טור ברקת/תרמ
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תר"מ - מי הם הפטורים מישיבת הסוכה - ובו י' סעיפים
- (א) נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה. טומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק. וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב.
- (ב) קטן שאינו צריך לאמו, שהוא כבן חמש כבן שש, חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצות.
- (ג) חולים ומשמשיהן פטורים מן הסוכה. ולא חולה שיש בו סכנה אלא אפילו חש בראשו חש בעיניו. ויש מי שאומר שאין המשמשים פטורים אלא בשעה שהחולה צריך להם.
- (ד) מצטער פטור מן הסוכה, הוא ולא משמשיו. איזהו מצטער? זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהם, או מפני הריח. ודווקא שבא לו הצער במקרה, אחר שעשה שם הסוכה. אבל אין לו לעשות סוכתו לכתחלה במקום הריח או הרוח ולומר מצטער אני.
- (ה) אבל חייב בסוכה.
- (ו) חתן ושושבינים וכל בני החופה פטורים מן הסוכה כל שבעת ימי המשתה.
- (ז) שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה בין ביום בין בלילה.
- (ח) הולכי דרכים ביום - פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה. הולכי דרכים בלילה - פטורים בלילה וחייבים ביום.
- (ט) שומרי העיר ביום, פטורים ביום וחייבים בלילה. שומרי העיר בלילה, פטורים בלילה וחייבים ביום.
- (י) שומרי גנות ופרדסים פטורים בין ביום ובין בלילה, שאם יעשה השומר סוכה ידע הגנב שיש לשומר מקום קבוע ויבא ויגנוב ממקום אחר. לפיכך אם היה שומר כרי של תבואה שיכול לשמור כולו ממקום אחד - חייב לעשות סוכה במקום ששומר.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
מאחר שהנחתי למעלה כי כל מעשה האדם הוא להועיל לו לעצמו בתחילה כדי לזכות להתענג בגן עדן, ומה גם לזמן של התחיה, וביותר לזכות לחיי העולם הבא שנאמר "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו", כך אמרו חז"ל עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם 'קדוש' כדרך שאומרים לפני הקב"ה. ולכן צריך שיהיה אדם זה שלם בכל פרטיו.
ולכן יאמר:
"נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה", כלומר כי האדם אשר נמצא בו אחת מהנה אין בו שלימות. זה יצא ראשונה: "נשים" - הוא מ"ש בזוהר פרשת משפטים ופרשת תזריע ובתיקונים היות כמה אנשים באים מסטרא דנוקבא. ולכן "נָשְׁתָה גְבוּרָתָם הָיוּ לְנָשִׁים" (ירמיהו נא, ל). ומה גם כי כל העולמות מסטרא דילה. והנה מבואר מדברי המאמר כי אדם זה ראוי להקרא 'אשה' מפני כי כל אורחיו לאו אינון אלא בנוקבא כאמור. לכן הוא "פטור מן הסוכה" לפי כי אין זה שלם לפני הקב"ה כדי לזכות לעשות לו סוכה.
וכן נמי "עבדים" - הוא מסוג הבלתי שלמים. ראשונה מפני כי לא נודע באמיתות מהות אדם זה כי איפשר שהוא מכלל ההוא 'עבד רע' כדאיתא בזוהר פרשת תצא דף רע"ח (ח"ג רעח, א) וזה לשונו: "סמאל אל אחר עבד הוה ליה לקוב"ה בתר דעבידו גרמייהו אלוהות עתיד קוב"ה לאעברא לון מעלמא ולממחי לון וכו'". נמצא למדנו מזה הספק אשר ימצא בזה אל האדם. וגם שיהיה מכלל 'עבד טוב' אין זה בכל השלימות.
וכן נמי "קטנים" הוא חלק הבלתי שלם דהא קטן לאו בן דעת הוא. ואיתא בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ה (ח"ב קפה, א) וזה לשונו: "כי כל הנפש אשר לא תעונה - והאי יומא נטיל לכל נפשאן והוו ברשותיה. ואי לא קיימ' ברזא דשבעין לית רשו לנפשאן דקיומה דנפשאן ברזא דשבעין כמה דאת אמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ואי תימא לנפשאן דרביי דלא אשלימו לשבעין שנין לא שלטא בהו - ודאי שלטא בהו. אבל לא בשלימו כמאן דזכי יומין סגיאין לפקודי אורייתא וכו'". והנה מבואר מדברי המאמר כי הקטן הוא מחוסר מן השלימות.
ולכן האדם הנמצא בו חלק אחד מאחת מאלה פטור מן הסוכה.
והנה להיות כי נמצא ג' בחינות האדם הפך מאלו - לכן "פטורים מן הסוכה". זה יצא ראשונה, לענין "נשים" מצינו כינוי זה לטובה - הלא המה דברי חז"ל במדרש "למה נמשלו הנביאים לנשים? מה אשה זו אינה מתביישת לתבוע צורכי ביתה מבעלה כך הנביאים אינם מתביישים לתבוע מהקב"ה צרכיהם של ישראל שנאמר אם לא תדעי לך היפה בנשים".
"ועבדים" נמי ימצא כינוי זה לטובה כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף קס"ה (ח"ג קסה, א) וזה לשונו: "בקדמיתא עבד לסדרא שבחא קמיה דמאריה ולזמרא קמיה ודא בתושבחן דקמיה צלותא ולבתר עבד ולבתר דצלי צלותא דעמידה איהו עבדא דסדר צלותא דמאריה ולבתר עבד לבתר דצלי כל צלותיה ואזל ליה. ועל דא תלת זמנין עבד גרמיה בצלותא דא עבד דכתיב הושע עבדך אתה אלהי שמח נפש עבדך תנה עזך לעבדך וכו'". והנה מבואר מדברי המאמר כמה שבח נמצא לאדם המשים עצמו לעבד. ואף על גב שיש להשיב כי נהי שהאדם ראוי לשים עצמו עבד, אמנם לא שיהיה עבד ממש בסוד הנשמה, מכל מקום יתבאר לקמן.
ולענין "הקטן" נמי ימצא שבח גדול לאדם המחשיב עצמו לקטן כמו שאמרו חז"ל אצל "והוא הצעיר" "ודוד הוא הקטן".
אמנם עדיין יובן הענין כי לפי שנמצא בכל חלק מאלו דבר והפכו - פעם לשבח ופעם לגנאי - ולכן יאמר כי ג' מינים הללו שהם "נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה" מפני כי נמצא באלו דבר והפכו. שאם לא היה הספק זה לא היה הדבר רשות, ולא יאמר[1] "פטורים" כי היה מן הראוי לומר "נשים ועבדים וקטנים אסורים לעשות סוכה" מפני שהם עושים בה פגם. וממה שאמר "פטורים" היינו לפי שנמצא דבר והפכו, לכן פטורים הם מן הדין כי אולי הם מחלק אותם הבלתי שלמים, ואם רצונם לעשות סוכה, הרשות בידם. דשמא הם מחלק המכונים לנשים ועבדים וקטנים לגודל השלימות והחשיבות הנמצא בהם כאמור.
"אבל טומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק". ושנים אלו הרמז שלהם הוא מה שאמרו חז"ל "כל מי שמעשיו סתומים ומעשה אבותיו סתומים בחזקת כשרות עד שיפרש לך הפסוק". וזה הענין הוא הרמז לטומטום, כלומר סגור, מעשיו סתומים. ולכן חייב בסוכה. אנדרוגינוס נמי הרמז שלו יהיה הנמצא בו דבר והפכו, מין זכר ומין נקבה. וזה יהיה דוגמא למה שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוה". ולכן נמי חייב בסוכה.
את כל אלה חייבים לתקן סוכה לעצמו להיות מגינה עליו בכל זמן כאמור. ולכן מספק חייבים.
וכן "מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב" - הוא מה שאמרו חז"ל כל זמן שהאדם בחיים יש לו שני אדונים. עשה רצון יוצרו מכעיס את יצרו. עשה רצון יצרו - מכעיס את יוצרו. מת - יצא לחירות שנאמר "ועבד חפשי מאדוניו". ולכן מפני כי צריך לעשות רצון יוצרו חייב בסוכה.
"קטן שאינו צריך לאמו וכו'" - גם דין זה הוא מתבאר על דרך הראשון. כי יש בזה דבר והפכו. יש כינוי זה לרעה - הוא מה שאמרו חז"ל שלשה הם מכלה עולם, אחת מהנה "קטן שלא כלו לו חדשיו". אמנם ימצא גם כן קטן שהוא מקטין עסקיו והיינו "שאינו צריך לאמו", שמלמד אותו דרכי המוסר משום "אל תטוש תורת אמך". יען כי הוא "כבן חמש כבן שש" - הוא הדבר שביארתי בהלכות פסח באיסור החמץ "שעה חמישית אסור באכילה ושעה ששית אסור בהנאה" (טור ברקת תמג), כי בא הרמז בזה למה שאמר הכתוב "וזכור את בוראך בימי בחורותיך" - מיעוט רבים שנים הם. אחד הוא בזמן שהוא בן י"ג שנה ויום אחד, שמעתה נתחייב בבית דין של מטה בעשותו אחת מכל מצות ה' אשר לא תיעשנה ואשם. ועוד יזכור יום שנכנס לעשרים שנה אשר נתחייב בבית דין של מעלה, יזכרו וישובו אל ה'.
וביען שאמר "בימי בחורותיך" - היינו ימים דמשמע סברת ר' אלעזר שאמר "שוב יום אחד לפני מיתתך" - לכן חזר ואמר "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", ולא ימים, לפי כי האדם ימיו כצל עובר. אבל יעשה תשובה בכל עת יהיו בגדיך לבנים מן העון כי תחשוב "ושמן על ראשך אל יחסר" - שמא נפל כתם ונתלכלכו באיזה חטא בשגגה ואשם יען כי לא ידע האדם את עתו. וכן אמר דוד המלך ע"ה "בטחו בו בכל עת". והיינו שתי שעות שנאסר החמץ. שעה אחת נאסר באכילה כנגד אשר נתחייב בבית דין למטה. ושעה אחת כנגד מה שמתחייב בבית דין של מעלה.
והיינו נמי מ"ש "כבן חמש כבן שש"[2], כי יהיה הרמז לשתי שעות הנזכר. כי צריך החי להעיר את לבו לשוב בתשובה ואם לאו יחשוב הענין לשני ימים הנזכר. ולפי כי עיקר איסור החמץ מן התורה הוא בין שש לשבע אלא חז"ל עשו שיהיה בין חמש לשש כדי שלא יכשל האדם באיסור של תורה ואל ישובו לכסלה, כאותן שלא עמדו בשלותן שש שעות (וירא העם כי בושש משה - באו שש) -- ולכן הם אמרו "בין חמש לשש".
וכן יהיה נמי הרמז בזה "בין חמש בין שש" להעיר לבו בתשובה. ואם באולי לא שת לבו גם לזאת יחשוב בזה כפי שניו בין חמשים או ששים שנה ויתקן מעשיו. את כל אלה יחשוב האדם כי לכן מתחייב בסוכה להעיר את רוחו כי הרצון לומר צא מדירת קבע של העולם הזה כי לא לעלם חוסן, אם יעלה לשמים שיאו, דוגמא של סכך הסוכה, סוף כי יצא לחוץ ושכן חררים במדבר תחת חרול יסופח. כל זה הוא "מדברי סופרים" לחשוב מחשבות כי כל מעשיו במספר "כדי לחנכו במצות".
"חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה" - לא חולי הגוף בלבד אלא חולי הנפש, בני מררי מחלי, שהוא דוגמא זה לזה, ומה גם כי זה תלוי בזה. לולי שחטא ונפשו לא מטוהרה לא היה חולה כמ"ש ר' חנינא ע"ה "אין ערוד ממית אלא החטא" הוא הגורם. כמאמר ר' אמי "אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עון". ולכן ידע נאמנה כי "חולים ומשמשיהן" הדבקים להם ועושים כמעשיהם, "פטורים מן הסוכה" כי אין להם סוכה להגן עליהן.
"ולא חולה שיש בו סכנה" כי לפי שכבד עליו עונו אין לו סוכה, דהא לאיש כזה נאבד ממנו אותו החלק הנמצא לו בגן עדן שהוא היה מוכן לו לעשות בו סוכה כמו שאמרו חז"ל "כל אחד יש לו חלק בגן עדן וחלק אחד בגהינם. זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם". ולכן כאשר אדם זה הוא 'חולה בסכנה' הוא מורה על סכנת הנפש נמי ולכן פטור מן הסוכה שנאמר "במות אדם רשע" אז תאבד תקוה של התשובה, ואבד חלקו שבגן עדן. ולכן פטור מן הסוכה כי לא נשאר לו חלק בגן עדן לעשות לו שם סוכה.
ולא זו בלבד אלא "אפילו חולה" של איזה עון "חש בראשו", שמורה על עון קלות ראש וקשיות עורף, "חש בעיניו" לפי שהיה גבה עינים "ועיני כסיל בקצה ארץ" לראות דברים מכוערים ומגונים. גם זה פטור מאותה סוכה מספר כי מי עלה שמים וירד לדעת מה נעשה בדינו אם אבד חלקו שבגן עדן או לאו, ולכן פטור מן הסוכה מספק זה, הוא ומשמשיו.
"ויש שאומרים שאין המשמשים פטורים אלא בשעה שהחולה צריך להם", כלומר בזמן שהולכים בדרכיו ועושים מעשיו. ומסתברא כי כן הוא. ולכן אם פורשים ממנו ממעשיו למה יהיו פטורים.
"מצטער פטור מן הסוכה" - גם ענין זה הוא אות לבני ישראל אשר בעונו מצטער מן הייסורין כמו שאמר הכתוב "אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים", הם הייסורין, כמה דאת אמר "יסר מעלי", וכמו שאמרו חז"ל אם רואה אדם ייסורין באים עליו יפשפש במעשיו. ולכן פטור מן הסוכה, "הוא ולא משמשיו" והדבקים לו לפי כי המצטער עדיין לא נודע עונו רק שידע נאמנה שהוא חטא על הנפש. ועדיין לא מצא העון. ולכן אין מקום לפטור הדבקים עמו, הם משמשיו, מן הסוכה.
"איזהו מצטער? זה שאינו יכול ליישן בסוכה" הרוחנית, "מפני הרוח" - עקב היתה רוח אחרת עמו. הוא מה שאמרו חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות". "או מפני הזבובים" - הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "זבובי מות" - זה יצר הרע שהוא עומד על שני מפתחי הלב ודומה כזבוב. ולכן זבובים אלו מצערים אותו. "או פרעושים" לפי שהוא מתגאה מדלג על דברי תורה, וחז"ל אמרו "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" - אלו זבובים ופרעושים. ולפי כי אדם זה מצטער מהם - זה יורה כי אין הקב"ה מתרצה בדרכי איש זה. "או מפני הריח" - כי ריח רע של עבירה עצום הוא.
"ודוקא שבא לו הצער במקרה", כי לא ידע בעצמו שחטא. ולכן יהיה מצטער עד שיפשפש וימצא ערות דבר. "אבל אין לו לעשות סוכתו לכתחילה במקום הריח" - אם כבר יוצא העון אין לו לעשות סוכתו על ריח רע זה. או שידע שהרוח של שטות עדיין מכשכש במעשיו - אין ראוי לו לעשות סוכה ולומר "מצטער אני", ועל ידי הצער הזה מתכפר לו. וראוי לעשות סוכה מצד מעשה המצות שעל ידם נעשה הסוכה הרוחנית הנ"ל(?). ומאחר שאמרו חכמים עליהם השלום "רקנין שבך מלאים מצות כרמון שנאמר כפלח הרמון רקתך", ועל הנחה זו נעשה סוכה הרוחנית - לא יעשה כן לכתחילה כי בזה ימצא כי יהיה עומד בעונו לרצונו, וקרוב הוא לאבד אותו חלק שיש לו בגן עדן מפני סברא(?) זו פוטר עצמו מן הסוכה הרוחנית ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו - גם זה הבל ורעה רבה.
"אבל חייב בסוכה" - אי בעית אימא לפי שהוא אבל כבר פגע בו העון ופרט חובו. ובלי ספק הסוכה שלו קיימת לכן הוא חייב בסוכה הגשמית לפי כי זה בזה תלוי. ואי בעית אימא מי שהוא אבל לב על מעשיו - גם זה הוא חייב בסוכה. דמאחר כי הרגיש בעצמו אשר חטא על הנפש - ולכן הוא עומד מתאבל על מעשיו לכן לא נאבד ממנו זה החלק שיש לו בגן עדן ויעש לו שם סוכה לישב בה. לכן גם בגשמי חייב לעשות סוכה להגן עליו ולהציל לו מרעתו כאמור.
"חתן ושושבינים וכו'" - אשר חז"ל הגידו ג' מוחלין להם עונותיהם חתן דכתיב "ויקח את מחלת", והלא 'בשמת' שמה? אלא שנמחלו עונותיו. וכן הוא אומר "למנצח על מחלת משכיל לדוד וכו'". ולכן מאחר כי ידענו נאמנה כי אין לו עון לפי שכבר מחל לו הקב"ה - לכן חייב בסוכה. ומה גם מי שהוא חתן בכח(?) דהיינו(?) שנשא אשה היינו בחינת נשמה כדאיתא פרשת משפטים דף צ"ד (ח"ב צד, א) וזה לשונו: "תא חזי כד אתייליד אדם יהבין ליה נפש מסטרא דבעירן. זכה יתיר - יהבין ליה רוח מסטרא דחיוון. זכה יתיר - יהבין ליה נשמתא מסטרא דכרסייא וכו'".
ולכן יאמר "חתן", היינו מי שקנה נשמה מחדש, "והשושבינים" הדבקים עמו שלומדים ממעשיו הטובים שגרמו לו כך, "וכל בני החופה" אנשי שם, "פטורים מן הסוכה כל שבעת הימים" דוקא.
ועוד ירצה חתן זה כי כאשר נאסף הצדיק נקרא 'חתן' כדאיתא בזוהר בהלולא דר' שמעון. ולכן יאמר כי "חתן" זה, "השושבינים" - הם המשרתים אותו, "וכל בני החופה" המלוים אותו מנשמות הצדיקים, "פטורים מן הסוכה כל שבעת הימים" של האבל שלו. ולפי כי לחופה ושמחה נחשב להם כי אז ילכו מחיל אל חיל להשמיע תלמודו כמו שאמרו חז"ל צדיקים אין להם מנוחה בעולם הבא אלא הולכים מבית המדרש לבית המדרש ללמוד תורה - ולכן הם פטורים מן הסוכה דקים ליה בדרבא מיניה.
"שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה" - הנה אלו השלוחים הם בסוד 'פועל צדק' כדאיתא פרשת אמור "מאי פועל צדק? אלין דאלבישו למטרוניתא לבושהא ואעטרו לה עטרהא ושוו תיקונהא כל חד וחד פועל צדק". הלא המה "שלוחי מצוה" לתקן הכלה ולעשות אותה מצוה. כי אותיות מצ הכי חילוף אותיות יה כנודע. והרצון כדי לעשות אותה בסוד הויה שהוא השלימות שלה כדאיתא פרשת ויקהל דף רט"ו (ח"ב רטו, א) וזה לשונו: "אשתלמותא דסיהרא מאן איהו רזא דכולא דאקרי דמות ברזא דשמא עילאה ה' דהא בשמא דא לא קאים בר בזמנא דקיימא באשלמותא דהא כמה שמהן אינון דאחסינת וכו' וכד קיימא ברזא דאשלמותא ואשתלמית מכל סטרין - כדין אקרי הויה וכו'".
הנה הדבר מבואר מן המאמר כי השלימות של סיהרא קדישא מורה כאשר שם שלה הויה. ולכן הצדיקים הם "שלוחי מצוה" לתקן כלה זו עד מקום שנקרא הויה בסוד מצוה. ומה שמתחלפים שני אותיות י"ה[3] למ"ץ - היינו כדי להתעלם מסטרא אחרא שלא יבאו לראות כבלע את הקדש ויעכבו השמחה. וזה הוא על דרך מ"ש בזוהר פרשת תרומה בענין חילוף אותיות אחד למלת ועד, כדי שלא ידעו סטרא אחרא שהולכת הכלה להתייחד בבעלה ויעכבו השמחה.
ולכן נמי הכרוז אומר "צאינה וראינה בנות ציון" כמאן דנפיק למחמי ביקרא דמלכא בלבד, כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה ואתפרש מתמן וכדין עולמתהא מעלין אותה לחופה. כך עושים נמי שלוחים הללו. ולכן הם "פטורים מן הסוכה" שהרי הם מתעסקים בענין הייחוד וקים ליה בדרבא מניה.
"הולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה וכו'" - הנה בא הרמז בזה למי שהולך בדרך ישרה אך לא כל הימים, כי פעמים הוא הולך בדרך טובה שנאמר בה "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה", ופעמים אשר לא טוב עשה כמו שאמר הכתוב "העוזבים אורחות יושר ללכת בדרכי חשך". ולכן בא הדין בזה אם הוא מאותם שהולכים ועושים מעשיהם ביום הם "פטורים מן הסוכה ביום" - שהרי מאבד הוא מקום הסוכה שלו הרוחנית. אמנם "בלילה" שאינו עושה מעשה רע - "חייב בסוכה".
"ההולכי דרכים בלילה", אם הוא מחלק תושבי און ופועלי רע על משכבותם בלילה, "פטור מן הסוכה" שהרי על ידי מעשיו מאבד זכותו ומקלקל סוכתו הרוחנית. אמנם "ביום" שאינו חוטא, "חייב" הוא לעשות סוכה מצד מעשיו הטובים כאמור. והנה הוא הדבר אשר חז"ל הגידו "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוות".
"שומרי העיר וכו'" - הנה החלק של השלמים הם הנקראים "שומרי העיר" על דרך מה שאמר הכתוב "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים". וכענין ר' אמי ור' אסי דשלחו למתקן ארעא דישראל וכשנכנסו לעיר שאמרו להם "אייתו לן נטורי קרתא". ולכן בא הדין זה לשומרי העיר הגשמיים, אותם "השומרים ביום הם פטורים ביום" לפי כי כן נמי אותם נטורי קרתא הלומדים בתורה ביום הם מקיימים את העולם כמו ששנינו על ג' דברים העולם עומד על התורה וכו'. ולכן הם פטורים ביום מלעשות סוכה הרוחנית שהרי הוא עושה ומתקן כל העולם.
"ושומרי העיר בלילה פטורים בלילה וחייבים ביום". והדוגמא להם הם העוסקים בתורה בלילה. ולכן הם פטורים מן התורה בלילה לפי כי הם מקיימים העולם וממשיכים שפע וברכה בעולם כדאיתא בזוהר פרשת תולדות יצחק דף קל"ו (ח"א קלו, א) וזה לשונו: "פתח רבי יהודה ואמר הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' וכו' - האי קרא אוקמוה, אבל תא חזי הנה ברכו את ה' - ומאן אינון דיתחזון לברכא ליה לקוב"ה. כל עבדי ה' - בגין דכל בר נש בעלמא מיש' אע"ג דכולא אתחזון לברכא ליה לקוב"ה כרבתא דבגנייהו יתברכון עילאין ותתאין מאן היא? ההוא דברכין ליה עבדי ה' ולא כולהו. ומאן אינון דברכתהון ברכתא? העומדים בבית ה' בלילות. אלין דקיימי בפלגות ליליא ואתערו למקרי באורייתא - אלין קיימי בבית ה' בלילות דהא כדין קוב"ה אתי לאשתעשע עם צדיקיא בגנתא דעדן", עכ"ל לענייננו.
ולכן יאמר נא "השומרים בלילה", שהם חלק השלימים העוסקים בתורה בלילה, "פטורים מן הסוכה בלילה" שהרי אז הקב"ה הולך להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן כאמור.
"שומרי גנות ופרדסים" - הנה זה כינוי לעוסקים בסתרי התורה ודרך האמת שהקב"ה בא להשתעשע עמהם כדרך שמשתעשע בגן עדן עם הצדיקים כדאיתא בזוהר פרשת לך לך דף פ"ב (ח"א פב, א) וזה לשונו: "וכד אתפלג ליליא קוב"ה אתי לגנתא דעדן לאשתעשעא בצדיקיא. במאן? א"ר יוסי בכולהו, בין אינון דמדוריהון בההוא עלמא, בין אינון דמדוריהון בהאי עלמא. בכולהו אשתשע בהו קוב"ה בפלגות ליליא", עכ"ל.
הנה מבואר מדברי המאמר כי הקב"ה משתעשע עם הצדיקים אשר בארץ הנה בעולם הזה. וזה ימצא על ידי עסק התורה בלילה בסודות התורה. ולכן אמר "שומרי גנות ופרדסים", הם אלו העוסקים בסודות התורה כאמור, "פטורים מן הסוכה בין ביום בין בלילה". "שאם יעשה השומר סוכה וכו'" - כי הנה העוסק בתורה הוא נקרא "מחצדי חקלא" להיות כי הוא על ידי התורה שלומד כורת הקליפות ומכלה הקוצים מן הכרם העליון. וזה הענין הוא עושה בכל העולמות עד מקום שמעלה השכינה למעלה להתייחד עם דודה. "ואם שומר זה" הלומד בתורה הוא משתדל "לעשות סוכה" כי זה נעשה על ידי מעשי המצות כאמור למעלה, נמצא כי "הגנב" שהוא הקליפה, "יודע שיש לשומר זה" העוסק בתורה "מקום קבוע" שהוא בעולם האצילות מתקן הסוכה סוכת דוד. אז הוא בא יבא ויגנוב נפשות ממקום אחר מפני כי השומר הצדיק יש לו מקום קבוע על דרך מה שאמרו חז"ל "הקובע מקום לתפלתו".
"לפיכך אם היה שומר" זה הצדיק "כרי של תבואה", כי זה הוא מורה על כללות העולמות כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף קפ"ח (ח"ג קפח, א) וזה לשונו: "חטה ברתא דמתחטאה לקמיה אבוה ועביד לה רעותא וכו'. אמר ר' אלעזר ודאי חטה הכי קרינן לה, אבל חמינן בשבטין כולהו דלית בהו ח"ט. בה אית ח"ט וקרינן חטה? אמר ההוא ינוקא ודאי הכי הוא דהא ח"ט שרייא סמיך לה בהו בשבטין, לית בהו אתוון אלין דקא אתו מסטרא דקדושה אבל לגבה שרייא", עכ"ל לענייננו.
וכן איתא בזוהר פרשת משפטים דף ק"כ (ח"ב קכ, א) וזה לשונו: "ומסטרא דתבואות ה' מיני תבואה תבירין מכולהו דאינון חטה ושעורה וכסמת ושבולת שועל ושיפון וכו'". הנה מבואר מן המאמר היות התבואה מעורב בה קליפות ואפילו בדגן שמורה על עולם האצילות - הוא אמר שעדיין יש בה אותיות חט שהוא בחינת עץ מוץ ותבן שהם פטורים מן המעשר מפני כי אין בהם קדושה.
ולכן יאמר רק אם הוא שומר (אדם זה הלומד בתורה) מתעסק בכרי של תבואה, כלומר בדרך הפשט נמי ולהוציא לאור משפט, דהיינו שנעשה גם כן שומר בכל העולמות על ידי שמתעסק בענין הנוגע לכרי של תבואה לברר אותו בחזקת היד כאמור. אז יכול לשמור הכל מזה ומזה כאמור - "חייב לעשות סוכה במקום שהוא שומר" - מתקן אותה לו לעצמו כי הנה נתבאר למעלה כי כמה עולמות זוכה בהם האדם ומן הראוי הוא כי בכל מקום יהיה לו שם סוכה לאותו חלק שלו הנמצא באותו עולם; נפש או רוח או נשמה. ולכן מאחר שהוא מתקן בעולמות תבואה זו שהוא בכל העולמות - לכן בא החיוב שלו גם כן לעשות סוכה ולתקן עצמו סוכה, כלומר בכל מקום המכוון לו לשכון שם כדבר האמור.
פירוש שני[עריכה]
חשבתי דרכי ואשיבה ידי לפרש הדינים אלו בדרך ישר לא יכשלו, עוד בענין הנ"ל. וכך היה אומר:
"נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה" - לפי כי בחינות הללו פטורים מלתקן סוכת דוד הנופלת. כי הנה "נשים", הם מיעוט רבים שנים הם. וכפי הדרך הראשון שנתבאר לפי כי נמצא דבר והפכו בנשים ועבדים וקטנים - לכן הוא אמר שהם 'פטורים' ולא אמר "אין עושים" מפני כי נמצא באלו הכינויים צד אחד לטובה וצד אחד לרעה. ונבאר אחת לאחת.
זה יצא ראשונה, כינוי "נשים" ימצא בקליפה שנאמר "אשות הזימה" (יחזקאל כג, מד), ונאמר "אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך" (מ"א ג, טז), ונאמר "ונשים משלו בו" (ישעיהו ג, יב). ויש נמי לטובה כמו ששנינו "נשים העוסקות בבצק" כנזכר בהלכות פסח עיין שם. ונאמר "היפה בנשים".
ולכן צריכים למימר כי "נשים פטורים מן הסוכה" כדי שתדע ותשכל ממוצא דבר זה כי בנשים דקדושה מיירי. דאילו בנשים החיצוניות היה הדין כך "אסורות בסוכה". אבל מדקאמר "פטורות" - משמע שהרשות בידם לתקן אבל הם פטורות כי לא עליהם מוטל לעשות תיקון של סוכת דוד הנופלת, אותם המדות שלו העולמות הנקראים 'נשים', עלמא דנוקבא. אלא הבנין שלה הוא על ידי עלמא עילאה שנאמר "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה". והיינו עלמא דדכורא כדאיתא בזוהר פרשת ויחי "דאסתיימת כדכורא". ושם נאמר "ומחיזו דעלמא עילאה אתתקן עלמא תתאה".
וכן לענין העבדים. יש עבד רע, הוא ס"מ וסיעתו דמריד במאריה כדאיתא בזוהר פרשת תצא. ומטרוניתא אית לה עבדים ושפחות נכריות ואית לה עבדים ושפחות עבריות. אלו ואלו אין עיקר בנין סוכה זו על ידם. ואפילו עבד טוב מט"ט צריך לעשות מצות חליצה ואחר כך תעלה למעלה להבנות. ולכן פטור מן הסוכה כמעשה טבי עבד רבן גמליאל שהיה תלמיד חכם, ועם כל זה שהיה מסטרא דטוב בסוד הנער מטטרון - פטור מן הסוכה. והיה ישן תחת המטה לפי כי כן הנער העליון עבד טוב "ישן הוא תחת המטה" עליונה ששכב עליה יעקב.
וכן נמי הקטן פטור מן הסוכה - דהיינו כי יש קטן ורע כמו ששנינו ויש ה"נ נערי קטנים יצאו מן העיר מקטני אמנה, זעירי מהימנותא. אין אלו מכלל הבונים אלא המחריבים. אמנם יש קטן הוא מה שאמר הכתוב "ונער קטון נוהג בם", "ודוד הוא הקטון". עוד נשאר הקטן והקטון עמנו. וכל אלו "פטורים" מלבנות הסוכה כי אין בניין סוכת דוד אלא על ידי עלמא עילאה שנאמר (רות ג, יג) "אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפוץ לגאלך אז וגאלתיך אנכי" דיציאת מצרים כדאיתא בתיקונים. ולכן כל אלו הם "פטורים מן הסוכה".
"טומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק". ואף על גב כי במקום אחר נתבאר ענין טומטום ואנדרוגינוס באופן אחר שהרמז למקומות עליונים - כך הוא האמת. אמנם נימא ביה מלתא בדרך רמז דאיפשר ליישב ענין טומטום בזמן שתפאתר ישראל למעלה נעלם בסוד הבינה כדאיתא פרשת ויצא "ותצא לאה לקראתו - אימא נפקת לגבי ברא קדישא ואמרה אלי תבא - תחות גדפאי לרווא לך בתפנוקין עילאין וכו'". ולפי כי עדיין הוא סגור שם ולא נתגלה לחוץ יקרא טומטום. וכן לענין אנדרוגינוס יש לנו ללמוד ממה שאמרו חז"ל "אנדרוגינוס בראו לאדם הראשון". ולכן כל זמן שהוא בסוד בחינה אחת מאלו הוא פטור מן הסוכה ודאי פטור מלעשות התיקון שלה. ומכל שכן שהוא פטור מאכילה ושתיה שם ואינו ישן בתוכה.
"וכן נמי מי שחציו עבד וחציו בן חורין" שהוא בסוד מטטרו"ן, דפעמים הוא סוד 'עבד' ופעמים 'זקן ביתו' שיצא לחירות. גם כאשר הוא בסוד 'עבד' לא נודע צד עבדות שבו לפי שהוא בסוד מטה כדאיתא בזוהר פרשת משפטים ופרשת פנחס, דפעמים מטה כלפי חסד (הוא סוד בן חורין) ופעמים מטה כלפי דין והוא בסוד 'עבד' לפי שהוא נמשך כלפי עבד רע כאשר הוא בסוד המיעוט. ולכן פטור מן הסוכה.
אמנם הספק הוא שהנה בזמן שהזכר למעלה בסוד טומטום - הנה כל זאת העליה שעולה למעלה הוא כדי לתקן מדה האחרונה כדאיתא פרשת ויצא במאמר הנזכר "ותצא לאה לקראתו". ושם נאמר זה לשונו: "וירא יעקב - דא תפארת קדישא מההוא שדה דנקיט כל ברכאן דכתיב ביה אשר ברכו ה'. בערב - אמאי בערב? בזמנא דאתער יצחק אבוי לגבי האי שדה וכו'. כיון דאסתלק יעקב מתמן בערב שביק האי שדה ליצחק אבוי והוא סליק לגבי עילא. מה כתיב "ותצא לאה לקראתו", אימא עילאה לגבי ברא יחידא. ותאמר אלי תבא - תחות גדפאי לברכא לך ולרוואה לך בתפנוקין ועידונין עילאין. הא עדן רעוא וענוגא למיהב לך לגבי ההוא שדה עד לא יתוקד בתוקפא דיצחק וכו'".
הנה מבואר הדבר מן המאמר כי עיקר העליה אשר עלה ונתעלם שם תפארת ישראל ונעשה בסוד 'טומטום' הוא לתועלת של מדה האחרונה. אמנם להיות כי זה אינו בסוד 'בנין' רק סוד 'השפעה' שנותן לאותו שדה עד דלא יתוקד בנורא דיצחק סוד הגבורה -- ולכן חייב הטומטום הגשמי בסוכה מפני ספק זה והוא עודינו טומטום.
גם בהיותו מדת התפארת נכלל עם המלכות בסוד אנדרוגינוס הנה הוא משפיע בנקבה בלי ספק, שלכן נכללה עמו כדי להמלט מן הקליפות ולהיות יונקת ממנו. אמנם אין ענין זה נקרא 'בנין' ממש שהרי נאמר אחר כך "ויבן ה' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה". ולכן אנדרוגינוס הגשמי חייב בסוכה מספק זה.
וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין - אף על גב כי יש זמן שהוא פטור (מן הטעם הנזכר) - חייב בסוכה מן הטעם הנ"ל. מאמר הובא פרשת קרח "כמה דקדש עילאה אזמין לכל אינון כתרין קדישין כך קדש תתאה אזמינת לכל חילהא לעטרא לון". ובלי ספק כי זה שחציו עבד הוא מזומן גם כן לעלות למעלה לאעטרא ליה, ולכן חייב בסוכה שהרי הוא עולה לתוכה.
"קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן חמש כבן שש חייב". והסוד מפני כי חיוב הסוכה אינו אלא בת שבעה על שבעה, אמנם הרוצה עושה סוכה גדולה. אמנם החיוב הוא בסוכה קטנה כאשר ביארתי במשנת "ערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים נותנין לתוכה חמשה זרעונין". הם רמז לחמשה פעמים "אור" דמעשה בראשית הניתנים בה אף על גב שהיא קטנה. וכדאיתא פרשת בלק "ההוא גננא דזרע בה ה' פעמים אור הללו ועביד שורין שורין" - הוא סוד מה שאמר הכתוב "זכרתי לך חסד נעוריך" כדאיתא פרשת אמור מיוסד על עיקר זה.
וכן נמי בסוכה קטנה זו. דאף על גב שהחתן הוא קטן בסוד ה' או בסוד ו' שנים, מאחר "שאינו צריך לאמו חייב בסוכה מדברי סופרים" העליונים בסוד מ"ש בזוהר פרשת תרומה אית ספר וספר וסיפור. ולכן נאמר "השמים מספרים כבוד אל" כדאיתא בזוהר פרשת בראשית: "השמים מספרים - מנהרין מההוא ספר עלאה". ומ"ש "השמים" מתיישב עם דין זה, כלומר בזמן שהוא בן ה' שנים למקרא, והשמים עצמם הם שש כמו שאמרו חז"ל "ולא שבעה הם?" ומשני "הן דמלכא יתיב וכו'" לפי כי השביעי הוא חשבון בפני עצמו ואין זה עצמו ואין זה מקום ביאורו.
והרי על ידי שהוא בן חמש או שש - מספרים ומאיר ל"כבוד אל", היא הכלה הנקראת אל כדאיתא שם כי אז נקראת "כבוד" ונקראת "אל". ולכן "חייב בסוכה מדברי סופרים" העליונים שאומרים לו לתקן סוכה, סוכת דוד, אף על גב שהיא קטנה. "כי לחנכו במצות" שאחר כך הוא חייב בשאר כסות ועונה מן התורה.
"חולים ומשמשיהן פטורים מן הסוכה" - הנה בעבור הגלות הכלה הצדקת היא חולה כדאיתא בתיקונים. ומתכנסים כל הרופאים והם הצדיקים ועושים לה רפואות. ואינו מועיל לה שלכן מתרעם הכתוב ואומר "הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רופֵא אֵין שָׁם" (ירמיהו ח, כב). דמאחר כי אימא עילאה היא שאמרה "וגאלתיך אנכי" ביציאת מצרים הנאמר בה "וייצר ה' את האדם" - לא הועיל להציל אם רופא אין שם, צדיק כל רופא חכם. "מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי" - אותה בת היקרה שהיתה עמי תמיד ואין מועיל לה עד דאתא רעיא מהימנא וכו'. ולכן "הצדיק אבד ונהר יחרב ויבש" בבית ראשון ושני כנזכר בתיקונים. והוא חולה לפי שמסתלק ממנו אותם חמשים שערי בינה שהם כמנין חולה. ונפל למשכב שנאמר "איך נפלת משמים הליל בן שחר" (ישעיהו יד, יב).
ולכן בזמן שהם כן - פטורים ודאי מלעשות סוכה. וכן נמי בא בגשמי, כי "חולים ומשמשיהם", הם השושבינים, "פטורים מן הסוכה".
"ולא חולה שיש בו סכנה אלא אפילו חש בראשו חש בעיניו" - והוא סוד מ"ש בברכות כשישראל הם נכנסים לבתי כנסיות ואומרים "אמן יהא שמיה רבא מברך" מנענע הקב"ה ראשו ואומר "אשרי המלך שמקלסין אותו כך וכו'". כי לפי כאשר האדם מצטער מסיבת עונו מה הלשון אומרת: "קלני מראשי". וכאשר ישראל אומרים "יהא שמיה רבא מברך" חוזרת אותה עטרה שמסתלק בעון ישראל כשעונים אמן ואומרים יהא שמיע רבא שהוא גדול. דאילו מפני הגלות אין השם שלם שנאמר "כי יד על כס יה", וישראל מלבישים כביכול עטרה זו. כי מלת ישראל הוא נוטריקון לי ראש. ולכן "מנענע ראשו". ולכן "חש בראשו פטור מן הסוכה".
"חש בעיניו" נמי הוא מה ששנינו יוחנן כהן גדול בטל את המעוררין. מאי הוו? אמרי "עורה למה תישן ה'". אמר להם וכי יש לפניו שינה? אלא בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום לכן נאמר "עורה". ולכן נמי "חש בעיניו" ואפילו עינו אחת שהרי נאמר "עיני ה' אל צדיקים" ונאמר "הנה עין ה' אל יראיו" - כנראה כי מפני החרבן חש בעינו אחת מה שאמר הכתוב "תמיד עיני ה' אלהיך בה" כביכול אין בזה שלימות כבתחילה. וזה ימצא לפעמים.
והיינו מ"ש הרשב"י ע"ה בפסוק "ישר יחזו פנימו". ולכן "חש בעיניו פטור מן הסוכה" לפי שעין העליונה מנעה ההשגחה בסוד "המפיל חבלי שינה על עיני". לכן אז פטור מן הסוכה.
"ויש אומרים שאין המשמשים פטורים אלא בשעה שהחולה צריך להם".
"מצטער פטור מן הסוכה הוא ולא משמשיו. איזהו מצטער" - שהנה כל זמן של הגלות נקראת 'מצטער'. ולכן איזהו נקרא מצטער להיות פטור מן הסוכה "זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח" לפי כי יש זמן שמתעורר רוח רעה בעולם כדאיתא בזוהר פרשת וישב דף קצ"ב (ח"א קצב, א) בענין רוח שקר בזמן דשלטא בעלמא שנאמר "אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו". ומפני רוח זה ראוי האדם להחבא שנאמר "לך עמי בא בחדריך".
"או מפני הזבובים" שנאמר בהם "זבובי מות יבאיש". "והפרעושים וכיוצא בהם" מן הקליפות כאשר הם מתעוררים. "או מפני הריח" רע של הקליפה - צא תאמר לו. וכדאיתא בזוהר פרשת תצא "לילי' אשפה מטונפת דזרקין בה כלבים וחמורים מתים". "פטור מן הסוכה" שנאמר "מפני הרעה נאסף הצדיק" - היא אשה רעה שנאמר "ותתפשהו בבגדו". לכן נאסף ומסתלק למעלה - "וינס ויצא החוצה".
"ודוקא שבא לו הצער במקרה אחר שעשה שם הסוכה" מפני מעשה התחתונים נתעורר הקליפה. "אבל לעשות סוכתו לכתחילה במקום הריח" - שלא יאמר מה טוב להיות נבנית סוכת דוד אצל הקליפות כדי להתגבר עליהם ולהתיש כחן של ריח רע זה והדומה לו -- לא יעשה כך לפי כי אין כח בזמן הזה להתיש ולשבר כח הקליפה עד לעתיד. היינו מה שאמרו חז"ל: עתידים שרי יהודה ללמד תורה בבתי קרקיסאות של עכו"ם שנאמר "והסירותי דמיו מפיו והיה כאלוף ביהודה" (מאמר). וכדאיתא בילקוט עיין שם.
"אבל חייב בסוכה" - שהרי כל זמן הגלות נקראת 'אבל' - הוא דברי פי חכמים חן "עד מתי יהיה אבל זה באבלו?", והוא כינוי למעלה.
"חתן ושושבינים וכל בני החופה פטורים מן הסוכה כל שבעת ימי המעשה" - לפי כי החתן הוא בסוד צדיק עליון כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קמ"ה (ח"ב קמה, א) וזה לשונו: "ויהי שירו - דא שיר השירים. וכי חמשה ואלף הוא שיר השירים? ודאי הכי הוא. חמשה אינון תרעין ופתחין דמתפתחין במלכא דשלמא דיליה, ואינון חמש מאה שנין דאילנא דחיי. חמשין שנין דיובלא ואלף דא אילנא דחיי דנפיק מסטריה ואיהו ירית כל אינון חמשה למיתי לגבי כלה וכו'" (מאמר).
והנה מובן ממאמר זה כי הוא הצדיק עליון שורש מרדכי. והיינו מ"ש "דא הוא אילנא דחיי דנפיק מסטריה" כי זה הצדיק מתגלה עד תום אותם השערים חמשין שנין דיובלא. וכן נמי מוכח פרשת בראשית דף ט' (ח"א ט, א) וזה לשונו: "מקצה השמים מוצאו - ודאי מעלמא עילאה נפיק ואתיא דאיהו קצה השמים לעילא", עכ"ל.
ומפני כן "חתן זה פטור מן הסוכה" דקים ליה בדרבא מיניה שהרי הוא עולה לסוכה העליונה הגדולה. "הוא והשושבינים שלו וכל בני החופה" הם פטורים מן הסוכה התחתונה. הוא מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רנ"ד (ח"ג רנד, א) וזה לשונו: "כדין קוב"ה משיך משיכו דשבע דרגין לתתא בההוא דרגא דאתאח' בהו וכו'. ואי תימא והא שיתא אינון ולא יתיר? אלא כדין אימא יתבא על אפרוחין ואשתכח' רביע' עלייהו ואנן נטלין אינון שית בנין בהאי דרגא דלתתא ופרחין לה לקיימא דכתיב שלח תשלח את האם וכו'".
הנה מבואר מדברי זה המאמר כי בזמן המועד ישראל על ידי המעשים פרחין לה לאימא לעילא להתייחד עם בעלה. ולכן הצדיק עליון הוא יושב בסוכה זו העליונה מאחר שהאם למעלה. ולכן כולם פטורים מן הסוכה התחתונה כל שבעת ימי המשתה.
"שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה בין ביום ובין בלילה" - הנה שליח מצוה מצינו הוא אליעזר שהלך להביא את רבקה. ואיתא בזוהר פרשת וישב דף קפ"א (ח"א קפא, א) וזה לשונו: "פתח ואמר הנה ישכיל עבדי וכו' ירום מסטרא דנהורא עילאה על כל נהורין וכו'. ונשא - מסטרא דאברהם. וגבה - מסטרא דיצחק. מאד - מסטרא דיעקב וכו'. ויאמר אברהם אל עבדו - דא סיהרא כמה דאתמר מט"ט דאיהו עבד שליחא דמאריה זקן ביתו כמה דאת אמר נער הייתי גם זקנתי, המושל בכל אשר לו בגין דכל גוונין אתחזיין ביה ירוק וחוור וסומק וכו'. ויקח העבד עשרה גמלים - אלין אינון י' דרגין דהאי עבד שלטא עלייהו כגוונא דלעילא וכו'".
הנה הוא מבואר מזה ענין השליחות דהיינו להחזיר הנשמות לפגרים.
ועוד איתא בזוהר פרשת תצא דף רע"ח (ח"ג רעח, א) וזה לשונו: "פחת ר"מ וכו' מט"ט איהו שכיר מח"י עלמין לקבל' צלותא בגין דא ביומו תתן שכרו - דא צלותא דשחרית. ולא תבא עליו השמש - צלותא דמנחה וכו'". הנה מבואר מן המאמר איך מט"ט הוא שליח לקבל התפילות, והסיבה כדי לזווג אשה לבעלה כמשפט שלו.
ולכן יאמר נא כי "שלוחי מצוה", הם המשתדלים כל אחד מקצהו לתקן סוכת דוד הטפלה, הלא הוא מט"ט. ועוד יהיה הרמז לאינון עולמתאן דמטרוניתא כדאיתא פרשת תרומה דף קל"ח (ח"ב קלח, א) וזה לשונו: "בשעתא דאינון חיות נטלי כרסייא לארמא ליה לעילא אינון אמרי תושבחתא דא. ואי תימא אמאי כתיב הכא חדש והא תדיר קא אמרי תושבחתא דא? אלא ודאי חדש איהו וחדש לא אקרי אלא באחדותא דסיהרא", עכ"ל.
וכן איתא בענין "ויקח מאבני המקום".
נמצינו למדים כי כמה הם שלוחי מצוה, כלומר שלוחים שמשתדלים עם מדה זו לעשות אותה בסוד מצוה - היינו מץ וה כאמור לעיל. ואחר כך משתדלים לעשות עמה מצוה בסוד הייחוד עם בעלה.
אלו הם "פטורים מן הסוכה בין ביום בין בלילה" שהרי על משמרתם הם עומדים לתקן אשה זו ולעלותה אצל בעלה כדבר האמור.
"הולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה" - יש בחינות אורות המתפשטים ויורדים ממעלה למדה האחרונה כמו שאמר הכתוב "הנותן בים דרך". והנה אותם האורות העליונים הנמשכים למטה נקראו "הולכי דרכים" לפי שהם הולכים ומתפשטים לכמה אורחין ושבילין, והם סוד חמשים שערי בינה. ועליהם נאמר "והולכי על דרך שיחו" וחז"ל אמרו הולכי על דרך - אלו בעלי משנה. שיחו - אלו בעלי תלמוד שכל שיחתן דברי תורה. ומה מתקו דברי חז"ל בזה לפי כי אלו האורות הם הולכי על המדה הנקראת 'דרך', ובה סוד המשנה. ומשם נמשך אצל בעלי תלמוד.
ואמנם האורות הנמשכים מהולכי דרכים הללו הם בשני פנים. מהם בחינת 'יום' שהוא חסד, ומהם בחינת 'לילה' מדת הדין כמו שאמרו חז"ל. ולכן "ההולכים ביום פטורים מן הסוכה ביום" שהנה הם עושים פעולת' באמת. וכן נמי "הולכי דרכים בלילה", והם לצורך מדה הנקראת 'לילה'. "פטורים מן הסוכה בלילה" שהרי הם עושים התיקון הצריך להם ואין מחייבים אותם לעשות ב' דברים כאחד. ולכן פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום.
"שומרי גנות ופרדסים" - היינו מ"ש בזוהר פרשת בלק דף ר"א (ח"ג רא, א) וזה לשונו: "פתח ר' פנחס ואמר: מעין גנים וכו' - וכי לית מעין אלא ההוא מן גנים? והא כמה מעיינין טבין ויקירין אינון בעלמא וכו'. הכי אוקימנא כולא בכנסת ישראל קאמר. איהי מעין גנים. מאן גנים? ה' גנים אית ליה לקוב"ה דקא משתעשא בהו ומעיינא חדא עלוויהו דקא אשקי לון ורוי לון וכו'". ואיתא פרשת תרומה דף קס"ו (ח"ב קסו, א) וזה לשונו: "האי אור זרע ליה קוב"ה בגנתא דעדנוי ועבד ליה שורין שורין על ידא דהאי צדיק דאיהו גננא דגנתא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כמה גנות אית לית לקוב"ה ויש להם שומרים - ההוא גננא דגנתא. ויש שומרים אחרים - הם הנצחים - יכין ובועז. מפני כי הכלה צריכה שמירה כאשר נתבאר במקומו כאותם שהם צריכים שימור, אחת מהנה היא הכלה. ולכן בא הדין זה בגשמי: "שומרי גנות ופרדסים פטורים ביום ביום ובין בלילה שאם יעשה השומר סוכה", ויתקן אותה סוכת דוד הנופלת, "ידע הגנב" סמאל "שיש לשומר זה" הצדיק גננא דגנתא, "מקום קבוע" - בסוד "הקובע מקום לתפילתו". "ויבא ויגנוב ממקום אחר" השפע לאיש אחר ואדם בליעל איש און.
"לפיכך אם היה שומר כרי של תבואה שיכול לשמור כלו(?) משום דהוי יכול לשמור כולו ממקום אחר(?)[4]". ולכן "חייב לעשות סוכה" ולתקנה במקום ששומר' כדבר האמור.