קטגוריה:במדבר לג א
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן.
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.
אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃
אֵ֜לֶּה אֵ֜לֶּה - כינוי גוף, רומז, משותף, רבים
צורת יסוד: 428
מורפ': HPdxcp מַסְעֵ֣י מַסְעֵ֣י - שם עצם, זכר, רבים, נסמך
צורת יסוד: 4550
מורפ': HNcmpc בְנֵֽי בְנֵֽי - שם עצם, זכר, רבים, נסמך
צורת יסוד: 1121 a
מורפ': HNcmpc־יִשְׂרָאֵ֗ל יִשְׂרָאֵ֗ל - שם עצם, פרטי
צורת יסוד: 3478
מורפ': HNp אֲשֶׁ֥ר אֲשֶׁ֥ר - מילית, זיקה (ש/אשר)
צורת יסוד: 834 a
מורפ': HTr יָצְא֛וּ יָצְא֛וּ - פועל, קל, עבר, גוף שלישי, משותף, רבים
צורת יסוד: 3318
מורפ': HVqp3cp מֵאֶ֥רֶץ מֵ - מילת יחס
אֶ֥רֶץ - שם עצם, זכר ונקבה, יחיד, נסמך
צורת יסוד: m/776
מורפ': HR/Ncbsc מִצְרַ֖יִם מִצְרַ֖יִם - שם עצם, פרטי
צורת יסוד: 4714
מורפ': HNp לְצִבְאֹתָ֑ם לְ - מילת יחס
צִבְאֹתָ֑ - שם עצם, זכר ונקבה, רבים, נסמך
ם - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, זכר, רבים
צורת יסוד: l/6635 a
מורפ': HR/Ncbpc/Sp3mp בְּיַד בְּ - מילת יחס
יַד - שם עצם, זכר ונקבה, יחיד, נסמך
צורת יסוד: b/3027
מורפ': HR/Ncbsc־מֹשֶׁ֖ה מֹשֶׁ֖ה - שם עצם, פרטי
צורת יסוד: 4872
מורפ': HNp וְאַהֲרֹֽן וְ - ו' החיבור
אַהֲרֹֽן - שם עצם, פרטי
צורת יסוד: c/175
מורפ': HC/Np׃
תרשים הפסוק ע"פ טעמי המקרא
(מקור):
אֵ֜לֶּה גרש (שליש, דרגא 4)
מַסְעֵ֣י מונח (משרת, דרגא 5) בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל רביעי (משנה, דרגא 3)
אֲשֶׁ֥ר מרכא (משרת, דרגא 5) יָצְא֛וּ תביר (משנה, דרגא 3)
מֵאֶ֥רֶץ מרכא (משרת, דרגא 5) מִצְרַ֖יִם טפחא (מלך, דרגא 2)
לְצִבְאֹתָ֑ם אתנחתא (קיסר, דרגא 1)
בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה טפחא (מלך, דרגא 2)
וְאַהֲרֹֽן סוף פסוק\סילוק (קיסר, דרגא 1)
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם, בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.
פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אִלֵּין מַטְּלָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל דִּנְפַקוּ מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן בִּידָא דְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אִלֵין מַטְלָנֵי בְנֵי יִשְרָאֵל דִי נְפָקוּ מֵאַרַע דְמִצְרַיִם לְחֵילְוַתְהוֹן כַּד אִתְעֲבִידוּ לְהוֹן נִיסִין עַל יַד משֶׁה וְאַהֲרן: |
רש"י
גור אריה
[ב] לא נסעו אלא עשרים מסעות. וקשה, דאם כן לכתוב בכלל 'ומסעי בני ישראל היו כך וכך מסעות'. ויש לומר, דאם כן הייתי אומר שכל המסעות היו מיום שנגזרה הגזירה עליהם, לפיכך הוצרך לכתוב כי כמה מסעות היו קודם הגזירה, דהיינו קודם שבאו למדבר פארן (פסוק יח). ומאחר שהוצרך למכתב המסעות עד שבאו למדבר פארן, כתב לך כולם בפירוש, ולא כללם יחד. אך קשה עדיין, מה מועיל, הלא נוכל לומר כי מסע אחד היה כמה וכמה ימים, עד שלא נחו כלל ולא שקטו כלל במדבר, לפי ריחוק המסעות זה מזה. ויש לומר, דהמקומות האלו ידועים במדבר, וכמה רחוקים זה מזה, ולפיכך לא נוכל לטעות מידי. ובזה יתורץ הקושיא הראשונה גם כן, ולא תקשה למה הוצרך לכתוב אותן בפירוש, לומר לך כי קרובים הם אלו המקומות:
[ג] כאן ישננו כו'. פירוש, כי לפעמים היו ישראל בנחת ובשלוה, וזהו 'ישננו'. ולפעמים היו ישראל בצער כאשר היה חסר להם דבר, וזהו 'הוקרנו'. ולפעמים בסכנה היו, וזהו כמו חולה החושש בראשו. ואם תאמר, וכל זה מה נפקא מיניה שהוא מספר בדברים אלו. יש לומר, שכמו שהאב מספר כמה טורח הגיע לו עד בואו למקום הזה, והודיע לו איך היה מטפל עמו משום אהבתו אליו, כך השם יתברך היה מטפל עם ישראל בשביל אהבתו אליהם, ובשביל כך יזכרו ישראל הטובות שעשה להם, ויעבדו אותו בכל לב:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה למד דעת את העם בכתוב הזה (משלי ד) שיקנו חכמת התורה ראשונה לשאר החכמות, ואמר בראשית שאר החכמות קנה חכמת התורה, זהו שאמר ראשית חכמה וגו' ובכל קנינך קנה בינה, אחר שקנה האדם החכמה הזאת יצטרך עוד לקנות בינה, כדי שיבין דבר, מתוך דבר כי אין שלמות החכמה מבלעדי הבינה, ולפי שהבינה שלמות החכמות על כן אמר שיתן את כל הון ביתו בבינה, זהו ובכל קנינך קנה בינה, כלומר אף כי תתן עליה כל ממונך קנה אותה, כי היא העושר האמתי. וכן החכמה צוחת ואומרת (שם ח) עושר וכבוד אתי הון עתק וצדקה, והוצרך שלמה המלך ע"ה להודיענו בכאן שיצטרך האדם להקדים לנפשו חכמת התורה כולה תחלה לשאר החכמות, מפני שאלו התעסק בשאר החכמות תחלה יטו את לבבו מדרך החכמה ויולידו בו דעות נפסדות, אבל כאשר הוא מתעסק בחכמת התורה תחלה הוא עושה עקרו ותחלת יסודו ממנה, הרי הוא רשאי לבנות על היסוד ההוא בנין שאר החכמות שאין כח בהן מעתה להפסיד דעתו ולבלבל מחשבתו, לפי שחכמת התורה נמשלת לכסף צרוף. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים יב) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים, באור זה כי שאר החכמות כלן הן כסף, אבל אינו כסף צרוף לפי שיש בהן סיג ותערובות ואפשר שיביאו האדם לידי הפסד אמונה, אבל תורתנו היא מבלי סיג כמו כסף צרוף של אדון הארץ שעושה ממנו כלי למאכלו או למשתהו ואין בו סיג ותערובת כלל. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה בכאן ראשית חכמה קנה חכמה, שאם לא למד חכמת התורה תחלה ולא ראה בתורה באור האותות והמופתים והנסים הגדולים והמפורסמים קרוב הוא להמשך אחר הטבע ולהאמין קדמות העולם, כי לכך נקרא הטבע בשם הזה כי יטבע האדם ביון מצולתו וירד לבאר שחת אם לא יזהר בו, כמי שבא במצולות ים ולא ידע לשוט וטובע, כן האדם קרוב שיסתפק מתוך חכמת הטבע באותות ומופתים שנעשו לישראל על ידי משה רבינו ע"ה ולא יאמין רק הדברים הטבעיים המוחשים לעין, וישתבש בדרך האמונה לאמר בנסי המדבר שהם היו ענינים טבעים אין בהם נס, ויאמר כי המדבר שעמדו שם ישראל ארבעים שנה כשאר המדברות שהם קרובים אל הישוב כמדברות האלה ששוכנים בהם הערביים, שאפשר לו לאדם לחרוש ולזרוע בהם ולהיותו נזון בפרי אילנות ועשבים אשר שם, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה, או יסתפק לומר אולי היו שם בארות מים רבים מאד, וכדי לעקר שרש הדעת הנפסדת הזאת ולקבוע בלב אמונת המופתים הגדולים ההם באה חכמת התורה שיתחייב האדם להקדימה לשאר החכמות והאירה את עינינו והודיעה אותנו כי המדבר ההוא לא היה כשאר המדברות, והוא שכתוב (דברים ח) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, ולא היה קרוב אל הישוב שיקבל חרישה וזריעה ופעולת הצמיחה, הוא שכתוב (במדבר כ) לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ולא היה שם מים כלל, הוא שכתוב(דברים ח) וצמאון אשר אין מים (במדבר כ) ומים אין לשתות, ועוד שלא היה בטבע האדם שיחיה שם אפילו יום אחד כל שכן עם כובד אנשים ונשים וטף שעמדו שם ארבעים שנה, ומזה אמר הכתוב (ירמיה ב) ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, כלומר שאין בטבע האדם שיחיה שם. וכדי לחזק אמונה זו בלבבות באה התורה והאריכה בספור המסעות שעשו שהיו בין כלן ארבעים ושנים מסעות, ורצתה להזכירם בשמם כי יש בספורם תועלות רבות לשעה ולדורות, שיתפרסם הפלא הגדול לשעה בין העמים שבאותו הדור אשר שמעו את שמע מצרים והיו יודעים קצת מהמקומות שאין בטבע האדם לחיות שם, ועוד שיתפרסם גם כן לדורות הבאים אשר לא ראו הענין ותהיה האמונה קבועה בלבם באותם הדורות שראו, ויספרו זה לבניהם ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון איך עמדו ישראל שם לא בדרך הטבע רק בדרך הנס, וכן כל מעשיהם היו בדרך הנס על פי הענין ועל ידי שני הגואלים משה ואהרן. וזהו שכתוב.
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' מה צורך היה בספור המסעות האלה במקום הזה והלא כבר נכתבו בתורה כל אחד במקומו ומה התועלת בזכרונם כלם יחד ואם משה עשה זה בעצמו או במצו' השם:
השאלה הב' אחרי שאמר אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים למה חזר לומ' שנית ואלה מסעיהם למוצאיהם:
השאלה הג' אם היה שנזכרו כאן המסעות שנסעו משיצאו ממצרים למה נזכרו מסעות שלא זכרה התורה במקומם וחסרו שמה כמו דפקה ואלוש וצלמונה ופונון:
השאלה הד' באמרו ויסעו מפני החירות ויעברו בתוך הים המדברה וחזר לומר אח"כ ויסעו מאלים ויחנו על ים סוף ואם הם יצאו מן הים למדבר איך חזרו לים:
השאלה הה' במה שאמר ויחנו ברפידי' ולא היה שם מים לעם לשתות ולמה לא זכר גם כן איך ואנה ירד להם המן והשלו שג"כ לא היה מים לעם:
השאלה הו' איך אמר שמת אהרן בשנת המ' ושהיה בן קכ"ג במותו שהיה א"כ זקן ממשה שלש שנים והם מאמרי' סותרי' כי אם היה הדבר כן איך מתו שניהם בשנת המ' אחד בחדש אב ואחד בחדש אדר כי היה ראוי שימותו שניהם בחדש אחד:
השאלה הז' באמרו וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבא בני ישראל ולא זכר הכתוב מה היה הנמשך משמועתו כי ביאת בני ישראל בארץ כנען לא היה דבר חדש שאז הגיעה אליו שמועתו:
השאלה הח' באמרו ויחנו בערבות מואב על ירדן ירחו וחזר לומר שנית ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים בערבות מואב והוא מאמר כפול:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
אלה מסעי בני ישראל עד וידבר ה' אל משה בערבות מואב. מפני שנאמר למשה אדונינו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף על עמך. ידע שתהיה מיתתו סמוכה וקרובה לנקמת מדין ולכן אחרי שנעשתה הנקמה וחלוק שללה וניתנו ארצות סיחון לראובן וגד ששאלו אותם לאחוזה מפני רוב המקנה שהיה להם ממה שבא ממלחמת מדין. ראה לכתוב את מסעי בני ישראל אשר הלכו במדבר משיצאו ממצרים ער שעברו את הירדן לרשת את הארץ הקדושה. וחשב הראב"ע שעשה זה משה מעצמו וכי מה שאמר הכתוב כאן ע"פ ה' היה דבק עם מה שאמר למסעיהם ואין הדבר כן כי כבר נכתב בתורה שעל פי ה' יחנו ועל פיו יסעו. אבל יאמר הכתוב כאן אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים צבא גדול וחיל רב ביד משה ואהרן שהיו מנהיגים אותם. והעיד הכתוב שכתוב משה המסעות האלה על פי ה' ר"ל מוצאיהם ויציאתם על פי ה' ומצותו. והנה ראה יתב' לצוות משה עתה שיכתוב המסעות האלה מפני תועלות שהיו בכתיבתם. הא' להודיע חסדיו של הקב"ה עם ישראל. שאע"פ שגזר לטלטלם ולהניעם במדבר לא היו נעים ומטולטלי' כל היום ממקום למקום תמיד מבלי מנוחה כי בכל הזמן הגדול ההוא לא עשו אלא מ"ב מסעות כמ"ש רש"י ממדרשו של רבי משה הדרשן ועל זה נאמר (דברים כ' ח') ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם שהם י"ט שנה שעמדו שם כמו שנזכר בסדר עולם כי בקדש ישבו כל כך זמן כמו בכל שאר המסעות. והב' שלא יחשבו האנשים שהיה המדבר ההוא שהלכו בו ישראל ארבעים שנה כשאר המדברות הקרובים מן הישוב וכמדברות היושבים והשוכנים היום הזה הערביי' בני קדר שזורעים וקוצרי' בהם ויתקיימו בהם אילנות ועשבי' ומעיינות מים במקומות הרבה אין הדבר כן כי המדבר ההוא שהלכו בו ישראל היה גדול ונורא מאד נחש שרף ועקרב וצמאון. ואמר לא מקום זרע ותאנה וגו' אשר אין שם מים. וכדי לישב אמתת זה בלבבות זכר אותם המקומות מהמדבר בשמן כדי שכל אדם בעיניו יראה ובאזניו ישמע רוע הארץ ההיא וחסרונה. וכבר העיר הרב המורה על הטעם הזה. הג' שהוא להודיע שהיתה הארץ ההיא בלתי מקבלת הישוב כי לא היה אפשר כפי הטבע שישב שם אפילו שעה תרבות אנשים כל שכן עם כבד אנשים ונשים וטף. וכמו שאמר (ירמיה ט"ז ט') ארץ מלחה ולא תשב ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ולכך האריך הכתוב בספור המסעות שעשו והזכירם בשמם לדעת ענין הארץ וזרותה ושהלכו בה ישראל לא בדרך המנהג הטבעי אלא על דרך הפלא ושהיו הולכים על פי הענן מתענגים ושמחים בהליכתם ולא נבוכים בארץ. והג' שאלה המסעות לישראל במדבר היו רמז לעתיד כי הנה הנביא אומר (מיכה ז' ט') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וכמו שביציאתם ממצרים הלכו במדבר כן בגאולה העתידה ביציאתם מהגלות ניבא יחזקאל שיביאם השם אל מדבר העמים ויחנם שם. ואפשר לומר שעל הדמוי הזה אמר הכתוב כאן ואלה מסעיהם למוצאיהם רוצה לומר מהגלות האחרון הזה. או אמר למוצאיהם על הבנים היוצאים מחלצי אבותיהם וכמו ששם פעם אחת במרה ובפעם במתקה כן יהיה בגלות הזה במדבר העמים והותרו בזה שתי השאלות הא' והב'. ואין להקשות ממה שנשתנו כאן השמות כי יש לעיר אחת שמות מתחלפים כאלו תאמר אלימה שהוא עציון גבר. ואולי שבני ישראל שנו שמות המקומות ההם. גם בתורה לא נזכרו מקומות הרבה שחנו בהם ונסעו מהם לפי שלא נעשה בהם דבר רשום. וכאן הזכיר המסעות כלם. ולזה נזכרו כאן מקומות שלא נזכרו שם. והקרוב אלי שאלה המסעות שזכרה התורה כאן ולא נזכרו שמה חנו בהם ישראל ימים מועטים יום או יומים שהרי מחצרות עד בואם אל מדבר צין היא קדש ששלחו משם מרגלי' בימי בכורי ענבים לא היה אלא זמן קצר משני חדשים כי הנה בעשרים באייר נסעו ממדבר סיני ובקברות התאוה אכלו את הבשר חדש ימים ובחצרות לא נסעו עד האסף מרים והוא ר"ח תמוז ומאז ימי בכורי ענבים פחות משני חדשים נסעו י"ט מסעות עד קדש וישבו שם ימים רבים הנה אם כן קצר הכתוב ולא זכר שם אותם המסעות שהיו לימים מועטים והותרה השאלה הג'. גם כי עלמון ודבלתימה כולל מסעות הרבה למתנה ונחליאל ואשד הנחלים ובמות והם כלם כנגד הר העברים ולכך קצר בהם הכתוב והתחיל לספר מיציאת מצרים שהוא ט"ו בניסן ממחרת בהיות המצריים מקברים בכוריהם ופסילי אלהיהם וישראל עושה חיל ביד רמה ומפני שארך הספור חזר לומר ויסעו שנית וכן נאמר שאחרי שאמר וישב על פי החירות שרומז אל עם ישראל שישב שם או ירמוז אל הענן ששכן שם ולכך זכרו בלשון יחיד אמר ויסעו מפי החירות ויעברו בתוך הים המדברה מסכים למה שכתוב בספור. ואמנם מה שחזר לומר ויסעו מאלים ויחנו על ים סוף בא להודיע שחזרו לאותו צד הים שנכנסו בו וזה דבר שלא נזכר במקומו. ונראה שישראל באו לים ובאו ליבשה והמצרים הלכו אחריהם בים ושם נטבעו וזה כדי לראות מה נעשה מהמצרי' שבו אל שפת הים וראו אותם שנטבעו בים והשליכם הים אל היבשה פגרים מתים ושללו שם כל אשר להם ועל זה נאמר בספור ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים שזהו בהעברת הים ואמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים כי אז ראו זה כשחזרו על צד הים ולא נתפרש שם וביארו הכתוב כאן והותרה השאלה הד'. ואמרו ויחנו במדבר סין אינו סיני שהרי חזר לומר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני. אבל מדבר סין הוא מקום בין אלים ובין סיני כמו שכתב בסדר ויהי בשלח. והנה אמר ברפידים ולא היה שם מים לעם לשתות לא להגיד הנס שנעשה להם שם מהמים כי הנה לא זכר נס המן ולא נס מי מרה אבל בעבור שברפידים נסו את השם לומר היש ה' בקרבנו אם אין ונקרא המקום מפני זה מסה ומריבה ובעבורו בא עליהם שם עמלק לכן זכר כל זה בדרך קצרה מחסרון המים שממנו נמשך מה שנמשך והותרה השאלה הה'. והנה אמר בהר ההר בקצה ארץ אדום מפני ששני מקומות היו נקראים הר ההר כמו שיתבאר בקרוב ואמר ויעל שם אהרן ע"פ ה' להגיד שלא מת אהרן מפאת חול שקרה לו אלא שצוהו יתברך שיעלה בהר וימות שם והיה זה ביום הראשון לחדש החמישי הוא חדש אב בשנת הארבעים להגיד שחי מרע"ה אחריו שבעה חדשים כי שניהם מתו בשנת המ' אך אהרן מת בחדש הה' ומשה מת בחדש הי"ב הוא חדש אדר כמו שיתבאר בספר יהושע שעברו הירדן בעשור לחדש הראשון הוצא מהם ג' ימים של הכנת הצדה ושלשים ימים לאבלו של משה נמצאו כלים בז' באדר שאז מת מרע"ה נמצא שמת אחר אהרן ז' חדשים בלבד והנה משה היה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה ואהרן היה אז בן פ"ג נמצאת למד שאהרן נולד קודם משה ג' שנים אבל לא היו שנים שלמים ולכך היה אהרן בן קכ"ג שנה והיה משה בן ק"כ שנה. אבל היו שנות משה שלמים כמ"ש בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום נולדתי והיום אני מת ושנות אהרן לא היו שלמים האמנם מתו שניהם בחדש אחד גם מרים בחדש ההוא מתה וכן אמר הנביא (זכריה י"א ח') ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד. ואמנם אמרו וישמע הכנעני י"מ שנאמ' זה אל מ"ש בסדר שלח לך וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה. וחז"ל פירשו וישמע הכנעני ששמע מיתת אהרן ושנסתלקו במותו ענני כבוד מעל ישראל ויאמר בלבו עת להכות בהם. וי"מ שנכתב הכתוב הזה להודיע שהנגב הוא מארץ כנען ולא מארץ אדום. והיותר נכון בעיני שזכר הכתוב מיתת אהרן ושהיה האבל כ"כ גדול לישראל עד שבא' השמועה לכנעני שהיה יושב בנגב באופן שהוצרכו ישראל לנסוע משם מהרה מפחדו וזהו ויסעו מהר ההר ובמקומות ההם והדרך ההוא סביב ארץ אדום קצר נפש העם בדרך וידברו באלהים ובמשה וישלח בם צפעונים ועשה משה נחש הנחושת והיו מוליכין אותו על הנס בכל הדרך ובנחותם בצלמונה ובפונון לא סר עד שחנו באובות וכמ"ש הרמב"ן וכאלו אומר מחטאת העם שלא נתנו לב למיתת אהרן ולא לאבלו של משה עליו ולא לכנעני שהיה שומע ויודע ענין ישראל וביאתם וידברו באלהים ובמשה. והותרו השאלות הו' והז'. ואמנם אמרו ויחנו בערבות מואב על ירדן יריחו הוא מקום מישור ומגדל ערבי נחל לפני מואב על יד הירדן גם קרוב ליריחו ולפי שהוא מחוז גדול הוצרך לפרש באיזה מקום מהמחוז ההוא היתה תחנותם והוא אמרו ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים ופי' אבל הוא מישור. ובית הישימות הוא הנהר הנשקף על פני הישימון. הנה התבאר שבראשונה זכר המחוז בכללות ואחר כך זכר מקום תחנותם באותו מחוז בפרט. וחז"ל אמרו שהיו י"ב מילין וכיון הכתוב בזה עוד להודיע שהירדן הזה מגבול ארץ כנען ולא מגבול ארץ סיחון ועוג ושחניית ישראל האחרון היתה באבל כי שם התאבלו על מות משה איש האלהים והותרה השאלה הח':כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ואפשר כי לפי שיש במסעות אלה האמורים בפרשה ב' הדרגות: א', הם המסעות שהיו בשנה ראשונה קודם גזרת מרגלים; ב', המסעות שעשו בשביל גזרת המרגלים שלא היה בדעת ה' עשות זולת מה שעשו בב' שנים, ומסעות אלו גרועים הם מערך שלאחריהם, וכנגדן נתכוון ה' במאמר אלה לפוסלם, וזה שיעור הכתוב אלה מסעי וגו' פירוש האמורים בסמוך הם המסעות הראוים והצריכין וכל זולתם פסולין הם שלא היו אלא יסורין להניעם במדבר בתוכחות של עון המרגלים:
עוד נראה בהעיר למה בחר הכתוב למנות המסעות ולא החניות ומה גם לדבריהם ז"ל (מד"ר כאן) שאמרו משל למלך וכו' כאן ישננו כאן וכו' עד כאן, שזה יותר בזכרון החניות לא במסעות, גם לפי מדרש אחר (תנחומא) שאמרו שהזכיר המסעות לקבוע להם שכר לעתיד לבא דכתיב (ישעי', לה) ישושום מדבר וגו' לפי זה היה ראוי למנות החניות:
אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת (זוח"ב קנז א) שאמרו שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם, ששם קנה מקומו, מקום נחש שרף ועקרב, ודרכו שם עדת ה' להוציא בולעו מפיו, והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה ובמקום אחר י"ב שעות, שהוא כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא; ובירור זה אין כח בעולם שיכול עשותו זולת קדושה השלמה ובסוד שלימות מחברת הכללות ומחברת הפרטות: קדושה השלמה - היא השכינה וישראל והתורה, ומחברת הפרטות הם ס' ריבוא נשמות קדושות, מחברת הכללות הוא משה רבינו, בסוד ״משה עמו״, כי הוא אילן שממנו נוצצו נשמות ס' ריבוא שהיו שם, ונסתייעו בעזר אלהי בשכונת שוכן הבירה ושברו מלתעות עול וביררו בירור עצום:
וכפי זה תכלית המעשה הוא כשנוסעים היו נוסעים עמהם כל הדומה למין הקודש, לא בזמן החניה שעדיין לא נעשה עמו דבר, והוא מה שרמז במאמר אלה מסעי: אלה - פסל כל המסעות שבעולם, שאין מסע כזה שהיו נוסעים עמהם הון קדוש ויקר שאין ערוך אליו; והגם שקדמו האבות ודרכו מקומות ועשו חלקם בבירורי ניצוצות, לא הגיעו לגדר זה, ואמר הכתוב עצמו טעם עילוי מסעות אלה - לפי שהם של בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ונצרפו בכור הברזל, שהיא ארץ מצרים, כאמור, ובזה היו נשמותם ראוים לברר ניצוצי הקדושה בכל המקום אשר יבואו שמה. ועוד, לצבאותם - שהיא שלימות הצבא אשר תשרה עליו השכינה שהוא מספר ס' ריבוא, ופחות ממספר זה אינו בגדר השלימות:
ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פע"א מכילתא יתרו) כי לסיבה זו לא נתן ה' התורה לראשונים, שלא היה בהם שלימות הצבא שתשרה עליהם שכינה הנקראת ״צבאות״; גם רמז בתיבת לצבאותם השראת שכינה עמהם, הרי לפניך זכרון עם קדוש וזכרון מספר השלם והשראת השכינה, וכנגד מחברת כללות מספר השלם, אמר: ביד משה ואהרן; משה הוא מחברת מספר השלם, ואהרן הוא שושבין השכינה, המקריב ומיחד אליה כל הענפים, כידוע בסוד הקרבן:
אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם. לפי מה שפירשנו כי תיבת ״אלה״ הגידה על המסעות המובחרים ופסלה מסעות הגרועים, סמך הכתוב למאמר ״אלה״ מאמר אשר יצאו וגו' לצבאותם, להעירך כי המובחרים הם אותם שקדמו למרגלים, שהם בני ישראל שיצאו מארץ מצרים לצבאותם - פירוש: הצבאות עצמן שיצאו לשלול מסעות שהיו מזמן המרגלים שלא היו לצבאותם, שנגזרה גזירה למות במדבר ומאותה שנה עצמה מתו חלק מהם ולא היה בנמצא הצבאות שיצאו ממצרים. ואומרו ביד משה ואהרן - פירוש: המסעות היו בידם, דכתיב בפרשת בהעלותך (ט' כ'): ״ועל פי ה' יסעו וגו' על פי ה' ביד משה״ - וסמך עמו אהרן, שאהרן הוא התוקע בחצוצרות למסעם, לזה שתפו עם משה:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
- ↑ כָּך אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֹשֶׁה, מְנֵה לָהֶם כָּל הַמְּקוֹמוֹת הֵיכָן הִכְעִיסוּנִי. לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל.
פרשנות מודרנית:
דפים בקטגוריה "במדבר לג א"
קטגוריה זו מכילה את 8 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 8 דפים.