כתובות כו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
במסיח לפי תומו כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כותנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב ור' חייא מסיים בה וחבירי בדילין ממני והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות והעלהו רבי לכהונה על פיו תניא ר"ש בן אלעזר אומר כשם שתרומה חזקה לכהונה כך מעשר ראשון חזקה לכהונה והחולק בבית דין אינה חזקה מעשר ראשון דלוי הוא כר"א בן עזריה דתניא תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי דברי ר"ע ר"א בן עזריה אומר מעשר ראשון אף לכהן אימור דאר"א בן עזריה אף לכהן לכהן ולא ללוי מי אמר אין בתר דקנסינהו עזרא ודלמא איקרו ויהבו ליה אמר רב חסדא הכא במאי עסקינן כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא וחלקו ליה לדידיה מעשר בבית הגרנות לוי דלאו לוי הוא מאי איכא למימר בן גרושה או בן חלוצה הוא לא מיבעיא למאן דאמר מעשר ראשון אסור לזרים דלא הוו יהבי ליה אלא אפילו למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים הני מילי למיספק להו אבל בתורת חלוקה לא יהבי ליה והחולק בבית דין אינה חזקה אי בבית דין לא הויא חזקה היכא הויא חזקה אמר רב ששת הכי קאמר החולק תרומה בנכסי אביו עם אחיו בבית דין אינה חזקה פשיטא מהו דתימא מדהנך לאכילה האי נמי לאכילה קמ"ל הנך לאכילה האי לזבוני:
רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד וכו':
רשב"ג היינו רבי אליעזר וכי תימא ערער חד איכא בינייהו דרבי אליעזר סבר ערער חד ורשב"ג סבר ערער תרי האמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערער פחות משנים אלא הכא במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא
רש"י
[עריכה]
והטבילוני - מפני שסתם תינוק מטפח באשפות ושרצים מצויין שם:
לערב - דצריך הערב שמש:
והחולק בב"ד - קא ס"ד שעל פי ב"ד הקבוע בעיר היו חולקין לו תרומה בבית הגרנות ולקמיה פריך אי בב"ד לא הוי חזקה היכא הויא חזקה:
בתר דקנסינהו עזרא - ללוים דלא ליתבו להו כדאמרי' ביבמות בפ' יש מותרות (דף פו:):
לוי דלאו לוי הוא - כלומר בלוי ליכא לספוקי דהא אביו כהן:
למ"ד כו' - פלוגתא היא ביבמות (שם):
בנכסי אביו כו' אינה חזקה - להשבית מעליו קול היוצא על אמו שהיא גרושה והוא חלל:
פשיטא - דהא אפי' הוא חלל יורש את אביו:
רבן שמעון היינו רבי אליעזר - דהא ודאי במקום שיש עוררין לא אמר רבן שמעון דליהוי חד נאמן וכי אמר מעלין במקום שאין עוררין קאמר:
דר"א סבר ערער חד - הוי ערער ואין אחד נאמן עליו להכשירו:
ונפק עליה קלא - קול בעלמא ולא עדות:
ואחתיניה - מן הכהונה עד שיבדקו את הדבר שמעלה הוא לכהונה:
תוספות
[עריכה]
במסיח לפי תומו. וא"ת ומנ"ל דהכי הוא דלמא ר' חייא העלה בן על פי אביו במסיח לפי תומו ורבי העלה אח ע"פ אחיו אפי' בלא מסיח ואר"י דמסתמא דבמאי דקתני בברייתא מילתא דרבי עשה רבי מעשה ועוד דאי אפשר דרבי העלה אח ע"פ אחיו ללויה אפילו בלא מסיח דהתם אין שייך לומר שבידו להאכילו מעשר למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים:
מבית הספר. נקט שלא לומר שהוא עבד כדאמר בסוף פירקין (לקמן דף כח.):
אין בתר דקנסינהו עזרא. ולר"ע דקודם קנסא הוי דוקא ללוי בתר קנסא אף לכהנים אבל לר"א בן עזריה דמקמי קנסא הוי אף לכהן בתר קנסא הוי לכהן דוקא והא דמעשר ראשון חזקה לכהונה אתיא כר' אלעזר בן עזריה ולא כר"ע ויש שמוחקין אין ומפרשים דהא דקאמר בתר דקנסינהו עזרא הוי אפי' לר"ע דבתר קנסא הוי לכ"ע לכהן דוקא והוי כמו אלא ושיבוש הוא בידם דהא בכמה מקומות מוכיח דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא כדתנן בפ' כל הגט (גיטין דף ל.) המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן כו' וכן התם בגמרא ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לאביך בידי ובפ' הזרוע (חולין קלא: ושם) פריך מעשר ראשון דלוי הוא וכן בכמה מקומות והיינו כר"ע ועוד דלמ"ד קנסא לעניים היכי הוי חזקה לכהונה דאליבא דר"ע פליגי בס"פ יש מותרות (יבמות פו: ושם) דאיכא למ"ד קנסא לכהנים ואיכא למ"ד לעניים דלר' אלעזר בן עזריה הוי דוקא לכהן ואפי' לעשירים כמו קודם קנסא דלא קנסם עזרא שהרי עלו ולמ"ד קנסא לעניים משמע התם דוקא לעניים ולא לכהנים עשירים אפי' בימי טומאה דלית ליה דבימי טומאה עניים הוו ועניים דהתם אין לפרש עניי לויים דוקא ולא עניי ישראל וכהנים דא"כ נשתכרו עניי לויים במה שלא עלו ועוד דמשמע התם אילו הוו כהנים בימי טומאתם עניים לכ"ע הוו שקלי אע"ג דלענין חלוקת מעשר הוו כישראל דללוי ולא לכהן קאמר אלא לעניים בין עניי כהנים בין עניי לויים ולמ"ד מעשר ראשון מותר לזרים שקלי אפילו עניי ישראל אבל למ"ד אסור לזרים אין נראה שינתן לעניי ישראל כדי למוכרו דמילתא דאתי לידי תקלה לא אתקינו רבנן דאיכא למיחש דלמא אתי למיכליה [כדאמר בסמוך לא מיבעיא לר"מ דאמר אסור לזרים כו'] ולר"ע לא הפקיע עזרא את הלויים מכל וכל להשוותן לישראל וכהנים שלא יטלו עשירים לויים אלא עניי לויים בתורת עניות אלא ללויים בין עניים בין עשירים היו חולקים לעולם כדמוכח בכל הנהו שהבאתי שהיו נוטלין בתורת לויות ועוד דר"ג בספינה שנתן מעשר ראשון לר' יהושע בן חנניא (מעשר שני פ"ה מ"ט) אי בתורת עניות יהיב ליה אמאי לא יהב ליה נמי מעשר עני שהרי מעשר עני נתן לר"ע ומיהו יש לדחות דלעולם בתורת עניות נתן לו ומה שלא נתן לו מעשר עני לפי שהיו לו מאתים זוז דאינו נוטל במעשר עני כדתנן במסכת פאה (פ"ח מ"ח) אבל מעשר ראשון יטול אפי' יש לו מאתים זוז דהא איכא למ"ד דאפי' כהנים עשירים בימי טומאה עניים נינהו ועוד דלא רצה ליתן כל מתנותיו לעני אחד:
בתר דקנסינהו עזרא. לא אשכחן בהדיא בקרא דקנסינהו רק מצינו בעזרא (נחמיה י) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים ואיכא למימר דה"ק כשיבאו הלוים לחלוק בבית הגרנות יבאו הכהנים עמהם ומיהו לר"א בן עזריה דבתר קנסא דוקא לכהן לא משמע מהאי קרא דליכא למימר עם הלוים דקאמר קרא היינו לקבל מהם מעשר ראשון משלהם דהא משלהם לא קנסם עזרא כדמוכח בפרק הזרוע (חולין קלא:) וי"ל דלר"א בן עזריה לא נמנעו הלוים מכל וכל מלילך לבית הגרנות לחלוק במעשר כדאמר בסמוך דלמא איקרי ויהיב ליה כל שכן בימי עזרא שעדיין לא פשט הקנס שהיו הולכים בבית הגרנות ולכך נאמר שילכו הכהנים עם הלוים ולמ"ד קנסא לעניים הא דכתיב והיה הכהן היינו בכהן עני ומשום דכהנים עניים שכיחי טפי לפי שאין כל כך עסוקים במלאכה אלא בעבודת בית המקדש וגם אין להם קרקעות נקט כהן וה"ה עניי ישראל למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים וה"ר יוסף פירש מדכתיב (במלאכי ג) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר דבית האוצר היה לשכה שתיקן עזרא לתת שם תרומת הכהנים כדכתיב בעזרא (נחמיה י) וכיון שאומר להביא שם המעשר א"כ של כהנים הוא וקיימא לן (מגילה דף טו.) דמלאכי זה עזרא ולמ"ד לעניים נקט אל בית האוצר משום דכהנים עניים שכיחי טפי כדפרישית אי נמי אל בית האוצר לא ליתן לכהנים אלא לחלק לעניים וה"ר אלחנן הקשה דבסוף עזרא משמע שהמעשר היה ללוים דכתיב ואדע כי מניות הלוים לא נתנה (להם) ויברחו. איש לשדהו הלוים והמשוררים כו' משמע שהלוים והמשוררים היו חולקים וצריך לומר דזה היה מקמי דקנסינהו עזרא אך קראי לא מוכחי הכי:
והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערער כו'. נראה לר"י דר' יוחנן עיקר דבריו על משנתנו ולהכי לא קא משני הכא ה"מ היכא דאיכא חזקה דכשרות כו' כדמשני בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עג:) ואם תאמר והואיל ואמתני' קאי היכי פריך מיניה התם ובפרק קמא דגיטין (דף ט.) גבי גט דלמא הא דקאמר ר' יוחנן דלא מהני ערער דחד היינו היכא דאיכא עד אחד דמכשר דקתני מעלין לכהונה על פי עד אחד ויש לומר דהש"ס ידע דר' יוחנן אמסקנא דיבר דבתחלה היה קול ואח"כ בא עד אחד להכשירו ולהסיר הקול ואתו בי תרי ואמרי דבן גרושה ובן חלוצה הוא דבכי האי גוונא א"ר יוחנן דבעינן שנים אע"ג דהעד שהכשיר והקול כמאן דליתנהו דמי שהרי העד גרוע מן הקול אי לאו משום חזקה דמסייע ליה לבטל הקול שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל לרבי יוחנן:
אין ערער פחות משנים. לאפוקי חד דלא הוי ערער אבל קול נמי פוסל בתחלה בתרומה קודם שבא העד המכשיר:
ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא. לא בעי למימר דפליגי אי מעלין ע"פ עד אחד כשהקול פוסל דפשיטא ליה להש"ס דלא פסיל קול לכ"ע כיון דאיכא עד וחזקה ועוד דקול לא הוי קרי עוררין:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
צד א מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה י"ד, סמג לאוין קכב, טור ושו"ע אה"ע סי' ג' סעיף א':
צה ב מיי' פ"ו מהל' תרומות הלכה א', סמג לאוין רכד:
צו ג מיי' פ"א מהל' מעשר הלכה ד':
צז ד מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה ט"ז, טור ושו"ע אה"ע סי' ג' סעיף ו':
צח ה מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה י"ב:
ראשונים נוספים
בתר דקנסינהו עזרא: שקנס אותם לדעת רבי אלעזר בן עזריה שלא ליתן להם כלל, ולרבי עקיבא ליתן בין ללוי בין לכהן.
החולק בנכסי אביו עם אחיו הכהנים בבית דין אינו חזקה: כלומר, כשיצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה. כן נראה מדברי הראב"ד ואפשר דאפילו בסתם ובא ממדינת הים הוא ובניו דצריך להביא ראיה עליהם, ואף על פי שנתברר לנו שאלו כשרין, וזה לא הוחזק לנו אלא שראינוהו שחלק עם אחיו בתרומה, אין זו חזקה.
והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערער פחות משנים: אמתניתין דהכא קאי, כלומר, דכולהו תנאי דמתניתין מודו דאין פחות משנים, ופלוגתא אחריתי הוא דפליגי, ובירושלמי (בפרקין ה"ח) על האי מתניתין איתיא להו.
הכי במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה הוא ואחתיניה: פירוש: לאו הורדה גמורה קאמר אלא חוששין לו, והיינו דלכולי עלמא כי אתא עד אחד מפקינן ליה ולא חיישינן לזילותא, משום דחששא בעלמא הות, דקול לאו עוררין הוא, אלא משום דלא אתחזק הוא אפילו שעה אחת ככהן, ומן הרחם יצא שוברו עמו בקול חששו לה. והיינו דנקט דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ולא נקט דמוחזק לן ביה דכהן הוא.
ואתא עד אחד ואסיקיניה: דטפי עדיף עד אחד וחזקת אביו מקול בעלמא.
והטבילן מפני שסתם תינוקות מטפחין באשפות ושרצים מצוים שם: פי' נפקא לן מרבנן ז"ל מהא דאמרינן גבי תינוק שנמצא בצד עיסה ודבק בה רבי מטהר וחכמים מטמאין שדרך תינוק לטפח ופירש רבינו ז"ל עליה במס' נדה ובמס' חולין וקידושין שדרך תינוק לטפח בשרצים וכבר דחו פירוש זה בתוס' דהתם שדרכן לטפח עיסה קאמר וסתם תינוק הוא טמא מפני שהנשים נדות מגפפות אותן כדקאמר במשניות:
והעלוהו לכהונה פי' להאכילו בתרומה דרבנן כדאית' בפ' הגוזל כדכתיב' לעיל התרומה לכהן ומעשר א' ללוי:
דברי ר"ע ור"א אומר וכו': פרשתיה ביבמות דבדיני דאורייתא פליגי וטעמא דר"א משום שהרבה מקומות קראום לכהנים לוים ולאו כדפי' רש"י ז"ל דלר"א משום קנס דעזרא אמר ליה כיון דאמר בסמוך בתר דקנסינהו עזרא מכלל דהשתא סבירא לן דבדינא דאורייתא פליגי ולא הוסיף עזרא אלא שיהיה לכהן ולא ללוי:
בתר דקנסינהו עזרא: מה שפירוש ר"א קנסינהו שלא יתנו אלא לכהן ולר"ע קנסוהו שיתן בין לכהן ובין ללוי ולא נהירא דהא אמרינן ביבמות בההיא גזרו דהוה ליה לר"א בן עזריה דהוא יהיב מינה מעשר ראשון לכהנים והדרא ליה ר"ע פתחא לבית הקברות דאלמא דלא ללוי ולא לכהן אף דבתר דקנסו עזרא ואי רע"ק קניס דליתנו לכהן ולא ללוי אמאי אהדר להו פתחא לבית הקברות ועוד דבסמוך משנינן אמר רב רב חסדא הכא במאי עסקינן כגון דמוחזק לן ומדלא אמר אלא אמר רב חסדא מכלל דאכתי ס"ל דמתניתן כר"א ואמאי הא אמר בתר דקנסינהו עזרא מודה ר"ע אם כן למה לא אמרינן נמי לעולם ר"ע דבין לכהן ובין ללוי א"כ שפיר אתיא ההיא דר"ע דלוי ודאי לא הוה מאי איכא למימר בן גרושה וכו' אלא ודאי לר"ע ללוי ולא לכהן וכן בכאן דבשלמא לר"א כיון דמדינא דאורייתא בין לכהן ובין ללוי אפשר לא קניס אלא לכהן דוקא אבל לר"ע כיון דמדאורייתא ללוי דוקא והכהנים כזרים הם בזה היכי מתקן דליתביה לכהנים שהם זרים הא ודאי לא שייך למעבד הכי אפילו למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים וכ"ש למ"ד אסור לזרים ואע"ג דהפקר ב"ד הפקר מ"מ אין לעשות כך דרך קביעות להפוך דין תורה וכי קניס נמי ר"ע במידי אחריני קנסוהו והא דתניא מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אר"ג מעשר ראשון שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכ' לו ההיא כר"ע היא בתר דקנסוהו עזרא הוה ורבי יהושע לא היה מן השוערים כדאיתא התם ואלו לר"א מעשר לכהן ולא ללוי היה ומיהו ההיא שפיר אתיא כר"ע אפי' למ"ד דלר"ע נמי קנסינהו עזרא לתת בין לכהן ובין ללוי ולא כדברי מי שהיה כדאמרי' הכא בתר דקנסינהו עזרא אף כר"ע אמרי' דקנסינהו לכהן ולא ללוי ולא מחוור כלל דלא דייק לישנא דאמרי' ממאי דאקמינהו מתניתן כר"א וסבירא נמי לא מוכחא דקנסינן לרבי עקיבא כולי האי ותו דא"כ מתניתן דר"ג וזקנים כמאן לא כר' עקיבא ולא כר"א ודוחק לומר דלוקמינהו כדעת ג' החולק עם אחיו בנכסי אביו בב"ד אינו חזקה פי' רש"י ז"ל כגון שיצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין חזקה זו משבחת עליו הקול ההוא וכן פירש הרמב"ם ז"ל. ויש לפרש עוד דאפי' בלא יצא קול אלא שאביו היה לו בנים כשרים והלך למדינת הים ובא עמו בן זה צריך להביא ראייה עליו כדאיתא בפרק עשרה יוחסין שזה לא הוחזק לנו בכהונה אלא שיביא עדים שחלק עם אחיו בנכסי אביו מהו דתימא מדהך לאכילה הא נמי לאכילה פירש מדלא אמרו ליה טול אתה חולין ואנו תרומה כדי שלא לזלזל התרומה מרשותו קמ"ל דהנך לאכילה והאי לזבוני לכהנים בדמי התרומה כי שמא היו חלקם רב ולא יוכלו להחליף עמו לחלקו בחולין שלהם:
רשב"ג היינו ת"ק: ורש"י ז"ל היינו ר"ח ושתי הגרסאות עולות בקנה אחד דכי פרכינן היינו ת"ק משום ר"א אמרינן משום דהוי ת"ק דרשב"ג דאלו ת"ק דמתניתן ליכא למימר דלמא פליגי בחייש לגומלין דתנא לא חייש כדקתני לה בהדיא ורבי שמעון בן גמליאל דהיינו דחייש כדקתני ע"פ עד אחד ולא שיהיה שנים שיעידו זה על זה דת"ק סבר עד אחד ורשב"ג סבר ערעורי תרי פירוש דסתם תנא בחדא מלתא לטפויי קאתי ואלו ר"א אמר אימתי במקום שיש עוררין ואפלו חד אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה ועביד תלמודא דקרי לעד אחד עוררין או עסוקי' בלשון רבים:
הא אמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים לא אשכחן עיקרא בהא דרבי יוחנן היכי אתמר דבכל דוכתא אמרינן ליה בהאי לישנא. אבל בירושלמי פירש דהא דא מתני' דהכא אומרת כלומר דכולי תנאי דהכא מודו דאין ערעור פחות משנים ובהא מתרצה האי דמקשו רבנן ז"ל דהא אמר בפרק עשרה יוחסין דהא כר"י ס"ל דאית ליה חזקה דאבהתא ודלמא מתניתן בדלית ליה חזקה דאבהתא ולפי מה שפירש בירושלמי אין לומר כך דהא רבי יוחנן על הא מתניתן אמרה ומיהו בר מהכא ל"ק לן דר"ג לאו דלית ליה חזק' דאבהתיה אמרה דא"כ האיך מעלין אותו ע"פ עד אחד כיון שיש שיעורר עליו עד אחד בהכחשה אינו כלום הלכך ע"כ השתא בדאית ליה חזקה דאבהתי שמעינן ליה והא דאמרינן בסמוך אלא הכא במאי עסקינן בדמוחזק לן אבוה דהאי כהן הוה לאו מלתא לא למימרא דעקרא לא סבירא לן אלא כיון דלעבוד אוקימתא חדתי אמרי' לה כו' כדאיתא מריש ועד סוף:
ונפקא עליה קלא דבן גרושה או בן חלולה יש שפירש דקול המוחזק בב"ד הוא משום הכי חשו לקול ההוא ואחתינתו ורש"י ז"ל פירש קול בעלמא וכן פירשו בתוספות דקלא האי לא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא אלא לומר שהיו חוששין לו והיינו כי אתא עד אחד ואמר כהן הוא מסקינן ליה ולא חיישינן לזילותא משום דחששה בעלמא הוא דקול לאו דעוררין הוא אלא דלא איתחזק הוא שעה אחת בכהן כשר מן הרח' יצא הוא ושוברו עמו ולפיכך חששו לו והינו דנקט במוחזק לן באבוה כהן ולא נקט במוחזק לן ביה שהוא כהן:
ואתא עד אחד ואסקינהו: פי' דטפי עדיף עד אחד וחזקת אביו מן הקול א' רשב"ג סבר אנן אחתיני' ליה ולזילותא דבי דינא שהורידים שני פעמים וכו' והקשו עליו דבפרק ח"ה אמרי' גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמרינן אייתי סהדי דאבהתי' הוא ואחתינהו הדר אמר רב נחמן אנן אחתיני' אנן אסקינן ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ופרכינן עצה מהא דתניא והא ההם לא אחתינהו אלא חדא זימנא לכך הנכון הוא דזילותא דבי דינא הוא שסותרין דינא על הספק ובלא ראיה מבוררת דכל תרי ותרי אין הדבר ברור לגמרי אבל ההיא דמעקרא דאחתי' והדר אסקי' ע"פ עד אחד ליתא זילותא כדפרישית וכן פירש הרמב"ם ז"ל:
רשב"ג אומר וכו' רשב"ג היינו ת"ק פי' ר"א שאין לומר שבמקום עוררין קאמר רשב"ג דמעלין לכהונה ע"פ עד אחד אלא במקום שאין עוררין וה"ק נמי ר"א. ואסיק רב אשי דבמצטרפין לעדות קמיפלגי ובמקום שיש עוררין. והכא במאי עסקינן במוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא. ונפק עלי' [קלא] דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיני'. פי' עד שנבדוק הקול אם הוא אמת אם לאו ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ואסקיני' פי' דע"א נאמן להכחיש את הקול. ואתו בי תרי עוררים ואמרו בן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיני'. ואתא ע"א ואמר ידענא בי' דכהן הוא ר"א סבר הכא [כיון] דאיכא עוררים תרי דפסלו לי' אין מעלין לכהונה ע"פ ע"א שמכשירו ואע"ג דאיכא ע"א קמא שהכשירו כיון שלא העידו יחד בב"ד אין מצטרפים ורשב"ג סבר אע"פ שיש עוררים מעלין ע"פ ע"א זה שמכשירו שמצטרפים אותו עם הראשון ואמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה. ואי קשיא והא אמרת לעיל דבתרי ותרי דהוא ספק תורה ל"א אוקי גברא אחזקתיה יש לתרץ ודאי באיסור תורה אמרינן הכי והכא בתרומה דרבנן והכי מוקמי' לה לקמן בשילהי פירקין והלכך מקילין בה ואמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה. ובפלוגתא דתניא. אין עדיות מצטרפין עד שיראו שניהם כאחד (דברי ר"א) ר"י [בן קרחה] אומר אפילו בזה אח"ז פי' לאפוקי ז"א בפני הלוה לו וז"א בפני הודה לו שמה שראה זה לא ראה זה. ואע"ג דבמנה חד מסהדי לת"ק לא מצטרפי. ולר"י מצטרפי:
במסיח לפי תומו — פירוש, והיינו פלוגתייהו, דרבי חייא לא העלה אח על פי אחיו אלא במסיח לפי תומו, ורבי העלה בן על פי אביו אפילו בלא מסיח לפי תומו. ואם תאמר, ומנלן דר' חייא העלה אח על פי אחיו ורבי העלה בן על פי אביו, כדקאמר תסתיים? דילמא ר' חייא העלה בן על פי אביו במסיח לפי תומו, ורבי העלה אח על פי אחיו אפילו בלא מסיח? ויש לומר, דמסתמא במאי דקתני בברייתא מילתיה דרבי עשה רבי מעשה. ועוד, דלא אפשר למימר העלה אח על פי אחיו ללויה בלא מסיח לפי תומו; דהתם לא שייך למימר שבידו להאכילו מעשר, דלמאן דאעמר מעשר ראשון מותר לזרים, מה איסור יש בו? הרא"ש ז"ל, וכן כתבו התוספות ז"ל:
והוציאוני מבית הספר — ואם תאמר, למה ליה לרבי יהודה להביא כל המעשה, ולאורוכי כולי האי בדברים בטלים דלא שייכי בעניין כלל? ותירצו בתוספות, דהא נמי שייך בעניין, שלא לומר שהוא עבד, כדאמרינן בסוף פירקין:
והטבילוני — פירש רש"י ז"ל, מפני שסתם תינוקות מטפחין באשפות ושרצים מצויין שם. פירוש, נפקא ליה לרבינו ז"ל מהא דאמרינן גבי תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו, רבי מטהר וחכמים מטמאין, שדרך תינוק לטפח. ופירש רבינו ז"ל עליה במסכת נידה בחולין ובקידושין, שדרך תינוקות לטפח בשרצים. וכבר דחו פירושו בתוס', דהתם – שדרכם לטפח בעיסה קאמר; וסתם תינוק הוא טמא, לפי שהנשים נידות מגפפות אותו, כדאיתא במשנה.
והעלהו רבי לכהונה — פירוש, להאכילו בתרומה דרבנן, כדאיתא בפרק הגוזל וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א ז"ל:
והחולק בבית דין וכו' — מדקתני והחולק, ופריך ליה בהדי דלעיל, ולא קתני החולק בבא באפי נפשה, משמע דהכי קאמר: כשם שתרומה חזקה לכהונה כך מעשר ראשון חזקה לכהונה, ודווקא כשחלק המעשר בבית הגרנות, אבל אם לא חלק המעשר בבית הגרנות אלא בבית דין אינה חזקה, דילמא בי דינא מרחמו עליה ובתורת עניות יהבו ליה, וכמאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים. אבל אם חלק בבית הגרנות הויא חזקה לכהונה, דאינם חולקים בבית הגרנות אלא לכהנים. כך היה נראה לפרש. וליתא, דאם כן לא פריך תלמודא מידי. אתרומה קאי, וקא סלקא דעתך שעל פי בית דין הקבוע בעיר היו חולקין לו. ולקמן פריך, אי בית דין לא הוי חזקה היכא הוי חזקה? במאי דמתרצינן לה דחלוק בנכסי אביו קאמר, מתרצא נמי אמאי פריך להו בהדי הדדי דקתני והחולק, והיינו משום דתרווייהו מיירי כד נפק עליה קלא דבן גרושה הוא וכדפירש רש"י ז"ל וכדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא. כן נראה לי:
[ר' אלעזר בן עזריה אומר מעשר ראשון לכהן — בדאורייתא פליגי, והכי איתא בהדיא בפרק יש מותרות (דף פו.), דר' עקיבא סבר דווקא ללוי, דכתיב: "ואת הלוים תדבר",] ורבי אלעזר אמר אף לכהן, דהכהנים בכלל לוים. ואין לומר דבקנסא פליגי ודווקא לכהן אמר, ורבי עקיבא אמר אף ללוי; דאם כן מילתיה [דר' עקיבא הוה ליה למיתני בתר מילתיה] דר' אלעזר בן עזריה, כיון דאית ליה 'אף' שייך למתני לבסוף. הרא"ש ז"ל.
וכן פירש הריטב"א ז"ל דבדינא דאורייתא פליגי. וטעמא דרבי אלעזר, מפני שבכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים. ולא כמו שפירש רש"י ז"ל דר' אלעזר משום קנסא דעזרא אמר לה; דהא כיון דאמרינן בסמוך: בתר דקנסינהו עזרא, מכלל דהשתא סבירא לן דבדינא דאורייתא פליגי, ולא הוסיף עזרא אלא שיהא לכהן ולא ללוי, ע"כ.
ודע, דלא גרסינן במילתיה דרבי אלעזר: "אף לכהן", אלא הכי גרסינן: רבי אלעזר בן עזריה אומר מעשר ראשון לכהן. ולשון המפרשים ז"ל דייקא כן, ולישנא דתלמודא דקאמר: "אימור דאמר רבי אלעזר" וכו' דייקא כן, דוק ותשכח:
הכי גרסינן בכל הספרים: אין בתר דקנסינהו עזרא. ואם תאמר: כיון דמיירי בתר דקנסינהו, למה ליה לאוקמיה כרבי אלעזר בן עזריה? אפילו כרבי עקיבא נמי מצי לאוקמה; וכי קאמר רבי עקיבא: מעשר ראשון ללוי, היינו בדין תורה וכדכתיבנא, אבל לבתר דקנסינהו – לכהן ולא ללוי? ותירצו בתוס', דלית לן למקנסינהו כולי האי לר' עקיבא, דקודם קנסא הוי דוקא ללוי, סגי דלקנסינהו לחלקו אף לכהן. ולרבי אלעזר בן עזריה, דמדינא אף לכהן, קנסא דעזרא למיהביה לכהן ולא ללוי.
- ויש שמוחקין אִין, ומפרשים דהא דקא משני: בתר דקנסינהו עזרא – הוי אפילו לרבי עקיבא, דבתר קנסא הוי לכולי עלמא לכהן דווקא; והוי כמו 'אלא'.
- והקשו בתוס', דבכמה מקומות מוכיח דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא, כדתנן בפרק כל הגט (דף ל.): המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפרישים עליהן. ויש לתרץ, דלדוגמא בעלמא נקיט סדרא דאורייתא, דתרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני. ומיהו בגמרא נמי קאמר (בבא מציעא מט, א): ישראל שאמר לבן לוי: כור מעשר וכו'; אלמא דלדינא קאמר, דהמעשר ללוי. והא נמי איכא למדחי, דדינא דאורייתא נקט, ולא אתא לאשמועינן המעשר למי.
- ומיהו בפרק הזרוע (דף קלא:) פריך: מעשר ראשון דלוי הוא? אלמא דהכין הוא דינא, דמעשר ראשון דלוי הוא אף לבתר קנסא, והיינו כרבי עקיבא. והילכך שיבוש הוא מאן דמחיק אין, דעל כרחך כרבי אלעזר בן עזריה הוא דמתוקמא הא דקתני חזקה לכהונה ולא כרבי עקיבא.
- ועוד הביאו התוס' ראיה, דבפרק יש מותרות (דף פו:) פליגי אמוראי דקנסא למי, דמר סבר קנסא לעניים ומר סבר קנסא לכהנים. והשתא למאן דאמר קנסא לעניים, היכי הוי חזקה לכהונה? ואליבא דרבי עקיבא פליגי, דרבי אלעזר בן עזריה על כרחך דווקא לכהן הוי אפילו לעשירים, כמו קודם קנסא; דלא קנסם עזרא, שהרי עלו. והיכי מצינן למימר קנסא לעניים, ישראל וכהנים, ולא לעשירים אפילו כהנים? אלא ודאי אליבא דרבי עקיבא פליגי. ומעתה היכי מצינן לאוקמה הא דר' שמעון בן אלעזר כרבי, למאן דאמר קנסא לעניים? דהיכי הוי חזקה לכהונה אליבא דידיה? ואין לומר דמאן דאמר קנסא לעניים – היינו דווקא לעניי ישראל; דהא ודאי ליתא כלל, דלמאן דאמר קנסא לעניים משמע התם דווקא לעניים ולא לכהנים עשירים אפילו בימי טומאה, דלית ליה דבימי טומאה הוו עניים. הילכך אין חילוק בין ישראל לכהנים, דלעניים הוא דיהבינן ולא לעשירים, בין לישראל בין לכהנים; והדרא קושיא לדוכתיה, דלרבי עקיבא למאן דאמר לעניים, היכי הויא חזקה לכהונה? הילכך ודאי לא תוקמא האי דרבי שמעון בן אלעזר אלא כרבי אלעזר בן עזריה, וכדכתיבנא.
- ויש לפרש, דהא דאמרינן התם: קנסא לעניים, היינו לעניים לויים דווקא ולא עניי ישראל וכהנים, ולרבי עקיבא לא נטלי אלא עניי לויים דווקא ולא ישראל וכהנים כלל; וקנסא דקנסינהו עזרא היינו דלא נטלי עשירי לויים, דאין בדין לקנוס עניים. ולרבי אלעזר בן עזריה נמי קנסא לעניים היינו לעניי לויים, אבל כהנים בין עניים בין עשירים נוטלים, דלא קנס אלא ללויים דלא יטלו עשיריהם. ופלוגתא דפרק יש מותרות, בין לרבי עקיבא בין לרבי אלעזר בן עזריה פליגי, אלא דלכל חד וחד מתפרש כפום שיטתיה. והא דמשמע התם דדווקא לעניים ולא לכהנים עשירים, היינו לר' עקיבא, דלמאן דאמר לעניים – לעניי לויים דווקא ולא לכהנים כלל, ומאן דאמר לכהנים היינו לעניי כהנים, או משום דבימי טומאתן עניים נינהו. אבל לרבי אלעזר בן עזריה, מאן דאמר לעניים – לעניים לויים דווקא, וכהנים בין עניים בין עשירים נוטלים. ומאן דאמר לכהנים, לכהנים דווקא, ולויים לא נטלי כלל.
- ומעתה ניחא, דשפיר מצינו למימר, דכי מתרצינן בתר דקנסינהו עזרא היינו אפילו לרבי עקיבא, וכמאן דאמר קנסא לכהנים, והוה ליה כמאן דמפרש הכין להדיא, דהא לרבי עקיבא בתר קנסא נמי לעניים לויים דווקא, ולא לעניי ישראל וכהנים, והיכי מצינן למימר דבתר דקנסינהו הויא חזקה לכהונה? ועוד, דלא שייך קנסא, כיון דסוף סוף ללויים יהבינן ולא לזרים אתם. הילכך הא דקאמר: בתר דקנסינהו – כפשוטו משמע, דאתיא כמאן דאמר קנסא לכהנים, ואינו צריך לפרש.
- אבל אם נפרש "קנסא לעניים" דהיינו לעניים כהנים, אם אתה אומר דכי קא משני בתר דקנסינהו עזרא היינו למאן דאמר קנסא לכהנים, הוה ליה לפרש להדיא: "בתר דקנסינהו עזרא ויהיב קנסא לכהנים"! אלא משמע דלכולי עלמא משני הכין, בין למאן דאמר קנסא לעניים, בין למאן דאמר קנסא לכהנים. והילכך תקשי למאן דאמר "קנסא לעניים", היכי הוי חזקה לכהנים?
- ומיהו אם נפרש עניים דהתם עניים לויים דווקא, פשיטא ודאי דכמאן דאמר "קנסא לכהנים" היינו שינויין לרבי עקיבא, וכדכתיבנא. ומאן דאמר "קנסא לעניים", מוקי הא דר' שמעון בן אלעזר כרבי אלעזר בן עזריה; דלדידיה ודאי בין למאן דאמר "קנסא לעניים" בין למאן דאמר "קנסא לכהנים" הוי חזקה לכהונה. דלמאן דאמר "קנסא לכהנים" – פשיטא ודאי דהויא חזקה לכהונה, ומאן דאמר "קנסא לעניים" נמי, כי חזו עשירים נטלי – הא ודאי דכהנים נינהו, דלויים לא נטלי אלא עניים. נמצא דנוכל לקיים הא דמשני תלמודא: בתר דקנסינהו, בין לרבי עקיבא בין לר' אלעזר בן עזריה; אלא דלרבי עקיבא לא מתוקמא אלא למאן דאמר "קנסא לכהנים", ולרבי אלעזר בן עזריה מתוקמא שפיר לכולי עלמא, בין למאן דאמר "קנסא לעניים" בין למאן דאמר "לכהנים".
- אבל למאן דמפרש עניים דהתם עניי כהנים, אי אפשר לפרש פלוגתא אליבא דר' אלעזר בן עזריה כלל, דלר' אלעזר בן עזריה על כרחך הוי דווקא לכהן ואפילו לעשירים כמו דינא דאורייתא דמעיקרא, דלא קנסם עזרא שהרי עלו. ומעתה שינויא ד"בתר דקנסינהו" לא אתיא כמאן דאמר "קנסא לעניים" כלל, לא לרבי עקיבא ולא לרבי אלעזר בן עזריה; דכרבי עקיבא לא אתיא, משום דקשיא, דהיכי הויא חזקה לכהונה? וכדכתיבנא. וכר' אלעזר בן עזריה נמי לא אתיא, דהא מאן דאמר "לעניים" לא איירי אליבא דרבי אלעזר בן עזריה. ואין לומר דשינויין היינו כמאן דאמר "קנסא לכהנים". חדא, דהיה לו לפרש, וכדכתיבנא; ועוד, דדוחק לומר דסתמא דתלמודא אתיא כחד ולא כרבי עקיבא. אבל אם נפרש דפלוגתא דפרק יש מותרות בין לרבי עקיבא בין לרבי אלעזר בן עזריה וכדכתיבנא, הרי שינויין ד"בתר דקנסינהו" אתיא שפיר כמאן דאמר "קנסא לעניים" ואליבא דרבי אלעזר בן עזריה, וכדכתיבנא. כך נראה לפרש:
ומיהו כתבו התוספות ז"ל, דאין לפרש "עניים" דהתם עניי לויים, דאם כן, נשתכרו עניי לויים במה שלא עלו; דקודם היו נוטלים עמהם העשירים שלהם, ועתה יטלו הכל העניים, והוה ליה חוטא נשכר. והילכך על כרחך צריך לפרש עניים כהנים וישראל; וכיון שכן, על כרחך פלוגתייהו היינו לרבי עקיבא ולא לרבי אלעזר בן עזריה, וכדכתיבנא. ועוד, דמשמע התם דאי הוו כהנים בימי טומאתן עניים, הוו שקלי לכולי עלמא, אף על גב דמדאורייתא לרבי עקיבא ללוי ולא לכהן. הלכך על כרחך יש לפרש, דלמאן דאמר "לעניים", פירוש לעניים כהנים לרבי עקיבא. ורבי אלעזר בן עזריה נמי, על כרחך סבירא ליה דלבתר קנסא לכולי עלמא הכהנים נוטלין ולא הלויים כלל; דכיון דאפילו רבי עקיבא דחשיב להו לכהנים כזר בחלוקת מעשר בדינא דאורייתא – סבירא ליה דאי הוו כהנים בימי טומאתן עניים הוו שקלי, כל שכן לרבי אלעזר בן עזריה דאית ליה דמדאורייתא נוטלין, דבתר קנסא יסבור דלא יטלו אלא הכהנים ולא הלויים כלל. ואפילו העניי ישראל, למאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים. ולמאן דאמר אסור לזרים, אין נראה שינתן לעניי ישראל כדי למוכרו וכו' ככתוב בתוספות, כדאמרינן בסמוך: "לא מבעיא לר' מאיר דאמר אסור לזרים" וכו'.
- ואם תאמר: כיון דמאן דאמר "לעניים" היינו לעניים לויים וכהנים, וישראל למאן דאמר מותר לזרים, דכולהו שווין בה בתר קנסא; מעתה מאן דאמר "לכהנים" היינו לכהנים דווקא ולא ללויים כלל, ותקשי כל הני מתנייתין דמשמע דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא. ויש לומר, דרבי עקיבא לא הפקיע את הלויים מכל, ולא להשוותן לישראל וכהנים, אלא ללויים בין עניים בין עשירים היו חולקין לעולם; אלא דלמאן דאמר "לעניים", לא היו נוטלין הכהנים אלא לעניים; ומאן דאמר "לכהנים", היו נוטלין הכהנים בין עניים בין עשירים. אבל לכולי עלמא הלויים נוטלין בתורת לויות ואפילו העשירים, ולהכי לא הזכיר בכל הני מתנייתין אלא לויים דווקא, דאף על גב דכהנים נמי נטלי, מכל מקום לא נטלי כהן אלא בתורת קנסא ובתורת עניות. כן נראה לי פירוש לפירוש התוספות.
והקונטריסין האריכו בזה, והריני מעתיק לשונם, ואתה תבחר ולא אני. וזה לשונם: אין בתר דקנסינהו עזרא — כתוב בתוס', דהא בכמה מקומות מוכיח דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא וכו'. ואם תאמר: אמאי לא מייתו נמי מדרבי דלעיל, דאמרינן: "והעלהו רבי ללוי על פיו", ופירש רש"י ז"ל: "ליתן לו מעשר ראשון"; ורבי בתרא? ויש לומר, דרש"י ז"ל פירש לפי המסקנא דהכא; אבל קודם – הוה מצי למימר, לקרותו שני בבית הכנסת.
- עוד כתבו התוס': ועוד, דלמאן דאמר "קנסא לעניים", היכי הוי חזקה? קשיא לי, נימא דלמאן דאמר "לעניים", פירושו דווקא כהנים עניים, והכי פלוגתא: חד אמר "לכהנים", פירוש: לכל כהנים, אפילו עשירים; וחד אמר: דווקא לעניים כהנים, ואתא נמי כרבי עקיבא, וקל לתרץ ודוק.
- ועוד, ליכא למימר דיהבו ליה בתורת עניות ולכהנים בתורת חלוקה, דהא לא יהבו לכהנים עשירים אפילו בימי טומאתן, ולהכי קאמר: ולמאן דאמר "לעניים" – משמע דווקא, לא לכהנים עשירים; דאי הוי יהבי לכהנים עשירים, הוה אתי כר' עקיבא. ולמאן דאמר "קנסא לכהנים", יהבו אפילו לכהנים עשירים, ואפילו אי יהבי לעניים הוי חזקה, דיהבו להו בתורת חלוקה לכהנים. וזה התירוץ מצאתי, ועיין, אי כראשון אי כשני.
- ויש לומר כמו שכתוב בתוס', דלמאן דאמר "לעניים" רוצה לומר ממש, דלית ליה כהנים בימי טומאתן; ואם היו חולקין בזה, אם כן אותו שאומר "לכהנים" הוה ליה למימר "לעשירים", כיון שאותו אומר "לעניים", ולא היה לו להזכיר "כהנים", דמשמע שאותו לא אמר לכהנים. כך אמר מורי הרב משום רבו ריב"י[3] ז"ל.
עוד כתבו התוס': ועניים דהתם אין לפרש וכו'. אומר, דשמא נראה לומר שכך הפירוש: אין לפרש עניים, דווקא עניים לויים ולא עניים ישראל וכהנים. כי לעולם לא רצו שיהא נראה כאילו חלקוהו בתורת עניים, ולכן לא נתנו לעניי ישראל וכהנים, אלא כשנתנו לעניים לויים היה נראה כאילו נתנו להם בתורת חלוקה. אבל לעולם לעשירי כהנים נתנו בתורת חלוקה, ואם כן הוי חזקה בכהן עשיר. דאם כן, משתכרין עניי לויים יותר וכו', דעשירי לויים יותר מעשירי כהנים, כדמוכח בתוספות בסמוך.
- ומהר"ז אמר משם ה"ר פ"ר ז"ל דכך הפירוש: ועניים דהתם אין לפרש כו', והייתי מרוויח דההיא משנה דהמלוה מעות, וגם הגמרא שמביאין התוס', הייתי מעמיד כמאן דאמר לעניים, ודווקא לדידיה לא הייתי יכול להעמיד כר' עקיבא, אבל למאן דאמר לכהנים הוי אתי שפיר כר' עקיבא, דאם כן משתכרין. ונראה דזה אינו, דאם היה רוצה לומר למאן דאמר, גם מתחילה לא היה קשה מה שמקשים ועוד למאן דאמר קנסא לעניים, דתירץ כך, שהוא למאן דאמר קנסא לכהנים.
- עוד קשיא לי, תאמר לפי האמת למאן דאמר לעניים, פירוש לכל עניים בתורת עניות, ולכהנים עשירים בתורת חלוקה. וקל לתרץ.
- ועוד קשה, אליבא דמאן אמרה התוס'? אי אליבא דרבי עקיבא, מה הייתי מרוויח בזה אי הוה עניים לויים דווקא? וליכא למימר דקושית התוספות, עניים לויים דווקא בתורת עניות, ולא עניי ישראל וכהנים בתורת עניות אלא בתורת חלוקה, והשתא הוי לרבי עקיבא חזקה לכהונה, ושפיר הוה קאמר: אם כן נשתכרו, והיו משתכרים דלויים עשירים היו הרבה יותר מעניים ישראל וכהנים. ולהכי לא יהבי לעניים לחודייהו, אלא ללויים יהבו נמי לעשירים, ולא היו משתכרים. אם כן, מאי קאמרי התוספות? ועוד, דמשמע התם דאילו הוו כהנים בימי טומאה, תאמר דמיירי דשקלו בתורת חלוקה כמו שאומר התוספות ב"אין לפרש". אלא על כרחך אין לפרש כך, דלא היה מוכיח "ועוד".
- ומהר"ש פירש הכי: אין לפרש אליבא דרבי אלעזר בן עזריה, עניים לוים דווקא ולא עניי ישראל וכהנים. ואם תאמר, למאי דקאמרי אין לפרש עניים לויים דווקא, ואי הוה עניים לויים ולא עניי כהנים ממש, היאך תתיישב להתוספות הפסוק לקמן: "והיה הכהן בן אהרן עם הלוים" וגו'?
- ושמא מעמיד הפסוק קודם קנסא. או אפילו לאחר קנסא, ולמאן דאמר יבאו הכהנים עמהם היינו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה, דאמר אף לכהן. עכ"ל הקונטריסין:
וזה לשון קונטריסין אחרים: כתוב בתוס', דאיכא למאן דאמר קנסא לכהנים וכו'. תימא, נימא דמאן דאמר לכהנים, היינו בין כהנים עשירים בין כהנים עניים; ומאן דאמר לעניים, היינו לעניים כהנים. ויש לומר, אם כן היה לו לומר: מר סבר קנסא לעשירים כהנים, ומר סבר קנסא לעניים כהנים; ואז הייתי אומר שכולם כהנים. ומדהזכיר כהנים סתם, שמע מינה [אין] כולם כהנים. אי נמי, אין סברא דלמאן דאמר לעניים, שלא היה ניתן לעשירים כהנים; דלמה היה לו לקנוס לעשירים כהנים? שהרי עלו הכהנים. דבשלמא לפי האמת, דאמרינן לעניים – היינו בין עניים לויים בין עניי כהנים בין עניי ישראל למאן דאמר מותר לזרים, אם כן ניתן לעניים ולא לעשירים. אבל אם אתה אומר לעניי כהנים דווקא, למה לא נתנו לעשירים?
- עוד כתוב בתוס': ועניים דהתם אין לפרש וכו', ודוחים התוס', דאם כן נשתכרו הלויים. וקשה, נימא דהכי קאמר: עניים לויים דווקא בתורת עניות, ולא עניי ישראל וכהנים בתורת עניות אלא בתורת חלוקה. ואז לא יוכלו התוס' לדחות: "אם כן נשתכרו עניי לויים", שהרי גם ישראל וכהנים העניים היו נוטלין בתורת חלוקה. ויש לומר, דאין סברא שעניים של ישראל וכהנים היו נוטלין בתורת חלוקה, ועשירי ישראל וכהנים לא היו נוטלין כלל אפילו בתורת חלוקה. דבשלמא אם העניים היו נוטלין בתורת עניות, לא היה קשה מן העשירים; אבל כיון שנוטלין בתורת חלוקה, אמאי העשירים אין נוטלין? ע"כ:
עוד כתבו הקונטריסין: כתוב בתוס', ועניים דהתם וכו'. תימא, אם כן הדרא קושיין לדוכתא: למאן דאמר קנסא לעניים, היכי הוי חזקה לכהונה? ויש לומר דהכי קאמר: אין לפרש עניים לויים דווקא ולא עניים ישראל וכהנים, אבל לעולם לכהנים עשירים נתנו אפילו לר' עקיבא. [ו]מעתה לא תקשי היכי הוה חזקה, דכשהוא עשיר ונותנין לו מעשר ראשון אם כן הויא חזקה דכהן הוא.
- עוד כתוב בתוס', דאם כן נשתכרו עניי לויים. ויש לומר, ה"מ[4] נשתכרו עניים לויים, דעשירי כהנים לא שכיחי כמו עשירי לויים, כמו שמפרשים התוס' לקמן. ע"כ:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: בתר דקנסינהו עזרא — יש שפירשו, דלרבי אלעזר קנסינהו שלא יתנו אלא לכהן, ולר' עקיבא קנסינהו בין לכהן בין ללוי. ולא נהירא, מההיא דאמרינן ביבמות (דף פו:) בההיא גינתא דהוה ליה לרבי אלעזר בן עזריה, דהוו יהבי מינה מעשר ראשון לכהנים, ואהדר ליה רבי עקיבא פתחיה לבית הקברות, דאלמא לרבי עקיבא ללוי ולא לכהן, ואף לבתר דקנסינהו עזרא. ואי רבי עקיבא קניס דליתנו בין לכהן בין ללוי, אמאי אהדר ליה רבי עקיבא פיתחא וכו'. ועוד, דבסמוך משנינן: אמר רב חסדא, הכא במאי עסקינן? כגון דמוחזק לן וכו'; ומדלא אמרינן 'אלא אמר רב חסדא', ולא אמרינן נמי: 'לעולם רבי עקיבא', מכלל דאכתי סבירא לן דמתניתין כרבי אלעזר בן עזריה. ואמאי? דהא אמרת דלבתר דקנסינהו עזרא מודה ר' עקיבא דבין לכהן בין ללוי, אם כן שפיר אתיא ההיא כר' עקיבא, דלוי ודאי לא הוי; מאי איכא? בן גרושה וכו'.
- אלא ודאי לר' עקיבא לעולם ללוי ולא לכהן, וכן בדין. דבשלמא לרבי אלעזר בן עזריה, כיון דמדינא דאורייתא בין לכהן בין ללוי, אפשר למיקנס דלכהן דווקא; אבל לר' עקיבא, כיון דמדאורייתא ללוי דווקא, וכהנים זרים הם בזה, היכי מתקן דליהבוה לכהנים שהם זרים? הא ודאי לא שייך למעבד הכי, ואפילו למאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים; וכל שכן למאן דאמר אסור לזרים. ואף על גב דהפקר בית דין הפקר, מכל מקום אין לעשות כן בדרך קביעות להפך דין תורה. וכי קנסינהו לר' עקיבא, במידי אחרינא קנסינהו.
- והא דתניא: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, ואמר רבן גמליאל: עשור ראשון וכו' נתון ליהושע וכו', ההיא כרבי עקיבא היא, דהא בתר דקנסינהו עזרא הוה, ורבי יהושע לוי היה, ומן העשירים כדאיתא התם, ואילו לרבי אלעזר – מעשר ראשון לכהן ולא ללוי הוא. ומיהו ההיא שפיר אתיא כרבי עקיבא אפילו למאן דאמר דלר' עקיבא נמי קנסינהו עזרא לתת בין לכהן בין ללוי. ולא כדברי מי שפירש דכי אמרינן הכא בתר דקנסינהו עזרא – אף כר' עקיבא אמרינן, דקנסינהו דלכהן ולא ללוי. ולא מחוור כלל, ולא דאיק לישנא דהדרינן ממאי דאוקימנא דמתניתין כרבי אלעזר בן עזריה. וסברא נמי לא מוכחא דלקנסינהו לרבי עקיבא כולי האי. ותו, דאם כן, מתניתא דרבן גמליאל וזקנים כמאן? לא כרבי עקיבא ולא כר' אלעזר. ודוחק הוא לאוקמי לרבן גמליאל בדעת שלישי. ע"כ:
אבל ראיתי בחידושי יבמות פרק יש מותרות מחכם גדול מתלמידי הרא"ה ז"ל, שכתב וזה לשונו: תנו רבנן: תרומה לכהן, מעשר ראשון ללוי, דברי ר' עקיבא; ור' אלעזר בן עזריה אומר, לכהן וכו'. ופירש רש"י ז"ל, דאף לכהן. סוגיין מוכיחא בהדיא דפלוגתא דרבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה היינו בדין תורה מקמי דלקנסינהו עזרא, וכן פירש רש"י ז"ל בכאן. ונפקא מינה למידע במאי קנסינהו עזרא, דרבי עקיבא סבר, דמדאורייתא ללוי דווקא, שהרי לויים כתוב בפרשה; הילכך כי קנסינהו עזרא, היינו דליתבו אף לכהן. ורבי אלעזר בן עזריה סבר, דאילו מדאורייתא – אף לכהן, שהרי הכהנים נקראו לויים בכ"ד מקומות; הילכך קנסא דעזרא היינו דלא ליתבו אלא לכהן דווקא. ומשום דאיהו איירי בדין תורה, אתמהינן עליה: לכהן ולא ללוי?! דאילו לבתר דקנסינהו עזרא – מאי תמיה איכא? והיינו מאי דמייתינן ליה מקראי.
- וכי תימא, כיון דמדאורייתא לרבי עקיבא ללוי דווקא, ולא יצאו ידי נתינה בכהן, היכי מצי עזרא לאפוקי דין תורה? יש לומר דהכא ממונא הוא והפקר בית דין הפקר, ואוקמינהו לפירות ברשותיה דכהנים כאילו הוו דידהו.
- ויש שסבורין מדוחק קושיא זו, דרבי עקיבא לית ליה קנס עזרא כלל, דאיהו לא הוה מצי לאפקועי דין תורה ולפטור מידי נתינה על ידי כהן שלא כדין תורה. והיינו האי עובדא דלקמן דאהדריה רבי עקיבא לפתחא דגנתא דר' אלעזר בי קברי כי היכי דלא ליתבן ליה לר' אלעזר בן עזריה – דהוה כהן – מעשר ראשון, דקסבר ר' עקיבא דאפילו השתא דבתר עזרא לא קנסינהו עזרא ללויים בהא, דלא מצי למעבד הכי. ואי סלקא דעתך דהשתא מודה ר' עקיבא דקנסינהו למיתן אף לכהן, שפיר מצו יהבי לרבי אלעזר, ואמאי מהדר ליה פתחיה בי קברי?
- והא בורכא, דהא פרכינן לקמן כדאמרינן בפלוגתא דרבי יוחנן, וסבר דלכולי עלמא קנסם מפני שלא עלו הלויים בימי עזרא; אלא ר' עקיבא מאי טעמא אהדריה לפיתחא דרבי אלעזר בי קברי? כלומר, דהא רבי עקיבא בתר עזרא הוה. ופרקינן, הכי קאמר ליה: אי אתית בתורת קנסא אית לך, בתורת חלוקה לית לך; כלומר, שעשה כן להוציא מלבו, שהיה סבור דמדין תורה אף לכהן, וקנסא דעזרא לכהן דווקא, ואהדר פתחיה לבי קברי דלא לתבי ליה כלל, דלידע דמדינא לית ליה כלל אלא משום קנסא דעזרא. וכן פירשו בתוספות וכן עיקר, ע"כ.
והסכימה דעתו לדעת רבו הרא"ה ז"ל, שכתב וזה לשונו: הא דאמרינן התם ביבמות בגינתא דהוה ליה לר' אלעזר, והוה יהיב מינה מעשר ראשון לכהן, ואהדר לה רבי עקיבא פתחא לבית הקברות, אף על פי שהיה אחר קנס עזרא, ואף לדברי רבי עקיבא היה יוצא ידי חובה בכך, דהא אפילו לר' עקיבא – בתר דקנסינהו עזרא אף לכהן הוא? אפשר שעשה כן להוציא מלבו, שהוא סבור שאחר שקנס עזרא אין דין מעשר ראשון אלא לכהן. ויש אומרים, דלר' עקיבא לית ליה קנס עזרא, דכיון דקסבר ר' עקיבא דמדאורייתא דווקא ללוי, לא היה אפשר לצאת ידי תורה בנתינת כהן, ואי אפשר שתיקן עזרא כן. ואינו נראה, והנכון כמו שכתבנו. והא דאמר רב חסדא: הכא במאי עסקינן דמוחזק לן וכו', אלא קאמר דהשתא אפילו לרבי עקיבא אתיא. ע"כ:
בתר דקנסינהו — כתוב בתוס': ולכך נאמר שילכו הכהנים עם הלוים. פירוש, כדי שיאמרו לבני אדם שלא יתנו לו. קונטריסין:
הכא במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא — תימא, אם כן יכול להתיישב אף על פי שאומר גם לכהנים, דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא. ועתה בלוי ליכא לספוקי, כמו שאמר הספר. ואמר מהרש"ב כי אינו מתיישב אליבא דרבי עקיבא, כי הספר מקשה: ודילמא איקרו ויהבו ליה? וזהו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה, אבל לרבי עקיבא שאומר שלא נתמעטו הלויים מכל וכל – אפשר שאפילו אם מוחזק לן באבוה דכהן הוא לא היה מועיל, כיון שחולקין ללוי בקביעות, שמא לוי הוא. ועוד תירץ תירוץ אחר, שאינו יכול להיות מה שאומר: מאי איכא למימר, בן גרושה או בן חלוצה הוא? לא מבעיא למאן דאמר מעשר וכו' אבל למאן דאמר כו', תינח שלא נתנו לו בתורת כהונה, אפשר שיתנו בתורת עניות אפילו אם הוא בן גרושה, ולכך לא הוי חזקה לכהונה, כיון שרבי עקיבא סובר קנס לעניים, והיה צריך להעמיד גם שהוא עשיר, וזה נראה לו דוחק ודוק. עכ"ל קונטריסין.
- וכבר כתיבנא בסמוך שהרא"ה ז"ל סובר דהא דרב חסדא הוה כמו אלא:
החולק עם אחיו בנכסי אביו וכו' — פירש רש"י ז"ל: כגון שיצא עליו קול שהוא בן גרושה, אין חזקה זו משבתת מעליו הקול ההוא. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ויש לפרש עוד, דאפילו כשלא יצא עליו קול, אלא שאביו היה לו בנים בכאן שהם בחזקת כשרים, והלך למדינת הים ובא עמו בן זה, שצריך להביא ראיה עליו כדאיתא בפרק עשרה יוחסין, שזה לא הוחזק לנו בכהונה; אלא דמביא עדים שחלק בתרומה עם אחיו בנכסי אביו. הריטב"א ז"ל:
פשיטא — פירוש, כיון שלא ראו שחלקו, אז הוא פשיטא שלא נחזיקו כהן בשביל זה. קונטריסין. ואינם מובנים. ובמה דכתיבנא בלשון רש"י ז"ל לעיל אתי שפיר דפריך פשיטא:
מהו דתימא מדהנך לאכילה האי נמי לאכילה — פירוש, מדלא אמרו ליה: טול אתה חולין ואנו תרומה, כדי שלא לזלזל התרומה ברשותו. קא משמע לן, דהנך לאכילה, והאי לזבוני לכהנים בדמי תרומה. פירוש, שמא היה חלקם רב ולא יכלו להחליף עמו בחלקו בחולין שלהם. הריטב"א ז"ל:
רבן שמעון בן גמליאל היינו רבי אלעזר — הכי גריס רש"י ז"ל. ופירש לה דהיינו טעמא דלא אמרינן היינו תנא קמא, משום דתנא קמא אמרה אפילו היכא דאיכא למיחש לגומלין, ורבי יהודה אפילו היכא דליכא למיחש לגומלין, ורבן שמעון בן גמליאל היכא דליכא למיחש, ורבי אלעזר נמי היכא דליכא למיחש, דאי לא, היינו תנא קמא. והוא הדין דמצי למימר: היינו תנא קמא, ונימא דרבן שמעון בן גמליאל אפילו היכא דאיכא למיחש לגומלין [אמר, דאי לא תימא הכי היינו ר' אלעזר, כי היכי דאמרינן השתא בדר' אלעזר, לאו משום דתנא קמא בהדיא אמרה אפילו דאיכא גומלין] ואינהו סתמא קא תנו לה, משמע דתרוייהו היכא דליכא למיחש לגומלין קאמרי. ורבינו חננאל ז"ל גרס: היינו תנא קמא. ואיכא לפרושי נמי דרבי אלעזר קרי תנא קמא, כלומר, תנא קמא דרשב"ג. הרמב"ן ז"ל.
- וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: גרסת הספרים, רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא. ורש"י ז"ל גורס היינו רבי אלעזר. ושתי הגרסאות עולות בקנה אחד, דכי פרכינן היינו תנא קמא – משום רבי אלעזר אמרינן, דהוא תנא קמא דרבן שמעון בן גמליאל, דאילו תנא קמא דמתניתין ליכא למימר, דדילמא פליגי במיחש לגומלין, דתנא קמא לא חייש כדתני לה בהדיא, ורבן שמעון בן גמליאל חייש, והיינו דקתני על פי עד אחד ולא שיהו שנים שיעידו זה על זה, ע"כ.
- ואי מהא לא אריא, דשפיר מצינן למימר דרבן שמעון בן גמליאל לא חייש לגומלין, דהא קמן מוקמינן פלוגתייהו בחיישינן לזילותא דבית דין, אי נמי במצרפין לעדות, אף על גב דלישנא דעד אחד לא דייק שפיר. ומיהו להכי פריך תלמודא: רשב"ג היינו רבי אלעזר, ולא מוקי דרשב"ג משום דלא חייש לגומלין, משום דמשמע ליה דהני תנאי בתראי בתר רבי יהודה רהטי, ואיהו לאו בגומלין איירי במתניתין, והיינו דקתני: רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. הילכך אינך תנאי נמי דבתריה, לאו בגומלין איירי. והיינו דנקיט תלמודא פיסקא: רבי יהודה אומר וכו', דלא הוה ליה למנקט פיסקא אלא "אמר רבי אלעזר" וכו', ודוק.
- עוד יש לתרץ, דלהכי פריך תלמודא: היינו ר' אלעזר, ולא מוקי דרשב"ג בגומלין ותקשי היינו תנא קמא דמתניתין, משום דלא תימא דאיכא בינייהו בין רשב"ג לר' אלעזר במקום שיש עוררין, דלרשב"ג אפילו במקום עוררין חד מהימן; לכך אתא לאשמועינן, דהא ליכא למימר דיסבור רשב"ג דבמקום שיש עוררין ליהוי חד נאמן, והילכך אי רשב"ג חייש לגומלין, היינו ר' אלעזר. ומיהו אי רשב"ג לא חייש לגומלין, פשיטא ודאי דהיינו תנא קמא ולא הוצרך התלמוד להקשות כן, כן נראה לי. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: רבן שמעון בן גמליאל היינו רבי אלעזר. דהא ודאי במקום שיש עוררין לא אמר רבן שמעון בן גמליאל דליהוי חד מהימן, וכי אמר מעלין במקום שאין עוררין קאמר, ודוק.
- אבל הרמ"ה ז"ל בפריטיו לפרק חזקת הבתים גרס: היינו תנא קמא, ופריש דאתנא קמא דרבי יהודה קאי. ולקמן בסמוך אכתוב לשונו בס"ד:
וכי תימא ערעור חד איכא בינייהו — תימא הוא, אם לית ליה חזקת דאבוה, היכי סלקא דעתך דלרשב"ג היכא דליכא ערעור תרי מעלין ליוחסין? ואי אית ליה חזקה דאבוה, היכי סלקא דעתך דערעור חד מרע לחזקה? והלא יש עד אחד כנגדו ואוקי חד לבהדי חד ואוקי גברא אחזקיה. ויש לומר דהוה סלקא דעתך לאוקמא כדמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא, ועד אחד אומר דבן גרושה הוא, דרשב"ג סבר: מעלין אותו לכהונה על פי עד אחד, שמסייעת לו חזקה. ורבי אלעזר סבר, כיון שהקול ביטל את החזקה, עד אחד שבא להעיד עליה בהכחשה לא כלום הוא. שיטה ישנה:
וזה לשון גיליון תוספות בפרק חזקת הבתים: אילימא ערעור חד וכו' — נראה לריצב"א דהכי פירושו: אי נימא ערעור דחד ובדלית ליה חזקה דכשרות פליגי, דמר אית ליה דאפילו הכי מעלין, דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, כי ההיא דנאמנת חיה לומר זה כהן וכו' בפרק בתרא דקידושין לחד לישנא. ומר אית ליה, כיון דליכא חזקה דכשרות, דאפילו בערעור חד אין מעלין, כאידך לישנא דהתם. ואהא פריך: והא אמר רבי יוחנן וכו'. וטעמא דרבי יוחנן, לההיא לישנא דאפילו ליכא חזקה דכשרות בעי רבי יוחנן ערעור תרי, אם כן לא מסתבר לפלוגינהו בהא, אלא לכולי עלמא בעינן תרי. ולאידך לישנא ליכא לפלוגינהו בהא, דכולי עלמא ערעור חד הוי ערעור, אם כן לא משכח פלוגתייהו אלא כדמפרש ואזיל. ע"כ:
דרבי אלעזר סבר ערער חד וכו' — אין לפרש דהיינו פלוגתייהו, אי סגי חד בערעור להורידו או לא. דאם כן, למה ליה לאדכורי אי מעלין לכהונה על פי עד אחד? והרי פלוגתייהו בערעור הוי, וזה לא הוזכר במשנה בדברי רשב"ג כלל. לכך נראה והנכון, דלכולי עלמא ערעור חד הוי ערעור היכא דליתא חזקה דכשרות, ואחתינן ליה על פי עד אחד. מיהו בהא פליגי, אי אתא עד אחד ומכחיש הערעור, אי הויא נאמן העד להכחישו אי לא. וכן פירש רש"י ז"ל וזה לשונו: דר' אלעזר סבר ערעור חד. הוי ערעור, ואין אחד נאמן עליו להכחישו, ורבן שמעון סבר ערעור תרי בעינן, אבל במקום ערעור הוי עד אחד להכשירו, ע"כ. וכן פירש רשב"ם ז"ל בפרק חזקת:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: מר סבר ערעור חד ורשב"ג סבר ערעור תרי — פירוש, דסתם תנא בתרא לטפויי מילתא קאתי. ואילו רבי אלעזר אמר: אימתי במקום שיש עוררים, ואפילו אחד, אבל במקום שאין עוררין כלל, מעלין לכהונה על פי עד אחד. ואתא רשב"ג ואמר: אפילו במקום שיש עוררין חד, מעלין לכהונה. ועביד תלמודא דקרי לעורר אחד "עוררין" או "עסיקין" בלשון רבים. ע"כ:
וכתוב בקונטריסין: דתנא קמא סבר ערעור חד וכו' — תימא, תנא בתרא לטפויי קא אתי. ויש לומר, זה במקום שאין מבורר, אבל היכא דנקט "עוררין", רוצה לומר כל דהו. ע"כ:
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפריטיו בפרק חזקת: רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא — כלומר, היינו תנא קמא דרבי יהודה, דאמר: "מעלין לכהונה על פי עד אחד", דתנן: "וכן שני אנשים, זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני, אינם נאמנים; ובזמן שהם מעידים זה את זה, הרי אלו נאמנים", דכל חד מינייהו מסקינן ליה בסהדותא דחבריה, אלמא מעלין לכהונה על פי עד אחד. וליכא למימר במקום שיש עוררין איכא בינייהו, דאי איכא עוררין דחזי למסמך עלייהו, דכולי עלמא אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. וכי תימא ערעור חד איכא בינייהו, תנא קמא סבר ערעור בחד, ואף על גב דליכא אלא חד ערעור – ערעור הוי ואין מעלין לכהונה על פי עד אחד, וכי קתני הרי אלו נאמנין דמשמע מינה דמעלין – בדליכא ערעור כלל. ורשב"ג סבר ערעור תרי, ואי איכא שני עוררין – אין מעלין לכהונה על פי עד אחד; אבל היכא דליכא אלא ערעור חד, מעלין לכהונה על פי עד אחד. ואשתכח דארבע מחלוקת בדבר: תנא קמא סבר, מעלין לכהונה על פי עד אחד במקום שאין שם ערעור כלל, אפילו היכא דאיכא למיחש לגומלין זה את זה. ורבי יהודה סבר: אין מעלין אפילו במקום שאין שם ערעור כלל, דבהדיא אמרינן בכתובות דטעמא דרבי יהודה דילמא אתו לאסוקיה מתרומה ליוחסין, דשמע מינה דאף על גב דליכא ערעור כלל נמי קאמר רבי יהודה אין מעלין. ורבי אלעזר סבר: אימתי אין מעלין? במקום שיש עוררין ואפילו חד, אבל במקום שאין עוררין כלל, מעלין לכהונה על פי עד אחד היכא דליכא למיחש לגומלין. ורשב"ג סבר: מעלין לכהונה על פי עד אחד אפילו שיש ערעור חד, דאין ערעור פחות משנים, אבל ערעור חד כמאן דליתיה דמי. והאמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים, ואי אמרת דבערעור חד פליגי, אשתכח דלטעמיה דתנא קמא ערעור בחד, וקשיא לר' יוחנן היכי שביק סתמא דהוא רבים ואמר כיחיד. אלא דכולי עלמא ערעור תרי, והכא במאי עסקינן כגון דמוחזק וכו'. ע"כ:
והאמר רבי יוחנן דברי הכל וכו' — הא כתיבנא דהרמ"ה ז"ל פירש דהכי פריך: היכי שביק סתמא דהוא רבים ואמר כיחיד, והיינו לשיטתו ז"ל דגריס: רשב"ג היינו תנא קמא, ופריש דהיינו תנא קמא דרבי יהודה. ומיהו לשיטת רש"י יש לפרש דהכי פריך: והאמר רבי יוחנן דברי הכל וכו', ואילו אנן הא פרישנא דלכולי עלמא ערעור חד הוי ערעור ואחתינן ליה, מיהו בהא פליגי, אי אתא עד אחד ומכחיש הערעור מי הויא נאמן העד להכשירו, הילכך פריך מדאמר רבי יוחנן: אין ערעור פחות משנים, ואפילו במקום דליכא עד מכשיר, כלל ערעור חד לא הוי ערעור, מעתה תקשי לרבי יוחנן מכולי עלמא:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ואקשיה, וכי תימא ערעור חד איכא בינייהו, והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים — פירוש, מאי דברי הכל? דברי כל באי עולם, ודכוותה במסכת חולין דברי הכל דלא איתמר גבי פלוגתא; דהא רבי יוחנן גופיה לא אשכחן לה גבי פלוגתא. ואפשר דאמתניתין קאי, ואמר דכולהו מודו דאין ערעור פחות משנים ובפלוגתא אחריתי פליגי, ובירושלמי נמי איתא על האי פלוגתא דמתניתין. ע"כ:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים — לא אשכחן עיקרא דהא דרבי יוחנן היכן אתמירא, דבכל דוכתא אמרינן לה בהאי לישנא. אבל בירושלמי פירשו הא מתניתין דהכא אמרה, כלומר, דכולהו תנאי דהכא מודו שאין ערעור פחות משנים. ובהא מתרצה מאי דמקשו רבנן ז"ל, דהא אמרינן בפרק עשרה יוחסין דהא ר' יוחנן כדאית ליה חזקה דאבהתיה, ודילמא מתניתין בדלית ליה חזקה דאבהתיה? ולפי מה שפירשו בירושלמי אין לומר כן, דהא רבי יוחנן על הא מתניתין אמרה. ומיהו בר מהכא לא קשיא, דרשב"ג לאו בדלית ליה חזקה דאבהתיה אמרה, דאם כן, היאך מעלין אותו על פי עד אחד? דכיון דיש אחר שעורר עליו, עד אחד בהכחשה אינו כלום; הילכך על כרחך השתא כדאית ליה חזקה דאבהתיה שמעינן לה. והא דאמרינן בסמוך: אלא הכא במאי עסקינן בדמוחזק לן דאבוה דהאי דכהן הוא, לא למימרא דמעיקרא לא סבירא לן הכי, אלא כיון דבעינן למעבד אוקמתא חדתא – אמרה לה כולי כדאיתא מראש ועד סוף. ע"כ:
וזה לשון שיטה ישנה: והאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים — פירוש, היכא דאית ליה חזקה דכשרות אין ערעור פחות משנים. והכא נמי, כיון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, אין עד אחד יכול לערער עליו. ואילו קלא, אמרינן דאיהו הוא דאפקיה לקלא. ואף על גב דבקידושין גבי נאמנת חיה לומר זה כהן וכו' ובזמן שיש שם עוררין אינה נאמנת, ומפרשינן לה בערעור חד, מקשינן הא דרבי יוחנן, ומתרצינן: הני מילי כדאית ליה חזקה דכשרות; והתם מוחזק לן באבוה דכהן הוא? דלא חשיב לה התם חזקה דכשרות, משום דאנן לא ידעינן שהוא בנו אלא על פי החיה.
- [ו]אם תאמר, הכא היכי מצי לאקשויי מרבי יוחנן, אי סבירא ליה לרבי אלעזר דערער חד ומכחיש את העד המכשירו, ועד א' בהכחשה לא כלום הוא, ונשאר הקול שבטל החזקה, ולא סבירא ליה שנאמר: עד הוא דאפקיה לקלא; ומדרבי יוחנן אין להקשות על זה? יש לומר, רבי יוחנן גבי הא מתניתין אמרה למלתיה, דקבלה בידו היתה דערעור תרי. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ובירושלמי נמי גרסינן: אימתי? בזמן שיש שם עוררין וכו', רבי חייא משום רבי יוחנן: אין ערעור פחות משנים. ע"כ:
וזה לשון הרא"ש ז"ל: הא אמר ר' יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים — נראה דעיקר מילתיה דרבי יוחנן אהך מתניתין איתמר, ולהכי קאמר דברי הכל, דהיינו רשב"ג ורבי אלעזר דאיירי בעוררין. ולהכי לא קא משני: הני מילי היכא דאיכא חזקה דכשרות, אבל היכא דליכא חזקה דכשרות עד אחד נאמן, כדמשני בי' יוחסין גבי נאמנת חיה לומר; משום דאמתניתין אמר דבריו.
- ואם תאמר, כיון דאמתניתין קאי, היאך מקשה מהך מילתא דרבי יוחנן בפרק קמא דגיטין? דילמא הא דאמר רבי יוחנן לא הוי ערעור דחד, היינו כשיש כנגד הערעור עד אחד מכשיר כמו במתניתין, דקתני: מעלין לכהונה על פי עד אחד. ויש לומר, דתלמודא הוה ידע דרבי יוחנן אמסקנא קאי, שבתחילה היה קול ואחר כך בא עד אחד להכשירו ולהסיר הקול, ואתו בי תרי ואמרו דבן גרושה. דכהאי גוונא קאמר רבי יוחנן שהשנים מעלין ולא אחד, אף על גב דעד שהכשירו והקול כמאן דליתנהו דמי, שהרי העד גרוע מן הקול אם לא החזקה, שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל לרבי יוחנן, ע"כ. וכן כתבו התוספות ז"ל:
וכתוב בקונטריסין: והא אמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים — וקשה, למה לא העמיד לרבי יוחנן משנתנו בדליכא חזקה, ופלוגתא בערער חד? ומאי דוחקיה לאוקמיה כדאיכא חזקה בערעור תרי? ותירץ הש"ר, דמשמע ליה לרבי יוחנן, אי מיירי בדאיכא חזקה, אז לכולי עלמא בעינן תרי; ואי איירי בדליכא חזקה, אז לכולי עלמא די בערער חד.
- כתוב בתוספות: ולהכי לא קא משני: הני מילי היכא דאיכא חזקה דכשרות. צריך עיון, אמאי לא נאמר, הא דלא תירץ בכאן כך, משום דאיכא עד אחד דמכשיר, כמו שאמר התוס'? ואמר מ"ה דפשוט הוא דעד המכשיר אינו כל כך טוב כחזקה.
- עוד כתוב בתוס': ויש לומר דתלמודא ידע דרבי יוחנן אמסקנא וכו'. הקשה רש"ב: אפילו לפי המסקנא דהכא, היאך מקשה הספר לשם: והא א"ר יוחנן אין ערעור וכו'? תאמר שבכאן נקט רבי יוחנן שנים, דאי לאו דאמר שנים לא היה זילותא, למאן דאמר משום זילותא, דדווקא כשיש שנים אז הוי זילותא דבי דינא לאסוקי אחר שהורידוהו על פי שנים, אבל אם היה אחד הפוסל – אז היו שנים המכשירים כנגד אחד הפוסל ולא היה זילותא. ותירץ, דאם כן דעד אחד הוי ערעור, אז יעשה הספר אוקימתא כך: בעד אחד פוסל במקום קול, ואחר כך מכשיר, ואחר כך פוסל, ואחר כך מכשיר. ואם תאמר אדרבה, לא היה יכול לבא לשנים, דכיון שהורידוהו פעם אחת שוב לא יעלוהו? אם כן יעשה אוקמתא באחד ואחד כדפירש בשנים. ואם תאמר: אם היה אומר בעד אחד, אז לא הייתי יודע שרשב"ג מכשיר אפילו בירד פעמיים? אז יעמיד בעד אחד שירד מעצמו, כמו שאומר הגיליון על קול. ומה שהתוספות לא רצו לומר כך על קול, כי נראה להם דאין סברא שעל ידי קול לבד ירד מעצמו; אבל על אחד היה בטוב סברא. אלא על כל פנים צריך לומר דדברי ר' יוחנן הם דווקא, אין ערעור וכו'. ואם תאמר: אם היה אומר כך הייתי טועה, דדווקא כשהורידוהו ב' פעמים הוי זילותא, אבל בפעם אחת לא? אם כן יעשה אוקמתא בעד אחד פוסל ואחד מכשיר, ובזה יחלוקו, כיון דעד אחד הוי עוררין. אלא על כרחך פשוט לו לספר דדברי רבי יוחנן דקאמר אין ערעור פחות וכו', רוצה לומר: וזה דווקא. וזה ראיה וגו' מן התוספות, מה שאומר "לא בעי למימר" וכו' עד "כשהקול פוסל" – ולמה שואלין על קול, ולא על עד אחד פוסל? אלא היו יודעים שזה הצד היה פשוט לספר, דעד אחד לא הוי ערעור, דדברי רבי יוחנן הם דווקא, מדספר לא נקט עד אחד אלא קול. ועוד, למה לא הביאו התוס' מיד ראיה, דעל כרחך עד המכשיר אינו כלום, מחמת דעד הפוסל אינו כלום, דאם לא כן יאמר עד אחד במקום קול, ולא היו צריכים כל אריכות שמביאים מקול ועד המכשיר, דכמאן דליתנהו דמי? אלא כיון שהיה פשוט להם שדברי רבי יוחנן הם דווקא, הוצרכו לבאר שקול ולא עד פוסל אינו כלום אלא תרי.
- עוד כתבו התוספות: שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל לרבי יוחנן. תימא לי, תאמר אדרבה, קול לעולם גרוע יותר מעד, ונקט קול לרבותא דאפילו קול פוסל נגד חזקה, ודוק. ומה שאמר התוספות: שהרי הקול פוסל וכו', מדנקט קול, דאי הוי עד פוסל – למה נקט קול? יאמר בלא קול, כגון דאתא עד ופסל ואתא עד ומכשיר וכו'. ואם תאמר: למה לא הביא התוספות מיד ראיה דערער חד אינו פוסל אפילו בלא עד מכשיר, מדנקט קול ולא נקט עד אחד? ויש לומר, דהתוספות מיישבים, לפי דסלקא דעתך דספר התם, דהיה סבור דהכא מיירי בדליכא חזקה, ולהכי לא הביאו מיד ראיה מדנקט קול, דאיירי דאיכא חזקה כדאמר הספר: דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ונפיק עליה קלא וכו', פשיטא לן דהספר היה מסיק אמתניתין דאיירי בדאיכא חזקה; אבל לפי המסקנא לא היה הספר לשם מסיק אדעתיה דאיירי בדאיכא חזקה. עכ"ל הקונטריסין:
ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא — ואם תאמר: למה הוצרך לכל זה? לימא דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ואתא עד אחד נמי ואמר דכהן הוא? פירש רשב"ם ז"ל, דבכי האי גוונא ההוא סהדא קמא כי אתא וקאמר דכהן הוא – לאו כלום הוא, דעד אחד לאחזוקיה במה דהוה מוחזק לן לא מעלה ולא מוריד ולא משגחינן ביה כלל. אבל כי נפיק עליה קלא מעיקרא דבן גרושה ובן חלוצה הוא, עד אחד כי אתא מהני הוא לבטולי קלא ולאחזוקיה בחזקת אבוה. הרשב"א ז"ל בפרק חזקת:
הכי גרסינן במקצת ספרים: הכא במאי עסקינן? דמוחזק לן וכו' ונפק עליה קלא וכו' ואחתיניה. ובספרי דווקני לא גרסי הכא "ואחתיניה", דהא כולי עלמא מודו בהא דכי אתי עד אחד ואמר דכהן הוא, מסקינן ליה; ואפילו הכי הוו בעו לאוקמה לפלוגתייהו במיחש לזילותא. ואם איתא, היכי מסקינן ליה הכא, כיון דאחתיניה? אלא לא גרסינן ליה. ואי גרסינן ליה, לאו הורדה גמורה קאמר, אלא חיישינן לה קאמר. הרשב"א ז"ל בפרק חזקת.
וזה לשונו הכא במכילתין: הכא במאי עסקינן? דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה הוא ואחתיניה — פירוש, לאו הורדה גמורה קאמר, אלא חוששין לו. והיינו דלכולי עלמא כי אתא עד אחד מסקינן ליה ולא חיישינן לזילותא, משום דחששא בעלמא הוא קול, ולאו עוררין הוא, אלא משום דלא אתחזק הוא אפילו שעה אחת בלא קלא לא חיישינן ליה כלל. והיינו דנקט דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ולא נקט "דמוחזק לן ביה דכהן הוא". והיינו דלכולי עלמא מעלין אותו על פי עד אחד ולזילותא לא חיישינן. ע"כ:
ורש"י ז"ל כתב וזה לשונו: ונפק עליה קלא — קול בעלמא ולא עדות. ואחתיניה – מן הכהונה, עד שיבדקו את הדבר, שמעלה היא בכהונה. ע"כ. הא קמן דפירש ז"ל נמי דלאו הורדה גמורה, אלא עד שיבדקו את הדבר. ומיהו לא פירש כן כדי לתרוצי אמאי לא חיישינן הכא נמי לזילותא, וכמו שכתב הרשב"א ז"ל; דבלאו הכי נמי מתרצה במאי דפירש לקמן: חיישינן לזילותא דבי דינא – שהורידוהו שני פעמים וכו', וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד. אלא הוקשה לו לרב ז"ל, דהא לא מבטלינן קלא גבי גרושה לכהן, כדאיתא בפרק המגרש? ותירץ הרב ז"ל, דהאי קלא היינו קול בעלמא ולא עדות. פירוש, דאין כאן נדנוד עדות כלל, דלא אתחזק האי קלא כלל; והא דאחתיניה, היינו עד שיבדקו את הדבר, ולהכי כי אתא עד אסקיניה ומבטלינן קלא, דבמקום קול הוי חד מהימן והוה ליה כאילו יצא הקול ושוברו עמו, דהיינו העד האחד. וזהו שכתב רש"י ז"ל: ואסקיניה – דבמקום קול הוי חד מהימן. כן נראה לי. ועוד נבאר זה יותר לקמן בס"ד:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: ונפק עליה קלא דבן גרושה וכו' — יש שפירשו דקול המוחזק בבית דין הוא, ומשום הכי חשו לקול ההוא ואחתיניה. אבל רש"י ז"ל פירש קול בעלמא, וכן פירשו בתוספות, דקלא דלא אתחזק בבית דין הוה, והא דאחתיניה – לאו הורדה גמורה, דהא כל קלא דלא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא, אלא לומר שהיו חוששין לו. והיינו דכי אתא עד אחד ואמר כהן הוא – מסקינן ליה ולא חיישינן לזילותא, דמשום דחששא בעלמא הוות, דקול לאו עוררין הוא, אלא משום דלא אתחזק הוא אפילו שעה אחת בכהן כשר, כי מן הרחם יצא ושוברו עמו בקול, ולפיכך חשו לו. והיינו דנקט דמוחזק לן באבוה וכו' ולא נקט "דמוחזק לן ביה דכהן הוא".
- ואתא עד אחד ואסקיניה — פירוש, דטפי עדיף עד אחד וחזקת אביו מן הקול הראשון. ע"כ:
וכתוב בשיטה ישנה: ונפק עליה קלא וכו' ואחתיניה — ואף על גב דבעד אחד לא הוה מחתינן ליה, דאין ערעור פחות משנים? קלא עדיפא מעד אחד. ואף על גב דחזקה עדיפא מקול, כדאמרן לעיל בתירוצא דברייתא: "ונפק עליה קלא דבן וכו' וחלקו ליה לדידיה בבית הגרנות" וכו', הני מילי בחזקת שהוחזק בה הוא עצמו; אבל אדם זה – מעולם לא הוחזק הוא עצמו, אלא דאית ליה חזקה דאבוה, ואלים קול לאורועי חזקה דאבוה לגביה.
- ואתא עד אחד ואסקיניה — אף על גב דקול עדיף מעד אחד, כדכתיבנא, שהוא עד אחד לא אלים לאורועי לגבי חזקה דאבוה, וקלא אלים לאורועי? הכא אלים עד אחד לבטל הקול, מפני שמסייע לו חזקה דאבוה. ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה