מסכת שמחות ד

<< · מסכת שמחות · ד · >>

פרק ד

הלכה א

על כל האמור בתורה כהן מטמא על אביו ועל אמו על בנו ועל בתו על אחיו ועל אשתו ועל אחותו. רבי עקיבא אומר שניים להם מתאבל ואונן לא מטמא.

הלכה ב

רשב"א אומר אבי אביו ובן בנו. וחכמים אומרים כל מי שמתאבל עליו מתאבלין עמו וכל שאין מתאבל עליו אין מתאבלין עמו.

ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו, ספק שהוא בנו ספק שאינו בנו -- מתאבל ואונן ואינו מטמא.

הלכה ג

אשתו ארוסה -- לא מתאבל ולא מטמא.

גרושה, אף על פי שיש לו הימנה בנים -- לא מתאבל ולא אונן ולא מטמא.

הלכה ד

([איזה אנינה מיום מיתה ועד יום קבורה כדברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אין לך אסור באנינה אלא יום אחד בלבד]).

אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט -- מתאבל ואונן ולא מטמא.

הלכה ה

אחותו ארוסה -- רבי מאיר אומר מטמא, רבי יהודה ורבי שמעון אומרים לא יטמא.

הלכה ו

מוכת עץ -- ר"י אומר יטמא, ורבי מאיר ור' שמעון אומרים לא יטמא.

באנוסה ומפותה הכל מודים שלא יטמא. בבוגרת הכל מודים שיטמא.

הלכה ז

כללו של דבר שהיה רבי שמעון אומר כל שהיא כשירה לכהן גדול -- מטמא לה, כל שאינה כשרה לכהן גדול -- לא יטמא.

הלכה ח

על כל אלה שאמרו כהן מטמא אינו רשות אלא חובה. רבי שמעון אומר רשות. רבי יהושע אומר חובה.

הלכה ט

מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערבי פסחים ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חביריו וטמאוהו על כרחו. אמרו לו אינה רשות אלא חובה.

הלכה י

עד אימתי מטמא לה? רבי מאיר אומר כל אותו היום. רבי יהודה אומר עד שלש. רבי יהודה אומר משום רבי טרפון עד שיסתם הגולל.

הלכה יא

מעשה שמת שמעון בן יהוצדק בלוד ובא יוחנן אחיו מן הגליל [לטמא לו] מאחר שנסתם הגולל לטמא (לאחוריהם) ובאו ושאלו לחכמים ואמרו אל יטמא פתחו לו על הקבר ויראה.

הלכה יב

מעשה בתינוק אחד שכתב נכסיו לאחרים והניח את משפחתו והיו בני משפחתו מעוררין ואומרים יבדק ובאו ושאלו לחכמים ואמרו אל יבדק מאחר שנסתם הגולל אין מזיזין את המת ממקומו. ודבר אחר כיון שמת שערו נשתנה.

הלכה יג

כהן הדיוט שהוא מטמא לקרוביו אל יטמא לאחרים אפילו בו ביום. במה דברים אמורים? בזמן שיש בו כדי נושאי המטה וקובריה, אבל אין שם כדי נושאי המטה וקובריה הרי זה יטמא. נטמא ובאו כדי נושאי המטה וקובריה -- פורש למקום טהרה.

הלכה יד

היו שם שני דרכים, אחת קרובה וטמאה ואחת רחוקה וטהורה, אם היה העם הולך לו ברחוקה ילך עמהם ואי לאו ילך בטמאה מפני כבוד השם.

הלכה טו

היה עומד וקובר את מתו, עד שהוא עומד בתוך הקבר -- מקבל מאחרים וקובר, פירש -- הרי זה לא יטמא.

הלכה טז

נטמא בו ביום רבי טרפון מחייב ורבי עקיבא פוטר. נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד.

הלכה יז

מטמא כהן על הקרובים אפילו הן פסולין. בנו ובתו נתינים וממזרים, אחיו ואחותו נתינין או ממזרין חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית (וחוץ ממי שיש לו ממקום אחר).

הלכה יח

ספק אחיו ספק שאינו אחיו, ספק שהוא בנו ספק שאינו בנו -- מתאבל ואונן ואינו מטמא.

הלכה יט

איזהו אנינה? מיום מיתה עד יום קבורה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אין לך (איסור) באנינה אלא יום אחד בלבד.

הלכה כ

כהן גדול שהוא מטמא למתים או שפרע או שפרם הרי זה לוקה ארבעים.

הלכה כא

כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה -- סופג את הארבעים, ושאין הנזיר מגלח עליה -- אין סופג את הארבעים.

הלכה כב

(כהן גדול שהוא מטמא או שנכנס לבית הקברות הרי זה לוקה ארבעים).

הלכה כג

(אף על פי) שנכנסו למדור הנכרים לארץ עממים ולבית הפרס או שיצא חוץ לארץ -- מלקין אותו מכת מרדות.

הלכה כד

נכנס לשדה שאבד קבר לתוכה -- פטור עד שיהלך את כולה.

הלכה כה

מטמא כהן ויוצא ח"ל לדיני ממונות ולדיני נפשות לקדש את החדש ולעבר את השנה ולהציל את שדהו מנכרי ואפילו יוצא ועורר עליה.

הלכה כו

ללמוד תורה ולישא אשה, רבי יהודה אומר אם אין לו מאין ללמוד יטמא [ואם לאו אל יטמא. ר"י אומר אף על פי שיש לו מאין ללמוד יטמא] שלא מכל אדם זכאי ללמוד בתורה. מעשה ביוסי הבבלי שנטמא ויצא חוץ לארץ אצל רבי יוסי בציידין.

הלכה כז

מטמא כהן על עצם כשעורה מאביו ורבי יהודה אומר בתחלה אין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו (אבל חוזר הוא על עצם כשעורה מאביו. אמרו לו) לא יטמא כהן על אבר מן החי אפילו מאביו.

הלכה כח

מעשה ביוסף פסקס שעלתה נימא ברגליו ונכנס הרופא לחתכה. אמר לו "כשתניח בו כחוט השערה הודיעני". וחתכה והניח בה כחוט השערה והודיעו^[1]. קרא לנחוני בנו אמר לו "בני עד כאן אתה חייב ליטפל, מכאן ואילך צא לך שאמרו חכמים אין אדם מטמא על אבר מן החי (ואפילו) מאביו". כשבא הדבר אצל חכמים אמרו על זה נאמר (תהלים, קיט) "נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי", (קהלת, ז) "יש צדיק אובד בצדקו (ויש רשע מאריך ברעתו)".

הלכה כט

מצא מת מצוה הרי זה מטפל בו וקוברו. איזהו מת מצוה? כל שהוא צווח אין בני העיר שומעין את קולו. אבל בני העיר שומעין את קולו אין זה מת מצוה.

הלכה ל

לעולם הוא מת מצוה עד שיהא שם כדי נושאי המטה וקובריה אבל יש שם כדי נושאי המטה וקובריה אין זה מת מצוה.

הלכה לא

לא על הכל מטמא כהן גדול נזיר ונשיא. רבי אליעזר אומר יטמא כהן ואל יטמא נזיר שזה מביא קרבן טומאה על טומאתו וזה אין מביא קרבן על טומאתו. וחכמים אומרים יטמא נזיר ויביא מאה קרבנות ואל יטמא כהן הדיוט שזה קדושתו מרחם וזה אין קדושתו מרחם, זה קדושתו לשעה וזה קדושתו קדושת עולם.

הלכה לב

הכל מודים בכהן גדול ומרובה בבגדים -- יטמא מרובה בבגדים. מרובה בבגדים והממונה -- יטמא הממונה. ממונה ומי שעבר -- יטמא מי שעבר. מי שעבר ומשוח מלחמה -- יטמא משוח מלחמה. משוח מלחמה וכהן הדיוט -- מטמא כהן הדיוט. כהן הדיוט ולוי -- מטמא לוי. לוי וישראל -- מטמא ישראל. ואם היו שניהן שוין מטמא הזריז שבהם. ואם היו שניהם זריזין מטמא איזה מהן שירצה.

הלכה לג

מצאוהו בין שדה ניר לשדה בור -- קוברו לשדה בור. בין שדה ניר לשדה זרע -- קוברו לשדה ניר. בין שדה זרע לשדה אילן -- קוברו לשדה זרע. בין שדה אילן לשדה פרס -- קוברו בשדה אילן. ואם היו שתיהן שוות קוברו בקרובה שבהן. ואם לא היו שתיהן שוות קוברו באיזה מהן שירצה.

הלכה לד

אמר רבי עקיבא זו היתה תחלת זכותי לפני חכמים השכמתי ומצאתי הרוג אחד והייתי מטפל בו בג' תחומי שבת עד שהבאתיו למקום קבורה וקברתיו וכשבאתי והרצתי דברי לפני חכמים אמרו לו על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלין עליך כאילו שפכת דמים. דנתי קל וחומר בעצמי: ומה אם עכשיו שנתכוונתי לזכות -- חטאתי [לרבואות עונות, בשעה שלא נתכוונתי על אחת כמה וכמה! כשהיה רבי עקיבא זוכרו היה]^[2] אומר זה היתה תחלת זכותי.

הערות

1. הגהנו כאן על פי נוסחת הגר"א - ויקיעורך
2. הגהנו כאן על פי הגר"א - ויקיעורך