טור אורח חיים נו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן נו | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

קדיש

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

יתגדל ויתקדש — הוסד על פי המקרא (יחזקאל לח, כג) "והתגדלתי והתקדשתי לעיני הגוים" האמור במלחמת גוג ומגוג. שאז יתגדל שמו של הקדוש ברוך הוא דכתיב (זכריה יד, ט) "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

שמיה רבא — יש מפרשים: שם י-ה רבא; שאנו מתפללין על שם יה שאינו שלם, שיתגדל ויתקדש ושיחזור להיות שלם. והיינו לעת הגאולה שינקום מעמלק, שנשבע שלא יהיה השם שלם עד שינקום ממנו דכתיב (שמות יז, טז) "כי יד על כס יה" שאין הכסא שלם, ואין השם שלם אלא לאחר שינקום ממנו. ואז יהיה השם שלם וגם הכסא דכתיב (תהלים ט, ז-ט) "האויב תמו חרבות לנצח" וכתיב "וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו" - הרי השם שלם והכסא שלם.

ומה שאנו אומרין הקדיש בלשון תרגוםא, יש אומרים מפני המלאכים, שלא יתקנאו בנו שאנו משבחים שבח נאה כזה. וגם שעל ידי זה הקב"ה נזכר לחורבן הבית וגלות ישראל, כדאיתא בפרק קמא דברכות: בשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבא, הקב"ה מנענע בראשו ואומר: אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, ומה לו לאב שככה מקלסין אותו בניו ורחקם מעל שלחנו, וכביכול שיש דאגה לפניו. ואם יבינו המלאכים זה, יקטרגו עלינו, על כן אומרים אותו בלשון שלא יבינו, שאינן מכירין ארמית.

ור"י פירש הטעם, לפי שהיו רגילין לומר אותו אחר הדרשה(א), כדאיתא בשלהי סוטה: אמאי קאי עלמא? אסידרא דקדושה ואיהא שמיה רבא דאגדתא, והיו שם עמי הארץ שאינן מכירין אלא ארמית שהוא לשונם, לכן נהגו לאומרו בלשון שהכל מבינין בו. ולפי פירוש זהב יהיה כפשוטו, "שמיה רבא" תרגום של "שמו הגדול". ועונין הצבור בכוונה שלימה: "אמן, יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", כדאיתא בפרק כל כתבי: העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעים לו גזר דינו של ע' שנה. פירוש "בכל כחו", בכל כוונתו. וגם בכאן מפרשים "שמיה רבא" על השם שיחזור שלם. אבל בכל הספרים גרסינן: "כל העונה אמן יהא שמו הגדול מבורך", וזה ראיה לפירוש ר"י שאינו אלא תרגום של "שמו הגדול". וחוזר גם ש"צ ואומר: "יהא שמיה רבא" וכו'(ד).

כתוב בסדור רב עמרם ז"ל: ואומר יתברך אמן ישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתקלס שמיה דקודשא בריך הוא ואמרו אמן לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן. ולא נהגו עתה לומר אמן אחר יתברך ולא אחר שמיה דקודשא בריך הוא. וכתב עוד: "ויתקלס" – יש נוהגין שלא לאומרו, ונותנין טעם לדבריהם, שחייב אדם לומר שבעה דברים בשבחו של הקב"ה כנגד שבעה רקיעים, וכיון שאמר יתברך ואלו הששה הרי שבעה. והאומרים "יתקלס" נותנין טעם לדבריהם, כיון שהפסיק באמן ד"יתברך", צריך שיהא שבעה אחר האמן. ונהגו עתה לומר "ויתהלל" במקום "ויתקלס".

ואני תמה על מנהג ספרד, שאומרים "למעלה מכל הברכות והשירות והתשבחות" וכו' בלשון הקדש, למה מפסיקין באמצע לומר בלשון הקדש. וגם רב עמרם כתבו בלשון תרגום. ותקנו לומר "ונחמתא" משום מאי דכתיבנא שהקב"ה מתאונן על גלותנו, על כן אנו מתפללין שיתנחם בקרוב וימהר לגאלנו. ועל כן נהגו לומר "זכור רחמיך וחסדיך" כשמתחיל שליח ציבור קדיש, על שם מדת רחמים שזוכר באותה שעה. ואומר גם פסוק "ועתה יגדל נא" וגו' שהוא לשון "יתגדל" שאומר ש"צ:

מניין הכריעות שבקדיש, כתב רב נחשון שהן ד' של חובה ואחת של רשות: "יתגדל ויתקדש" וכורע. "בעגלא ובזמן קריב... יהא שמיה רבא" וכורע. "יתברך... שמיה דקודשא בריך הוא" וכורע. "ויתעלה ויתפאר" וכורע. והם של חובה. "עושה שלום במרומיו" וכורע. והיא של רשות. והללו ה' כריעות כנגד ה' שמות שהם בפסוק "כי ממזרח שמש עד מבואו"ה. "עושה שלום במרומיו", על שם המלאכים שהם אש ומים, שהם שני הפכים ואין אחד מכבה חבירו.

בית יוסף[עריכה]

יתגדל ויתקדש הוסד על פי המקרא והתגדלתי והתקדשתי וכו', ור"י פירש הטעם לפי שהיו רגילין לומר אותו אחר הדרשה וכו' — כן כתבו התוספות בריש פרק קמא דברכות, על הא דבשעה שישראל עונין "אמן יהא שמיה רבא מברך" הקב"ה מנענע בראשו וכו':

ועונין הציבור בכוונה שלימה וכו', וגם בכאן מפרשים שמיה רבא על השם שיחזור שלם וכו' — בריש ברכות (שם) אהא דהקב"ה מנענע בראשו ואומר: "אוי לבנים" וכו', כתבו התוספות (שם): בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין "אמן יהא שמו הגדול מבורך". ”מכאן יש לסתור מה שפירש במחזור ויטרי: "יהא שמיה רבא", שזה תפילה שאנו מתפללים שימלא שמו, כדכתיב (שמות יז טז): "כי יד על כס יה", שלא יהא שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק, ופירושו כך: "יהא שם יה רבא מבורך", כלומר, שאנו מתפללים שיהא שמו גדול ושלם; ו"מבורך לעולם" הוה תפילה אחרת, כלומר, ומבורך לעולם הבא. וזה לא נראה, מדקאמר הכא: "יהא שמו הגדול מבורך", משמע דתפילה אחת היא, ואינו רוצה לומר שיהא גדול ושלם, אלא יהא שמו הגדול מבורך.“

וכתבו עוד: ”וגם מה שאומרים העולם: לכך אומרים קדיש בלשון ארמית, לפי שתפילה נאה ושבח גדול היא, על כן נתקן בלשון תרגום, שלא יבינו המלאכים (כדאיתא בשבת יב:) ויהיו מתקנאים בנו. וזה אינו נראה, שהרי כמה תפילות יפות שהם בלשון עברי. אלא נראה כדאמרינן בסוף סוטה: אין העולם מתקיים אלא אסידרא דקדושתא וא"יהא שמיה רבא" דבתר אגדתא, שהיו רגילין לומר קדיש אחר הדרשה, ושם היו עמי הארצות, ולא היו מבינים כלום לשון הקודש, לכך תקנוה בלשון תרגום, שהיו הכל מבינים“, עד כאן לשונו:

אהא דאמרינן שצריך לענות אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו, כתב ה"ר יונה בפרק מי שמתו: כלומר, בכל כח כוונתו. ומפני שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעוררת אלא על ידי הכח, אמר "בכל כחו", אבל אין צריך לתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם. וכן פירש רש"י בפרק כל כתבי (דף קיט:): ”בכל כחו. בכל כוונתו.“

והתוספות כתבו שם (ד"ה כל העונה): ר"י אומר, דיש בפסיקתא במעשה דרבי ישמעאל בן אלישע: כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים "אמן יהא שמיה רבא מברך" בקול רם, מבטלים גזרות קשות, עד כאן לשונו. נראה שצריך לענות בקול רם, והכי איתא בספר הזוהר. וגם כתוב שם טעם למה נתקן בלשון ארמי, וזה לשונו בפרשת תרומה (זהר חלק ב קכט ב): ”תא חזי, קדושתא דא לאו איהי כשאר קדושאן דאינון משלשין, אבל קדושה דא סליק בכל סטרין לעילא ותתא ובכל סטרי מהימנותא, ותבר מנעולין וגושפנקי דברזלא וקליפין בישין לאסתלקא יקרא דקב"ה על כלא. ואנן בעינן למימר ליה בלישנא דסטרא אחרא ולאתבא בחילא תקיף: "אמן יהא שמיה רבא מברך", בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא ואסתלק ביקריה יקרא דקב"ה על כולא. וכד אתבר בקדושתא דא חילא דסטרא אחרא, קב"ה אסתלק ביקריה ואדכר לבנוי ואדכר לשמיה, ובגין דקב"ה אסתלק ביקריה בקדושתא דא, איהו בעשרה, ובלישנא דא על כרחיה דסטרא אחרא אתכפייא ואתבר חיליה ואסתלק יקרא דקב"ה ותבר מנעולין וגושפנקין דשלשלאי תקיפין וקליפין בישין ואדכר קב"ה לשמיה ולבנוי. זכאין אינון עמא קדישא דקב"ה יהב לון אורייתא קדישא למזכי בה לעלמא דאתי.“ ומכאן יש להתבונן כמה יש לכוין בקדיש וכמה יש להשתדל לענות אותו(ב). והכי מוכח עוד שם בפרשה הנזכרת (זהר חלק ב קסו א), שכתב וזה לשונו: "ובגין דחמינא ליה יומא חד דדלג מאגרא חדא למשמע קדיש בהדי ציבורא, סליק ברעותי למיסב ליה ברתי. נפקו ציבורא מבי כנישתא ויהיבנא ליה ברתי, דאמינא בדלוגא דא למשמע קדיש, גברא רבא איהו באורייתא":


כתב הרמב"ם בסדר התפילות נוסח הקדיש: "יתגדל ויתקדש וכו', בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן, יהא שמיה רבא מברך" וכו'. בעת שיאמר שליח ציבור "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", כל העם עונין, "אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", וכשהוא אומר "יתברך", כל העם עונין אמן, וכשהוא אומר "בריך הוא", כל העם עונין אמן, וכשהוא אומר בסוף "ואמרו אמן", כל העם עונין אמן, עד כאן לשונו:

כתב ה"ר דוד אבודרהם: יש אנשים שעונין "אמן יהא שמיה רבא מברך" וכו' עד "ואמרו אמן". ואני קיבלתי מרבותינו שאין לענות אלא "אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" בלבד, וכן נראה מדברי רבינו סעדיה, וכן כתוב בשם הרא"ש. והטעם, כי יש עד "עלמיא" שבעה תיבות וכ"ח אותיות, ומלת "אמן" אינה מן המניין, כי הוא עונה על מה שאמר שליח ציבור: "יתגדל ויתקדש". ולפי זה צריך לומר "ולעלם עלמיא", כדי שיהיו כ"ח אותיות. ועוד, כי כן הוא לשון הפסוק: "ויחסנון מלכותא עד עלמא ועד עלם עלמיא" (דניאל ז יח). וגם הכלבו כתב גם כן שיהיו כ"ח אותיות, ושעל זה אמרו: "כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו", ולפיכך צריך ליזהר שלא לומר "ולעלמי עלמיא", כי יהא בו כ"ט, אלא "ועלמי עלמיא", עד כאן לשונו. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב כתב שיאמר "לעלם לעלמי עלמיא" בלא וי"ו, כדי שלא יהיו אלא כ"ח. ולי נראה שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים בשביל שום דרשה, וכיון שקיבלנו מקדמונינו לומר "ולעלמי עלמיא", כל המשנה ידו על התחתונה. ושמעתי שיש מקיימים גירסת "ולעלמי עלמיא" עם מה שאמרו שצריך שלא יהיו יותר מכ"ח אותיות, ואומרים כי תיבת "שמיה" חסר יו"ד, כי כן הוא בדניאל (ב, כ): "להוי שמה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא".

ולעניין מה שכתב שאין לענות אלא עד "עלמיא" — כן נראה גם כן מספר הפרדס לרש"י ז"ל, ומדברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב וזה לשונו: מצאתי כתוב, שעניית הקדיש יש אומרים שאין אנו מחוייבים לענות אלא עד "עלמיא", ולזה אמרו שיש בעניית הקדיש ז' תיבות וכ"ח אותיות, כמו שיש בפסוק ראשון של תורה ובפסוק שלפני עשרת הדברות, ולזה רמזו באמרם: "העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו", לכוין בכ"ח אותיות, ומניין אותיותיו כ"ח, ולכן צריך לאמרו בכח. ויש אומרים שצריך לענות בקדיש כ"ח תיבות, לקיים מה שנאמר (תהלים קיא ו): "כח מעשיו הגיד לעמו", וכ"ח תיבות יש מ"אמן יהא שמיה רבא מברך" עד "דאמירן בעלמא". ומצאתי כתוב בסידור שכולל דברי הגאונים, שמי שעונה קדיש, אם לא יאמר אלא עד "עלמיא" דַי. אבל אם יאמר "יתברך", צריך להשלים הקדיש, ולא יאמר אחריו אמן, שמה שהחזן אומר "ואמרו אמן" הוא אזהרה לכל יחיד, שאם הגיע עד "האמורות בעולם"ג שיאמר אחריו אמן, אבל כשיאמר "ואמרו אמן" אי אפשר, אלא החזן יאמר כן. ונראה שמאחר שיש מחלוקת בזה עד כמה מחוייב לענות, כשיפסיק בקריאת שמע וברכותיה לענות קדיש, לא יענה אלא עד ל"עלמי עלמיא", שאולי האחר הוי הפסק; ואם לאו, יש לו לענות עד "האמורות בעולם", ויאמר אחריו אמן, עד כאן לשונו(ג).

וקשיא לי לדברי האומרים שאין לענות אלא עד "עלמיא", מדאיתא במדרש: ”אמר רבי אלעזר ב"ר יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונים. אמרתי לו: מה אלו טעונים? אמר לי: אף וחימה. למה? לעשות נקמה באף וחימה ממי שמספר בין קדיש לברכו, בין ברכה לברכה, בין פרק לפרק, בין "אמן יהא שמיה רבא" ל"יתברך".“ ומאחר שאסור לספר בין "יהא שמיה רבא" ל"יתברך", משמע שצריך לומר "יתברך", דדוחק לומר שהמדרש מיירי בשליח ציבור עצמו.

ואפשר שאף על פי שאין היחיד עונה אלא עד "עלמיא", מכל מקום צריך לכוין ולשמוע מפי שליח ציבור כל הקדיש עד הסוף, ובעוד שהשליח ציבור מאריך ב"אמן יהא שמיה רבא", אף על פי שכבר ענה אותו היחיד, אסור לספר, והיינו דקאמר: "בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך". ומכל מקום נראה, שצריך ליזהר גם היחיד שלא להפסיק בין "עלמיא" ל"יתברך", שהרי המדרש סתמא קאמר.

אחר כך מצאתי לה"ר יוסף גיקאטלייא ז"ל וזה לשונו: שאלת, מה שכתבו קצת פוסקים בעניין קדיש שאין עונין אלא עד "עלמיא" ולא עוד, אם האמת איתם וראוי לעשות כך או לא, מפני שיש אנשים אחרים שסומכים "עלמיא" ל"יתברך", איזה כת מאלו צודקת. תשובה: אוי להם הפתאים אשר עברו ונענשו! ודאי המפריד בין "עלמיא" ל"יתברך", כאילו הפריד וקיצץ במקום דליכא קיצוץ ואין צריך להפריד חס ושלום, אלא מדבק "עלמיא" ל"יתברך". והאריך בטעם הדבר:

ואני תמה על מנהג ספרד, שאומרים "למעלה מכל הברכות" וכו' בלשון הקודש, למה מפסיקים באמצע לומר בלשון הקודש — ואם תאמר: גם לדברי רב עמרם קשה, למה מפסיק באמצע לומר בלשון הקודש: "יתברך וישתבח ויתפאר" וכו'? כבר תירץ ה"ר דוד אבודרהם, כי השבח לא היו יכולים לשנותו ללשון תרגום. ואם תאמר: היאך אמר שמפסיקים באמצע לומר בלשון הקודש? שהרי "למעלה מכל הברכות" וכו' בסוף הקדיש הוא. נראה לי, שמפני שאחר הקדיש אומרים "תתקבל" או "על ישראל" או "יהא שלמא רבא", וכולם בלשון תרגום, שייך שפיר לומר שמפסיק בלשון הקודש בין תרגום שבקדיש ובין תרגום שאחריו.

זה לשון שבלי הלקט: ”יש בקדיש עשרה לשונות של שבח, אלו הם: "יתגדל, ויתקדש, יתברך, ויתפאר, ויתרומם, ויתנשא, וישתבח, ויתעלה, ויתהלל, ויתהדר". ויש אומרים שהן כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, וזהו שאומרים: "בעלמא דברא כרעותיה". ומפני מה הפסיקו בין "יתגדל ויתקדש" לשאר שבחות? מצינו באגדה, שעשרה דברות כלולים בעשרה מאמרות, ובקדיש עשרה שבחות כנגד עשרה מאמרות; וכשם שהיה הפסק בין שתי דברות ראשונות לשמונה אחרונות, ששני הראשונות מפי הגבורה והשמונה מפי משה, לכן הפסיק בין שתי שבחות ראשונות לשמונה אחרונות.“ וכתוב עוד שם: ”מצאתי בשם רבינו האי גאון, שהגון לומר "ויתקלס", לפי שהקדיש נאמר על העתיד שיצא ה' ונלחם וכו', ו"יתקלס" הוא לשון זיון, "וכובע נחשת" (שמואל א יז לח) תרגומו "קולסא דנחשא". ובשם רבינו יהודא גאון שאין אומרים "ויתקלס", לפי שאנו מוצאים אותו בלשון גנאי, וכן מנהג פשוט אצלינו שאין אומרים אותו“, עד כאן לשונו:


מניין הכריעות שבקדיש כתב רב נחשון שהם ארבע של חובה וכו' — לשון רבינו אינו מבורר יפהד, וזה לשון הכלבו: וכשאומר החזן "יתגדל", כורע, וכן ב"יהא שמיה רבא", וכן ב"יתברך", וכן ב"בריך הוא", וכן ב"אמן". וכן כתב ה"ר דוד אבודרהם ז"ל. ובספר הפרדס כתוב: ארבעה כריעות כורעין בקדיש, ואלו הם: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דברא", כל זה בכריעה אחת. "בעגלא ובזמן קריב" כורע, ועונים "יהא שמיה". וכשמתחיל לומר התחלת שבע שבחות: "יתברך וישתבח וכו' שמיה דקודשא בריך הוא", בכולן הוא כורע. וכשיגיע ל"תושבחתא ונחמתא" כורע. כל אלו כריעות של השתחויה הן, וכריעה של "עושה שלום במרומיו" היא של רשות, עד כאן לשונו. והעולם נהגו כמו שכתבתי בשם הכלבו:

נהגו שאותו שאומר קדיש פוסע לאחריו שלש פסיעות לאחר שסיים הקדיש. וכתב בתרומת הדשן סימן י"ג, שפוסע מקודם שלש פסיעות ואחר כך מתחיל ב"עושה שלום", ומביא ראיה לדבר(ה):

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יתגדל ויתקדש הוסד ע"פ המקרא וכו' כלומר זהו כלל הדיעות שתפלה זו תקנוה על הגאולה דלעתיד שיתגדל ויתקדש שמו ויהיה ה' אחד ושמו אחד אבל בשמיה רבא פליגי בפירושה י"מ שם י"ה רבא וכו' ומה שהביאם לפרש כך הוא מדקשיא להו מפני מה תקנו הקדיש בלשון תרגום והוצרכו לתרץ מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו וכו' כדמסיק וא"כ צריך ליישב מה טעם שיתקנאו בנו בשבח זה יותר מעל שאר שבחים שמשבחים בלשון הקודש וצריך לומר דהכוונה בשמיה רבא הוא שאנו מתפללין ע"ש י"ה שאינו שלם שיתגדל ויחזור להיות שלם וכו' עד והכסא שלם דהשתא שבח נאה כזה גורם שיתקנאו בנו המלאכים וגם שע"י זה הקב"ה נזכר לחורבן הבית כו' עד ואם יבינו המלאכים זה יקטרגו עלינו על כן אומרים אותו בלשון שלא יבינו שאינן מכירין ארמית והתוס' והרא"ש פירשו שהוא מגונה בעיני המלאכים עיין במ"ש הב"י לקמן בסוף סימן ק"א ולפ"ז צ"ל שמיה במפיק ה"א כי היכי דלישתמע שם יה רבא אבל ר"י פי' הטעם שתקנו בלשון ארמית לא מפני שלא יתקנאו בנו אלא שזה היה לשונם דהשתא שמיה רבא הוא תרגום של שמו הגדול ושני הפירושים כתובים בתוס' רפ"ק דברכות (דף ג') וכתבו עוד למאן דמפרש שם יה רבא צ"ל דשתי תפלות הן חדא שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם ומברך לעלם הוי תפלה אחרת ומבורך לעולם הבא והקשו התוס' על זה מדקאמר תלמודא התם יהא שמו הגדול מבורך משמע דתפלה אחת היא ואינו ר"ל שיהא שמו גדול ושלם אלא יהא שמו הגדול מבורך ע"ש ולפ"ז אין לומר שמיה במפיק ה"א וכ"כ האגודה בפ"ק דברכות עוד יש חילוק בין הפירושים דלפירוש הראשון אין להפסיק בין שמיה לרבא אבל בין רבא למברך לית לן בה וכ"כ בהגהת אשיר"י פ' מי שמתו (דף ע"ד ע"ג בשם הא"ז) אבל לפי' ר"י אין להפסיק בין רבא למברך ומדברי התוס' ורבינו נראה שהם תופסים עיקר פירוש ר"י וע"כ אין להפסיק כלל אלא יאמר יהא שמיה רבא מברך בנשימה אחת גם יאמר שמיה במפיק ה"א דיוצא ידי חובת שני הפירושים. נ"ל: ומה שהביאו לרבינו לומר לפירוש הראשון וגם שעל ידי זה הקב"ה נזכר לחורבן הבית וכו' ולא הספיק לו במה שפירשו הם מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו וכו' וכמ"ש התוספות נראה דהוקשה לרבינו מה אנו חוששים במה שיתקנאו בנו אם נאמר שבח נאה כזה לפניו יתב' בלשון הקודש כיון שלא יגיע לנו שום רעה מקנאתם ולכן כדי ליישב זה אמר דאנו חוששין עוד דכיון דעל ידי שבח זה הקב"ה נזכר לחורבן הבית וכו' יקטרגו עלינו ולחששא זו לחודא לא היינו חוששין דמלאכי חסד ורחמים שעומדים לפניו ית' תמיד לחלות בעדינו ולהליץ מליצות טובות ועכשיו יקטרגו עלינו ואע"פ תהא כוונתם טובה לפניו ית' אין הגון להם לקטרג בשביל כך אבל מפני הקנאה שאומרים לפניו שבח נאה כזה אנו חוששין דהקנאה יהא גורם שכאשר יראו דאגה לפניו יתעלה יהיה להם התנצלות על מה שבאו לקטרג עלינו אבל אין סברא לומר דמפני הקנאה בלבד יקטרגו עלינו כיון דאין זה מדתם לקטרג אלא אדרבה מדתם הוא להליץ טובות אבל עתה שבאין להסיר הדאגה ולהגיע שמחה וחדוה לפניו יתעלה דבר זה נכנס תחת מדתם:

אוי לבנים וכו' כתב מהר"ש לוריא ר"ל וכו' וכן יש לו לאב כביכול על שככה מקלסין אותו וריחקם וכו' עכ"ל:

מנין הכריעות שבקדיש כו' כך צריך להגיה בספרי רבינו יתגדל ויתקדש וכורע בעגלא ובזמן קריב יהא שמיה רבא וכורע יתברך עד שמיה דקודשא בריך הוא וכורע תתקבל עד קדם אבוהון דבשמיא וכורע והם של חובה וכו'. ובס"א מספרי רבינו כתיב יתגדל ויתקדש וכורע. בעגלא ובזמן קריב וכורע. יתברך וכורע. שמיה דקודשא בריך הוא וכורע. והם של חובה וכו' וגירסא זו מכוונת עם מ"ש הכלבו ואבודרהם וכתב ב"י שכך נהגו העולם וכך הוא העיקר וכן הוא בש"ע:

ומ"ש והללו ה' כריעות כנגד ה' שמות שבפסוק כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים זהו א'. ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי זהו ב'. ומנחה טהורה כי גדול שמי זהו ג'. אמר ה' זהו ד'. צבאות זהו ה'. ולפי שהוכפל בו שמו. של הקב"ה והקדיש הוסד ג"כ על שמו של הקב"ה לכן תקנו כנגד פסוק זה: גרסינן בפ' כל כתבי (דף קי"ט) אר"ל כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי ג"ע שנא' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן מאי אמן "אל "מלך "נאמן. וכתבו התוס' צריך להרהר בו בשעה שאומרים אמן. וז"ל רש"י לשם בכל כחו בכל כוונתו וכתבו התוספות ור"י אומר דיש בפסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע דקאמר התם כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים יש"ר מברך בקול רם מבטלים גזירות קשות עכ"ל:

דרכי משה[עריכה]

(א) ובחידושי אגודה, דלפי פירוש זו יש לומר "שמיה" בלא מפיק ה"א, דלא לישתמע "שם י"ה". ובהגהת אשר"י בשם אור זרוע: ולא יפסיק בין "שמיה" ל"רבא", אבל בין "רבא" ל"מברך" לית לן בה, עד כאן לשונו. ולי נראה דלפירוש ר"י אין להפסיק בין "רבא" ל"מברך", דעיקר השבח הוא "מברך", לאפוקי לפירוש הראשון עיקר השבח הוא "רבא".

(ב) וכתב הרקנ"ט: הא דאמרינן כל העונה "אמן יהא שמיה רבא" בכל כחו – על השם קאי, רוצה לומר שמכוין כל כח השם, דמי ימלל גבורות ה' וגו'. מכל מקום יכוין בכל מה שיוכל.

(ג) כתוב באור זרוע בעניין הקדיש: יש לומר "דקודשא" ולנוח שם באתנחתא, ואחר כך יאמר: "בריך הוא לעילא מכל ברכתא" כו'. אבל המפסיק אצל "בריך הוא" ואחר כך מתחילין "לעילא" – טעות הוא בידם, עכ"ל.

(ד) מצאתי כתוב בהגהת אלפסי החדשים, במרדכי דברכות דף נ"ב ע"ב וזה לשונו: מאן דעייל בבי כנישתא ואשכח ש"צ ב"יהא שמיה רבא מברך", דלא שמע קדיש דמעיקרא כלל, עני בהדי ציבורא, אף על גב ד"יהא שמיה" כו' – על מאי דקאמר ש"צ אמרינן ליה, מכל מקום מילתא דשבח באפי נפשה היא, ואכתי לא סליק להו לציבורא נמי מילתא דקדיש, הילכך לא דמי לעניית אמן יתומה, וכן קיבלתי מרבותיי. תוספת חידושים, עד כאן לשונו. וקיבלתי מרבותיי שיענה "יהא שמיה רבא" וכו' בלא "אמן". וכן קיבלתי מרבותיי שעונים אמן ויהש"ר אחר כל קדיש, גם אם אין הדין נותן לומר אותו הקדיש, שאין דין קדיש לבטלה כדין ברכה לבטלה שאין עונים אמן אחריה. ויקיעורך.

(ה) ועיין להלן סימן נט מי שמתפלל ביחיד מה יאמר במקום קדיש וברכו ואמן. ובמהרי"ל שהוא לא היה עומד בשעת קדיש וברכו, אך כל קדיש שתפסו מעומד – נשאר עומד עד שסיים. ובאמירת "אמן יהא שמיה רבא" המנהג לעמוד, וכן מצאתי בהגהת מרדכי בדפוס החדש פרק תפילת השחר בירושלמי: "קום כי ה' דבר אליך"ו, מכאן אמר רבי אליעזר: כד עני אמן יהא כו' וכל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגלוהי, עד כאן לשונו.

חידושי הגהות[עריכה]

הערה א: רוצה לומר, לפי מה שפירשתי בסמוך בשם ר"י – אתי שפיר, שאומרים אותו בלשון תרגום כדי שיבינו עמי הארץ. אבל השתא דפירשתי ד"שמיה רבא" הוא שם יה רבא, ליכא למימר הכי, דהא העם לא יבינו שם יה; לכך צריך לומר עם אחר (מהרל"ח).

הערה ב: עיין דרישה, וט"ז ס"ק א.

הערה ג: רוצה לומר, "דאמירן בעלמא".

הערה ד: רוצה לומר, שכתב: יתברך וכו' וכורע, ויתעלה וכו' וכורע, וזהו אינו מדוקדק. ועיין בדרישה שהשיג עליו, ולפי מה שכתבתי אין כאן השגה; ולפי גרסתו בטור, ודאי אתי שפיר. ועיין בב"ח דכתב ב' נוסחאות נכונים.

הערה ה: פירוש, דכתיב במלאכי א': "כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות". ורוצה לומר, דכתיב ד' פעמים "שמי", ו"ה' צבאות" הרי ה'. ואפשר משום ד"צבאות" אינו אלא כינוי, לכן הכריעה החמישית שהיא כנגדו אינה אלא רשות (מהרל"ח).

הערה ו: "כי דבר ה' אליך", והוא פסוק בשופטים ג'.