מוטיב התנים כסמל לעזובה ושממה נזכר אצל ישעיהו ובאופן בולט מאוד אצל ירמיהו, נביא חורבנה של ירושלים ובית המקדש הראשון: ראה למשל: ישעיהו פרק לה, ז:  "והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים בנוה תנים רבצה חציר לקנה וגמא"; ירמיהו ט, י: "ונתתי את ירושלם לגלים מעון תנים ואת ערי יהודה אתן שממה מבלי יושב"; ירמיהו י, כב: "קול שמועה הנה באה ורעש גדול מארץ צפון לשום את ערי יהודה שממה מעון תנים"; ירמיהו מט, לג: "והיתה חצור למעון תנים שממה עד עולם לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם; ירמיהו נא, לז": והיתה בבל לגלים מעון תנים שמה ושרקה מאין יושב" ( המחלקה למורשת ישראל במכללת אריאל ). ראו גם: תן ובת יענה , התן שופט המתים .

" "…ושזהו ' ידעתי ה' כי לא לאדם ההוא דרכו ', לא היה מדעתו לעשות הדרך שעשה, וגם לא לאיש אחר ההולך בעולם אין ברשותו להכין צעדו אם לא כמו שיוליכוהו מן השמים, וגם נכון הוא." " (אברבנאל)

" "שיש הבדל בין איש ובין אדם , ששם אדם מציין מין האדם לבדו מצד שהוא אדם בוחר ומשכיל ומצד בחירתו יבחר הדרך, אמר: ' לא לאדם דרכו ', ואיש מציין יש ונמצא וכולל כל נמצא אשר הוא חי, ומצד ישותו ינוע רגליו וצעדיו וילך בדרך אשר בחר, עז"א: ' לא לאיש הולך והכין את צעדו '…" " (מלבי"ם, ביאור המילות) .

" "הטבע מושל על האדם כמו על הבהמה, רק לאדם יש לו דעת והוא לומד ויודע את חקי הטבע ומתחכם על פיהם לעשות דבריו בהמצאות חדשות בגבול כחות הטבע וחקיו, והבהמה מתנהלת בדרכה הכבושה לה מעולם.  וזה שנתן המחבר כח להאדם להתנשא ממעל לחבל המסבות ותולדותיהן הסדורות ובאות מראש ימות עולם – כמדומה לי שגם הנבונים מבעלי שיטת הבחירה החפשית לא הרחיבו את כח האדם עד מדרגה רמה כזו: להתגבר על כל הסבות הסדורות בשלשלת מששת ימי בראשית.  והכתוב אומר: " כי לא לאדם דרכו, לא לאיש הולך והכין את צעדיו " (ירמיה י' כ"ג); וחז"ל ספרו לנו, כי בשעה שבקש ר' אלעזר בן פדת עשירות, אמר לו הקב"ה כי לזה יצטרך לברוא את כל העולם מחדש (תענית כ"ה), שמזה נראה ברור, שאי-אפשר לאדם להתגבר על הסבות הסדורות מראש ימות עולם." " ( משה לייב לילינבלום, ראשית תולדות ישראל ) .

" "את הפסוק יש לבאר בהקשרו הרחב (הקונטקסטואלי) ובעיון ממוקד (בהקשר מצומצם). בהקשר המצומצם, ירמיהו משתדל ללמד זכות על עם ישראל בטענה שאם אמנם חטא ישראל וראוי לעונש, אין להטיל את כל האשם בו, משום שהיו סיבות נוספות וגורמים היסטוריים שלא היו בשליטתו והם שהביאוהו לטעות ולחטוא ולכן ראוי הוא שתקל ה' בעונשו. בהקשר הרחב, הפסוק מעורר תמיהות קשות משום שירמיהו טוען שלא תמיד ביכולת האדם לבחור לו את דרך המוסרית. לא בכל עת עומדת לפני האדם האפשרות לכונן צעדיו אל עבר מטרה הרצויה לו. כלומר, האדם הוא אמנם בעל-בחירה, אך רצונו מותנה בסיבות וגורמים חיצוניים שאינם בשליטתו. הווה אומר, שהפסוק קורא תיגר על עיקרון הבחירה החופשית! לכך ישנן השלכות לגבי דרך הנהגת העולם של הקב"ה, שהרי אם הבחירה אכן מוגבלת, גם מערכת הענישה והגמול אמורה להיות מוגבלת ולא מצאנו עדות בכתובים למוגבלותה?!" " ( יאיר ברקאי, "המאיר לארץ" , מטמון ) .

דרך = הרגל ומנהג, או אמצעים להשגת מטרה .

משפט = א. חוק בין אדם לחברו; ב. תהליך שמטרתו לברר מי צודק; ג. מנהג קבוע; ד. ביצוע גזר הדין .

" "מיד לאחר תיאור העונש מתפלל הנביא שיהיה זה עונש שאפשר לשאת אותו. גם כאן ממהר הנביא לענות על נבואתו הוא: יַסְּרֵנִי ה' אַךְ בְּמִשְׁפָּט אַל בְּאַפְּךָ פֶּן תַּמְעִטֵנִי : כאשר נמסרה הנבואה הכללית, ההודעה על עונש הקרב ובא, אמר הנביא: "אוי לי על שברי, נחלה מכתי"; כאשר שומע הוא כי מצפון באה הרעה, מתפלל הוא שנית: " יסרני ה', אך במשפט; אל באפך, פן תמעטני" ". ( יהודה אייזנברג ) .

פן תמעיטני = לפי רוב המפרשים, זו דרך עדינה להגיד "פן ניכחד וניעלם" (רש"י, מצודות) . אך יש שפירשו שהכוונה לפגיעה בכבוד הלאומי: " "ימעיטם בפני אויביהם או ימעיט זכותם בבואם במלחמה" " ( רמב"ן על שמות לב כה ) , וצ"ע.