כלי יקר על ויקרא/פרשת אחרי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: כלי יקר על ויקרא טז (עריכה)

פסוק א[עריכה]

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו' ויאמר ה' אל משה וגו'. וקשה אם כן דבור ראשון להיכן אזל כי לא נזכר בו שום ציווי ולא שום הודעת דברים, ומה שפירש"י משל לחולה כו' אינו מתיישב כי בפסוק ראשון לא נזכר שום ציווי ונוכל לומר שד' מלות אלו בקרבתם לפני ה' וימותו. אינם מאמר הכתוב לנו אלא הקב"ה דבר אל משה ד' מלות אלו וזהו נוסח דבור ראשון כי רצה ה' להודיע למשה מצד איזו עון מתו שני בני אהרן, ועל כן הזכיר בו דבור קשה כי הוא מדת הדין ואח"כ אמר הנמשך מהודעה זו להזהיר את אהרן שלא יהיה נכוה בגחלתן ע"כ נאמר ויאמר אמירה רכה.

וביאור הענין שבני אהרן היו ראויין לשליחות יד, על ויאכלו וישתו ויחזו את אלהים שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס של מאכל ומשתה, והמתין להם הקב"ה כדי שלא לערבב שמחת התורה וכנגד זה בא ציווי זה לאהרן שאל יבא אל הקודש בכל יום שיש בו אכילה ושתיה כ"א ביום כיפור יום ענות אדם נפשו כי אז הוא בא בהכנעה לפני בוראו, ע"כ הציע הקב"ה למשה הקדמה זו והודיע לו תחילה סבת מיתת בני אהרן בדבור ראשון כדי לומר לו באמירה שניה הציווי ואל יבא בכל עת אל הקודש, וזה נוסח דבור ראשון שאמר ה' למשה אחרי מות שני בני אהרן ומהו הדיבור בקרבתם לפני ה' וימותו, הודיעו שלכך מתו לפי שנתקרבו אל ה' שלא בזמן הראוי כמ"ש ויחזו את האלהים וא"ת היה לו לומר בקרבתם לפני, או אלי מצינו דוגמתו כמו שפירש"י פר' וירא (יט.כד) בפסוק וה' המטיר על סדום וגו' מאת ה' וגו'. ומ"ש וימותו היה לו לומר מתו מצינו דוגמתו ואשר לו שם לבו אל דבר ה' ויעזוב וגו' עזב מבעי ליה. ובזה מתורץ יתור לשון של וימותו שהרי כבר נאמר אחרי מות לפי שהראשון מאמר הכתוב לנו והשני דבור ה' למשה.

גם יתכן לפרש בקרבתם לפני ה', לפי שהיו קרובים אל ה' ביותר על כן דקדק הקב"ה עמהם לדונם אפילו על שגיאה קטנה כמ"ש (תהלים נג, א) וסביביו נשערה מאד. כי כל הקרב הקרב ביותר אל המלך אז ביותר הוא צריך להיות נזהר בכבוד המלך, וכן אמר משה הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש (ויקרא י, ג) ואם נוכל לומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה ופרשה זו נאמרה למשה קודם שאמר לאהרן הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש. אז קרוב לשמוע שאמר זה על מ"ש לו הקב"ה נוסח ד' תיבות אלו בקרבתם לפני ה' וימותו. ומה שפירש"י זה זרזו יותר מן הראשון כו' אולי כוונתו כי כבר נאמר (שמות יט, כב) וגם הכהנים הנגשים אל ה' אל יהרסו לעלות אל ה' וגם שם זרזם על זה אך שלא נאמר שם שום עונש כ"א פן יפרץ בהם ע"כ הוצרך לזרזו שנית ולומר לו שלא ימות כדרך שמתו בניו. אבל אם כל הפסוק מן אחרי מות עד וימותו היא מאמר הכתוב לנו לא ידעתי מהיכן למד משה לזרזו שלא ימות כדרך שמתו בניו שהרי לא הזכיר הקב"ה למשה שום דבר ממיתת בני אהרן, ולדברינו הוא מיושב שמשה למד זה ממה שהודיע ה' טעם למיתת בני אהרן וסמיך ליה הציווי לאהרן ודאי הוא כדי לזרזו יותר מבפעם הראשון.

פסוק ב[עריכה]

דבר אל אהרן אחיך. מה ראה להזכיר כאן האחוה אלא לומר לך שאל יסמוך אהרן על האחוה לומר שלא ימות בבואו אל הקודש בזכותו של משה אחיו כדי שלא יהיה נאכל חצי בשרו כמו שפירש"י פר' בהעלותך (יב יב) על פסוק ויאכל חצי בשרו ע"כ אמר אע"פ שהוא אחיך מ"מ אל יסמוך ע"ז כלום. או אמר מאחר שאחיך הוא ואם ימות דומה כאילו נאכל חצי בשרך ע"כ עליך מוטל ביותר להזהירו. וי"א אע"פ שאחיך הוא בנבואה וכתיב במ"ת ועלית אתה ואהרן (שמות יט, כד) ויבא לחשוב כשם שמותר למשה ליכנס בכל עת כי בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב, ז) כנאמן הבית הנכנס לבית אדוניו כל עת שירצה כך יכנס גם הוא על כן אתה צריך להזהירו ביותר.

ואל יבא בכל עת אל הקודש. לשון בכל עת אינו מדוקדק כי משמע בכל עת לא יבא אבל לפרקים יבא, והאמת אינו כן שהרי אינו בא כ"א פעם אחת בשנה ואומר אני שטעם איסור ביאתו שמה תלוי בחטאת העם כי עונותם מבדילין בינם לבין אלהיהם וקלקולם מונע גם ביאת הכהן כי אשמת העם תלויה בו כמ"ש (שמות כח, א) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך מתוך בני ישראל. הורה שלא זכה לקריבה זו כ"א מתוך בני ישראל וכשישראל אינן זוכין גם הכהן התלוי בהם אינו זוכה לראות פני השכינה, כ"א ביו"כ שכל ישראל נמשלו ביום ההוא למלאכי השרת שהם למעלה מן הזמן ואין הזמן שולט בהם, ע"כ דומה יום קדוש זה כאילו אינו מכלל העת והזמן כי כל ימות השנה בכלל העת דהיינו הזמן חוץ מיום זה.

ורמז לדבר השטן עולה שס"ד וימות החמה במספר שס"ה, להורות שבכל ימות השנה שהשטן והיצה"ר שולט בבריות כולם בכלל העת חוץ מיום זה שאין לשטן ממשלה בו ע"כ אינו בכלל העת של כל ימות השנה אלא הוא עומד בעצמו נבדל מכל ימות השנה, וכשאמר ואל יבא בכל עת רמז שלא יבא כלל בשום יום שהוא בכלל העת כי אם ביום שאינו בכלל העת והוא ביום מחילה וסליחה שישראל נמשלו בו למלאכי השרת שאינם נופלים תחת העת ואינו בכלל ימות השנה שהשטן המחטיא מושל בהם וע"כ אין דין ששלוחם של ישראל יבא לראות פני השכינה. ונתן טעם לדבר כי בענן אראה ר"ל אילו היה שם גילוי שכינתי להדיא לא הייתי צריך למנוע ממנו הביאה שמה כי לא יראני האדם וחי (שמות לג, כ) אך מאחר ששכינתי בענן יכול הוא לראות כבודי כי הענן סבה לראיה זו לכך נאמר כי בענן אראה וע"כ אני צריך למנוע ממנו הראיה בכל ימות השנה שישראל מסגלים בו עבירות.

פסוק ג[עריכה]

בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר וגו'. ואמרו במדרש (ויק"ר כא, יא) פר כנגד אברהם, שנאמר (בראשית יח, ז) ואל הבקר רץ אברהם. ואיל כנגד יצחק, שנקרב תמורתו איל, ושני שעירי עזים כנגד יעקב, שנאמר בו (בראשית כז, ט) וקח לי משם שני גדיי עזים. כוונת מדרש זה לומר כשם שמצינו שגם למשה לא נראה ה' כ"א בזכות האבות כמ"ש (שמות ד, ה) למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלהי אבותם אלהי אברהם וגו', כך כהן גדול ביוה"כ נראה אליו ה' בזכות האבות. ויש בכולם רמז ליו"כ כי מ"ש ואל הבקר רץ אברהם סובר מדרש זה שהיה ביו"כ כי גם רז"ל דרשו (בפרקי דר"א כט) בעצם היום נימול אברהם שנימול ביו"כ, וסובר שכל המעשה מן וירא ה' אל אברם באלוני ממרא הכל היה ביום אחד ואע"פ שעשה סעודה ביום ההוא מ"מ אחר שלא נתנה התורה עדיין היה מחמיר על עצמו ולא על אחרים. ואיל של יצחק יש במדרש שהיה המעשה ההוא ביום כיפורים (עיין ילקוט ראובני פר' וירא כב.יד) וראייתו מן פסוק אשר יאמר היום בהר ה' יראה. שבכל שנה ביום זה ה' יראה כי בענן יראה שמה ה'. ושני שעירים של יעקב אמרו במדרש (בר"ר סה, יד) שני גדיי עזים טובים. טובים לך וטובים לבניך טובים לך שעל ידיהם תקבל הברכות וטובים לבניך שעל ידיהם מתכפר להם ביו"כ, ומאז הובטח יעקב על כפרת יום קדוש זה על ידי שני שעירים.

פסוק ד[עריכה]

כתונת בד קודש ילבש וגו'. לפום ריהטא נראה שזולת הכפרה יש עוד תועלת שני בכניסת כ"ג לראות פני השכינה אחת בשנה, כדי לחזק האמונה כדרך שנראה ה' לכל ישראל בהר סיני כדי לטעת בלבם דבור אנכי ולא יהיה לך כך מידי שנה בשנה רצה ה' להתראות אל הכהן שלוחם כדי לחדש האמונה בב' דברות אלו שהם יסוד האמונה ואם באולי עברו ישראל על לא תרצח ולא תנאף כי הם מקבילים מול דבור אנכי ולא יהיה לך כמו שבארנו למעלה פר' כי תשא על פסוק ויקומו לצחק (שמות לב.ו) ע"כ נצטוה הכהן ללבוש כתונת בד קודש כי הכתונת ארז"ל (ערכין טז, א) שמכפר על ש"ד ומכנסי בד מכפרים על ג"ע, כדי שלא יתנגדו אל ב' דברות אנכי ולא יהיה לך ולכרות עליהם ברית חדשה בכל שנה ושנה, ולפי שבע"ז הקב"ה מעניש גם על המחשבה ע"כ נאמר ובאבנט בד יחגור כי האבנט מכפר על הרהור הלב (שם טז.) ולפי שבכניסה זו נענשו בני אהרן על שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס ע"כ נאמר באהרן ובמצנפת בד יצנוף כי המצנפת מכפר על גסות הרוח (שם טז.).

ד"א לכך פרט אלו ד' בגדים. כנגד הדברים שנכשלו בהם בני אהרן והנה הכתונת ואבנט הוא על דרך שמסיק בילקוט (שמיני תקכד) שהיו בני אהרן מהלכים אחר משה ואהרן ואמרו מתי ימותו ב' זקנים הללו ואנו נוהגין שררה על הציבור, רבי אייבו אמר בפיהם אמרו דבר זה ר' פנחס אמר בלבם הרהרו וקשה במאי קמפלגי ומי הגיד להם שכך אמרו, או בלבם הרהרו.

ונראה שדעת ר' אייבו נוטה לומר, מדקאמר כתונת בד קודש ילבש והכתונת מכפר על ש"ד, והיכן מצינו שבני אהרן נכשלו בחטא ש"ד, אלא ודאי שבפיהם אמרו דבר זה והיו מלבינין פני משה ואהרן באמרם שאינן ראויין להיות מנהיגים כי אם מצד שהם זקנים והמלבין חבירו חשוב כשופך דמים, על כן בא כתונת זה לכפר על ש"ד שלא יבא אהרן אל הקודש ויהיה עליו חשש חטא זה כי בני אהרן היו מלוכלכים בחטא זה וחזו את האלהים, ויען כי לא לפניו חנף יבא (איוב יג, טז) לא יבא במגוריו רע על זה הזהיר את אהרן על כפרה זו בבואו אל הקודש שלא יבוא אל הקודש מלוכלך בחטא זה.

ודעת רבי פנחס, מדקאמר ובאבנט בד יחגור המכפר על ההרהור ודאי בלבם הרהרו זה וכדרך שבארנו דברי ר' אייבו, ור' אייבו סבר שהאבנט מכפרת על ההרהור של עריות כי בני אהרן לא היו להם נשים ומי שהוא בלא אשה מלא הרהורי עבירה, ורבי פנחס סבר שהכתונת המכפר על ש"ד היינו לפי שלא עסקו בפריה ורביה ע"כ דומה כאילו שפכו דם כדמסיק ביבמות (דף סג:) תניא רבי אליעזר אומר כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר (בראשית טו, א) שופך דם האדם וכתיב (בראשית ט, ז) ואתם פרו ורבו, וטעמו של דבר כי דם זרעותיו הנה נדרש מידו. ומכנסי בד המכפר על ג"ע בעבור שנכנסו שתויי יין המרגיל לערוה וכארז"ל (יומא עה, א) כל הנותן עיניו בכוסו כל העריות דומות עליו למישור שנאמר (משלי כג, לא) כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים. ובמצנפת בד כי הוא מכפר על גסות הרוח וזה כולל כמה מיני עון שיחסו להם רז"ל התלוין בגסות הרוח הן שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס, הן מה שהורו בפני משה רבן, וכמה מיני עבירות זכרנום למעלה פר' שמיני (ויקרא י.א) ולפי שבני אהרן מתו על שחזו את האלהים בעוד היותם מלוכלכים בחטאים אלו ע"כ צוה לאהרן בבואו לראות כבוד ה' יהיה נקי מכל לכלוכי חטאים אלו וילבש ד' בגדי לבן אלו המלבנים החטאים האלו שאם יאדימו כתולע כצמר יהיו ועוד שכדרך שבא לראות פני השכינה לבושיה כתלג חיור כך בא ליראות בבגדי לבן.

פסוק ח[עריכה]

גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. נראין הדברים שב' שעירים אלו דומים ממש לשני גדיי עזים שעשה יעקב ליצחק ועשה את האחד מטעמים כאשר אהב החומר וזה חלקו של סמאל שניתן לו שוחד כדי שיקבל יעקב הברכות על חלקו מצד הגדי השני שעשה פסח לה' כדאיתא במדרש (פרקי דר"א לב) כי בו ביום ראשון של פסח היה אמר יצחק בני אוצרות טללים נפתחין היום כו' כך לדורות בב' שעירים אלו ניתן לס"מ חלקו כדי שיקבל יעקב חלקו מן הגורל אשר לה' וכן סמכם המדרש (בר"ר סה.יד) האומר גדיי עזים טובים. טובים לך שעל ידיהם תקבל הברכות, וטובים לבניך שעל ידיהם מתכפרים ביום כיפורים.

פסוק כב[עריכה]

ונשא השעיר עליו את כל עונותם. דרשו רז"ל (בר"ר סה, טו) עונות תם זה יעקב איש תם, ובדין הוא כי כל המחטיא הרבים חטא הרבים תלוי בו וידוע שסמאל תמיד משתדל להחטיא את ישראל וכן עשו אדום כל מזימותם להחטיא את ישראל מצד ברכת והיה כאשר תריד ופרקת עלו (בראשית כז, מ) ע"כ ראוי לטעון עליו כל עונות בני תם לומר שיעקב מצדו תמים הוא עם ה' ואתה גרמת להם לחטוא, ע"כ תשא את חטאתם אל סמאל שרו של עשו שנקרא איש שעיר ושליחתו אל ארץ גזירה דומה ממש למה שנאמר (יואל ב, כ) ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה. ושלח אותו ביד איש עתי ארז"ל (מובא בחזקוני טז.כא) זה שהגיע עתו למות בזו השנה.

פסוק ל[עריכה]

לפני ה' תטהרו. כי אין יום כיפורים מכפר כ"א לשבים, (שבועות יג, א) וקודם שיכפר עליהם ה' חייב כל אדם לטהר עצמו מכף רגל ועד ראש מכל טומאת העון לכך נאמר לפני ה' תטהרו ולפני משמש לשון קודם. וגדולה מזו מצאתי בספר הזוהר על פסוק מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב) שקודם זמן השיבה יקום האדם משנת תרדימתו לשוב אל ה' ק"ו לשון לפני, והיינו לפני בא יום ה' הגדול והנורא תטהרו ע"י התשובה ואח"כ יטהר ה' אתכם ע"י הכפרה. והזהיר עוד על התשובה הפנימית הלבבית שהיא לפני ה' כי הדבר המסור ללב אינו נגלה כ"א לה' לבדו, שלא יהיה מן הצבועים הצמים ומתענים ומרבים תחינות כדי שיהיו מוחזקים לצדיקים והוא דור טהור בעיני הבריות ומצואתו הפנימית לא רוחץ, לכך נאמר לפני ה' תטהרו.

ורז"ל (יומא פה, ב) דרשו, דווקא עבירות שלפני ה' דהיינו שבין אדם למקום יו"כ מכפר אבל לא העבירות שבין אדם לחבירו, ע"כ נאמר ועל כל עם הקהל יכפר ר"ל דווקא כשנעשו קהילה אחת להיות באגודה אחת להיות שכם אחד לעבוד את ה' אז הקב"ה מקבל תשובתם ולא בזמן שחלק לבם, ולפי שמדרך העולם שביום כיפור מבקשין מחילה זה מזה ולמחרתו חוזרים לסורם ע"כ נאמר (שמות לה, א) ויקהל משה למחרת יו"כ עשה אותם קהילה אחת כדי שיהיו כן כל ימות השנה, ולפי שכל דברי ריבות נמשכים מן העסקים שבין אדם לחבירו על כן ישב לשפוט את העם למחרת יום כיפור כי עי"ז יהיו קהילה אחת וכל העם על מקומו יבא בשלום. ומטעם זה נקרא יום זה שבת שבתון. כי ביטול העסקים והשביתה סבה גדולה אל השלום, וכפל השביתה לפי שכל אדם יש לו המייה ותנועה חיצונית ופנימית. החיצונית ע"י כלי המעשה בכל מלאכה, והפנימית באה מן החלב והדם ההומים אחר בקשת התאוות, וביום השבת אינו נח כי אם מן החיצונית, וביום קדוש זה הוא נח משתיהם כי אין גם אכילה ושתיה ע"כ נקרא שבת שבתון.


מתוך: כלי יקר על ויקרא יז (עריכה)

פסוק ז[עריכה]

ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. סמך פרשה זו לכאן לפי שיש מקום למינים לטעות ולומר ששליחת השעיר המדברה הוא לשעירים חלילה, ע"כ הזהירם מיד על שחיטת חוץ והורה שרצה ה' אדרבא למנוע מהם הזביחה לשעירים אשר התעסקו בהם לפנים מדקאמר לשון עוד, וענין השעיר אינו עבודה וזביחה כ"א חלקו של סמאל וכן פירש הרמב"ן (ויקרא טז ח) וז"ל צוה הקב"ה שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות עשו, שהוא עם היורש החרב והמלחמות. ומן הבהמות, השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין ושעירים והאריך שם הרב בלשונו. והנה מקום אתי לתרץ בזה מ"ש בשחוטי חוץ דם יחשב לאיש ההוא פירש"י כשופך דם האדם כו' ויש להקשות מה ענין שוחט בחוץ לשפיכת דם האדם, אלא לפי שהשוחט בחוץ לשעירים מושך כחו מן מאדים המשפיע החרב וההריגה נמצא שיפה אמר דם יחשב לאיש ההוא כי הוא חשוב באמת לשופך דם כי זה כחו של אלוהו וזה פירוש יקר.

פסוק יג[עריכה]

כי יצוד ציד חיה או עוף וגו'. עיקר טעם הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לידי אכילת דם, אבל בבהמות אין צורך בהיכר זה כי כבר הוא מזורז ועומד במה שרואה שניתן הדם על המזבח כמ"ש ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם ואין הפירוש שזה עיקר הטעם לאיסור הדם דא"כ למה אסר דם חיה ועוף אלא עיקר טעם האיסור הוא שלא יאכל הנפש עם הבשר, ונתן מופת על שהנפש כלול תוך הדם שהרי נתתיו על המזבח לכפר על נפשותיכם וכפרה זו ודאי נפש תמורת נפש ומזה תבין מדעתך טעם איסור הדם שהוא מצד הנפש שבו וזה טעם שוה בבהמה חיה ועוף, אך הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לאוכלו אבל בדם בהמה אינו צריך היכר כי די לו בזה מה שרואה שניתן הדם על המזבח וזה סימן לו כי הדם הוא הנפש, ועוד שאין נכון שיאכל העבד משלחן רבו אבל בדם חיה ועוף אין שום היכר ע"כ צוה לעשות היכר במקצתו על ידי כסוי. ואע"פ שתורים ובני יונה קרבים לגבי מזבח מ"מ בטלים המה במיעוטם כי רוב העופות אינן למזבח כמו הבהמות.

ד"א לפי שבשר חיה ועוף אינן בנמצא, והם מחוסרי צידה ובאין לאדם על ידי טורח גדול או ביוקר ומצד היות הדבר חביב עליו ביותר יש לחוש פן יאכל הבשר עם הדם ע"כ צריך לעשות היכר ע"י כסוי ורז"ל (חולין פד, א) אמרו מכאן שלמדך תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר כ"א בהזמנה זו וטעמו של דבר תמצא לקמן פר' ראה בפסוק כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר וגו' ע"ש.


מתוך: כלי יקר על ויקרא יח (עריכה)

פסוק ג[עריכה]

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וגו'. לרבותא נקט אשר ישבתם בה, ואשר אני מביא אתכם שמה, כי מסתמא יוסף בירר לאחיו ולבית אביו המקום שאינו מקולקל כל כך כדי שלא ילמדו ממעשיהם הדורות הבאים, וכן מסתמא הקב"ה בירר לישראל המקום שאינו מקולקל כ"כ כדי שלא ילמדו מהם שהרי נאמר (שמות כג, ל) מעט מעט אגרשנו מפניך, וקודם שיגרש את כולם יש לחוש פן ילמדו ממעשיהם, על כן אמר שאפילו כמעשיהם לא תעשו וק"ו לשאר תועבות מצרים אשר לא ישבתם בהם, וק"ו לשאר האומות. אבל לפירש"י שפירש בהפך זה ממש קשה וכי ס"ד לומר שדווקא כאותן אשר ישבו בהם ואשר אני מביא אתכם שמה המקולקלים מכולם לא יעשו, אבל כמעשה אותן שאינן כל כך מקולקלין יעשו חלילה מלומר כן אלא לרבותא נקט וכדי שלא יהיה לישראל מקום לטעות בהם ולומר מאחר שהושבו בארץ גושן ודאי הטעם לפי שאין מעשיהם מקולקלים כל עיקר, וכן מאחר שהקב"ה מביא אותנו אל ארץ זו ודאי אין מעשיהם מקולקלים, ומה שגורשו מארצם היינו לפי שישבו בארץ לא להם שהרי הכנעני היה הולך וכובש הארץ מזרעו של שם ע"כ הוצרך הקב"ה להודיע שגם המה מעשיהם מקולקלים ואם לא כל כך כזולתם מ"מ כדי בזיון וקצף יש במעשיהם וק"ו לזולתם.

ומדלא ערבינהו ואמר ב' פעמים לא תעשו. נוכל לומר שפרט כל עון בפני עצמו והכתוב מאשים את ישראל על אשר בקשו לישב ישיבה של קבע במצרים כמו שפרשתי למעלה סוף פר' ויגש (בראשית מז כז) על פסוק וישב ישראל בארץ גושן. שבאשמת ישראל ידבר והאשימם אלהים על שבקשו לישב ישיבה של קבע במקום אשר אמר אלהים להם כי יהיו שמה גרים ולא תושבים, וכל זה עשו בעבור שהיו אדוקים בגלולי מצרים כמ"ש ביחזקאל (יחזקאל כ, ה-ח) ואודע להם בארץ מצרים וגו' וימרו בי וגו' ואת גלולי מצרים לא עזבו וגו', וכן פירש"י פרשת בא (י כב) שהיו באותו דור רשעים שלא רצו לצאת ממצרים ומתו בג' ימי אפילה. וע"ז נאמר כאן כמעשה ארץ מצרים כאותו מעשה שעשיתם בארץ מצרים ומהו המעשה הרע אשר עשיתם אשר ישבתם בה שבקשתם בה ישיבה של קבע מצד שחשקה נפשכם בגילוליהם ובשיקוציהם נפשם חפצה, לא תעשו עוד כאלה לבקש ישיבה של קבע בין עם סורר ההולכים בדרך לא טוב פן תלמדו ממעשיהם כי כן קרה לכם במצרים.

וכמעשה ארץ כנען, היינו שהוא מאשים את ישראל על שמאסו בארץ הקדושה אשר היתה חביבה על האבות והמה מאסו בה עד אשר הוצרך הקב"ה להביאם שמה בעל כרחם שלא בטובתם וז"ש כמעשה ארץ כנען כאותו מעשה שעשיתם בארץ כנען, ומהו המעשה אשר אני מביא אתכם שמה כי עיניכם הרואות שאני מביא אתכם שמה בעל כרחכם כי באלים אמרו (שמות טז, ג) מי יתן מותינו ביד ה' בארץ מצרים, המרגלים אמרו (במדבר יד, ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה וכן אמרו רז"ל (במדבר רבה כא, י) הנשים היו מחבבות הארץ והאנשים שנאוה, וכן הוצרך הקב"ה להסיבם דרך המדבר י"ס שלא ישובו מצרימה ומכל זה ראיה שמאסו בארץ הקדושה הנבחרה מימות האבות למקום קדושה וטהרה ורוב מצות התורה תלויות בארץ, ובכל אלה מאסו ישראל עד אשר הוצרך הקב"ה להביאם שמה בעל כרחם ולישא אותם על כנפי נשרים כאשר ישא האומן את היונק אל המקום הזה וע"י סיבוב מדברות שלא יהיה להם מקום לחזור. לא תעשו כן עוד אלא תלכו לרצונכם אל המקום אשר אמר האלהים כי זה הוא המוכן לשמירת כל משפטי ה' וחקותיו, ונתן טעם על ראשון ראשון על מה שאמר שלא יבקשו ישיבה של קבע בארץ טמאה במצרים כדי שלא ילמדו לעשות כתועבותם ע"ז אמר ובחוקותיהם לא תלכו. ועל אחרון אחרון שזרזם לילך אל הארץ הקדושה כדי לקיים המצות התלויות בארץ על זה אמר את משפטי תעשו וגו' כי המה משפט אלהי הארץ.

פסוק ד[עריכה]

את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו. כאן הקדים המשפטים לחקים ואח"כ הפך הסדר ואמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי, לפי שפסוק ראשון מדבר בשכר העה"ז מדקאמר ללכת בהם כי בעה"ז נקרא האדם מהלך שהוא נעתק ממדריגה למדריגה כמ"ש (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, כי המלאך נקרא עומד כי הוא עומד במדריגה אחת אבל האדם נקרא מהלך וכן לעולם הבא נקרא גם האדם יושב כאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יז, א) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם, ויושבים דוגמת העומד כי הוא יושב במנוחה וכבר קנה כל שלימתו ובשכר העה"ז הקדים המשפטים שהם מן המושכלות אל החקים שאין טעמם נגלה לומר לך לא זו שבזכות המשפטים תזכה להתהלך לפני ה' בארצות החיים שהרי עיניכם הרואות תועלתם כי אלמלא מוראה כו', אלא אף זו שבקיום החוקות אע"פ שאין טעמם נגלה מ"מ תזכה על ידם להתהלך לפני ה'.

אמנם בפסוק וחי בהם שפירש"י על חיי העה"ב, הפך הסדר דרך לא זו אף זו כי בקיום החקות פשיטא שתזכה לחיי העה"ב כי מאחר שאין אתה מרגיש בתועלתם פשיטא שכל מעשיך לש"ש כדי לקיים מצות בוראך, אלא אפילו בקיום המשפטים שכבר קבלת שכרך בעה"ז ויש מקום לומר שאתה מקיימם בעבור הנאתך כי קיום העולם תלוי בהם מ"מ תזכה גם בעבורם לחיי העה"ב, ולמה כי אני ה' שהרי אתה מקיימם בעבור שאני ה' צויתיך על דרך שאמרו רז"ל (קדושים פרק יב הי"ב) אל יאמר אי אפשי לאכול חזיר ונפשי קצה בו אלא אפשי והקב"ה גזר עלי כו', וע"כ מצינו שהוא מזכיר עקב רב טוב הצפון לצדיקים ביותר אל החקים כמ"ש (תהלים קיט, לג) הורני דרך חקיך ואצרנה עקב. נטיתי לבי לעשות חקך לעולם עקב. (תהלים קיט, קיב) ומסיק בילקוט פר' עקב (תתמו.) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך זה שכרן של מצות קלות, ומנא ליה לומר כן אלא לפי שהמצות קלות בני אדם דשים בעקביהם והשטן והאומות מונין עליהם לומר מה המצוה הזאת לכם, וזה מצוי ביותר בחקים שאין טעמם נגלה והם מתנגדים אל בני האדם המונין עליהם לכך נאמר (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, והיינו בדבר המתנגד אל שכלו של אדם והיינו המצות קלות.

והזכיר תמיד לשון שמירה בחקות, כי כל דבר שיש לו מהרסים צריך שמירה ביותר כמבואר למעלה פר' בא (שמות יב כה) על פסוק ושמרתם את העבודה הזאת, האמור על בן הרשע המבקש להרוס העבודה כך שמירה זו האמורה בחקות היא נגד בני אדם המונין על החקות.

פסוק ו[עריכה]

איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו'. קריבה המביאה לידי גילוי ערוה והיינו היחוד כי הוא המביא לידי ערוה ולכך אמר איש איש דווקא כשיהיה כל איש ואיש לבדו עם האשה שהרי ב' אנשים מותרים להתיחד עם אשה אחת, ואין איש איש, כ"א כל איש לבדו ואמר לא תקרבו לשון רבים להזהיר גם את הנקיבה כפירש"י, וטעם איסור העריות פירש הרמב"ם שהוא למעט המשגל כי אלו הנשים קרובות אליו ומצויות אצלו תמיד. והרמב"ן סתר זו הדעה כי ראינו שהכתוב התיר לו נשים לאלפים ע"כ פירש שמצוה זו סוד ונראה שלכך נאמר בה אני ה' ר"ל אני היודע טעמו של דבר ולכם חקה.

פסוק כד[עריכה]

אל תטמאו בכל אלה. משמע שלא יבואו לידי הקצה האחרון מהרע שתטמא הארץ עד שיטמאו בכל אלה, ואחר כך אמר ולא תעשו מכל התועבות משמע אפילו במקצתן תטמא הארץ ונראה לפרש שלכך הזכיר ב' מיני עונשים הלא המה הקאת הארץ, וכריתות הנפשות העושות. ומתחילה הזהיר שאל יטמאו בכל אלה לעשות כולם, כי בכל אלה נטמאו הגוים והגיעו אל הקצה האחרון שתטמא הארץ ונפקד עונה עליה ונעשית כחולה המקיא ותקיא את יושביה כי נתמלא סאתה ודרך סאה מליאה לשפוך ולהקיא כי לא תכיל עוד, ועל כן הזהרו שלא יקרה גם לכם כן כי אז אנדרלמוסיא בא והורגת טובים ורעים כי כן יצאו בגולה החרש והמסגר וירמיה וסיעתו. ואח"כ הוא מזהירם ושמרתם אתם וגו' ולא תעשו מכל התועבות אפילו מקצת מהם לא תעשו, כי את כל התועבות עשו אנשי הארץ והיו בעונש הקאת הארץ, אבל אתם אם תעשו מקצתן לא תקיא הארץ אתכם לא תהיו בכלל עונש ההקאה אבל מ"מ יש עונש אחר והוא כי כל אשר יעשה מכל התועבות אפילו מקצתן אף על פי שאין הדין נותן לכלות טובים ורעים כאחד, מ"מ ונכרתו הנפשות העושות לפחות, לפיכך ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אפילו מקצת מהם. וקרוב לפירוש זה ראיתי בספר חדש.

פסוק כה[עריכה]

ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו'. אם יושביה חטאו הנה הארץ מה פשעה שאמר ואפקוד עונה עליה, ונראה שכל זה נמשך מן חטא הקדום כי אמר ה' תוצא הארץ עץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן לפיכך כשחטא האדם נפקדה גם היא על עונה ונתקללה ויש להקשות למה לא נתקללה מיד, אלא לפי שעיקר השינוי הוא שרצה ה' שתתן חומר זך ודק בכל הנמצאים ודבר זה נוגע בכל הנמצאים אשר מן הארץ מוצאם והיא לא עשתה כן אלא נתנה חומר גס ועב בכולם, ודבר זה גרם שלא היה טעם העץ כטעם הפרי כי היה החומר גס ועכור וזה גרם גם אל האדם להיות לו תשוקה אל התאות המוחשות ביותר ואם היה חומרו זך ונקי לא היה בא לכלל חטא, ע"כ לא נתקללה האדמה עד שחטא האדם כי אז היה הנזק ניכר ביותר אבל בעץ עושה פרי לא היה הנזק כל כך גדול.

והרמב"ן כתב בפר' בראשית (ב ט) שפרי עץ הדעת היה מוליד תאות המשגל ולכן כסו מערומיהם אחר שאכלו ממנו ע"כ מצינו שבכל מקום שחטא של ג"ע מצוי אז הקב"ה פוקד עון הארץ כי היא גרמה לאדה"ר שחטא בעץ הדעת וע"י זה היה לו נטיה גדולה אל העריות, כי בדור המבול שהיה הזנות מצוי שם נאמר (בראשית ו, יג) והנני משחיתם את הארץ. כמו עם הארץ כי גם שלשה טפחים של מחרישה נתקלקלו וזה היה לארץ על צד העונש לטהרה ברותחין ומטעם זה נקרא א"י ארץ לא מטוהרה לפי שלא גושמה ביום זעם כדאיתא ביחזקאל (יחזקאל כב, כד) וכתיב (ויקרא כו, לב) והשמתי אני את הארץ. ומכאן ראיה שבשעת הכעס גורם החטא שהארץ מקולקלת וכמ"ש (דברים כט, כא-כב) וראו את מכת הארץ ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה, גפרית ומלח שריפה כל ארצה. כי ברותחין קלקלה וברותחין נדונה בשריפה כל ארצה וכן בדור המבול כתיב (בראשית ו, ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. שנתפעלה הארץ מרעת יושבי בה.

ומ"ש ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה. יאמר ע"ד משל שכל חולה דרכו להקיא מה שבקרבו, כך נאמר גם כאן בפר' עריות ותקיא הארץ את יושביה כי תהיה בדמיון החולה המקיא המאכל אשר בקרבו, וע"ז נאמר ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וזה פירוש יקר