שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ב/דף כו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף כו עמוד א[עריכה]

במסיח לפי תומו — פירוש, והיינו פלוגתייהו, דרבי חייא לא העלה אח על פי אחיו אלא במסיח לפי תומו, ורבי העלה בן על פי אביו אפילו בלא מסיח לפי תומו. ואם תאמר, ומנלן דר' חייא העלה אח על פי אחיו ורבי העלה בן על פי אביו, כדקאמר תסתיים? דילמא ר' חייא העלה בן על פי אביו במסיח לפי תומו, ורבי העלה אח על פי אחיו אפילו בלא מסיח? ויש לומר, דמסתמא במאי דקתני בברייתא מילתיה דרבי עשה רבי מעשה. ועוד, דלא אפשר למימר העלה אח על פי אחיו ללויה בלא מסיח לפי תומו; דהתם לא שייך למימר שבידו להאכילו מעשר, דלמאן דאעמר מעשר ראשון מותר לזרים, מה איסור יש בו? הרא"ש ז"ל, וכן כתבו התוספות ז"ל:


והוציאוני מבית הספר — ואם תאמר, למה ליה לרבי יהודה להביא כל המעשה, ולאורוכי כולי האי בדברים בטלים דלא שייכי בעניין כלל? ותירצו בתוספות, דהא נמי שייך בעניין, שלא לומר שהוא עבד, כדאמרינן בסוף פירקין:

והטבילוני — פירש רש"י ז"ל, מפני שסתם תינוקות מטפחין באשפות ושרצים מצויין שם. פירוש, נפקא ליה לרבינו ז"ל מהא דאמרינן גבי תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו, רבי מטהר וחכמים מטמאין, שדרך תינוק לטפח. ופירש רבינו ז"ל עליה במסכת נידה בחולין ובקידושין, שדרך תינוקות לטפח בשרצים. וכבר דחו פירושו בתוס', דהתם – שדרכם לטפח בעיסה קאמר; וסתם תינוק הוא טמא, לפי שהנשים נידות מגפפות אותו, כדאיתא במשנה.

והעלהו רבי לכהונה — פירוש, להאכילו בתרומה דרבנן, כדאיתא בפרק הגוזל וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א ז"ל:

והחולק בבית דין וכו' — מדקתני והחולק, ופריך ליה בהדי דלעיל, ולא קתני החולק בבא באפי נפשה, משמע דהכי קאמר: כשם שתרומה חזקה לכהונה כך מעשר ראשון חזקה לכהונה, ודווקא כשחלק המעשר בבית הגרנות, אבל אם לא חלק המעשר בבית הגרנות אלא בבית דין אינה חזקה, דילמא בי דינא מרחמו עליה ובתורת עניות יהבו ליה, וכמאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים. אבל אם חלק בבית הגרנות הויא חזקה לכהונה, דאינם חולקים בבית הגרנות אלא לכהנים. כך היה נראה לפרש. וליתא, דאם כן לא פריך תלמודא מידי. אתרומה קאי, וקא סלקא דעתך שעל פי בית דין הקבוע בעיר היו חולקין לו. ולקמן פריך, אי בית דין לא הוי חזקה היכא הוי חזקה? במאי דמתרצינן לה דחלוק בנכסי אביו קאמר, מתרצא נמי אמאי פריך להו בהדי הדדי דקתני והחולק, והיינו משום דתרווייהו מיירי כד נפק עליה קלא דבן גרושה הוא וכדפירש רש"י ז"ל וכדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא. כן נראה לי:


[ר' אלעזר בן עזריה אומר מעשר ראשון לכהן — בדאורייתא פליגי, והכי איתא בהדיא בפרק יש מותרות (דף פו.), דר' עקיבא סבר דווקא ללוי, דכתיב: "ואת הלוים תדבר",] ורבי אלעזר אמר אף לכהן, דהכהנים בכלל לוים. ואין לומר דבקנסא פליגי ודווקא לכהן אמר, ורבי עקיבא אמר אף ללוי; דאם כן מילתיה [דר' עקיבא הוה ליה למיתני בתר מילתיה] דר' אלעזר בן עזריה, כיןן דאית ליה 'אף' שייך למתני לבסוף. הרא"ש ז"ל.

וכן פירש הריטב"א ז"ל דבדינא דאורייתא פליגי. וטעמא דרבי אלעזר, מפני שבכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים. ולא כמו שפירש רש"י ז"ל דר' אלעזר משום קנסא דעזרא אמר לה; דהא כיון דאמרינן בסמוך: בתר דקנסינהו עזרא, מכלל דהשתא סבירא לן דבדינא דאורייתא פליגי, ולא הוסיף עזרא אלא שיהא לכהן ולא ללוי, ע"כ.

ודע, דלא גרסינן במילתיה דרבי אלעזר: "אף לכהן", אלא הכי גרסינן: רבי אלעזר בן עזריה אומר מעשר ראשון לכהן. ולשון המפרשים ז"ל דייקא כן, ולישנא דתלמודא דקאמר: "אימור דאמר רבי אלעזר" וכו' דייקא כן, דוק ותשכח:


הכי גרסינן בכל הספרים: אין בתר דקנסינהו עזרא. ואם תאמר: כיון דמיירי בתר דקנסינהו, למה ליה לאוקמיה כרבי אלעזר בן עזריה? אפילו כרבי עקיבא נמי מצי לאוקמה; וכי קאמר רבי עקיבא: מעשר ראשון ללוי, היינו בדין תורה וכדכתיבנא, אבל לבתר דקנסינהו – לכהן ולא ללוי? ותירצו בתוס', דלית לן למקנסינהו כולי האי לר' עקיבא, דקודם קנסא הוי דוקא ללוי, סגי דלקנסינהו לחלקו אף לכהן. ולרבי אלעזר בן עזריה, דמדינא אף לכהן, קנסא דעזרא למיהביה לכהן ולא ללוי.

ויש שמוחקין אִין, ומפרשים דהא דקא משני: בתר דקנסינהו עזרא – הוי אפילו לרבי עקיבא, דבתר קנסא הוי לכולי עלמא לכהן דווקא; והוי כמו 'אלא'.
והקשו בתוס', דבכמה מקומות מוכיח דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא, כדתנן בפרק כל הגט (דף ל.): המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפרישים עליהן. ויש לתרץ, דלדוגמא בעלמא נקיט סדרא דאורייתא, דתרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני. ומיהו בגמרא נמי קאמר (בבא מציעא מט, א): ישראל שאמר לבן לוי: כור מעשר וכו'; אלמא דלדינא קאמר, דהמעשר ללוי. והא נמי איכא למדחי, דדינא דאורייתא נקט, ולא אתא לאשמועינן המעשר למי.
ומיהו בפרק הזרוע (דף קלא:) פריך: מעשר ראשון דלוי הוא? אלמא דהכין הוא דינא, דמעשר ראשון דלוי הוא אף לבתר קנסא, והיינו כרבי עקיבא. והילכך שיבוש הוא מאן דמחיק אין, דעל כרחך כרבי אלעזר בן עזריה הוא דמתוקמא הא דקתני חזקה לכהונה ולא כרבי עקיבא.
ועוד הביאו התוס' ראיה, דבפרק יש מותרות (דף פו:) פליגי אמוראי דקנסא למי, דמר סבר קנסא לעניים ומר סבר קנסא לכהנים. והשתא למאן דאמר קנסא לעניים, היכי הוי חזקה לכהונה? ואליבא דרבי עקיבא פליגי, דרבי אלעזר בן עזריה על כרחך דווקא לכהן הוי אפילו לעשירים, כמו קודם קנסא; דלא קנסם עזרא, שהרי עלו. והיכי מצינן למימר קנסא לעניים, ישראל וכהנים, ולא לעשירים אפילו כהנים? אלא ודאי אליבא דרבי עקיבא פליגי. ומעתה היכי מצינן לאוקמה הא דר' שמעון בן אלעזר כרבי, למאן דאמר קנסא לעניים? דהיכי הוי חזקה לכהונה אליבא דידיה? ואין לומר דמאן דאמר קנסא לעניים – היינו דווקא לעניי ישראל; דהא ודאי ליתא כלל, דלמאן דאמר קנסא לעניים משמע התם דווקא לעניים ולא לכהנים עשירים אפילו בימי טומאה, דלית ליה דבימי טומאה הוו עניים. הילכך אין חילוק בין ישראל לכהנים, דלעניים הוא דיהבינן ולא לעשירים, בין לישראל בין לכהנים; והדרא קושיא לדוכתיה, דלרבי עקיבא למאן דאמר לעניים, היכי הויא חזקה לכהונה? הילכך ודאי לא תוקמא האי דרבי שמעון בן אלעזר אלא כרבי אלעזר בן עזריה, וכדכתיבנא.
ויש לפרש, דהא דאמרינן התם: קנסא לעניים, היינו לעניים לויים דווקא ולא עניי ישראל וכהנים, ולרבי עקיבא לא נטלי אלא עניי לויים דווקא ולא ישראל וכהנים כלל; וקנסא דקנסינהו עזרא היינו דלא נטלי עשירי לויים, דאין בדין לקנוס עניים. ולרבי אלעזר בן עזריה נמי קנסא לעניים היינו לעניי לויים, אבל כהנים בין עניים בין עשירים נוטלים, דלא קנס אלא ללויים דלא יטלו עשיריהם. ופלוגתא דפרק יש מותרות, בין לרבי עקיבא בין לרבי אלעזר בן עזריה פליגי, אלא דלכל חד וחד מתפרש כפום שיטתיה. והא דמשמע התם דדווקא לעניים ולא לכהנים עשירים, היינו לר' עקיבא, דלמאן דאמר לעניים – לעניי לויים דווקא ולא לכהנים כלל, ומאן דאמר לכהנים היינו לעניי כהנים, או משום דבימי טומאתן עניים נינהו. אבל לרבי אלעזר בן עזריה, מאן דאמר לעניים – לעניים לויים דווקא, וכהנים בין עניים בין עשירים נוטלים. ומאן דאמר לכהנים, לכהנים דווקא, ולויים לא נטלי כלל.
ומעתה ניחא, דשפיר מצינו למימר, דכי מתרצינן בתר דקנסינהו עזרא היינו אפילו לרבי עקיבא, וכמאן דאמר קנסא לכהנים, והוה ליה כמאן דמפרש הכין להדיא, דהא לרבי עקיבא בתר קנסא נמי לעניים לויים דווקא, ולא לעניי ישראל וכהנים, והיכי מצינן למימר דבתר דקנסינהו הויא חזקה לכהונה? ועוד, דלא שייך קנסא, כיון דסוף סוף ללויים יהבינן ולא לזרים אתם. הילכך הא דקאמר: בתר דקנסינהו – כפשוטו משמע, דאתיא כמאן דאמר קנסא לכהנים, ואינו צריך לפרש.
אבל אם נפרש "קנסא לעניים" דהיינו לעניים כהנים, אם אתה אומר דכי קא משני בתר דקנסינהו עזרא היינו למאן דאמר קנסא לכהנים, הוה ליה לפרש להדיא: "בתר דקנסינהו עזרא ויהיב קנסא לכהנים"! אלא משמע דלכולי עלמא משני הכין, בין למאן דאמר קנסא לעניים, בין למאן דאמר קנסא לכהנים. והילכך תקשי למאן דאמר "קנסא לעניים", היכי הוי חזקה לכהנים?
ומיהו אם נפרש עניים דהתם עניים לויים דווקא, פשיטא ודאי דכמאן דאמר "קנסא לכהנים" היינו שינויין לרבי עקיבא, וכדכתיבנא. ומאן דאמר "קנסא לעניים", מוקי הא דר' שמעון בן אלעזר כרבי אלעזר בן עזריה; דלדידיה ודאי בין למאן דאמר "קנסא לעניים" בין למאן דאמר "קנסא לכהנים" הוי חזקה לכהונה. דלמאן דאמר "קנסא לכהנים" – פשיטא ודאי דהויא חזקה לכהונה, ומאן דאמר "קנסא לעניים" נמי, כי חזו עשירים נטלי – הא ודאי דכהנים נינהו, דלויים לא נטלי אלא עניים. נמצא דנוכל לקיים הא דמשני תלמודא: בתר דקנסינהו, בין לרבי עקיבא בין לר' אלעזר בן עזריה; אלא דלרבי עקיבא לא מתוקמא אלא למאן דאמר "קנסא לכהנים", ולרבי אלעזר בן עזריה מתוקמא שפיר לכולי עלמא, בין למאן דאמר "קנסא לעניים" בין למאן דאמר "לכהנים".
אבל למאן דמפרש עניים דהתם עניי כהנים, אי אפשר לפרש פלוגתא אליבא דר' אלעזר בן עזריה כלל, דלר' אלעזר בן עזריה על כרחך הוי דווקא לכהן ואפילו לעשירים כמו דינא דאורייתא דמעיקרא, דלא קנסם עזרא שהרי עלו. ומעתה שינויא ד"בתר דקנסינהו" לא אתיא כמאן דאמר "קנסא לעניים" כלל, לא לרבי עקיבא ולא לרבי אלעזר בן עזריה; דכרבי עקיבא לא אתיא, משום דקשיא, דהיכי הויא חזקה לכהונה? וכדכתיבנא. וכר' אלעזר בן עזריה נמי לא אתיא, דהא מאן דאמר "לעניים" לא איירי אליבא דרבי אלעזר בן עזריה. ואין לומר דשינויין היינו כמאן דאמר "קנסא לכהנים". חדא, דהיה לו לפרש, וכדכתיבנא; ועוד, דדוחק לומר דסתמא דתלמודא אתיא כחד ולא כרבי עקיבא. אבל אם נפרש דפלוגתא דפרק יש מותרות בין לרבי עקיבא בין לרבי אלעזר בן עזריה וכדכתיבנא, הרי שינויין ד"בתר דקנסינהו" אתיא שפיר כמאן דאמר "קנסא לעניים" ואליבא דרבי אלעזר בן עזריה, וכדכתיבנא. כך נראה לפרש:

ומיהו כתבו התוספות ז"ל, דאין לפרש "עניים" דהתם עניי לויים, דאם כן, נשתכרו עניי לויים במה שלא עלו; דקודם היו נוטלים עמהם העשירים שלהם, ועתה יטלו הכל העניים, והוה ליה חוטא נשכר. והילכך על כרחך צריך לפרש עניים כהנים וישראל; וכיון שכן, על כרחך פלוגתייהו היינו לרבי עקיבא ולא לרבי אלעזר בן עזריה, וכדכתיבנא. ועוד, דמשמע התם דאי הוו כהנים בימי טומאתן עניים, הוו שקלי לכולי עלמא, אף על גב דמדאורייתא לרבי עקיבא ללוי ולא לכהן. הלכך על כרחך יש לפרש, דלמאן דאמר "לעניים", פירוש לעניים כהנים לרבי עקיבא. ורבי אלעזר בן עזריה נמי, על כרחך סבירא ליה דלבתר קנסא לכולי עלמא הכהנים נוטלין ולא הלויים כלל; דכיון דאפילו רבי עקיבא דחשיב להו לכהנים כזר בחלוקת מעשר בדינא דאורייתא – סבירא ליה דאי הוו כהנים בימי טומאתן עניים הוו שקלי, כל שכן לרבי אלעזר בן עזריה דאית ליה דמדאורייתא נוטלין, דבתר קנסא יסבור דלא יטלו אלא הכהנים ולא הלויים כלל. ואפילו העניי ישראל, למאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים. ולמאן דאמר אסור לזרים, אין נראה שינתן לעניי ישראל כדי למוכרו וכו' ככתוב בתוספות, כדאמרינן בסמוך: "לא מבעיא לר' מאיר דאמר אסור לזרים" וכו'.

ואם תאמר: כיון דמאן דאמר "לעניים" היינו לעניים לויים וכהנים, וישראל למאן דאמר מותר לזרים, דכולהו שווין בה בתר קנסא; מעתה מאן דאמר "לכהנים" היינו לכהנים דווקא ולא ללויים כלל, ותקשי כל הני מתנייתין דמשמע דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא. ויש לומר, דרבי עקיבא לא הפקיע את הלויים מכל, ולא להשוותן לישראל וכהנים, אלא ללויים בין עניים בין עשירים היו חולקין לעולם; אלא דלמאן דאמר "לעניים", לא היו נוטלין הכהנים אלא לעניים; ומאן דאמר "לכהנים", היו נוטלין הכהנים בין עניים בין עשירים. אבל לכולי עלמא הלויים נוטלין בתורת לויות ואפילו העשירים, ולהכי לא הזכיר בכל הני מתנייתין אלא לויים דווקא, דאף על גב דכהנים נמי נטלי, מכל מקום לא נטלי כהן אלא בתורת קנסא ובתורת עניות. כן נראה לי פירוש לפירוש התוספות.

והקונטריסין האריכו בזה, והריני מעתיק לשונם, ואתה תבחר ולא אני. וזה לשונם: אין בתר דקנסינהו עזרא — כתוב בתוס', דהא בכמה מקומות מוכיח דמעשר ראשון ללוי אף בתר קנסא וכו'. ואם תאמר: אמאי לא מייתו נמי מדרבי דלעיל, דאמרינן: "והעלהו רבי ללוי על פיו", ופירש רש"י ז"ל: "ליתן לו מעשר ראשון"; ורבי בתרא? ויש לומר, דרש"י ז"ל פירש לפי המסקנא דהכא; אבל קודם – הוה מצי למימר, לקרותו שני בבית הכנסת.

עוד כתבו התוס': ועוד, דלמאן דאמר "קנסא לעניים", היכי הוי חזקה? קשיא לי, נימא דלמאן דאמר "לעניים", פירושו דווקא כהנים עניים, והכי פלוגתא: חד אמר "לכהנים", פירוש: לכל כהנים, אפילו עשירים; וחד אמר: דווקא לעניים כהנים, ואתא נמי כרבי עקיבא, וקל לתרץ ודוק.
ועוד, ליכא למימר דיהבו ליה בתורת עניות ולכהנים בתורת חלוקה, דהא לא יהבו לכהנים עשירים אפילו בימי טומאתן, ולהכי קאמר: ולמאן דאמר "לעניים" – משמע דווקא, לא לכהנים עשירים; דאי הוי יהבי לכהנים עשירים, הוה אתי כר' עקיבא. ולמאן דאמר "קנסא לכהנים", יהבו אפילו לכהנים עשירים, ואפילו אי יהבי לעניים הוי חזקה, דיהבו להו בתורת חלוקה לכהנים. וזה התירוץ מצאתי, ועיין, אי כראשון אי כשני.
ויש לומר כמו שכתוב בתוס', דלמאן דאמר "לעניים" רוצה לומר ממש, דלית ליה כהנים בימי טומאתן; ואם היו חולקין בזה, אם כן אותו שאומר "לכהנים" הוה ליה למימר "לעשירים", כיון שאותו אומר "לעניים", ולא היה לו להזכיר "כהנים", דמשמע שאותו לא אמר לכהנים. כך אמר מורי הרב משום רבו ריב"י‏[1] ז"ל.

עוד כתבו התוס': ועניים דהתם אין לפרש וכו'. אומר, דשמא נראה לומר שכך הפירוש: אין לפרש עניים, דווקא עניים לויים ולא עניים ישראל וכהנים. כי לעולם לא רצו שיהא נראה כאילו חלקוהו בתורת עניים, ולכן לא נתנו לעניי ישראל וכהנים, אלא כשנתנו לעניים לויים היה נראה כאילו נתנו להם בתורת חלוקה. אבל לעולם לעשירי כהנים נתנו בתורת חלוקה, ואם כן הוי חזקה בכהן עשיר. דאם כן, משתכרין עניי לויים יותר וכו', דעשירי לויים יותר מעשירי כהנים, כדמוכח בתוספות בסמוך.

ומהר"ז אמר משם ה"ר פ"ר ז"ל דכך הפירוש: ועניים דהתם אין לפרש כו', והייתי מרוויח דההיא משנה דהמלוה מעות, וגם הגמרא שמביאין התוס', הייתי מעמיד כמאן דאמר לעניים, ודווקא לדידיה לא הייתי יכול להעמיד כר' עקיבא, אבל למאן דאמר לכהנים הוי אתי שפיר כר' עקיבא, דאם כן משתכרין. ונראה דזה אינו, דאם היה רוצה לומר למאן דאמר, גם מתחילה לא היה קשה מה שמקשים ועוד למאן דאמר קנסא לעניים, דתירץ כך, שהוא למאן דאמר קנסא לכהנים.
עוד קשיא לי, תאמר לפי האמת למאן דאמר לעניים, פירוש לכל עניים בתורת עניות, ולכהנים עשירים בתורת חלוקה. וקל לתרץ.
ועוד קשה, אליבא דמאן אמרה התוס'? אי אליבא דרבי עקיבא, מה הייתי מרוויח בזה אי הוה עניים לויים דווקא? וליכא למימר דקושית התוספות, עניים לויים דווקא בתורת עניות, ולא עניי ישראל וכהנים בתורת עניות אלא בתורת חלוקה, והשתא הוי לרבי עקיבא חזקה לכהונה, ושפיר הוה קאמר: אם כן נשתכרו, והיו משתכרים דלויים עשירים היו הרבה יותר מעניים ישראל וכהנים. ולהכי לא יהבי לעניים לחודייהו, אלא ללויים יהבו נמי לעשירים, ולא היו משתכרים. אם כן, מאי קאמרי התוספות? ועוד, דמשמע התם דאילו הוו כהנים בימי טומאה, תאמר דמיירי דשקלו בתורת חלוקה כמו שאומר התוספות ב"אין לפרש". אלא על כרחך אין לפרש כך, דלא היה מוכיח "ועוד".
ומהר"ש פירש הכי: אין לפרש אליבא דרבי אלעזר בן עזריה, עניים לוים דווקא ולא עניי ישראל וכהנים. ואם תאמר, למאי דקאמרי אין לפרש עניים לויים דווקא, ואי הוה עניים לויים ולא עניי כהנים ממש, היאך תתיישב להתוספות הפסוק לקמן: "והיה הכהן בן אהרן עם הלוים" וגו'?
ושמא מעמיד הפסוק קודם קנסא. או אפילו לאחר קנסא, ולמאן דאמר יבאו הכהנים עמהם היינו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה, דאמר אף לכהן. עכ"ל הקונטריסין:

וזה לשון קונטריסין אחרים: כתוב בתוס', דאיכא למאן דאמר קנסא לכהנים וכו'. תימא, נימא דמאן דאמר לכהנים, היינו בין כהנים עשירים בין כהנים עניים; ומאן דאמר לעניים, היינו לעניים כהנים. ויש לומר, אם כן היה לו לומר: מר סבר קנסא לעשירים כהנים, ומר סבר קנסא לעניים כהנים; ואז הייתי אומר שכולם כהנים. ומדהזכיר כהנים סתם, שמע מינה [אין] כולם כהנים. אי נמי, אין סברא דלמאן דאמר לעניים, שלא היה ניתן לעשירים כהנים; דלמה היה לו לקנוס לעשירים כהנים? שהרי עלו הכהנים. דבשלמא לפי האמת, דאמרינן לעניים – היינו בין עניים לויים בין עניי כהנים בין עניי ישראל למאן דאמר מותר לזרים, אם כן ניתן לעניים ולא לעשירים. אבל אם אתה אומר לעניי כהנים דווקא, למה לא נתנו לעשירים?

עוד כתוב בתוס': ועניים דהתם אין לפרש וכו', ודוחים התוס', דאם כן נשתכרו הלויים. וקשה, נימא דהכי קאמר: עניים לויים דווקא בתורת עניות, ולא עניי ישראל וכהנים בתורת עניות אלא בתורת חלוקה. ואז לא יוכלו התוס' לדחות: "אם כן נשתכרו עניי לויים", שהרי גם ישראל וכהנים העניים היו נוטלין בתורת חלוקה. ויש לומר, דאין סברא שעניים של ישראל וכהנים היו נוטלין בתורת חלוקה, ועשירי ישראל וכהנים לא היו נוטלין כלל אפילו בתורת חלוקה. דבשלמא אם העניים היו נוטלין בתורת עניות, לא היה קשה מן העשירים; אבל כיון שנוטלין בתורת חלוקה, אמאי העשירים אין נוטלין? ע"כ:

עוד כתבו הקונטריסין: כתוב בתוס', ועניים דהתם וכו'. תימא, אם כן הדרא קושיין לדוכתא: למאן דאמר קנסא לעניים, היכי הוי חזקה לכהונה? ויש לומר דהכי קאמר: אין לפרש עניים לויים דווקא ולא עניים ישראל וכהנים, אבל לעולם לכהנים עשירים נתנו אפילו לר' עקיבא. [ו]מעתה לא תקשי היכי הוה חזקה, דכשהוא עשיר ונותנין לו מעשר ראשון אם כן הויא חזקה דכהן הוא.

עוד כתוב בתוס', דאם כן נשתכרו עניי לויים. ויש לומר, ה"מ‏[2] נשתכרו עניים לויים, דעשירי כהנים לא שכיחי כמו עשירי לויים, כמו שמפרשים התוס' לקמן. ע"כ:


וזה לשון הריטב"א ז"ל: בתר דקנסינהו עזרא — יש שפירשו, דלרבי אלעזר קנסינהו שלא יתנו אלא לכהן, ולר' עקיבא קנסינהו בין לכהן בין ללוי. ולא נהירא, מההיא דאמרינן ביבמות (דף פו:) בההיא גינתא דהוה ליה לרבי אלעזר בן עזריה, דהוו יהבי מינה מעשר ראשון לכהנים, ואהדר ליה רבי עקיבא פתחיה לבית הקברות, דאלמא לרבי עקיבא ללוי ולא לכהן, ואף לבתר דקנסינהו עזרא. ואי רבי עקיבא קניס דליתנו בין לכהן בין ללוי, אמאי אהדר ליה רבי עקיבא פיתחא וכו'. ועוד, דבסמוך משנינן: אמר רב חסדא, הכא במאי עסקינן? כגון דמוחזק לן וכו'; ומדלא אמרינן 'אלא אמר רב חסדא', ולא אמרינן נמי: 'לעולם רבי עקיבא', מכלל דאכתי סבירא לן דמתניתין כרבי אלעזר בן עזריה. ואמאי? דהא אמרת דלבתר דקנסינהו עזרא מודה ר' עקיבא דבין לכהן בין ללוי, אם כן שפיר אתיא ההיא כר' עקיבא, דלוי ודאי לא הוי; מאי איכא? בן גרושה וכו'.

אלא ודאי לר' עקיבא לעולם ללוי ולא לכהן, וכן בדין. דבשלמא לרבי אלעזר בן עזריה, כיון דמדינא דאורייתא בין לכהן בין ללוי, אפשר למיקנס דלכהן דווקא; אבל לר' עקיבא, כיון דמדאורייתא ללוי דווקא, וכהנים זרים הם בזה, היכי מתקן דליהבוה לכהנים שהם זרים? הא ודאי לא שייך למעבד הכי, ואפילו למאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים; וכל שכן למאן דאמר אסור לזרים. ואף על גב דהפקר בית דין הפקר, מכל מקום אין לעשות כן בדרך קביעות להפך דין תורה. וכי קנסינהו לר' עקיבא, במידי אחרינא קנסינהו.
והא דתניא: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, ואמר רבן גמליאל: עשור ראשון וכו' נתון ליהושע וכו', ההיא כרבי עקיבא היא, דהא בתר דקנסינהו עזרא הוה, ורבי יהושע לוי היה, ומן העשירים כדאיתא התם, ואילו לרבי אלעזר – מעשר ראשון לכהן ולא ללוי הוא. ומיהו ההיא שפיר אתיא כרבי עקיבא אפילו למאן דאמר דלר' עקיבא נמי קנסינהו עזרא לתת בין לכהן בין ללוי. ולא כדברי מי שפירש דכי אמרינן הכא בתר דקנסינהו עזרא – אף כר' עקיבא אמרינן, דקנסינהו דלכהן ולא ללוי. ולא מחוור כלל, ולא דאיק לישנא דהדרינן ממאי דאוקימנא דמתניתין כרבי אלעזר בן עזריה. וסברא נמי לא מוכחא דלקנסינהו לרבי עקיבא כולי האי. ותו, דאם כן, מתניתא דרבן גמליאל וזקנים כמאן? לא כרבי עקיבא ולא כר' אלעזר. ודוחק הוא לאוקמי לרבן גמליאל בדעת שלישי. ע"כ:

אבל ראיתי בחידושי יבמות פרק יש מותרות מחכם גדול מתלמידי הרא"ה ז"ל, שכתב וזה לשונו: תנו רבנן: תרומה לכהן, מעשר ראשון ללוי, דברי ר' עקיבא; ור' אלעזר בן עזריה אומר, לכהן וכו'. ופירש רש"י ז"ל, דאף לכהן. סוגיין מוכיחא בהדיא דפלוגתא דרבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה היינו בדין תורה מקמי דלקנסינהו עזרא, וכן פירש רש"י ז"ל בכאן. ונפקא מינה למידע במאי קנסינהו עזרא, דרבי עקיבא סבר, דמדאורייתא ללוי דווקא, שהרי לויים כתוב בפרשה; הילכך כי קנסינהו עזרא, היינו דליתבו אף לכהן. ורבי אלעזר בן עזריה סבר, דאילו מדאורייתא – אף לכהן, שהרי הכהנים נקראו לויים בכ"ד מקומות; הילכך קנסא דעזרא היינו דלא ליתבו אלא לכהן דווקא. ומשום דאיהו איירי בדין תורה, אתמהינן עליה: לכהן ולא ללוי?! דאילו לבתר דקנסינהו עזרא – מאי תמיה איכא? והיינו מאי דמייתינן ליה מקראי.

וכי תימא, כיון דמדאורייתא לרבי עקיבא ללוי דווקא, ולא יצאו ידי נתינה בכהן, היכי מצי עזרא לאפוקי דין תורה? יש לומר דהכא ממונא הוא והפקר בית דין הפקר, ואוקמינהו לפירות ברשותיה דכהנים כאילו הוו דידהו.
ויש שסבורין מדוחק קושיא זו, דרבי עקיבא לית ליה קנס עזרא כלל, דאיהו לא הוה מצי לאפקועי דין תורה ולפטור מידי נתינה על ידי כהן שלא כדין תורה. והיינו האי עובדא דלקמן דאהדריה רבי עקיבא לפתחא דגנתא דר' אלעזר בי קברי כי היכי דלא ליתבן ליה לר' אלעזר בן עזריה – דהוה כהן – מעשר ראשון, דקסבר ר' עקיבא דאפילו השתא דבתר עזרא לא קנסינהו עזרא ללויים בהא, דלא מצי למעבד הכי. ואי סלקא דעתך דהשתא מודה ר' עקיבא דקנסינהו למיתן אף לכהן, שפיר מצו יהבי לרבי אלעזר, ואמאי מהדר ליה פתחיה בי קברי?
והא בורכא, דהא פרכינן לקמן כדאמרינן בפלוגתא דרבי יוחנן, וסבר דלכולי עלמא קנסם מפני שלא עלו הלויים בימי עזרא; אלא ר' עקיבא מאי טעמא אהדריה לפיתחא דרבי אלעזר בי קברי? כלומר, דהא רבי עקיבא בתר עזרא הוה. ופרקינן, הכי קאמר ליה: אי אתית בתורת קנסא אית לך, בתורת חלוקה לית לך; כלומר, שעשה כן להוציא מלבו, שהיה סבור דמדין תורה אף לכהן, וקנסא דעזרא לכהן דווקא, ואהדר פתחיה לבי קברי דלא לתבי ליה כלל, דלידע דמדינא לית ליה כלל אלא משום קנסא דעזרא. וכן פירשו בתוספות וכן עיקר, ע"כ.

והסכימה דעתו לדעת רבו הרא"ה ז"ל, שכתב וזה לשונו: הא דאמרינן התם ביבמות בגינתא דהוה ליה לר' אלעזר, והוה יהיב מינה מעשר ראשון לכהן, ואהדר לה רבי עקיבא פתחא לבית הקברות, אף על פי שהיה אחר קנס עזרא, ואף לדברי רבי עקיבא היה יוצא ידי חובה בכך, דהא אפילו לר' עקיבא – בתר דקנסינהו עזרא אף לכהן הוא? אפשר שעשה כן להוציא מלבו, שהוא סבור שאחר שקנס עזרא אין דין מעשר ראשון אלא לכהן. ויש אומרים, דלר' עקיבא לית ליה קנס עזרא, דכיון דקסבר ר' עקיבא דמדאורייתא דווקא ללוי, לא היה אפשר לצאת ידי תורה בנתינת כהן, ואי אפשר שתיקן עזרא כן. ואינו נראה, והנכון כמו שכתבנו. והא דאמר רב חסדא: הכא במאי עסקינן דמוחזק לן וכו', אלא קאמר דהשתא אפילו לרבי עקיבא אתיא. ע"כ:

בתר דקנסינהו — כתוב בתוס': ולכך נאמר שילכו הכהנים עם הלוים. פירוש, כדי שיאמרו לבני אדם שלא יתנו לו. קונטריסין:


הכא במאי עסקינן דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא — תימא, אם כן יכול להתיישב אף על פי שאומר גם לכהנים, דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא. ועתה בלוי ליכא לספוקי, כמו שאמר הספר. ואמר מהרש"ב כי אינו מתיישב אליבא דרבי עקיבא, כי הספר מקשה: ודילמא איקרו ויהבו ליה? וזהו אליבא דרבי אלעזר בן עזריה, אבל לרבי עקיבא שאומר שלא נתמעטו הלויים מכל וכל – אפשר שאפילו אם מוחזק לן באבוה דכהן הוא לא היה מועיל, כיון שחולקין ללוי בקביעות, שמא לוי הוא. ועוד תירץ תירוץ אחר, שאינו יכול להיות מה שאומר: מאי איכא למימר, בן גרושה או בן חלוצה הוא? לא מבעיא למאן דאמר מעשר וכו' אבל למאן דאמר כו', תינח שלא נתנו לו בתורת כהונה, אפשר שיתנו בתורת עניות אפילו אם הוא בן גרושה, ולכך לא הוי חזקה לכהונה, כיון שרבי עקיבא סובר קנס לעניים, והיה צריך להעמיד גם שהוא עשיר, וזה נראה לו דוחק ודוק. עכ"ל קונטריסין.

וכבר כתיבנא בסמוך שהרא"ה ז"ל סובר דהא דרב חסדא הוה כמו אלא:


החולק עם אחיו בנכסי אביו וכו' — פירש רש"י ז"ל: כגון שיצא עליו קול שהוא בן גרושה, אין חזקה זו משבתת מעליו הקול ההוא. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ויש לפרש עוד, דאפילו כשלא יצא עליו קול, אלא שאביו היה לו בנים בכאן שהם בחזקת כשרים, והלך למדינת הים ובא עמו בן זה, שצריך להביא ראיה עליו כדאיתא בפרק עשרה יוחסין, שזה לא הוחזק לנו בכהונה; אלא דמביא עדים שחלק בתרומה עם אחיו בנכסי אביו. הריטב"א ז"ל:

פשיטא — פירוש, כיון שלא ראו שחלקו, אז הוא פשיטא שלא נחזיקו כהן בשביל זה. קונטריסין. ואינם מובנים. ובמה דכתיבנא בלשון רש"י ז"ל לעיל אתי שפיר דפריך פשיטא:

מהו דתימא מדהנך לאכילה האי נמי לאכילה — פירוש, מדלא אמרו ליה: טול אתה חולין ואנו תרומה, כדי שלא לזלזל התרומה ברשותו. קא משמע לן, דהנך לאכילה, והאי לזבוני לכהנים בדמי תרומה. פירוש, שמא היה חלקם רב ולא יכלו להחליף עמו בחלקו בחולין שלהם. הריטב"א ז"ל:


רבן שמעון בן גמליאל היינו רבי אלעזר — הכי גריס רש"י ז"ל. ופירש לה דהיינו טעמא דלא אמרינן היינו תנא קמא, משום דתנא קמא אמרה אפילו היכא דאיכא למיחש לגומלין, ורבי יהודה אפילו היכא דליכא למיחש לגומלין, ורבן שמעון בן גמליאל היכא דליכא למיחש, ורבי אלעזר נמי היכא דליכא למיחש, דאי לא, היינו תנא קמא. והוא הדין דמצי למימר: היינו תנא קמא, ונימא דרבן שמעון בן גמליאל אפילו היכא דאיכא למיחש לגומלין [אמר, דאי לא תימא הכי היינו ר' אלעזר, כי היכי דאמרינן השתא בדר' אלעזר, לאו משום דתנא קמא בהדיא אמרה אפילו דאיכא גומלין] ואינהו סתמא קא תנו לה, משמע דתרוייהו היכא דליכא למיחש לגומלין קאמרי. ורבינו חננאל ז"ל גרס: היינו תנא קמא. ואיכא לפרושי נמי דרבי אלעזר קרי תנא קמא, כלומר, תנא קמא דרשב"ג. הרמב"ן ז"ל.

וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: גרסת הספרים, רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא. ורש"י ז"ל גורס היינו רבי אלעזר. ושתי הגרסאות עולות בקנה אחד, דכי פרכינן היינו תנא קמא – משום רבי אלעזר אמרינן, דהוא תנא קמא דרבן שמעון בן גמליאל, דאילו תנא קמא דמתניתין ליכא למימר, דדילמא פליגי במיחש לגומלין, דתנא קמא לא חייש כדתני לה בהדיא, ורבן שמעון בן גמליאל חייש, והיינו דקתני על פי עד אחד ולא שיהו שנים שיעידו זה על זה, ע"כ.
ואי מהא לא אריא, דשפיר מצינן למימר דרבן שמעון בן גמליאל לא חייש לגומלין, דהא קמן מוקמינן פלוגתייהו בחיישינן לזילותא דבית דין, אי נמי במצרפין לעדות, אף על גב דלישנא דעד אחד לא דייק שפיר. ומיהו להכי פריך תלמודא: רשב"ג היינו רבי אלעזר, ולא מוקי דרשב"ג משום דלא חייש לגומלין, משום דמשמע ליה דהני תנאי בתראי בתר רבי יהודה רהטי, ואיהו לאו בגומלין איירי במתניתין, והיינו דקתני: רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. הילכך אינך תנאי נמי דבתריה, לאו בגומלין איירי. והיינו דנקיט תלמודא פיסקא: רבי יהודה אומר וכו', דלא הוה ליה למנקט פיסקא אלא "אמר רבי אלעזר" וכו', ודוק.
עוד יש לתרץ, דלהכי פריך תלמודא: היינו ר' אלעזר, ולא מוקי דרשב"ג בגומלין ותקשי היינו תנא קמא דמתניתין, משום דלא תימא דאיכא בינייהו בין רשב"ג לר' אלעזר במקום שיש עוררין, דלרשב"ג אפילו במקום עוררין חד מהימן; לכך אתא לאשמועינן, דהא ליכא למימר דיסבור רשב"ג דבמקום שיש עוררין ליהוי חד נאמן, והילכך אי רשב"ג חייש לגומלין, היינו ר' אלעזר. ומיהו אי רשב"ג לא חייש לגומלין, פשיטא ודאי דהיינו תנא קמא ולא הוצרך התלמוד להקשות כן, כן נראה לי. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: רבן שמעון בן גמליאל היינו רבי אלעזר. דהא ודאי במקום שיש עוררין לא אמר רבן שמעון בן גמליאל דליהוי חד מהימן, וכי אמר מעלין במקום שאין עוררין קאמר, ודוק.
אבל הרמ"ה ז"ל בפריטיו לפרק חזקת הבתים גרס: היינו תנא קמא, ופריש דאתנא קמא דרבי יהודה קאי. ולקמן בסמוך אכתוב לשונו בס"ד:


וכי תימא ערעור חד איכא בינייהו — תימא הוא, אם לית ליה חזקת דאבוה, היכי סלקא דעתך דלרשב"ג היכא דליכא ערעור תרי מעלין ליוחסין? ואי אית ליה חזקה דאבוה, היכי סלקא דעתך דערעור חד מרע לחזקה? והלא יש עד אחד כנגדו ואוקי חד לבהדי חד ואוקי גברא אחזקיה. ויש לומר דהוה סלקא דעתך לאוקמא כדמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא, ועד אחד אומר דבן גרושה הוא, דרשב"ג סבר: מעלין אותו לכהונה על פי עד אחד, שמסייעת לו חזקה. ורבי אלעזר סבר, כיון שהקול ביטל את החזקה, עד אחד שבא להעיד עליה בהכחשה לא כלום הוא. שיטה ישנה:

וזה לשון גיליון תוספות בפרק חזקת הבתים: אילימא ערעור חד וכו' — נראה לריצב"א דהכי פירושו: אי נימא ערעור דחד ובדלית ליה חזקה דכשרות פליגי, דמר אית ליה דאפילו הכי מעלין, דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, כי ההיא דנאמנת חיה לומר זה כהן וכו' בפרק בתרא דקידושין לחד לישנא. ומר אית ליה, כיון דליכא חזקה דכשרות, דאפילו בערעור חד אין מעלין, כאידך לישנא דהתם. ואהא פריך: והא אמר רבי יוחנן וכו'. וטעמא דרבי יוחנן, לההיא לישנא דאפילו ליכא חזקה דכשרות בעי רבי יוחנן ערעור תרי, אם כן לא מסתבר לפלוגינהו בהא, אלא לכולי עלמא בעינן תרי. ולאידך לישנא ליכא לפלוגינהו בהא, דכולי עלמא ערעור חד הוי ערעור, אם כן לא משכח פלוגתייהו אלא כדמפרש ואזיל. ע"כ:

דרבי אלעזר סבר ערער חד וכו' — אין לפרש דהיינו פלוגתייהו, אי סגי חד בערעור להורידו או לא. דאם כן, למה ליה לאדכורי אי מעלין לכהונה על פי עד אחד? והרי פלוגתייהו בערעור הוי, וזה לא הוזכר במשנה בדברי רשב"ג כלל. לכך נראה והנכון, דלכולי עלמא ערעור חד הוי ערעור היכא דליתא חזקה דכשרות, ואחתינן ליה על פי עד אחד. מיהו בהא פליגי, אי אתא עד אחד ומכחיש הערעור, אי הויא נאמן העד להכחישו אי לא. וכן פירש רש"י ז"ל וזה לשונו: דר' אלעזר סבר ערעור חד. הוי ערעור, ואין אחד נאמן עליו להכחישו, ורבן שמעון סבר ערעור תרי בעינן, אבל במקום ערעור הוי עד אחד להכשירו, ע"כ. וכן פירש רשב"ם ז"ל בפרק חזקת:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: מר סבר ערעור חד ורשב"ג סבר ערעור תרי — פירוש, דסתם תנא בתרא לטפויי מילתא קאתי. ואילו רבי אלעזר אמר: אימתי במקום שיש עוררים, ואפילו אחד, אבל במקום שאין עוררין כלל, מעלין לכהונה על פי עד אחד. ואתא רשב"ג ואמר: אפילו במקום שיש עוררין חד, מעלין לכהונה. ועביד תלמודא דקרי לעורר אחד "עוררין" או "עסיקין" בלשון רבים. ע"כ:

וכתוב בקונטריסין: דתנא קמא סבר ערעור חד וכו' — תימא, תנא בתרא לטפויי קא אתי. ויש לומר, זה במקום שאין מבורר, אבל היכא דנקט "עוררין", רוצה לומר כל דהו. ע"כ:


וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפריטיו בפרק חזקת: רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא — כלומר, היינו תנא קמא דרבי יהודה, דאמר: "מעלין לכהונה על פי עד אחד", דתנן: "וכן שני אנשים, זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני, אינם נאמנים; ובזמן שהם מעידים זה את זה, הרי אלו נאמנים", דכל חד מינייהו מסקינן ליה בסהדותא דחבריה, אלמא מעלין לכהונה על פי עד אחד. וליכא למימר במקום שיש עוררין איכא בינייהו, דאי איכא עוררין דחזי למסמך עלייהו, דכולי עלמא אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. וכי תימא ערעור חד איכא בינייהו, תנא קמא סבר ערעור בחד, ואף על גב דליכא אלא חד ערעור – ערעור הוי ואין מעלין לכהונה על פי עד אחד, וכי קתני הרי אלו נאמנין דמשמע מינה דמעלין – בדליכא ערעור כלל. ורשב"ג סבר ערעור תרי, ואי איכא שני עוררין – אין מעלין לכהונה על פי עד אחד; אבל היכא דליכא אלא ערעור חד, מעלין לכהונה על פי עד אחד. ואשתכח דארבע מחלוקת בדבר: תנא קמא סבר, מעלין לכהונה על פי עד אחד במקום שאין שם ערעור כלל, אפילו היכא דאיכא למיחש לגומלין זה את זה. ורבי יהודה סבר: אין מעלין אפילו במקום שאין שם ערעור כלל, דבהדיא אמרינן בכתובות דטעמא דרבי יהודה דילמא אתו לאסוקיה מתרומה ליוחסין, דשמע מינה דאף על גב דליכא ערעור כלל נמי קאמר רבי יהודה אין מעלין. ורבי אלעזר סבר: אימתי אין מעלין? במקום שיש עוררין ואפילו חד, אבל במקום שאין עוררין כלל, מעלין לכהונה על פי עד אחד היכא דליכא למיחש לגומלין. ורשב"ג סבר: מעלין לכהונה על פי עד אחד אפילו שיש ערעור חד, דאין ערעור פחות משנים, אבל ערעור חד כמאן דליתיה דמי. והאמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים, ואי אמרת דבערעור חד פליגי, אשתכח דלטעמיה דתנא קמא ערעור בחד, וקשיא לר' יוחנן היכי שביק סתמא דהוא רבים ואמר כיחיד. אלא דכולי עלמא ערעור תרי, והכא במאי עסקינן כגון דמוחזק וכו'. ע"כ:

והאמר רבי יוחנן דברי הכל וכו' — הא כתיבנא דהרמ"ה ז"ל פירש דהכי פריך: היכי שביק סתמא דהוא רבים ואמר כיחיד, והיינו לשיטתו ז"ל דגריס: רשב"ג היינו תנא קמא, ופריש דהיינו תנא קמא דרבי יהודה. ומיהו לשיטת רש"י יש לפרש דהכי פריך: והאמר רבי יוחנן דברי הכל וכו', ואילו אנן הא פרישנא דלכולי עלמא ערעור חד הוי ערעור ואחתינן ליה, מיהו בהא פליגי, אי אתא עד אחד ומכחיש הערעור מי הויא נאמן העד להכשירו, הילכך פריך מדאמר רבי יוחנן: אין ערעור פחות משנים, ואפילו במקום דליכא עד מכשיר, כלל ערעור חד לא הוי ערעור, מעתה תקשי לרבי יוחנן מכולי עלמא:

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ואקשיה, וכי תימא ערעור חד איכא בינייהו, והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים — פירוש, מאי דברי הכל? דברי כל באי עולם, ודכוותה במסכת חולין דברי הכל דלא איתמר גבי פלוגתא; דהא רבי יוחנן גופיה לא אשכחן לה גבי פלוגתא. ואפשר דאמתניתין קאי, ואמר דכולהו מודו דאין ערעור פחות משנים ובפלוגתא אחריתי פליגי, ובירושלמי נמי איתא על האי פלוגתא דמתניתין. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: והאמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים — לא אשכחן עיקרא דהא דרבי יוחנן היכן אתמירא, דבכל דוכתא אמרינן לה בהאי לישנא. אבל בירושלמי פירשו הא מתניתין דהכא אמרה, כלומר, דכולהו תנאי דהכא מודו שאין ערעור פחות משנים. ובהא מתרצה מאי דמקשו רבנן ז"ל, דהא אמרינן בפרק עשרה יוחסין דהא ר' יוחנן כדאית ליה חזקה דאבהתיה, ודילמא מתניתין בדלית ליה חזקה דאבהתיה? ולפי מה שפירשו בירושלמי אין לומר כן, דהא רבי יוחנן על הא מתניתין אמרה. ומיהו בר מהכא לא קשיא, דרשב"ג לאו בדלית ליה חזקה דאבהתיה אמרה, דאם כן, היאך מעלין אותו על פי עד אחד? דכיון דיש אחר שעורר עליו, עד אחד בהכחשה אינו כלום; הילכך על כרחך השתא כדאית ליה חזקה דאבהתיה שמעינן לה. והא דאמרינן בסמוך: אלא הכא במאי עסקינן בדמוחזק לן דאבוה דהאי דכהן הוא, לא למימרא דמעיקרא לא סבירא לן הכי, אלא כיון דבעינן למעבד אוקמתא חדתא – אמרה לה כולי כדאיתא מראש ועד סוף. ע"כ:

וזה לשון שיטה ישנה: והאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים — פירוש, היכא דאית ליה חזקה דכשרות אין ערעור פחות משנים. והכא נמי, כיון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, אין עד אחד יכול לערער עליו. ואילו קלא, אמרינן דאיהו הוא דאפקיה לקלא. ואף על גב דבקידושין גבי נאמנת חיה לומר זה כהן וכו' ובזמן שיש שם עוררין אינה נאמנת, ומפרשינן לה בערעור חד, מקשינן הא דרבי יוחנן, ומתרצינן: הני מילי כדאית ליה חזקה דכשרות; והתם מוחזק לן באבוה דכהן הוא? דלא חשיב לה התם חזקה דכשרות, משום דאנן לא ידעינן שהוא בנו אלא על פי החיה.

[ו]אם תאמר, הכא היכי מצי לאקשויי מרבי יוחנן, אי סבירא ליה לרבי אלעזר דערער חד ומכחיש את העד המכשירו, ועד א' בהכחשה לא כלום הוא, ונשאר הקול שבטל החזקה, ולא סבירא ליה שנאמר: עד הוא דאפקיה לקלא; ומדרבי יוחנן אין להקשות על זה? יש לומר, רבי יוחנן גבי הא מתניתין אמרה למלתיה, דקבלה בידו היתה דערעור תרי. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ובירושלמי נמי גרסינן: אימתי? בזמן שיש שם עוררין וכו', רבי חייא משום רבי יוחנן: אין ערעור פחות משנים. ע"כ:

וזה לשון הרא"ש ז"ל: הא אמר ר' יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים — נראה דעיקר מילתיה דרבי יוחנן אהך מתניתין איתמר, ולהכי קאמר דברי הכל, דהיינו רשב"ג ורבי אלעזר דאיירי בעוררין. ולהכי לא קא משני: הני מילי היכא דאיכא חזקה דכשרות, אבל היכא דליכא חזקה דכשרות עד אחד נאמן, כדמשני בי' יוחסין גבי נאמנת חיה לומר; משום דאמתניתין אמר דבריו.

ואם תאמר, כיון דאמתניתין קאי, היאך מקשה מהך מילתא דרבי יוחנן בפרק קמא דגיטין? דילמא הא דאמר רבי יוחנן לא הוי ערעור דחד, היינו כשיש כנגד הערעור עד אחד מכשיר כמו במתניתין, דקתני: מעלין לכהונה על פי עד אחד. ויש לומר, דתלמודא הוה ידע דרבי יוחנן אמסקנא קאי, שבתחילה היה קול ואחר כך בא עד אחד להכשירו ולהסיר הקול, ואתו בי תרי ואמרו דבן גרושה. דכהאי גוונא קאמר רבי יוחנן שהשנים מעלין ולא אחד, אף על גב דעד שהכשירו והקול כמאן דליתנהו דמי, שהרי העד גרוע מן הקול אם לא החזקה, שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל לרבי יוחנן, ע"כ. וכן כתבו התוספות ז"ל:

וכתוב בקונטריסין: והא אמר רבי יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים — וקשה, למה לא העמיד לרבי יוחנן משנתנו בדליכא חזקה, ופלוגתא בערער חד? ומאי דוחקיה לאוקמיה כדאיכא חזקה בערעור תרי? ותירץ הש"ר, דמשמע ליה לרבי יוחנן, אי מיירי בדאיכא חזקה, אז לכולי עלמא בעינן תרי; ואי איירי בדליכא חזקה, אז לכולי עלמא די בערער חד.

כתוב בתוספות: ולהכי לא קא משני: הני מילי היכא דאיכא חזקה דכשרות. צריך עיון, אמאי לא נאמר, הא דלא תירץ בכאן כך, משום דאיכא עד אחד דמכשיר, כמו שאמר התוס'? ואמר מ"ה דפשוט הוא דעד המכשיר אינו כל כך טוב כחזקה.
עוד כתוב בתוס': ויש לומר דתלמודא ידע דרבי יוחנן אמסקנא וכו'. הקשה רש"ב: אפילו לפי המסקנא דהכא, היאך מקשה הספר לשם: והא א"ר יוחנן אין ערעור וכו'? תאמר שבכאן נקט רבי יוחנן שנים, דאי לאו דאמר שנים לא היה זילותא, למאן דאמר משום זילותא, דדווקא כשיש שנים אז הוי זילותא דבי דינא לאסוקי אחר שהורידוהו על פי שנים, אבל אם היה אחד הפוסל – אז היו שנים המכשירים כנגד אחד הפוסל ולא היה זילותא. ותירץ, דאם כן דעד אחד הוי ערעור, אז יעשה הספר אוקימתא כך: בעד אחד פוסל במקום קול, ואחר כך מכשיר, ואחר כך פוסל, ואחר כך מכשיר. ואם תאמר אדרבה, לא היה יכול לבא לשנים, דכיון שהורידוהו פעם אחת שוב לא יעלוהו? אם כן יעשה אוקמתא באחד ואחד כדפירש בשנים. ואם תאמר: אם היה אומר בעד אחד, אז לא הייתי יודע שרשב"ג מכשיר אפילו בירד פעמיים? אז יעמיד בעד אחד שירד מעצמו, כמו שאומר הגיליון על קול. ומה שהתוספות לא רצו לומר כך על קול, כי נראה להם דאין סברא שעל ידי קול לבד ירד מעצמו; אבל על אחד היה בטוב סברא. אלא על כל פנים צריך לומר דדברי ר' יוחנן הם דווקא, אין ערעור וכו'. ואם תאמר: אם היה אומר כך הייתי טועה, דדווקא כשהורידוהו ב' פעמים הוי זילותא, אבל בפעם אחת לא? אם כן יעשה אוקמתא בעד אחד פוסל ואחד מכשיר, ובזה יחלוקו, כיון דעד אחד הוי עוררין. אלא על כרחך פשוט לו לספר דדברי רבי יוחנן דקאמר אין ערעור פחות וכו', רוצה לומר: וזה דווקא. וזה ראיה וגו' מן התוספות, מה שאומר "לא בעי למימר" וכו' עד "כשהקול פוסל" – ולמה שואלין על קול, ולא על עד אחד פוסל? אלא היו יודעים שזה הצד היה פשוט לספר, דעד אחד לא הוי ערעור, דדברי רבי יוחנן הם דווקא, מדספר לא נקט עד אחד אלא קול. ועוד, למה לא הביאו התוס' מיד ראיה, דעל כרחך עד המכשיר אינו כלום, מחמת דעד הפוסל אינו כלום, דאם לא כן יאמר עד אחד במקום קול, ולא היו צריכים כל אריכות שמביאים מקול ועד המכשיר, דכמאן דליתנהו דמי? אלא כיון שהיה פשוט להם שדברי רבי יוחנן הם דווקא, הוצרכו לבאר שקול ולא עד פוסל אינו כלום אלא תרי.
עוד כתבו התוספות: שהרי הקול פוסל והעד אינו פוסל לרבי יוחנן. תימא לי, תאמר אדרבה, קול לעולם גרוע יותר מעד, ונקט קול לרבותא דאפילו קול פוסל נגד חזקה, ודוק. ומה שאמר התוספות: שהרי הקול פוסל וכו', מדנקט קול, דאי הוי עד פוסל – למה נקט קול? יאמר בלא קול, כגון דאתא עד ופסל ואתא עד ומכשיר וכו'. ואם תאמר: למה לא הביא התוספות מיד ראיה דערער חד אינו פוסל אפילו בלא עד מכשיר, מדנקט קול ולא נקט עד אחד? ויש לומר, דהתוספות מיישבים, לפי דסלקא דעתך דספר התם, דהיה סבור דהכא מיירי בדליכא חזקה, ולהכי לא הביאו מיד ראיה מדנקט קול, דאיירי דאיכא חזקה כדאמר הספר: דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ונפיק עליה קלא וכו', פשיטא לן דהספר היה מסיק אמתניתין דאיירי בדאיכא חזקה; אבל לפי המסקנא לא היה הספר לשם מסיק אדעתיה דאיירי בדאיכא חזקה. עכ"ל הקונטריסין:


ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא — ואם תאמר: למה הוצרך לכל זה? לימא דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ואתא עד אחד נמי ואמר דכהן הוא? פירש רשב"ם ז"ל, דבכי האי גוונא ההוא סהדא קמא כי אתא וקאמר דכהן הוא – לאו כלום הוא, דעד אחד לאחזוקיה במה דהוה מוחזק לן לא מעלה ולא מוריד ולא משגחינן ביה כלל. אבל כי נפיק עליה קלא מעיקרא דבן גרושה ובן חלוצה הוא, עד אחד כי אתא מהני הוא לבטולי קלא ולאחזוקיה בחזקת אבוה. הרשב"א ז"ל בפרק חזקת:

הכי גרסינן במקצת ספרים: הכא במאי עסקינן? דמוחזק לן וכו' ונפק עליה קלא וכו' ואחתיניה. ובספרי דווקני לא גרסי הכא "ואחתיניה", דהא כולי עלמא מודו בהא דכי אתי עד אחד ואמר דכהן הוא, מסקינן ליה; ואפילו הכי הוו בעו לאוקמה לפלוגתייהו במיחש לזילותא. ואם איתא, היכי מסקינן ליה הכא, כיון דאחתיניה? אלא לא גרסינן ליה. ואי גרסינן ליה, לאו הורדה גמורה קאמר, אלא חיישינן לה קאמר. הרשב"א ז"ל בפרק חזקת.

וזה לשונו הכא במכילתין: הכא במאי עסקינן? דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה הוא ואחתיניה — פירוש, לאו הורדה גמורה קאמר, אלא חוששין לו. והיינו דלכולי עלמא כי אתא עד אחד מסקינן ליה ולא חיישינן לזילותא, משום דחששא בעלמא הוא קול, ולאו עוררין הוא, אלא משום דלא אתחזק הוא אפילו שעה אחת בלא קלא לא חיישינן ליה כלל. והיינו דנקט דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ולא נקט "דמוחזק לן ביה דכהן הוא". והיינו דלכולי עלמא מעלין אותו על פי עד אחד ולזילותא לא חיישינן. ע"כ:

ורש"י ז"ל כתב וזה לשונו: ונפק עליה קלא — קול בעלמא ולא עדות. ואחתיניה – מן הכהונה, עד שיבדקו את הדבר, שמעלה היא בכהונה. ע"כ. הא קמן דפירש ז"ל נמי דלאו הורדה גמורה, אלא עד שיבדקו את הדבר. ומיהו לא פירש כן כדי לתרוצי אמאי לא חיישינן הכא נמי לזילותא, וכמו שכתב הרשב"א ז"ל; דבלאו הכי נמי מתרצה במאי דפירש לקמן: חיישינן לזילותא דבי דינא – שהורידוהו שני פעמים וכו', וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד. אלא הוקשה לו לרב ז"ל, דהא לא מבטלינן קלא גבי גרושה לכהן, כדאיתא בפרק המגרש? ותירץ הרב ז"ל, דהאי קלא היינו קול בעלמא ולא עדות. פירוש, דאין כאן נדנוד עדות כלל, דלא אתחזק האי קלא כלל; והא דאחתיניה, היינו עד שיבדקו את הדבר, ולהכי כי אתא עד אסקיניה ומבטלינן קלא, דבמקום קול הוי חד מהימן והוה ליה כאילו יצא הקול ושוברו עמו, דהיינו העד האחד. וזהו שכתב רש"י ז"ל: ואסקיניה – דבמקום קול הוי חד מהימן. כן נראה לי. ועוד נבאר זה יותר לקמן בס"ד:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: ונפק עליה קלא דבן גרושה וכו' — יש שפירשו דקול המוחזק בבית דין הוא, ומשום הכי חשו לקול ההוא ואחתיניה. אבל רש"י ז"ל פירש קול בעלמא, וכן פירשו בתוספות, דקלא דלא אתחזק בבית דין הוה, והא דאחתיניה – לאו הורדה גמורה, דהא כל קלא דלא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא, אלא לומר שהיו חוששין לו. והיינו דכי אתא עד אחד ואמר כהן הוא – מסקינן ליה ולא חיישינן לזילותא, דמשום דחששא בעלמא הוות, דקול לאו עוררין הוא, אלא משום דלא אתחזק הוא אפילו שעה אחת בכהן כשר, כי מן הרחם יצא ושוברו עמו בקול, ולפיכך חשו לו. והיינו דנקט דמוחזק לן באבוה וכו' ולא נקט "דמוחזק לן ביה דכהן הוא".

ואתא עד אחד ואסקיניה — פירוש, דטפי עדיף עד אחד וחזקת אביו מן הקול הראשון. ע"כ:

וכתוב בשיטה ישנה: ונפק עליה קלא וכו' ואחתיניה — ואף על גב דבעד אחד לא הוה מחתינן ליה, דאין ערעור פחות משנים? קלא עדיפא מעד אחד. ואף על גב דחזקה עדיפא מקול, כדאמרן לעיל בתירוצא דברייתא: "ונפק עליה קלא דבן וכו' וחלקו ליה לדידיה בבית הגרנות" וכו', הני מילי בחזקת שהוחזק בה הוא עצמו; אבל אדם זה – מעולם לא הוחזק הוא עצמו, אלא דאית ליה חזקה דאבוה, ואלים קול לאורועי חזקה דאבוה לגביה.

ואתא עד אחד ואסקיניה — אף על גב דקול עדיף מעד אחד, כדכתיבנא, שהוא עד אחד לא אלים לאורועי לגבי חזקה דאבוה, וקלא אלים לאורועי? הכא אלים עד אחד לבטל הקול, מפני שמסייע לו חזקה דאבוה. ע"כ:

דף כו עמוד ב[עריכה]

ואתא עד אחד וכו' — כתוב בתוספות: ועוד דקול לא הוי קרוי עוררין. ואם תאמר, ולמה לא העמיד דנפק קול ועד אחד, אי מעלין על פי עד אחד נגד הקול והעד או לאו? ויש לומר דעוררין משמע דשווים, והכא אינם שווים. ועוד, דדברי רבי אלעזר אינם מיושבים, דקאמר: אימתי? בזמן שיש עוררין; אבל אין עליו עוררין, מעלין על פי עד אחד. והלא כשאין עליו עוררין – ממילא כשר אפילו בלא עדות דעד אחד, כיון דאיכא חזקה. ולפי זה קשה על התוספות לקמן, דקאמר רב אשי אפילו שניהם אתו לבסוף, אם כן שנים הפסולין באו מתחילה; מאי קאמר: ואם אין עליו עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד? והלא בלא עדותן כשר, דאין עליו עוררין משמע דתרווייהו אין עליו, דומיא דיש עליו עוררין. ודוחק לומר דמעלין היכא דלא איכא חזקה. קונטריסין:


ודכולי עלמא מצטרפין לעדות — לכאורה משמע דאכולהו תנאי דמתניתין קאי, ואפילו אר' יהודה. וקשיא, דאי רבי יהודה מצטרפין לעדות סבירא ליה, אם כן הוי להו תרי, ואיהו דווקא על פי עד אחד הוא דקאמר דאין מעלין אבל על פי שנים מעלין ואפילו בזה אחר זה, דהא מצטרפין סבירא ליה. וכיון שכן, היכי קאמר עליה רבי אלעזר: אימתי במקום שיש עוררין וכו'? לכך נראה דכי קאמר: ודכולי עלמא, לא קאי אלא אר' אלעזר ורבן שמעון, אבל רבי יהודה אפשר דסבירא ליה אין מצטרפין, דלא איירי אלא לעניין העלאה לכהונה. וזהו שכתב רש"י ז"ל: ודכולי עלמא. בין לרבי אלעזר בין לרבי שמעון. ע"כ.

ובזה תירץ רש"י ז"ל נמי, דהיכי נימא ודכולי עלמא מצטרפין לעדות? והא פליגי בה תנאי להדיא כדאיתא לקמן בסמוך. אבל השתא דכתב רש"י ז"ל דלא קאי אלא אר' אלעזר ורבן שמעון, ניחא.
והיינו יכולין לפרש דהכי קאמר: ודכולי עלמא מצטרפין לעדות, פירוש, בעלמא איפשר דכולהו סבירא להו דאין מצטרפין, אלא מיהו הכא משום דבתרומה הקלו, כולי עלמא סבירא להו דמצטרפין. תדע, דהא איכא מאן דאמר דמעלין לכהונה על פי עד אחד בלבד. והשתא ניחא דכי קאמר ודכולי עלמא, קאי אכולהו תנאי דבסמוך.
אבל לא נהירא האי פירושא כלל, דאי הכי אמאי נדי מלאוקמי פלוגתייהו במצטרפין, ואוקי פלוגתייהו בחיישינן לזילותא? אלא ודאי הנכון, כי קאמר ודכולי עלמא מצטרפין לעדות אבעלמא קאי. וזהו שכתב רש"י ז"ל: מצטרפין. שני עדים המעידים זה שלא בפני זה בשאר עדות. ע"כ. והשתא ניחא דלא בעי לאוקומי פלוגתייהו במצטרפין לעדות, דאי הכי אמאי נקט בלישניה עניין העלאת כהונה כלל? לפלגו בצרוף עדות דעלמא. כן נראה לי:

וכתב עוד רש"י ז"ל: חיישינן לזילותא דבי דינא. שהורידוהו שני פעמים, ועכשיו יעלוהו ויבטלו דבריהם, והיינו דקאמר רבי אלעזר, דמאחר שהורדנוהו על פי העוררין – אין מעלין על פי עד זה השני אף על פי שיש לצרפו עם האחד. ע"כ. וצריך פירוש לפירושו, דאתא רש"י ז"ל לתרץ קושיית התוספות, דלמאן דחייש לזילותא דבי דינא, היכי אסקינן, כיון דאחתיניה מחמת הקול? הא כבר מתורץ קושיא זו במאי דפירש לעיל דאינו אלא קול בעלמא, ולא הורדנוהו אלא עד שיבדקו את הדבר וכדכתיבנא לעיל.

ועוד, מאי והיינו דקאמר רבי אלעזר וכו' שכתב הרב ז"ל? אדרבה תיקשי, דמתניתין לא תנן אלא מעלין לכהונה על פי עד אחד, ולהאי אוקמתא, כיון דסבירא ליה מצטרפין הרי כאן שנים, וכיון שכן, מאי "והיינו" דקאמר?
לכך נראה לפרש דקשיא ליה לרב ז"ל, דלמה ליה כולי האי? לישני בקוצר כגון דאתו בי תרי ואמרי בן גרושה ואחתיניה, ואתו בי תרי ואמרי דכשר הוא, ובזילותא דבי דינא קא מפלגי. ולא היינו מאי דקשיא לרב אשי לקמן, דההיא דרב אשי קושיא אחריתי היא וכדפירש רש"י ז"ל, וכדבעינן למכתב בס"ד.
ותירץ רש"י ז"ל, דהא לעניין לפסולי לכהונה לא חיישינן לזילותא דבי דינא בחדא זימנא, דכיון דתרי ותרי הוא אוקמיה גברא אחזקתיה ואין להוציא אדם מחזקתו משום זילותא דבי דינא. אבל השתא שהורידוהו שני פעמים, דמעיקרא הורידוהו כדי לבדוק על הדבר, ושוב הורידוהו פעם אחרת, אלמא דעמדו על בוריין של דברים ואמיתתן ולהכי הורידוהו, ואם שוב יעלוהו איכא זילותא דבי דינא טובא, ולהכי חייש לה רבי אלעזר. והיינו דקאמר רבי אלעזר דמאחר שהורדנוהו על פי העוררין אין מעלין על פי עד זה וכו'. פירוש, ואי הוה מוקמינן פלוגתייהו בתרי ותרי וכדכתיבנא, לא מיתרצא לישנא דרבי אלעזר דקתני מעלין לכהונה על פי עד אחד, דהא על פי שנים הוא דמעלין. אבל השתא יש לתרץ לשונו דעל פי עד השני קאמר.
ולמאי דפרישנא לעיל, דכי קאמר: ודכולי עלמא מצטרפין לעדות – דלא קאי אשאר עדיות אלא הכא דווקא, אין כאן קושיא מעיקרא, דלהכי אוקי לה בהכי ולא אוקי לה בתרי ותרי כדי לאשמועינן הך רבותא דמצטרפין לעדות הכא, אף על גב דבעלמא אין מצטרפין. ומיהו הא כתיבנא דהאי פירושא לא נהירא כלל, והנכון מה שפירש רש"י ז"ל. כן נראה לי פירוש לפירושו ז"ל.

אבל הרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא — ולקמן מפרש אמאי נקט לה בכהאי גוונא ולא נקט כגון דאתו תרי ואמרי דבן גרושה הוא ואתו תרי דכהן מעליא הוא. ע"כ.

וזה לשונו בחידושיו לבבא בתרא פרק חזקת: ואיכא למידק, למה ליה למימר כולי האי? לימא ליה כגון דאתו בי תרי ואמרי בן גרושה הוא ואחתיניה, ואתו בי תרי ואמרי דכשר הוא, ובזילותא דבי דינא קמפלגי. יש לומר, דבעי לאוקמה בדאיכא קלא תחילה ואתא עד אחד ואסקיניה, משום דתנן במתניתא: מעלין לכהונה על פי אחד [דאלמא ירוד היה והעלינוהו על פי עד אחד], וקתני: בזמן שיש עליו עוררין אין מעלין, ורשב"ג סבר אפילו בזמן שיש עליו עוררין מעלין על פי עד אחד, דאלמא לאחר הערעור אתא עד אחד לסייע את הראשון; דאי לא, בזמן שיש עוררין שנים היאך מעלין על פי עד אחד? אלא היינו כדאתו תרי ואמרי דבן גרושה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד, דלרבי אלעזר אין מעלין אותו על פי העד השני שבא להצטרף עם הראשון ומשום זילותא, ולרבן שמעון מעלין.

אלא דאכתי איכא למידק, מתניתא גופא מאי טעמא נסיב לה בהכין? והיינו דאקשי לה רב אשי: אי הכי אפילו תרי ותרי נמי. עד כאן:


והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ואמרינן, אלא בהא קא מפלגי, מר סבר חיישינן לזילותא דבי דינא — פירש רש"י ז"ל, דכיון דאחתיניה תרי זימני תו לא מסקינן ליה. ולאו דווקא, דהתם בפרק חזקת הבתים מוכח דאפילו בחד זימנא לא מחתינן ליה, גבי "זה אומר של אבותי", וגבי "שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ונישאת ואחר כך באו עדים הרי זו לא תצא", ומפרש טעמא משום דחיישינן לזילותא דבי דינא. והכא נמי קול לאו עוררין הוא, ולא אחתיניה לגמרי; ולא אסקיניה אלא חד זימנא. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: פירש רש"י ז"ל, זילותא דבי דינא, שהורידוהו שני פעמים. והקשו עליו, דבפרק חזקת, גבי זה אומר של אבותי וכו' עד ולזילותא דבי דינא וכו', ופרכינן עלה מהא דהכא. והא התם לא אחתוהו אלא חדא זימנא?

לכך הנכון, דזילותא דבי דינא הוא מפני שסותרין דינם על הספק ובלא ראיה מבוררת; דכל תרי ותרי, אין הדבר ברור לגמרי. אבל ההיא דמעיקרא, דאחתוהו והדר אסקוהו על פי העד, ליכא זילותא כדפרשינן, וכן פירש הרמב"ן ז"ל. ע"כ:

וזה לשון שיטה ישנה: דחיישינן לזילותא דבי דינא — ואף על גב דלעיל בתר דאחתיניה אסקיניה, ולא חששנו לזילותא דבי דינא? התם כי אחתנוהו, מעיקרא לא פסקנו פסק ברור, אלא דמספיקא שבקינא כדקאי, שלא היתה לו חזקה דגופיה מעולם, ומפני חששת הקול לא אסקיניה והיה עומד בספק; כי אסקיניה בתר הכי ליכא זילותא דבי דינא. אבל מכי אחתיניה על פי עדים בפסק ברור, וכי עשינו מעשה דאחתיניה מעלהו, דהא אסיקניה על פי עד אחד, אי מסקינן ליה בתר דאחתיניה איכא זילותא דבי דינא. ע"כ:


עוד כתב רש"י ז"ל: ואנן מסקינן ליה — ואי קשיא, תרי ותרי נינהו, אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמיה אחזקתיה קמייתא, דאסקינן על פי עד הראשון שהיה נאמן, דהא אכתי אין עוררין, דקול לאו עוררין הוא, ע"כ. פירוש לפירושו: עיקר חזקה דמוקמינן ליה היינו חזקה דאבהתיה, אלא דהוקשה לו, דהא אתא קול ואורעה לחזקתיה דאבהתא. וזה תירוץ, דהא אסקיניה על פי עד הראשון וכו', פירוש, דעל ידי עד הראשון הוה ליה כאילו אין כאן קול כלל ומוקמינן ליה אחזקתיה קמייתא. והשתא ניחא קושיא אחריתי, דהיכי קאמר רשב"ג מעלין לכהונה על פי עד אחד? דהרי על פי שנים הוא דמעלין ליה. אלא משום דעיקר מאי דאסקינן ליה היינו על פי העד הראשון, דאי לאו הכי הויא ליה תרי ותרי, להכי נקט רשב"ג מעלין לכהונה על פי עד אחד. כן נראה לי פירוש לפירוש רש"י ז"ל, דעיקר החזקה דמהניא לן היינו חזקת אבהתא. ולכך קצרו התוס' ז"ל לשון רש"י ז"ל וכתבו וזה לשונם: פירש בקונטריס, אף על גב דתרי ותרי נינהו, אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקיה. ע"כ. אלמא דמוקמינן עד הראשון בהדי קלא והוה כמאן דליתיה, ונשאר חזקה דאבהתיה קיימת.

וקשיא להו לתוס' ז"ל, דפליג מדידיה אדידיה, דבפרק האומר בקידושין, דאמר גבי ינאי: היכי דמי? אילימא דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי, מאי חזית דסמכת אהני? פירוש, אהני דאמרי לא אשתבאי; סמוך אהני, ואמאי קאמר "ויבוקש הדבר ולא נמצא"? והתם פירש בקונטריס דלא אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה, דהא לא באו להעיד על אמו אלא על ינאי, ולו לא היתה חזקת כשרות:

אבל הרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: כתב הרב ז"ל: ואי קשיא, והא תרי ותרי נינהו, ובלאו זילותא היכי מסקינן ליה? ופריק ז"ל: אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דכהן הוא, דכבר אסקיניה על פי עד אחד. ומשמע מכלל דבריו דחזקת אבהתיה לאו חזקה היא לגבי דידיה, כיון דסהדי לא מסהדי אאבוה ואחזקתיה, אלא עליה דידיה הוא דמסהדי. וכן כתב גבי עובדא דינאי מלכא בפרק האומר בקידושין. ולא אתחוורא לדידי האי סברא, דכיון דההיא חזקה באה מכח עדות של עדים אלו, הרי היא כעדות ואין כאן חזקה. אטו אי אתי תרי ואמרי: פלוני כהן הוא, אסקיניה, ואתו תרי אחריני ואמרי: לאו כהן הוא, דבן גרושה הוא, נימא "אוקי גברא בחזקת כהן"? הא ודאי כיון דלא אתחזק אלא מפומייהו דהנך סהדי, לאו חזקה היא. ובפרק חזקת הבתים (דף לב.) אמרינן: זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה, והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה, ואוקמה רב נחמן לארעא בחזקת אבהתיה. הדר אייתי האיך סהדי דאבהתיה, ואמר רב נחמן: אנן אחתינן ליה ואנן אסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. והיכי מסלקינן ליה? נימא: ארעא היכא דקיימא תיקום, דהא כבר אחתיניה על פומא דהנהו קמאי, דההיא שעתא היו מהמני. אלא שמע מינה חזקה דמחמת עדות הרי היא כגופו של עדות ולאו חזקה היא.

ולדברי רש"י ז"ל איכא למימר, דחזקה דאבוה ודאי מהני ליה לאצטרופי גבי דסהדא. ואם תאמר לדברינו, עובדא דינאי מלכא קשיא? התם גבי עבור ויוחסין, ולא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה אלא בדרבנן, וכבר כתבתיה שם. ע"כ:

וזה לשון הרא"ה ז"ל תלמידו: קשיא ליה לרש"י ז"ל, והיכי מסקינן ליה? והא תרי ותרי נינהו. וניחא ליה, אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה, והא אוקימניה בחזקת כהן אפומא דעד אחד דאתא ברישא. אלמא סבירא ליה דחזקה דהאי גברא לא הויא אלא אפומא דהאי עד קמא, אבל חזקה דאבוה דהוה ליה לא מהניא לן. וכן פירש רש"י ז"ל בקידושין גבי ינאי וכו'.

והא ליתא, דחזקה דעד גופא לאו כלום הוא, אלא הרי זה כגופו של עדות. ובבבא בתרא נמי אמרינן: "זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, האי אייתי סהדי דאבהתיה" וכו' עד "אמר רב נחמן: אנן אחתיניה וכו' ולזילותא דבי דינא לא חיישינן". ואם איתא, אמאי מסקינן ליה? אימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקתיה, דאתחזק בה אפומייהו דקמאי. אלא ודאי חזקה דמחמת עדים לאו חזקה היא, אלא הרי הוא כגופו של עדות. תדע, דאילו אתו תרי ומסהדי בחד דכהן הוא, ולא מוחזק לן ביה כלל, ואסקיניה, ואתו תרי ואמרי דלאו כהן הוא, מי איכא מאן דאמר דכהן הוא? הא ודאי ליכא מאן דאמר.
אבל הנכון, דהכא מוקמינן תרי לבהדי תרי ומוקמינן ליה להאי אחזקתיה, דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא. וההיא דהתם דינאי, טעמא אחרינא איכא כדפרשינן. והכי נמי מוכח כהאי פירושא דילן, מהא דמתקיף לה רב אשי: אי הכי אפילו תרי ותרי נמי; ואי כטעמא דרש"י ז"ל, מאי מקשה? דהא הכי איצטריכא לן לאוקמי ליה אחזקתיה דאיתוקם אפומא דעד אחד דאתא ברישא.
ואיכא מאן דאמר דהכי קאמר: אפילו אתו בסוף תרי, מאי שנא נקט לה בחד? וליתיה, דהא מאי קושיא? דאי הוה תרי דאתו בסוף, אם כן הוה בעינן חמשה: חד דאתי ברישא דהוא כהן, ובתר הכי תרי דבן גרושה, ובתר הכי תרי דכהן. ואי סגיא לן בד', מאי קושיא דנוקי לה בחמשה? וליכא למימר נמי דאמתניתין מקשי: אמאי תני לה בעד אחד? דהיינו טעמא דמתניתין, משום דבעינן עד אחד דאתי ברישא, דמוקי ליה בכהן. אבל לדידן אתיא שפיר, דלפום פירושא דפריש, הא ודאי קשיא, מאי שנא דנקט עד אחד ברישא? אפילו בתרי ותרי נמי, ומאי שנא? ואנן הוא דהוה מוקמינן ליה הכי, משום מתניתין דקתני בעד אחד; ואכתי קשיא, אמאי לא תנא הכי? דהא דינא אפילו בתרי נמי הכי הוי. וזה הנכון. אלא אמר רב אשי וכו'. עד כאן:

והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: וכתב רש"י: ואי קשיא, הא תרי ותרי וכו'. ופריק ז"ל: אוקי תרי וכו' דכבר אסיקניה על פי עד אחד. ויש מקשין לדבריו, שהרי לא הוחזק אלא על פי אלו, והרי הוא כעדות ולא כחזקה; וכיון שיש כאן כת אחרת שפוסלין אותו, הרי אין כאן חזקה כלל, ואפילו באו שהכשירוהו ראשונה. דהגע עצמך, אילו באו שנים ואמרו: איש פלוני זה כהן הוא, והעלוהו על פיהם, ובאו שנים אחרים ואמרו דבן גרושה הוא, מי אמרינן גבי הא: אוקי גברא אחזקתיה? הא ודאי כיון דלא איתחזק אלא אפומייהו דהני, ואתו אחריני ומכחשי להו, לאו חזקה היא. וכדאמרינן בפרק חזקת: "זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי" וכו' "אמר רב נחמן אנן אחתיניה" וכו'. ואם כדברי רש"י ז"ל, היכי מסקינן ליה? נימא ארעא היכא דקיימא תיקום, דהא איתחזק האי אפומא דהנהו קמאי דהמנינן להו ההיא שעתא. אלא חזקה דעל פי עדות כעדות עצמה, ולאו חזקה היא.

ומסתברא דאי משום הא לא תיקשי עליה, דהתם לא שבקינן חזקה דאתחזק האי מעיקרא ואזלינן בתר חזקה דאחזקינן ליה אנן לאידך אפומא דסהדי; אלא כיון דאתו תרי אחריני דמסייעי לחזקה ראשונה, הני עדיפי, דחזקה ראשונה טפי עדיפא; הילכך מסקינן ליה, דארעא בחזקת קמא תיקום. אלא מיהו מסתברא, דכל חזקה הבאה מכח עדות אינה חזקה, אלא כעדות עצמה היא; דאם אין אתה אומר כן, גבי שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, דלכולי עלמא גבי אותה עדות עדותן בטלה, דבהדי סהדי שקרי למה לי, אם כן כשבאו זה אחר זה, עדות הראשונה קיימת, דהוה להו תרי ותרי והעמד דבר על חזקתו שהוחזק על פי שנים הראשונים.
והכא היינו טעמא, משום דמוחזק לן באבוה דכהן הוא, והיא המסייעת אותו. וכיון שכן, כשבאו שנים והעידו שאינו בן גרושה, אף על פי ששנים אחרים מעידים שהוא בן גרושה, אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה. ודווקא לתרומה דרבנן, בין למאן דאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן, בין למאן דאמר ספיקא דאורייתא; אבל לתרומה דאורייתא, אי נמי לעבודה – לא, כדמוכח גבי ינאי בפרק האומר. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל. הקשה רש"י ז"ל: והא תרי ותרי הוא, ובלא זילותא דבי דינא היכי מסקינן ליה? ותירץ, דאוקים תרי לבהדי תרי ואוקים גברא אחזקתיה קמייתא, דאסקיניה על פי העד הראשון שהיה נאמן, דהא אכתי אין עוררין, דקול לאו עוררין הוא. והקשו עליו בתוס', דכיון שאותו העד הראשון כבר הוכחש, עכשיו אין חזקתו כלום; דכיון דאוקי תרי לבהדי תרי, דל כולהו מהכא ובעינן חזקה אחריתי בר מדידהו. ועוד, היכי פרכינן: אי הכי אפילו תרי ותרי נמי? דאם כן, הא לית ליה חזקה על פום סהדא קמא. וליכא למימר דלוקמה בחמשה עדים. הילכך אפילו באו השנים והכשירוהו מתחילה והעלוהו על פיו, כיון ששנים אחרים באו והכחישום, ואמרינן אוקי תרי לבהדי תרי – הא ודאי בטלה חזקה דסהדי קמאי; שאם לא כן, נמצאת מאמין את הראשונים, ומאי אוקי תרי לבהדי תרי דאמרינן?

והכין משמע מהאי דפרק חזקת דמייתינן לעיל; ואם כדברי רש"י ז"ל, היכי מסקינן ליה? נימא ארעא היכא דקאי תיקום, דהא אתחזק אפומא דקמאי, דהימנינהו ההיא שעתא דלא בא עלייהו ערעור. ואף על פי שיש לדחות בזו, דשאני התם, דהוה ארעא בחזקתיה דאידך מעיקרא [מקמי דאחתיה בי דינא להאי; וכיון דכן, לא עדיפא חזקה דהאי דעל פי בית דין מחזקה דאידך קמא, דהות ארעא בחזקתיה מעיקרא]. ומיהו בר מההיא, טעמא דמסתברא ומוכרח הוא, דחזקה הבאה מכח עדות לא עדיפא מעדות, וכיון שבטלה עדות בטלה החזקה.
וטעמא דשמעתין כדפירש רש"י ז"ל, דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה שהיה בחזקת כשר, ומסתמא לא עביד איסורא דנסיב גרושה או חלוצה. ועובדא דינאי מלכא דלא אמרינן אוקי תרי וכו', כבר פי' ר"י ז"ל שם שאין אומרים כן אלא לתרומה דרבנן, אבל לא לתרומה דאורייתא, וכל שכן לעבודה; וההיא דינאי לעבודה היה. וטעמים אחרים כתבו שם בס"ד. ע"כ:

והרב רבינו יונה ז"ל כתב בעליותיו לבתרא וזה לשונו: דכולי עלמא מצרפין לעדות, ומן הדין ראוי להכשירו, דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקת אבהתיה. ואף על גב דאיכא קלא דמסייע להני דפסלי ליה, ומסתמא (הוא) [הוה] חיישינן לקלא, אף על גב דאיכא חזקה דאבהתיה להכשירו; אפילו הכי במקום שיש עדים שמכשירין אותו, אין הקול מסייע לפוסלו, דלא עדיף קול משני עדים, ואילו יבאו שנים אחרים לסייע לאלו השנים שפוסלין אותו – אפילו הכי מכשירין אותו, דתרי כמאה ומאה כתרי. אבל חזקה ודאי מסייעת לעדות אף על פי שאין שני עדים אחרים המסייעים להם מועילים כלום, שאין כח חזקה מתורת עדות. ע"כ:

והרא"ש ז"ל כתב שם וזה לשונו. ואם תאמר: היכי מסקינן ליה? אוקי תרי לבהדי תרי ואיכא חזקה וקול; פסיל כאשר פסלנו אותו מתחילה. ויש לומר, מעיקרא קודם שבאו עדים פסילנא ליה על ידי הקול, לפי שלא ידענו ממי יצא הקול; אבל שבאו עדים ופסלוהו – איגלאי מילתא שהם הוציאו את הקול, וכיון שבטלה עדותם נתבטל גם הקול. ע"כ:

וכיוצא בזה כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו בפרק חזקת, וכדבעי למכתב קמן בס"ד.
ולשיטת רש"י ז"ל, דכתיבנא לעיל דלא הוי אלא קול בעלמא, אין זו קושיא, וכדכתיבנא לעיל:


וזה לשון שיטה ישנה: ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה — אשתכח דכולהו מודו, דהיכא דליכא זילותא דבי דינא מסקינן ליה. ואם תאמר: אוקי תרי לבהדי תרי, והאי גברא מספיקא היכי מסקינן ליה? וכי תימא: אוקי גברא אחזקה דאבוה? והא במעשה דינאי לא אוקימנא ינאי אחזקה דאבוה.

יש לומר, התם קלא נפיק עליה דינאי אפילו בחיי אביו ואמו, הילכך לא אלימא חזקתיה. אבל הכא, אף על גב דהשתא נפק קלא על אמו בחיי אמו, מכל מקום לא יצא הקול בחיי אביו; הילכך אלימא חזקה דאבוה.
ויש אומרים, התם תרי ותרי אתו כאחד; אבל הכא, כיון שהעד המכשיר בא בתחילה, ואנו מצרפין עמו העד האחרון וחושבין כאילו בא בתחילה עמו, אלימי הני תרי דאתו בתחילה והכשירו מהני דאתי בתר הכי.
והתירוץ הנכון, דהכא כיון דאתא עד מעיקרא ואפקיניה אפומיה מפני סיועי החזקה, דאילו בלאו חזקה לא הוה מבטלינן קלא בעד אחד, נמצא שנתחזקה החזקה, שעשינו מעשה והכשרנו על פיה. וכיון שנתחזקה, הרי היא נחשבת לסייע הני תרי דמכשרי כנגד הני תרי דפסלי. ולתירוץ זה, אי אתו מעיקרא תרי דמכשרי בבת אחת, והדר תרי דפסלי, לא היתה החזקה נחשבת לסייע הני תרי דמכשרי, שהרי לא עשינו מעשה על פיהם.
ואי קשיא לשני תירוצין אלו הא דמתקיף רב אשי: אי הכי תרי נמי, והלא אי אתו תרי דפסלי מעיקרא והדר תרי דמכשרי לא הוו מסקינן בהו, כמעשה דינאי? יש לומר הכי קאמר: אי הכי, אפילו אתא עד מעיקרא והכשיר, ואתו תרי דפסלי, והדר אתו תרי ומכשרי, פליג תנא קמא וחייש לזילותא דבי דינא.
ואם תאמר: אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת בן גרושה מפני הקול, שבטל החזקה? יש לומר, כיון דאיכא תרי ותרי, אמרינן הני תרי דפסלי אינהו הוא דאפקוהו לקלא. ועוד, קול כיון שנתבטל לאו כלום הוא, והרי נתבטל מתחלה על ידי העד. עד כאן:


וכתוב בקונטריסין: כתוב בתוס': והתם פירש בקונטרס דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי וכו'. ונראה דדעת רש"י ז"ל בכאן, כיון דעד המכשיר אתי תחילה, וסבירא ליה כמו ר"י בר ברוך בסוף הדיבור.

עוד כתוב בתוס': אף על גב דבשנים אומרים מת אמרינן בהאשה רבה וכו'. ומטעם זה אינו קשה מר' מנחם בר יוסי, דאמר "לא תצא" היכא דנישאת ואחר כך באו עדים, אף על גב דלא דייקא דליכא חומר בסוף.
כתוב בתוספות: וקשה, דמאי פריך? והא אית לן לאוקמי אחזקה דאסורה ליבם וכו'. קשה לי, דשם פריך שפיר, כיון שבאו עדים מתחילה ליכא חומר בסוף, ואמאי תצא והוולד ממזר, כדאמר באותו פרק, דהיכא דבאו עדים מתחילה לא תצא, דליכא חומר בסוף. ויש לומר דהשתא סלקא דעתך דהכא לא דייקא כלל, דמרחמא ליה ליבם.
עוד כתוב בתוס': ויש לומר דמכל מקום מהני דיוקא דידיה לעניין דמרעה ליה לחזקת איסור ליבם. הקשה רש"י: איך מגרעת לה? והלא תרי ותרי איסורא דרבנן, כמו שהקשה. ותירץ, דלעניין דנאמנת, דתצא על ידי חליצה ולא יהא הוולד ספק ממזר. אבל זה היה פשוט להם דלא תהא מותרת לישב תחתיו. ע"כ:

ובקונטריסין אחרים כתוב וזה לשונם: כתוב בתוספות: ויש לומר דמכל מקום מהני דיוקא וכו'. וקשה, האיך תהיה מותרת ליבם? והא תרי ותרי נינהו והבא עליה באשם תלוי קאי. ונישאת לאחד מעדיה ליכא למימר, שהרי היבם אינו מעיד לה. ויש לומר דהכי קאמר: סמוך אהני דשרו לה, ואמאי תצא בלא חליצה? ע"כ:

ועוד כתוב בקונטריסין: עוד כתוב בתוספות: ולהכי פריך לעיל, מאי שנא רישא ומאי שנא וכו'. הקשה מש"ב, מה קשה להם? הלא תירצו בטוב לעיל התוס' ז"ל. ותירץ דהכי פירושו, דאדרבה לפי זה הפירוש יאמר להפך, יאמר בנתקדשה תצא ובנתגרשה לא תצא, דבנתקדשה הוציאוה מחזקת פנויה, ובנתגרשה הוציאוה מחזקת אשת איש. ולכן מתרצים בטוב, דמכל מקום היתה בחזקת אשת איש, כי אינם עושים חזקה אחרת אלא שניהם שוים, כי העדים מגרעים החזקות בשניהם וכאילו אין בשום אחד מהם חזקה, לכן שניהם שוים; ועתה שואל בטוב, מאי שנא וכו'. ע"כ:

עוד כתוב: ודע, שקיבלנו מאבותינו, דבכל מקום דפריך תלמודא "מאי שנא... ומאי שנא", פירושו דאדרבה איפכא הוה ליה למתני, ומשום הכי כפל תלמודא: "מאי שנא... ומאי שנא", ולא קיצר בלשון וקאמר: "מאי שנא רישא מסיפא", אי נמי איפכא. ובזה אין מקום למה דכתבו בקונטריסין בזה.

ובקונטריסין אחרים כתוב וזה לשונם: עוד פירש מורי הרב בעניין אחר, דעל כן הוצרכו לומר כאן מאי שנא רישא כו' לפירוש הר"י בר ברוך, כיון שאמרו נתקדשה הוציאוה מחזקת פנויה, אם כן נשארה בלא חזקה, גם בסיפא העדים שאמרו נתגרשה הוציאו אותה מחזקת אשת איש ונשארה בלא חזקה. ומה שאמר התוספות: "מכל מקום היתה בחזקת אשת איש", הוא נתינת טעם, שהיתה בחזקת אשת איש ועכשיו נשארה בלא חזקה. ולכך פריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, דבין הכא ובין הכא ליכא חזקה, ונימא בתרווייהו תצא או בתרווייהו לא תצא. ע"כ:

עוד כתוב בקונטריסין: כתוב בתוספות עוד: וכן האי דהאשה רבה וכו'. ואף על גב דגבי נתגרשה, אפילו באו תחילה אותם שאומרים נתגרשה, אף על פי כן נשארה בחזקת אשת איש? לא דמי להא, דכיון שבאו אותם שאומרים מת בנך תחילה – אז בטלה חזקת איסור יבם. ומעתה שואל הספר בטוב: ותצא בחליצה? דאין שייך שם איסור אשת איש לגבי חליצה.

עוד כתוב: ועוד, רב אשי משמע בעי למימר דאפילו אתו שניהם לבסוף וכו'. ונראה דמשמע להו לתוספות, דמיירי דומיא דפלוגתא דר' נתן ורבנן, דדווקא היכא דליכא עד דמפסיק בינתים, דסבר ר' נתן דמצטרפין. וכן צריך לאוקמא הכא משם הריב"י ז"ל. והנ"י אינו חושש לזה, משום דיש לו כח דמדמה לפלוגתא דר' נתן, אף על גב דהכא יש הפסק ור' נתן אמר בלא הפסק. ע"כ:

וזה לשון קונטריסין אחרים: כתוב בתוספות, דאפילו אתו שניהם לבסוף וכו'. תימא, מנלן שכך סבר רב אשי? ויש לומר, דבכח הוא כך, דאם תרצה לומר דרב אשי לא אמר אלא שהעד המכשיר העיד קודם שבאו השנים הפוסלין, אם כן מנלן דר' אלעזר לא סבר כר' נתן? דלעולם אימא לך דר' אלעזר סבר כר' נתן, דכי אמר ר' נתן: שומעין דבריו של זה כו', היינו שאין ביניהם הפסק; אבל אם יש ביניהם הפסק, כמו זה ששנים הפוסלין מפסיקין בין עד המכשיר הראשון ובין האחרון, אימא לך דאינם מצטרפין. אלא ודאי על כרחך צריך לומר דסבר רב אשי שבאו שנים המכשירין לבסוף. ע"כ:

הרי הארכתי וכתבתי פלפול הקונטריסין משום מלאכת שמים, אף על גב דכבר כתבתי דברי האריות רבותינו הראשונים ז"ל.


והילך נמי לשונו של הרמ"ה ז"ל בפריטיו לפרק חזקת הבתים: ובמצטרפין לעדות — כלומר, לצרופי סהדא בתרא בהדי קמא ולמחשבינהו כמאן דאתו השתא ואסהידו ביה דכהן הוא, דכולי עלמא לא פליגי דמצטרפין. והכא בזילותא דבי דינא קא מפלגי, תנא קמא סבר, אף על גב דאילו אתו תרווייהו מעיקרא ומסהדי דכהן מעליא הוא – תו לא הוה מחתינן ליה אפומא דהני תרי אחריני דאמרי דבן גרושה הוא, דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה; ואי משום קלא, איגלאי מילתא דקלא מחמת הני עוררין הוא דנפיק. מיהו כיון דאחתיניה אפומא דתרי מקמי דלצטרף סהדא אחרינא בהדי קמא, קם דינא אפומא דהנך תרי עוררין, ולא מסקינן ליה אפומא דהאי סהדא בתרא, דאף על גב דמצטרף בהדי קמא נמי, אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת פסול כדהשתא. והיינו טעמא דלא מוקמינן ליה בחזקת אבהתיה כדמעיקרא, דחיישינן לזילותא דבי דינא. ורבן שמעון בן גמליאל סבר, אנן אחתיניה ואנן אסקיניה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן.

והכי קתני: בזמן שהן מעידין זה את זה הרי אלו נאמנין, כיון דליכא עוררין ולא חיישינן דגומלין; אבל היכא דאיכא עוררין, אין מעלין לכהונה על פי עד אחד, אפילו היכא דאסקיניה מעיקרא אפומא דסהדא אחרינא ואתו תרי ואחתיניה ואתא חד לאסוקי לא מסקינן ליה. ר' יהודה אומר: אין מעלין על פי עד אחד במקום שיש עוררין תרי, כדאמרן; אבל במקום שאין שני עוררין, מעלין על פי עד אחד, ואף על גב דליכא אחרינא דמצטרף בהדיה. ודווקא היכא דליכא למיחש לגומלין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מעלין לכהונה על פי עד אחד, דמצטרף בהדי קמא לאסוקי אפילו במקום שהורידוהו על פי שנים עוררין; לזילותא דבי דינא לא חיישינן.
ואם תמצא לומר דר' אלעזר לפרושי סבריה דתנא קמא קאתי, ממילא שמעת מהדא, דכי אמר תנא קמא "נאמנין", היכא דליתא עוררין קאמר, אבל היכא דאיכא עוררין אינן נאמנין להעיד זה את זה, כדרבי אלעזר. והא דמיא לההיא דתנן בריש גיטין: "וחכמים אומרים, אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא המביא גט ממדינת הים והמוליך והמביא ממדינה למדינה במדינת הים". ואמרי בגמרא, דרבנן בתראי לפרושי טעמיה דתנא קמא קא אתו, הכא נמי רבי אלעזר לפרושי טעמיה דתנא קמא קא אתי. והכא נמי מסתברא, משום קושיא דרב אשי, דקא מקשי: אפילו תרי ותרי נמי, דלא מתוקם שפיר אלא אמימרא דרבי אלעזר, כדבעינן לברורי לקמן. ואם נפשך לומר, דכי מקשינן מעיקרא רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא – דאדר' אלעזר קאמרינן; אלא משום דלאו אורחא דגמרא למקרי תנא קמא אלא למאן דלא מתפרש שמיה בהדיא בההוא דוכתא, ואי אדר' אלעזר קאי, הוה ליה למימר "היינו ר' אלעזר":

מתקיף לה רב אשי: אי הכי אפילו תרי ותרי? אלא אמר רב אשי: במיחש לזילותא דבי דינא כולי עלמא לא פליגי דלא חיישינן; והכא במצטרף עדות קא מיפלגי — כלומר, אי סלקא דעתך מודו תנא קמא ור' אלעזר דמצטרף סהדא בתרא בהדי סהדא קמא, וכי קאמר "אין מעלין" – משום זילותא דבי דינא הוא, מאי אריא על פי עד אחד, דאתא עד אחד לחודיה לבסוף, לאסוקיה? אפילו אתו תרי מעיקרא ואחתיניה והדר אתו תרי בהדי הדדי לאסוקיה, למאן דחייש לזילותא הכא נמי ליחוש ואין מעלין! אלא מדקתני רבי אלעזר: אימתי? במקום שיש עוררין, דמשמע, אימתי אין מעלין על פי עד אחד? במקום שיש עוררין, משמע דאפילו במקום שיש עוררין נמי, על פי עד אחד הוא דאין מעלין, הא על פי שנים מעלין ולא חיישינן לזילותא דבי דינא; והיינו טעמא דאין מעלין על פי עד אחד שבא להצטרף עם הראשון, דקסבר אין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד בבית דין. ורשב"ג סבר מצטרפין, ובפלוגתא דהני תנאי דתניא: אין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד. רבי יהושע בן קרחה וכו'. ואין עדותן מתקיימת בבית דין וכו'. ר' נתן אומר: שומעין וכו'. וקם ליה תנא קמא ור' אלעזר כתנא קמא, ורשב"ג כרבי נתן.

וקיימא לן כרשב"ג, דהא אסקינן התם בסנהדרין פרק ג דלטעמיה דר' יהושע בן קרחה, דלא בעי עיקר ראיה בהדי הדדי, כל שכן הגדה דלא בעי בהדי הדדי כדרבי נתן. וכיון דאיפסקא הלכתא כרבי יהושע בן קרחה, כל שכן דהלכתא כרבי נתן; וכיון דהלכתא כרבי נתן, ממילא שמעת דהלכתא נמי כר' שמעון בן גמליאל דקאי כוותיה. ועד כאן לא פליגי אלא היכא דאתא עד אחד לבסוף, אבל היכא דאתו תרי לבסוף לאסוקיה, אף על גב דאחתיניה מעיקרא אפומא דתרי, אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן לדברי הכל. והיינו דקאמרינן, "משום דאשכחה דתליא באשלי רברבי" וכו'.
ושמעינן נמי דלא מבעיא היכא דאתא סהדא ואסהיד ביה בהאי גברא דכהן הוא ואסקיניה אפומיה, דאף על גב דאתא אחרינא ואמר לאו כהן הוא, דלא מחתינן ליה אפומא דחד סהדא, אם כן היכא דמוחזק לן בגוויה דכהן הוא דלא מחתינן ליה אפומא דעד אחד, דקיימא לן כר' יוחנן דאמר אין ערעור פחות משנים. אלא אפילו היכא דאתו תרי סהדי בהדי הדדי לאסהודי ביה, חד קא מסהיד דכהן מעליא הוא וחד קא מסהיד דלאו כהן הוא, לא משגחינן ביה בההוא סהדא דקאמר לאו כהן הוא ומסקינן ליה אפומא דאידך סהדא דמסהיד ביה דכהן הוא. דהא אפלוגתא דר' אלעזר [ורשב"ג קאי, דקא סלקא דעתך דבערער חד פליגי, דר' אלעזר] סבר הוי ערעור ולא מסקינן ליה אפומא דעד אחד, ורשב"ג סבר לא הוה ערעור ומעלין אותו לכהונה על פי עד אחד; דאלמא לכתחילה נמי מסקינן ליה אפומא דעד אחד אף על גב דאיכא חד ערעור עילויה, דהא מעלין קתני ולכתחילה משמע. ומדאקשינן עליה דתנא קמא ור' אלעזר מדר' יוחנן, שמע מינה דר' יוחנן כדקא סלקא דעתך לטעמיה דרשב"ג סבירא ליה, אלא מיהו הני מילי היכא דהויא ליה חזקה דכשרות, כגון דמתחזק לן באבוה דכהן הוא ונפק עלה דידיה קלא דבן גרושה הוא ואתו תרי סהדי לאסהודי עליה, חד אמר דכהן מעליא הוא וחד אמר דבן גרושה הוא, דמוקמינן ליה אחזקה דאבהתיה.
אבל היכא דלית ליה חזקה דכשרות, חד נמי הוי ערעור, ולא מסקינן ליה אלא אפומא דתרי, דבהדיא אסיקנא בפרק עשרה יוחסין, דכי אמר ר' יוחנן היכא דאית ליה חזקה דכשרות, אבל היכא דלית ליה חזקה דכשרות – חד נמי הוי ערעור. וכולהו נמי לא אמרן אלא לתרומה, אבל ליוחסין אף על גב דליכא ערעור כלל לא מסקינן ליה אלא אפומא דתרי, כדמברר בכתובות פרק האשה שנתאלמנה. ושמעינן נמי דהיכא דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ונפק עליה דידיה קלא דבן גרושה הוא, ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא ואסקיניה, ואתו תרי ואמרי דבן גרושה הוא ואחתיניה, והדר אתא עד אחד ואמר דכהן מעליא הוא, מסקינן ליה כרשב"ג. וכל שכן היכא דאתו תרי מעיקרא דבן גרושה הוא ואחתיניה והדר אתו תרי דכהן הוא, דמסקינן ליה. ודווקא היכא דאית ליה חזקה דכשרות מחמת אבהתיה ולא הויא ליה לדידיה חזקה דפסולא מעיקרא, כגון דלבתר דאיתיליד הוא דנפק עליה קלא, דכהאי גוונא כיון דתרי ותרי נינהו מוקמינן בחזקת אבהתיה כדמעיקרא.
אבל היכא דנפק מעיקרא קלא אאימיה דגרושה או חלוצה היא, לא מוקמינן ליה בחזקת אבהתיה, אלא אוקי תרי לבהדי תרי והוה ליה גברא ספק פסול, כדאמרינן בקידושין במעשה דינאי, תרי ותרי נינהו והוה ליה ינאי ספק פסול.
והיכא דמוחזק לן באבוה דכהן הוא, ונפק עליה דידיה קלא מעיקרא דבן גרושה הוא, אף על גב דליכא סהדי כלל, לא מוקמינן ליה בחזקת אבהתיה, דכיון דאפשר דהוי אבוה כשר ואיהו פסול, אהני קלא לאורועי חזקה דאבוה. והיינו דאוקים למתניתין כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה דידיה קלא דבן גרושה הוא, ואתא עד ואמר דכהן הוא ואסקיניה; טעמא דאתא עד אחד, הא לאו הכי לא מסקינן ליה, דאהני קלא לאורועי חזקה דאבוה. אלא מיהו מסתברא, דהני מילי היכא דנפק עליה קלא מקמי דליתחזק בכהני; אבל נפק עליה קלא לבתר דאתחזק, לא מהני קלא לאורועי חזקה דנפשיה, ואפילו אתו תרי ותרי ואסהידו ביה, הני לאחותיה והני לאסוקיה, לא מחתינן ליה, דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקתיה כדמעיקרא. ומעשה דינאי המלך שאני, דנפק קלא אאימיה מעיקרא, אי נמי כגון דנפק עליה דידיה קלא מקמא דליתחזק. עכ"ל הרמ"ה ז"ל בפריטיו בחזקת הבתים:

אי הכי אפילו תרי ותרי נמי — פירש רש"י ז"ל: אפילו תרי אתו בהדי הדדי בפעם שניה, לר' אלעזר לא מסקינן ליה. והרשב"א ז"ל לא פירש כן. וכבר הארכנו בזה לעיל, עיין בלשון הרשב"א והרא"ה ז"ל לעיל:

וזה לשון הריטב"א: אי הכי אפילו תרי ותרי נמי — פירוש, אם כן דלכולי עלמא מצטרפין לעדות, ובזילותא דבי דינא פליגי, אמאי פליגי כדאתו סהדי דמכשרי ליה במפוזרין? דהא לכולי עלמא מתניתין בהכי מיירי, מדקתני דמעלין לכהונה על פי עד אחד, כלומר שבאו העדים אחד אחד. ולמה ליה לתנא למתנייא הכי? לתנייה לפלוגתייהו כדאתו תרי ותרי. וכי תימא דהיא גופא קא משמע לן דמצטרפין לעדות, הא הוה ליה למתניה בהדיא. אלא ודאי במצטרפין לעדות קא מפלגי, ובפלוגתא דר' נתן ורבנן, הא לאו הכי דכולי עלמא לזילותא דבי דינא לא חיישינן. ע"כ:

ובקונטרס כתוב וזה לשונו: אפילו תרי נמי — מקשינן, מה שנקט חד היינו משום רבותא דרבן שמעון, דאפילו בחד מעלין. ויש לומר דרבי אלעזר לא הוה ליה למתני כדמתנינן עד אחד, כדאמר: במקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי אחד, בשביל רבותא דרשב"ג. עוד יש לומר, דהוה לן לאשמועינן בתרי דחיישינן לזילותא לר' אלעזר, והייתי יודע ממילא דלר"ש אפילו בחד לא חיישינן לזילותא, כיון דלכולי עלמא אית להו מצטרפין:


במצטרפין לעדות קא מיפלגי וכו' — ואיכא למידק, אכתי למה להו למיתני הכי, דאתו הני תרי חד קודם הערעור, והאחד לאחר הערעור? לינקוט כגון דאתו תרי ואמרו בן גרושה ואחתיניה, ואתא חד בניסן ואמר דכהן הוא ואתא עד אחד באייר ואמר נמי דכהן הוא, דלר' אלעזר לא מצרפין עדותן, ולרשב"ג מצרפין עדותן, והוו להו תרי ותרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה. ונראה לי דלרבותא קאמר ולאשמועינן כחו דתנא קמא, דאפילו בזמן שבא העד הראשון בתר קלא דעבדינן עובדא על פיו וכעדות גמורה היא, אפילו הכי כיון דאתו תרי ואחתיניה ואתא עד אחד להצטרף עם הראשון אפילו הכי אין מצרפין אותן, וכל שכן כשבאו שני העדים מפוזרין לאחר הערעור, דהתם אין לקבלן, משום דכשבא הראשון – כאילו אין כאן עדות כלל הוא שאין דבריו של אחד במקום שנים, והילכך אף כשבא השני לאחר מכאן אין מצרפין אותן דמקלש קליש ליה לעדותו של ראשון. הרשב"א ז"ל בחידושיו לבבא בתרא פרק חזקת:

וזה לשון הר"ן ז"ל: יש לומר דאי מסקינן ליה, לא מיקרי על פי עד אחד, שהרי על פי שנים העלינוהו. אבל כי אתא עד קמא ואחתיניה בתר הכי, ואתא עד אחד ומסקינן ליה, נראה כאילו העלינוהו על פי עד אחד. הילכך לא מצינן לאוקמי מתניתין אלא בכהאי גוונא. ע"כ:

וכתוב בקונטריסין: אלא אמר רב אשי במצטרפין לעדות כו' — משמע דלכולי עלמא לא חיישינן לזילותא, מדלא קאמר תרי. ואם תאמר: עדיין תעמוד פלוגתייהו בשנים, מאן דחייש לזילותא אית ליה אין מצטרפין, ומאן דלא חייש אית ליה מצטרפין, ותעמוד כגון דנפיק קלא ועד, והדר אתא עד כשר, והדר אתא עד פסול, והדר עד כשר. מאן דאית ליה מצטרפין, כולם מצטרפין, הכשרים וגם הפסולין, ונשאר פסול, כיון שמתחילה אתו קול ועד ביחד. והשתא לא שייך להקשות אפילו תרי נמי, דלכולי עלמא אי הוו תרי ביחד לא הוו חיישינן לזילותא נגד הקול ועד; דדווקא נגד השנים מקשה הספר, אפילו תרי נמי חיישינן לזילותא.

ויש לומר, דאי הוה מעמיד כך, לא היה פסול אפילו למאן דאמר אין מצטרפין, כיון שהקול בא מכח עד דלבסוף, ואותו עד אינו מצטרף. עד כאן:

וזה לשון קונטריסין אחרים: מתקיף לה רב אשי אפילו תרי נמי — תימא, נימא דאיירי שהיה שם קול ועד הפוסל, ואחר כך עד המכשיר, ואחר כך עד הפוסל, ואחר כך עד המכשיר, ופליגי בזילותא דבי דינא ולא פליגי במצטרפין. דכי אמר רב אשי דלא פליגי בזילותא דבי דינא, דווקא היכא שבאו ב' הפוסלין ביחד, דלר' אלעזר לא מסקינן ליה אפילו באו שנים המכשירין בהדי הדדי; אבל אם לא באו שנים הפוסלין ביחד, אלא בא עד הפוסל תחילה כדפירשנו, פליגי, דלרבי אלעזר לא מסקינן ליה ולרשב"ג מסקינן ליה, ולא פליגי במצטרפין.

ויש לומר, כיון שבא עד המכשיר ומסייע לחזקה, ומבטל הקול, בשביל עד הפוסל‏[3] היינו מורידין אותו, דעד אחד לאו עוררין הוא. ע"כ:

ובפלוגתא דהני תנאי דתניא אין עדותן מצטרפת וכו' — הוצרך תלמודא להביא נמי פלוגתא דר' יהושע בן קרחה, כי היכי דלא נימא דפלוגתייהו דר' נתן ורבנן היינו נמי כשלא ראו שניהם כאחד, אלא זה אומר בפני הלוה וזה אומר בפני הודה, ולהכי סבירא ליה לרבינו דאין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהם כאחד. אבל היכא שראו שניהם כאחד, אף על גב דלא באו בבית דין כאחד, לכולי עלמא מצטרפין. ומשנתינו דמיירי בענין העלאת כהונה, הוה ליה כראו כאחד ולכולי עלמא מצטרפין, ונמצא דלא מצינן פלוגתא בכהאי גוונא. להכי קא מייתי פלוגתא דר' יהושע בן קרחה, מעתה על כרחיה פלוגתא דר' נתן ורבנן – אפילו ראו שניהם כאחד פליגי, והיינו משנתינו וקל להבין. כן נראה לי:

מתניתין[עריכה]

מתניתין האשה שנחבשה וכו' על ידי ממון — כלומר, שלא היה לו ממון לשלם, ותפסו אשתו. על ידי נפשות – שהיתה נדונית למות, אי נמי שנתפסה עם בעלה שהיה נכון למיתה; חוששין שמא נתרצה לאחד מהן, כיון שיודעת שבעלה הולך למות. וכל שכן אם היא נתפשה ביניהם לדונה הריגה, דוודאי מפקירין אותה, חיישינן שמא נתרצה לאחד מהן. וכשנעשה להן נס, שיצאו שניהן מתחת ידן, אסורה לבעלה, דרצון בישראל אסור. ר' יהונתן:

על ידי נפשות אסורה לבעלה — פירש רש"י ז"ל: על ידי ממון מותרת לבעלה. דמשום הפסד ממונם מרתתי ואין מפקירין אותה. על ידי נפשות אסורה לבעלה. כי מתוך שנוהגין בה מנהג הפקר, שמא נתרצה להם באחד מביאותיו. ולפירוש זה סובר, אסורה אפילו לבעלה ישראל. ומיהו אף לפירוש זה, רישא דקתני מותרת לבעלה, אף לבעלה כהן קאמר, כיון דעל ממון הוא ואין מפקירין אותה, אף היא אינה נבעלת להם כלל והם אינם אונסין אותה. דליכא לפרושי דרישא נמי דווקא לישראל מותרת, לפי שאין מפקירין אותה כדי שתהא נבעלת ברצון, אבל באשת כהן אסורה; דהא ליכא למימר כלל. חדא, דהא עלה קאמרינן בגמרא: "לא שנו אלא בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אבל בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן, אפילו על ידי ממון אסורה". ואם איתא דרישא דווקא לבעלה ישראל הוא דשרינן ליה, אם כן הוא הדין דכי אתינן לומר דבזמן שיד אומות העולם תקיפה אסורה דאסורה לבעלה ישראל קאמר; והא לא איפשר, מדאתינן לסיועיה בלישנא בתרא מההיא דאשקלון, וההיא לעניין כהונה הוא דאסורה, כדקתני: "וריחקוה בני משפחה". ועוד, דבפרק קמא דעבודה זרה מוכח דרישא דמתניתין בחזקת שלא נבעלה כלל משוינן לה, דרמינן התם ממתניתין דקתני: "אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים מפני שחשודין על הרביעה", ותנן: "לוקחין מהן בהמה לקרבן ואין חוששין לא משום רובע ולא משום נרבע"? ומשנינן: "הא לכתחילה הא דיעבד", כלומר דבדיעבד לא חיישינן לרביעה כלל. ואמרינן: "ומנא תימרא דשני לן בין לכתחילה לדיעבד? דתנן: 'לא תתייחד אשה עמהם', ורמינהו: 'האשה שנחבשה על ידי ממון מותרת לבעלה'". וזו ראיה ברורה דרישא דמתניתין אפילו לכהונה מותרת, ולא חיישינן לבעילה כלל. ואף לשון רש"י ז"ל יש לפרשו כן יפה.

ומיהו גם במאי דפריש מרן ז"ל דסיפא אסורה לבעלה ישראל, שמא מתוך שנהגו בה מנהג הפקר נתרצית להן באחד מביאותיהן, בתוספות הקשו על זה הטעם, דאם כן שבויה תהא אסורה לבעלה ישראל, דשבי כולהו איתנהו ביה ונוהגין הן בה מנהג הפקר; ואילו אנן שרינן לה, ואפילו בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן, וכדתנן: "אם תשתבאי אפריקינך ואותבינך לי לאנתו". ותו, מנשי דגנבי גנבי, דאמרינן בגמרא דאע"ג דממטין להו נהמא וממטין להו גירי שריין, דמחמת יראה הוא דעבדן, ולא חיישינן להן לרצון עד דשבקינהו ואזלן בתרייהו, דאלמא חזקת בנות ישראל שאין נבעלות ברצון.
ועוד השיבו מאסתר שנתן אחשורוש כתר מלכות בראשה ונהג בה מנהג הפקר, ולא חשו שמא תתרצה לו באחת מביאותיו ולא אסרוה על מרדכי, כדאיתא באגדה דמגילה על מה שכתוב "כאשר היתה באמנה אתו". ואעפ"י שאסתר צדקת היתה, מכל מקום אם איתא דבאידך חיישינן לריצוי ע"י הפקר בעילות הרבה, להא ודאי הוה ליה למרדכי למיחש מתוך שהמליכוה תחת ושתי.
והתוס' נתנו טעם אחר בדבר, דכיון דע"י נפשות הן ממש נחבשות וידען דאזלן לקטלא ממש, כל אשר לאיש יתן בעד נפשו והן מפקירות עצמן אליהן ונבעלות ברצון כדי שלא יהרגום. והא לא דמיא לשבויה ולא לנשי דגנבי גנבי, דהתם לא קיימן לקטלא, וכל שכן דלא דמיא לאסתר כלל. ומתניתין מלתא פסיקתא קתני ברישא: מותרת אפילו לבעלה כהן ואין חוששין שנבעלה כלל; וסיפא אסורה אפילו לבעלה ישראל. ובגמרא אמרינן על רישא: לא שנו אלא בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אבל בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן אסורה לבעלה כהן מיהת. וכהן‏[4] הוא דרישא, כיון דאפילו לכהן שריא לא הוה ליה למתני מותרת לבעלה, דהא לכולהו כהנים הוא דשריא, דבכל פיסול כהונה ליכא למנקט בעלה; אבל איידי דקתני סיפא "לבעלה" משום אשת ישראל, נקט רישא נמי "לבעלה".
ורבינו ז"ל אומר בשם רבו רבינו הגדול, דכולה מתניתא באשת כהן דווקא, בין רישא בין סיפא; אבל באשת ישראל, אפילו ע"י נפשות מותרת לבעלה, דלעולם חזקה הוא שאין אשת ישראל נבעלה ברצון, וכל מאי דעבדן מחמת אונס הוא דעבדן, וכדאמרינן בנשי דגנבי גנבי. והא דקתני "לבעלה" ולא קתני "אסורה" סתם, אי נמי "פסולה לכהונה", רבותא אשמועינן דאפילו מבעלה כהן מפקינן לה, ואגב סיפא נקט רישא נמי לבעלה, כדפרישנא. והשתא אתיא מתניתין בפסולי כהונה דומיא דכוליה פרקין, וכי קתני סתמא "האשה שנחבשה", אדלעיל קאי דמיירי בשבויה כהנת. הריטב"א ז"ל:

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים על ידי ממונות מותרת לבעלה פירוש, על ידי ממונות מותרת, דמרתתי להפסיד ממונן ואין מפקירין אותה, ואין חוששין שמא בא עליה, כמו שמפורש בריש פרק אין מעמידין. ופירשה רש"י ז"ל באשת ישראל, ועל ידי נפשות אסורה, דהואיל ונוהגין בה מנהג הפקר חוששין שמא נתרצית לאחד מהן.

וקשיא לי עלה טובא, דהא אמרינן בגמרא: לא שנו אלא בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אבל יד אומות העולם תקיפה על עצמן אפילו על ידי ממונות אסורה, דכיון דאין חוששין להפסד ממונן חיישינן שמא נתרצית. אם כן שבויה היכי שריא לישראל? לא מבעיא בזמן הזה דוודאי אסורה, אלא אפילו בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם נמי אסירא, דהתם ודאי ליכא למימר מרתתי משום הפסד ממון ובוודאי חוששין שמא נאנסה; ניחוש נמי שמא נתרצית באחד מהן? ותנן: "ובאשת ישראל ואהדרינך לי לאנתו". ואמאי? הא ישראל וכהן כי הדדי נינהו להא מלתא. וליכא למימר דבשבויה הקלו, דנחבשה נמי כשבויה היא, שהרי ליכא הכא עידי איסורא. ואי משום דמנוולא נפשה, הך נמי רבותא. ועוד, שאף על פי שהקלו בה משום האי טעמא, לא התירוה לגמרי, ואין לחלוק בינה לנחבשה; ואדרבה שבויה אסורה שנוהגין בה מנהג היתר, שהרי שלהם היא ודמיא להורהנה.
ועוד, מההיא דגרסינן בפרק אין מעמידין: "רבינא אמר, לא קשיא, הא לכתחילה הא דיעבד. ומנא תימרא דשני בין לכתחילה לדיעבד? דתנן: לא תתייחד אשה עמהן, ורמינהי: על ידי ממון מותרת לבעלה וכו'. ודילמא לעולם אימא לך אפילו דיעבד נמי לא, והכא היינו טעמא דמתיירא משום הפסד ממונו. תדע, דקתני סיפא: על ידי נפשות אסורה, ותו לא מידי". אלמא כל שנתייחדה עם עובדי כוכבים אסורה, והיאך אפשר לומר כן באשת ישראל?
ועוד קשיא לי הא דגרסינן בפרק נערה שנתפתתה: הני נשי דגנבי גנבי שריין לגוברייהו וכו'. והתם ליכא משום הפסד ממון, ואין אוסרין אותן. ואמאי? ליחוש שמא נתרצית לאחד מהן. ותו, הא דאמרינן בריש פרק דמכילתין: "ולדרוש להו דאונס שרי". ואמאי? כיון דקא אנסי לה ובעיל לה הגמון, ניחוש אז שמא נתרצית באחת מביאות שבא עליה. והא ליכא למימר דאנן ידעינן באונסה הואיל ונתפסה בפנינו; דילמא בתר הכי נתרצית בבעילותיו? אטו מי שצריך התם עדים שתהא צווחת מתחילה ועד סוף? ותו, הא דאמרינן התם (מגילה יג, ב) גבי אסתר שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ושוכבת בחיקו של מרדכי. ואמאי? ניחוש שמא נתרצית.
אלא ודאי לעולם אין חוששין שמא נתרצית באשה שנשבית ושנחבשה ונתפסה לפנינו, וכל ישראל קדושין הם. ואם תאמר משנתינו? כבר הוקמה רבינו חננאל וכל רבותינו הגאונים ז"ל באשת כהן. ואי קשיא דהא "האשה" קתני, משמע אפילו באשת ישראל? לא, דכולה מתניתין בכהנות מתניא בין רישא בין סיפא, ולהכי קתני לה סתם.
אלא הא איכא לעיוני: אי באשת כהן, מאי אסורה לבעלה? לכולהו כהני נמי אסורה. ואיכא למימר דסיפא רבותא קא משמע לן, דאף על גב דאית לה בעל, כיון דעל ידי נפשות היא לא מרתת גוי. אי נמי משום סיפא קתני "בעלה", דהא מפרש בגמרא "על ידי נפשות" כגון נשי דגנבי ואשתו של בן דינאי, והכי קאמר: אם נתפשה על ידי שנדון להריגה אסורה (שנבעלה), דכיון שכן אין המלך מקפיד עליה ואין יראין לאונסה. והא דאמרינן: "והוא שנגמר דינן להריגה", כלומר: דינן של גנבים ורוצחין הללו, שאלמלא כן, כיון שנחבשה בנודע אין אונסין אותה, שמא תהא צווחת למלכות; מה שאין כן בנתייחדה מדעת עצמה עמהן שאין לחוש, ולפיכך אסורה כדמסקינן בפרק אין מעמידין.
ושוב ראיתי בתוספות שמעמידין משנתינו בין באשת ישראל בין באשת כהן, ומתיר על ידי ממון בכהן משום הפסד ממונן, ואוסר על ידי נפשות אפילו בישראל משום שפחדה מרצה אותה. ומה שאמרו בזמן שידן תקיפה, אפילו על ידי ממון אסורה, בכהן. ומה שאמרו נגמר דינן להריגה, דוקא לאוסרה אפילו לישראל, הא לכהן כל היכא דלא חיישינן לממונן אסורה. מפסיקין הא השמועה לחתיכות ואינה עולה בידם, דכל ריצוי שמחמת פחד מותרת לישראל, ואין טעם על ידי נפשות אלא כמו שפירשתי, כדמוכח בנשי דגנבי כדאמרן. והא דאמרינן בגמרא: "בבת ישראל", נשואה לכהן היתה, וראיה לדבר "ורחקוה בני משפחה", ואילו באשת ישראל, בני משפחה למה רחקוה? ע"כ:

וכתוב בקונטריסין: על ידי ממון מותרת וכו' — כתבו התוספות: נראה דאפילו לבעלה כהן וכו'. ואומר מהר"ש, דדעת רש"י אינו כן, דקאמר: ואין מפקירין אותה. פירוש, ואין אנו חוששין שמא נתרצית. ועל ידי נפשות אסורה וכו', פירוש, דהואיל ונוהגין בה הפקר חיישינן שמא נתרצית, אבל לעולם לאונס חיישינן לרש"י ז"ל כמו שבויה, ואם כן אסורה לכהונה.

והאריכו לתרץ ראיות התוס' ז"ל, ולאפס פנאי כעת לא יכולתי להאריך, וגם כי כבר מוכן הכל בדברי הראשונים ז"ל דכתבינן לעיל.

ובשיטה ישנה כתוב: על ידי נפשות אסורה לבעלה — פירוש, אפילו לישראל, כי מפני שאינה בוטחת לחזור עוד לבעלה, מתרצה ונבעלת ברצון. והיינו דקתני לבעלה, ורישא תנא לבעלה משום סיפא. אבל אי סלקא דעתך סיפא נמי לישראל מותרת, ליתני "אסורה" ו"מותרת" סתם, דהא כולה בכהן מיירי, ואפילו אם היא פנויה אסורה עליו. ע"כ:

וכתוב בקונטריסין: גליון: ונקט רישא לבעלה אגב סיפא. וקשה, נימא איפכא, דמותרת דווקא לישראל ואסורה לכהונה, ובסיפא אסורה דווקא לכהונה? וכי תימא: אם כן יאמר בסיפא אסורה לכהונה, ונקט סיפא אגב רישא. אלא אומר מורי הרב שאין אנו צריכין לגליון כלל, אלא הטעם, דברישא נקט לבעלה ולא נקט "מותרת לכהונה", משום דמה תטעה? שתאמר מותרת לישראל אבל לכהונה אסורה, אי נמי שנטעה להחמיר? דאין חושש בזה. אבל בסיפא, כיון שהיתה אסורה אפילו לישראל, אם היה אומר "אסורה לכהונה" הייתי טועה להקל, שהייתי אומר לישראל מותרת, להכי נקט לבעלה בסיפא. ע"כ:

על ידי נפשות — כתב רש"י ז"ל: שהיתה נדונת למות. וצריך פירוש לפירושו, דבגמרא אמרינן: כגון נשי גנבי וכו'. ונראה דסבירא ליה לרב ז"ל, דלכולי עלמא פשיטא דמתניתין היינו שהיא גופה נדונת למות. אלא דרב מוסיף עלה, דנשי דגנבי נמי מיקרי על ידי נפשות. ולהכי פירש רש"י ז"ל לדחויי פירוש הגאונים, דמוקי לכולי מתניתין באשת כהן, וקשיא להו מאי לבעלה דקתני? ותירץ הרמב"ן ז"ל, דלאשמועינן דעל ידי נפשות דבעל נמי אסורה, וכמו שהאריך ז"ל לעיל וכדכתיבנא. לכך פירש רש"י ז"ל, דפשיטא דמתניתין בעל ידי נפשות דאשה גופא קא מיירי, הלכך על כרחך באשת ישראל מיירי ולהכי נקט לבעלה. כן נראה לי:


גמרא[עריכה]

לא שנו אלא שיד ישראל וכו' — תימא, אם כן אפילו על ידי נפשות מותרת. ויש לומר דהכי פירושו: ידינו תקיפה, שאינן רשאין לעשות שלא כדין כדינן, אבל שיצטרכו לעשות דיננו ולא דינן לא. ודיניהן הוא שמפקירין נשי גנבי או אשתו של בן דינאי, ע"כ. קונטריסין:

אבל יד אומות העולם תקיפה על עצמן אסורה — לכהן, אבל לישראל ודאי מותרת, דלא אסרינן לה לישראל בעלה אלא על ידי נפשות, שמתרצה מתוך שאינה בוטחת לחזור עוד לבעלה, כדפרישית. שיטה ישנה.

נמצא לפירוש זה, כי קאמר: לא שנו, לא קאי אלא אמאי דקתני רישא מותרת ולא קאי א"לבעלה", דהא לישנא ד"לבעלה" משמע דמיירי באשת ישראל. וכבר כתבו בשיטה דנקט ברישא לבעלה משום סיפא. ומיהו לשיטת רש"י ז"ל, דטעמא דעל ידי נפשות אסורה היינו משום דהואיל ונוהגין בה הפקר חוששין שמא נתרצית באחד מהן, מעתה אף על ידי ממון, כשיד אומות העולם תקיפה יש לומר כן, ואפילו לבעלה ישראל אסורה. וכיון שכן, כי קאמר לא שנו, אכל מאי דאיתמרא ברישא קאי. וזה שכתב רש"י ז"ל: לא שנו. דעל ידי ממון מותרת לבעלה, ודוק. כן נראה לי:


ואם אי אתם מאמינים וכו' — ואם תאמר, כיון דעדים היו מעידים שלא נסתרה ושלא נטמאה, על כרחם היה להם להאמין עדים העדות, ומה היה הריחוק של בני משפחה? ומאי האי דאמרי רבנן: האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה? יש לומר, לא היו עדים כשרים אלא עבד או שפחה, והם היו מעידים שהורהנה, ובני משפחה היו חוששין לדבריהם והיו מרחיקין אותה, ולא היו מאמינים אותה שלא נסתרה ושלא נטמאה. ואמרו להם חכמים, דמשום מיגו מיהא הוה להו להימונינהו, ואם אינם רוצים להאמינם שלא כדין כמו שהדין נותן – לא יאמינום לא מאיסור ולא מהיתר. מיהו אם היו עדים כשרים מעידים שהורהנה היינו אוסרין אותה. שיטה ישנה:

וזה לשון הרשב"א ז"ל: ועדים מעידים אותה שלא נסתרה — פירוש, לא עדים כשרים היו; דאם כן, למה היו רוצין בני משפחה להרחיקה? דעל כרחייהו היה להם להאמין העדים. אלא בעבד ושפחה מעידין אותה היה, ולפיכך היו בני משפחה חוששין להם. ואמרו להם חכמים, דמשום מיגו מיהא היה להם להאמינם.

ואפ תאמר: למה להם לחכמים שיאמינם משום מיגו? הא מדינא מהימני, ואע"פ שיש עדים שהורהנה, כדין שבויה. ויש לומר, דהורהנה שאני, שאינה מנוולת לפניו כל כך. ועוד, שדינן כך היה, דכיון שעבר זמן הלוואתן היתה שלהם לגמרי, והלכך חוששין לה. אבל משום מיגו מיהא נאמנין וכדאמרינן בסמוך: טעמא דעדים מעידין כו'. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: ואם אין אתם מאמינים שהיא טהורה — פירוש, כגון שלא באו עדים כשרים. אל תאמינו שהורהנה, דהא ודאי לעניין שבויה בעינן ב' עדים כשרים, ובטהרתה נאמן אפילו עבד ואפילו שפחה, חוץ משפחתה. ע"כ:

והא אשקלון דיד אומות העולם תקיפה וכו' — פירש רש"י ז"ל, דאשקלון מארץ פלשתים, ועוד שכבר גלו ישראל, ע"כ. והטעם האחרון עיקר לי, דהא איכא אשקלון שהיה בארץ ישראל, כדאיתא בספר יהושע וכדתנן בפרק קמא דגיטין. הריטב"א ז"ל:

וקתני הורהנה — פירוש, שהורהנה אצלם שאם לא יפדוה ליום ידוע שתהא מוחלטת להם, וכההיא דאמרינן בפסחים פרק כל שעה (דף לא.): כגון שהרהינו אצלו.

הורהנה אין נחבשה לא — פירש רש"י ז"ל: הורהנה. דמדעת נתמשכנה, וכיון שהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של ע"ג כדיניהם, ומשום הכי בעינן עדים שלא נסתרה. אבל נחבשה דאינה נחלטת להם לא בעינן עדים, הואיל ועל ידי ממון, ע"כ. פירוש לפירושו, דקא סלקא דעתך השתא דלהכי טרח תנא למתני "הורהנה", לאשמועינן: הא הפרישה, וליכא הפרישה בין הורהנה לנחבשה אלא כשהגיע זמן ולא פדאוה, שאם עדיין לא הגיע זמנה לפדות לא חמירא מנחבשה. ויפה כיון ז"ל. הריטב"א ז"ל:

ואכתי קשיא לי: ודקארי לה מאי קארי לה? והא פשוט הוא לשנויי דמעשה שהיה כך היה. ונראה לי, דמאן דאותיב סבר, דבשלמא אי יש חילוק בין הורהנה לנחבשה היינו דאמרו להם חכמים: אם אתם מאמינים וכו', דבעי לדמויי עדות שהורהנה לעדות שלא נסתרה. אבל אם אין חילוק בין הורהנה לנחבשה, מאי קא מהדרי להו רבנן? והרי החבישה מילתא דעבידא לאגלויי, דהכל רואין החבישה, ולכך יש להאמינם, אבל הטהרה מפיהם אנו חיין. ומיהו אם יש חילוק בין הורהנה לנחבשה, אף על פי שהכל רואין האשה שנחבשה, אין הכל יודעין אם בדרך הרהון או בדרך חבישה בעלמא, והלכך הוה ליה עדות זה כעדות שלא נסתרה ושפיר קאמרי ליה רבנן: אם אתם מאמינים וכו'. כן נראה לי:

הערות[עריכה]

  1. ^ אולי הוא רבי יעקב ב"ר יקר. ויקיעורך
  2. ^ אולי רוצה לומר "הוה מצי [למימר]". ויקיעורך
  3. ^ אולי צ"ל "לא היינו מורידין אותו". ויקיעורך.
  4. ^ נראה דצ"ל: ובדין