רבינו בחיי על במדבר לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על במדבר · לג · >>


<< · רבינו בחיי על במדבר · לג · >>

Verse 1

ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה (משלי ד, ז) שלמה המלך ע"ה למד דעת את העם בכתוב הזה (משלי ד) שיקנו חכמת התורה ראשונה לשאר החכמות, ואמר בראשית שאר החכמות קנה חכמת התורה, זהו שאמר ראשית חכמה וגו' ובכל קנינך קנה בינה, אחר שקנה האדם החכמה הזאת יצטרך עוד לקנות בינה, כדי שיבין דבר, מתוך דבר כי אין שלמות החכמה מבלעדי הבינה, ולפי שהבינה שלמות החכמות על כן אמר שיתן את כל הון ביתו בבינה, זהו ובכל קנינך קנה בינה, כלומר אף כי תתן עליה כל ממונך קנה אותה, כי היא העושר האמתי. וכן החכמה צוחת ואומרת (שם ח) עושר וכבוד אתי הון עתק וצדקה, והוצרך שלמה המלך ע"ה להודיענו בכאן שיצטרך האדם להקדים לנפשו חכמת התורה כולה תחלה לשאר החכמות, מפני שאלו התעסק בשאר החכמות תחלה יטו את לבבו מדרך החכמה ויולידו בו דעות נפסדות, אבל כאשר הוא מתעסק בחכמת התורה תחלה הוא עושה עקרו ותחלת יסודו ממנה, הרי הוא רשאי לבנות על היסוד ההוא בנין שאר החכמות שאין כח בהן מעתה להפסיד דעתו ולבלבל מחשבתו, לפי שחכמת התורה נמשלת לכסף צרוף. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים יב) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים, באור זה כי שאר החכמות כלן הן כסף, אבל אינו כסף צרוף לפי שיש בהן סיג ותערובות ואפשר שיביאו האדם לידי הפסד אמונה, אבל תורתנו היא מבלי סיג כמו כסף צרוף של אדון הארץ שעושה ממנו כלי למאכלו או למשתהו ואין בו סיג ותערובת כלל. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה בכאן ראשית חכמה קנה חכמה, שאם לא למד חכמת התורה תחלה ולא ראה בתורה באור האותות והמופתים והנסים הגדולים והמפורסמים קרוב הוא להמשך אחר הטבע ולהאמין קדמות העולם, כי לכך נקרא הטבע בשם הזה כי יטבע האדם ביון מצולתו וירד לבאר שחת אם לא יזהר בו, כמי שבא במצולות ים ולא ידע לשוט וטובע, כן האדם קרוב שיסתפק מתוך חכמת הטבע באותות ומופתים שנעשו לישראל על ידי משה רבינו ע"ה ולא יאמין רק הדברים הטבעיים המוחשים לעין, וישתבש בדרך האמונה לאמר בנסי המדבר שהם היו ענינים טבעים אין בהם נס, ויאמר כי המדבר שעמדו שם ישראל ארבעים שנה כשאר המדברות שהם קרובים אל הישוב כמדברות האלה ששוכנים בהם הערביים, שאפשר לו לאדם לחרוש ולזרוע בהם ולהיותו נזון בפרי אילנות ועשבים אשר שם, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה, או יסתפק לומר אולי היו שם בארות מים רבים מאד, וכדי לעקר שרש הדעת הנפסדת הזאת ולקבוע בלב אמונת המופתים הגדולים ההם באה חכמת התורה שיתחייב האדם להקדימה לשאר החכמות והאירה את עינינו והודיעה אותנו כי המדבר ההוא לא היה כשאר המדברות, והוא שכתוב (דברים ח) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, ולא היה קרוב אל הישוב שיקבל חרישה וזריעה ופעולת הצמיחה, הוא שכתוב (במדבר כ) לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ולא היה שם מים כלל, הוא שכתוב(דברים ח) וצמאון אשר אין מים (במדבר כ) ומים אין לשתות, ועוד שלא היה בטבע האדם שיחיה שם אפילו יום אחד כל שכן עם כובד אנשים ונשים וטף שעמדו שם ארבעים שנה, ומזה אמר הכתוב (ירמיה ב) ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, כלומר שאין בטבע האדם שיחיה שם. וכדי לחזק אמונה זו בלבבות באה התורה והאריכה בספור המסעות שעשו שהיו בין כלן ארבעים ושנים מסעות, ורצתה להזכירם בשמם כי יש בספורם תועלות רבות לשעה ולדורות, שיתפרסם הפלא הגדול לשעה בין העמים שבאותו הדור אשר שמעו את שמע מצרים והיו יודעים קצת מהמקומות שאין בטבע האדם לחיות שם, ועוד שיתפרסם גם כן לדורות הבאים אשר לא ראו הענין ותהיה האמונה קבועה בלבם באותם הדורות שראו, ויספרו זה לבניהם ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון איך עמדו ישראל שם לא בדרך הטבע רק בדרך הנס, וכן כל מעשיהם היו בדרך הנס על פי הענין ועל ידי שני הגואלים משה ואהרן. וזהו שכתוב.

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן.

Verse 2

למסעיהם על פי ה'. יבאר כי היו המסעות על פי ה'. גם יכלול עוד כי משה כתב כל המסעות כלן על פי ה', והיה חפץ השי"ת בספור זה לתועלת שהזכרתי, ועוד תועלת אחרת להזכיר חסדי השם, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר אל תחשוב שהיו נעים ומטולטולים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי לא היה להם במדבר בכל ארבעים שנה אלא שנים וארבעים מסעות שכלן היו בין שנה ראשונה ושנה אחרונה היא שנת ארבעים, שהרי בשנה ראשונה הלכו ארבע עשרה מסעות מרעמסס עד רתמה שמשם נשתלחו המרגלים, שנאמר (במדבר יב) ואחר נסעו העם חצרות וכתיב ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, והוא מדבר פארן שמשם נשתלחו המרגלים, ומשם נאמר למשה שלח לך, ונקרא רתמה על שם לשון הרע של מרגלים, שנאמר (תהלים קכ) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. ושמונה מסעות שהלכו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת ארבעים הרי שנים ועשרים מסעות, נמצא שכל שמונה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות, ושמנה ושלשים שנה אלו חצים היה להם מנוחה בקדש, הוא שכתוב (דברים א) ותשבו בקדש ימים רבים, ואמרו בסדר עולם תשע עשרה שנה עמדו בקדש, וזהו (שם) ימים רבים כימים אשר ישבתם, בין שאר המסעות שהיו תשע עשרה שנה אחרים, נמצאת למד שכל טלטולם שבמדבר לא היה אלא י"ט שנה ועשו בהם תשע עשרה מסעות.

והנה הלוכן היה בלתי מסודר כשהיו עומדים במקום אחד תשע עשרה שנה ובמקום אחר יום או לילה בלבד, אבל הכל היה בשעור אלהיי ולפי העלות הענן, וכדי להודיע שלא היו הולכים במדבר כתועים ונבוכים אבל היו מתענגים בו והיה להם די ספוקם יותר מן השוכנים בישוב לכך משלו רז"ל בספור התורה המסעות האלה, משל למה הדבר דומה למלך שהיה בנו חולה והיה מוליכו למקום רחוק לרפאותו שם, כיון שהיו חוזרים התחיל אביו מונה המסעות כלן ואומר לו כאן ישבנו כאן הוקרנו כאן חששת בראשך.

ועוד יש בזה תועלת אחרת להודיענו כי הכל לפי הכונה, ומטעם זה נמנו המסעות בשמותם להורות שהכל תלוי כפי מחשבתם של ישראל בהקב"ה, כשהיו זכאים ועושים רצון השם והיו נוסעים במחשבתם באותן המסעות ממחשבה רעה לטובה היתה מדת רחמים שעליהם מרחמת ומגינה עליהם, ולכך ויחנו בהר שפר ויחנו במתקה, וכשהיו חוטאים ונוסעים ממחשבה טובה לרעה היתה מדת הדין שעמהם מתוחה כנגדם להענישם, ולכך ויחנו בחרדה ויחנו בדפקה ויחנו במרה, ועל זה אמרו בירושלמי כשהיו מתלוננים ישראל במסעות היו השומרים סובבים במחנה מפחד בלילות, בארו לנו בזה כי כשהיו מתלוננים במסעות ומסיעים מחשבתם ומשנים אותה היו המדות ההולכות עמהם יומם ולילה פועלות בהם הן לטוב הן לרע הכל כפי מחשבתם, וזהו שאמר (שיר ג) מפחד בלילות, כלומר שהיו ישראל מתפחדים ממדת הדין.

ועוד יכלול ספור המסעות תועלת אחרת כי ירמוז לעתיד, שהרי דברי הנביאים כולם מוכיחים שהגאולה האחרונה כדמיון הראשונה, וכשם שיצאו ישראל בגאולה ראשונה ממצרים אל המדבר כן בגאולה האחרונה עתידים שיצאו הרבה מישראל אל המדבר ויעברו במקומות האלה והקב"ה יכלכלם וינהלם שם כמו שעשה לישראל במדבר, והוא שאמר הנביא (יחזקאל כ) והוצאתים אל מדבר העמים, והכתוב הזה מדבר לעתיד בגאולה אחרונה. והכתוב ירמוז זה ממה שהזכיר כאן שתי פעמים לשון מוצאיהם ויכתוב משה את מוצאיהם וחזר ואמר ואלה מסעיהם למוצאיהם, כי האחד הוא יציאת ישראל ממצרים והשני יציאתנו מן הגלות החל הזה, ולפי שכבר התחיל להזכיר אלה מסעי על המסעות לשעבר על כן אמר ואלה מסעיהם לעתיד ביציאה שניה, כענין שכתוב (ישעיה יא) יוסיף ה' שנית ידו וגו', והקב"ה ברחמיו ימהר יחישה מעשהו, מעשה הגאולה בקרוב, ונגילה ונשמחה בו.

ובמדרש מפני מה זכו ליכתב בתורה כל המסעות הללו על שקבלו את ישראל, ועתיד הקב"ה ליתן להם שכר שנאמר (שם לה) ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת, פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה הדר הכרמל והשרון המה יראו כבוד ה' הדר אלהינו. ומה מדבר על ידי שקבל את ישראל כך, המקבל תלמידי חכמים לתוך ביתו על אחת כמה וכמה. אתה מוצא שעתיד המדבר להיות ישוב והישוב להיות מדבר, שנאמר (מלאכי א) ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה, המדבר ישוב שנאמר (ישעיה מא) אשים מדבר לאגם מים אתה מוצא עכשיו שאין אילנות במדבר, ולעתיד יהיו שם אילנות שנאמר (שם) אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן וגו'. עכשו אין דרך במדבר, שכולו חול, והשיירא אינה מהלכת שם אלא בלילה לאור המזל, ועתיד להיות שם דרך שנאמר (שם מג) אשים במדבר דרך וגו', וכתיב (שם לה) והיה שם מסלול ודרך, עד כאן במדרש תנחומא.


Verse 3

ממחרת הפסח. ממחרת שחיטת הפסח, שהרי שחיטת הפסח בין הערבים בארבעה עשר ולמחרת בחמשה עשר יצאו ממצרים.


Verse 4

ובאלהיהם עשה ה' שפטים. קיים מה שאמר (שמות יב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה', והשפטים היו אם של כסף וזהב נמסית ואם של עץ נרקבת ואם של אבן מתפוצצת. ועוד יכלול שפטים כענין שכתוב (שמואל א ה) והנה דגון נופל לפניו ארצה לפני ארון ה' וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן.


Verse 7

וישב על פי החירות. כמו וישובו. או ירמוז לענן.


Verse 8

ויסעו מפי החירות ויעברו בתוך הים המדברה , וחזר ואמר ויסעו מאילים ויחנו על ים סוף, להורות שחזרו לאותו צד הים שעברו בו.


Verse 11

ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין. אינו סיני, שהרי חזר ואמר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, אבל מדבר סין הוא מקום בין אילים ובין סיני כמו שכתוב בסדר בשלח (שמות טז).


Verse 16

ויחנו בקברות התאוה. בקדש ברנע היה.


Verse 32

ויחנו בחר הגדגד. וכן ויסעו מחר הגדגד (פסוק לג) בחי"ת כתיב.


Verse 37

ויסעו מקדש. שם עיר.


Verse 38

בחדש החמישי באחד לחדש. זה ראש חדש שבו נפטר אהרן, ובתשעה בו נשרף בית המקדש והתורה עמו, ובשבעה באדר לשנה הבאה אחר זו נפטר משה רבינו ע"ה, שכן כתוב בספר יהושע (ד) שעברו ישראל הירדן בעשור לחדש הראשון, צא מהם למפרע שלשה ימים של הכנת צדה ושלשים יום לבכי אבלו של משה ע"ה, נמצאו כלים בשבעה באדר.


Verse 40

וישמע הכנעני מלך ערד. סמך פרשה וישמע הכנעני למיתת אהרן, והוא שדרשו מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכיון שנסתלקו חשב שנתנה רשות להלחם בהם.


Verse 49

ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים בערבות מואב. זהו שיעור חנייתם, שנים עשר מיל, כמו שהעיד רבה בר בר חנה על אותו מקום. ואז צוה הקב"ה להזהיר לישראל להוריש את יושבי הארץ כי הם קרובים לעבור.


Verse 53

והורשתם את הארץ. כלומר מיושביה, ואחר כך וישבתם בה, שאם לא כן לא תוכלו להתקיים בה.