יוסיפון/הקדמת הרב יהודה משקוני

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ספר יוסיפון

מבואות: הסכמות | הקדמה א | הקדמה ב

נוסח הדפוס: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז...

מהדורה מוגהת ומוערת: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז...

השוואת כתבי־יד: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז...

הקדמה ליוסיפון
מרבי יהודה משׁקוני, מכתב־יד אשר ברומא

מובא באוצר טוב: דברים עתיקים מתוך כתבי־יד (עמ' 17–23), ברלין: ה'תרל"ז–ה'תרל"ח (1878)

אמר יהודה המכונה ליאון בן הרב משה המכונה משׁקוני,
ישא ברכה מאת יי וצדקה מאלוהי ישעו:
~
נקרֹא נקראתי נתקלתי, פגשתי בדורִי בהרי התלאות
הקורות לישראל בגולה הזאת
אשר אנחנו בה, וקִצה נקרא 'קץ פלאות',
על־אודות תולדות הימים העתידים אוררי יום – לעורר בהם לוְיָת הצרות הצובאות פתח מועד מזמֹת,
הפדות והתשועות – מהן והנה אחור נהלאות נדחות, מתרחקת,
ומהלאה למגדל הגאולה הנה נצבאות נאספות, שבגאולה תהיינה כל התשועות.
~
על־דברת וכל זה בשל שבֻעת אלהים – אשר לא יעשה עמנו לטובה אות
כי־אם בהצדיקנו את נפשותינו לפניו בפעל ובדבור, במסכים ובנאות
אל רצונו הקודם לכל המציאות הבריאות –
אם שתהיינה באשר הן נושאות,
אם שתהיינה באשר הן נשואות;
גם אם שתהיינה באשר הן במנהג העולם – רקות ונחלאות,
ואם שתהיינה בו מלאות ובריאות.
~
וחשכו הרואות בארובות,
ראשי הפותים, ועינים אין להם לראות
את כשרון המעשה הנרצה ליי אלהי הצבאות,
ותהיינה נפשותיהם חוטאות ומחטיאות,
והאמת מדעותיהם נעדרת, ולהם שתים הנה קוראות,
וזו אחר זו עליהם הצרות ההן עוברות ובאות:
צרת השכלות הנחקקת בטבע על לוח לבם, בהתבוננות הפגעים הקורים במציאות לעתות נגלות ונחבאות;
וצרת מֵאון ההִכנע להשמע למורי האמת, היודעים להורות
כל משפטי המערכות הנכנסות והיוצאות,
בממשלות הארצות הנושבות והבלתי נושבות,
והאומות אשר הנה מזמן לזמן נמצאות,
למה זה הפגע יפגע באשר יפגע להגביל גבול מה לאומה מה ולעם מה, ואותו לתאות אליו להגיע, או: אותו לרצות (בדרך משל),
ולמה זה כי יבוא מפעלו הוא להעתיק ולהפאות.
והפותים ההם יספיקו בילדי נכרים,
ויפנה לבם אל ההוראות הבדואות;
ולא ישמעו לקול המורים המביטים מתורת יי נפלאות,
אשר בחכמתם לכל שואליהם על־דבר יענו בצדק נוראות.
~
ולזה נחתם הספר יוסיפון בהִסתם הקץ לגולה הזאת,
ואין מבין. ונעלם החזון המורה על עִתו, ואין מי יורה ואין מי יבין, ואין בדעה יודע או על־פי השמועה יושג – אין מי אשר יורה הדעה ואין מי אשר לשמועה יבין.
רק יתנחמו המשכילים – כי האומה העניה והסוערה עוד תהיה ביי נושעת,
ועד עת קץ ישוטטו רבים ותרבה הדעת:
~

והנה יי אלהינו, אשר הוא עשאנו ולו אנחנו סגולה מכל העמים, הקדים רפואה למכת גלותנו זאת, אשר אנחנו בה היום הזה, כי המציא בה את השר הגדול בשררת הכהנה והחכמה והמלכות – יוסף הכהן בן גוריון הכהן. והוא יוסף הכהן בן גוריון הכהן אשר היה בימי הצלחת ישראל בארץ יהודה (ו)ירושלם למשוח מלחמה, והאריך ימים בכשרון מעשים ובחכמה, ויעל שכלו בסערת הדעה והתבונה השמימה. וביד אלהיו הטובה עליו, להתישר בכל מפעל(יו), ולהישיר הישיר את ישראל בימיו. ויחכימהו, ובכל אשר פנה בעצותיו הטובות הישירהו והשכילהו, וַיֶּפֶר ויפרה, הִפרה את עמו בחכמה ובשכל ויעצימהו. וירא את בית יי אלהינו בהיותו עומד על תִלו, ויחזה בנעמו ויבקר בהיכלו, והבית ההוא – אז שבט הרשע לא נח עֲדֶן עדַיִן אל גורלו. ויקר מקרהו בחלקת הגולה השנית – להיות בית יי עוד הרוס ושפל ואבל, והרשעים והפריצים הולכים ובאים בו חבל בחבל, משחקים ומלעיגים בו על עם יי ופורטים על פי הנבל.

בימים ההם היה הכהן הנזכר הכהן המשוח מלחמה, והמורה בצדק בתוך ירושלים להכין אותה ולסעדה, והגבור בתוך גבורי ישראל הבלתי יחרד חרדה, והשוע אשר בקהל השועים בראש בנדבת יד את דורו בידו הדה.

ובירושלם היו אז שתי משפחות יקירות – האחת משפחת גוריון והשנית משפחת גוריניון. וגוריון אבי המשפחה האחת היה כהן, משועי הכוהנים אשר היו בירושלם. וגוריניון אבי המשפחה השנית היה משועי יהודה השרים, והיה גִבור וחכם ונבון וצדיק ועשיר, והוא היה מהמתנדבים ראשונה להלחם מלחמות יי, והוא הרג הרג רב באויבי יי, ולכן כל בשרו היה ממולא פצעים וחבורות. ויוחנן שר הפריצים – הנודע בשררת הרשע בחלק הששי מזה הספר (פרקים סחפח) – הוא הרגו והשליך את נבלתו על־פני השדה, ככתוב בחלק הששי מזה הספר בפרק ה־196 ממנו (פרק סט). ואחר זה השמידו הפריצים והרומיים את בני משפחתו ולא נשאר לו שם ושארית בישראל.

וגוריון הכהן היו לו שני בנים, שניהם היו חכמים גדולים. ושם האחד והוא הגדול – יוסף הכהן בן גוריון הכהן, ושם השני והוא הקטן – בונין הכהן בן גוריון הכהן. ואמנם בונין, והוא הקטן, כבר נודע עניינו ושלמותו על פי רבותינו ז"ל במסכת תעניות בפרק סדר תעניות – והוא הנקרא אצלם גם־כן נקודימון לפנינו 'נקדימון' – כמבואר שם (בבלי, דפים יט בכ א), גם נודע עניינו גם־כן מהחלק הששי ו(יה)[ב]?פרק ה־343 ממנו (פרקים פחפט, אך ייתכן שמדובר בתוספת מאוחרת).

ואמנם יוסף הוא הגדול כבר נודע עניינו ושלמותו גם־כן על־פי רבותינו ז"ל במדרש עזרא ובמדרש דברי הימים לא הגיעו לידינו. ונודע עניינו עוד בחלק הששי מהספר הזה מהפרק ה־178 ממנו (פרק סז), ומהפרק ה־230 ממנו אשר שם קינה נפלאה קונן בה על ירושלם (פרק עג), גם מקינה קונן כתובה בפרק ה־239 ממנו (פרק עו), גם מתוכחתו על ישראל כתובה בפרק ה־249 ממנו, גם מתוכחתו עוד עליהם נזכרת בפרק ה־258 ממנו (שתיהן בפרק עח), גם מקינתו הנזכרת עוד בפרק ה־343 מהספר הששי (פרק פט, אך ייתכן שזו תוספת מאוחרת).

ויהי כאשר הראהו יי את ביתו בבניינו וחרבנו, ובימיו הושפל גאונו, ונשמד המונו, ויצפֵּן אלהינו לבניו אונו, ויוסף הכהן הנזכר את כל אלה ראתה עינו, ובשברו ובמכאוב לבו על ככה ידיו תשבנה אחור אונו – העיר יי את רוחו לכתוב בספר את כל המעשה הרע ההוא אשר קרה לבית יי ולהיכלו וגדלו, ולעיר קדשו ומהללו, ולעם נחלתו וחבלו. גם העיר יי עוד את רוחו, לכתוב בספר הודעות מקצת התלאות אשר מצאו את אבותינו אשר חטאו ואינם, במעלם אשר מעלו ביי וביתו, ויפשעו בו ובתורתו, ויפרו את בריתו, ותוכחות יוסף בן גוריון הטובות עם תוכחות האהבה אשר הוכיחו שאר החכמים הנמצאים אז – לא אבו שמוע, ולכן כרעו ונפלו, ולא חכמו למעניתם ואת אחריתם לא השכילו, וילכו אחרי ההבל ויהבלו.

וכאשר עלה על רוחו וזמם לעשות זה ויעש כן בספרו, הנקרא 'מלחמות יי' בשם מיוחד, עם היות לו חלק בשם הספר הזה הכולל, הנקרא יוסיפון על־שמו לקטן הקריאה בשם כהקרא 'אמנון' (שמואל ב יג כ): "אֲמִינוֹן" כמו שנבאר עוד פה – הואיל עוד להחכימנו בגִלוי סודות וסתרים מסודות המציאות וסתריו, ויחבר לנו ספרו זה בהגדת הסִפורים הנודעים לו אשר קרו במציאות מאדם הראשון ועד ימיו. אשר אין עדות נמצאת אִתנו עליהם, ולא ספר מדבר בהם, מלבד הסִפורים הנמצאים בתורה ובסִפרי הנביאים, אשר המה לכל קוראי ספר נקראים, ואם למעטי מעטים מהקוראים ההם הם נודעים, כי מרובם סודותיהם אל כלי הכתובים נחבאים. ויחל מאדם ואחריו משת, אשר לו קוּים המציאות האנושי, ואליו ישובו המשפחות אחור, ויספר ממנו ועד חרבן הבית השני אשר חשך תארו בימיו משחור, ועוד אלהינו לעת קץ הפדות לבנותו ישחרהו שחור.

ויחבר את ספרו, ויקרא לו שם כולל לכלו על־שמו, אשר היה על אז יוסיפון. כי כאשר נמשח למשוח מלחמה העלו את שמו ולכבוד ולתפארת מיוסף אל יוספון ויקראוהו יוספון ככתוב בספר מלחמות יי, אשר הוא החלק הששי מזה הספר הכולל, בספר ה־153 ממנו (פרק סה, אך ייתכן שזו תוספת מאוחרת). ולא היה זה כי־אם לענוה ולקטן הקריאה לשמו, כי היה לו הוד רב והדר גדול להקרא בשם יוסֵיפון נראה שצ"ל 'יוספון' – הקטין את שמו ויואל להקרא יוסִיפון, כהקרא אמנון (שמואל ב יג כ): "אֲמִינוֹן" כאשר אמרנו כבר, ויקרא את ספרו זה הכולל הגדול יוסיפון על־שמו בקטן וענוה והסרת גדולה.

ואני יהודה המכונה ליאון בן הרב משה המכונה משׁקוני, ישא ברכה מאת יי וצדקה מאלֹהֵי ישעו, ברצות יי אלֹהֵי ישראל להשימני מהגולים מעיר אל עיר ומממלכה אל ממלכה – וחסדו ורחמיו לא עזבוני מעודי ועד היום הזה, אבל אל כל אשר היה שם רוחי ללכת, כהליכות עולם בתהלוכה מול תהלוכה, שם צוה יי את הברכה. הנה מאז התהלכתי באשר התהלכתי, ואחרי החכמים המורים בצדקה – באשר מצאתים – בכחי רדפתי, ומים על ידיהם יצקתי, ולבבי – להבין את דבריהם כיכלתי הכינותי, ומאהליהם לא משתי, ומכל מלמדי השכלתי, ומכֻלם – כקטן כגדול מבין עם תלמיד – למדתי, ולפי אשר יגעתי מצאתי. ואחרי זה, נתתי כל לִבי לדרוש ולתור ולחקור אחרי סִפרי החכמים אשר יצא להם שם בחכמה, להשביע את נפש השוקקה מדבריהם בטרם תדבקני הרעה וָמַתִּי. ולא שקטתי ולא נחתי, עד אשר מהם בעניי כיכלתי בדמים יקרים קניתי והכתבתי, ומהם – בדמי לבבי, ברצון נפשי – כתבתי.

ויהי כי הקרה יי אלֹהַי לפני את שפע השפעתו ועזרני, וימים רבים היו כן – וקניתי לי ספרים רבים בכל חכמה, ומהם כפי היכולת וההזדמן, ולא כפי רצוני ובחירתי, לי כנסתי, ובעמרי בעלי אסופות לקטתי, וכל אשר שאלו עינֵי שכלי לא אצלתי. ממכון שבתו השגיח עוד אלֹהַי אלַי, כי רצה להחכים את נפשי – כידו הטובה עלי, ויאור לי באורו, כי הטיב בחסדו עמדי ועשה כרצונו, והגדיל וַיֵּט אלַי חסד, ויכונן לחקור נפשי. והנה הספר הזה הוכן לי בהכנת טוב ההזדמן, ואקראה בו, ויהיו דבריו לפי כדבש למתוק, ולא החדלתי את מתקו. כי המתקתי סודות דבריו לשכלי ולכתבם על לִבי, ועל ידי החזקתי את מכתבו (כ)[ב]חזקת היד ואכתבהו לי בידי בידי שלי, בעצמי. ואם  הגם שספרים רבים כתובים לחיי נפשי על ידי כותבים, ומכתבים רבים על כל חכמה וחכמה כתב: 'והכתיב וכתב יהודה אבן משקוני', וכרת בם ברית בהתבוננות לעיני חתם בהם כאמור כשראיתי, ויהי אמונה כך באופן קבוע/הסופר נאמן במלאכתו בסִפרי הסתר והסוד, ובסִפרי הגלוי ובסִפרי המקנה לתורה ולחכמה; למען יהיה דברו ישר לכל מעשהו באמונה, לחזק את ב(ר)[ד]ק סרעפי ורעיוני, הנה זה הספר הסודיי – לנפשו יכתוב ידו ליי.

והספר הזה נכבד מאֹד ותועלותיו רבות ורבות נראה שצ"ל וברות, וסודותיו לא ידעתי ספורות:

  • ודי בתועלת אחת מתועלותיו – כי יתעוררו הנפשות המַשְׂכֵּלות בַּכּלל להתבונן במקרה הנהגות ממלכות העולם הזה השפל, אשר המה מדור לדור מומרים והכל ממירים, אלה חולפים ועוברים, ואלה באים ומעבירים, במפקד משפט אלהי כל אשר זה ישפיל וזה ירים.
  • ותועלת שנית מתועלותיו – כי באמצעות קריאת סִפוריו יתגלגלו למשכילים רמזים נסתרים נחבאים בקצוי הארצות, והימים והמדברות, וְיתנו אל לבם בגללם להבין ולהורות, ולהיות להם עסק בנסתרות.
  • ותועלת שלישית מתועלותיו – לנפשותינו היהודיות – כי נקרא בו סִפורי מעשי אבותינו, אשר בעונותיהם חרבה עירנו, ושמם מקדשנו, ונוטל כבוד מבית חיינו. והם אכלו הבסר ושנינו קהות, וחשכו לבותינו בגלותנו זו על ככה ועינינו על זה כהות, ואנחנו נהלך עתה באפלות עקב אשר הלכנו אז בגבוהות.
  • ותועלת רביעית מתועלותיו – מיוחדת לנו גם־כן – כי בראותנו אשר עונות אבותינו סבבו אז את גלותנו, נבין ונדע היום כי עונותינו ירחיקו את גאולתנו ואת קץ פדותנו, ונטיב את דרכינו לשוב אל יי לעבדו באמת ובתמים למען ישיב את שבותינו.

הנה אלה ארבע תועלות גדולות מתועלות הספר, הודעתין לך כי הן־הן הנודעות מתועלותיו ראשונה והגלויות. ואמנם התועלות האחרות – אשר יעלו ביד שׂכל כל מעיין בספר כי יהיה עויין מְעיין בו בעיון השכל והבינה, כי יהיה כורת עם דעתו במה שיבין מהם אמנה – הנה הם נסתרות ונעלמות ובלתי מובנות, כי־אם למתי מעט מהמתבוננים בסִפרי החכמים בלתי שטנה.

וכראותי – אני יהודה אבן משקוני – את יקרת הספר הזה ומעלתו, ואת יקר תפארת גדלתו, הואלתי להמציאו לי, ויעזרני העוזר האמִתי על ככה ואעשה זה. ואמנם מצאתי על תכונות שונות: כי מצאתיו ארוך כזה, מלבד שהיו חסרים ממנו סִפורים רבים סודיים, אשר המה העיקר והיסוד בספר והם הסִפורים המלמדים להועיל; גם מצאתיו מקוצר, אשר קצרו והעלים רֹב סִפוריו החכם רבי אברהם בן דוד הלוי הידוע, בן אל צדיק מגדולי חכמי גרנטה גרנדה; גם מצאתיו עוד מקוצר על דרך אחרת, קרובה לדרך רבי אברהם בן אל צדיק הנזכר, בהעלמת סִפורים רבים; גם־כן קצרו החכם הגדול רבי שמואל הנגיד מגדולי מדינת קורטובה קורדובה; ואמנם עזרני השם ואמצאה את הספר כֻּלו בלשון החכם הכהן יוסף בן גוריון הכהן, מחברו, ולא חסר ממנו סִפור אחד מכל הסִפורים אשר כתב בו כאשר אודיע עוד, ואז שמחתי מאֹד בו כמוצא שלום רב.

ואמצאה את הספר, והנה חִלקו מחברו לשש מחלוקות, קרא לכל אחד מהם 'ספר', כאשר הודיע הוא כדבריו בחלק הראשון ממנו והוא הספר הראשון (פרק ח, אך שמא זו תוספת מאוחרת, כדלהלן). אמרתי אני עם לבבי – מה יש לעשות עוד בזה הספר, כי־אם להוציא במספר צבא הסִפורים הנמצאים בכל ספר וספר מהספרים הפרטיים, שהם חלקי הספר הכולל הגדול – הנקרא בעברי יוסיפון וביוָני יוסיפוס וברומי גושׂיפושׂ. ולכֻלם בשם אקרא להאותות סימני העיון – כי ארצה לעיין בספר בנקלה, ולא יטריחני טֹרח החיפוש כי יעלם ממני מקום איזה סִפור אשר ארצה לעיין בו לפי שעה. ואז מִדי עברי בחלקי הספר – הוצאתי את צבא סִפוריו ולכֻלם בשם קראתי, ובזה את דעתי הנחתי.

אמנם דע, כי רבים יתמהו על הספר הזה, אשר סָפרתי בו את ספורי הספר הכולל בכלל ואת סִפוריו הפרטיים בפרט, כי ימצאו אשר אספור ספורי גִליון אחד מגִליוני הספר במספרים – יותר מאחד, וספורי גִליונים – רבים (מ)ספוריו מגִליוניו במספר. ואולי הם יחשבו כי זה היה ממני בבלתי כוונה וכאשר הזדמן, ולא כן הדבר, ואמנם כי יתבוננו בסבות תכליות המספר והמפקד לספורי גִליוני הספר – הנה אז יגלה יי את מסך יהודה מעיני שִׂכלם וירדו לסוף דעתי על־אודות הספר אשר ספרתי בספורי הספר בכלליו ופרטיו.

ומעתה אין לדבר עוד. רק אומַר, כי החובה מוטלת עלי לנצור בלִבי את ספורי – את החתום ואת הגלוי מהספר – לתורה ולתעודה, ולהתפלל אל יי לסמכני ברוחו הנדיבה בכל מושכל ותהי לי היא לעדה, להשכיל את נשמתי היחידה, ולהחיותני עד יראו עינַי בשוב יי את שבות ישראל בירושלם וביהודה, ויהודה יהוֹדֶה ל יודה בתפִלה אז להלל ותודה.

על תולדות הספר והנוסח[עריכה]

ואמנם טרם פקדי את פקודי סִפורי הספר, אוסיף עוד להרחיב הביאור בהקדמה הזאת ובהודעת ענייני הספר ואודותיו, והיא אצלי הקדמה מועילה מאד בהודעתם. ואומר:

הנה הספר הזה, כמו שאמרנו כבר, הוא הספר הגדול אשר חִברו יוסף הכהן בן גוריון הכהן מנוחתו כבוד. וילקט יוסף את סִפורי הספר הזה מסִפרי הסופרים הראשונים והנאמנים לו, הן שהיו ישראלים או סופרים אחרים מספרי יתר העמים. גם סִפר בו את כל התלאות אשר קרו לישראל בימים אשר עברו לפניו – מחרבן המקדש הראשון ועדיו. גם ספר בו כל התלאות אשר קרו לישראל בימיו בחרבן המקדש השני, אשר ראו אותו עיניו בנוי והרוס. ויקרא יוסף את שם הספר הזה יוסיפון, על־שמו אשר היה יוספון כי העלוהו במעלה להקרא ככה. ויהי שם יוסף יוספון מיום הִמשחו למשוח מלחמה על עם יי, ככתוב בחלק הששי מזה הספר הנקרא מלחמות יי בפרק ה־153 מפרקיו (פרק סה, אך ייתכן שזו תוספת מאוחרת), ולשם ענוה וקטן מעלה קרא יוסף הכהן את שמו יוסיפון כאשר הודענו כבר.

והנה הספר הזה הִנו נמצא גם־כן אצל היוָנים מועתק מעברי ליוָני, ויקראוהו יוסֵיפוּס, העתיקו אליהם סתרכון צ"ל סתרבון הסופר. גם הוא נמצא אצל הרומיים ואצל כל הנמשכים אחר דתם נוצרים מועתק עוד מעברי לרומי, ויקראוהו הם גם־כן בלשונם – גיושׂיפושׂ. ואמנם יוסף הכהן בן גוריון הכהן הנקרא עוד יוסִיפון ויוסֵפון הנה הוא חִברו בלשון הקודש. גם חִבר עוד ספר אחר יותר גדול מזה לרומיים בלשונם ובכתבם בסִפורי מלכיהם ובקורותיהם ובסִפורי המציאות, לפי מה ששמע או ראה. והוא הספר הגדול הנמצא אתם עד היום הזה, וגם שם הספר ההוא גושׂיפושׂ.

ואולם יש הבדל אצלם בין שני ספרים האלה, ואם שניהם נקראים אתם בשם אחד. וזה, כי ספרנו זה – אשר הוא מועתק אליהם מעברי לרומי על ידי גריגורי ההגמון, אשר היה ההגמון הגדול מכל הגמוני הרומיים אפיפיור בימי שׂבסטיאן הקֵסר לא ידעתי מיהו, ומאז ועד היום עברו כמו שבע מאות ושמֹנים שנה ועוד – נקרא גושׂיפושׂ מינור, ואמנם הספר אשר חִבר להם יוסף הכהן בן גוריון הכהן בלשון רומי – ויקראהו גושׂיפושׂ מאגור.

עוד דע, כי גריגורי זה, ונקרא עוד גריגוריאושׂ, היה חכם גדול ופילוסוף שלם וחושק להשקיף בספרי היהודים, והיה אוהב לישראל הרבה, ועשה להם תשועות גדולות (ו)בימיו, לפי מה שנמצא כתוב בסִפורי סִפרי הגמוני הרומיים הנקראים קנוניקאשׂ.

אמר המגיה: אחר מחילת כבוד תורתו, הנה כיום נודע שכתב יוסף בן מתתיהו 'קדמוניות היהודים' ו'מלחמת היהודים' במקורם יוונית, אך לא נודע מי המתרגמם והמקצרם ל'גוסיפוס' הלטיני, אף לא נודע מי כתב – ברבות הימים – ספר 'יוסיפון' העברי. גם לא הבנתי מהו 'גושׂיפושׂ מאגור': אם כוונתו לתרגום הלטיני המלא לכתבים האמורים – הנה כיום נודע שתרגמם טיראניוס רופיניוס (ואולי גם הירונימוס); ואם כוונתו ל'קדמוניות רומא' – נודע שכתבו דיוניסיוס מהליקרנסוס. יצ"צ.

עוד דע, כי זה הספר, אשר שמו אצלנו יוסיפון, הוא הספר הראשון אשר נכתב לישראל אחרי הִכתב ספרי הנביאים והכתובים, והוא קדם להִכתב בישראל מכל ספרי המשנה והתלמוד הכתובים אִתנו. גם הוא קדם להִכתב בישראל לכל הספרים אשר חברו אבותינו ז"ל לבאר בהם התורה והנביאים והכתובים על דרך המדרש.

עוד דע, כי הספר הזה, ואם מצאנוהו במקומות רבים בלתי חלוקה, הִנה הגיע לידינו עוד נחלק לשִשה חלקים ונקרא כל חלק מהם 'ספר' על־פי יוסף הכהן בן גוריון הכהן, כאשר הודיע הוא בספר הראשון מסִפרי הספר הפרטיים, בקש ונמצא. ואנחנו, למה שראינו דבריו בספר הראשון מעידים על חלוקת הספר הכולל לספרים פרטיים, הנה אף־על־פי שמצאנו הספר במקומות רבים מתדבק וכולל כֻלו לספר אחד, ובלתי נחלק לחלקים ולא לספרים פרטיים – סמכנו על אמִתת הספר אשר מצאנוהו נחלק ומפורד לספרים פרטיים, וכתבנו לנו הספר נחלק ומפורד לספרים פרטיים כאשר תראה. מצורף לזה כי מצאנו עדות יוסף הכהן בן גוריון הכהן בספר הראשון בפרק 57 ממנו עדות נאמנה על ככה (פרק ח, אך כפי שכתב הרב בסמוך, ערבך ערבא צריך – שמא זו תוספת מאוחרת). ואם העדות הזאת אשר מצאנו העתקנו לנו את הספר לא מצאנו בנוסח־אות ספרים רבים אחרים, אשר ראינו במקומות מתחלפים – הנה אנחנו סמכנו על הספר אשר ממנו כתבנו לנו את הספר ולא שִׁוִינו שאר הספרים ההיו לפנינו לדבר, כי רבים היו חסרים ונגרע מהם מיטב ספורי הספר.

ודע עוד, כי אנחנו כאשר כתבנו לנו את הספר הזה היו לפנינו אז ארבעה ספרים, וכֻלם היו חסרים מהם סִפורים רבים מסִפורי הספר, וגם הספר אשר עליו סמכנו יותר מכל הספרים שראינו – הנה גם הוא היו חסרים ממנו ספורים רבים אשר השמיטם הכותב הראשון לספר החסר בהשמטה מסובכת בהעדר ההתבוננות. ואמנם הואיל יי לעשות עמנו חסד ולהמציא לנו את הספר שלם. ולא הסכימו הספרים אשר היו אִתנו בחִסרון: ואמנם, מה שהיה חסר מהאחד מהם מהספורים היה נמצא באחר, ומה שהיה בזה אין בזה, ומה שאין בזה יש בזה. עם היות כי היה אִתנו ספר אחר חמישי אשר עליו סמכנו לכתוב לנו את הספר, ועל־פי סדרו כתבנוהו לנו, ואף אם גם הוא היו ספורים רבים חסרים ממנו והיו נמצאים בספרים האחרים אשר אִתנו – הנה הוא היה יותר שלם מכולם ועל־פיו כתבנו לנו את הספר.

ועתה – אחרי אשר הקדמנו את ההקדמה הזאת טרם החלנו לכתוב לנו את הספר, ובראשיתה הצעה הצענוה לענג את נפשנו בה על רֹב שלום ושלמות בסודות דברי הספר ותועלותיו, והודענו אשר רמזים רבים נפלאים הם נסתרים במליצותיו, ופריו הוא קֹדש הלולים ליי והוא כמוס עם הספר חתום באוצרותיו, ובסופה הישרה בהרחבת ביאור בהודעת ענייני הספר ואודותיו, כי נראה בעינינו אשר היה לנו בה תועלת והתנצלות – בעיני כל רואה הספרים החסרים כאשר יזדמן להם בטוב ההזדמן ויראו את ספרנו זה אשר כתבנוהו לנו שלם, כיכולתנו וכהשג חזקת ידנו; נשלמה את נִדרֵנו אשר נָדרְנו בהקדמתנו מראש – כי נוציא לאור נכתוב כתוכן עניינים מספר צבא הספורים הנמצאים בכל ספר וספר מהספרים, אשר יכללם כֻלם הספר הגדול הנקרא בשם יוסיפון, ונקרא להם שמות נפרט את תכנם על־פי דברי הספר. ואחרי־כן נחל לכתוב את הספר כרצון מחברו במחלקותיו בשלמות ובאמונה עד תֻמו, ולא ככותבים אשר כתבוהו – אם להם אם לזולתם – בשגגות וחסרונות וישנו את טעמו, ונברך את יי על ככה ונודה לשמו.