ויהי רעב בארץ. כתיב: "יודע ה' ימי תמימים", [זה יצחק]. "ונחלתם לעולם תהיה", גור בארץ הזאת. "לא יבושו בעת רעה", ברעתו של אבימלך. "ובימי רעבון ישבעו", ויהי רעב בארץ. "לא ירעיב ה' נפש צדיק", זה יצחק, גור בארץ הזאת; "והות רשעים יהדוף", זה אבימלך. עשרה מיני רעבון וכו' (כדכתוב ברמז מ"ו):
עקב אשר שמע אברהם בקולי. בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו. ר' שמעון בן לקיש אמר: בן שלש שנים הכיר את בוראו, שנאמר: "עקב אשר שמע", מנין עק"ב. אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר: עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'. ואימא שבע מצוות ומילה? אם כן, מצותי חקותי ותורתי למה לי? קיים אברהם אפילו ערובי תבשילין, שנאמר: "תורותי", אחד דברי תורה ואחד דברי סופרים:
ויהי כי ארכו לו שם הימים. אמר ר' יוחנן: חלום קשה, נבואה קשה, אבל שוטה, אריכות ימים מבטלתן. נבואה קשה דכתיב: יארכו הימים ואבד כל חזון. אבל שוטה (וכו'), מיצחק: ויהי כי ארכו לו שם הימים וירא והנה יצחק מצחק, בשביל שהעלו ימים ארוכים היה עושה דבר זה. לא כך אמר ר' יוחנן: המשמש מטתו ביום הרי זה מגונה? דאמר ר' יוחנן: אין תשמיש המטה אלא בלילה, שנאמר: "בערב היא באה ובבקר היא שבה". איוב קילל יום לידתו וליל עיבורו, הדא הוא דכתיב: "יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר". אמר איוב: הלואי היתה אמי נדה בשעה שבא אבא ליזקק לה, שתאמר לו "הורה גבר". ירמיה מקלל יום לידתו ויום עיבורו: "ארור היום אשר יולדתי בו", זה יום העיבור; "יום אשר ילדתני אמי", זה יום הלידה. אפשר חלקיהו אדם צדיק היה עושה דבר זה? אלא לפי שהיתה איזבל הורגת[1] בנביאים, שימש מטתו ביום וברח.
ויזרע יצחק בארץ ההיא. אמר ר' חלבו: הארץ קשה והשנה קשה. אף על פי כן הצליח; ואילו היתה יפה, על אחת כמה וכמה. וימצא בשנה ההיא מאה שערים, מאה מינים. שערים, מאה כורים האמידו אותה, ועשתה כמה שהאמידוה. והלא כל דבר שבמדה ובמנין אין ברכה מצויה בו; מפני מה אמדו אותה? מפני המעשר:
ויזרע. לקח כל המעשר מממונו וזרע צדקה לעניים, כשם שאתה אומר: "זרעו לכם לצדקה". וכל דבר ודבר שעישר, נתן לו הקב"ה מאה שערים של ברכות.
אמר ר' חנינא: הרואה באר בחלום רואה שלום, שנאמר: ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. ר' נתן אומר: מצא תורה, שנאמר: "מוצאי מצא חיים". רבא אמר: חיים ממש. הרואה באר בחלום ישכים ויאמר: "ויחפרו עבדי יצחק בנחל", קודם שיקדמנו פסוק אחר: "כהקיר ביר מימיה".
כמה בארות חפר יצחק אבינו בבאר שבע? ר' יהודה ברבי סימון אמר: ארבעה; כנגד כן נעשו בניו ארבעה דגלים במדבר. ורבנן אמרין: חמשה, כנגד חמשה חומשי תורה. ויקרא שם הבאר עשק, כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. "ויקרא שמה שטנה", כנגד ספר ואלה שמות, על שם "וימררו את חייהם". וימצאו שם באר מים חיים, כנגד ספר ויקרא, שמלא הלכות רבות. ויקרא אותה שבעה, כנגד ספר וידבר, שהוא משלים לשבעה חומשי תורה. והלא חמשה הן? בר קפרא עביד מן רישא דספרא דוידבר עד "ויהי בנסוע הארון", ספרא; "ויהי בנסוע הארון ופסוק דבתריה", ספר בפני עצמו; מן תמן עד סופיה דספרא, ספר בפני עצמו. ויקרא שמה וגו', נגד משנה תורה.
ואבימלך הלך אליו מגרר, [מגורר], מלמד שנכנסו ליסטין בתוך ביתו והיו מקרקרין בו כל הלילה. [דבר אחר מגרר,] מגורר, שעלו בו צמחין.
ואחוזת מרעהו, ר' יהודה אומר: "אחוזת מרעהו" שמו; ר' נחמיה אמר: סיעת מרחמוהי. ופיכל שר צבאו, ר' יהודה אומר: פיכל שמו; ר' נחמיה אומר: פה שכל צבאותיו נושקין לו על פיו.
אם תעשה עמנו רעה וגו'. "רק" – מיעוט, מלמד שלא עשו עמו טובה שלמה. בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות שיבנה בית המקדש. הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין מעכו לאנטוכיא, והיו מספיקין לעולי גולה. אזלין אלין כותאי ואמרין ליה: ידיע להוי למלכא דהך קרתא דתתבני ושוריא ישתכללון מנדה בלו והלך לא יתנון. מנדה זו מנת המלך, בלו זה פריגורין, והלך זה אנגרוטוג. אמר לון: ומה נעביד וגזרית? אמר ליה: שלח ואמר להון: או ישניניה מן אתריה, או יוסיפון עליה חמש אמין, או יבצרון מניה חמש אמין, ומן גרמיה אינון חזרין בהון. הוו קהליא מצמתין בהדא בקעתא דבית רמון. כיון דאתין כתביא שרון בכין, בעון מימרד על מלכותא. אמרין: יעול בר נש חכים וישדל צבורא. אמרין: יעול ר' יהושע בן חנניה, דהוא אסקלוסתיקא דאורייתא. עאל ודרש: ארי טרף וישב לו עצם בגרונו, אמר: כל דאתי ומפיק, אנא יהיב ליה אגריה. אתא הדין קורא מצראה דמוקריה אריך, ויהב קועיה ואפקיה. אמר ליה: הב לי אגרי! אמר ליה: תהוי מגלגלא ואמרת דעלת בפומא דארי בשלם ונפקת בשלם, ואין לך שכר גדול מזה; כך דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום.
ויהי עשו בן ארבעים שנה. כתיב: "יכרסמנה חזיר מיער". כל הנביאים לא פרסמוה, אלא אסף ומשה. אסף אמר: "יכרסמנה חזיר מיער"; משה אמר: "ואת החזיר כי מפריס פרסה". למה מושלה בחזיר? מה החזיר הזה, בשעה שהוא רובץ – פושט טלפיו, כלומר: ראו שאני טהור; כך עשו, כל ארבעים שנה היה צד נשי אנשים ומענה אותן. כיון שהגיע לארבעים שנה, דימה עצמו לאביו; אמר: מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה, אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה.
ויקח אשה את יהודית. ר' יודן בר' סימון פתח: "אלהים מושיב יחידים ביתה". אפילו ממזר אחד בסוף העולם וממזרת אחת בסוף העולם, הקב"ה מביאן ומזווגן זה לזה. לפי שכתוב: "כי החרם תחרימם החתי", אמר הקב"ה: ייתי הדין מחיק שמא, דכתיב: "ולא יהיה שריד לבית עשו", ויסב להדא מחקת שמא:
ויקח אשה את יהודית. הלך אצל מינו, "את כל עורב למינו". בימי ר' חייא הלך זרזיר לארץ ישראל. אתון טעון ליה לגביה, אמרו ליה: מהו דנכליניה? אמר להם: אזלין יהביתון על איגרא, וכל עוף דשכון עליה מיניה הוא. עבדין כן, ואתא הדין עורבא מצראה ושכן גביה. אמר לון: מסאב הוא, דכתיב: "את כל עורב למינו". אמר: לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו. כך לפי דכתיב: "כי החרם תחרימם", וכתיב: "לא יהיה שריד לבית עשו", ייתי הדין מחיק שמא ויסב להדא מחיקת שמא.
ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה. למה ליצחק תחילה? אלא רבקה, על ידי שהיתה בת עבודה זרה, לא היתה מקפדת על עובדי עבודה זרה; יצחק, שהיה בן קדושים והיה מקפיד על עובדי עבודה זרה, לכך ליצחק תחילה. דבר אחר: מפני מה ליצחק תחילה? לפי שהיה הדבר תלוי בה, שנאמר: "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך", לכך ליצחק תחילה. דבר אחר וכו', אלא דרכה של אשה להיות יושבת בבית, ודרכו של איש להיות יוצא לחוץ ולומד בינה מבני אדם; וזה, על ידי שכהו עיניו והוא יושב בתוך ביתו, לכך ליצחק תחילה. דבר אחר: לפי שגרם לו לסלק רוח הקודש ממנו:
