חנה אריאל/מסעי
"אלה מסעי בני ישראל וגו'"
[עריכה](במדבר לג א): אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. (במדבר לג ב): וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה.:
איתא בזוהר הקדוש: (זהר חלק ג ז, ב) "קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגָלוּתָא סָלִיק לְעֵילָּא (או"א) לְעֵילָּא (עו"א)". כתיב (ישעיהו סב, ו): "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים וגו'" אי-אפשר לומר דקאי בעוד חומות ירושלים היו על מכונם, שהרי אח"כ אומר (ישעיהו סב, ז): "עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ", ועוד מוכרח יותר ממה-שכתוב (ישעיהו סב, ח): "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת-דְּגָנֵךְ עוֹד וגו'".
בפרשת מטות (במדבר ל, ג): "אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה וגו' לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". יש-להבין דהא קיימא-לן דבעינן פיו ולבו דווקא, ולמה לא הזכיר בפסוק מזה. ענין מסעי בני ישראל "מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם", יתפרש דארץ מצרים היא נוקבא דקליפה, וארץ ישראל היא נוקבא דקדושה שהוא בחינת הפרצוף דדור שנכנסו לארץ כנ"ל פהק"ו. וזהו "לְצִבְאֹתָם", כי אנשי הצבא הם גילוי כבוד מלכותו, והיינו שנסעו בני-ישראל מבחינת נוקבא-דקליפה שהיו שקועים בה בגלות מצרים, לבוא לבחינת נוקבא דקדושה שהיא צבאותם, כלומר צבא שלהם דקדושה אלקי'. וידוע בספרים-הק' דבקליפה, נוקבא שלטא על דכורא, ובקדושה נוקבא לית לה מגרמא כלום רק לקבל מן דכורא.
וביאור הדברים באדם התחתון נקרא בחינת נוקבא החיות המורגש בחומר הגוף, כמו כח ההילוך בשעה שהולך והמישוש בעת שממשש, והוא פרצוף גמור מתרי"ג איברי האדם והוא בא מן הנפש החיה (וכן מן הנר"ן כידוע). מלבד הרצון ושכל-ומדות הבוחרים בתנועת ההילוך והמישוש, והכח הזה ישנו בגוף גם בלא רצון ושכל ומדות בפועל ממש. מובן שהוא נגזר ונמשך ממהות ועצמות הנפש, מקום שנמשך משם הרצון ושכל ומדות. אלא שבקדושה גם בחינת המורגש הזה שהוא בחינת הישות דחומר הגוף, גם הוא רק בבחינת הביטול ליוצרו וקונו. אבל בקליפה היש המורגש הוא דבר נפרד לגמרי ואין בו רק הרגשת עצמו ולא שום דבר, כענין "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד", והישות הזה ממשיך לעצמו שכל-ומדות מה הוא טוב לו, אבל עיקר החפץ בדבר אינו מחמת שהשכל ומדות מחייבים כן, אלא הישות המורגש בוחר בדבר ושליט למצוא לו בחינת דכורא המשפיע, וממציא ענין הנאה שעל-פי שכל ומדות. וכמו-כן יובן ענין קליפת מצרים שעיקרה בחינת נוקבא דקליפה שהוא תכלית הישות ופירוד מהבורא ית'. וכידוע ממעשה שהיה בא' שרצה ללמוד חכמת הכישוף ואמרו לו שתחילת הכל יפרד עצמו מאלקי ישראל ר"ל. ועל-דרך-זה הוא כל חכמת מצרים חרטום ואשף. וזהו שאמרו רז"ל שהיה הקטרוג בעת קריעת ים-סוף מה נשתנו אלו מאלו הללו עע"ז וכן הללו עע"ז. וקשה שהרי אמרו בזכות האמונה (שהיתה בישראל גם במצרים) יצאו ישראל ממצרים, הרי שהיה להם גם במצרים בחינת האמונה בה' רק שהיתה האמונה בגלות, שלא יכלו לפעול מה שהאמונה מחייבת וכל מעשיהם היה תחת סבלות מצרים. ואם-כן למה נקראו עע"ז. אלא שהיו בבחינת הנוקבא דקליפה, שישות המורגש שלהם הי' תכלית הפירוד מאלקות הבורא ית' שהיה להם מצד נשמתם האמונה בו. וישות הפירוד הזה הוא עע"ז. ונסעו מזה הפירוד מ"ב מסעות ליכנס לבחינת הנוקבא דקדושה, שיהי' גם הישות המורגש בתכלית הביטול לאלקות. וידוע שהמ"ב מסעות הם נגד שם מ"ב דאנא בכח וכו'. והוא שבעה שמות כל-אחד מששה אותיות. מה-שאין-כן ימי הספירה הם שבעה פעמים שבעה. ועם האמור שהמסעות הם להתרחק מנוקבא דקליפה דשלטא על דכורא ומושכת לעצמה כל הו' קצוות, והנוקבא בכל מקום היא כענין בחינת המלכות, וכל-אחד מהבחינות ומדות כלול מכולם, והיינו ז' פעמים ז'. אלא שבבחינת הנוקבא דקליפה, גם שיתבטל בחינת החסד דקליפה לא תזוז בחינת הנוקבא ממקומה וכן כל המדות, הדמיון לזה הוא מה שקורין העולם ציגאנעריי, דהיינו שהוא רוצה בדבר מצד תוקף אהבת עצמו, ומראה לבריות כאילו הוא מצד עצמו אינו חפץ בזה רק שהיושר והסדר מחייב כן, ובאמת אף אם יסתרו לו כל הסברות שמראה ליושר לא יסור מחפצו כלל מחמת אהבת עצמו. וזהו שנגד כל מדה ומדה הי' רק ששה אותיות ומסעות אבל השביעית לא בא בפועל ממש הסילוק ממנה עד שנגמרו גם בבחינת המלכות ג"כ בחינת הסילוק בששה קצותיה, אז נגלה נקודת בחינת הנוקבא דקדושה להיות הישות בבחינת הביטול הגמור כנ"ל, והיינו שאחר המ"ב מסעות נכנסו לארץ-ישראל ממש.
והנה בחינת הנוקבא שנתבאר פה הוא ענין חיבור האדם עם הקנינים שנזכר פהק"ו שהחיבור הוא בפרצוף הזה דוקא, ועל ידו מורגש לאדם עצמו (דרצון ושכל-ומדות) הקשר וחיבור שהקנינים הם שלו (ולכן אין למתים קנין כנזכר בפהק"ו). ולמשל אדם גדול שיש לו כמה וכמה עסקים. אם איזה עסק אינו הולך כשורה ויש לו צער מזה בטבעו לפי שהם שלו, ויש לו חיבור עמהם מצד בחינת הנוקבא הנ"ל. מה עושה האדם, מסלק את עצמו מן העסק הזה לעסקים אחרים (והיותר טוב ומועיל הוא שיסיע את עצמו לדברי תורה) או לימודי חכמה, שבזה מסתלק מן בחינת הנוקבא המחברתו עם הקנינים, ובזה מסתלק ממנו העצבון מרוע המשא-ומתן. והיינו רק שהוא בורח מן המשא-ומתן הגרוע. אבל עדיין בהעלם יש לו הרגשת הצער מרוע העסק. אך כשמקבל עליו מלכות שמים שלימה ומתדבק בבוראו בבחינת בטל רצונך לגמרי כו', אז הוא מסתלק לגמרי מהעסק הגרוע והרגשתו. ועל-ידי-זה יוכל לבוא תשועת ה' גם לעסקו הגרוע לתקנו. והנמשל יובן שזהו מ"ש קוב"ה בגלותא, דהיינו שהשכינה בישראל כביכול בגלות עמהם בעניים וצערם, והשכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי. אז קוב"ה מסתלק לעילא בחינת החכמה-ובינה דאו"א כמשל לימודי החכמה הנ"ל. ועוד לעילא הוא בחינת הכתר המתנשא מימות-עולם. ועל-זה נאמר "שיר השירים ח" ואמרו-רז"ל מה הצבי כשהוא בורח מחזיר ראשו לאחוריו כו', שזהו כמשל שתשועת ה' לעסקיו באה על-ידי-זה. ובנמשל הוא ענין נסים נסתרים שבגלות, כי כשיש יחוד קוב"ה-ושכינתיה בחינת סוכ"ע בממכ"ע, אז הנס הבא מאהבת ה' את עמו, משנה הוא את סדרי הטבע ומבטלם ומגלה אהבתו לעמו. אף שסדר הטבע הי' מחייב אך לא טוב לישראל. וגילוי אהבתו ית' הוא ביטול הסדר. אבל כשקוב"ה אסתלק לעילא לעילא בבחינת המתנשא מימות עולם שלמעלה מערך מדריגות סדרו וטבעו של עולם. ותשועת ה' לעמו שבאה על-ידי-זה אין לה ענין עם סדר עולם וטבעו. עד שבא הנס מכל מקום אף מסדר העולם. וכמו שהוא בענין הנסים הנסתרים. כמו-כן יובן בענין גילוי אלקות בנשמות-ישראל ובגופם. וכד סליק לעילא לעילא מחזיר ראשו לאחוריו כביכול. והיינו מ"ש הכתוב (ירמיהו לח, כח): "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם" שפרצו החומות ונכנסו האויבים לתוכה. וכתיב "וְהָיָה" שהוא לשון שמחה. והענין דחומות ירושלים הוא בחינת המקיפין דנוקבא דקדושה שמסמאין עיני החיצונים ומבדילה מהן, שהיא צריכה למקיפין דוקא לפי שנאמר בדוד (שמואל א כ, ג): "כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת" ופירש בזוהר-הקדוש "שיעורא דקיק דבין הקדושה דמדריגת דוד לסט"א". והוא האמור בבחינת הנוקבא דקדושה שהיא נותנת בחינת ישות גמור בישראל למטה בבחינת הביטול הגמור לאלקות גם במקום שישות המורגש הוא קרוב לישות נפרד לגמרי. ולזה באו חומות ירושלים להבדיל בין ישראל לעמים. וכשחטאו ישראל ונטמעו בבחינת הישות דפירוד דקליפה. שזהו כמשל הנ"ל שיש לאדה"ע כביכול צער מרוע העסק (והמקיפין דחומות הן באים בחיבור קדושת הדכר בנוקבא, כמו-שיתבאר אי"ה לפנינו). ולזה-אמר "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם" ואז קוב"ה אסתלק לעילא לעילא, וכענין ברח דודי הנ"ל, וזהו (ישעיהו סב, ו): "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם" הן חומות אחרים אחרי אשר נלכדה ירושלים ונפרצו החומות התחתונים שמגיעים עד בחינת הביטול בעצם גם במקום הישות כנ"ל, אלא חומות חדשים כמו-שיתבאר. ועל החומות הללו החדשים הפקדתי שומרים הן בחינת מט"ט וסנד"ל, וכידוע בספרים-הק' שבעת הגלות היחוד הוא ע"י מט"ט וסנד"ל דווקא, שהן בחינת הספירות דבי"ע שהן בבחינת ביטול היש דוקא. שכן הוא בגלות אי-אפשר לבא לבחינת התפעלות האלקית הידועה (שהיא מענין שכינה בישראל כמ"ש בכ"ד) כי-אם בבחינת ביטול היש דוקא ע"י ההתבוננות והשגה בשכל אנושי דוקא, להבין ולהשכיל דקוב"ה הוא עיקרא ושרשא דכ"ע ומבלעדו אין אלקים וכח פועל במציאות הנמצאים ובקיומם וחיותם, וקדוש ה' צבאות ומובדל מערך עולמות כמ"ש "אֵין עֳרוֹךְ לְךָ ה' אֱלֹקֵינוּ", וממילא מובן דכולא קמיה כלא חשיבי. וע"י השגה והבנה זו בא לבחינת ביטול היש ממש. וזו היא שמירה לחומות ירושלים שישנם גם עתה בבחינת הקדושה אלקית בישראל (כמשי"ת). והרי-זה ענין מחזיר ראשו לאחוריו דוקא. כי ההשגה והבנה דשכל אנושי הוא בחינת אחרי ה' כידוע בכתבים. וחזרת ראשו הזאת הוא בחינת היחוד עליון שבחומות ירושלים הוא לאחוריו דוקא, שהן השומרים הנ"ל שעליהם אמר הפקדתי שומרים. ואומר עליהם המזכירים את ה' שאין זה אלא בחינת זכר ואחרי ה' כנ"ל. אבל (ישעיהו סב, ו): "אַל דֳּמִי לָכֶם" (ישעיהו סב, ז): "עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה" והארה בבחינת התפעלות אלקות שהוא ענין היחוד הנ"ל. והדר מפרש מהיכן הם החומות ירושלים הנזכרים. נשבע ה' בימינו וגו'. ענין השבועה דכתיב בה לא יחל דברו, פירוש לא יעשה אותו חולין אחרי שנתקדש הדיבור בשבועה וקדוש הוא, הרי-זה בבל יחל. וכמ"ש בסה"ק שענין שבועה הוא המשכת מקיפים לנוקבא שהוא בחינת הדיבור ומעשה. שע"י מצות השבועה מתקדש הדיבור בכח קדושת המצות שקבלו ישראל במתן-תורה כידוע. ומדאמר לא יחל דברו, דמשמע שכבר נתקדש בשבועה והיינו לבו דוקא. ולז"א ככל היוצא מפיו, שהוא פיו ולבו כן יעשה דוקא. וככה ממש יובן למעלה מ"ש נשבע ה' בימינו, ומשבועה זו הן החומותיך ירושלים הנ"ל, ואומר שהשבועה היתה באופן זה (ישעיהו סב, ח): "אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ". ידוע במקום אחר שאכילה-ושתיה הן בבחינת מיין-דכורין ומיין-נוקבין. והכוונה שהקדושה דשבועה זו אינה מגעת עד הישות המורגש שיוכל לבוא ליניקת הקליפות כנ"ל, אלא שהוא באופן שלא יתן את הדגן מאכל שהוא בחינת המיין-דכורין דמעשה המצות, ומה דקוב"ה אתיידע ואתדבק לכל-חד לפום מה דמשער בלבו, לא יוכל לבוא לידי אויביך, לפי שהוא בבחינת ביטול היש דוקא כנ"ל ע"י השומרים. "וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ" הוא ענין התפעלות אלקי בהעלאת מיין-נוקבין שהיא השתיה דנפש אלקית ששותה תירוש שאינו יין גמור עדיין כנ"ל, שההשגה הוא רק בבחי' אחרי ה', רק שעכ"פ בא מזה בחינת השתיה ע"י השבועה דנשבע ה', והוא באופן שלא ישתו בני נכר ממנה כלל וכלל. וז"ש (ישעיהו סב, ט): "כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת (שם) ה'" מלמעלה למטה בבחי' המיין-דכורין. (ישעיהו סב, ט): "וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי" שהן בחינת השומרים הנ"ל .
והמשכיל יבין מהאמור דכשהמלכות מאירה בישראל בחינת ביטול בעצם (מדריגת אצילות) אז מגיע הביטול גם עד היש המורגש, ואם אין מדריגה זו לא יאיר אורה בבחינת התפעלות אלקות כי-אם בבחינת ביטול הישות דוקא. והארתה בבחינת ביטול בעצם היא כשמקבלת פנים-בפנים מוחין דאו"א בז"א, שהוא בחינה עליונה יותר בפי' ביטול בעצם כמ"ש פהק"ו, ובמדריגה עוד עליונה גם מזה שהוא בחינת הכתר יגיע האור גם עד המורגש על-דרך נסים נסתרים הנ"ל. ובמסע בני-יראל ממצרים עד ארץ-ישראל היה שם ב' בחינות. האחת הבריחה מנוקבא דקליפה והיא היתה ממ"ב מסעות כנ"ל. ותיקון ובנין הנוקבא דקדושה ובבחינת פב"ב הוצרכו ז' שבועות ימים, הכל כנ"ל. וזהו אלה מסעי בני-ישראל מארץ מצרים נוקבא דקליפה. לצבאותם נוקבא דקדושה. ביד משה ואהרן שהם השושבינים העושים יחוד קוב"ה ושכינתיה ליתן כח למסע ממצרים. וגם לכניסה לארץ-ישראל המרומז בלצבאותם. והנה לפי המבואר באריכות מובן שבבחינת הבריאה מחזיר ראשו לאחוריו ולא בחינת לצבאותם. על-זה-אמר "ויכתוב משה" שהוא ע"ה שושבינא דמלכא היה כח בידו להמשיך מוצאיהם שהן אבא-ואמא מקום תולדות זעיר-אנפין ונוקבא למסעיהם על-ידי זו"נ כנ"ל "ביד משה ואהרן על פי ה'" ירמוז לבחינת הכתר ג"כ. ע"כ נשתנית בריאה זו להיות בא ממנה גם בבחינת המורגש דלצבאותם. וז"ש "ואלה" כלומר הן עצמן הן המסעיהם למוצאיהם לקבל המוחין דאו"א ליחוד השלם לצבאותם דוקא.
"ויסעו מרעמסס בחדש הראשון וגו'"
[עריכה](במדבר לג ג): וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן (הכפל דחדש הראשון מיותר. וגם שבפעם השני הוסיף לומר בחמשה עשר יום) מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח (והוסיף עוד סימן המובן מאליו) יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם. (מה ענין זה לסיפור סדר הנסיעות והחניות) (במדבר לג ד): וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר. (והנה זהו גמירת וסיום הסיפור דמצרים מקברים) וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה' שְׁפָטִים. (אין לזה חיבור כלל אל הקודם, דאיירי במעשה מצרים וק"ל): .
הנה אנו אומרים בשבת דנשמת כל חי בשבת "אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם וּלְשׁוֹנֵנוּ וְכוּ' וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת וְכוּ' אֵין אָנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְכוּ' מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ וְכוּ'". וזה שאומרים ממצרים גאלתנו הוא העיקר המחייב ההודאה בהפלגה הגדולה הנ"ל. ויש-להבין הלא יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל אינו פחות משעבוד מצרים ואין חייבין על-זה רק קרבן תודה או הודאה בברכה. ולמה על מה שממצרים גאלתנו אין אנו מספיקים. כתיב (ישעיהו מג, כא): "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". עם בני ישראל לא נבראו אלא להודיע טבעו בעולם כי הנשמה מכרת את בוראה גם כשהוא בגוף. ועל-זה נאמר (משלי כ, כז): "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם". שידוע ונזכר הפירוש בכמה-דוכתי שרוצה-לומר כלפי מ"ש (ירמיהו כג, כד): "אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה'" רק שעולמות אין מספר מעלימים כבודו והתגלותו בעולמות ולכן נעלם מהם מה שהוא מלא נאום ה'. והנשמה מכרת אותו ית' ולפניה גלוי מציאותו ית' ומלואו בכל מקום וע"י מתגלה גם בגוף. וכידוע המשל ע"ז ג"כ מחדר סתום כשפותחים בו חלונות אזי בא לשם אור השמשא דאכולא עלמא נייחא. ולכן מתפעל גם הגוף בביטול אליו ית' בכל המדות וכחות ומדריגות מפרטי כחות ותמונות צורת הנשמה המאירים הכרתה גם בגוף ועי"ז מאיר אור ה' גם לעולמות ע"י האדם. וזה הי' ענין בריאת אדה"ר כידוע מ"ש בת"ז שהי' אומר לחיות ובהמות באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה'. וכן הוא לכל פרטי עניני העולם ע"ד מ"ש וידע כל פעול כי אתה פעלתו, שזהו ע"י האדם. רק שבחטא עץ-הדעת אמרו רז"ל שנשרו ממנו נשמות. וביאור הדבר הזה הוא. דהנה יש-להבין לפי מה שאמרו רז"ל בחטאו של אדה"ר והפליגו בו הרבה עד שאמרו מין וכופר בעיקר. לכאורה יפלא מאוד איך חוטא כזה יזכה לנבואה תכף ומיד שאמר לו ה' איכה וקודם לכן נאמר וישמע את קול ה' אלקי' וגו'. וזה יובן עם האמור לעיל בענין האדם שענינו לגלות את אור ה' (המלא את כו' ואלדח"מ) בעולמות בכל פרטי מעלות ומדריגות שנמצאים בעולם. ונשמת אדה"ר היתה כוללת כל המדריגות לקבל אור ה' בכל המדריגות ולגלותו בעולמות. וכאשר חטא בעה"ד טוב ורע נשרו ונפלו ממנו מדריגות הנשמות שממדריגות עה"ד ולמטה ר"ל שבאותן מדריגות לא הי' יכול לקבל אור ה'. וכ"ש שלא היה לו מה לגלות בעולמות. והי' מסתכל רק במילי דגופא בלי שום השגה והכרה בבורא. אבל מדריגות העליונות שבו שבהם הכיר את בוראו במדריגות שלמעלה מעה"ד לא החשיך אורו שם כ"כ והי' עדיין כח בנשמתו באותן המדריגות לדעת את כבוד ה' ולכן וישמע את קול ה' אלקי' וגו' כו'. מבואר ענין נשירת הנשמות שהוא ביטול כח ההכרה מהנשמה וממילא לא נגלה על ידה אור ה' בעולם. וזהו דומה לענין שבירת הכלים הידוע בע"ח ובספרים הקדושים שהוא ענין וימלוך וימת דמלכי אדום שזהו גם-כן ענין הסתלקות האורות ונפילת הכלים למטה. וקצת ביאור הענין הוא דהנה האין-סוף הוא אחד יחיד ומיוחד וכאשר עלה ברצונו להמציא יש נפרד מעצמותו (דהיינו נפרד מקו"ח). דהיינו שיהיה לגבי היש הנמצא נעלם בתכלית ההעלם היותו מיוחד באחדות הא"ס ב"ה בתכלית היחוד. הנה הוא כל יכול והאציל אורות וכלים. האורות הן כביכול כח להמציא איזה מציאות כי מי ימציא ויהיה שום הוי' חוץ ממנו (ומכל-מקום נקרא אצילות שהוא חלק קטן נבדל מגדול לפי שבא"ס עצמו הכל כבר יש ומצוי כמ"ש במק"א) והכלי הוא להעלים את זאת שהוא רק כחו ית' הכל יכול כידוע בענין שמש ומגן הוי' אלקים. וגם הכלי הוא כח תמונה פרטית לצמצם האור שלא יהי' מתהווה ממנו רק מציאות פרטי חסד מכלי החסד. אף שלהיותו מדריגת אצילות כולל הוא כמה וכמה מיני חסד במתהוה, אבל עכ"פ מכלי החסד לא יבוא רק גילוי והתהוות בחינת החסדים (אך ידוע שגם החסד כלול מי' וי' מי' כו' אך הכל בבחינת החסד כידוע בכ"ד). וכן מכלי הגבורה וכלי הת"ת וכו' והכל בבחינות ומדריגות פרטיות ופרטי פרטיות. דהיינו שמחסד יתהווה כתר שבחסד וחכמה שבחסד וכו' עד המלכות שבחסד וחוזר המלכות ונעשה כתר ומתפשט עוד לחכמה וכו' עד המלכות וחוזר ונעשה כתר כו' עד אין קץ למדריגות וכן לאורך ורוחב כמ"ש במ"א. עד שנעשה עולם מלא שתבוא בו בחינת המלוכה שהיא היא כוונת הרצון להמציא בחינת עולמות כידוע. ולהיות האורות דתהו הן בבחינת היש אלקי ותוקף האור. כי מחמת שאצילותם הוא רק להתהוות היש ע"כ גם הם באו בבחינת היש אלקי בתוקף ההארה להתפשט בהתהוות מדריגות פרטיות זו למטה מזו כנ"ל. ומדריגות הנמוכות בהשתלשלות הנה לא יוכלו לקבל אור וכח שמקבלים מדריגות העליונות. ע"כ נסתלקו האורות עצמן מן הכלים המתפשטים לפרטיות ומדריגות נמוכים כפי ענין הכלים כאמור. ואף שאין התפשטות לכלי מבלעדי כח האור. אך בהסתלקות האור לשרשו נשאר חיבורו עם התפשטות הכלים בבחינה שלמעלה מן המציאות כידוע ענין זה דחיבור למעלה מן המציאות במק"א (במשל דמחשבה דיבור ומעשה של האדם וענין כף הקלע וכו'). וזהו ביטול וחורבן העולם שנתהווה מן התפשטות האור וכלים דחסד וכו' וזהו וימלוך וימת וכו'. וכל זה יובן יותר על פי משל ממ"ש לא קאים איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין ולבתר מ' שנין קאים אדעתי' דרבי' ממש. והיינו דוקא כששימש כל צרכו דהיינו ששפתותיו נוטפות מור, ובטל לגבי רבו בתכלית הביטול. שמחמת הביטול הגדול שאינו תופס מקום לעצמו מבלעדי רבו נמשכו אליו הדבורים כמו שהם אצל רבו שהדעתא דרבי' הוא תמצית ועיקר של כל הדבורים והדבורים מיוחדים עם הדעת בתכלית (כי הגם שצירוף אותיות הוא בא מחכמה שקודמת לדעת מכל-מקום בעת שמדבר בודאי בדעת ידבר ואין שום תיבה ואות בא מבלי דעת המניעו לצאת אל הפועל). וכן הם באים בקרב התלמיד הבטל כנ"ל. ולכן הוא מקבל גם הדעת אלא שמקבלו בהעלמו תוך הדבורים. אך אעפ"כ דעתא דרבי' שמקבל בדיבורים הוא שומר את כל הדיבורים בקרבו וכסדרן ולא ישכח אותם ויחזור עליהם עד שיתגלה לו גם הדעתא דרבי' (ותלמיד חבר דלגמרי' דרבי' צריך, ולסברי' לא צריך יקום מיד אדעתא דרבי', וממילא לא ישכח ולא יטעה כלל). וגם אפילו עד דלא קאים אדעתי' דרבי' ממש, אעפ"כ הדעת הגנוז בדבורים שומר אותו שלא יטעה בהן. אך אם אין בו בחינת הביטול כשפתותיו נוטפות מור הנ"ל (או שאין הרב מכוון ללמוד את התלמיד אלא הרב שונה לעצמו) אזי אין התלמיד מקבל רק הדיבורים לבד מבלי דעת שבתוכם אצל הרב. ע"כ אין תלמודו מתקיים בידו וקצת ישכח לגמרי וגם במה שישאר זכור אצלו יבא לידי טעות להורות על פיהם שלא כהלכה. ומזה המשל יובן למעלה ג"כ דהנה ידוע הפירוש במ"ש עשר ספירות בלי מה, כשמתפרש על הספירות דנקודים הוא לומר שהן בלי בחינת מ"ה שהוא הביטול, מפני שעיקרן בא לעשות בחינת יש ודבר הנפרד מקו"ח בכח הא"ס ב"ה שהוא כל יכול. ולכן דוקא במדריגות עליונות שהן דוגמת התלמיד חבר הנ"ל הי' יכול להתקיים בהן בחינות האורות (שהן דוגמת הדעתא דרבי') אבל כשמשתלשל למדריגות התחתונות ובחינות הביטול אין בהם לפי שאין בחי' הכלים הבאים לעשות ההתהוות באים בבחינות הביטול הרי זה דומה לתלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור (וגם שהרב שונה לעצמו כנ"ל) ע"כ אין מתקבלים בחינות האורות בתוך הכלים ומסתלקים לעצמות שלמעלה ממדריגת ההתחברות עם הכלים לעשות התהוות היש ודבר (כמשל הרב שעוסק אח"כ בענינים אחרים שגם אצלו מסתלקת הדעת מן האותיות. וחיבורם עם מהו"ע נפש הרב הוא למעלה מהדעת כנזכר קצת למעלה (ומבואר בעמ"ו סכ"ז). ולכן גורם שני דברים. הא' דוגמת השכחה והוא שרש להתהוות בחינת ההעדר (כי גם ההעדר נברא הוא כי אין שום דבר נעשה מעצמו). דהיינו שרש להתהוות בחינת הקליפות שמאפס ותהו נחשטבו וסופם שאת רוח הטומאה יעביר מן הארץ לגמרי. והב' היא דוגמת מה שנשאר אצל התלמיד בטעות. הוא מה שנפל למקום הקליפות ויש להם יניקה ואחיזה בניצוצי קדושה שנשארו תוך הכלים הנשברים שהם כדמיון אותיות שאין להם חיבור זה עם זה מפני שנסתלק אור הדעת המקיימן על הסדר. ויכול לבוא מן השכל (שעכ"פ היה בהן מתחלה) סיבה להורות טעות. וכן הוא ע"י הסתלקות האורות נסתלק החיבור מן הכלים וזהו שבירתן ועי"ז יוכל לבוא מניצוצות שנשארו בהם (קצת עכ"פ) יניקה לצד ההיפך והן החיצונים והקליפות. וכלומר שמכאן הוא שרש ומקור בחינת הפירוד הגדול של ההיפך. דהיינו כי הנה אויביך ה' שהן הקליפות שיונקים גם הם התהוותם מהקדושה. והניצוצות הללו עתידים שיעלו ויתבררו מן הקליפות. וממילא מחמת השבירה הנ"ל נעשה ביטול למציאות עולמות שהגם שנתחדש הההוות איזה ענינים מ"מ בטל מציאותם אלא הן הן אחוזים בבחינות למעלה מן המציאות (כמו שיתכן לומר שאי-אפשר למצוא אותם אף שבודאי ישנם). אמנם התיקון בא ע"י שם מ"ה החדש שהוא אור חדש ממהו"ע אא"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ועילאה על כל עילאין דקמי' כולא ר"ל כל מה שאפשר להיות מתהווה מבחינות מדריגות כל יכול שרש הספירות והמלכים שמתו הכל כלא ממש חשיב נגד אור מהו"ע ית' והאיר משם רק הארה זו בלבד דכולא קמי' כלא (כלומר לא הארה יותר גדולה מזה, דהיינו לומר שיהא איזה גילוי ממש ממהו"ע ית׳. ויש לדמות לזה קצת ענין ידיעה בדרך שלילה). והארה זו אף שמצער היא מאד מאד בגוף ההארה. והיא ג"כ באה בכח הביטול שיתבטל נגדה כל נמצא. אעפ"כ ההארה המצומצמת עד למאד וכח הכיטול שיש בה הן הן אור פני מלך וחיים יותר ויותר עד אין קץ מכל הכחות שנאצלו מבחינות כח הכל יכול באור וכלים דנקודים משם ס"ג כידוע. וע"י הביטול הזה תחיה את כלי המלכים שמתו ונתפרדו מהיות מכילים שום דבר ולהמצא מהם גם הוראה ההיפך שיהיו הם מכילים את אור הביטול משם מ"ה החדש ויתבטלו נגדו. וע"י שבא אור הביטול תוך בחינות וכחות עליונות שבעליונות הכלים שנשברו נתצמצם האור הזה שיוכלו ליהנות ממנו ולהתכלל בביטולו גם מדריגות שלמטה מהן וע"י הארת הביטול בהן יתצמצם יותר להאיר גם במדריגה שלמטה מהן עד סוף כל המדריגות. ולכן גם חיות שבעולמות עכשיו הוא רק מבחינת שם מ"ה, וכלומר מ"ה ממש ר"ל ביטול גמור. אלא שבכדי שיגיע הביטול להתקבל תוך מדריגות התחתונות עד תומם הוא מציאות הישות הנמצא בעולמות והוא בחינת הב"ן בכל המדריגות שע"י הארת מ"ה בב"ן במדריגה עליונה, נמצא אור שם מ"ה המאיר ע"י ההתלבשות בשם ב"ן במדרי' תחתונה הימנה לברר גם ב"ן ממדרי' שתחתי' וכן עד למטה מטה עד עולמות היש ודבר. וגם שם הוא חיבור מ"ה וב"ן. ושוב יתעלו ממדריגה למדריגה בענין הביטול עד שגם מדריגות התחתונות יגיע בהן אור הביטול שבעליון שבעליונותו.
ואמנם נברא האדם במאמר (בראשית א, כו): "נַעֲשֶׂה אָדָם", שעל-ידי-זה הוא כלול מכל המדריגות דחיבורי מ"ה וב"ן הנ"ל, (בראשית ב, ז): "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", ומאן דנפח מתוכיה נפח, דהיינו אור שם מ"ה עצמו (ולכן נקרא אדם גימטריא מ"ה) תוך כל המדריגות הללו שבאדם, שהן באין מבחינת הב"ן שבכל המדריגות, ועשה אלקים את האדם ישר להאיר בקרבו אור שם מ"ה בכל המדריגות עליונות ותחתונות, שלא על-ידי השתלשלות המדריגות דרך שם ב"ן שבכל מדריגה ומדריגה כנ"ל בהשתלשלות העולמות (רק שבאדם גם הארת שם מ"ה דויפח באפיו בא בבחינת אור נפרד מקו"ח עצמות אור-אין-סוף ב"ה, וזהו שהאדם בחינת נברא אף שעצם האור הוא אור אלקי, וכמו-שכתוב "נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא" מטהירו עילאה. וכמ"ש במקום אחר דבנשמה לא נזכר בה לשון בריאה מאין ליש. אבל "אַתָּה בְרָאתָהּ וכו'" דהיינו שאור האלקי דשם מ"ה הנ"ל, אינו מאיר בה בכח יחודו בקו"ח אור-אין-סוף אלא לפי-ערך כל מדריגה ומדריגה שבו, שנבראו במאמר נעשה אדם כמ"ש במקום-אחר באריכות). שאין הארת שם מ"ה באה אלא דרך לבוש שם ב"ן ממדריגה למדריגה. וכל-זה אין כאן מקום ביאורו בשלימות. רק המכוון בקצרה שעל-ידי-זה היה בכחו לייחד יחודי מ"ה בכל המדריגות עליונות ותחתונות למעלה ולמטה. דהיינו שבכל מדריגות ההשתלשלות לא יעלים הבחינת ב"ן שבהם על בחינת המ"ה ולא הכלים על האורות, והכל כמו ענין אחד הוא. וממילא היו מתוספים אורות מקו"ח בכל המדריגות. ואחר שחטא בעץ-הדעת ונתערב באותן המדריגות שממקום עץ-הדעת ולמטה, תערובות טוב ברע על ידי-זה נשרו הנשמות הנ"ל, שבחינת כלי הנשמות אבדו הארת שם מ"ה הנ"ל, כי (תהלים ה, ה): "לֹא יְגֻרְךָ רָע" כתיב. עד שבא אברהם אבינו ע"ה נגלה עליו אדון הכל ועל-ידי-זה יצתה נשמתו ממקום התערובות וחזרה להאיר באור שם מ"ה דויפח באפיו הנ"ל במדריגה עליונה דבחינת מרכבה בכל בחינות אדם שלו. וכן יצחק ויעקב אבינו ע"ה שהיו בחינת מרכבה. וכמ"ש (בראשית טו, ה): "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה", ואמרו רז"ל "למעלה מן הכוכבים", דהיינו למעלה מסדר השתלשלות המדריגות. והאבות ע"ה זכו להוריש לכל יוצאי חלציהם בחינת האמונה, דהיינו אחיזה ודביקות בהשי"ת. וכשבאו למצרים כי שם היה מקום הנשמות שנפלו ונשרו מאדם-הראשון, כמו-שכתוב בכתבי האריז"ל (שמות א, ז): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וכו'" שיצאו הנשמות ממקום נפילתם ובאו בתוך גופות בני-ישראל. אך על-זה נאמר (דברים ו, כא): "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם". שהיינו עובדים אותו דוקא גם בכח שלנו בירושתינו (דהיינו האמונה וגם היא היתה בגלות מצרים כידוע), וכמ"ש (שמות א, יא): "וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס". פירוש "עָרֵי מִסְכְּנוֹת" הוא אוצרות, והיינו שעל-ידי בחינת האמונה היתה בהם איזה יניקה ממקום הקדושה אלקית. אך מחמת שהיו תחת יד פרעה שהיה מבדיל ומכסה עליהם במדריגות ממשלתו, שלא יוכלו לידבק לגמרי בשרשם שם מ"ה דאדם הראשון. ולכן גם ההארה שבאה להם מחמת האמונה בהיותם בני אברהם-יצחק-ויעקב אבות הקדושים לקח אותה פרעה. וזהו "עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה", אוצרות ממש בחינת יניקה לקליפת פרעה ומצרים (וזהו ג"כ ענין "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם", להמשיך להם בחינת יניקה מהקדושה רח"ל, על-דרך מה-שכתוב (דברים יא, טז): "וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וכו'"). וזהו "אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס", כמאמר רז"ל "פיתום שראשון ראשון פי- תהום בולעו". פירוש פי תהום היינו נוקבא דתהומא רבא, שהוא בחינת ההעדר כנ"ל בענין שבירת-הכלים למעלה. ורעמסס אמרו רז"ל "ראשון ראשון מתרוסס", היינו שנשבר ונפרד וכנ"ל במשל דתלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור בבחינת הביטול, אז בא לידי שכחה וגם לידי טעות וכנזכר למעלה. וענין יציאת מצרים היתה על-ידי עשרה מכות, להחליש כח הקליפה דפרעה ומצרים המעבידים את בני-ישראל בבחינת פיתום ורעממס הנ"ל עד המכה האחרונה מכת-בכורות, לבטל קליפת פרעה ומצרים גם בשורש שורשם שלא יהיה להם שום כח על ישראל. והיינו שעל-ידי שנגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה, וידוע בכתבים על-פסוק (שיר השירים ב, ח): "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא", שהפירוש הוא ש"קוֹל דּוֹדִי" דמתן-תורה, הנה זה כבר בא בשעת יציאת מצרים דנגלה עליהם כו', אלא שחזר ונסתלק, כמו-שכתוב בכתבי האריז"ל, והגלוי דמתן-תורה מבואר בכמה-דוכתי, דהיינו שאנכי מי שאנכי הוא אלקיך ממש, שהוא ממש דוגמת הארת שם מ"ה דעולם התיקון הנ"ל, וכמו שהיה באדם הראשון קודם החטא. ולכן על-ידי שנגלה עליהם יחוד אור הזה, שהוא למעלה מעלה מכל מדריגות ההשתלשלות. הנה לא די שאין קליפת מצרים מעלמת ומסתרת בפניהם יחוד האור דשם מ"ה הנ"ל, אלא שגם במקום הקליפה דפרעה ומצרים נגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה, וכמו-שכתוב (שמות יא, ד): "אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם", ועל-ידי-זה (שמות יא, ה): "וּמֵת כָּל-בְּכוֹר", שלא יראה ולא ימצא בפני ישראל שום מעלים ומסתיר אפילו משורש העליון דמצרים. ומאחר שנתבאר שכל עיקר יציאת מצרים לא היה רק מחמת שנגלה עליהם אור-אין-סוף ב"ה, בבחינת גילוי שלמעלה מעלה מכל מדריגות שבהשתלשלות, להיות (שמות כ, ב): "אָנֹכִי הוי"ה אֱלֹהֶיךָ". אם-כן שפיר קאמר "אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה" כו' וכו'.
והנה כתיב (שמות יב, א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו'" (שמות יב, ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים וגו'" (שמות יב, ג): " בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם וגו'". הנה בדיבור הזה נתן לישראל מצות קידוש החודש, וישראל מונין ללבנה. וענין קידוש החודש דרך כללות להמשיך קדושה אלקית דמדריגת חמה ולבנה באלקות גם בעולמות. והיינו דווקא בשעת חידוש הירח. והיינו כמבואר בספרי התוכנים (התכונה) שבימים דמכסיא סיהרא מקבלת ג"כ אור השמש רק שמקבלת לעצמה לבד בפניה שלא כנגד פנים הפונים אלינו, ושעת המולד הוא שמתחיל האור להתנוצץ בפנים הפונים אלינו. וכן הענין בקדושה האלקית דבסוף החודש מסתלק אור המלכות דבחינת ממלא-כל-עלמין מלהאיר כי-אם בצמצום גדול, ואז יש יניקה ח"ו ללויתן נחש בריח וכו'. וכמ"ש בכתבים על-פסוק (שמואל א כ, יט): "וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד", וזה ענין שעיר ראש-חודש לחטאת לה' לכפר על טומאת מקדש וקדשיו וכו'. ובשעת המולד מתחיל להאיר בבחינת גילוי אור היחוד דסובב בממלא. ועד יו"ד ימים בחודש הוא תיקון המדריגות דבחינת המלכות עצמה, וכמו-שכתוב בזוהר הקדוש (זהר חלק ג קב, ב) "הַאי עָשׂוֹר בַּעֲשִׂירָאָה קַיְּימָא", וכמ"ש בסידור בשער הסוכות. ולכן "בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה כו'" שהוא מזל דמצרים שלא יוכל לשלוט עליהם וחמשה יומין עלייהו דמלכא הוא. ובזה יובן מ"ש "בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" דהנה מבואר בדברי רז"ל שהשעבוד בטל אז מעליהם, דהיינו שלא היו עובדים את מצרים בבנין אוצרות כנ"ל, דהיינו שפסקה יניקת מצרים מהם. אך גם הם עדיין לא יכלו לצאת ממצרים ולידבק בשרשם עד שנגלה עליהם בבחינה שלמעלה מהשתלשלות לגמרי כי על-פי השלשלות היתה קליפת מצרים מעלמת ומסתרת עליהם מלעלות לשרשם, רק שהיניקה פסקה. ולכן ניתן להם מצות החדש שהתחילו לקבל מאור החמה שבלבנה. וזהו ויסעו מרעמסס, פירוש שנסעו ויצאו מענין ראשון ראשון מתרוסס הנ"ל שהוא ענין יניקה דקליפה כנ"ל. בחדש הראשון שהיה חידוש הראשון ממש, שהתחילו ישראל לקבל מאור הלבנה שמקבלת מהחמה (כי היחוד דסו"מ למעלה בבחינת אצילות איהו-וגרמוהי חד, והכל ביחוד גמור רק שאין היחוד נגלה למטה. ובמצות החדש הזה התחילו להאיר למטה כנ"ל). ומפרש והולך סדר המדריגות ועליות שלהם. תחילת הנסיעה הוא בחדש הראשון ועוד מעלה יתירה בחמשה עשר יום שהוא שלימות המילוי דלבנה בחמשא דמלכא על עשור דקיימא בעשיראה כנ"ל בענין ויקחו להם שה בעשור. ואמר עוד לחדש הראשון לומר שהיה בחודש ניסן שהוא בגלגלתא דנוקבא שהוא בחינת כללות והיתה ההארה בבחינת הכללות הכוללת כל המדריגות. ואח"כ אומר עוד ממחרת הפסח. דידוע שפסח הוא מלשון דילוג. והיינו שהקרבן הזה הוא ההכנה שיוכל לשרות עליהם אור-אין-סוף ב"ה שלמעלה מהשתלשלות. כמשל מי שרוצה לקבל עליו עול-מלכות-שמים שמסייעין אותו במה שאין בכחו מצד עצמו כלל, אבל אם אינו רוצה אין מועיל לו. וזהו את קרבן ה' לא הקריב במועדו ונכרתה הנפש כי אם אין הכנה והעלאה לא ישרה עליו אור הגילוי דדילוג הגדול הזה דיציאת מצרים הנ"ל. אבל אחר הקרבת הקרבן פסח, אז האיר מלמעלה שנגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה ועל-ידי-זה יצאו ממש ממצרים, כי נגלה עליהם הקב"ה גם במקום קליפת מצרים כי גם חשך לא יחשיך וכו'. וכמו שהיה בשעת יציאת מצרים שבלא זה הגילוי לא היו יכולים לצאת משם לגמרי. רק שבני-ישראל לא היו יכולים לקבלו בבחינת פנימיות וכמ"ש במ"א וכתבי האריז"ל שבשעת הגאולה היה בחינת תכלית הגדלות הגדול, רק שאח"כ חזר לבחינת הקטנות מחמת שבני-ישראל לא היו יכולים לקבל ולזאת היה מ"ט ימים (ימי הספירה) עד חג-השבועות למתן-תורה, דבחינת הגדולת הגדול בגילוי פנים-בפנים. וזהו ממחרת הפסח. פירוש מה שאחר הקרבן פסח, דהיינו שנגלה עליהם בבחינת הגדלות. יצאו בני-ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, כי גם חשך לא יחשיך כנ"ל שהוא האור דמתן-תורה שהיו מסתכלים וכו' כנ"ל וגם הוא האור דמתן-התורה לקיים המצות בעולם-הזה בפועל ממש, דהיינו שהאור דלמעלה מהשתלשלות יאיר במקום ההשתלשלות וכו', כידוע וכמ"ש במקום אחר. וזה הוא ביד רמה שהוא תוקף האור הגדולת וגם לעיני כל מצרים, שגם במקום המיצר והגבול דהשתלשלות היה אור הזה מאיר. ואם היו ישראל מצר עצמם ראוים לקבל האור הזה בקרבם הי' תכף-ומיד בחינת המתן תורה רק מחמת שלא היו ראוים חזר לבחינת הקטנות וכו' ואף שהאור דיציאת מצרים נשאר להם לעולם ולעולמי עולמים, רק שהיה רק בבחינת המקיף לבד עד שעת מתן-תורה שהאיר פנים-בפנים. וזהו שאומר הכתוב ויסעו מרעממס שנסיעתם משעבוד דעבדים היינו לפרעה במצרים כנ"ל בכל סדר מדריגות העליות, דהיינו בחדש הראשון ובחמשה עשר יום לחדש הראשון כנ"ל ממחרת הפסח, שעל-ידי הקרבן פסח נגלה עליהם בתכלית הגדלות, שזהו ביד רמה גם לעיני כל מצרים כנ"ל, אך אח"כ חזר לבחינת הקטנות. וזהו שאומר ומצרים שהוא בחינת המיצר וגבול שהיה עדיין מחמת הקטנות דבני-ישראל עצמן מקברים, ר"ל מסתירים ומעלימים עדיין מלהיות הגילוי הזה בישראל בבחינת פנימיות. אף שבעצם אין להם כח להעלים, והאור דיציאת מצרים מאיר בתקפו לעולם. והיינו מה שהכה ה' בהם כל בכור, דתבר שלשליהון לעילא כנ"ל. וגם מה שבאלהיהם עשה ה' שפטים, דהיינו שהאור דגדלות הנ"ל הוא ענין המתן תורה לקיים המצות גם במקום המיצר וגבול דהשתלשלות. רק שכל-זה הוא נשאר רק למעלה וחזר לבחינת הקטנות. וזהו שמצרים מקברים ומעלימים את כל זה מלהאיר בבחינת גילוי ממש עד אחר מ"ט יום במתן התורה. ולכן אמר פעם שנית ויסעו מרעמסס ויחנו בסוכות, שהוא בחינת המקיף לבד כנ"ל. ושיעור הכתוב הוא: תחילה אמר ויסעו מרעמסס שתחילת נסיעתם היתה בכל אופנים הטובים עד שהיה יכול להיות כל הענין דמתן תורה תכף ומיד. אך מחמת שמצרים מקברים כנ"ל היתה הנסיעה מרעמסס רק לחנות בסוכות בלבד. עד אחר מ"ט יום שחזר ובא קול דודי דיציאת מצרים בגילוי בחינת הגדלות במתן תורה בבחינת פנים-בפנים וכנ"ל.