הלכות קטנות לרבינו אשר/טומאה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

(ת"כ פ' אמור, פרשה א) ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן בני אהרן אין מיטמאין למתים אבל מיטמאות בנות אהרן למתים בני אהרן יכול אף חללים ת"ל הכהנים יצאו חללים רבי חזייה לההוא גברא דהוי קאי בבית הקברות א"ל לאו בן איש פלוני כהן אתי א"ל אבא גבה עינים הוה נתן עיניו בגרושה וחיללו. (יבמות קיד, א) תניא אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ולכך שינה המקום כאן שבכ"מ נאמר בני אהרן הכהנים על בניהם. ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו אין לי אלא המת. מניין לרבות את הדם של מת. ת"ל לנפש וכן הוא אומר כי הדם הוא הנפש. ומניין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת. ת"ל לנפש ותניא במסכת שמחות (פרק ד הלכה כא) כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה כהן לוקה עליה את הארבעים ותנן במסכת נזיר פרק כ"ג. על אלו הטומאות הנזיר מגלח (עליה) על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל ועל מלא תרווד רקב ועל השדרה ועל הגולגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהילן. ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו על אלו הנזיר מגלח. אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק ורביעית דם ואהל ורובע עצמות וכלים הנוגעי' (על מת) במת על אלו אין הנזיר מגלח:

סימן ב[עריכה]

בעמיו בזמן שעמיו שם אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ותנן נמי (נזיר מז, א) כ"ג ונזיר שהיו מהלכין בדרך ופוגעים במת מצוה ר"א אומר יטמא כהן ואל יטמא נזיר. ותניא (יבמות דף פט: ובסוף פ"ק דעירובין) איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברים. קורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה. פי' המוצא מת (מצוה) בדרך או בעיר של עובדי כוכבים ובמקום מוצאו אין יכול לקרות ישראל שיענהו ויבוא ליטפל בו ולקוברו אסור לו לזוז משם ולהניח את המת לילך אל העיר להביא לו קוברין אלא הוא בעצמו יטפל ויקברנו. ואפי' הוא כ"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו. אבל אם הוא קרוב למת שהמוצאו קורא אותו והוא בא ומטפל בו אין זה מת מצוה שיטמא לו כהן אלא קורא לישראל ויקברנו וה"נ תניא בירושלמי דנזיר פ' שביעי (ירושלמי נזיר, ז) איזהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר באין (לו). באו בני העיר ה"ז מושך ידו. עד היכן. עד כדי נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן כשאינם צריכים לו אבל כשצריכין לו לא בד"א כשאין מכירין אותו אבל אם היו מכירין אותו לא בד"א שאין כבודו לכן אבל אם היה כבודו לכן לא. והנשיא כבודו לכן ומהו שיטמא כהן לכבוד נשיא כד דמך ר' יונתן נשיאה אכריז ר' ינאי אין כהונה היום. כד דמך ר' יודן נשיאה בר בריה דר' יודן נשיאה דחף רבי חייא רבה את רבי זירא ריש כנישתא דציפורא וסאביה. פי' ואם היו צריכים לו ואפי' יותר מחלופי חלופיהן ואם היו מכירין אותו דקרי ותני לא יספיק לו בזה אלא מיטמאין לו עד השיעור המפורש בפ"ב דכתובות שהוא (שיתא) תריסר אלפי גברא. ואם היה כבודו לכן לא בדא דאם הוי מתני פי' לומד לאחרים לא כדאמר התם לית ליה שיעורא והכל מטמאין לו. והנשיא כבודו לכן לשון בעיא הוא כלומר והנשיא כבודו לכן ואע"ג דלא מתני ומהו שיטמאו לו כל הכהנים ואמרי' נמי בפרק אלו דברים בפסחים כשמת נשיא בערב פסח אז הפסח בא בטומאה דחייבין כל ישראל והכהנים לטמאות לו. והיינו דאמר בפ' אלמנה ניזונית אותו היום שמת רבי בטלה כהונה. ובירושלמי תלמיד מהו שיטמא לכבוד רבו ולא איפשיטא הילכך לא יטמא. וביבמות פרק האשה רבה גרסינן גבי אשתו קטנה יורשה ומטמא לה והוינן בה אמאי מטמא לאו אשתו היא. ומשני משום דהוי מת מצוה. ופריך והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה. ומשני ה"נ כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה. והאי לישנא משמע דקוראים לאחרים ועונין אותו קאי על המת כלומר אם היה חי והיה קורא לאחרים להטפל בו ובאין וטופלין בו וזה נקרא בעמיו כיון שמצא ממשפחתו שרוצה ליטפל בו. אבל אם אין קרוביו רוצים ליטפל בו נקרא מת מצוה ומטמא לו כהן ואפי' יש שם ישראלים הרבה ופי' הרמב"ם ז"ל דהתם מילתא בעלמא קאמר לומר דודאי אין לה קוברין לזו והבעל אינו קורא אלא אפילו היא בעצמה קוראה אין אחרים עונין אותה לבא לקוברה שאין בני המשפחה שומעין לה לקוברה ונחלה של המשפחה הוסבה אצל הבעל (חי) שלא כדת וכ"ש אחרים שאין קרובים שאין נזקקין לה להטיל על עצמן קבורה של אשה שיש לה יורשין וקרובים וכיון שקבורתה בספק וביאוש הטילוה חכמים עליו אפילו כשימצא אחרים כדי שתהא מזומנת לה ולא תהא קבורתה מוטלת על המחלוקת והקטטה שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה כזה בכ"מ. ועל דרך זה (נמי) התירה תורה נמי טומאת קרובים והיינו דאמר בפ' ג' מינין דף מג: הוה קאזיל בפקתא דערבות ופסקוהו גנבי לרישי דאבוה ה"נ דלא יטמא ליה א"ל מת מצוה קאמרת השתא י"ל באחרים מטמא באבוה לא כ"ש. והאי מת מצוה הוא והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה כיון דמשתדלין לקוברו בני המשפחה ומשני כיון דאזיל באורחה כמי שאין לו קוברין דמי שהרי אין קוברים בכאן ואחרים ההולכים עמו בשיירא אין עונין אותו לקוברו אם הבן לא יתעסק עמו בקבורתו ע"כ. ומשמע מתוך דבריו שהוא רוצה לפרש קורא ואחרים עונין אותו על ב' דרכים א' על כהן המוצאו כהך ברייתא דירושלמי. ואחד על המת כההיא גירסא דיבמות. ולא נהירא לי אלא על הכהן המוצאו דוקא קאי. וגירסת הספרים (ס"א דיבמות) נשתבשה ע"י סופרים שלא למדו האי ברייתא דירושלמי וסברו דקורא ואחרים עונים אותו על המת קאי וכתבו קריא ולא ענו לה וכך היא הגירסא קרי ולא ענו ליה פי' בעל הכהן שנפטרה אשתו בביתו וקרי לבני משפחתה לבא לקוברה ולא ענו ליה לפי שהוא יורשה. וכ"ש שלא יטפלו בה נכרים והוי מת מצוה:

סימן ג[עריכה]

והמוצא מת מצוה קוברו במקומו דמת מצוה קונה מקומו שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. ואמרו בפרק מרובה תנאים שהתנה יהושע אפילו בחוץ לארץ. ואמרו בירושלמי דנזיר (פ"ז ה"א) המוצא מת מצוה הרי זה מטפל בו וקוברו במקומו אימתי בזמן שמוצאו חוץ לתחום אבל המוצאו בתוך התחום ה"ז מביאו למקום בית הקברות וקוברו. אמר ר"ע כך היה תחלת תשמישי לפני חכמים. פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו כד' מילין עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו וכשבאתי לפני ר"א ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שפסעת מעלין עליך כאילו שפכת דם. אמרתי אם בשעה שנתכוונתי לזכות נתחייבתי בשעה שלא נתכוונתי לזכות על אחת כמה וכמה מאותה שעה לא זזתי מלפני חכמים לשמשן:

ירושלמי (פ"ז ה"א) מה ת"ל כי קבור תקברנו מכאן שאין נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו. תני רבי יוסי קמיה דר' יוחנן כשם שאדם מטמא על מת מצוה כך מטמא על אבר מת מצוה. א"ל ר' יוחנן ויש כאן פי' וכי יש כאן מת (מצוה) שיטמא לו. יעקב בר אחא בשם ר' זעירא תפתר בחוזר כלו' אין נעשה מת מצוה בתחלה אא"כ מצא ראשו ורובו (ס"א ורובו אבל אם מצא ראשו ורובו וקוברו חוזר) חוזר אפילו על אבר א' וקוברו עמו. ובאבל רבתי תניא לעולם אין מת מצוה עד שימצא ראשו ורובו. ר' יהודה אומר השדרה והגולגולת הן הן רובו:

סימן ד[עריכה]

כי אם לשארו אין שארו אלא אשתו שנא' שאר אביך היא הקרובה ולא הארוסה. אליו ולא הגרושה. ואמר בגמרא (יבמות כט, ב) תניא א"ר חייא ב"ר אמי אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו. מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה. פירש"י אינה מטמאה לו לאו משום כהנת נקט לה דלא הוזהרו כהנות ליטמא למתים אלא ה"ק אינה חייבת להתעסק בו וליטמא לו בין כהנת בין ישראלית אע"פ שמצוה ליטמא למתים האמורות בפרשה זו אינה מחויבת דלאו שאר היא והרמב"ם ז"ל כתב (פ"ב מהל' אבל) הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה (כך) אינן מצוות לטמא לקרובים. אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו אל יתטמאו. ולפיכך הא דתניא לא מתטמאת לו לאו דוקא ארוסה אלא שיטפיה נקט והרמב"ן ז"ל דחק לפרש כן מנ"ל האי ולא נתישבו לי דבריו כי הרבה צריך ראייה לפטור הנשים ממצוה זו:

סימן ה[עריכה]

(תו"כ פ' אמור, פרשה א טו) ת"ר לא יטמא בעל בעמיו מת"ל. לפי שנא' לאביו ולאמו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו מטמא להן בין כשירין בין פסולין. יכול אף לאשתו מטמא בין כשירה בין פסולה. ת"ל לא יטמא בעל בעמיו יש בעל שהוא מטמא ויש בעל שאינו מטמא הא כיצד. מטמא הוא לאשתו כשירה ואינו מטמא לאשתו פסולה. לאמו אפילו נתחללה מטמא הוא לה. לבנו ולבתו יכול אפילו נפלים. ת"ל לאביו ולאמו מה אביו ואמו בני קיימים אף בנו ובתו בני קיימים יצאו נפלים. הילכך אין כהן מטמא לקטנים אלא א"כ מת ביום ל' ואחד. ואם קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו מטמא לו. ולבנו ולבתו בין כשרים בין פסולין כדתנן (יבמות כב, א) מי שיש לו בן ממזר וכו' ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן העובדת כוכבים ומן השפחה ואמר למאי הילכתא ליורשו וליטמא לו. וכן אחיו ואחותו דתנן ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן העובדת כוכבי' (ואומר) ולאחיו ולאחותו יכול אחיו ואחותו מאמו. ת"ל ולבנו ולבתו מה בנו ובתו שהן יורשין אף אחיו ואחותו שהוא יורשן יצאו אחיו ואחותו מאמו שאין יורשן ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ולמפותה. או יכול שאני מוציא אף מוכת עץ. ת"ל אשר לא היתה לאיש שהוייתה ביד איש ולא שהוייתה בד"א. וגרסינן בפ' הבא על יבמתו ת"ר אחותו ארוסה ר"מ ור"י אומרים מטמא לה ר' יוסי ור"ש אומרים אין מטמא לה. אנוסה ומפותה ד"ה אין מטמא לה. מוכת עץ אין מטמא דברי ר"ש שהיה ר"ש אומר ראויה לכ"ג מטמא לה ושאינה ראויה לכ"ג אין מטמא לה ובוגרת מטמא לה דברי כל אדם. מ"ט דר"מ ור"י דדרשו הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה יכול שאני מוציא אף מוכת עץ ת"ל אשר לא היתה לאיש מי שהוייתה ע"י איש יצתה זו שאין הוייתה ע"י איש. הקרובה לרבות את הארוסה אליו לרבות את הבוגרת. ור' יוסי ור"ש מ"ט דרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ אשר לא היתה פרט לארוסה שהיתה. הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה. אליו לרבות את הבוגרת. ור' יוסי מדשבקיה לבר זוגיה מכלל דבמוכת עץ כר"מ ס"ל ש"מ דמוכת עץ לר' יוסי ור"מ ור"י מטמא לה וה"ל ר"ש יחיד לגבייהו ולית הילכתא כוותיה. ולגבי אחותו ארוסה קי"ל כר' יוסי ור"ש דהוו להו רבי יוסי ור"ש תרי ור' יהודה ור"מ תרי וכיון דר' יוסי לגבי כל חד מהנך הילכתא כוותיה שמעי' דהלכה כר' יוסי ור"ש הלכך אחותו ארוסה ואחותו אנוסה ומפותה אין מטמא להן. אבל אחותו ארוסה שנתגרשה ואחותו בוגרת ומוכת עץ מטמא להן וכן הילכתא:

סימן ו[עריכה]

לה יטמא מצוה. (זבחים ק, א) לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בע"פ ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בע"כ. לה יטמא על הודאי מטמא ולא מטמא על הספק כגון נתערב ולדה בולד חבירתה או ספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון או אשתו שגרשה בספק גירושין. וכן נמי בספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון היו שניהם כהנים הוא אונן עליהם והם אוננין עליו הוא אין מטמא להם והם אין מטמאין לו. לה יטמא ואין מטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל וטמאתי לאבא אלקט עצמות פלוני. גרסינן בנזיר כהן שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל להחלו ופריך עלה ממתני' דתנן היה מטמא למתים כל היום אין חייב אלא אחת. א"ל אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת. ואמאי והא מיטמא וקאי. וכן אמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר חייב ולא אמרינן הא מיטמא וקאי. ומשני הא דאמרן דפטור בחבורי אדם במת בעודו מחובר במת פטור דאין כאן תוספת טומאה. אבל פירש ממתו ונגע במת אחר חייב לפי שמוסיף טומאה על טומאתו. דלאחר שפירש הנוגע בו טמא טומאת ערב וכשחזר ונגע במת (ס"א ונוגע במת הנוגע בו טמא) טמא טומאת ז' כאילו נגע במת עצמו דיקרב בדיקרב מסאב. ולא תימא הא דקתני יכול יהא חייב ת"ל להחלו חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא דתניא באבל רבתי (פ"ד הלכה ט"ו) היה עומד לקבור את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש ה"ז לא יטמא. נטמא בו ביום ר"ט מחייב ור"ע פוטר. נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד. וסוגיא דנזיר דלא כר"ע דלא מחייב ר"ע אלא במוסיף ימי טומאה על עצמו אבל מה שמוסיף טומאה לאדם הנוגע לא מיקרי תוספת טומאה. ופסק הרמב"ם ז"ל כר"ט כסתם מתני' דתנן אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת וכל הסוגיא דנזיר כוותיה וגם רב הונא סבר כוותיה. ואף ר"ע מודה דאסור דקתני ברישא פירש ה"ז לא יטמא. ולא פליג אלא בחיובא דפטור בו ביום ובמס' נזיר ירושל' פ"ג ה"ה שנו מחלוקתם להפך. יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב א"ל ר"ט (פוטר) וכי מה מוסיף זה חלול על חילולו א"ל ר"ע בשעה שהיה שם טמא טומאת ז' פירש טמא טומאת ערב חזר ונכנס טמא טומאת ז'. פירוש הנוגע בו. א"ל ר"ט עקיבא כל הפורש ממך כפורש מחייו. והלכה כר"ע מחברו. וגם נראה שחזר ר"ט והודה לדבריו. הלכך אין לכהנים ליכנס לבית הקברות לקבור מתיהם. דאע"פ שבשעה שהיה מכניס מתו מותר לטמא לאחרים מ"מ לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ומוסיף טומאה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' אבל) אבל ר"ת כתב שהלכה כר"ע כההיא דאבל רבתי דנטמא בו ביום פטור ומותר הכהן להכניס מתו לבית הקברות ולקברו. ואפי' היה ר"ע אוסר טומאה בו ביום מדבריהם. גדול כבוד מתו שדוחה ל"ת דדבריהם. והביא ראיה מפ' דם הנדה דתנן הכותיים נאמנין לומר קברנו שם את הנפלים או לא קברנו. וקאמר עלה והא לית לה ולפני עור לא תתן מכשול. א"ר יוחנן כהן כותי עומד שם ודילמא כהן טמא הוא דנקט תרומה בידיה ואכיל מיניה אלמא דשרי לכהן טמא לעמוד במקום הקבר ולאו ראיה הוא כי התוספות הקשו במס' נדה ומה בכך (ס"א אפילו) אם הוא טמא אסור לו ליכנס לבית הקברות דבנזיר מיבעיא לן (כהן ונזיר) צ"ל נזיר והוא בבית הקברות אי בעי שהייה למלקות ואומר נמי בפ' ג' מינין אמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר חייב. ותירצו דכותאי לית להו הא דר"ה אלא סברי כשהוא טמא אינו מוזהר עוד מלהוסיף טומאה:

סימן ז[עריכה]

לה יטמא אין מטמא על איבריה שאין מטמא על אבר מן החי של אביו אבל מטמא הוא על עצם כשעורה של אביו. אלו הן דברי הרב אלפס ז"ל. ודבריו אינם מחוורים דגרס במס' נזיר פ' ג' מינין אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אין מטמא לו. מ"ט. דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ואפי' מונח הראש אצל הגוף אין מטמא לו כיון שאין הגוף שלם. ופריך עלה מברייתא לה הוא דמטמא ואין מטמא לאיבריה לפי שאין מטמא לאבר מן החי של אביו ולא על אבר מן המת אבל מחזר הוא על עצם כשעורה פי' אם כבר נטמא לקבור את אביו ונחסר עצם כשעורה חוזר ומטמא (לו) לקוברו לאו למימרא דאי חסר פורתא אלא כלומר הרי נחסר ממנו עצם כשעורה ואע"פ שנטמא (ס"א ואעפ"כ נטמא) לאביו וקברו וקשה לר"ח דאמר כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. ומשני האי תנא סבר לה כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר לה יטמא ואין מטמא לאיבריה שאין מטמא על אבר מן החי של אביו אבל מטמא הוא על אבר מן המת של אביו פי' ע"י חזרה דהא ברייתא קמייתא אוקמא (ס"א תניא) כר' יהודה וקתני בה דאינו מטמא לאבר מן המת של אביו. והא דקתני בהך ברייתא דמטמא ע"כ ע"י חזרה. וה"ק לאבר מן החי אין מטמא כלל דלא משכחת בה חזרה אבל לאבר מן המת זימנין דמטמא כגון ע"י חזרה ובסיפא דברייתא קמייתא דתניא בת"כ (אמור, פרשה א יג) ר' יהודה אומר אין מטמא לעצם כשעורה מאביו (ס"א אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה) ונראה דכולה ר"י היא. והדר פריך והא תני רב כהנא בדר"א בן יעקב לה הוא דמטמא ואין מטמא לאיברים פרט לכזית מן המת. וכזית נצל ומלא תרווד רקב. יכול לא יטמא לגולגולת ולשדרה ולרוב בניינו ולרוב מניינו. כשהוא אומר אמור ואמרת הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת. ומשני כולהון ר' יהודה נינהו ורב חסדא דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של ר' יצחק בגינזק באו והודיעוהו לאחר ג' שנים בא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. ולכאורה דברי הרב אלפסי אינן לא כר' יהודה ולא כרב חסדא ולא כהני תנאי. דאף לר"י אין מטמא לאבר מן המת אלא ע"י חזרה. ואולם (ס"א ואולי) הא דכתב הרב אלפסי אבל מטמא הוא לעצם כשעורה מאביו ע"י חזרה קאמר. גם כי היה ראוי למחבר פסקים שיברר דבריו ולא יסתום. אף כי נראה דוחק לומר כן (ס"א אף כי נדחק ונאמר כן) מ"מ פוסק כר' יהודה וזה לא יתכן לפסוק כיחידאה כנגד ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים. ועוד כי עשו מעשה ואמרו בכל דוכתי מעשה רב. ועוד כי שיטת התלמוד בכ"מ דהלכה כאמוראי גם כי יפסוק דלא כסתם מתני' וכ"ש הכא דרב חסדא ס"ל כרבים ועוד דבדאורייתא אזלינן לחומרא ולא יטמא לו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל דאין דבריו מחוורים ואף ע"ג דברייתא דתני רב כהנא בר"א בן יעקב אתיא כר' יהודה וקי"ל משנת ראב"י קב ונקי ואפילו יחיד במקום רבים כדמוכח בפרק הבא על יבמתו אפ"ה לא דחינא מימרא מפורשת דרב חסדא אמר רב מכללא דמשנת ראב"י קב ונקי דהא רב גופיה אית ליה משנת ראב"י קב ונקי כדמוכח ביבמות והכא לא ס"ל כוותיה אלמא לא מסתבר כוותיה. א"נ הך מתני' דראב"י רב כהנא הוא דתני לה ולא מיתני בי רבי חייא ורבי אושעיא ולא מותבינן מינה בי מדרשא וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכ' הרמב"ן ז"ל ומיהו מסתבר אם נחתך יד אביו מיחייב וכן ליטמא לו שלא יהא ס"א מחיים בנו מיטמא לו שלא אמרו אלא כשחסר לאחר מיתה או שחסר בשעת מיתה כגון נחתך ראשו דאינו עכשיו כמו שהיה בחיים ולא קרינא ביה לאביו אבל נחתכה ידו או רגלו ס"א בחיים של אביו ולאחר זמן מת אביו כיון שהוא לאחר מיתתו בשלמות שהיה בו מחיים לאביו קרינא ביה. באבל רבתי (פ"ד הלכה י) עד מתי מטמא להם. ר"מ אומר כל אותו היום. ר"ש אומר ג' ימים רבי יהודה אומר משום ר"ט עד שיסתום הגולל ומעשה שמת שמעון בן יהוצדק בלוד ובא יוחנן אחיו מן הגליל אחר שנסתם הגולל ובא ושאלו (ר"ט) לחכמים ואמרו אל יטמא אלא יפתח הקבר (ס"א חצר הקבר) ויראה. והלכה כר"י משום ר"ט וש"מ טעמא דנסתם הגולל הא כל זמן שלא נסתם הקבר מטמא ונוגע במת שלו בין לצורך בין שלא לצורך. הרמב"ן ז"ל:

סימן ח[עריכה]

בעמיו בזמן שעושין כמעשה עמיו ולא בזמן שפירשו מדרכי ציבור כגון המינין והמומרי' לעבודת כוכבי' והמוסרי' לאנסי'. ולא מיבעיא מיעל לביתיה ומנגע ביה דאסור אלא אפי' ליכנס לתוך ד' אמות שלו אסור סוטה מג: דא"ר יצחק א"ר יוחנן משום דר"א מת תופס ד' אמות לטומאה וכן לק"ש. ותניא בסוטה פרק משוח מלחמה חצר הקבר העומד בתוכה טהור. והוא שיש בה ד' אמות דברי ב"ש וב"ה אומרים ד' טפחים בד"א שפתחה מן הצד אבל למעלה ד' אמות. ודוקא חצר הקבר דמסיימא מחיצתא. אבל מת בעלמא תופס. ומכאן כתב הרב רבי יונתן ז"ל והוא דליכא גדר גבוה י' טפחים בינו ובין המת שאם היה לו כן כיון דאיכא הכירא לא גזרו ביה רבנן ודוקא מת שלא נקבר אבל נקבר לא תפיס ד"א דהא בציון משהו סגי כדאמר (מועד קטן ה, ב) אין מעמידין ציון במקום טומאה ולא מצרכינן ציון של ד"א אלא בכל שהוא סגי עכ"ד. ואינה מחוורת אלא קבר של בנין במחיצות מסוימות סגי בהרחקת ד' טפחים אבל קבר שאינו מסויים במחיצות ד"ט (ס"א גבוה י' טפחים) צריך הכהן להרחיק ממנו ד"א ומה שהביא ראיה מציון אינו ראיה דאמר בפ"ק דמ"ק (שם) דאין מציינין אלא על דבר המטמא באהל אבל על הרחקה שגזרו חכמים לא הצריכו ציון כדקאמר התם אין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד ארץ ישראל:

סימן ט[עריכה]

והיכא דמחית מיתא תותי טללא אסיר ליה לכהן למיעל תותי אילן המיסך על הארץ ואפילו אבנים היוצאים מן הגדר, כדתנן פ' יש מביאין את הטומאה הזיזין והגזריות והשובכות והשקיפין והסלעים הגדרים והשננים והסככות והפרעות שהן יכולין לקבל מעזיבה רבם דברי ר"מ וחכמים אומרים מעזיבה בינונית ואלו הן הסככות אילן המיסך על הארץ. הפרעות אבנים היוצאים מן הגדר.

והיכא דמחית מיתא בביתא ופתיחא כוותא מן ההוא ביתא לביתא אחרינא וכן עד כמה בתי והוו בכל חד מינייהו כוי טפח על טפח איתסרי הני בתי כולהו לכהנא למיעל לגווייהו, וכן עיליתא דעל גבי ביתא אי איכא ארובה בין עיליתא לביתא כפותח טפח והוי מיתא בחד מינייהו איתסר ליה לכהנא למיעל לתרויהון.

וזמנין דמחית מיתא בביתא ושרי ליה לכהנא למיעל לביתא ואסור למיעל בעיליתא. ומשכחת ליה בכזית מן המת הנתון תחת ארובה שאין בה פותח טפח דטומאה בוקעת ועולה ונכנסת לעלייה כיון שהיא מונחת תחת הארובה ואף על פי שאין בארובה פותח טפח אבל אינה חוזרת ויורדת לבית כיון שאין בארובה פותח טפח. ודבר זה מפורש בפרק י' דאהלות במתניתא דאין בארובות פותח טפח.

וכן לפעמים בשני בתים זה לפנים מזה וטומאה בפנימי ואין טומאה בחיצון ומותר כהן לעמוד בפנימי אצל הטומאה ואסור ליכנס לחיצון. כגון ב' חדרים פנימים הפתוחים לבית ובכל אחד מהן כחצי זית מן המת ודלתות מן החדרים נעולות (בהן) וכהן באחד מהן טהור כיון דאין בו אלא חצי זית אבל לבית אסור לכהן ליכנס שם דסוף טומאה לצאת. ורואה אני כאילו ב' החצאי זיתים מונחים בבית ואין הטומאה נכנס בחדרים כיון שדלתותיהן נעולות ודבר זה מפורש במשנה אחרונה בפ"ח דאהלות.

ואי סכר להו לכוותא בעצים או באבנים או בכל דבר שאין מקבל טומאה איפסיק ליה לטומאה ושרי ליה לכהנא למיעל לההוא ביתא דאית ביה מיתא.

הרב ז"ל קצר וסתם דבריו וצריכין ביאור, דבפ"ב דבבא בתרא מוכח שאין הדבר המונח בחלון מונע מלעבור שם הטומאה עד שיבטלנו שם ביטול עול' שאין בדעתו עוד ליטלו משם, דגרסינן התם אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל רקיק (ס"א פי' עיסה רכה) אין ממעט בחלון והוינן בה מאי איריא רקיק אפי' עבה נמי לא מבעיא קאמר לא מבעיא עבה כיון דחזא ליה לא מבטל ליה אבל רקיק דמאיס אימא בטולי בטליה קמ"ל. מיתיבי קופה מליאה תבן וחבית מליאה גרוגרות שמונחים בחלון רואין כל שאילו ינטלו ויכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם לאו אין חוצצין. תבן הא חזיא לבהמתו. בתבנא סריא. חזי לטינא. דאית בה קוצי. חזי להסקה. במתונא. חזי להיסק גדול היסק גדול לא שכיח. גרוגרות הא קחזי ליה. אמר שמואל כשהתריפו פי' כשהתליעו. אלמא כל מידי דחזי ולא מבטלי ליה לא ממעט בחלון.

ומיהו בההוא שמעתתא גופיה משמע דממעט ואע"ג דלא בטליה. דפריך האי חבית ה"ד אי דפומיה לבר היא גופיה תיחוץ. אלמא דחבית חייצא אף ע"ג דלא בטיל ליה. ונדחק הרמב"ם ז"ל לתרץ כיון דהתליעו הגרוגרות נתקלקל גם החבית ומבטל ליה. מיהו אכתי קשה מההיא דשילהי שבת ופקקו את המאור בטפיח וכי פקקו מאי הוי הא לא מבטיל ליה ולא חייצא. וליכא למימר דבטלו את הטפיח. דאם כן ה"ל בונה בשבת ואמר בפ' בתרא דמגילה ההוא בי כנישתא דרומאי דהוה פתיחא לאנדרונא דהוה מחית ביה מיתא והוו בעו כהני למיעל לצלויי התם אתו אמ"ל לרבא א"ל זילו (דלא) דלו תיבותא ואותבוה להתם. והתיבה אינה מקבלת טומאה דכלי עץ העשוי לנחת הוא ולכך חוצצת ואי בעי ביטול מאי מהני התם כיון דעשויה להניח ס"ת בתוכה לא מצי מבטל לה התם.

ופר"י ז"ל דכל היכא דאין סותם כל הנקב אלא ממעטו מטפח התם בעי ביטול ואי לא בטליה לא ממעטי אבל היכא דסותם כל החלון לא בעי ביטול. כי ההיא דמאור (ודתיבותא) ותבן וגרוגרות אין סותמות כל החלון ולהכי בעי ביטול: אבל החבית והתיבה סותמות כל החלון (ולהכי בעי ביטול) [ולהכי לא בעי ביטול], וכן דעת הרי"ף ולכך כתב סכר לה לכוותא דמשמע שסתם הכל.

והיכא דאיכא דרתא דמוקפת זיזין א"נ מוקפת אכסדרה והוה מיתא בחדא ביתא מהנך בתי דבההוא דרתא איתסר ליה לכהנא למיעל תותי הני כולהו זיזי דמארבע רוחי דרתא או הני אכסדראות. אבל ודאי אי הוי מיתא תותי הני זיזי או גו אכסדרה שרי ליה לכהנא למיעל לגו ביתא שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס. כדתנן (משנה, אהלות יד) זיז שהוא סובב את כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות טומאה בבית כלים שתחתיו טמאים: טומאה תחתיו ר' אליעזר מטמא את הבית. ורבי יהושע מטהר. ולדברי רב אלפס מיירי שדלת הבית נעול. וכה"ג אמרי' בכל דוכתי באהלות סוף טומאה לצאת ולא מהני נעילה כיון דאין מקום לטומאה לצאת אלא דרך שם חזינן לטומאה כאלו היה כבר שם ואילו היה הדלת פתוח היתה הטומאה נכנסת מן האכסדרה לבית. כדתנן פ"ו דאהלות קוברי המת שהיו עוברים באכסדרה והגיף אחד מהם את הדלת וסמכו במפתח אם יכולה הדלת לעמוד בפני עצמה טהור ואם לאו טמא ותימה למה הביא זו המשנה על סוף טומאה לצאת כמה משניות היה יכול להביא שהן פשוטות יותר מזו. ההיא (משנה, אהלות ז) דמת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים ועוד ג' משניות בפ"ד דאהלות שכולן מפורש בהן שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס. וגם בכל המשניות כתוב טומאה בבית כלים שתחתיו טהורים. ופירש רבינו ז"ל לפי שאינו אוכל בפותח טפח אין מביא את הטומאה תחתיו והא דמטמא ר' אליעזר את הבית כשהטומאה תחתיו אע"ג דלית ביה פותח טפח. ר' אליעזר לטעמיה דמטמא בבית מודבק לאיסקופה בפי"ב דאהלות דבקל מביא את הטומאה לבית.

ומסקנא דמלתא הכי, אם כל דלתות הבית נעולות והחלונו' נעולים טומאה יוצא' מן הבית לתחת הזיזין ואכסדראות, ואם נפתח דלת לצד אחר או חלון שיש בו ד' על ד' והדלת של חצר נעול אין הטומאה יוצאה לתחת הזיזין והאכסדראות (ס"א ואם דלת החצר פתוח טומאה יוצאה מן הבית לתחת הזיזין והאכסדראות) ונכנסת מתחת לבית. וכן גגין הבולטין למעלה לחוץ על פני בתים הרבה וטומאה באחת מהבתים כל הבתים אשר דלתותיהן פתוחים טמאים. כי הטומאה מתפשטת תחת בליטת כל הבתים ונכנסת לבתים דרך הפתח.

והיכא דנפל אינש ושבר מפרקתו ונחתך עמו רוב בשר אף על גב דלא נפקא נשמתיה מית הוא ומטמא באהל דאמר רב יהודה אמר שמואל (חולין כא, א) נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל דה"ל כמאן דהותז כוליה רישיה ותנן (משנה, אהלות ח) הותזו ראשיהן אע"פ שהן מפרכסין טמאים כזנב הלטאה שהיא מפרכסת. וא"ת מפרקת דעלי דמפרקת ולא רוב בשר הוה. זקנה שאני דכתיב כי זקן האיש וגו'.

וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן קרעו כדג מטמא באהל אמר רב שמואל בר רב יצחק מגבו אבל גוסס אין מטמא באהל עד שתצא נפשו. דתנן אדם אין מטמא באהל עד שתצא נפשו. ואע"ג דגוסס אין מטמא באהל פליגי ביה תנאי בנזיר אי שרי לכהן למיעל לביתא דאית ביה גוסס אי לא. דגרסי' התם להחלו עד שעה שימות. רבי אומר במותם יטמא עד שימות. מאי בינייהו. א"ר יוחנן משמעות דורשין איכא בינייהו. ר"ש בן לקיש אומר גוסס איכא בינייהו למ"ד מלהחלו אפי' גוסס. ולמ"ד במותם יטמא עד שימות אין גוסס לא. מיתיבי אדם אין מטמא עד שתצא נפשו. ואפי' מגוייד ואפי' גוסס ולמ"ד מלהחלו הא קתני דאינו מטמא. לעניין טמויי עד דנפיק נשמתיה לענין אתחולי הא איתחיל, ולפי גירסא זו הכתובה בספרים שלנו כהן אין מוזהר על הגוסס דקי"ל כרבי יוחנן לגבי דר"ש בן לקיש דאמר משמעות דורשין א"ב (ס"א ובין לרבי ובין לרבנן אינו מוזהר עליו עד שימות), אבל בה"ג גורס אביי במקום ר' יוחנן רבא במקום ר"ל ולפי זה הלכה כרבא לגבי אביי. ולרבא פליגי רבי ורבנן בגוסס ואין הלכה כרבי מחבריו נמצא כהן מוזהר על הגוסס:

והיכא דשחט בו שנים או רוב שנים אין מטמא באהל עד שתצא נפשו. דאמר רב יהודה אמר שמואל (גיטין ע, ב) שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו.

ואסור ליה לכהן למיעל לבית הקברות דקבר מטמא כמת דכתיב כל אשר יגע על פני השדה וגו' או בקבר. אפי' לבית הפרס נמי אסור למיעל. ומאי הוא בית הפרס שדה שנחרש בו קבר דתנן (משנה, אהלות יז) החורש את הקבר הרי זה בית הפרס. עד כמה הוא עושה. מלא מענה מאה אמה בית ד' סאין דהוי מאה על מאה. ואי אזיל לדבר מצוה כגון לינסב איתתא וללמוד תורה וליכא אורחא אחריתי שרי ליה למיזל לבית הפרס. דת"ר (עבודה זרה יג, א) הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחין מהן בהמה עבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידן ואם כהן הוא מטמא (לו) לדון ולערער עמהם בחו"ל וכשם שמטמא בחו"ל כן מטמא בביה"ק. ביה"ק ס"ד. אלא אימא בית הפרס דרבנן. ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה. א"ר יהודה אימתי בזמן שאין מוצא ללמוד. אבל מוצא ללמוד אין מטמא. ר' יוסי אומר אפילו מוצא ללמוד יטמא לפי שאין מן הכל אדם זוכה ללמוד א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי:


סליק הלכות טומאה