה נאמר "ודע מה שתשיב" ^[1] וכו'. כי האמת מה שהגביל ה' יתברך לשכל האנושי שיוכל להבין הוא מצוה גדולה לחדד השכל להבין הדבר על בוריו. ועל זה נאמר "ודע מה שתשיב לאפיקורוס". אבל יש קושיא שאינו באפשרי לשכל האנושי להבין תירוץ על קושיא כזו, רק לעתיד לבוא יתגלה התירוץ - אסור לאדם לעיין בהם, וכל מי שסומך על שכלו ומעיין בה, על זה נאמר ^[2] "כל באיה לא ישובון", כי על קושיא כזו אסור לסמוך על שכלו, רק להעמיד על אמונה. ואפילו אלו הקושיות שיש עליהם תשובה, לפעמים נסתמו שבילי השכל ואינו יודע להשיב, ונזרקה בו אפיקורסות וכו'. וזאת האפיקורסות היא לכל אחד לפי בחינתו יכול להבין בין רב למעט, כי צריך לעבוד את ה' בשני יצרין וכו'.

ובאמת אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו והקב"ה עומד בשעת התפילה ושומע התפילה, ודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול, והיה מדקדק מאד לכוין את דבריו. ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם, בשביל זה אינו מתלהב כל כך ואינו מדקדק כל כך וכו'. וכל זה נמשך מהסתרת הידיעה, מבחינת מחלוקת בחינת "חָלַק לבם" ^[3], בחינת הקושיות שבאין על ידי שנסתמו שבילי השכל עד שאינו יודע להשיב על אפיקורסות שבלבו.

והתיקון לזה המחלוקת שבלב הוא ללמוד פוסק. שעל ידי זה זוכה לשלום וכו'. ועל ידי זה זוכה לבטל הקושיות שבלבו, וזוכה להתפלל בלב שלם, בבחינת "בכל לבבך" - בשני יצריך ^[4]. וזהו ^[5] "אודך ביושר לבב בלמדי משפטי צדקך" וכו', עיין שם. אבל הקושיות שאין עליהם תירוץ, אסור לעיין בהם, רק לחזק את עצמו באמונה.

וכשיש לו אמונה בשלימות יוכל להיות על ידי אכילתו יחוד קוב"ה ושכינתיה וכו'. כי הבירור של המאכלים הוא על ידי אמונה וכו'. ועיקר שלימות וקישוטי אמונה, היינו לקרב דווקא המרוחקים וכו'. ולזה צריכין להעלות ניצוׂצי הדיבור. ואז הופך את עצמו הדיבור ומלקט שארי ניצוצות הקדושה מן הקליפות וכו'. ולהעלות ניצוצי הדיבור צריך לתענית וכו'. כי על ידי תאות אכילה ושתיה, שהם ראשי התאוות, כשמתגברים ח"ו, הם ממשיכין את הדיבור לגלות מצרים וכו'. ואז צריכין לדַבֵּק אחורי הקדושה שלא יינקו. ודבקות אחורי הקדושה הוא על ידי התענית וכו'.

גם כי עיקר כל הדברים הן ההתחלה, כי כל ההתחלות קשות וכו' וכו'. ואז כשנתדבקין אחורי הקדושה, שאי אפשר להקליפות ליכנס לשם ולינוק. ואז נתגלין הפנים של הקדושה וכו', כדי להוציא בלעם מפיהם וכו'. ואז פונים כל הרחוקים לאמונת ישראל, בבחינת "אז אהפּׂך אל כל העמים שפה ברורה" ^[6]. אהפוך דייקא, שהשפה ברורה, בחינת הדיבור שנתברר מביניהם, הוא הופך פניו אל העמים. כדי ללקט מהם שארי ניצוצות הקדושה. ואז נתקיים "לקרוא כולם בשם ה'" וכו'. וזהו בחינת קישוטי האמונה כנ"ל.

וזהו "עולֵימתא שפּירְתא דלית לה עיינין" וכו' ^[7] נפקת בצפרא ואתכסיא ביממא. כי האמונה מתחדשת אצל האדם בכל בקר, בבחינת "חדשים לבקרים רבה אמונתך" ^[8]. ומתכסיא ביממא - מחמת טרדות עסקי העולם נתכסה האמונה וכו'.

וזהו "ויגש אליו יהודה" ^[9] - "דא תקרבתא דמלכא במלכא" ^[10]. "כי כמוך כפרעה". מה פרעה גוזר ואינו מקיים וכו', אף אתה גוזר ואינך מקיים, כי הצדיק מבטל וכו'. עיין שם כל זה היטב.

אות ב

וזה בחינת יתגבר כארי לעמוד בבוקר שיהא הוא מעורר השחר, כי האמונה היא בחינת מלכות שנקראת שחר, בחינת אילת השחר כידוע. כי עיקר שלמות האמונה הוא בבקר, בבחינת "חדשים לבקרים רבה אמונתך", שזהו בחינת נפקת בצפרא כמבואר לעיל בהתורה הנ"ל, ובשביל זה נקראת האמונה שחר כנ"ל. ועל כן צריך כל אחד להתגבר כארי ולהשתדל מאד שיעמוד בבוקר השכם קודם עלות השחר, כדי שיעסוק בתורה ותפילה. להעלות ולהשלים לגדל את האמונה הקדושה, שזהו בחינת שיהא הוא מעורר השחר, בחינת "אעירה שחר"^[11], היינו שיזכה על ידי עבודתו קודם אור היום לעורר השחר, שהוא בחינת האמונה, שצריכה להגדילה ולהשלימה עד אור היום, שאז עיקר עלייתה ושלמותה, בבחינת "חדשים לבקרים" וכו', בחינת נפקת בצפרא כנ"ל.

ועיקר שלימות העבודה הוא להתגבר מאד לעמוד בכל לילה בחצות הלילה, כמבואר בזוהר הקדוש בכמה וכמה מקומות מגודל האזהרה שמחויב כל מי שנָגע יראת ה' בלבו לעמוד בחצות לילה דוקא. כי עיקר שלמות האמונה הקדושה הוא על ידי שמבטלין ומשברין ומבערין מדעתו שני מיני קושיות וכפירות הנ"ל, שהם הקושיות שאי אפשר להשיב עליהם שום תשובה ותירוץ, כי עליהם "נאמר כל באיה לא ישובון", וצריכין לסמוך רק על אמונה לבד וכנ"ל. ועוד יש קושיות שאפשר ליישבם וכו', וגם אלו הקושיות לפעמים נסתמו שבילי השכל ואי אפשר ליישבן. ואלו הקושיות הם לכל אחד ואחד לפי בחינתו, לפי השכל של כל אחד ואחד. והתיקון לזה לזכות לפתוח את הדעת ולגלות שבילי השכל הוא על ידי לימוד פוסקים וכו' כנ"ל. ואז זוכין לשלום ונתבטל המחלוקת שהם בחינת כפירות ואֶפיקורסות, וזוכין לדעת להשיב על אפיקורסות שבלבו וכו' כנ"ל.

ובשביל זה צריכין להתגבר לקום בחצות לילה, כי יום ולילה שהם בחינת אור וחשך, הם בחינת דעת וכסילות שהוא הסתרת הידיעה, כמבואר בדברי רבינו ז"ל בהתורה "דִרשו וכו'" (סימן ל"ז), שהדעת הוא בחינת אור, והכסילות, בחינת הסתרת הידיעה, הוא בחינת חשך. כי החשך נמשך מחשכת הדעת, שהוא הסתרת הידיעה, שמשם נמשכין אלו הקושיות הנ"ל. כי איתא בזוהר "כד פָריש לֵיליא גדפהא, אזי מסתתמין תרעין דגן-עדן, ונימוסי גרדונין נפקין בעלמא, ועלמא איתנהג על יְדא דמטרוניתא" ^[12]. היינו כי בלילה אז מתגבר החשך, שהוא העדר הדעת, שהוא סתימת תרעין דגן-עדן, שהם בחינת שבילי השכל. ואז נימוסי גרדונין נפקין בעלמא, שהם בחינת הדינים והקליפות, שעיקר אחיזתם בכפירות וקושיות הנמשכין על ידי הסתלקות הדעת בלילה, שהוא בחינת סתימת תרעין דגן-עדן כידוע וכנ"ל. וכדין עלמא איתנהג על ידא דמטרוניתא, שהוא בחינת המלכה הקדושה, שהוא בחינת האמונה הקדושה. כי בלילה, בעת החשך, הסתלקות הדעת, אז צריכין להתחזק רק באמונה לבד, שהיא בחינת מלכות, בחינת מטרוניתא הנ"ל. וזה בחינת "ואמונתך בלילות^[13], וכמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (בסימן ל"ה), עיין שם.

וזהו בחינת השינה שבלילה, כי בלילה אז נמשך החשך בעולם, ועיקר החשך נמשך מהחשך העליון, שהוא בחינת עומק המושג, בחינת "יָשת חשך סתרו" ^[14], שהם בחינת הקושיות שאי אפשר ליישבן, ואי אפשר למצוא עליהם תירוץ בעולם הזה בשום אופן. שאלו הקושיות הם בחינת חשך המסתירין התגלות אלקותו יתברך. וזה החשך אי אפשר לסלק על ידי שום דעת כי אם על ידי אמונה לבד כנ"ל. כי אי אפשר למצוא תירוץ על אלו הקושיות, וצריכין לסמוך רק על אמונה לבד כנ"ל.

וזהו בחינת שינה של לילה, כי שינה הוא בחינת הסתלקות הדעת. ואז בשעת שינה נכנס הדעת לתוך אמונה ונתחדש שם, בבחינת "חדשים לבקרים רבה אמונתך", כמבואר בדברי רבנו ז"ל בהתורה "אשרי העם וכו'" עיין שם (בסימן ל"ה). היינו בשעת חֶשְכת לילה, דהיינו כשמתחילין לשלוט בעולם אלו הקליפות והכפירות והקושיות שאי אפשר ליישבן, שהם בחינת חשכת לילה, אז צריכין לשינה, שהיא תיקון ונַיחא לַמוחין, כי אז צריכין לסלק דעתו לגמרי, שזהו בחינת שינה, הסתלקות הדעת, ולסמוך רק על אמונה לבד, שזהו עיקר בחינת שינה, שמסלקין אז הדעת לגמרי וסומכין רק על אמונה, שהוא בחינת קבלת עול מלכות שמים, שמקבלין על עצמן קודם השינה על ידי קריאת שמע שעל המיטה, שהוא אמונת היחוד. כי בשעת שינה נכנסין המוחין לתוך אמונה, כי כנגד אלו הקושיות שאי אפשר ליישבן, שהם בחינת תוקף החשך של לילה, שם צריכין לסלק דעתו לגמרי בבחינת שינה ממש, ולסמוך רק על אמונה לבד.

אות ג

וזהו בחינת קימת חצות, כי אף על פי שהשינה הוא תיקון גדול להמוחין, כי נתחדשין על ידי האמונה בשעת שינה כנ"ל, אף על פי כן צריכין ליזהר לקום בחצות לילה. כי הלילה, שהוא החשך, העדר הדעת, כלולה משני חלקים שהם: חצות לילה הראשון וחצות לילה השני, כמובא ^[15], שהם כנגד שני הקושיות הנ"ל.

כי חצות לילה הראשון, אז החשך והדין גדול ביותר, כי אז נמשך החשך מבחינת הקושיות שאין עליהם תשובה, שאלו הקושיות הם בחינת תוקף החשך, כי אי אפשר ליישבן. ועל כן אז צריכין שינה, שהוא הסתלקות הדעת, כי אז צריכין לסלק דעתו לגמרי ולסמוך רק על אמונה, שזהו בחינת שינה כנ"ל. אבל בחצות לילה, אז נמתק הדין, ואז נסתלקין מן הדעת אלו הקושיות הנ"ל, ואז צריכין לקום ולעסוק בתורה ועבודה. ועל ידי זה ממשיכין הדעת ופותחין שבילי השכל כדי לזכות לדעת שלם, ליישב ולהבין תירוץ על אלו הקושיות שאפשר לישבן כנ"ל.

וזהו "חצות לילה אקום להודות לָך על משפְטי צדקך" ^[16]. על משפטי צדקך דייקא, כי קימת חצות לעסוק בתורה כדי להמשיך הדעת וכו' כנ"ל, זהו בחינת לימוד הפוסקים הנ"ל, שעל ידי זה ממשיכין הדעת ליישב אלו הקושיות שאפשר ליישבן, שזה זוכין על ידי עסק התורה בחצות כנ"ל. וכמובא בזוהר הקדוש ^[17], ובדברי רבנו ז"ל (סימן קמ"ט), שעל ידי קימת חצות, ועל ידי שעוסקין אז בתורה, על ידי זה נמשך הדעת. היינו כנ"ל, כי אז בחצות לילה השני נמתק הדין, ואין החשך נמשך אז רק מבחינת הקושיות שאפשר ליישבן, רק שנסתמו שבילי הדעת שזהו בחינת חשכת לילה. ועל כן צריכין אז לעסוק בתורה כדי לפתוח שבילי הדעת, כדי לזכות לדעת שלם באור היום, כדי להעלות ולגדל את האמונה בשלימות בעלות השחר שאז היא נשלמת בבחינת "נפקת בצפרא", שזהו בחינת "שיהא הוא מעורר השחר" כנ"ל.

אות ד

וזהו שנסמך שם בשלחן ערוך "שויתי ה' לנגדי תמיד" זה כלל גדול בתורה, כי אין דומה ישיבת האדם ותנועותיו וכו', כמבואר בשלחן ערוך. היינו שצריכין לידע ולהאמין שמלא כל הארץ כבודו והוא יושב ועומד וכו', תמיד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וכו', כי זה זוכין על ידי שמעוררין השחר, על ידי קימת חצות, שעל ידי זה ממשיכין הדעת וכו' כנ"ל עד שזוכין לידיעה שלמה שמלא כל הארץ כבודו כמבואר היטב בהתורה הנ"ל. ועל כן נסמך בשלחן ערוך: שיויתי ה' לנגדי תמיד וכו', דהיינו לידע שמלא כל הארץ כבודו להתעוררות השחר, כי הא בהא תליא כנ"ל, כי זוכין לידיעה שלמה בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו על ידי הדעת שממשיכין על ידי קימת חצות, שהוא בחינת לשון הפוסקים, בחינת "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך" כנ"ל. וזהו "להודות לך", בחינת "אודך ביושר לבב בלמדי משפטי צדקך" המבואר בהתורה הנ"ל, שזה זוכין על ידי חצות כנ"ל.

וקימת חצות, זהו עיקר בחינת התעוררות השחר הנאמר בשלחן ערוך, כי העיקר לקום בחצות. וגם מי שאינו יכול לעמוד בחצות, כשמתגבר על כל פנים לעמוד קודם אור היום לעסוק בתורה ועבודה, על ידי זה פותח שבילי השכל וכו', לפי בחינתו כפי עבודתו, שעל ידי זה זוכין לדעת בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו, כי נסתלקין הקושיות הנ"ל כנ"ל. ועל כן נסמך לזה "שויתי ה' לנגדי תמיד" וכו', דהיינו לדעת שמלא כל הארץ כבודו, כי הא בהא תליא כנ"ל. כי עיקר התעוררות השחר הוא בשביל תיקון התפילה, כדי לזכות להתפלל בשחרית בכונה גדולה בלב שלם, כי על ידי התעוררות השחר שעוסקין אז בתורה ועבודה, על ידי זה נפתחין שבילי השכל וזוכין לבטל הקושיות האפיקורסות. ואז זוכין לדעת שלם שמלא כל הארץ כבודו, שזהו בחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד" וכו' כנ"ל. ועל ידי זה שיודעין בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו, על ידי זה זוכין להתפלל בכוונה גדולה, כי כשיודע שה' יתברך עומד עליו בשעת התפילה ושומע ומאזין ומקשיב כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו, אזי בודאי יתלהב מאד בתפילתו וידקדק מאד לכוון דבריו, כמבואר לעיל, ולידיעה זו בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו זוכין על ידי קימת חצות שהוא בחינת התעוררות השחר כנ"ל. נמצא, שקימת חצות מסוגל לתפילה בכוונה. וכן מובן בכונת האר"י ז"ל שקימת חצות הוא תיקון והכנה לתפילה.

אות ה

ועל כן אסור לאכול קודם התפילה, ובזהר ובכתבים מחמיר מאד מאד, ואפילו כשקם בחצי הלילה אסור לאכול ולשתות עד אחר התפילה. וכל האוכל ושותה אז, נחשב כעונן ומנחש רחמנא ליצלן, עיין שם. לא כאשר רבו עתה המתפרצים בעם לשתות קודם התפילה עד שנעשה אצלם כהיתר ותולין עצמן באילן גדול, מה שמצאו כמה צדיקים שהיו חולים גדולים ושתו קודם התפילה, כי היו מוכרחים לזה. והם מתדמים אליהם כקוף בפני אדם ומעקמין את עצמן אחריהם וממלאים כרסם בשתית קאווי קודם התפילה, אוי להם, ואוי לנפשם, כי הוא איסור חמור מאד כמבואר בדברי רבותינו ז"ל, ובפרט בזהר הקדוש ובכתבים. ואין לנו לדמות עצמנו לצדיקים גדולים אשר רוח אחרת להם, ובפרט שהיו חולים גדולים. וגם כי רוב הצדיקים לא נהגו כך.

ורבינו הקדוש ז"ל סיפר שמעולם לא שתה אפילו מים קודם התפילה, אף על פי שמדין השלחן ערוך מותר לשתות מים, אף על פי כן הוא לא שתה אפילו מים קודם התפילה.

נחזור לעניננו, שעל פי הנ"ל מבואר קצת ענין האיסור לאכול ולשתות קודם התפילה. כי מבואר בהתורה הנ"ל. שתיקון האמונה הוא על ידי שמעלין ניצוצי הדיבור וכו'. שזה זוכין על ידי התענית וכו', כי על ידי תאות אכילה ושתיה אזי מתגברין הקליפות שהם בחינת שרי פרעה, וממשיכין את הדיבור לתוך בחינת מיצר הגרון, ואינו יכול לדבר שום דיבור לפני השם יתברך וכו'. והתיקון לזה הוא תענית. שעל ידי שמרעיב את עצמו, על ידי זה ממשיך מימי החסדים ללחלח מיצר הגרון לקיים קרא בגרון אל תחשוך וכו' (ישעיה נ"ח), ועל ידי זה נתתקן האמונה בשלימות וכו', כמבואר שם כל זה היטב עיין שם.

ועל כן אסור לאכול ולשתות קודם התפילה. כי צריכין להרעיב עצמו קודם התפילה, שזהו בחינת תענית שעות שבכל יום מרעיבין עצמן ומתענין קודם התפילה. ועל ידי זה ממשיכין הארה מבחינת תענית לדבק אחורי הקדושה, כדי להוציא הדיבור ממיצר הגרון, כדי לקשט האמונה הקדושה המתחדשת בכל בקר, כדי לזכות לדיבור של התפילה בשלימות.

כי התפילה היא בחינת אמונה כידוע, שהיא נשלמת על ידי תיקון הדיבור. כי עיקר התפילה הוא בדיבור דוקא. ושלימות הדיבור הוא על ידי שמרעיב עצמו בתענית. ומשבית תאוות אכילה כנ"ל. ובשביל זה צריך כל אחד מישראל להתענות ולהרעיב עצמו על כל פנים קודם התפילה, שאז איסור גדול מדינא לאכול ולשתות כנ"ל. כי צריכין בכל יום קודם התפילה להרעיב עצמו להמשיך בחינת תענית כדי לתקן הדיבור של התפילה שהוא בחינת תיקון וקישוטי האמונה וכו' כנ"ל כמבואר בהתורה הנ"ל עיין שם.

גם כי התענית שמדבק אחורי הקדושה. זהו בחינת כח ההתחלה, שחוזרין פניו בכל פעם אל ההתחלה לקבל כח מההתחלה שהוא עיקר. כי כל ההתחלות קשות כמבואר היטב בהתורה הנ"ל. וכמבואר בסופו שם שבשביל זה צריכין להשתדל להתחיל בכל פעם מחדש. ולא תהיה העבודה ישנה אצלו. כי עיקר כח העבודה הוא כפי ההתחלה, ועל כן צריך להתחיל בכל פעם מחדש. כי אולי לא היתה התחלתו בתחילה כראוי. על כן צריך להתחיל עתה. וכן בכל יום ובכל פעם עיין שם.

ועל כן בכל בקר קודם התפילה צריכין להתענות לבלי לאכול קודם התפילה. כדי להוציא הדיבור ממיצר הגרון וכו' כנ"ל. על ידי שחוזרין אל ההתחלה שהיא בחינת דביקות אחורי הקדושה, שחוזרין בכל פעם אל האות הראשון כמבואר שם, עיין שם. וזה צריכין בבקר. כי בכל יום ויום בבקר צריכין להתחיל לעסוק בעבודת ה' מחדש בבחינת חדשים לבקרים וכו'. כאילו לא התחיל עדיין מעולם כלל. וכמו שאמרו רז"ל (דברים ו') אשר אנכי מצוך היום, בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים (ספרי שם), וכן דרשו על פסוק (דברים כ"ז) הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם וכו'. שבכל יום יהיה דומה בעיניך כאילו היום באת עמו בברית (פירוש רש"י) וכו':

מקורות

1. אבות פ"ב
2. משלי ב' י"ט
3. הושע י' ב'
4. ברכות נ"ד
5. תהילים קי"ט ז'
6. צפניה ג' ט'
7. סבא משפטים צ"ה
8. איכה ג' כ"ג
9. בראשית מ"ד י"ח
10. זהר ויגש דף ר"ו
11. תהילים נ"ז
12. סידור האר"י ז"ל "קול יעקב" דף קמ"ב
13. תהילים צ"ב נ'
14. תהילים י"ח י"ב
15. זהר לך-לך צ"ב)
16. תהילים קי"ט ס"ב
17. זהר בשלח נ"ז

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות השכמת הבוקר/הלכה ד (עריכה)

הלכה ד

אות א

על פי התורה מישרא דסכינא וכו' בסימן למ"ד, עיין שם כל התורה.

והכלל, כי צריך כל אדם לבקש ולחפש מאד מאד אחר רבי אמיתי הגדול במעלה מופלגת מאד שיוכל להאיר בו השגת אלקות. כי השגות אלקות אי אפשר להשיג כי אם על ידי כמה צמצומים וכו' שהם בחינת סיבובים והקדמות, כמו המלמד שלומד עם התינוק, וכו'. וכל מה שהוא קטן במעלה ביותר, וכל מה שהוא חולה ביותר, הוא צריך רופא גדול ביותר, דהיינו רבי גדול ביותר שיהיה גדול במעלה כל כך עד שיוכל לרפא אותו גם כן, ויוכל לסבב עצמו גם כן עד שיכניס בו השגות אלקות שזה עיקר התכלית וכו'.

ומבואר שם שאלו הצמצומים שהם בחינת ההקדמות וכו' שעל ידם באים להשגות אלקות, הם בחינת חכמה תתאה, בחינת מלכות, בחינת שערות, בחינת (תיקון ע') שיעורין דאתוון דאורייתא, בחינת (שם קי"ג) שערא אוכמא, (שם קי"א) שערא בעיגולא, בחינת (שיר השירים א') שחורה אני ונאוה שזהו בחינת אברהם תיקן שחרית וכו'. וצריכין להחיות את המלכות וכו' על ידי אור הפנים המאיר בשלש רגלים וכו'. ולפעמים נופלת המלכות, היא בחינת ד', להד' מלכויות שהם חכמות חיצוניות. ומי יוכל לסבול את קול הצעקה כשנופלת המלכות ביניהם בחינת (קהלת ט') זעקת מושל בכסילים, שהכסיל רוצה להתחכם וכו'. וצריכין לחתכה מהם בבחינת חתכו לד'. וזה על ידי החסד שמתגלה על ידי התוכחה וכו', עיין שם כל זה היטב:

אות ב

וכל זה נעשה בכל בוקר, שאז בשחרית עולה אילת השחר, שהוא בחינת עליות עמוד השחר, שהוא בחינת מלכות חכמה תתאה הנ"ל שנקרא שחר, כי הוא מצמצם הראות שכל השגות אלקות על ידה.

ועל כן צריכין להתגבר מאד לעמוד בבוקר השכם כדי לעסוק בתורה ועבודה, כדי שיגדל ויעלה ויעורר בחינת השחר הנ"ל, בחינת חכמה תתאה הנ"ל, בבחינת (תהלים נ"ז) עורה כבודי וכו' אעירה שחר, כדי שיזכה לבחינת השגת אלקות להכיר אותו יתברך אשר לכך נוצרנו. כי כל אדם מוכרח שיבוא לזה, כי רק בשביל זה בא לעולם. וכל העולמות נבראו רק בשביל זה, בגין דישתמודעין ליה:

אות ג

וזה בחינת התעוררות השינה. כי עיקר השינה נמשך מחמת שזאת הבחינה שהיא בחינת מלכות השכל התחתון הנ"ל, היא סמוכה לחיצונים, כי היא מדריגה האחרונה של הקדושה כידוע. על כן לפעמים היא נופלת אליהם כנ"ל. דהיינו שנופלת לתוך בחינת הד' מלכיות שהם בחינת חכמות חיצוניות, שהם רוצים להמשיך זה השכל אליהם, להתגבר על ידי זה השכל בחכמות חיצוניות שלהם וכו', כמו שכתוב שם.

ואזי צריכין שינה. היינו כל זמן שיכולין להשתמש עם זה השכל בקדושה, שיוכל לסבב על ידם לבא להשגת אלקות, הוא מצוה גדולה להשתמש עמו כפי מה שיוכל כל אחד לפי ערכו. אבל כשהשכל מתחיל ליפול, ומתגברים עליו בלבולים שזה נמשך מבחינת הנ"ל, שבחינת החכמות חיצוניות שהם הד' מלכיות רוצים להתגבר להמשיך זה השכל אליהם, אז צריכים לישן שהוא הסתלקות הדעת, דהיינו לסלק דעתו לגמרי. ומשם עיקר בחינת השינה.

ועל כן בשעת שינה, הנשמה שהיא השכל באה בתוך אמונה, כמו שכתוב (איכה ג') חדשים לבקרים רבה אמונתך. כי אז צריכים לסלק השכל לגמרי ולסמוך רק על אמונה לבד. ועל כן בעת שינה, סטרא דמותא שליט, כמובא בזוהר הקדוש (וישב קפד ע"ב), כי אז מסתלק החיים שנמשך מאור הפנים ומתגברים בחינת הד' מלכיות שהם סטרא דמותא. ואז עיקר הקיום על ידי אמונה, על ידי שקורין קריאת שמע שעל המטה בכוונה שהיא בחינת אמונה.

כי בעת שחכמות חיצוניות, שהם כלל כל מיני בלבולים שיש לכל אדם שבעולם, וכל המחשבות רעות וזרים והרהורים ורעיונים רעים, שכולם נמשכין מבחינת הקליפות שהם הד' מלכיות שהם חכמות חיצוניות, כשהם מתחילים להתגבר על השכל, אזי צריכין לסלק הדעת לגמרי ולסמוך על אמונה, שזהו בחינת שינה שהוא הסתלקות הדעת, שאז באה הנשמה בתוך אמונה כמו שכתוב במקום אחר (ח"א סימן לה).

ואף על פי שהשינה היא טובה גדולה, אבל צריכין להתגבר שלא יישן יותר מדאי. ועל כן צריכין להתגבר כארי לעמוד בבקר לשבר השינה ולעסוק בתורה ותפילה, כדי לחתוך ולהעלות את המלכות ח"ת^[1] מהם, כדי לזכות על ידי זה להשגות אלקות כנ"ל.

וזה שויתי ה' לנגדי תמיד, שיזכה להכיר את השם יתברך, דהיינו שישיג אלקותו יתברך עד שישוה אותו יתברך לנגדו תמיד ולא ישכח אותו כרגע:

אות ד

וזה פירוש הפסוק הזה "שויתי ה' לנגדי תמיד", היינו השגות אלקות כנ"ל. "כי מימיני בל אמוט". כי עיקר בנין המלכות חכמה תתאה הנ"ל הוא על ידי בחינת ימים שהוא חסד כמו שכתוב שם. כי על ידי החסד קוצרין אותה מהד' מלכיות ומעלין אותה אל אור הפנים שבשלש רגלים, שהוא בחינת שמחת הלב על ידי המצות שעושין בכל השנה וכו', עיין שם. וזהו, כי מימיני בל אמוט, היינו על ידי בחינת ימין שהוא חסד, על ידי זה בל אמוט, על ידי זה לא אמוט ולא אפול בשכלי אליהם ח"ו לבחינת חכמות חיצוניות ח"ו, רק אזכה להעלות שכלי עד שאזכה על ידו להשגות אלקות שהוא בחינת שויתי ה' לנגדי תמיד כנ"ל.

וזהו "לכן שמח לבי ויגל כבודי", שמח לבי, זה בחינת שמחת הלב של המצוות שעושין, שזהו בחינת אור הפנים שבשלש רגלים, שמשם חיות המלכות שהיא בחינת כבוד, בחינת מלך הכבוד. וזהו לכן שמח לבי, שהוא אור הפנים של שלש רגלים, בחינת לב שמח ייטיב פנים כמו שכתוב שם. ועל ידי זה ויגל כבודי, שנמשך שמחה וחיות להמלכות שהוא בחינת כבוד.

ועל ידי זה "אף בשרי ישכון לבטח", שהוא בשר הגוף. כי בשביל זה נברא האדם, שיבטש גופו על ידי עמל ויגיעה בתורה ומצוות. כי אדם לעמל יולד, זה עמל תורה כמו שאמרו רז"ל, כי צריכין לעמול בתורה ועבודה ולקדש ולטהר עצמו כל כך עד שיזכה להאיר גם בגופו הארות מהשגת אלקותו יתברך. כי הצדיק הגדול האמיתי מסבב עצמו בסיבובים נוראים כאלה ובצמצומים נפלאים כאלה, עד שיאיר בנו השגת אלקות גם בעודינו בגופנו כדי שיגיע גם להגוף הארה מזה. כי עיקר השלימות להודיע גם להגוף מכל ההארות וההשגות שהנשמה משגת, כמו שכתוב בהתורה חותם בתוך חותם. וזהו בחינת אף בשרי ישכון לבטח, שגם בשר הגוף ישכון לבטח על ידי שיזכה בחייו בעודו בגופו להכיר את בוראו על ידי הצדיק האמת שהאיר בו השגות אלקות וכנ"ל.

וזהו "כי לא תעזוב נפשי לשאול", שלא יפול חלקי המלכות שלי, בחינת תלמוד תורה שלי, שהוא בחינת נפשי, לא תעזוב לשאול ח"ו, שהם החכמות חיצוניות, שהם הסטרא אחרא והקליפות שחותרים להתגבר בכל עת על נפש האדם שהוא שלו, שצריך לבא שלא יצטרך לראות ולהסתכל לשם בכל עת להעלותינו משם, כי אם ח"ו אהיה בשאול ושחת, בודאי יהיה הצדיק הרבי האמת מסתכל שם בכל עת בצער גדול כדי להעלותינו משם. כי הוא עוסק בתקונים בכל עת. ועל כן בזכותו וכחו אני בטוח כי לא תעזוב נפשי לשאול, כדי ש"לא תתן חסידך" שהוא הצדיק האמת, "לראות שחת" וכנ"ל.

וזהו "תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך". שתודיעני האורח והדרך לבוא לחיים אמתיים, להמשיך חיות להחיות את בחינת המלכות ח"ת הנ"ל. שהוא על ידי אור הפנים שבשלש רגלים, שהוא בחינת שמחת הלב, בחינת שובע שמחות את פניך וכו', כנ"ל.

אות ה

וזה בחינת קימת חצות, שצריכין להתגבר מאד לקום בחצות לילה להתאבל מאד על חורבן בית המקדש, ועל ידי זה עיקר עליית המלכות מן החיצונים והקליפות הנ"ל כידוע בכוונות.

כי כשמתאבל על חורבן בית המקדש כאילו עוסק בבנינו, כי כל המתאבל וכו' זוכה ורואה בשמחתה. ועל ידי זה ממשיך על עצמו קדושת הבית המקדש, שם עיקר אור הפנים שממשיכין בשלש רגלים שהיו צריכין לעלות אל הבית המקדש לראות את פני ה' כדי לקבל אור הפנים כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל. נמצא שעיקר אור הפנים בבית המקדש, ועל כן צריכין לקום בחצות ולהתאבל מאד על חורבן בית המקדש. ועל ידי זה יזכה לפי בחינתו לראות בשמחתה ולהמשיך על עצמו משם חיות מאור הפנים שמאיר שם להחיות בחינת המלכות, בחינת חכמה תתאה, כדי לזכות להשגות אלקות וכנ"ל.

וזה שמזכירין עליית רגלים בתיקון חצות במזמור כאיל תערוג, כמו שכתוב "אלה אזכרה וכו' כי אעבור בסך אדדם עד בית אלהים", שהוא מה שהיו עולין ברגל לבית המקדש כמו שפירש רש"י שם, וזה בחינת ג' פעמים פנים שמזכירין שם, כמו שכתוב שם מה תשתוחחי נפשי וכו' כי עוד אודנו ישועת פניו וכו'. וכן שלש פעמים, כנגד שלש פעמים בשנה שהם השלש רגלים שהיו עולין בהם לקבל אור הפנים כנ"ל.

ועל כן צריכין לעסוק בתורה בחצות, כי כל אות ואות של התורה הקדושה כולם הם שיעורים וצמצומים קדושים להשיג אלקותו יתברך על ידי זה כמו שכתוב שם. ועל ידי התורה שעוסקין אז בלילה, נמשך עליו חוט של חסד ביום כמו שאמרו רז"ל. ועל ידי החסד הזה קוצרין וחותכין את המלכות ובונים אותה בשלימות בעליית השחר בבחינת והוכן בחסד כסאו, כנ"ל בהתורה הנ"ל, וכמובן בכוונות.

אות ו

ועל כן צריכין לזעוק מרה ולצעוק מאד בחצות על חורבן בית המקדש וכו', כדי לשתף עצמו עם השכינה ועם כל המצטערים בצרתה, אשר אי אפשר לסבול קול הזעקה והצעקה שיש שם כשנופלת המלכות ביניהם, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל, ומי יכול לסבול את קול הצעקה וכו' עיין שם.

ועיקר הצעקה צריכין לצעוק ביותר על הסתלקות הצדיקים האמיתיים שעסקו להכניס בנו השגת אלקות ונשארנו יתומים ואין אב. כי צריכין לבקש ולחפש מאד אחר צדיק אמת כזה כנ"ל. על כן צריכין לבכות ולזעוק מאד מאד לפני השם יתברך על זה ביותר, שיחוס וירחם עלינו ויחזיר לנו העטרה ליושנה, שיחזור וישלח לנו מהרה צדיקי אמת שישתדלו בתקנותינו, ויאירו בנו השגות אלקות להביאנו אל התכלית הטוב אשר לכך נוצרנו, אשר אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי הצדיק האמת הגדול במעלה מאד מאד, שיש לו כוח לרפאות חולים מדוכאים בחליי הנפש כמונו היום בעקבות משיחא, כאשר יודע כל אחד בנפשו, וכנ"ל.

אות ז

כי צריכין לנדד שינה מעיניו ומעפעפיו תנומה, לשוטט לבקש ולהרבות בתפילה ותחנונים שיזכה למצוא הצדיק האמת שיוכל לרפא אותו ולהכניס בו השגת אלקות כדי להציל את נפשו מני שחת, כמו שצעק על זה שלמה המלך עליו השלום בספר משלי (קפ' ו') כמו שכתוב "אל תתן שינה לעיניך ותנומה לעפעפיך, הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש", וזה על ידי שיבקש עד שימצא את הצדיק המנהיג האמת שיקרבהו להשם יתברך, כמו שכתוב שם במקרא הקודם הסמוך לזה, "עשה זאת איפא בני והנצל, כי באת בכף רעיך לך התרפס ורהב רעיך", ופירש רש"י הרבה רעים שיתפללו עליך לפניו. היינו צדיקי אמת שהם נקראים אחים ורעים להשם יתברך, שצריכין להכניע את עצמם כאסקופה הנדרסת ונרפסת לבקשם בכל תמצית כחו, עד שיזכה למוצאם (וכעין שפירש רש"י שם על לך התרפס עיין שם).

וזה שכתוב שם בסמוך "מעט שנות מעט תנומות מעט חבוק ידים לשכב, ובא כמהלך ראשך ומחסורך כאיש מגן". שצריכין למעט בשינה ותנומה כדי לבקש הצדיק האמת שנקרא מהלך ואיש מגן, כי הצדיקים נקראים 'מהלכים' עיין שם, שהולכים מדרגא לדרגא תמיד, כמו שכתוב (זכריה ג') ונתתי לך מהלכים בין העומדים וכו'. וגם נקרא הצדיק 'איש מגן' כי הוא מגן לכל החוסים בו. וזהו מעט שנות מעט תנומות וכו'. עד אשר תזכה שיבא כמהלך ראשך, ופירש רש"י דברים שאתה רש מהם ומחסורך יתמלא וכו'. היינו כל הדברים שאתה רש מהם וכל מה שחסר לך בגשמיות ורוחניות, הכל יבוא לך מהרה כמהלך וכאיש מגן. היינו כפי מעלת הצדיק שתזכה למצוא שנקרא מהלך ואיש מגן. כמו כן יבוא לך כל מחסורך וראשך. דהיינו הדברים שאתה רש מהם. כי כל החסרונות נתמלאים על ידי הצדיק, כי הוא ממשיך כל ההשפעות בגשמיות ורוחניות על ידי שמכניס ידיעת אלקותו בהנלווים אליו, שעל ידי זה נתמלאים כל החסרונות, כמו שכתוב (נדרים מ"א) דעת קנית מה חסרת.

ועל כן צריכין לשבר השינה ולקום בחצות לילה לאונן ולקונן ולבכות ולצעוק מאד על חורבן בית המקדש ותוקף מרירות הגלות בגוף ונפש, ומכל שכן וכל שכן לבכות ולצעוק מאד מאד על הסתלקות הצדיקים שקשה כפליים כחורבן בית המקדש כמו שאמרו רז"ל, אשר כל הצרות רחמנא ליצלן אנו סובלים על ידי זה, כמו שכתוב (ישעיה נ"ז) "הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק". על כן כל מי שחס על נפשו צריך לצעוק מאד שיזכה גם עתה למצוא רבי ומנהיג אמיתי שיוכל להכניס בו ידיעת אלקותו יתברך, שעל ידי זה יתמלאו כל החסרונות ויתבטלו כל הצרות ויתתקן הכל:

אות ח

הלכות לבישת בגדים

וזה בחינת לבישת המנעלים, שצריך לנעול של ימין תחילה ולקשור שמאל תחילה (שלחן ערוך סימן ב' ס"ד), ולמדו מתפילין, כמו שאמרו רז"ל כתפילין כך מנעלים (שבת ס"א), צריכין לשמור ביותר להעלותן מהחיצונים הסמוכים אליהם. כי הרגלין הם בחינת חכמה תתאה, בחינת תכלית הצמצומים הנ"ל שצריכין לחתכן מהד' מלכיות ולהעלותן לבחינת אור הפנים שבשלש רגלים כנ"ל. ומשם נמשכין בחינת מנעלים, שהם שומרים את הרגלין מהחיצונים. וזהו כתפילין שהם אור כידוע, כך מנעלים, כי משם נמשך בחינת המנעלים שהם בחינת שמירה לרגלין. (ועיין כל זה באריכות בהלכות חליצה הלכה ד').

ועל כן צריכין לנעול של ימין תחילה. כי עיקר הוא בחינת ימין, הוא חסד, שעל ידי זה קוצרין אותה מהם ובונין אותה כנ"ל. ועל כן בקשירה שמאל תחילה, כמו תפילין שקושר של יד בשמאל תחילה, כי קשירת השל יד בשמאל תחילה, זה מחמת שאי אפשר לקבל החסד כי אם על ידי תוכחה כמו שכתוב שם עיין שם. ותוכחה הוא בחינת גבורותי בחינת שמאל. וזה בחינת יד כהה, עיין שם, בחינת התוכחה שהיא לפעמים בדרך בזיון שמכהה פניו, כמו שכתוב בעלי (שמואל א' ג') שלא הוכיח את בניו ולא כהה בם, כי תפילין הם מוחין, הם עיקר המשכת השגת אלקות הנאמר בהתורה הנ"ל שעיקרה הוא בחינת תפילין כידוע למבין דבריו. כי תפילין של ראש ושל יד, הם בחינת חכמה עילאה וחכמה תתאה. וזה בחינת שחרות של תפילין, בחינת שחרות הנ"ל בתורה הנ"ל. ועל כן צריכין לקשור של יד תחילה בשמאל ביד כהה כדי להמשיך בחינת התוכחה, שעל ידי זה נתגלה החסד, שעל ידי זה קוצרין את המלכות חכמה תתאה הנ"ל:

אות ט

הלכות הנהגת בית הכסא

ועל כן אסור לקנח בימין (שלחן ערוך סימן ג' ס"י) מפני שקושר בה תפילין, כי חכמות חיצוניות שעל ידם נמשכין כפירות, הם נקראים "קיא צואה בלי מקום". כי המאכל מחיה את האדם, ועל ידי זה מאיר פניו כשאוכל בקדושה, כמו שכתוב "ויאכל וישת וייטב לבו" כמו שכתוב במקום אחר (סימן י"ט).

ועיקר החיות בחינת הארת פנים שמקבלים על ידי המאכל, הוא על ידי רוחניות המאכל שהוא הטוב שבמאכל, שרק זה מחיה את האדם בבחינת "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". אבל גשמיות המאכל שנאחז בו הרע, נעשה פסולת גמור ונדחה לחוץ. כי הוא בחינת חכמות חיצוניות, כפירות, שהם קיא צואה כנ"ל.

ועל כן (ברכות י"ד) הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, שהיא בחינת ח"ת הנ"ל. הוא בחינת מלכות כנ"ל. יפנה ויטול ידיו וכו', יפנה לדחות המותרות שהם בחינת חכמות חיצוניות כנ"ל; ואחר כך יטול ידיו במימי החסד להמשיך החסד הנ"ל. שעל ידי זה חותכין המלכות ומטהרין אותה מהם. (ועיין מזה בהלכות סוטה הלכה ד') ואחר כך יניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל. כי כל זה הוא בחינת תיקוני התפלה שבשחרית, שכל התיקונים שהם התעוררות השינה ויפנה ויטול ידיו וציצית ותפילין וקריאת שמע ותפילה, הכל בשביל עליית המלכות כידוע שהוא בחינת חכמה תתאה הנ"ל, שזהו בחינת אברהם תיקן שחרית כמו שכתוב בהתורה הנ"ל.

ועל כן אין מקנחין בימין מפני שקושר בה תפילין, שהם אור הפנים שמשם עיקר החיות של המלכות שעולה ונטהרת מהם כנ"ל. ועל כן אסור לפנות מזרח ומערב (סימן ג' ס"ה), מחמת שהוא נגד ירושלים ששם הבית המקדש ששם עיקר אור הפנים וכנ"ל:

אות י

וזה בחינת חנוכה. כי הדלקת נר חנוכה הוא בחינת המשכת השגת אלקות על ידי הצמצומים, שמשם עיקר הדלקת כל האורות והנרות דקדושה, בחינת "לאנהרא שרגין ולאדלקא בוצינין", שזהו בחינת תפילין מוחין שהם עיקר השגות אלקות. שאומרים אז "ושמן הטוב תריק על שבעה קני המנורה" וכו'. כי המשכת השגת אלקות על ידי הצמצומים, זה בחינת שנמשך שמן הטוב, שמן משחת קדש, שהוא בחינת הדעת הקדוש, לתוך כלים וצמצומים שהם השמן והכלי והפתילה שבהם נתלה האור שנמשך מבחינת השגת אלקות שמשם כל האורות, כי הוא אור כל האורות כמו שכתוב (תהלים כ"ז) ה' אורי וישעי.

וזהו בחינת תוקף הנס של חנוכה. כי אז עמדה מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתך ולהעבירם וכו'. כי מלכות יון הרשעה זה עיקר בחינת חכמות חיצוניות שהם חכמת יון, מחמת שהם נתעסקו בזה ביותר להמשיך החכמות חיצוניות בעולם כידוע. שזה עיקר התגברות מלכות הרשעה, שהוא בחינת הד' מלכיות, על מלכות דקדושה כנ"ל. ועל כן היתה אז עת צרה גדולה, כי רצו להשכיח התורה לגמרי על ידי התגברות החכמות חיצוניות שהם היפך התורה. כי התורה והמצוות הם בחינת שיעורים וכלים להמשיך על ידם השגת אלקות כנ"ל. והם רצו להשכיח התורה והמצוות על ידי התגברות חכמות חיצוניות, שהם בחינת מלכות הרשעה של הד' מלכיות שהתגברו על מלכות דקדושה שהוא חכמה תתאה הנ"ל. כמו עכשיו בעוונותינו הרבים, שמתגרים האפיקורסים ורוצים להמשיך חכמות חיצוניות בעולם ולהשכיח התורה לגמרי, כמו שרואין בחוש שכל מי שנמשך אחר דרכיהם, הוא פורק עול לגמרי ומגלח זקנו ופאותיו ושותה יין נסך עד שפורק עול לגמרי רחמנא ליצלן.

אבל השם יתברך ברחמיו המרובים הקדים רפואה למכה, ועשה עמנו נס גדול ונפלא אז בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, עד אשר לא די שהכניעו והפילו מלכות יון הרשעה מפלה גדולה, אף גם על ידי תוקף הנס המשיכו אור נפלא בעולם לדורות, שיהיה לנו כח על ידי זה להמשיך אור הנ"ל כל אחד בביתו. דהיינו אור השגות אלקות על ידי הצמצומים הנ"ל, שזהו בחינת תיקון המבואר שם בהתורה הנ"ל, שכל מה שהחולה גדול ביותר, הוא צריך רבי גדול ביותר שיהיה אומן וחכם כזה שיוכל לעשות צמצומים נפלאים שיאיר גם בו השגת אלקות כנ"ל. ובחינה זאת נמשכת עלינו בחנוכה על ידי הצדיקים הגדולים המופלגים במעלה שתיקנו להדליק נר חנוכה. שעל ידי זה יש כח להמשיך בחינת הארה הנ"ל על כל אחד בביתו, אפילו אם הוא כמו שהוא.

כי מבואר בכוונות חנוכה שענין חנוכה הוא שממשיכין האור הנפלא שכולל כל היחודים, שממשיכין אותו למטה, היינו למטה מעשרה טפחים. כי בשבת ויום טוב מדליקין נרות של מצוה, כי אז הוא עיקר עליית המלכות חכמה תתאה הנ"ל שהוא בחינת נר מצוה, שאז מחמת קדושת שבת ויום טוב נופלים הקליפות שהם בחינת ד' מלכיות, ומלכות דקדושה עולה מביניהם, ואז מאירה באור גדול שזהו בחינת הדלקת נרות שבת ויום טוב שמדליקין אותה במקומה בעת עלייתה. אבל בחנוכה ההדלקה הוא בדרך נס נפלא. כי אז אין לה עלייה כל כך כי הם ימי החול. כי אז אין מתבטלים הקליפות שהם הד' מלכיות לגמרי כמו בשבת ויום טוב, ואף על פי כן אנו מדליקין הנר הקדוש הזה שכולל כל היחודים, שהוא בחינת המשכת השגת אלקות על ידי הצמצומים, היינו בחינת הנ"ל שהצדיקים הגדולים מאד ממשיכין תיקונים נפלאים כאלה עד שמאירין בחינת השגות אלקות על ידי הצמצומים גם למטה בדיוטא התחתונה מאד, שהוא בחינת למטה מעשרה טפחים שמעולם לא ירדה השכינה לשם (סוכה ה'). ועתה על ידי תוקף הנס מדליקין שם דייקא הנר חנוכה הקדוש והנורא, שהוא בחינת המשכת השגת אלקות על ידי הצמצומים למטה למטה, להאיר בכל אחד מישראל, לכל מי שרוצה לקבל, אפילו אם הוא הגרוע שבגרועים, אפילו החולה הגדול ביותר בחליי הנפש על ידי ריבוי עוונותיו, להאיר גם בו הארה מהשגת אלקות על ידי גודל כח הצדיקים הגדולים שממשיכין תוקף הנס של חנוכה בעולם, שעל ידי זה אפילו בבחינת ימי החול שאין יכולין עדיין להעלות בשלימות בחינת המלכות חכמה תתאה הנ"ל, אף על פי כן ממשיכין האור של השגת אלקות על ידי הצמצומים למטה אפילו במדריגה התחתונה. כי מגודל כחם יכולים להאיר אפילו במדריגה התחתונה, כי מגודל כחם יכולים להאיר אפילו בהקטנים במעלה מאד, ולרפאות אפילו החולים הגדולים ביותר, שזהו בחינת הדלקת נר חנוכה למטה מעשרה טפחים וכנ"ל.

וזה בחינת (תהלים כ"ג) "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי", בחינת (מיכה ז') "כי אשב בחשך ה' אור לי". שממשיכין האור של השגות אלקות למטה בעומק החשך בבחינת גיא צלמות, להאיר להנמוכים מאד מאד שיגיע גם אליהם הארה וידיעה מאלקותו יתברך שמו, כדי לרפא אותם ולתקנם ולהשיבם אליו:

אות יא

וזה בחינת הפלוגתא שבין בית שמאי ובית הלל (שבת כ"א), שבית שמאי אומרים פוחת והולך ובית הלל אומרים מוסיף והולך. כי בית שמאי לטעמיה, כי אמרו רז"ל (שם ל"א) שמאי היה קפדן, ועל ידי זה היה מרחק הגרים מלהתגייר ודחפם באמת הבנין. אבל הלל על ידי גודל ענוותנותו קירבם ברחמים אף על פי שלא היו הגונים להתקרב ואמרו דברים זרים ושגעון, ללמדם כל התורה כשעומדים על רגל אחת וכו', אף על פי כן לא דחפם, וקירבם בחכמתו וענוותנותו הנפלא.

ועל כן בית שמאי שהיו תלמידי שמאי שמגודל צדקתו וקדושתו לא היה יכול לסבול את הרחוקים המלוכלכים בחטאת נעוריהם וכיוצא בהם, על כן אמרו פוחת והולך. כי בית שמאי ובית הלל שניהם מודים שצריכים להוסיף ולהרבות אור בכל יום שבא אחריו, כי בודאי הנס של ימי חנוכה, שדלק הנר שלא היה בו להדליק כי אם יום אחד ודלק שמונה ימים, בוודאי כל יום שבא אחריו, הנס גדול ונפלא ביותר, ועל כן בוודאי צריכין אור גדול ביותר בכל יום שבא אחר כך. אך בית שמאי סוברים שמחמת זה בעצמו, מחמת גודל האור שנמשך בכל יום ביותר. מחמת זה בעצמו פוחת והולך, כי אין הרשעים והרחוקים כדאי להשתמש עם זה האור. וכעין שאמרו רז"ל (מדרש רבה פי"ב) שראה הקב"ה שאין העולם כדאי להשתמש עם האור של ז' ימי בראשית ועמד וגנזו לצדיקים וכו'. על כן הם סוברים שגם עתה כשהצדיקים משיגים אור גדול, צריכים להעלים האור. וכל מה שמשיגים יותר ויותר, צריכים להעלים האור יותר ויותר כדי שלא יהנו ממנו הרשעים והרחוקים כנ"ל שזהו בחינת פוחת והולך.

אבל בית הלל שהם מתלמידי הלל שהיה עוסק לקרב הרחוקים מאד. על כן אזלי לטעמייהו ואומרים מוסיף והולך. כי אדרבא כל מה שהצדיקים ממשיכין אור גדול ונוסף ביותר ויותר, כמו כן צריכין להאיר בהעולם יותר ויותר, להאיר לכל באי עולם כדי לקרב כל הרחוקים מאד מאד, להאיר בהקטנים והנמוכים מאד, לרפא את כל החולים הגדולים ביותר רחמנא ליצלן. כי כמו שכל מה שהחולה גדול ביותר, צריך לבקש לעצמו רבי הגדול ביותר כנ"ל, כמו כן הרבי והצדיק, כל מה שמגיע למעלה גדולה יתירה ביותר, הוא צריך להאיר גם בהקטנים והנמוכים ביותר. כי זה עיקר מעלתו וגדולתו לקרב הרחוקים ביותר, שזהו עיקר גדולת השם יתברך וכבודו כמו שכתוב במקום אחר (ח"א סימן י').

כי אף על פי שבוודאי צריכים להעלים האור הגדול, ובפרט כשמגיעים למעלות והשגות גדולות ועצומות, בודאי בהכרח להעלים ולגנוז האור כי אין עולם כדאי להשתמש בהם. אך אף על פי כן הם עושים תחבולות כאלה, ומתקנים תקונים כאלה, ומלבישים האור בלבושים וצמצומים נפלאים כאלה, עד שמאירים גם בהקטנים במעלה מאד כנ"ל. ועל ידי זה הם מוסיפים והולכים ומאירים האור למטה בכל יום ויום יותר ויותר בבחינת מוסיף והולך.

כי מעלין בקודש ולא מורידין (ברכות כח). וקשה וכי יעלה על הדעת להוריד הקדושה ח"ו. אך זהו בחינת הנ"ל, שיש צדיקים שהם גדולים במעלה באמת, אך מעוצם קדושתם אינם יכולים לסבול העולם. ועל כן על ידי תוקף קדושתם הם מרחקין ומורידין ח"ו איזה אנשים, מחמת שכועסים עליהם מחמת שאינם יכולים לסבול מעשיהם המגונים. אבל השם יתברך אינו חפץ בזה. כי חפץ חסד הוא, ורוצה שהצדיקים ירחמו על ישראל תמיד, ויקרבו אותם אפילו אם הם כמו שהם.

ואפילו אם הוא עצמו יתברך בכעס גדול עליהם מחמת מעשיהם הרעים, הוא רוצה שהצדיקים יתפללו עליהם ויקרבום, כמו שאמרו רז"ל על פסוק (שמות ל"ג) "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה", מחמת שחטאו כל כך. אמר השם יתברך, אני בכעס ואתה בכעס אם כן מי יקרבם וכו', כמובא בפירוש רש"י שם. וכן מצינו בכמה נביאים וצדיקים שהשם יתברך בעצמו קבל לפניהם וסיפר להם גודל צערו כביכול שיש לו מעוונות ישראל המרובים, וכשהם חיזקו דבריו ולא המליצו טוב על ישראל, הקפיד עליהם מאד. כמו שמצינו בהושע הנביא (עיין פסחים פ"ז), ובאליהו שאמר (מלכים א' י"ט) קנא קנאתי וכו', שאמר לו "ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך", ופירשו רז"ל (יל"ש הובא בפירוש רש"י) שאמר לו אי אפשרי בנבואתך על שאתה מקטרג על ישראל. כי השם יתברך רוצה רק שימליצו טוב על ישראל, וירחמו על ישראל אפילו על הגרועים, לקרב כולם אליו יתברך, כמו משה רבינו עליו השלום שמסר נפשו על ישראל ואמר (שמות ל"ב) "ואם אין מחני נא" וכו'.

וזה בחינת 'מעלין בקודש', כל מה שמגיעין ובאין בקודש יותר ויותר ומשיגין השגת אלקות יותר, צריכין להיות מעלין נפשות יותר ויותר, 'ולא מורידין', דהיינו שיזהרו שלא יהיו מורידים הנפשות על ידי גודל קדושתם. דהיינו שלא יגיעו לכלל קפידא על ישראל מחמת גודל קדושתם והשגתם את השם יתברך, שמחמת זה אינם יכולים לסבול את הגרועים עד שכועסים עליהם, עד שיכולים להוריד אותם ח"ו. שזו בחינת 'פוחת והולך' שאמרו בית שמאי וכנ"ל. כי לא כן הוא, כי צריך להיות 'מעלין בקודש ולא מורידין'. כי כל מה שמגיע למעלה יתירה והשגה גדולה, ביותר צריך להתחכם ולעשות צמצומים חדשים בתחבולות נפלאות עד שיכולים לקרב נפשות רבות יותר ויותר, ולרפאות אפילו הגרועים והחולים מאד מאד כנ"ל, שכל זה הוא בחינת נר חנוכה שמדליקין למטה מי' טפחים. ועל כן צריך להיות מוסיף והולך כנ"ל:

אות יב

ועל כן היה הנס של חנוכה על ידי הכהנים. כי הכהן הוא בחינת חסד, בחינת אברהם, שעל ידי זה חותכין את המלכות מהד' מלכיות ומחיין אותה מאור הפנים שמאיר בשלש רגלים כנ"ל.

ועל כן נקרא 'חנוכה', על שם חנוכת בית המקדש שהיה בימים ההם. כי עיקר אור הפנים הוא בבית המקדש שלשם עולין ברגלים לקבל אור הפנים כנ"ל, שזהו בחינת חנוכה להחיות המלכות מאור הפנים, כדי לזכות על ידי זה להשגת אלקות, שזה עיקר הדלקת נר חנוכה כנ"ל:

אות יג

וזה בחינת (משלי ט) "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר". כי מבואר שם בהתורה הנ"ל, שעל ידי התוכחה מתגלה החסד שעל ידי זה נתתקן המלכות ח"ת. שעל ידי זה זוכין להשגות אלקות עיין שם, כי על ידי החסד חותכין אותה מהד' מלכיות ומחיין אותה מאור הפנים וכו', וזהו 'כי נר מצוה ותורה אור'. וזה בחינת השגת אלקות על ידי הצמצומים שמשם כל האורות והדלקת כל הנרות הקדושים כנ"ל. שזהו בחינת נר חנוכה כנ"ל.

וזה זוכין על ידי 'ודרך חיים תוכחת מוסר', היינו על ידי תוכחת מוסר, בחינת תוכחה הנ"ל, שעל ידי זה זוכין לחסד כנ"ל, שעל ידי זה יכולין להחיות את המלכות כנ"ל. וזהו 'ודרך חיים תוכחת מוסר', שעל ידי תוכחת מוסר ממשיכין חיים להחיות המלכות חכמה תתאה הנ"ל. שעל ידי זה זוכין להשגת אלקות על ידי הצמצומים שהוא בחינת 'כי נר מצוה ותורה אור' כנ"ל.

וזהו שמכנה את המצוה בשם 'נר' והתורה בשם 'אור'. כי אף על פי שהתורה והמצוה שניהם הם בחינת צמצומים להשגת אלקות כנ"ל. אבל גם בענין הצמצומים והשכליים יש גם כן כמה וכמה בחינות. כי צריכין להאיר משכל לשכל ומצמצום לצמצום כמובן שם. ועל כן התורה לגבי המצוה היא בבחינת אור לגבי נר. כי צריכין כמה וכמה צמצומים ושכליים כדי לזכות להשגות אלקות שם בחינת אור ונר שמאירין. אשרי הזוכה להם:

אות יד

וזה בחינת מצות ביקור חולים. כי צריכין לבקר את החולה ולהסביר לו פנים, דהיינו מה שבני אדם נכנסין אצלו ומפקחין על עסקיו ועושין לו כל צרכיו כמו שכתוב בשלחן ערוך (יורה דעה סימן של"ה ס"ח), שזהו בחינת הארת פנים, כי אין מסתירים פניהם ממנו ואינם נטמנים בבתיהם, רק באים אליו ועושין לו צרכיו ומדברין על לבו שכל זה בחינת הארת פנים.

ועל ידי זה ממשיכין עליו חיות מבחינת הארת פנים שלמעלה, שמשם עיקר החיות להחיות את החולה בבחינת "באור פני מלך חיים" כמו שכתוב בהתורה הנ"ל, ועל כן שכינה למעלה מראשותיו של חולה (שבת י"ב), כמו שכתוב "ה' יסעדנו על ערש דוי כל משכבו הפכת" וכו'. היינו בחינת הנ"ל שדייקא מחמת שהוא חולה, על כן נמשך עליו אור השכינה, שהוא בחינת אור הצדיק האמת שמשגיח על כל החולים ביותר, שהם בבחינת 'כל משכבו נהפך בחליו', שעליהם מפקח ביותר להמשיך להם רפואות להחיותם בגשמיות ורוחניות, באופן שיוכל להאיר בהם השגות אלקות כנ"ל. כי זה עיקר גדולת הצדיק ומעלתו שמשתדל לרפאות החולים ביותר. ועל כן דייקא מחמת שהוא חולה וכל משכבו נהפך וכו', מחמת זה דייקא השכינה למעלה מראשותיו, שהוא בחינת אור הצדיק, כי הצדיקים הם שכינתו של מקום. וזהו בחינת (בראשית י"ח) "וירא אליו ה'" - לבקר את החולה, כי דייקא מחמת שהוא חולה וצריכים לבקרו, על ידי זה דייקא וירא אליו ה', בחינת השגות אלקות שזוכין החולים על ידי אור הצדיק שהוא השכינה וכנ"ל.

וזה בחינת חנוכה ופורים שהם בחינת מצות ביקור חולים. כי הם ימים קדושים וטובים מאד, ואף על פי כן הם בימי החול, כי אינם אסורים במלאכה, והם בבחינת הנ"ל, בבחינת הארת השגות אלקות על החולים ביותר על ידי גודל כח הצדיק שיכול לעשות כלים וצמצומים נפלאים כאלה וכו' כנ"ל.

והוא כמו למשל כשהאדם בריא, בודאי אין המלך בא אל האדם להראות לו פניו, רק כל מי שרוצה לקבל פני המלך ולהתעדן מאור פניו, הוא צריך לנקות ולטהר עצמו יפה יפה ולקשט עצמו כראוי, ולשקוד על דלתי המלך ולבקש מאת רואי פני המלך שיקבלו רשות שיכנוס, ולעשות כל התחבולות השייכים לזה עד שיזכה לבוא לפני המלך כפי מדריגתו, אם ליכנוס לחצר המלך או לבית או להיכל וכו', כדי שיאיר בו המלך פניו המאירות. אבל כשאחד מאנשי המלך חולה ומוטל על ערש דוי רחמנא ליצלן, אזי כשנתעוררין רחמי המלך להחיותו מאור פניו, אזי מוכרח המלך לילך אצלו לביתו להאיר בו פניו ולהחיותו. וזה בחינת 'שכינה למעלה מראשותיו של חולה' וכנ"ל.

וזה בחינת חנוכה ופורים שהם מועדים קדושים שניתנו לנו להחיותינו כיום הזה, בימי הגלות המר שכנסת ישראל נקראת חולה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש, בבחינת "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני". ומעוצם חליינו הכבד אין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניו בשלש פעמי רגלינו, ליכנוס לביתו הקדוש שהוא הבית המקדש לקבל אור הפנים. כי מפני חטאינו גלינו מארצינו ונתרחקנו וכו', ואין אנו יכולים וכו'. על כן חמל עלינו בעל הרחמים ברחמיו העצומים, והוסיף לנו שני הימים הקדושים האלו, שהם חנוכה ופורים שתיקנו לנו הצדיקים הגדולים שהם אנשי כנסת הגדולה, כדי להמשיך לנו אור הפנים לתוך ביתינו בתוקף גלותינו, שיזכה כל אחד בביתו בחנוכה להדליק נר חנוכה שהוא בחינת אור הפנים, בחינת (תהלים קד) "להצהיל פנים משמן", שזהו בחינת השגת אלקות כנ"ל. וכן בפורים כל אחד ממשיך על עצמו בחינת קבלת התורה, שמקבלין אז בכל שנה בתוקף הגלות בבחינת (אסתר ט) "קיימו וקיבלו".

ועל כן חנוכה ופורים הם בבחינת רגלין. (כי הם בחינת נו"ה^[2] שהם בחינת רגלין כידוע). וזהו בחינת מצות ביקור חולים שהמצוה ברגלין. היינו בחינת הנ"ל, שהשם יתברך מרחם עלינו והולך לבקרינו ומאיר לנו פניו הקדושים בתוקף גלותינו שאנו חולים כאלה כאשר יודע כל אחד בנפשו. והוא ברחמיו מבקרינו ומחיה אותנו באור פניו הקדושים, על ידי קדושת הימים הקדושים האלו שנתן לנו, שהם חנוכה ופורים, שהם מועדים קדושים בימי החול שהם בחינת ימי הגלות, שאז אין בנו כח לעלות אליו לבית המקדש לקבל מאור הפנים, רק הוא יתברך ממשיך לנו אור הפנים לתוך ביתינו, כדי להחיותינו על ידי הצדיקים הגדולים האמתיים שבכל דור, שהם עוסקים בתיקונינו, שהם משתדלים ביותר להחיות החולים ביותר וכנ"ל:

אות טו

וזה בחינת מה שמסבבין העניים בחנוכה לקבל מעות חנוכה. זה בחינת הארת פנים מלמעלה, שהשם יתברך מאיר פניו לנו לתוך ביתינו כנ"ל. כי אי אפשר לקבל אור פני מלך חיים כי אם על ידי הצדקה, כמו שכתוב (תהלים יז) "אני בצדק אחזה פניך". ועל כן ברגלים שצריכין לעלות לרגל לבית המקדש לקבל אור הפנים. על כן צריך איש כמתנת ידו להביא עולת ראיה כמו שכתוב (דברים ט"ז) "ולא יראה את פני ה' ריקם" וכו'.

אבל ברגלים שצריכין לעלות לבית ד' לקבל אור הפנים, צריכין להעלות הקרבן שהוא נדבת לבו בחינת צדקה. וצריכין לטרוח בו להעלותו לבית ה'. אבל בחנוכה, באים העניים לתוך הבית שהם מאנין תבירין דיליה^[3] (זוהר יתרו דף פו), שבהם שכינת אור פניו, כמו שכתוב (ישעיה נז) "אשכון את דכא".

ועל כן כשהשם יתברך אוהב את אחד ורוצה להאיר לו פניו, שולח לו עני לזכות בו, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (יתרו דף פו) מאן דקוב"ה רחים ליה שדר ליה דורונא מסכנא^[4]. ועל כן בחנוכה שאז הוא בחינת שהשם יתברך מאיר פניו לתוך ביתינו, על כן ברחמיו שולח לנו העניים לתוך ביתינו כדי לקבל על ידם אור הפנים שמאיר אז לתוך ביתינו וכנ"ל:

סעיף טז

והנה ענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל, בענין התקרבות הנפשות הרחוקות מאד מאד שאין ראוי מן הדין לקרבן, שבית שמאי אומרים 'פוחת והולך' להעלים האור מהן שלא יתקרבו; ובית הלל אומרים 'מוסיף והולך', כי צריכין לעשות כלים וצמצומים כאלה באופן שיוכלו להאיר גם בהם אורו יתברך כדי שיתקרבו גם הם וכנ"ל. הנה ענין מחלוקת זאת, זהו בחינת כלל המחלוקת שבכל דור על הצדיקים השלמים העוסקים לקבל נפשות הרחוקים להשם יתברך, שרבים מאד קמים עליהם, וגם רבים מגדולי הצדיקים חולקים עליהם, מחמת שמדת הדין מתלבש בהם, ועל ידי זה נכנס בלבם טינה עד שנדמה להם כאילו אינו מתנהג כראוי וחולקים עליו, כאשר כבר היה לעולמים ברוב הדורות. ובפרט בימינו, בתקופה הקודמת לביאת המשיח, שמתרבה הקטגוריה בין תלמידי חכמים מאד. וביותר על רבינו הגדול והנורא זצוק"ל על אשר מסר נפשו מנגד ועסק כל ימיו לרחם על ישראל על כל הרחוקים לקרבם להשם יתברך.

וזה בחינת מחלוקת של השבטים על יוסף הצדיק. כי יוסף הוא בחינת הצדיק שעוסק לקרב להשם יתברך, על ידי שמוסיף והולך האור בכל יום. כי עושה בכל פעם צמצומים וכלים נפלאים באופן שיוכלו להתקרב כל מי שירצה בעולם. ועל שם זה נקרא יוסף, בחינת מוסיף והולך כנ"ל, והשבטים אף על פי שכולם קדושים, כי היו כולם צדיקים גדולים, חלקו עליו בשביל זה וכנ"ל. וזה בחינת (בראשית לז) "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" ודרשו רז"ל (מדרש רבה) שהיה מגייר גרים (כמובא בדבריו ז"ל ח"א סימן רכ"ח), וזה (שם) "אלה תולדות יעקב יוסף". היינו שיוסף הלך בדרך אביו יעקב, והיה עוסק גם כן לגייר גרים ולקרב נפשות הרחוקות. כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, שזהו פירוש "אלה תולדות יעקב - יוסף" כמו שפירש רש"י שם, שכל מה שקיבל משם ועבר מסר לו, וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף וכו'. וכל זה נסמך לפסוק "מגורי אביו" שהוא מה שהיה יעקב מגייר גרים. ותיכף נסמך "אלה תולדות יעקב יוסף" שפירושו שמסר לו כל חכמות כנ"ל. היינו כנ"ל. כמו שיעקב גייר גרים על ידי עוצם חכמתו שהיה יודע לעשות צמצומים כאלה עד שיוכל לרפאות החולים ביותר, כמו כן היה יוסף הצדיק עוסק בזה תמיד. כי יעקב מסר לו כל חכמתו. כי עיקר החכמה הוא להכניס השגות אלקות בעולם, להודיע לבני האדם גבורותיו וכו'.

וזהו בחינת (שם) "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן". 'רועה צאן' זה בחינת מנהיג הדור שנקרא בכל מקום בשם רועה צאן. וזהו בן שבע עשרה שנה היה וכו'. שבע עשרה בגימטריא 'טוב' כמובא. היינו שיוסף היה טוב לכל והיה כולו טוב ועל ידי זה היה יכול לקרב הכל, כי מצא בהגרוע שבגרועים נקודות טובות ועל ידי זה קירבם להשם יתברך. וזהו (שם) "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה" וכו', שהם בני השפחות, הם בחינת משפחות הירודות שבישראל, שהיה מוריד את עצמו אליהם ביותר כדי לקרבם. ועל שם זה נקראים הרחוקים בני בלהה ובני זלפה, זה רמז שנאחז בהם ביותר הבעל דבר וחילותיו, שזהו בחינת בני בלהה, בחינת "בלהות אתנך" וכו' (יחזקאל כ"ח) ופירש רש"י שם שדים. היינו חילות היצר הרע שהם שדים וקליפות שהם מבהילים ומבלבלים ומרשיעים את האדם. וזה בחינת בני זלפה בחינת "זלעפה אחזתני מרשעים" (תהלים קי"ט), כי חיילות היצר הרע הם בחינת בלהות וזלעפות, וכל הנמשכים אחריהם נקראים בני בלהה ובני זלפה.

והצדיק הגדול בחינת יוסף עוסק עמהם ומוריד את עצמו אליהם כדי לקרבם להשם יתברך. וזהו "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה" וכו' ופירש רש"י שהיה עושה מעשה נערות וכו'. כי הצדיק האמת בעוצם חכמתו מוריד את עצמו אליהם כל כך עד שנדמה כאילו עושה מעשה נערות. כי מדבר עמהם שיחת חולין ואוכל ושותה עמהם, ופעמים מטייל ומשחק עמהם, וכל כוונתו כדי לקרבם על ידי זה להשם יתברך. וכמובן בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות (ח"א סימן ס' ח"ב סימן ע"ח) כמה וכמה הצדיק מוריד את עצמו אל העולם, שכל זה נחשב אצלו מעשה נערות, אבל כוונתו רצויה להשם יתברך לבד בשביל לקרב הרחוקים מאד להשם יתברך שאי אפשר לקרבם כי אם על ידי זה. וזהו בחינת "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה" וכו' וכנ"ל:

אות יז

ועל כן נקרא יוסף, בחינת (בראשית ל) "אסף אלקים את חרפתי", שמאסף ומבטל כל החרפות ובושות מישראל, כי מחזירם בתשובה ומקרבם להשם יתברך, וזה בחינת (שם) "יוסף ה' לי בן" שעל שם זה נקרא יוסף. היינו שהצדיק עוסק תמיד להוסיף ולקרב נפשות חדשות בכל פעם, ומבקש תמיד מהשם יתברך על זה בחינת יוסף ה' לי בן אחר, שיוסף ה' לו בכל פעם תלמיד חדש שנקרא בן. כי כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו (סנהדרין צט). והוא מחפש ומבקש תמיד להוסיף ולקרב חדשים בבחינת יוסף ה' לי בן אחר.

ועל כן "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו", שאהב אותו בשביל זה מאד. כי הוא חפץ בזה לרחם על הכל ולעשות תחבולות לקרב הכל. וזהו כי בן זקונים הוא לו. 'זקן' זה בחינת רחמים גדולים מאד, בחינת זקן מלא רחמים, בחינת תליסר ת"ד^[5] שהם רחמים גדולים מאד. היינו שקיבל ממנו כל השלש עשרה מדות של רחמים, שהם בחינת זקן כנ"ל, שעל ידי זה הוא מרחם על הכל ומקרב כולם. וזהו שתרגם אונקלוס כי בן זקונים, כי בר חכים הוא ליה. בר חכים ודאי. כי צריכין לזה חכמה גדולה, חכמה נפלאה, חכמה עמוקה מאד מאד, כדי שיוכל לעשות כלים וצמצומים כאלה שיוכל לקרב נפשות רחוקות כאלה, חולים כאלה, ולהכניס בהם השגות אלקות וכנ"ל.

וזה (שם) "ועשה לו כתונת פסים" שפירושו כלי מילת, שיש בה גוונין יפים בחינת כרפס ותכלת. היינו מחמת שראה שעוסק בזה לקרב נפשות רחוקות, על כן עשה לו לבושים נפלאים שיש בם גוונין יפים ונפלאים בחינת כתונת פסים, היינו בחינת צמצומים נפלאים, שהם בחינת כלים ולבושים, כדי שיוכל להמשיך על ידם השגת אלקות אפילו להרחוקים מאד וכנ"ל. כי בחינת הצמצומים הנ"ל שהם בחינת חכמה תתאה הנ"ל, הם כלולים מכל הגונין שהם כלל כל הכלים והלבושין של הקדושה, שעל ידם משיגין אלקותו יתברך, כמו שכתוב בזוהר הקדוש כמה פעמים דאיהי כלילא מכל הגוונין:

אות יח

וזה שחלם (שם ל"ז) "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה" שפירושו קשרים, היינו בחינת צמצומים הנ"ל, שהם בחינת קשרים. כי הצמצום בחינת קשר, היינו שכולם היו עוסקים בזה שהיו מאלמים אלומים ועושים קשרים וצמצומים כדי למשוך על ידם השגת אלקות, אבל הצמצומים והכלים של יוסף הצדיק עלו על כולם בבחינת (שם) "והנה קמה אלומתי וגם נצבה" וכו'. שהקשר והצמצום שלו קמה וגם נצבה לעד ולנצח. (שם) "והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי", שכולם צריכין לקבל ממנו השגות אלקות על ידי הצמצומים נפלאים שעשה בחכמתו העמוקה, על ידי שעסק לקרב נפשות תמיד, שעל ידי זה זכה שאפילו הצדיקים הגדולים שעוסקין בזה להשיג השגות אלקות על ידי הצמצומים, גם הם צריכין לקבל ממנו, כי שלו עולה על כולם בבחינת (משלי ל"א) "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה" שנאמר על הצדיק האמת הגדול ביותר העוסק לעשות כלים ולבושים ולהמשיך תורה בחכמה אמתיות כזאת עד שיוכלו להתקרב הכל להשם יתברך, שזהו בחינת השבת של אשת חיל וכו', (שם) בחינת "דרשה צמר ופשתים", שהם בחינת כלים ולבושים להשגת אלקות וכו'. וזהו בחינת "היתה כאניות סוחר ממרחק וכו', ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה" וכו'. שבתוקף חשכת ליל הגלות של נפשות ישראל היא נותנת להם טרף וכו'.

וכן הולך וסובב כל השבח הקדוש הזה, וזה בחינת "נודע בשערים בעלה", שהם בחינת שיעורין דאתוון דאורייתא, היינו בחינת צמצומים הנ"ל שהוא ממשיך בחכמתו, על ידם נודע השם יתברך בעולם בחינת נודע בשערים בעלה וכו'. וזהו "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", ודרשו רז"ל (סוטה מ"ט) "זה הלומד תורה על מנת ללמדה" היינו כנ"ל, שמלמד תורתו לאחרים לקרבם להשם יתברך. וזהו "צופיה הליכות ביתה", שצופה הילוך ביתו איך יתנהג לעולם באופן שלא תכבה נרו לעולם ועד, שיהיה נשאר השארת חכמתו לדורי דורות לנצח. כי "ולחם עצלות לא תאכל", כי לחמו ותורתו אינו לחם עצלות ח"ו, כי היה זריז מאד מאד בעבודתו יתברך. על כן "קמו בניה ויאשרוה", הם התלמידים שנקראים בנים שקירבם להשם יתברך. "בעלה ויהללה" זה השם יתברך. כי השם יתברך מסכים על זה, כי חפץ בזה שיקרב כולם אליו כי חפץ חסד הוא. ועל כן "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה" וכנ"ל:

אות יט

וזהו (בראשית ל"ז) "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי". שמש וירח, הם בחינת משפיע ומקבל, בחינת שכל עליון ושכל תחתון, בחינת הרב והתלמיד. כי הצדיק שהוא הרב נקרא שמש, כמו שכתוב (קהלת א') וזרח השמש ובא השמש, ודרשו רז"ל (קדושין ע"ב) עד שלא שקעה וכו'. והירח בחינת התלמיד, שמקבל האור מרבו כמו הלבנה מהחמה. ואחד עשר כוכבים, זה בחינת הנפשות הרחוקות שמקרבים אותם להשם יתברך, שהם נפשות קדושות מאד, אך היו תחלה בעמקי הקליפות ועלו משם בבחינת אחד עשר סממני הקטרת, שזהו בחינת אחד עשר כוכבים, בחינת (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים.

וכולם "משתחוים לי". כי הצדיק הגדול ממשיך שכליות כאלה, עד שכל הגדולים והקטנים וכל הרחוקים רוצים להתקרב, וכולם צריכים לקבל ממנו, כי כבר מבואר לעיל שגם בהצמצומים בעצמן יש בחינת שכל עליון ושכל תחתון. כי יש בהם כמה וכמה מדריגות, ויש בהם בחינת רב ותלמיד, שמש וירח וכו'. וכולם צריכים להכניע ולהשתחוות ולהתבטל לפני הצדיק הגדול ביותר בחינת יוסף, כי הוא מכניס השגות אלקות בכולם וכנ"ל:

מתוך: ליקוטי הלכות/חלק אורח חיים/הלכות השכמת הבוקר/הלכה ה (עריכה)

השכמת הבוקר הלכה ה

אות א

יתגבר כארי לעמוד בבקר שיהא הוא מעורר השחר.

על פי התורה תקעו תוכחה בליקוטי תנינא סימן ח'.

עיין שם כל התורה מרישא לסיפא, והיוצא לנו משם בקיצור לענינינו, שעיקר התיקון הוא על ידי הצדיק הבעל כח גדול שיכול להתפלל תפילה בבחינת דין כמו פינחס בעת שהיה מעשה זמרי וכו'.

כי כל הקלקולים ח"ו הם על ידי בחינת 'והנחש היה ערום' וכו', שעל ידי זה מתגבר תאות ניאוף שהוא על ידי קלקול המוח. כי הדעת שבמוח שכלול משלשה מוחין הוא בחינת ג' מחיצות פרוסות בפני התאוה הזאת. אך כשהסטרא אחרא יונק מהרחמנות שהוא הדעת וכו', אזי נקטן הדעת וכו', ומשם התגברות התאוה הזאת ח"ו.

ואז התפילה בבחינת דין והסטרא אחרא רוצה לבולעה ח"ו. ואזי צריכין בעל כח גדול שיוכל להתפלל תפילה בבחינת דין וכו'. ועל ידי זה נעשין גרים ונתרבה כבודו יתברך, שעל ידי זה נמשך נבואה וכו', ועל ידי זה מתברר המדמה, שעל ידי זה מתבררת האמונה להאמין בחידוש העולם, שעיקרו נתגלה על ידי מתן תורה שאז זכו כל ישראל לרוח נבואה וכו'.

ועל ידי אמונה זוכין לחידוש העולם של לעתיד, בבחינת (תהלים צ"ב) "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות", בחינת (איכה ג') "חדשים לבקרים רבה אמונתך". וחידוש העולם הוא בבחינת ארץ ישראל שהוא לגלות ההשגחה וכו'.

ועל ידי זה נמשך השיר חדש של נפלאות וכו', שהוא בחינת הקול המשקה את הגן, שעל ידי זה מתגבר מזונה דנשמתא שהוא בחינת ריח, בחינת יראה, על מזונא דגופא וכו', בבחינת (בראשית כ"ה) "וידו אוחזת בעקב עשו" וכו'. עיין שם כל זה היטב היטב, כי נורא הוא מאד:

אות ב

וכל זה הוא בחינת התעורות השינה שהוא בחינת תחיית המתים בחינת חידוש העולם כמו שמברכין בכל יום על התעוררות השינה המחזיר נשמות לפגרים מתים. כי עיקר בחינת התעוררות השינה נמשך בשרשו מכל בחינת התיקונים הנ"ל כי השינה הוא על ידי התמעטות המוחין ובלבולים. שנמשך מבחינת והנחש היה ערום שכרוך אחר המוח על ידי חטא אדם הראשון וכו'. שכל אדם צריך ללחום הרבה עם המחשבות שבמוח לבררם מאחיזת הנחש היה ערום. ומחמת זה צריכין לשינה. שכשהמוח מתבלבל שהוא על ידי מלחמה זאת אזי צריכין לישן שהוא נייחא למוחין ואז סטרא אחרא שריא על ידוהו. כי עיקר התגברותו הוא על ידי הסתלקות המוחין כנ"ל. ואז עיקר התיקון על ידי הבעל כח הנ"ל שיכול להתפלל תפלה בבחינת דין וכו'. שעל ידי זה מוציא כל הדעת והמוחין וכו' מהסטרא אחרא ונתגלו מימי הדעת בחינת כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים וכו'. שזהו בחינת התעוררות השינה על ידי שהוציאו הדעת מהסטרא אחרא ונתגלו מימי הדעת בבחינת כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים וכו'. שזהו בחינת התעוררות השינה על ידי שהוציאו הדעת מהסטרא אחרא וחזר למקומו בהתחדשות נפלא בבחינת חדשים לבקרים וכו'. ועל כן עיקר תיקון השינה הוא על ידי קריאת שמע שעל המטה שצריכין לקרותה בכוונה גדולה כמו שכתוב בכוונת האר"י ז"ל. כי קריאת שמע שעל המטה הוא בחינת תפלה בבחינת דין כמו שאמרו רז"ל (ברכות ה') כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאלו אוחז חרב פיפיות בידו. והעיקר לקשר עצמו לצדיקי הדור בחינת בעלי כח הנ"ל שיכולים להתפלל תפלה בבחינת דין ועל ידי זה יוכל להתגבר לקום בחצות. כי עיקר קימת חצות הוא על ידי כחה צדיקים הנ"ל שיכולים להתפלל התפלה בבחינת דין שמשם נמשך ההוא שלהובא דאשא דבטש בגדפוהי דתרנגולא וכו' (זוהר ויקרא דף כ"ז) שהוא בחינת גבורות שעל ידי זה קמים בחצות ומקוננים על חורבן בית המקדש. וכל הקינות הם בבחינת תפלה בבחינת דין. כי בכיה וקינות הם בחינת דינים. על כן טוענים שם הרבה עם השם יתברך ועושים פלילות עמו יתברך כמו שכתוב (ישעיה ס"ג) למה תתעינו ה' מדרכיך תקשיח לבינו מיראתך וכו' איה קנאתך וגבורותיך המון מעיך ורחמיך אלי התאפקו וכן הרבה וזה שאומרים אחר כך (תהלים כ"ד) ויבא מלך הכבוד וכו' כי על ידי התפלה בחינת דין הנ"ל שהוא תיקון המוח בחינת התעוררות השינה כנ"ל. על די זה מוציאין מהסטרא אחרא כל הדעת וכל הרחמנות וכל הנפשות והנצוצות שבלע וכו' עד שעושין בעלי תשובה וגרים וכו'. שזהו בחינת מה שכתוב בכוונות שבחצות לילה הראשון בעת השינה אזי בחינת המלכות יורדת בעולמות התחתונים בעמקי הקליפות לברר ולהעלות משם כל הנפשות והנצוצות שנפלו וירדו לשם וכו'. עד שבחצות לילה היא שואגת כאיל תערוג וכו' היינו כל הנ"ל. כי הכל נעשה על ידי עבודת הצדיקים בעלי כח הנ"ל שהם בבחינת (שם ק"ג) גבורי כח עושי דברו וכו'. ועל ידי אלו הנפשות וכו' שעולין על ידי זה נתרבה כבודו יתברך מאד וכו'. ועל כן אומרים תיכף אחר הקינות שהם בבחינת התפלה בבחינת דין כנ"ל אומרים אחר כך (שם כ"ד) שאו שערים ראשיכם וכו' ויבא מלך הכבוד וכו'. כי אז עיקר התגלות כבודו על ידי שקמים בחצות על ידי ההוא שלהובא דאשא דבטיש בגדפוי דתרנגולא וכו'. ואומרים הקינות על חורבן בית המקדש שכל זה נמשך מהתפלה בבחינת דין של בעל כח הנ"ל שעל ידי כל זה מתרבה ומתגדל כבודו יתברך ועל כן מתפללין אז על זה הרבה ויבא מלך הכבוד כמה פעמים. וזהו מי זה מלך הכבוד וכו' שאין לו פירוש כלל. מהו ענין השאלה הזאת ומי הוא השואל ומי הוא המשיב. אך הכל הוא ענין הנ"ל שהסטרא אחרא בחינת הנחש היה ערום מתגבר בכל פעם מאד להעלים ולהסתיר כבודו יתברך על ידי שרוצה לינק מהדעת ומתגבר בתאוה הנ"ל ומבטל ומבלבל התפלה וכו' שכל זה הוא בחינת העלמת כבודו יתברך. כי כמו שעל ידי התיקון הנ"ל שמוציאין מהסטרא אחרא חיותה וכו' נתרבה ונתגדל כבודו יתברך. כן להיפך ח"ו. כשהיו הם מתגברין היה מתעלם כבודו יתברך. ועל כן אחר חצות שמתחילין לעסוק בתיקון הנ"ל על ידי גבורי כח הנ"ל אזי אומרים שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם שהם השערי והפתחים של הבית המקדש שהם בחינת השערים והפתחים שבדעת האדם שכולם יהיו נפתחין ויבא בהם מלך הכבוד שיתגלה אלקותו וכבודו בעולם בכלל ובפרטיות במוח ובלב כל האדם שכולם יכירו וידעו את כבודו יתברך. ואזי תיכף שואל מי ששואל שהם המחשבות הרעות והזרות שבלבל האדם הנמשכין ממקום שנמשכין מבחינת (בראשית ג') והנחש היה ערום הנ"ל שפיתה לאדם וחוה ולכל הכרוכים אחריו ח"ו. כמו שכתוב בזוהר הקדוש (בראשית דף נב) וי ולחויא קדמאה דקטיל לאדם ולכל דרין דאתין אבתרי' והם שואלים (תהלים כד) מי זה מלך הכבוד. כי נדמה להם שכבר העלימו כבודו לגמרי. עד שאי אפשר לגלותו שיבא בדעתינו ובלבינו ובכל העולם ואז משיבין להם מיד (שם) ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה, עזוז וגבור דייקא. גבור מלחמה דייקא שמזכירין עתה רק תוקף גבורתו ועזוזו היינו בחינת גבורות ותוקף התפלה בבחינת דין וגבורה הנ"ל של הבעלי כח כנ"ל שהם מוסיפין כח בגבורה של מעלה כמו שאמרו רז"ל כמו שכתוב (שם קח) באלהים נעשה חיל. היינו שעל ידי עזוז גבורת התפלה הנ"ל על ידי זה עיקר גבורת המלחמה בחינת ד' גבור מלחמה שעל ידי זה מוציאין מהסטרא אחרא כל חיותה כל הנפשות וכו' שעל ידי זה מתרבה ומתגדל ומתגלה כבודו יתברך מאד לעיין כל. ועל כן אומרים תיכף אחר כך עוד הפעם ויבא מלך הכבוד עד שמסיימין בפירוש ה' צב אות הוא מלך הכבוד סלה. כי בודאי יגמור את שלו ויתגלה כבודו לעין כל והכל על ידי בחינת עזוז וגבור וכו' על ידי התפלה בבחינתדין וגבורה הנ"ל:

אות ג

ועל ידי הכבוד נמשך נבואה שהוא בחינת התורה שכלול מכל העשרה מדריגות של נבואה וכו' שעל ידי זה מתברר המדמה שעל ידי זה עיקר התגלות האמונה הקדושה. וזהו בחינת עסק התורה שצריכין לעסוק אחר חצות שאז עיקר הזמן המובחר לעסוק בתורה כמובא. כי עסק התורה אז זה בחינת המשכת רוח נבואה הנ"ל, כי כל המדריגות של נבואה כלולים בתורה כנ"ל. ועל ידי התורה בחינת נבואה זוכין לאמונת חידוש העולם שעל ידי זה זוכין לבחינת חידוש העולם של לעתיד שהוא בחינת (תהלים צ"ב) להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות בחינת (איכה ג') חדשים לבקרים רבה אמונתך וכו' כמו שכתוב שם. וזה נעשה בכל יום. כי אור הבקר בוקע וזורח בכל יום אחר חשכת לילה על ידי כל התיקונים הנ"ל. כי כמו שהוא בכלליות בענין חידוש העולם שנקרא יום שנמשך על ידי תיקון האמונה בלילה בגלות שדומה ללילה שעל ידי שישראל מחזקין את עצמן באמונה בתוקף חשכת לילה שהוא הגלות. והכל בכח הצדיקי אמת בעלי כח הנ"ל על ידי זה זוכין לחידוש העולם וכו' כנ"ל. וכמו כן נעשה בפרטיות בכל יום שעל ידי התיקונים הנ"ל שממשיכין על ידי קימת חצות ועסק התורה אז וכו', שעל ידי זה מתרבה כבודו וזוכין לאמונה. על ידי זה מאיר אור הבקר שהוא בחינת חידוש העולם הוא בחינת בקר שמשם נמשך אור בקר בכל יום שכל זה הוא בחינת להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות בחינת חדשים לבקרים רבה אמונתך שנאמר על חידוש העולם וכפשוטו נאמר על לילה ובקר ממש כי שניהם אחד וכנ"ל וכל אחד מישראל כפי מה שזכה להתקרב לצדיק האמת הבעל כח הנ"ל ולעסוק בכחו בתיקונים הנ"ל לקום בחצות וכו' כנ"ל כמו כן יזכה לאור בקר לבחינת חידוש העולם ואז יגיד חסדו וטובו יתברך שגמל עמו וכו' בחינת להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות וכו' כנ"ל:

אות ד

ועל ידי זה נמשך השיר חדש הנ"ל בחינת (תהלים צח) מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפל אות עשה וכו'. ומשם כל השירות ותשבחות שאומרים בבקר בתפלת שחרית. כי כל השירות ותשבחות של עכשיו נמשכין מקול השיר שיתער לעתיד. וזה בחינת (איוב לח) ברן יחד כוכבי בקר. בחינת הרינות והתשבחות שנתעוררין בכל יום בבקר שנמשך מהבקר של לעתיד שהוא בחינת חידוש העולם וכו'. שנמשך על ידי התפלה בבחינת דין כנ"ל. וזהו (שם) ויריעו כל בני אלהים. כי כל זה נמשך על ידי בחינת בני אלהים שהוא בחינת דין וגבורה דקדושה היינו על ידי הצדיקים גבורי כח הנ"ל שיכולים להתפלל תפלה בבחינת דין שעל ידי זה נתעורר השיר של לעתיד שמשם הוא בחינת ברן יחד כוכבי בקר וכנ"ל:

אות ה

וזהו יתגבר כארי לעמוד בבקר וכו'. יתגבר דייקא. כי צריך התגברות גדול לזה. כי עיקר התעוררות השינה נמשך מגבורות מבחינת התפלה בחינת דין של הבעל כח כנ"ל. וזה שיהא הוא מעורר השחר בחינת (תהלים נז) עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר. היינו לעורר הניגון הנ"ל שמזמרת אילת השחר בבקר על ידי כח הצדיקים הנ"ל על ידי שהם מגלים כבודו יתברך שהוא בחינת עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר אשרי אשרי מי שיש לו חלק בזה. והעיקר על ידי התקרבות לצדיקי אמת באמת לאמתו בשביל כבודו יתברך לא בשביל כבוד עצמו ח"ו:

אות ו

וזה בחינת נטילת ידים שחרית כשקם משינתו כי המים טהורים של הנטילה נמשכין על ידי בחינת התגלות הדעת שנמשך על ידי התפלה בבחינת דין הנ"ל שהוא בחינת (ישעיה יא) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים וכו' ומשם נמשכין המים האלו של הנטילה כשקם משינתו. ועל כן צריך ליטול את הידים דייקא, כי עיקר הכח והחיזוק צריכין ליתן להידים כדי שהם יתגברו על העקב דסטרא אחרא בבחינת וידו אוחזת בעקב עשו. וידו דייקא. כי עיקר התיקון על ידי האמונה בחידוש העולם שהוא בחינת ידים בחינת (ישעיה מח) אף ידי יסדה ארץ וימיני וכו'. ועל כן נקראת האמונה בחינת ידים כמו שכתוב (שמות יז) ויהי ידיו אמונה וכו'. כי עיקר האמונה להאמין בהשם יתברך שברא העולם יש מאין בחינת ידים כמו שכתוב אף ידי יסדה ארץ וימיני וכו'. ולהאמין בהתורה ומצות מעשיות שצריכין לעשות בידים. ועל ידי זה זוכין להניגון הנ"ל שהוא בחינת ידים בחינת (שמואל טז) ונגן בידו וטוב לך. ועל יד כל זה מקבלין כח ידי יעקב להכניע עקב עשו בבחינת וידו אוחזת בעקב עשו וידו דייקא כנ"ל. וכל זה נמשך על ידי מימי הדעת שנתגלה על ידי התפלה של הבעל כח הנ"ל שבהם אנו מטהרין את הידים אחר השינה. ועל כן מטהרין את הידים דייקא וכו' וכנ"ל:

אות ז

וזה בחינת יאר צייט שהוא היום שמת בו אביו או אמו. שאומרים אז קדיש (שלחן ערוך יורה דעה סימן שע"ו ס"ה ברמ"א) ומתענין בו. (שלחן ערוך אורח חיים סימן תקס"ח ס"ח) כי אז עוסקין הבנים לתקן ולהעלות נפש אביהם ואמם שמתו. והמיתה היא בחינת שינה. וכשמתקנים ומעלין אותם זה בחינת תחיית המתים שהוא בחינת התעוררות השינה בחינת (דניאל י"ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו בחינת ומקיים אמונתו לישני עפר. ועל כן ברכת מחיה המתים מתחילין אתה גבור לעולם אדני. כי עיקר תחיית המתים הוא בחינת חידוש העולם הוא על ידי התפלה בבחינת דין הנ"ל שזהו בחינת אתה גבור וכו'. (וכמבואר במקום אחר שבכל התפלות צריכין להמשיך כח התפלה בבחינת דין הנ"ל שהוא ברכת אתה גבור וכו'). ועל כן אומרים אז קדיש כי קדיש הוא שבח נפלא ונורא מאד כמובא. כי תבר כל גזיזין דפרזלא וכו' כמו שכתוב בזוהר הקדוש. (תרומה דף קכט) כי הקדיש נמשך מבחינת השיר שיתער לעתיד. ועל כן מתחילין בו בעלמא די ברא כרעותי' היינו בחינת אמונת חידוש העולם שאנו מאמינים שברא העולם כרצונו. וימליך מלכותי'. שהוא בחינת חידוש העולם של לעתיד שאז יגלה מלכותו לעין כל כמו שכתוב (זכריה י"ב) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא וכו' וזהו איש"ר מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך וישתבח וכו'. לעילא מן כל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא שכל זה הוא בחינת השיר שיתער לעתיד הנ"ל שהוא לעילא מן כל ברכתא ושירתא וכו' ועל כן אומרים הבנים השבח הנורא הזה בשביל נפש אביהם ואמם להעלותם ולתקנם. כי עיקר תקונם הוא בבחינת תחיית המתים חידוש העולם שזה נתעורר על ידי שבח הנורא של הקדיש שהוא שיר הנ"ל של לעתיד שהוא האושר המקוה. כי אז יכירו אותו יתברך וידעו מה שפעלו ישראל הכשרים והצדיקים בעבודתם אשרי המחכה לזה:

אות ח

ועל כן מתענין ביום היאר צייט. להכניע מזונא דגופא על ידי התענית. כי על ידי כל הנ"ל זוכין להכניע מזונא דגופא לגבי מזונא דנשמתא כמבואר שם בהתורה הנ"ל עיין שם התורה הנ"ל מתחלתו לסופו. ואז תבין דברינו בעזרת השם יתברך:

אות ט

ועל כן נוהגין זאת בכל שנה ביום שמת בו אביו או אמו, כי תקופות השנה שמסבב השם יתברך ומקיף הגלגלים בכל שנה הוא בחינת תקופות הימים. כי כמו שבכל יום יש יום ולילה ערב ובקר. כמו כן בכלליות השנה יש קיץ וחורף שהם בבחינת יום ולילה ערב ובקר. כמו כן בכלליות השנה יש קיץ וחורף שהם בבחינת יום ולילה. כי בחורף הלילות ארוכים נחשב לגבי קיץ לבחינת לילה. והקיץ שבו הימים ארוכים הוא בבחינת יום לגבי החורף. וכמו שכתוב (תהלים ע"ד) לך יום אף לך לילך וכו' אתה הצבת גבולות ארץ קיץ וחורף אתה יצרתם. וכל סיבוב השנה הוא בבחינת סיבוב היום והלילה ערב ובקר שהוא בחינת חשכת הגלות שדומה ללילה ואור הגאולה שהוא בחינת בקר בחינת כלליות העולם הזה שנקרא לילה כנגד חידוש העולם שהוא בחינת עולם הבא שהוא בחינת אור יום כמובן למשכיל שכל הנ"ל הם בבחינה אחת. ועל כן כשמסבב שנה על נפש המת צריכין הבנים לעסוק בתקונו בגמר השנה שהוא בחינת סיבוב לילה ויום שבהם נעשה בחינת תיקון של חידוש העולם שהוא בחינת אור יום שבא אחר חשכת לילה על ידי שהתחזקו באמונה בכל תוקף החשך של הלילה שהוא בחינת הגלות בחינת העולם הזה שזה המת שהיה בעולם הזה ועכשיו הוא צריך לעלות למקומו לכל הבחינות הנ"ל שהם בחינת אור כנ"ל. ועל כן אז עוסקין הבנים בתיקונו על ידי הקדיש וכו' וכנ"ל. גם בכל שנה ושנה יש ראש השנה שאז עיקר כל התיקונים וכמבואר היטב בהתורה הנ"ל. כי מראש השנה נמשכין התיקונים הנ"ל על כל השנה כולה ועל כן בכל התחלת שנה של נפש המת שהוא ביום היאר ציט צריכין לעסוק בתיקונים הנ"ל וכנ"ל:

אות י

כי על הבנים חל התיקון. כי עיקר הוא הדעת דקדושה שצריכין לתקנו על ידי בחינת הנ"ל. והדעת הוא בחינת רחמנות שנמשך מאב לבן כמו שכתוב שם על מאמר רז"ל (בראשית רבא וירא פרק נ"ד) עד כאן רחמי האב על הבן. וזהו (ישעיה ל"ח) אב לבנים יודיע אל אמתך. כי הדעת והרחמנות הם בחינה אחת כנ"ל. ועל כן הבן דייקא עוסק בתיקון אבותיו כי הוא צריך לתקן הדעת הנמשך מאב לבן שמשם נולד שהכל נתקן על ידי בחינת הנ"ל שעל ידי זה זוכין להניגון והשיר של חידוש העולם שהוא עיקר התיקון שבשביל זה בא האדם לעולם ובשביל זה עיקר החיוב והמצוה להשאיר בנים אחריו. הכל בשביל תיקון הדעת הנ"ל שהוא תיקון האמונה שמתבררת מדור לדור בבחינת (תהלים ק') ועד דור ודור אמונתו בחינת (שם קמה) דור לדור ישבח מעשיך וכו' בחינת (שם קי"ט) לדור ודור אמונתך כוננת ארץ שעיקר קיום העולם מדור לדור בחינת כוננת ארץ ותעמוד הוא רק בשביל בירור האמונה שמתבררת מדור לדור בחינת לדור ודור אמונתך וכנ"ל. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

אות יא

וזהו מה שאמרו רז"ל (ברכות ט"ו) כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל כאלו קיבל עול מלכות שמים שלימה. הנפנה ודוחה המותרות זה בחינת הכנעת וביטול מזונא דגופא שמשם כל המותרות. ונוטל ידיו זה בחינת נטילת ידים הנ"ל על ידי מימי הדעת ומניח תפילין זה בחינת דעת ומוחין שזוכין עכשיו על ידי הצדיק הנ"ל שהוציא הדעת מהסטרא אחרא וכו' כנ"ל. וקורא קריאת שמע זה בחינת תיקון האמונה שנעשה על ידי זה כנ"ל, ומתפלל. כי עכשיו הוא תיקון התפלה בשלימות. כי אחר כך אחר שהוכרח להתפלל בבחינת דין כדי להוציא הדעת מהסטרא אחרא כנ"ל. אחר כך מתקן תקון התפלה כתקונו שהוא בחינת רחמים ודעת שזה עיקר תיקון התפלה כנ"ל כי עיקר התפלה להמשיך חסדים לעורר בחינת חידוש העולם בחינת עולם חסד יבנה לעורר השיר של חסד שיתער אז שזהו בחינת ריבוי השירות ותשבחות שאומרים בשעת התפילה וכנ"ל. ואזי הוא מקבל עול מלכות שמים שלימה בוודאי. כי על ידי שממשיך בחינת התיקון של חידוש העולם כנ"ל על ידי זה מתגלה מלכותו וממשלתו וכו' בשלימות. כי עיקר התגלות המלכותו יתברך יהיה אז כמו שכתוב (זכריה י"ד) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא וכו' וכתיב (תהלים צ"ז) ה' מלך תגל הארץ (שמות ט"ו) ה' ימלוך לעולם ועד וכן הרבה שנאמר על התגלות מלכותו לעתיד, ומשם אנו ממשיכין קבלת עול מלכות שמים שלימה עתה כפי עבודתינו שהכל בשביל זה להמשיך עלינו קדושת חידוש העולם בזה העולם המעשה דייקא שעל ידי זה יזכה כל אחד כפי חלקו להשיר וכו'. של חדוש העולם שהוא חלקו לעולם הבא:

אות יב

ועל כן היה עיקר יציאת מצרים בחצות. כמו שכתוב שם (י"א) כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, כי עיקר יציאת מצרים היה על ידי מטה משה ואהרן שהם בחינת תפלה בבחינת דין בחינת (שמות ז') והשלך לפני פרעה יהי לתנין וכו' כנ"ל. על כן היה עיקר יציאת מצרים בחצות הלילה כי אז מתעורר כח התפלה בבחינת דין כנ"ל וזה שאמרו רז"ל (ברכות ג') מכדי משה לא ידע חצות אימת דוד היכי ידע. אלא דוד סימנא הוי לי' כי כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכו'. כי בימי משה עדיין לא נשלם בשלימות התיקון של התפלה בבחינת דין הנ"ל. ועל כן היה עדין אחריה גלות. ועל כן לא היה יודע עדיין לכווין היטב בחינת חצות אימת שנמשך מהתפלה הנ"ל כנ"ל. אבל דוד הוא משיח שהוא יזכה לזאת התפלה בתכלית השלימות שעל ידי זה תהיה הגאולה שלימה שאין אחריה גלות שזהו בחינת (תהלים מ"ה) חגור חרבך על ירך גבור וכו' עד עמים תחתיך יפלו בלב אויבי המלך. וכן הפסוק (שם ק"י) מטה עוזך ישלח ה' מציון וכו' שמביא שם בהתורה הנ"ל לענין התפלה הנ"ל נאמר עיקרו על דוד משיח שעליו נאמר (שם) נאום ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך מטה עוזך וכו'. כי הוא יגמור הגאולה בשלימות כי הוא יושב לימין השם יתברך עד ישית אויביו הדום לרגליו וכו'. ועל כן דוד השיג זמן חצות שהוא מתעורר על ידי התפלה הנ"ל כנ"ל, וזהו בעצמו מה שכתוב שם דוד כנור היה תלוי למעלה ממטתו וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו. היינו בחינת הניגון הנפלא המבואר שם שהוא נמשך על ידי התפלה כמו שכתוב שם. ועל כן הוא מתעורר על ידי רוח צפונית דייקא שהוא בחינת גבורות בחינת התפלה בבחינת דין הנ"ל ומשם היה ידוע דוד חצות אימת. כי עיקר בחינת חצות שהוא בחינת התעוררות השינה שהיא בחינת הגאולה. כי הגלות נקרא שינה חשכת לילה. והגאולה נקרא התעוררות השינה כמו שכתוב (שם ע"ח) ויקץ כישן ה' כל זה נמשך על ידי התפלה בבחינת דין הנ"ל שזה הכח מתעורר בחצות לילה כנ"ל. שמשם מתעורר קול הניגון הנ"ל בכנור של דוד על ידי רוח צפונית דייקא. ועל כן על ידי זה דוקא היה ידוע חצות אימת והיה קם ועוסק בתורה. כי הכל בחינה אחת כנ"ל.

1. חכמה תתאה.
2. נצח והוד.
3. כלים שבורים שלו.
4. מי שהקב"ה אוהבו, שולח לו מתנה, עני.
5. תיקוני דדיקנא.