שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ב/דף כו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכן עניינים

דף כו עמוד א[עריכה]

במסיח לפי תומו — פירוש, והיינו פלוגתייהו, דרבי חייא לא העלה אח על פי אחיו אלא במסיח לפי תומו, ורבי העלה בן על פי אביו אפילו בלא מסיח לפי תומו. ואם תאמר, ומנלן דר' חייא העלה אח על פי אחיו ורבי העלה בן על פי אביו, כדקאמר תסתיים? דילמא ר' חייא העלה בן על פי אביו במסיח לפי תומו, ורבי העלה אח על פי אחיו אפילו בלא מסיח? ויש לומר, דמסתמא במאי דקתני בברייתא מילתיה דרבי עשה רבי מעשה. ועוד, דלא אפשר למימר העלה אח על פי אחיו ללויה בלא מסיח לפי תומו; דהתם לא שייך למימר שבידו להאכילו מעשר, דלמאן דאעמר מעשר ראשון מותר לזרים, מה איסור יש בו? הרא"ש ז"ל, וכן כתבו התוספות ז"ל:


והוציאוני מבית הספר — ואם תאמר, למה ליה לרבי יהודה להביא כל המעשה, ולאורוכי כולי האי בדברים בטלים דלא שייכי בעניין כלל? ותירצו בתוספות, דהא נמי שייך בעניין, שלא לומר שהוא עבד, כדאמרינן בסוף פירקין:

והטבילוני — פירש רש"י ז"ל, מפני שסתם תינוקות מטפחין באשפות ושרצים מצויין שם. פירוש, נפקא ליה לרבינו ז"ל מהא דאמרינן גבי תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו, רבי מטהר וחכמים מטמאין, שדרך תינוק לטפח. ופירש רבינו ז"ל עליה במסכת נידה בחולין ובקידושין, שדרך תינוקות לטפח בשרצים. וכבר דחו פירושו בתוס', דהתם – שדרכם לטפח בעיסה קאמר; וסתם תינוק הוא טמא, לפי שהנשים נידות מגפפות אותו, כדאיתא במשנה.

והעלהו רבי לכהונה — פירוש, להאכילו בתרומה דרבנן, כדאיתא בפרק הגוזל וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א ז"ל:

והחולק בבית דין וכו' — מדקתני והחולק, ופריך ליה בהדי דלעיל, ולא קתני החולק בבא באפי נפשה, משמע דהכי קאמר: כשם שתרומה חזקה לכהונה כך מעשר ראשון חזקה לכהונה, ודווקא כשחלק המעשר בבית הגרנות, אבל אם לא חלק המעשר בבית הגרנות אלא בבית דין אינה חזקה, דילמא בי דינא מרחמו עליה ובתורת עניות יהבו ליה, וכמאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים. אבל אם חלק בבית הגרנות הויא חזקה לכהונה, דאינם חולקים בבית הגרנות אלא לכהנים. כך היה נראה לפרש. וליתא, דאם כן לא פריך תלמודא מידי. אתרומה קאי, וקא סלקא דעתך שעל פי בית דין הקבוע בעיר היו חולקין לו. ולקמן פריך, אי בית דין לא הוי חזקה היכא הוי חזקה? במאי דמתרצינן לה דחלוק בנכסי אביו קאמר, מתרצא נמי אמאי פריך להו בהדי הדדי דקתני והחולק, והיינו משום דתרווייהו מיירי כד נפק עליה קלא דבן גרושה הוא וכדפירש רש"י ז"ל וכדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא. כן נראה לי:


[ר' אלעזר בן עזריה אומר מעשר ראשון לכהן — בדאורייתא פליגי, והכי איתא בהדיא בפרק יש מותרות (דף פו.), דר' עקיבא סבר דווקא ללוי, דכתיב: "ואת הלוים תדבר",] ורבי אלעזר אמר אף לכהן, דהכהנים בכלל לוים. ואין לומר דבקנסא פליגי ודווקא לכהן אמר, ורבי עקיבא אמר אף ללוי; דאם כן מילתיה [דר' עקיבא הוה ליה למיתני בתר מילתיה] דר' אלעזר בן עזריה, כיןן דאית ליה 'אף' שייך למתני לבסוף. הרא"ש ז"ל.

וכן פירש הריטב"א ז"ל דבדינא דאורייתא פליגי. וטעמא דרבי אלעזר, מפני שבכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים. ולא כמו שפירש רש"י ז"ל דר' אלעזר משום קנסא דעזרא אמר לה; דהא כיון דאמרינן בסמוך: בתר דקנסינהו עזרא, מכלל דהשתא סבירא לן דבדינא דאורייתא פליגי, ולא הוסיף עזרא אלא שיהא לכהן ולא ללוי, ע"כ.

ודע, דלא גרסינן במילתיה דרבי אלעזר: "אף לכהן", אלא הכי גרסינן: רבי אלעזר בן עזריה אומר מעשר ראשון לכהן. ולשון המפרשים ז"ל דייקא כן, ולישנא דתלמודא דקאמר: "אימור דאמר רבי אלעזר" וכו' דייקא כן, דוק ותשכח:


הכי גרסינן בכל הספרים: אין בתר דקנסינהו עזרא. ואם תאמר: כיון דמיירי בתר דקנסינהו, למה ליה לאוקמיה כרבי אלעזר בן עזריה? אפילו כרבי עקיבא נמי מצי לאוקמה; וכי קאמר רבי עקיבא: מעשר ראשון ללוי, היינו בדין תורה וכדכתיבנא, אבל לבתר דקנסינהו – לכהן ולא ללוי? ותירצו בתוס', דלית לן למקנסינהו כולי האי לר' עקיבא, דקודם קנסא הוי דוקא ללוי, סגי דלקנסינהו לחלקו אף לכהן. ולרבי אלעזר בן עזריה, דמדינא אף לכהן, קנסא דעזרא למיהביה לכהן ולא ללוי.

ויש שמוחקין אִין, ומפרשים דהא דקא משני: בתר דקנסינהו עזרא – הוי אפילו לרבי עקיבא, דבתר קנסא הוי לכולי עלמא לכהן דווקא; והוי כמו 'אלא'.
והקשו בתוס', דבכמה מקומות מוכיח דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא, כדתנן בפרק כל הגט (דף ל.): המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפרישים עליהן. ויש לתרץ, דלדוגמא בעלמא נקיט סדרא דאורייתא, דתרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני. ומיהו בגמרא נמי קאמר (בבא מציעא מט, א): ישראל שאמר לבן לוי: כור מעשר וכו'; אלמא דלדינא קאמר, דהמעשר ללוי. והא נמי איכא למדחי, דדינא דאורייתא נקט, ולא אתא לאשמועינן המעשר למי.
ומיהו בפרק הזרוע (דף קלא:) פריך: מעשר ראשון דלוי הוא? אלמא דהכין הוא דינא, דמעשר ראשון דלוי הוא אף לבתר קנסא, והיינו כרבי עקיבא. והילכך שיבוש הוא מאן דמחיק אין, דעל כרחך כרבי אלעזר בן עזריה הוא דמתוקמא הא דקתני חזקה לכהונה ולא כרבי עקיבא.
ועוד הביאו התוס' ראיה, דבפרק יש מותרות (דף פו:) פליגי אמוראי דקנסא למי, דמר סבר קנסא לעניים ומר סבר קנסא לכהנים. והשתא למאן דאמר קנסא לעניים, היכי הוי חזקה לכהונה? ואליבא דרבי עקיבא פליגי, דרבי אלעזר בן עזריה על כרחך דווקא לכהן הוי אפילו לעשירים, כמו קודם קנסא; דלא קנסם עזרא, שהרי עלו. והיכי מצינן למימר קנסא לעניים, ישראל וכהנים, ולא לעשירים אפילו כהנים? אלא ודאי אליבא דרבי עקיבא פליגי. ומעתה היכי מצינן לאוקמה הא דר' שמעון בן אלעזר כרבי, למאן דאמר קנסא לעניים? דהיכי הוי חזקה לכהונה אליבא דידיה? ואין לומר דמאן דאמר קנסא לעניים – היינו דווקא לעניי ישראל; דהא ודאי ליתא כלל, דלמאן דאמר קנסא לעניים משמע התם דווקא לעניים ולא לכהנים עשירים אפילו בימי טומאה, דלית ליה דבימי טומאה הוו עניים. הילכך אין חילוק בין ישראל לכהנים, דלעניים הוא דיהבינן ולא לעשירים, בין לישראל בין לכהנים; והדרא קושיא לדוכתיה, דלרבי עקיבא למאן דאמר לעניים, היכי הויא חזקה לכהונה? הילכך ודאי לא תוקמא האי דרבי שמעון בן אלעזר אלא כרבי אלעזר בן עזריה, וכדכתיבנא.
ויש לפרש, דהא דאמרינן התם: קנסא לעניים, היינו לעניים לויים דווקא ולא עניי ישראל וכהנים, ולרבי עקיבא לא נטלי אלא עניי לויים דווקא ולא ישראל וכהנים כלל; וקנסא דקנסינהו עזרא היינו דלא נטלי עשירי לויים, דאין בדין לקנוס עניים. ולרבי אלעזר בן עזריה נמי קנסא לעניים היינו לעניי לויים, אבל כהנים בין עניים בין עשירים נוטלים, דלא קנס אלא ללויים דלא יטלו עשיריהם. ופלוגתא דפרק יש מותרות, בין לרבי עקיבא בין לרבי אלעזר בן עזריה פליגי, אלא דלכל חד וחד מתפרש כפום שיטתיה. והא דמשמע התם דדווקא לעניים ולא לכהנים עשירים, היינו לר' עקיבא, דלמאן דאמר לעניים – לעניי לויים דווקא ולא לכהנים כלל, ומאן דאמר לכהנים היינו לעניי כהנים, או משום דבימי טומאתן עניים נינהו. אבל לרבי אלעזר בן עזריה, מאן דאמר לעניים – לעניים לויים דווקא, וכהנים בין עניים בין עשירים נוטלים. ומאן דאמר לכהנים, לכהנים דווקא, ולויים לא נטלי כלל.
ומעתה ניחא, דשפיר מצינו למימר, דכי מתרצינן בתר דקנסינהו עזרא היינו אפילו לרבי עקיבא, וכמאן דאמר קנסא לכהנים, והוה ליה כמאן דמפרש הכין להדיא, דהא לרבי עקיבא בתר קנסא נמי לעניים לויים דווקא, ולא לעניי ישראל וכהנים, והיכי מצינן למימר דבתר דקנסינהו הויא חזקה לכהונה? ועוד, דלא שייך קנסא, כיון דסוף סוף ללויים יהבינן ולא לזרים אתם. הילכך הא דקאמר: בתר דקנסינהו – כפשוטו משמע, דאתיא כמאן דאמר קנסא לכהנים, ואינו צריך לפרש.
אבל אם נפרש "קנסא לעניים" דהיינו לעניים כהנים, אם אתה אומר דכי קא משני בתר דקנסינהו עזרא היינו למאן דאמר קנסא לכהנים, הוה ליה לפרש להדיא: "בתר דקנסינהו עזרא ויהיב קנסא לכהנים"! אלא משמע דלכולי עלמא משני הכין, בין למאן דאמר קנסא לעניים, בין למאן דאמר קנסא לכהנים. והילכך תקשי למאן דאמר "קנסא לעניים", היכי הוי חזקה לכהנים?
ומיהו אם נפרש עניים דהתם עניים לויים דווקא, פשיטא ודאי דכמאן דאמר "קנסא לכהנים" היינו שינויין לרבי עקיבא, וכדכתיבנא. ומאן דאמר "קנסא לעניים", מוקי הא דר' שמעון בן אלעזר כרבי אלעזר בן עזריה; דלדידיה ודאי בין למאן דאמר "קנסא לעניים" בין למאן דאמר "קנסא לכהנים" הוי חזקה לכהונה. דלמאן דאמר "קנסא לכהנים" – פשיטא ודאי דהויא חזקה לכהונה, ומאן דאמר "קנסא לעניים" נמי, כי חזו עשירים נטלי – הא ודאי דכהנים נינהו, דלויים לא נטלי אלא עניים. נמצא דנוכל לקיים הא דמשני תלמודא: בתר דקנסינהו, בין לרבי עקיבא בין לר' אלעזר בן עזריה; אלא דלרבי עקיבא לא מתוקמא אלא למאן דאמר "קנסא לכהנים", ולרבי אלעזר בן עזריה מתוקמא שפיר לכולי עלמא, בין למאן דאמר "קנסא לעניים" בין למאן דאמר "לכהנים".
אבל למאן דמפרש עניים דהתם עניי כהנים, אי אפשר לפרש פלוגתא אליבא דר' אלעזר בן עזריה כלל, דלר' אלעזר בן עזריה על כרחך הוי דווקא לכהן ואפילו לעשירים כמו דינא דאורייתא דמעיקרא, דלא קנסם עזרא שהרי עלו. ומעתה שינויא ד"בתר דקנסינהו" לא אתיא כמאן דאמר "קנסא לעניים" כלל, לא לרבי עקיבא ולא לרבי אלעזר בן עזריה; דכרבי עקיבא לא אתיא, משום דקשיא, דהיכי הויא חזקה לכהונה? וכדכתיבנא. וכר' אלעזר בן עזריה נמי לא אתיא, דהא מאן דאמר "לעניים" לא איירי אליבא דרבי אלעזר בן עזריה. ואין לומר דשינויין היינו כמאן דאמר "קנסא לכהנים". חדא, דהיה לו לפרש, וכדכתיבנא; ועוד, דדוחק לומר דסתמא דתלמודא אתיא כחד ולא כרבי עקיבא. אבל אם נפרש דפלוגתא דפרק יש מותרות בין לרבי עקיבא בין לרבי אלעזר בן עזריה וכדכתיבנא, הרי שינויין ד"בתר דקנסינהו" אתיא שפיר כמאן דאמר "קנסא לעניים" ואליבא דרבי אלעזר בן עזריה, וכדכתיבנא. כך נראה לפרש:

ומיהו כתבו התוספות ז"ל, דאין לפרש "עניים" דהתם עניי לויים, דאם כן, נשתכרו עניי לויים במה שלא עלו; דקודם היו נוטלים עמהם העשירים שלהם, ועתה יטלו הכל העניים, והוה ליה חוטא נשכר. והילכך על כרחך צריך לפרש עניים כהנים וישראל; וכיון שכן, על כרחך פלוגתייהו היינו לרבי עקיבא ולא לרבי אלעזר בן עזריה, וכדכתיבנא. ועוד, דמשמע התם דאי הוו כהנים בימי טומאתן עניים, הוו שקלי לכולי עלמא, אף על גב דמדאורייתא לרבי עקיבא ללוי ולא לכהן. הלכך על כרחך יש לפרש, דלמאן דאמר "לעניים", פירוש לעניים כהנים לרבי עקיבא. ורבי אלעזר בן עזריה נמי, על כרחך סבירא ליה דלבתר קנסא לכולי עלמא הכהנים נוטלין ולא הלויים כלל; דכיון דאפילו רבי עקיבא דחשיב להו לכהנים כזר בחלוקת מעשר בדינא דאורייתא – סבירא ליה דאי הוו כהנים בימי טומאתן עניים הוו שקלי, כל שכן לרבי אלעזר בן עזריה דאית ליה דמדאורייתא נוטלין, דבתר קנסא יסבור דלא יטלו אלא הכהנים ולא הלויים כלל. ואפילו העניי ישראל, למאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים. ולמאן דאמר אסור לזרים, אין נראה שינתן לעניי ישראל כדי למוכרו וכו' ככתוב בתוספות, כדאמרינן בסמוך: "לא מבעיא לר' מאיר דאמר אסור לזרים" וכו'.

ואם תאמר: כיון דמאן דאמר "לעניים" היינו לעניים לויים וכהנים, וישראל למאן דאמר מותר לזרים, דכולהו שווין בה בתר קנסא; מעתה מאן דאמר "לכהנים" היינו לכהנים דווקא ולא ללויים כלל, ותקשי כל הני מתנייתין דמשמע דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא. ויש לומר, דרבי עקיבא לא הפקיע את הלויים מכל, ולא להשוותן לישראל וכהנים, אלא ללויים בין עניים בין עשירים היו חולקין לעולם; אלא דלמאן דאמר "לעניים", לא היו נוטלין הכהנים אלא לעניים; ומאן דאמר "לכהנים", היו נוטלין הכהנים בין עניים בין עשירים. אבל לכולי עלמא הלויים נוטלין בתורת לויות ואפילו העשירים, ולהכי לא הזכיר בכל הני מתנייתין אלא לויים דווקא, דאף על גב דכהנים נמי נטלי, מכל מקום לא נטלי כהן אלא בתורת קנסא ובתורת עניות. כן נראה לי פירוש לפירוש התוספות.

והקונטריסין האריכו בזה, והריני מעתיק לשונם, ואתה תבחר ולא אני. וזה לשונם: אין בתר דקנסינהו עזרא — כתוב בתוס', דהא בכמה מקומות מוכיח דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא וכו'. ואם תאמר: אמאי לא מייתו נמי מדרבי דלעיל, דאמרינן: "והעלהו רבי ללוי על פיו", ופירש רש"י ז"ל: "ליתן לו מעשר ראשון"; ורבי בתרא? ויש לומר, דרש"י ז"ל פירש לפי המסקנא דהכא; אבל קודם – הוה מצי למימר, לקרותו שני בבית הכנסת.

עוד כתבו התוס': ועוד, דלמאן דאמר "קנסא לעניים", היכי הוי חזקה? קשיא לי, נימא דלמאן דאמר "לעניים", פירושו דווקא כהנים עניים, והכי פלוגתא: חד אמר "לכהנים", פירוש: לכל כהנים, אפילו עשירים; וחד אמר: דווקא לעניים כהנים, ואתא נמי כרבי עקיבא, וקל לתרץ ודוק.
ועוד, ליכא למימר דיהבו ליה בתורת עניות ולכהנים בתורת חלוקה, דהא לא יהבו לכהנים עשירים אפילו בימי טומאתן, ולהכי קאמר: ולמאן דאמר "לעניים" – משמע דווקא, לא לכהנים עשירים; דאי הוי יהבי לכהנים עשירים, הוה אתי כר' עקיבא. ולמאן דאמר "קנסא לכהנים", יהבו אפילו לכהנים עשירים, ואפילו אי יהבי לעניים הוי חזקה, דיהבו להו בתורת חלוקה לכהנים. וזה התירוץ מצאתי, ועיין, אי כראשון אי כשני.
ויש לומר כמו שכתוב בתוס', דלמאן דאמר "לעניים" רוצה לומר ממש, דלית ליה כהנים בימי טומאתן; ואם היו חולקין בזה, אם כן אותו שאומר "לכהנים" הוה ליה למימר "לעשירים", כיון שאותו אומר "לעניים", ולא היה לו להזכיר "כהנים", דמשמע שאותו לא אמר לכהנים. כך אמר מורי הרב משום רבו ריב"י‏[1] ז"ל.

עוד כתבו התוס': ועניים דהתם אין לפרש וכו'. אומר, דשמא נראה לומר שכך הפירוש: אין לפרש עניים, דווקא עניים לויים ולא עניים ישראל וכהנים. כי לעולם לא רצו שיהא נראה כאילו חלקוהו בתורת עניים, ולכן לא נתנו לעניי ישראל וכהנים, אלא כשנתנו לעניים לויים היה נראה כאילו נתנו להם בתורת חלוקה. אבל לעולם לעשירי כהנים נתנו בתורת חלוקה, ואם כן הוי חזקה בכהן עשיר. דאם כן, משתכרין עניי לויים יותר וכו', דעשירי לויים יותר מעשירי כהנים, כדמוכח בתוספות בסמוך.

ומהר"ז אמר משם ה"ר פ"ר ז"ל דכך הפירוש: ועניים דהתם אין לפרש כו', והייתי מרוויח דההיא משנה דהמלוה מעות, וגם הגמרא שמביאין התוס', הייתי מעמיד כמאן דאמר לעניים, ודווקא לדידיה לא הייתי יכול להעמיד כר' עקיבא, אבל למאן דאמר לכהנים הוי אתי שפיר כר' עקיבא, דאם כן משתכרין. ונראה דזה אינו, דאם היה רוצה לומר למאן דאמר, גם מתחילה לא היה קשה מה שמקשים ועוד למאן דאמר קנסא לעניים, דתירץ כך, שהוא למאן דאמר קנסא לכהנים.
עוד קשיא לי, תאמר לפי האמת למאן דאמר לעניים, פירוש לכל עניים בתורת עניות, ולכהנים עשירים בתורת חלוקה. וקל לתרץ.
ועוד קשה, אליבא דמאן אמרה התוס'? אי אליבא דרבי עקיבא, מה הייתי מרוויח בזה אי הוה עניים לויים דווקא? וליכא למימר דקושית התוספות, עניים לויים דווקא בתורת עניות, ולא עניי ישראל וכהנים בתורת עניות אלא בתורת חלוקה, והשתא הוי לרבי עקיבא חזקה לכהונה, ושפיר הוה קאמר: אם כן נשתכרו, והיו משתכרים דלויים עשירים היו הרבה יותר מעניים ישראל וכהנים. ולהכי לא יהבי לעניים לחודייהו, אלא ללויים יהבו נמי לעשירים, ולא היו משתכרים. אם כן, מאי קאמרי התוספות? ועוד, דמשמע התם דאילו הוו כהנים בימי טומאה, תאמר דמיירי דשקלו בתורת חלוקה כמו שאומר התוספות ב"אין לפרש". אלא על כרחך אין לפרש כך, דלא היה מוכיח "ועוד".
ומהר"ש פירש הכי: אין לפרש אליבא דרבי אלעזר בן עזריה, עניים לוים דווקא ולא עניי ישראל וכהנים. ואם תאמר, למאי דקאמרי אין לפרש עניים לויים דווקא, ואי הוה עניים לויים ולא עניי כהנים ממש, היאך תתיישב להתוספות הפסוק לקמן: "והיה הכהן בן אהרן עם הלוים" וגו'?
ושמא מעמיד הפסוק קודם קנסא. או אפילו לאחר קנסא, ולמאן דאמר יבאו הכהנים עמהם היינו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה, דאמר אף לכהן. עכ"ל הקונטריסין:

וזה לשון קונטריסין אחרים: כתוב בתוס', דאיכא למאן דאמר קנסא לכהנים וכו'. תימא, נימא דמאן דאמר לכהנים, היינו בין כהנים עשירים בין כהנים עניים; ומאן דאמר לעניים, היינו לעניים כהנים. ויש לומר, אם כן היה לו לומר: מר סבר קנסא לעשירים כהנים, ומר סבר קנסא לעניים כהנים; ואז הייתי אומר שכולם כהנים. ומדהזכיר כהנים סתם, שמע מינה [אין] כולם כהנים. אי נמי, אין סברא דלמאן דאמר לעניים, שלא היה ניתן לעשירים כהנים; דלמה היה לו לקנוס לעשירים כהנים? שהרי עלו הכהנים. דבשלמא לפי האמת, דאמרינן לעניים – היינו בין עניים לויים בין עניי כהנים בין עניי ישראל למאן דאמר מותר לזרים, אם כן ניתן לעניים ולא לעשירים. אבל אם אתה אומר לעניי כהנים דווקא, למה לא נתנו לעשירים?

עוד כתוב בתוס': ועניים דהתם אין לפרש וכו', ודוחים התוס', דאם כן נשתכרו הלויים. וקשה, נימא דהכי קאמר: עניים לויים דווקא בתורת עניות, ולא עניי ישראל וכהנים בתורת עניות אלא בתורת חלוקה. ואז לא יוכלו התוס' לדחות: "אם כן נשתכרו עניי לויים", שהרי גם ישראל וכהנים העניים היו נוטלין בתורת חלוקה. ויש לומר, דאין סברא שעניים של ישראל וכהנים היו נוטלין בתורת חלוקה, ועשירי ישראל וכהנים לא היו נוטלין כלל אפילו בתורת חלוקה. דבשלמא אם העניים היו נוטלין בתורת עניות, לא היה קשה מן העשירים; אבל כיון שנוטלין בתורת חלוקה, אמאי העשירים אין נוטלין? ע"כ:

עוד כתבו הקונטריסין: כתוב בתוס', ועניים דהתם וכו'. תימא, אם כן הדרא קושיין לדוכתא: למאן דאמר קנסא לעניים, היכי הוי חזקה לכהונה? ויש לומר דהכי קאמר: אין לפרש עניים לויים דווקא ולא עניים ישראל וכהנים, אבל לעולם לכהנים עשירים נתנו אפילו לר' עקיבא. [ו]מעתה לא תקשי היכי הוה חזקה, דכשהוא עשיר ונותנין לו מעשר ראשון אם כן הויא חזקה דכהן הוא.

עוד כתוב בתוס', דאם כן נשתכרו עניי לויים. ויש לומר, ה"מ‏[2] נשתכרו עניים לויים, דעשירי כהנים לא שכיחי כמו עשירי לויים, כמו שמפרשים התוס' לקמן. ע"כ:


וזה לשון הריטב"א ז"ל: בתר דקנסינהו עזרא — יש שפירשו, דלרבי אלעזר קנסינהו שלא יתנו אלא לכהן, ולר' עקיבא קנסינהו בין לכהן בין ללוי. ולא נהירא, מההיא דאמרינן ביבמות (דף פו:) בההיא גינתא דהוה ליה לרבי אלעזר בן עזריה, דהוו יהבי מינה מעשר ראשון לכהנים, ואהדר ליה רבי עקיבא פתחיה לבית הקברות, דאלמא לרבי עקיבא ללוי ולא לכהן, ואף לבתר דקנסינהו עזרא. ואי רבי עקיבא קניס דליתנו בין לכהן בין ללוי, אמאי אהדר ליה רבי עקיבא פיתחא וכו'. ועוד, דבסמוך משנינן: אמר רב חסדא, הכא במאי עסקינן? כגון דמוחזק לן וכו'; ומדלא אמרינן 'אלא אמר רב חסדא', ולא אמרינן נמי: 'לעולם רבי עקיבא', מכלל דאכתי סבירא לן דמתניתין כרבי אלעזר בן עזריה. ואמאי? דהא אמרת דלבתר דקנסינהו עזרא מודה ר' עקיבא דבין לכהן בין ללוי, אם כן שפיר אתיא ההיא כר' עקיבא, דלוי ודאי לא הוי; מאי איכא? בן גרושה וכו'.

אלא ודאי לר' עקיבא לעולם ללוי ולא לכהן, וכן בדין. דבשלמא לרבי אלעזר בן עזריה, כיון דמדינא דאורייתא בין לכהן בין ללוי, אפשר למיקנס דלכהן דווקא; אבל לר' עקיבא, כיון דמדאורייתא ללוי דווקא, וכהנים זרים הם בזה, היכי מתקן דליהבוה לכהנים שהם זרים? הא ודאי לא שייך למעבד הכי, ואפילו למאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים; וכל שכן למאן דאמר אסור לזרים. ואף על גב דהפקר בית דין הפקר, מכל מקום אין לעשות כן בדרך קביעות להפך דין תורה. וכי קנסינהו לר' עקיבא, במידי אחרינא קנסינהו.
והא דתניא: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, ואמר רבן גמליאל: עשור ראשון וכו' נתון ליהושע וכו', ההיא כרבי עקיבא היא, דהא בתר דקנסינהו עזרא הוה, ורבי יהושע לוי היה, ומן העשירים כדאיתא התם, ואילו לרבי אלעזר – מעשר ראשון לכהן ולא ללוי הוא. ומיהו ההיא שפיר אתיא כרבי עקיבא אפילו למאן דאמר דלר' עקיבא נמי קנסינהו עזרא לתת בין לכהן בין ללוי. ולא כדברי מי שפירש דכי אמרינן הכא בתר דקנסינהו עזרא – אף כר' עקיבא אמרינן, דקנסינהו דלכהן ולא ללוי. ולא מחוור כלל, ולא דאיק לישנא דהדרינן ממאי דאוקימנא דמתניתין כרבי אלעזר בן עזריה. וסברא נמי לא מוכחא דלקנסינהו לרבי עקיבא כולי האי. ותו, דאם כן, מתניתא דרבן גמליאל וזקנים כמאן? לא כרבי עקיבא ולא כר' אלעזר. ודוחק הוא לאוקמי לרבן גמליאל בדעת שלישי. ע"כ:

אבל ראיתי בחידושי יבמות פרק יש מותרות מחכם גדול מתלמידי הרא"ה ז"ל, שכתב וזה לשונו: תנו רבנן: תרומה לכהן, מעשר ראשון ללוי, דברי ר' עקיבא; ור' אלעזר בן עזריה אומר, לכהן וכו'. ופירש רש"י ז"ל, דאף לכהן. סוגיין מוכיחא בהדיא דפלוגתא דרבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה היינו בדין תורה מקמי דלקנסינהו עזרא, וכן פירש רש"י ז"ל בכאן. ונפקא מינה למידע במאי קנסינהו עזרא, דרבי עקיבא סבר, דמדאורייתא ללוי דווקא, שהרי לויים כתוב בפרשה; הילכך כי קנסינהו עזרא, היינו דליתבו אף לכהן. ורבי אלעזר בן עזריה סבר, דאילו מדאורייתא – אף לכהן, שהרי הכהנים נקראו לויים בכ"ד מקומות; הילכך קנסא דעזרא היינו דלא ליתבו אלא לכהן דווקא. ומשום דאיהו איירי בדין תורה, אתמהינן עליה: לכהן ולא ללוי?! דאילו לבתר דקנסינהו עזרא – מאי תמיה איכא? והיינו מאי דמייתינן ליה מקראי.

וכי תימא, כיון דמדאורייתא לרבי עקיבא ללוי דווקא, ולא יצאו ידי נתינה בכהן, היכי מצי עזרא לאפוקי דין תורה? יש לומר דהכא ממונא הוא והפקר בית דין הפקר, ואוקמינהו לפירות ברשותיה דכהנים כאילו הוו דידהו.
ויש שסבורין מדוחק קושיא זו, דרבי עקיבא לית ליה קנס עזרא כלל, דאיהו לא הוה מצי לאפקועי דין תורה ולפטור מידי נתינה על ידי כהן שלא כדין תורה. והיינו האי עובדא דלקמן דאהדריה רבי עקיבא לפתחא דגנתא דר' אלעזר בי קברי כי היכי דלא ליתבן ליה לר' אלעזר בן עזריה – דהוה כהן – מעשר ראשון, דקסבר ר' עקיבא דאפילו השתא דבתר עזרא לא קנסינהו עזרא ללויים בהא, דלא מצי למעבד הכי. ואי סלקא דעתך דהשתא מודה ר' עקיבא דקנסינהו למיתן אף לכהן, שפיר מצו יהבי לרבי אלעזר, ואמאי מהדר ליה פתחיה בי קברי?
והא בורכא, דהא פרכינן לקמן כדאמרינן בפלוגתא דרבי יוחנן, וסבר דלכולי עלמא קנסם מפני שלא עלו הלויים בימי עזרא; אלא ר' עקיבא מאי טעמא אהדריה לפיתחא דרבי אלעזר בי קברי? כלומר, דהא רבי עקיבא בתר עזרא הוה. ופרקינן, הכי קאמר ליה: אי אתית בתורת קנסא אית לך, בתורת חלוקה לית לך; כלומר, שעשה כן להוציא מלבו, שהיה סבור דמדין תורה אף לכהן, וקנסא דעזרא לכהן דווקא, ואהדר פתחיה לבי קברי דלא לתבי ליה כלל, דלידע דמדינא לית ליה כלל אלא משום קנסא דעזרא. וכן פירשו בתוספות וכן עיקר, ע"כ.

והסכימה דעתו לדעת רבו הרא"ה ז"ל, שכתב וזה לשונו: הא דאמרינן התם ביבמות בגינתא דהוה ליה לר' אלעזר, והוה יהיב מינה מעשר ראשון לכהן, ואהדר לה רבי עקיבא פתחא לבית הקברות, אף על פי שהיה אחר קנס עזרא, ואף לדברי רבי עקיבא היה יוצא ידי חובה בכך, דהא אפילו לר' עקיבא – בתר דקנסינהו עזרא אף לכהן הוא? אפשר שעשה כן להוציא מלבו, שהוא סבור שאחר שקנס עזרא אין דין מעשר ראשון אלא לכהן. ויש אומרים, דלר' עקיבא לית ליה קנס עזרא, דכיון דקסבר ר' עקיבא דמדאורייתא דווקא ללוי, לא היה אפשר לצאת ידי תורה בנתינת כהן, ואי אפשר שתיקן עזרא כן. ואינו נראה, והנכון כמו שכתבנו. והא דאמר רב חסדא: הכא במאי עסקינן דמוחזק לן וכו', אלא קאמר דהשתא אפילו לרבי עקיבא אתיא. ע"כ:

בתר דקנסינהו — כתוב בתוס': ולכך נאמר שילכו הכהנים עם הלוים. פירוש, כדי שיאמרו לבני אדם שלא יתנו לו. קונטריסין:


הכא במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא — תימא, אם כן יכול להתיישב אף על פי שאומר גם לכהנים, דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא. ועתה בלוי ליכא לספוקי, כמו שאמר הספר. ואמר מהרש"ב כי אינו מתיישב אליבא דרבי עקיבא, כי הספר מקשה: ודילמא איקרו ויהבו ליה? וזהו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה, אבל לרבי עקיבא שאומר שלא נתמעטו הלויים מכל וכל – אפשר שאפילו אם מוחזק לן באבוה דכהן הוא לא היה מועיל, כיון שחולקין ללוי בקביעות, שמא לוי הוא. ועוד תירץ תירוץ אחר, שאינו יכול להיות מה שאומר: מאי איכא למימר, בן גרושה או בן חלוצה הוא? לא מבעיא למאן דאמר מעשר וכו' אבל למאן דאמר כו', תינח שלא נתנו לו בתורת כהונה, אפשר שיתנו בתורת עניות אפילו אם הוא בן גרושה, ולכך לא הוי חזקה לכהונה, כיון שרבי עקיבא סובר קנס לעניים, והיה צריך להעמיד גם שהוא עשיר, וזה נראה לו דוחק ודוק. עכ"ל קונטריסין.

וכבר כתיבנא בסמוך שהרא"ה ז"ל סובר דהא דרב חסדא הוה כמו אלא:


החולק עם אחיו בנכסי אביו וכו' — פירש רש"י ז"ל: כגון שיצא עליו קול שהוא בן גרושה, אין חזקה זו משבתת מעליו הקול ההוא. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ויש לפרש עוד, דאפילו כשלא יצא עליו קול, אלא שאביו היה לו בנים בכאן שהם בחזקת כשרים, והלך למדינת הים ובא עמו בן זה, שצריך להביא ראיה עליו כדאיתא בפרק עשרה יוחסין, שזה לא הוחזק לנו בכהונה; אלא דמביא עדים שחלק בתרומה עם אחיו בנכסי אביו. הריטב"א ז"ל:

פשיטא — פירוש, כיון שלא ראו שחלקו, אז הוא פשיטא שלא נחזיקו כהן בשביל זה. קונטריסין. ואינם מובנים. ובמה דכתיבנא בלשון רש"י ז"ל לעיל אתי שפיר דפריך פשיטא:

מהו דתימא מדהנך לאכילה האי נמי לאכילה — פירוש, מדלא אמרו ליה: טול אתה חולין ואנו תרומה, כדי שלא לזלזל התרומה ברשותו. קא משמע לן, דהנך לאכילה, והאי לזבוני לכהנים בדמי תרומה. פירוש, שמא היה חלקם רב ולא יכלו להחליף עמו בחלקו בחולין שלהם. הריטב"א ז"ל:


רבן שמעון בן גמליאל היינו רבי אלעזר — הכי גריס רש"י ז"ל. ופירש לה דהיינו טעמא דלא אמרינן היינו תנא קמא, משום דתנא קמא אמרה אפילו היכא דאיכא למיחש לגומלין, ורבי יהודה אפילו היכא דליכא למיחש לגומלין, ורבן שמעון בן גמליאל היכא דליכא למיחש, ורבי אלעזר נמי היכא דליכא למיחש, דאי לא, היינו תנא קמא. והוא הדין דמצי למימר: היינו תנא קמא, ונימא דרבן שמעון בן גמליאל אפילו היכא דאיכא למיחש לגומלין [אמר, דאי לא תימא הכי היינו ר' אלעזר, כי היכי דאמרינן השתא בדר' אלעזר, לאו משום דתנא קמא בהדיא אמרה אפילו דאיכא גומלין] ואינהו סתמא קא תנו לה, משמע דתרוייהו היכא דליכא למיחש לגומלין קאמרי. ורבינו חננאל ז"ל גרס: היינו תנא קמא. ואיכא לפרושי נמי דרבי אלעזר קרי תנא קמא, כלומר, תנא קמא דרשב"ג. הרמב"ן ז"ל.

וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: גרסת הספרים, רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא. ורש"י ז"ל גורס היינו רבי אלעזר. ושתי הגרסאות עולות בקנה אחד, דכי פרכינן היינו תנא קמא – משום רבי אלעזר אמרינן, דהוא תנא קמא דרבן שמעון בן גמליאל, דאילו תנא קמא דמתניתין ליכא למימר, דדילמא פליגי במיחש לגומלין, דתנא קמא לא חייש כדתני לה בהדיא, ורבן שמעון בן גמליאל חייש, והיינו דקתני על פי עד אחד ולא שיהו שנים שיעידו זה על זה, ע"כ.
ואי מהא לא אריא, דשפיר מצינן למימר דרבן שמעון בן גמליאל לא חייש לגומלין, דהא קמן מוקמינן פלוגתייהו בחיישינן לזילותא דבית דין, אי נמי במצרפין לעדות, אף על גב דלישנא דעד אחד לא דייק שפיר. ומיהו להכי פריך תלמודא: רשב"ג היינו רבי אלעזר, ולא מוקי דרשב"ג משום דלא חייש לגומלין, משום דמשמע ליה דהני תנאי בתראי בתר רבי יהודה רהטי, ואיהו לאו בגומלין איירי במתניתין, והיינו דקתני: רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. הילכך אינך תנאי נמי דבתריה, לאו בגומלין איירי. והיינו דנקיט תלמודא פיסקא: רבי יהודה אומר וכו', דלא הוה ליה למנקט פיסקא אלא "אמר רבי אלעזר" וכו', ודוק.
עוד יש לתרץ, דלהכי פריך תלמודא: היינו ר' אלעזר, ולא מוקי דרשב"ג בגומלין ותקשי היינו תנא קמא דמתניתין, משום דלא תימא דאיכא בינייהו בין רשב"ג לר' אלעזר במקום שיש עוררין, דלרשב"ג אפילו במקום עוררין חד מהימן; לכך אתא לאשמועינן, דהא ליכא למימר דיסבור רשב"ג דבמקום שיש עוררין ליהוי חד נאמן, והילכך אי רשב"ג חייש לגומלין, היינו ר' אלעזר. ומיהו אי רשב"ג לא חייש לגומלין, פשיטא ודאי דהיינו תנא קמא ולא הוצרך התלמוד להקשות כן, כן נראה לי. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: רבן שמעון בן גמליאל היינו רבי אלעזר. דהא ודאי במקום שיש עוררין לא אמר רבן שמעון בן גמליאל דליהוי חד מהימן, וכי אמר מעלין במקום שאין עוררין קאמר, ודוק.
אבל הרמ"ה ז"ל בפריטיו לפרק חזקת הבתים גרס: היינו תנא קמא, ופריש דאתנא קמא דרבי יהודה קאי. ולקמן בסמוך אכתוב לשונו בס"ד:


וכי תימא ערעור חד איכא בינייהו — תימא הוא, אם לית ליה חזקת דאבוה, היכי סלקא דעתך דלרשב"ג היכא דליכא ערעור תרי מעלין ליוחסין? ואי אית ליה חזקה דאבוה, היכי סלקא דעתך דערעור חד מרע לחזקה? והלא יש עד אחד כנגדו ואוקי חד לבהדי חד ואוקי גברא אחזקיה. ויש לומר דהוה סלקא דעתך לאוקמא כדמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא, ועד אחד אומר דבן גרושה הוא, דרשב"ג סבר: מעלין אותו לכהונה על פי עד אחד, שמסייעת לו חזקה. ורבי אלעזר סבר, כיון שהקול ביטל את החזקה, עד אחד שבא להעיד עליה בהכחשה לא כלום הוא. שיטה ישנה:

וזה לשון גיליון תוספות בפרק חזקת הבתים: אילימא ערעור חד וכו' — נראה לריצב"א דהכי פירושו: אי נימא ערעור דחד ובדלית ליה חזקה דכשרות פליגי, דמר אית ליה דאפילו הכי מעלין, דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, כי ההיא דנאמנת חיה לומר זה כהן וכו' בפרק בתרא דקידושין לחד לישנא. ומר אית ליה, כיון דליכא חזקה דכשרות, דאפילו בערעור חד אין מעלין, כאידך לישנא דהתם. ואהא פריך: והא אמר רבי יוחנן וכו'. וטעמא דרבי יוחנן, לההיא לישנא דאפילו ליכא חזקה דכשרות בעי רבי יוחנן ערעור תרי, אם כן לא מסתבר לפלוגינהו בהא, אלא לכולי עלמא בעינן תרי. ולאידך לישנא ליכא לפלוגינהו בהא, דכולי עלמא ערעור חד הוי ערעור, אם כן לא משכח פלוגתייהו אלא כדמפרש ואזיל. ע"כ:

דרבי אלעזר סבר ערער חד וכו' — אין לפרש דהיינו פלוגתייהו, אי סגי חד בערעור להורידו או לא. דאם כן, למה ליה לאדכורי אי מעלין לכהונה על פי עד אחד? והרי פלוגתייהו בערעור הוי, וזה לא הוזכר במשנה בדברי רשב"ג כלל. לכך נראה והנכון, דלכולי עלמא ערעור חד הוי ערעור היכא דליתא חזקה דכשרות, ואחתינן ליה על פי עד אחד. מיהו בהא פליגי, אי אתא עד אחד ומכחיש הערעור, אי הויא נאמן העד להכחישו אי לא. וכן פירש רש"י ז"ל וזה לשונו: דר' אלעזר סבר ערעור חד. הוי ערעור, ואין אחד נאמן עליו להכחישו, ורבן שמעון סבר ערעור תרי בעינן, אבל במקום ערעור הוי עד אחד להכשירו, ע"כ. וכן פירש רשב"ם ז"ל בפרק חזקת:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: מר סבר ערעור חד ורשב"ג סבר ערעור תרי — פירוש, דסתם תנא בתרא לטפויי מילתא קאתי. ואילו רבי אלעזר אמר: אימתי במקום שיש עוררים, ואפילו אחד, אבל במקום שאין עוררין כלל, מעלין לכהונה על פי עד אחד. ואתא רשב"ג ואמר: אפילו במקום שיש עוררין חד, מעלין לכהונה. ועביד תלמודא דקרי לעורר אחד "עוררין" או "עסיקין" בלשון רבים. ע"כ:

וכתוב בקונטריסין: דתנא קמא סבר ערעור חד וכו' — תימא, תנא בתרא לטפויי קא אתי. ויש לומר, זה במקום שאין מבורר, אבל היכא דנקט "עוררין", רוצה לומר כל דהו. ע"כ:


וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפריטיו בפרק חזקת: רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא — כלומר, היינו תנא קמא דרבי יהודה, דאמר: "מעלין לכהונה על פי עד אחד", דתנן: "וכן שני אנשים, זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני, אינם נאמנים; ובזמן שהם מעידים זה את זה, הרי אלו נאמנים", דכל חד מינייהו מסקינן ליה בסהדותא דחבריה, אלמא מעלין לכהונה על פי עד אחד. וליכא למימר במקום שיש עוררין איכא בינייהו, דאי איכא עוררין דחזי למסמך עלייהו, דכולי עלמא אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. וכי תימא ערעור חד איכא בינייהו, תנא קמא סבר ערעור בחד, ואף על גב דליכא אלא חד ערעור – ערעור הוי ואין מעלין לכהונה על פי עד אחד, וכי קתני הרי אלו נאמנין דמשמע מינה דמעלין – בדליכא ערעור כלל. ורשב"ג סבר ערעור תרי, ואי איכא שני עוררין – אין מעלין לכהונה על פי עד אחד; אבל היכא דליכא אלא ערעור חד, מעלין לכהונה על פי עד אחד. ואשתכח דארבע מחלוקת בדבר: תנא קמא סבר, מעלין לכהונה על פי עד אחד במקום שאין שם ערעור כלל, אפילו היכא דאיכא למיחש לגומלין זה את זה. ורבי יהודה סבר: אין מעלין אפילו במקום שאין שם ערעור כלל, דבהדיא אמרינן בכתובות דטעמא דרבי יהודה דילמא אתו לאסוקיה מתרומה ליוחסין, דשמע מינה דאף על גב דליכא ערעור כלל נמי קאמר רבי יהודה אין מעלין. ורבי אלעזר סבר: אימתי אין מעלין? במקום שיש עוררין ואפילו חד, אבל במקום שאין עוררין כלל, מעלין לכהונה על פי עד אחד היכא דליכא למיחש לגומלין. ורשב"ג סבר: מעלין לכהונה על פי עד אחד אפילו שיש ערעור חד, דאין ערעור פחות משנים, אבל ערעור חד כמאן דליתיה דמי. והאמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים, ואי אמרת דבערעור חד פליגי, אשתכח דלטעמיה דתנא קמא ערעור בחד, וקשיא לר' יוחנן היכי שביק סתמא דהוא רבים ואמר כיחיד. אלא דכולי עלמא ערעור תרי, והכא במאי עסקינן כגון דמוחזק וכו'. ע"כ:

והאמר רבי יוחנן דברי הכל וכו' — הא כתיבנא דהרמ"ה ז"ל פירש דהכי פריך: היכי שביק סתמא דהוא רבים ואמר כיחיד, והיינו לשיטתו ז"ל דגריס: רשב"ג היינו תנא קמא, ופריש דהיינו תנא קמא דרבי יהודה. ומיהו לשיטת רש"י יש לפרש דהכי פריך: והאמר רבי יוחנן דברי הכל וכו', ואילו אנן הא פרישנא דלכולי עלמא ערעור חד הוי ערעור ואחתינן ליה, מיהו בהא פליגי, אי אתא עד אחד ומכחיש הערעור מי הויא נאמן העד להכשירו, הילכך פריך מדאמר רבי יוחנן: אין ערעור פחות משנים, ואפילו במקום דליכא עד מכשיר, כלל ערעור חד לא הוי ערעור, מעתה תקשי לרבי יוחנן מכולי עלמא:

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ואקשיה, וכי תימא ערעור חד איכא בינייהו, והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים — פירוש, מאי דברי הכל? דברי כל באי עולם, ודכוותה במסכת חולין דברי הכל דלא איתמר גבי פלוגתא; דהא רבי יוחנן גופיה לא אשכחן לה גבי פלוגתא. ואפשר דאמתניתין קאי, ואמר דכולהו מודו דאין ערעור פחות משנים ובפלוגתא אחריתי פליגי, ובירושלמי נמי איתא על האי פלוגתא דמתניתין. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים — לא אשכחן עיקרא דהא דרבי יוחנן היכן אתמירא, דבכל דוכתא אמרינן לה בהאי לישנא. אבל בירושלמי פירשו הא מתניתין דהכא אמרה, כלומר, דכולהו תנאי דהכא מודו שאין ערעור פחות משנים. ובהא מתרצה מאי דמקשו רבנן ז"ל, דהא אמרינן בפרק עשרה יוחסין דהא ר' יוחנן כדאית ליה חזקה דאבהתיה, ודילמא מתניתין בדלית ליה חזקה דאבהתיה? ולפי מה שפירשו בירושלמי אין לומר כן, דהא רבי יוחנן על הא מתניתין אמרה. ומיהו בר מהכא לא קשיא, דרשב"ג לאו בדלית ליה חזקה דאבהתיה אמרה, דאם כן, היאך מעלין אותו על פי עד אחד? דכיון דיש אחר שעורר עליו, עד אחד בהכחשה אינו כלום; הילכך על כרחך השתא כדאית ליה חזקה דאבהתיה שמעינן לה. והא דאמרינן בסמוך: אלא הכא במאי עסקינן בדמוחזק לן דאבוה דהאי דכהן הוא, לא למימרא דמעיקרא לא סבירא לן הכי, אלא כיון דבעינן למעבד אוקמתא חדתא – אמרה לה כולי כדאיתא מראש ועד סוף. ע"כ:

  1. ^ אולי הוא רבי יעקב ב"ר יקר. ויקיעורך
  2. ^ אולי רוצה לומר "הוה מצי [למימר]". ויקיעורך