הלכות קטנות לרבינו אשר/ציצית

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · הלכות קטנות לרבינו אשר · ציצית· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

(מנחות מג, א) ת"ר הכל חייבין בציצית נשים ועבדים כהנים לוים וישראלים. ר"ש פוטר בנשים מפני שמצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות. וקי"ל כר"ש והביא ר"ת ז"ל ראיה מפ' במה מדליקין מהא דרבי יהודה בר רבי אלעאי שהיו תלמידיו מחביאין ממנו כנפי כסותן מפני שלא היה להם ציצית בסדינן. וקאמר ואינהו סברי משום כסות לילה פי' אע"ג דסדין חייב בציצית לא היו מניחין בו ציצית משום דלמא אתי להניח ציצית בסדין שהוא כסות לילה והוא פטור כר"ש והוי כלאים שלא במקום מצוה ומדנקט תלמודא האי טעמא ולא נקט טעמא אחרינא דמפרש במסכת מנחות גזירה משום קלא אילן או שמא יקרע סדינו בתוך ג' אלמא דהכי הלכתא ועוד ראיה מפרק במה מדליקין מהא דקאמר בשמעתין דג' על ג' דפריך כי היכי דמרבינן שאר בגדים לענין טומאה נרבינהו נמי לענין ציצית מאשר תכסה בה. ומשני ההוא מבעי ליה לרבות כסות סומא. והיינו כר"ש ולא קאמר לרבות בעלת חמש כרבנן. ועוד סתם ברייתא בפ"ק דקדושין דקא חשיב ציצית בהדי מצות עשה שהזמן גרמא. ועוד דבפ"ב דזבחים פליגי תנאי חד מרבה כסות סומא מאשר תכסה וחד נפקא ליה מאשר ולא קאמר דסבר כרבנן אלא דוחק להעמיד שניהם כר"ש. ועוד דאמר בברכות פרק היה קורא למה קדמה פרשת והיה אם שמוע לויאמר שפרשת והיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה ופרשת ויאמר אינו נוהג אלא ביום ועוד קאמר התם אמר רב יוסף כמה מעליא הא שמעתתא דכי אתא רב שמואל בר יהודה אמר אמרי במערבא דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת פי' היו אומרים התחלת פרשת ציצית בערב (ס"א וגמרה בערב) ומדלגין כל מצות ציצית לפי שאין נוהג בלילה. אמר אביי הילכך אתחולי מתחלינן כדמתחלי במערבא וכיון דמתחלינן מיגמר נמי גמרינן דהא אמר רב כהנא א"ר אם התחיל גומר אלמא דכל האמוראים סברי דמן הדין אין לאומרה בערב ולא קי"ל כרב יהודה דרמא תכלתא לפרוזמי דאינשי ביתי':

(מנחות מג, א) מ"ט דר"ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור אלא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנו בראיה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינו בראיה אצל אחרים היה אור"ת הא דקאמר הכא פרט לכסות לילה היינו כסות המיוחד ללילה אבל כסות המיוחד ליום אין בו משום כלאים אפילו אם לובשו בלילה ודקדק זה מדאמר בפרק התכלת א"ר זירא אמר רב מתנה אמר שמואל תכלת אין בו משום כלאים ואפילו בטלית פטורה. ומסיק דהאי טלית פטורה מיירי בהטיל למוטלת ודקדק ר"ת ז"ל מהא דקאמר ואפילו ולא קאמר אפי' בלא וי"ו משמע דבלא טלית פטורה איצטריך לאשמועינן דתכלת אין בה משום כלאים כי ההיא דפ' טרף בקלפי א"ר אלעזר משום בר קפרא אומר היה ר"מ איברי עולת חול שניתותרו עושה להן מערכה וסודרן ואפי' בשבת מוכח התם מדקאמר ואפי' בוי"ו בתרתי (ס"א דתרתי) מילי אתא לאשמועינן. והכא נמי אתא לאשמועינן דאין בה משום כלאים אפי' בלילה ואע"ג דלאו זמן ציצית הואי דלגמרי התיר הכתוב כלאים בציצית ואין בו משום כלאים כלל ואפי' ללובשו בלילה וכן משמע מהא דקאמר (מנחות מ, א) גבי סדין בציצית גזירה משום כסות לילה ולא קאמר גזירה שמא יתכסה בו בלילה וכן אמר בפרק התכלת דטלית שאולה חייבת בציצית משלשים ואילך משום דנראית כשלו ומשתרי בה כלאים אע"ג דפטורה מדאורייתא אצלו כיון דהותרה אצל בעל הטלית. ובספרי תניא אם היתה מיוחדת ליום ולילה חייבת בציצית. ועוד תניא התם רבי יהודה בן בבא אומר ביחוד בטלו חכמים כסות אשה מן הציצית אלא פעמים שמתכסה בה בעלה. הילכך נראה דכלאים בציצית שרי בטלית של איש בין לאיש בין לאשה בין ביום בין בלילה ואפ"ה חשיב מצות עשה שהזמן גרמא כיון דכסות לילה פטור. ועוד דטלית של יום נמי אם נפסק בלילה שרי ולא מיחייב עד ביום (ס"א עד היום). נראה לי דהני תרי שינויי סתרי אהדדי דלשנויא קמא מתעטף בלילה כסות יום חייב לברך מדלא משכח דהוי מצות עשה שהזמן גרמא אלא משום דכסות לילה פטור משמע הא כסות יום חייב אף בלילה ולאידך שינויא משמע דכסות יום אין מברכין עליו בלילה מדקאמר שאם נפסק בלילה דלא מיחייב לתקנה עד היום. וראיתי באשכנז לפני יום הכפורים כשמשכימין שליח ציבור מתעטף בטלית של אחר כדי להפטר מהברכה משום טלית שאולה. משום דמספקא להו בטלית. שאינו שלו צ"ל שהוא שלו אם צריך לברך או לא. ונראה לי כשינויא קמא כי היכי דכסות לילה פטור אפי' ביום הכי נמי כסות יום חייב אפי' בלילה וכ"כ בספר המצות שריצב"א היה מברך בליל יום הכפורים כשהיה מתעטף בטליתו. וכן משמע בירושלמי בפ"ק דקידושין (ירושלמי קידושין, א) דקאמר אמר להם ר"ש אי אתם מודים לי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא שהרי כסות לילה פטור מן הציצית אלמא תלי טעמא דהזמן גרמא בכסות לילה אלמא הא (ס"א משמע הא) כסות יום חייב אף בלילה:

סימן ב[עריכה]

ומה שמתעטפין באשכנז בטלית של אחר כדי להפטר מן הברכה משום טלית שאולה נראה לי דטועין הם דהא דטלית שאולה פטורה מהציצית היינו השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת עד ל' יום פטור מלהטיל בה ציצית שנאמר גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אבל בכסות שאינה שלך לא חייבה תורה לעשות גדילים אבל השואל מחבירו טלית מצוייצת צריך לברך וכן מצאתי שכתב בעל העיטור ז"ל. ולמאי דפריש (ס"א דפרישית) שכלאים בציצית מותר אף בלילה תקשה לך הא דאמר בפ' התכלת גבי כהנים נהי דאשתרי כלאים לגבייהו בעידן עבודה שלא בעידן עבודה מי משתרי. ויש לחלק דהכא גדילים תעשה לך אלא תלבש שעטנז קאי וקאמר רחמנא בכהאי גוונא תלבש ומשמע דכל לבישה התירה תורה בין ביום ובין בלילה כמו אם לא היה כלאים. אבל התם לבישה בלא עבודה לא הותרה מעולם. ועוד כלאים בציצית הותר בטלית המיוחד ס"א לא הותר אלא במיוחדין ללבישה שעיקרו עשוי להנאתו הילכך כל זמן לבישתו הותר בין ביום בין בלילה אבל גבי כהנים לא הותר אלא במיוחדים לעבודה הילכך דוקא בעידן עבודה שרי. ס"א ועוד היה אומר ר"ת דאף שלא בעידן עבודה שרי וה"ק נהי דאשתרי בעידן עבודה כלומר בבגדים המיוחדים לעבודה שלא בעידן עבודה כמו בגדים שאין מיוחדים לעבודה כמו בגדי חול מי שרי. וכן מוכח בתוספתא דכלאים דתניא בגדי כהונה ובגדי כהן גדול אין בהם משום כלאים ס"א בגדי כהן גדול שיצא בהן למדינה חייב. במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור אלמא אין בהם משום כלאים אפילו שלא בשעת עבודה. והא דאמר ביומא בפרק בא לו שהיו מקפלין אותן ומניחין אותן תחת ראשיהן דלאו תחת ראשיהם ממש משום כלאים היינו דוקא בהצעה שלא כדרך לבישה. וטעמא דמילתא דשאני לבישה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת דכשיגמור עבודתו יפשיטו מיד ולא ישתהו עליו כלל הילכך כשהתירה תורה לבישה לגמרי הותרה אפי' שלא בשעת עבודה:

סימן ג[עריכה]

ורבנן האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה. מבעיא ליה לכדתניא על ד' כנפות כסותך ארבע ולא ג'. אתה אומר ד' ולא ג' או אינו אלא ד' ולא ה'. כשהוא אומר תכסה בה הרי בעלת ה' אמור הא מה אני מקיים ארבע ד' ולא ג'. ומה ראית לרבות בעלת ה' ולהוציא בעלת ג'. מרבה אני בעלת ה' שיש בכלל ה' ד'. ומוציא אני בעלת ג' שאין בכלל ג' ד'. ואידך נפקא ליה מאשר והא דתניא בספרי בפרש' ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם שומע אני אף בעלי ג' ובעלי ה' ובעלי ו' ובעלי ז' ובעלי ח' במשמע ת"ל ארבע כנפות יצאו בעלי ג' ובעלי ה' ובעלי ו' ובעלי ז' ובעלי ח'. נ"ל דהכי פירושו אי לא כתיב אלא על כנפי בגדיהם ה"א דכל ס"א שבכל) כנפים שיש לבגד אמרה תורה לעשות ציצית הן מעט הן הרבה ת"ל על ד' כנפות ונתמעטו מעט והרבה. ובעלי ג' פסול אף אם הטיל ארבע (ס"א והרבה. ונתמעטו בעלי ג' שהוא פסול אף אם הטיל בו בד' ציצית) דעל ארבע בעיא וליכא. ונתמעטו בעלת ה' ויותר שאין להטיל בכל הכנפים אלא בד' מהם:

סימן ד[עריכה]

תנן בפרק הקומץ ד' ציציות מעכבות זו את זו שכולן מצוה אחת. ר' ישמעאל אומר ארבעתן ד' מצות ומאי בינייהו (שם דף לז:) בגמרא אמר רב יוסף סדין בציצית איכא בינייהו. לת"ק דאמר מצוה אחת הן אי חסר אחת מהן ליכא מצוה והוו להו אינך כלאים. ולרבי ישמעאל לא הוי כלאים דהשלש שנשארו הוו ג' מצות. רב אדא בר אהבה (ס"א רבה בר אהינא) אמר טלית בת ה' איכא בינייהו. לת"ק דאמר מצוה אחת הן ארבעתן מצוה אחת וכי רבי רחמנא טלית בעלת ה' להטיל לד' כנפותיה רבייה. ס"א ולא להטיל לכנף חמישי דמצות ציצית בד' כנפות. ולר' ישמעאל דאמר ארבעתן ארבע מצות כי רבייה רחמנא לבעלת ה' להטיל לכולהו רבייה דהא כל חד וחד מצוה באפי נפשה. רבינא אמר הא דרב הונא איכא בינייהו דאמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת. וכ"ע אית להו דרב הונא ואם הטיל לה כנפים ולא הטיל לרביעית לת"ק הוי מצוייצת שלא כהלכתה וחייב חטאת דהני ציציות הוי משוי ולר' ישמעאל הוו מצוייצת כהלכתה דג' מצות מיהא איכא. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי ישמעאל. ולית הלכתא כוותיה:

סימן ה[עריכה]

(מנחות לז, א) אמר רב שישא בריה דרב אידי (בר אבין) האי מאן דבצריה לגלימיה לא עביד ולא כלום מ"ט שוייה טלית בעלת ה'. פי' שחתך אחד מן קרניה ועשה ממנה ב' קרנות כדי לפוטרה מן הציצית. אמר רב משרשיא האי מאן דצרייה לגלימיה לא עשה ולא כלום מ"ט כמאן דשריה דמיא ותנן נמי כל חמתות הצרורות טהורות חוץ משל ערביים. פי' דצרייה לגלימיה שהגביה כנפי הטלית ותפרן שלא נשאר כנף בטלית לפוטרה מן הציצית:

סימן ו[עריכה]

תנן בראש התכלת שם (מנחות לח, א) התכלת אינו מעכב את הלבן הלבן אינו מעכב את התכלת. פירש"י אף ע"ג דמצוה לתת ב' חוטי תכלת וב' לבן בציצית אפילו הכי אין זה מעכב את זה ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא ולכאורה הוי משמע דאין זה מעכב את זה היינו שאם הטיל ב' חוטין מין אחד יצא כי הא דתפילין של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד. ונהגו כפירוש רש"י. וכן מוכח בפרק התכלת והלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהים ומפרש דאסרוה גזירה משום קלא אילן פי' צבע הדומה לתכלת וכיון שאין תכלת הוי כלאים שלא במקום מצוה. ופריך לא יהא האי אלא לבן פי' מאי איכפת לן אי הוי קלא אילן לא יהיה חשוב (ס"א אי רמי קלא אילן לא יהא האי קלא אילן חשוב) אלא צמר לבן בעלמא ואמרינן אין לו תכלת מביא לבן (אלא) אלמא משמע דאי הוי לבן אין כאן איסור אפילו בטלית של פשתן אע"ג דבלאו הני דקלא אילן איכא ב' חוטי לבן. אלמא היכא דלית ליה תכלת בעי למירמי ד' חוטי לבן ומיהו יש לדחות דאע"פ דבשל חוטי לבן לחוד איכא מצות ציצית אי רמי טפי ליכא איסור כלאים דאין זה מוסיף על המצוה דגדיל שנים גדילים ארבע דדרשינן מיניה ב' חוטי לבן וב' חוטי תכלת לאו למעוטי טפי קאתי כדאשכחן (סוכה דף לד.) גבי ערבי נחל דדרשינן ערבי שנים ונהגו להשים הרבה ערבות בלולב. וכן פירש"י בפרק התכלת גבי טלית שכולה תכלת דקאמר עלה כאן בטלית בת ח' חוטין ופירש"י עלה אין כאן משום בל תוסיף כיון דציצית אחד ולא ב'. וקשה דבסנהדרין פרק אלו הן הנחנקין משמע דאם הוסיף חוטין בציצית פסול. ג.בי זקן ממרא דקאמר רבי אליעזר אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין. ופריך והא איכא ציצית. ומשני אי קשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא. י"ל דכל מה שהוסיף מד' חוטין עד ח' לאו גורע הוא ולא מיפסל בכך. כדאשכחן אמוראי בפרק התכלת רב אחא בר יעקב רמי ארבע ורב ירמיה מדיפתי רמי ח' ולא פליגי הני אמוראי אלא מר עביד הפחו' ומר עביד היתר ובסנהדרין במוסיף על תמניא. וקצת תימה דהכא משמע מקרא דאי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי. בשלמא אי אמרינן דפליגי איכא למימר דבהכי פליגי דמאן דרמי ד' כדדרשינן גדיל שנים וגדיל ד' ומאן דרמי תמני סבר דגדילים דקאמר רחמנא אכל מין ומין קאי מלבן גדילי' מתכלת ס"א גדילים מלבן גדילים מתכלת דהיינו צמר ופשתים דקאי גדילים עלייהו. וצ"ל דאף זה במשמעות גדילים דאי עביד גדילים מתכלת ולבן ב' חוטין מזה וב' חוטין מזה גדילים קרינן ביה ואי עביד מכל מין ומין גדילים כגון ד' חוטין לבן וד' חוטין תכלת גדילים קרינן ביה ולאו מוסיף הוא אבל אי רמי טפי הוי מוסיף וגרוע (ועומד הוא) ולעולם גדילים בעינן דהיינו ד' חוטין בין שיש בו ב' מינים בין שאין בו אלא מין אחד (ס"א אפילו ממין אחד) כמו שפירש"י וראיה עוד לדבריו מהא דאמר גבי טלית שכולה תכלת כאן בטלית בת ד' חוטין כאן בטלית בת שמנה חוטין פירוש בטלית בת ח' תוטין ד' חוטי תכלת והטיל בה ד' חוטי קלא אילן לקיים בה מצות ב' מינים פסולה והואיל ולבד קלא אילן איכא חוטין כל צרכה חיישינן דילמא מזבין ליה לאינש אחרינא וסבר דכולה תכלת ושקיל ד' מינייהו ורמי להו בטלית אחרינא. אבל בטלית בת ארבע חוטין שיש בהם ב' חוטי תכלת יכול לתת בה ב' חוטי קלא אילן לשם לבן וליכא למיחש שמא יקח ממנה ב' חוטין ויתנם בטלית אחר כיון דליכא אלא ד' חוטי ואי שקיל מינייהו מיפסל. אלמא דבפחות מארבע חוטי לא מתכשר אפילו ממין אחד:

סימן ז[עריכה]

(מנחות לח, ב) התכלת אינה מעכבת את הלבן וכו' לימא מתני' דלא כרבי דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה דברי רבי וחכ"א אין מעכבין. ומסיק (שם:) אמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי אגרדום תכלת וקאי אלבן או אגרדום לבן וקאי אתכלת לית לן בה. דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת וגרדומי אזוב כשירין. וכמה שיעור גרדומי אמר מר בר המדורי אמר שמואל כדי לעונבן. משמע דאי איגרדום תרוייהו פסילי אפילו נשאר בהם כדי עניבה ולכך היה אומר ר"ת דעכשיו שנותנין ד' חוטין שנים משום לבן ס"א ושנים משום תכלת וכופלין אותם לח' אם נפסקו ב' מן הח' ונשאר בהם כדי עניבה כשר. ואם נפסקו ג' פסול שמא לא נשאר בהם אלא חוט אחד שלם. וי"א דהך שינויא דגרדומין אליבא דרבי. דלרבנן אתיא מתני' כפשטה דתכלת אינה מעכבת את הלבן כלל אלא דדחיק תלמודא לאוקמי למתניתין אליבא דר' ובגרדומי. ודוקא לרבי דאית ליה דמעכבין זה את זה ותרוייהו מצוה אחת מועיל השלם לחבירו כאילו כולן שלמים אבל לרבנן דלא מעכבין אהדדי הוו כב' מצות ואי איגרדום חד ואי קאי אידך אין מועילין זה מזה: ואין הלכה כרבי דר' יוחנן בן נורי פליג עליה וקי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו. ולא מסתבר דתיהוי מילתא דרבי חייא בפלוגתא דרבי ורבנן אלא ככ"ע אתיא. וי"מ אי איגרדום תכלת וקאי אלבן היינו דנפסק החוט מעיקרו ולא נשתייר בו אלא כל שהוא. לרבי דס"ל מעכבין זה את זה ס"א דלעולם צריך ב' חוטי לבן וב' חוטי תכלת מצוה אחת הן ומועיל השלם לחבירו אבל לרבנן דסברי דאין מעכבין זה את זה (הא) אלא בין יש לו תכלת בין יש לו לבן צריך שיתן ארבע חוטין ס"א פי' אפי' הן ממין אחד אם נפסק החוט מעיקרו פסול דכיון דנפסק במקום חיבורו בכנף ולא נשאר כ"א ג' חוטין. אבל אם נפסק מכל ארבעתן ונשתייר בהן כדי עניבה כשר. והא דמייתי הא דבני רבי חייא אהא דאמר רבא לא נצרכא אלא לגרדומין. לא שיהא לגמרי כההיא דר"ח אליבא דרבנן דמצרכי לכל ס"א כההיא דבני ר' חייא דבני ר"ח אליבא דרבנן מצרכי לכל ארבע חוטין כדי עניבה. וגרדומי תכלת אכל ד' חוטין קאי דאיגרדום מקצתן ונשתייר מקצתן וכיוצא בו לרבא אליבא דרבי אי איגרדום חוטי תכלת לגמרי ואשתייר חוטי לבן שלמים או להיפך. ולא מייתי ראיה מבני ר"ח אלא דלא בעינן סופן כתחילתן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והא דקאמר רב נפסק חוט מעיקרו פסול לאו דוקא מעיקרו אלא כל שלא נשאר בו כדי עניבה נפסק מעיקרו קרי ליה. כיון דלא נשאר בו כדי הכשר. ופירוש זה עיקר דגרדומי תכלת דבני ר' חייא משמע דאיגרדום כל ארבעתן כי קורא לכל הציצית תכלת כדקאמר תכלת שכרך רובה כשירה. וכן רמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה וכן משמע לישנא דגמ' דקאמרי מאי שירין ומאי גרדומין לאו שירין דאיפסיק מנייהו ודאשתייר מנייהו גרדומי דאיגרדום איגרדומי אלמא דגרדומי אכל ד' חוטי קאי. וכן משמע דומיא דגרדומי אזוב דקאי אכל ג' קלחי אזוב. הלכך אפי' אי איגרדום כל ח' חוטין ונשתייר בהן כדי עניבה כשר. ואם יש אפי' בחוט אחד פחות מכדי עניבה פסול. איבעיא להו כדי עניבה כדי לענב כולהו בהדי הדדי או דילמא כל חד וחד לחודיה תיקו: ואזלינן לחומרא ובעינן כדי לענבם כולהו בהדי הדדי. בעי רב אשי אלימי ולא מיענבי ואי הוו קטיני מיענבי מאי. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי כ"ש דמינכר וכשרין. אמר רבא ש"מ צריך לקשר על כל חוליא וחוליא. דאי ס"ד לא צריך הא דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים כיון דאשתרו להו עילאי אשתרו כולהו. מכאן משמע קצת דכדי עניבה דקאמר לעיל לא בעינן שישייר בפתיל כדי עניבה אלא אפילו נפסק כל הפתיל ונשתייר בגדיל כדי עניבה. מדקאמר כיון דאשתרו עילאי אשתרו כולהו דאי נשאר כדי עניבה בפתיל לא משתרי הקשר ורש"י דחק לפרש דרבא לית ליה דבר המדורי דבעי עניבה ולא משמע כן. וכן בספרי תני בפרשת גדילים בד"א בתחילתה אבל בשיריה ובגרדומיה כל שהוא. משמע דאגדילים קאי:

סימן ח[עריכה]

ומאן תנא דפליג עליה דרבי האי תנא דתניא ר' יצחק אומר משום ר' נתן שאמר משום ר' יוסי הגלילי שאמר משום ר' יוחנן בן נורי אין לו תכלת מביא לבן: תניא היה ר' מאיר אומר קשה עונשו של לבן מעונש התכלת. משל למלך ב"ו שאמר לעבדיו הביאו לי ב' חותמות. לאחד אמר חותם של זהב ולאחד אמר חותם של טיט. פשעו שניהם ולא הביאו. איזה מהן עונשו מרובה. זה שאמר לו של טיט:

(מנחות מ, ב) ת"ר טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו והגדול יוצא בה עראי חייבת. אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אע"פ שגדול יוצא בה עראי פטורה.

(מנחות מא, א) ת"ר טלית כפולה חייבת בציצית ור"ש פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת. רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר ר"י חזיה דמיכסי בטלית כפולה ורמי ליה חוטי דתכלתא אכיפליה. (איפסיק) איפשיטא קם חוטא דתכלת להדי רישא. א"ל לאו היינו כנף דכתב באורייתא. שדי ואכסי גלימא אחריתא. א"ל מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית הוא זיל רמי ליה:

סימן ט[עריכה]

שם אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית. אמר ר' אבהו מודה שמואל בזקן שעשאו לכבודו דפטור. פי' שעשאו תכריכין. מ"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לכסויא עביד. בהאי שעתא ודאי רמינא ליה משום לועג לרש חרף עושהו משמע שתכריכי המת מטילין להן ציצית. והאידנא נהגו להסיר הציצית מתכריכי המת. והיה אומר ר"ת סמך למנהגינו. משום דציצית נראה כעדות שקיים כל המצות. ואין הדור הזה ראוי לאותה עדות ואמרו במדרש על כנפי בגדיהם לדורותם לדור שכולו תם. ועוד דבימיהם היו כולם עטופים בטלית בת ד' כנפים והיו לכולן ציציות בהן בחייהן הילכך מטילין להם גם במותן משום לועג לרש. אבל השתא שאין עטופין (ס"א עטיפתנו) בבת ד' כנפות ויש הרבה בני אדם שלא היו להן ציצית בחייהן לא רמינן להו במותן מה שלא קיים (ס"א בחייהן אי רמינן להו אחרי מותן איכא טפי לועג לרש שמזקיקי' אותו מה שלא קיים) בחייו ואם היו משימין לאותן שהיו להן בחייהן נמצא שאותן שלא היו להן בחייהן מתביישים ואין לומר יתביישו וכן ראוי להם על שלא הטילו ציצית בחייהן. לפי שהתורה לא הזקיקה לעשות ציצית אלא למי שיש לו טלית בת ד' כנפות. ועוד סמכו אהא דאיתא במסכת שמחות (פי"ב) שצוה אבא שאול בן בטנית הטילו תכלת מאפליוני. ואע"ג דאמר הטילו ולא קאמר התירו. מ"מ משמע להסירו מדקאמר מאפליוני ולא קאמר באפליוני. ואין להביא ראיה למנהגינו מהא דאמר בפרק מי שמתו גבי תכלתיה דר' יונתן דשדי אקברא וא"ל רבו חייא דלייה כי היכי דלא נימרו מחר באין אצלנו ועכשיו מלעיגין עלינו אלמא דלדידהו לא הוו ציצית. דאיכא למימר דלעולם הוו להו ציצית ואפי' הכי איכא לעג כיון שאינו בר קיום מצות. וי"מ ההוא שעתא כשמוליכין אותו לקבר רמינן ליה משום דאיכא לועג לרש חרף עושהו שהמכתפין אותו יש להן ציצית והוא אין לו. וכשמשימין אותו בקבר אז מסירין אותן:

(מנחות מב, א) ר"נ אשכחיה לרב אדא בר אהבה דרמי חוטי ומברך אקב"ו לעשות ציצית. אמר מאי (ציצית) ציצי דשמענא הכא. הכי אמר רב ציצית אינה צריכה ברכה שקילנא ואסיקנא דבהא פליגי דמ"ד ציצית אינה צריכה ברכה קסבר חובת גברא והויא. מצוה שעשייתה אינה גמר מלאכתה וכל מצוה שעשייתה אינה גמר מלאכתה א"צ לברך. שהרי תפילין שעשייתן אינן גמר מלאכתן א"צ לברך לעשות תפילין. ומ"ד מצות ציצית צריכה ברכה. קסבר ציצית חובת טלית הוא דהוי לה מצוה שעשייתה גמר מלאכתה וכל מצוה שעשייתה גמר מלאכתה צריך לברך כמו המילה שעשייתה גמר מלאכתה. והלכתא כרב דאמר חובת גברא היא. דהא אנן לא מברכין לעשות ציצית. הילכך הא דאמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ליתא. והכי כתב בה"ג. ואיכא מ"ד הלכה כשמואל דאמר חובת טלית הוא (כן גרס הרי"ף) (ואנו) ואנן כתבינן מאי דסבירא לן:

סימן י[עריכה]

אמר רבא האי מילתא אמריתא אנא ואתמר במערבא משמיה דרבי זירא כוותי היא של בגד וכנפים של עור חייבת. היא של עור וכנפיה של בגד פטורה מ"ט עיקר בגד בעינן: אמר רב יהודה טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת והך חיובא מדרבנן דמדאורייתא פטורה לעולם כדדרשינן בפרק ראשית הגז כסותך ולא כסות אחרים ומדרבנן הוא דחייבוה משום דנראית כשלו לפי שאין דרך להשאיל יותר משלשים יום והיינו דוקא בשואל טלית שאינה מצוייצת אבל השואל טלית מצוייצת יברך לאלתר:

סימן יא[עריכה]

(מנחות מא, א) אמר רבה אמר רב יהודה (אמר רב) טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור. תוך שלש לא יתפור. פירש"י ז"ל דחיישינן דילמא פייש מידי מחוט התפירה ויניחנה ויוסיף עליו ז' חוטין לשם ציצית ואיכא תעשה ולא מן העשוי אבל חוץ לשלש לאו מקום ציצית הוא. ולפ"ז יראה דטלית של צמר שנקרעה תוך שלש מותר לתפור האידנא דאין דרך לתפור בחוטין של צמר אלא בחוטי קנבוס ואינם ראויים לציצית ורב עמרם פירש חוץ לשלש יתפור כיון דאית ביה שלש על שלש אית ביה תורת בגד. תוך ג' לית ביה תורת בגד וכמאן דליתיה דמיא. ואע"ג דתפריה כמאן דפסיק חשיב ולא רמינן ביה ציצית ואי עביד ביה ציצית לא פטר ליה לטלית. תניא נמי הכי טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור תוך שלש רבי מאיר אומר לא יתפור וחכ"א יתפור ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה בבגד זה בשעת עשייה. ושוין שמביא תכלת ממקום אחר ותולה בה. פי' שמתיר ציצית מטלית אחר ותולה בזה ואין בזה תעשה ולא מן העשוי שהרי צריך לכרוך ולתקן הציצית כבתחילה ובלבד שלא תהא מופסקת שיהו כל חוטיה שלמים: דף מא. איתמר רב אמר אין מתירין מבגד לבגד. ושמואל אמר מתירין מבגד לבגד. רב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין מנר לנר. רב אמר אין הלכה כר"ש בגרירה ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון בגרירה אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל מתירין לבגד ומדליקין מנר לנר והלכה כר"ש בגרירה דתניא גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ:

סימן יב[עריכה]

(מנחות מא, א) ת"ר כמה חוטין נותן בש"א ד' ובה"א ג' וכמה תהא משולש ב"ש אומרים ארבע וב"ה אומרים שלש ושלש שאמרו ב"ה אחת מארבע בטפח של כל אדם. א"ר פפא טפח דאורייתא שית בקטנה חמש באצבעתא וארבע בגודל. אמר רב הונא ארבע בתוך ארבע ומשולשת ארבע. ורבי יהודה אמר שלש בתוך ג' ומשולשת ארבע. אמר רב פפא הילכתא ארבע בתוך שלש ומשולשת ארבע. פי' ארבע חוטין יכניס בתוך שלש אצבעות בכנף הטלית ומשולשת הציצית ארבע אצבעות. משמע שכל הציצית גדיל וענף אינו אלא ארבע אצבעות. ורש"י פירש משולשת תלויה הענף לבר מן הגדיל ד' אצבעות אז הוי ציצית שש אצבעות ור"ת ז"ל פי' דמשולשת אגדיל קאי מלשון (סוכה דף טז.) המשלשל בדפנות שהוא לשון גדול וחבור. וכן מוכח בסיפרי דתני לה אגדילים ולא בפרשת ועשו להם ציצית. דתניא בפרשת כי תצא גדילים תעשה לך למה נאמר לפי שנאמר ועשו להם ציצית שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו ת"ל גדילים וכמה גדילים יעשה אין גדיל פחות מג' חוטין כדברי ב"ה. ב"ש אומרים ארבע חוטין של תכלת וארבע חוטין של לבן של ארבע ארבע אצבעות. והלכה כדברי ב"ש. אלמא דגדיל ארבע בעינן. והכי נהיגינן לעשות ציצית י"ב אצבעות שליש גדיל ד' אצבעות ושני שלישי ענף ח' אצבעות. למימרא דאיכא שיעורא והא תניא ציצית אין ציצית אלא יוצא ואין ציצית אלא כל שהוא. וכבר עלו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יונתן בן בתירא ואמרו ציצית אין לו שיעור. כיוצא בו לולב אין לו שיעור. מאי לאו אין לו שיעור כלל. לא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. והכי נמי מסתברא מדקתני לולב אין לו שיעור מאי אין לו שיעור אילימא אין לו שיעור כלל והא תנן כל לולב שיש בו שלשה טפחים לנענע בו כשר. אלא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה הכי נמי אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. רב אחא בר יעקב עביד ארבע ועייף להו ועייל להו בגלימא ואביק להו מיבק. קסבר בעינן תמניא בגלימא כי היכי דלהוי גדיל גדילים במקום פתיל. רב ירמיה מדיפתי עבד תמניא דאינון שיתסר ולא אביק להו מיבק. מר בריה דרבינא עביד כדידן פירש"י מכניס ארבע חוטין וכופלו לשמנה. גרסינן בפ"ק דסוכה תלאן ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהן פסולין. (מנחות לט, א) אמר רבה בב"ח אמר רב יאשיה דמן אושא (אמר שמואל) חוט של כרך עולה מן המנין פירוש למנין ח' חוטין ועושה א' מן החוטין ארוך וכורך בו סביב השבעה:

סימן יג[עריכה]

(מנחות מב, א) ת"ר ציצית אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצית ראשי. ואמר אביי וצריך לפרודי כצוציתא דארמאי כבלורית של עובדי כוכבים דבוקה למעלה ופרודה למטה (ס"א שדבוקה למטה ופרודה למעלה) כך יפריד חוטי הענף זה מזה: אמר רב הונא אמר רב מניין לציצית בעובד כוכבים שהוא פסול שנאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית בני ישראל ולא העובדי כוכבים. משמע דוקא עובדי כוכבים דכתיב בני ישראל אבל אשה כשרה לעשות ציצית ולא אמרי' כל שאינו בלבישה אינו בעשיה. דגבי תפילין דוקא הוא דדרשינן הכי משום דכתיב וקשרתם וכתבתם ודרשינן כל שישנו בקשירה ישנו בעשיה:

סימן יד[עריכה]

(מנחות דף מב: ובפרק קמא דסוכה דף ט.) אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצים מן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשירה. קוצים היינו חוטין התלויין ביריעה ובולטין כמין קוצין ודרך לקוצצן. נימין. חוטין שמוציאין מן הבגד לתפור. גרדין חוטין היוצאין בשפת הבגד פסולה. משום דבעינן תלייה לשמה. מן הסיסין פקעיות של מטוה שלא נטוו לשם ציצית. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי אף מן הסיסין נמי פסולה. בעינן טויה לשמה. והלכתא כשמואל :

(מנחות מב, א) תנו רבנן הטיל על הקרן או על הגדיל כשירה. ר"א בן יעקב פוסל בשתיהן. על הקרן שלא הרחיק מן הקרן כלום על הגדיל פרש"י העב להחזיק שאורגין תחלה בבגד שלא יהא נוח ליקרע. כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב צריכה ציצית שתהא נוטפת על הקרן שנאמר על כנפי בגדיהם. כמאן כר"א בן יעקב. א"ר יעקב אמר רבי יוחנן וצריך שירחיק מלא קשר גודל ואיצטריך דרב פפא דקאמר לעיל בתוך ג' דאי מדר' יעקב ה"א כמה דמרחיק טפי מעלי. קמ"ל דרב פפא ואי דרב פפא ה"א כמה דמקריב טפי מעלי צריכא. רבינא ורב סמא הוו יתבי קמיה דרב אשי. איסתר קרנא דגלימיה דרבינא ובצר ממלא קשר גודל. א"ל רב סמא לא סבר לה מר להא דר' יעקב א"ר יוחנן א"ל בשעת עשייה:

סימן טו[עריכה]

(איתמר) (מנחות לט, א) אמר רב תכלת שכרך רובה כשירה. אפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשירה. ונוי תכלת שליש גדיל וב' שלישי ענף. וכמה שיעור חוליא. תני רבי אומר כדי שיכרוך וישנה וישלש. תנא הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף אל יוסיף על י"ג. לא יפחות משבעה כנגד שבעה רקיעים. ואל יוסיף על י"ג כנגד ז' רקיעים ושש אוירים שביניהם. תנא מתחיל בלבן ומסיים בלבן מתחיל בלבן הכנף מין כנף ומסיים בלבן מעלין בקדושה ואין מורידין. נראה דדוקא כשיש תכלת אז יש לדקדק במנין חוליות. שהתכלת ניכר בחוליות ודומה לרקיע והלבן דומה לאויר שבין רקיע לרקיע. אבל האידנא שאין לנו תכלת אין לדקדק במנין החוליות ומהאי טעמא אין צריך לקשור על כל חוליא וחוליא. כי הקשר הוא להכיר מנין החוליות. ולה' קשרים לא מצינו סמך דבימי חכמים היו עושין ז' קשרים לכל הפחות. כדאמר הפוחת לא יפחות מז' ועל כל חוליא קשר ואם נפרש שצריך לקשרן דקאמר היינו א' של לבן וא' של תכלת אז נמצא סמך לה' קשרים דתחלה קושר סמוך לכנף וכורך חוליא לבן וחוליא תכלת וקושר הרי ב' ועוד לבן ותכלת וקושר הרי ג' ועוד לבן ותכלת וקושר הרי ד' ומסיים בלבן וקושר הרי ה'. ורש"י פירש דהא דאמר מצות ציצית שקולה כנגד כל המצות היינו טעמא דציצית בגמטריא שש מאות וח' חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג. ואע"ג דציצת כתיב חסר יו"ד אצל התי"ו. בתנחומא קאמר דבחד כתב לציצת הלמ"ד משלמת חסרון שלשה היודי"ן והיה ר"ת ז"ל נוהג לעשות ב' קשרים אצל הכנף ומעט כריכה ביניהם וג' בסוף הגדיל משום מעלין בקודש ולא מורידין. ובכל קשר היה קושר ב' קשרים כי האחד לא יתקיים ולא חשיב קשר. ומן החוט של הכרך היה עושה כל הקשרים והאידנא נהוג לעשות ד' אוירים שבין ה' קשרים שוין כל אחד רוחב (ד') גודל עם הקשר והוא נוי הציצית ומתקיים הגדיל יפה וחולקין ח' חוטין ד' לכאן וד' לכאן ועושין הקשר. רב ורבה בר בר חנה הוו יתבי חליף גברא דמיכסי גלימא דכולא תכלתא ורמי ליה תכלתא וגדילא מיגדלא. אמר רב יאי גלימא ולא יאי תכלתא ורבה אמר יאי גלימא ויאי תכלתא במאי פליגי רבה בר בר חנה סבר כתיב גדיל וכתיב פתיל או גדיל או פתיל. רב אמר לעולם פתיל בעינן וההוא למניינא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבע עשה גדיל ופתלהו מתוכו פי' הנח פתיל ענף למטה. גירסא אחריתי גריס רש"י ופתלהו מתוכו החוט שכורך בו יהא מן המנין:

סימן טז[עריכה]

(מנחות מב, ב) א"ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעיתו ליה. אמר ליה מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן ביורה ושקלינן מינה פורתא בביעתא וטעמינן לה באודרא וקלינן לההוא אודרא ושדינן ההיא ביעתא ש"מ תלת. ש"מ טעימה פסולה וש"מ בעינן צביעה לשמה וש"מ טעמה פסלה. היינו טעימה פסולה היינו צביעה לשמה. אמר רב אשי מאי טעמא קאמר מ"ט טעימה פסולה משום דבעינן צביעה לשמה. ת"ר תכלת אין לה בדיקה ואין נקחת אלא מן המומחה. ספרים ומזוזות יש להן בדיקה וניקחין מיד כל אדם. תפילין יש להן בדיקה ואין ניקחין אלא מן המומחה. ותכלת אין לה בדיקה. והא רב יצחק בריה דרב יהודה בדיק לה ומייתי מגבא גליא ומיא דשבלולא ומי רגלים בן מ' יום ותרי להו בגווייהו מאורתא לצפרא אי אפיך חזותא פסולה ואי לא כשירה ורב אדא משמיה דרבא קמיה דרב עוירא אמר מייתי תמירי ארכסא דשערי ואפי לה בגויה אי אישתני למעליותא כשירה ואי לגריעותא פסולה. וסימנך שנוי שקר ושנוי אמת: מאי אין לה בדיקה משום טעימה. מר ממשכי אייתי תכלתא בשני דרב אחא ובדקוה כדרב יצחק ברי דרב יהודה ואשתני לגריעותא בדקוה כדרב אדא ואשתני למעליותא. סבור למיפסלה א"ל רב אחאי הא לאו תכלתא היא ולאו קלא אילן היא אלא שמעתתא אהדדי אתמר היכא דבדקיניה כדרב יצחק בריה דרב יהודה אי לא אפיך חזותא כשרה. ואי לא. בדקינן ליה כרב אדא אי אישתני למעליותא כשרה ואי לאו פסולה. שלחו מתם שמעתתא אהדדי איתמר. רבי מני טרח וזבין כחומר מתנייתא פי' כחומר דברייתא דקתני לעיל טעימה פסולה. א"ל ההוא סבא הכי עבדו קמאי דקמך ואצלחו בעסקייהו:

(מנחות מב, ב) תניא היה ר"מ אומר מפני מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לספיר וספיר דומה לכסא הכבוד שנאמר.ויראו את (ה') אלהי ישראל וגו' ואומר כמראה אבן ספיר דמות כסא: שם ת"ר הלוקח טלית מצוייצת מן השוק מישראל הרי היא בחזקתה מן העובד כוכבים מן התגר כשירה מן ההדיוט פסולה. אע"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור טלית מצויצת לעובד כוכבי' אא"כ התיר ציציותיה. מ"ט הכא תרגומא משום זונה. רב יהודה אמר שמא יתלוה עמו בדרך ויהרגנו:

סימן יז[עריכה]

ת"ר סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין. פרש"י ב"ש פוטרים מן הציצית משום דלא דרשי סמוכים למשרי כלאים בציצית. והא דנקט לשון פטור ולא נקט לשון איסור והיתר. משום דציצית חובה הוא לבגד ואפילו אינו לובשה. ולב"ש נמי אסור לעשות לבן של פשתן ותכלת של צמר אלא הלבן והתכלת של צמר ולב"ה מותר. והא דנקט פלוגתא בסדין דפסיקא ליה מילתא שאין בו ציצית בלא כלאים שעיקר המצוה היא תכלת ותכלת עמרא הוא. משמע לפי' דסדין חייב במינו וכן פירש בתשובה וכ"פ רבי' יצחק דר' יהודה ז"ל. והא דשרא ר' זירא לסדיניה. תכלת היתה בו ומלאכא דף מא. דאמר לרב קטינא סדינא בקייטא ציצית מה תהא עליה. אעיקר מצות ציצית קפיד דהיינו תכלת. וקשה לפירושו דהא דמבעיא לן אי ציצית חובת גברא הוא או חובת טלית תפשוט מהכא דחובת טלית הוא (ס"א הוא מלישנא דב"ש דנקיט פטורים דגם) דגם בית הלל לא פליגי אב"ש בסברא זו. (ס"א ועוד) ונראה דבה"ג פוסק דחובת גברא הוא מדמברכינן להתעטף בציצית כדדייקינן שבת דף כג. גבי נר חנוכה דהדלקה עושה מצוה מדמברכינן להדליק דאי הנחה עושה מצוה ה"ל לברוכי להניח. וה"נ אי חובת טלית הוא ה"ל לברוכי לעשות ציצית. ועוד הקשה ר"ת ז"ל דבריש יבמות אמר אפילו מ"ד דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דרש. ובסדר רב עמרם חשיב ו' דברים דהלכה כב"ש והך חדא מינייהו ובכל דוכתי קי"ל דעשה דוחה לא תעשה וילפינן לה מכלאים בציצית. פר"ת דמדאורייתא מחייבי ב"ש אלא מדרבנן גזרי מהנך טעמי דמפרש בפרק התכלת גזרה משום קלא אילן או משום כסות לילה או משום שמא יקרע סדינו בתוך ג' וקפטרי לה אפי' ממינו דילמא אתי למעבד ביה תכלת לפי שהוא עיקר (ס"א עיקר המצוה ואי שרית ליה למיעבד במינו אתי למיעבד בה תכלת וב"ה) וב"ה מחייבין אפילו תכלת דלית להו גזירה דב"ש. וכב"ש קי"ל דר"א בר צדוק דאמר הלא כל המטיל תכלת בסדינו אינו אלא מן המתמיהים סבר כוותייהו ורבי דקאמר א"כ למה אסרוה אב"ה קאי וקאמר רבי א"כ דהלכה כב"ה למה אסרוה אלא כב"ש קיימינן ואסרינן משום שאינן בקיאין אלא (ס"א אבל) ב"ה לית להו הני גזירות והיה אומר ר"ת שהלובש טלית של פשתן ומברך עליו הוי ברכה לבטלה. א"ר אליעזר בר צדוק הלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהים דהרואין תמהין ואומרים כלאים הוא לבוש. ופליג אבית הלל. א"ר א"כ למה אסרוה. לפי שאינן בקיאין. אמר רבא הא מילתא אמרי ואיתמר במערבא משמיה דר' זירא כוותי גזירה שמא יקרע סדינו בתוך שלש ויתפרנו והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי (בפסול) שרי רבי זירא לסדיניה. ובעל העיטור ז"ל כתב בשם רב האי שכתב בתשובה ששאלוהו אי עבדי רבנן תקנתא למירמי חוטי דכיתנא בגלימא דכתנא. והשיב שמעולם לא כתבו במתיבתא דמתא מחסיא ודכירנא משום אבא מרי גאון ומשום מר יעקב גאון אחריו ומר אבימי אחריו וכל הגאונים אחריהם ולא היה אחד מהם שהורה כן ואף אתם לא תעשו כן. והאי מאן דרמי חוטי דכיתנא בגלימא דכיתנא עובר משום לא תעשה. וזה לשון הרב אלפסי ז"ל והאידנא דלית לן תכלת רמינן בסדין ציצית ממיניה ושפיר דמי. דאיבעי להו של פשתן מהו שיפטור בשל צמר פי' לשום ב' חוטי פשתן במקום לבן בטלית של צמר. צמר בשל פשתן הוא דפטר כיון דתכלת פטרה לבן נמי פטר. אבל פשתן בצמר לא. או דילמא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך מהם לא שנא צמר בפשתן ל"ש פשתן בצמר. ת"ש דאמר רחבה א"ר יהודה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן וחוטי פשתן פוטרין בשל צמר. חוטי צמר פשתן פוטרין בכל מקום אפי' בשיראין. ופליגא דר"נ דאמר שיראין פטורין מן הציצית. הא למדת שחוטי פשתן פוטרין בטלית של פשתן ומהא נמי שמעי' דחוטי פשתן פוטרין בשל פשתן דאמרי' אמר ר"א בר צדוק והלא כל המטיל תכלת בסדין בירושלים אינו אלא מן המתמיהים ופרקינן גזירה משום קלא אילן ואקשינן ולא יהא אלא לבן בעלמא והלא צמר הלבן פוטר בפשתן במקום לבן ופרקינן הני מילי היכא דליכא מיניה אבל היכא דאיכא מיניה לא. כלומר לא פטרינן ליה בצמר אלא בפשתים שהוא מיניה הוא דפטרינן. כדר"ל דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה. וכיון דאיכא פשתים לפשתים דמקיים עשה בגויה לא דחינן ליה ללא תעשה למעבד צמר לבן לפשתים וחזינן למקצת רבוואתא דאסרי למרמי חוטי פשתן בטלית של פשתן. ואיתלו בהא דאמרי' סד"א כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים גדילים תעשה לך מהם הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן. שאר מינן במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין. וקאמרי מדקאמר סד"א כדרבא מכלל דלית הלכתא כרבא דפטר בפשתן אלא צמר בלחוד הוא דפטר וקאסרי ציצית דכיתנא ומינייהו מאן דמחייב להו מלקות. והני רבוותא דסבירא להו הכי לא דייקי בשמעתתא ולא ידעי מאי קאמרי רבנן. ומהא שמעתא דאסרי ליה כיתנא בסדינא מינה גופא גמרי' דעבדינן כיתנא בסדיני. דהכי אמר בגמרא סד"א (נידוק) כי דיוקא דרבא דקאמר רבא הכנף מין כנף ואנן נמי נידוק כי דוקיא ונימא הכנף מין כנף וה"ק רחמנא עביד צמר לצמר ופשתים לפשתים וכי עבדת צמר לצמר צבעיה אבל צמר לפשתים ופשתים לצמר לא. כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. הא סברא דסמכא דסמכי עליה רבנן ושמעת מינה דפשתים בפשתים כשר הוא לד"ה ולית בה פלוגתא ותמיה אני מהיכן אמרי רבוותא דחוטי פשתן לא פטרי בשל פשתן מדאורייתא כיון דכתיב בקרא צמר ופשתים גדילים תעשה לך וכן אי דרשי הכנף מין כנף א"כ כל דבר פוטר במינו וראיתי לבעל העיטור שכתב והשתא דקי"ל כב"ה דסדין חייב בציצית מדאורייתא ורבנן הוא דגזרי גזרה משום כסות לילה כי היכי דתכלת ליכא פשתן נמי ליכא דקי"ל כרבי יוחנן בן נורי דאמר אין לו תכלת מטיל לבן כלומר צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת ולבן כדינו ובסדין ליכא למימר הכי הלכך פשתים לא פטר בטלית של פשתן כלל. והא דאמר בשיראים או צמר או פשתים רב נחמן דסבירא ליה דשיראין דרבנן הוא דמתרץ הכי ומשום הכי מיפטרי בכל דהו אבל טלית דאורייתא לא מיפטרי בלא תכלת או צמר לבן במקומו כי היכי דלא מיחסר ציצית אלא צבע חלזון. ורב קטינא דלא רמי ציצית משום האי טעמא הוא ומסתבר לן דהיינו טעמא דרבוותא קמאי דלא רמו ציצית של פשתן בטלית של פשתן. ע"כ לשון בעל העיטור ז"ל. ופירוש זה הוא לפרש אין לו תכלת מטיל לבן דוקא צמר צבוע לבן דר' יוחנן בן נורי היינו רבנן דפליגי ארבי בהך ברייתא וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה דברי רבי וחכמים אומרים אין מעכבין ומפרש מאי טעמא דר' דכתיב הכנף מין כנף וכתיב פתיל תכלת ואמר רחמנא וראיתם אותו עד דאיכא תרוייהו כחדא. ורבנן וראיתם אותו האי לחודיה והאי לחודיה אלמא אכל מין כנף אמרי רבנן האי לחודיה והאי לחודיה ואף בטלית של פשתן. ודבר פשוט הוא דמדאורייתא אין לאסור ציצית של פשתן לטלית של פשתן. ואפשר שירדו לדעת ר"ת ואסור מדרבנן. ונראה שהרב אלפסי נמי סובר כר"ת דב"ש דרשי סמוכים ואסרו לתת תכלת בסדין משום הנך גזירות דמפרש תלמודא. מדהביא הך דר' זירא (ס"א זירא גזירה שמא יקרע סדינו וכו' אבל) אבל במינו מחייב. ודייק דסדין בציצית היינו תכלת מדקאמר ר"א בר צדוק והלא כל המטיל תכלת כו'. ומשום דעיקר המצוה היא תכלת קרי ליה ציצית בסתם. אלא דקשיא ליה לישנא דפוטרים דכיון דמחייב במינו ולא אסור אלא תכלת משום גזירה ה"ל למימר אוסרין. ומשום לישנא דפוטרין פר"ת ואפי' במינו. ואפשר דכשאמרו ב"ש וב"ה דבריהם בבה"מ אמרו ב"ה דבריהם תחילה ואמרו מחייבים דאפי' בתכלת מחייבים והשיבו בית שמאי על דבריהם ואמרי דאיסורא איכא בתכלת מדרבנן וכששנו מחלוקתן הקדימו ב"ה דברי ב"ש מפני ענותנותן שמקדימים כל פעם דברי ב"ש לדבריהם ואגב דב"ה שנו מחייבינן שנו גם בדברי ב"ש פוטרין ולעולם במינן מחייבין. וכדאי הוא הרב אלפסי לסמוך עליו. ואפי' לדברי ר"ת גזירה רחוקה היא דגזרו במינו אטו תכלת ותכלת גופי' גזירה שמא יקרע או משום כסות לילה והאידנא דליכא תכלת לא שייכי הנך גזירות. ולכך לא מחיתי באנשי ספרד שמתעטפים בטלית של פשתן שלא להרפות מצות ציצית בידם. ועוד כתב הרב אלפסי ז"ל וחזינן נמי מאן דסבירא להו ציצית של פשתן בטלית של פשתן לא פטרי ואייתי לה ראיה מהא דא"ל מלאכא לרב קטינא משום דאשכחיה דמיכסי בסדינא א"ל קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה א"ל ענשיתו אעשה א"ל בעידן ריתחא ענשינן עליה וקאמרי אם איתא דציצית של פשתן פוטר בסדין אמאי לא רמי לי הרב קטינא בסדיניה דקאמר ליה מלאכא ציצית מה תהא עליה אלא ש"מ דחוטי פשתן לא פטרי בסדין והאי סברא לאו סברא מעליא היא וליכא ראיה מהאי מעשה למיסר חוטי פשתן בסדין של פשתן. דהאי ציצית דקאמר ליה מלאכא לאו בלבן קאי דאפשר למיעבדיה מפשתן אלא אתכלת קאי דלא אפשר למיעבדיה מפשתן דתכלת נמי איקרי ציצית דת"ר סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין וקאמר ר"א בר צדוק עלה והלא כל המטיל תכלת בסדינו כו' ש"מ דהאי דת"ר סדין בציצית אתכלת קיימא דצמר ניהו וגזרו ביה משום כסות לילה או משום תעשה ולא מן העשוי. אבל לענין לבן דפשתים בפשתים ליכא למגזר ואיהו עדיף דקא מקיים בה עשה ולא תעשה וליכא בהא מילתא ספיקא ועוד איהו עדיף מצמר גפנים דצמר גפנים חיובא דרבנן הוא ופשתן בפשתן חיובא דאורייתא:

סימן יח[עריכה]

והא דדייק רבא נמי דצמר ופשתן פוטרין שלא במינן דשמעת מיניה דשאר מינים חייבים בציצית מדאורייתא לית הילכתא כוותיה. דקי"ל כתנא דבי ר' ישמעאל דאמר הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים וצמר גמלים וצמר ארנבים וצמר גפנים ונוצה של עזים והשיראין והכלך והסיריקון כולן פטורין מן הציצית. והא דאמר רחבה אמר רב יהודה חוטי צמר ופשתים פוטרין בכל מקום אפילו בשיראין דשמעת מיניה דשיראין חייבין בציצית הא פליג עליה ר"נ דאמר דשיראין פטורין מהציצית ואוקימנא להא דתניא השיראין והכלך והסיריקון כולן חייבים בציצית חיובא מדרבנן. ודייקינן מסיפא דברייתא דקתני וכולן צמר ופשתן פוטרין בהן והן עצמן במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין אי אמרת בשלמא דרבנן היינו דפטרי במינן אלא אי אמרת מדאורייתא צמר ופשתן הוא דפטר בהם ופריק רב יהודה להא דוקיא ואמר לא קשיא כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אינן פוטרין. וקם ליה רב יהודה ורבא בחדא שיטתא דשאר מינים חייבין מדאורייתא ולית הלכתא כוותייהו ור"נ קם ליה כתנא דבי ר' ישמעאל הואיל ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים והלכתא כוותייהו ור"ת פסק דהלכתא כרבא דהוא בתרא וכן פסק רש"י ז"ל בתשובה אע"ג דתנא דבי ר' ישמעאל כר"נ הלכה כרבא. והא דקאמר בפ"ק דיבמות ס"ד אמינא כדרבא דרבא רמי כו' קמ"ל דלא כרבא דהיינו (ס"ת היינו) לתנא דבי רבי ישמעאל דפליג עליה וכן יראה דהלכה כרבא (ס"א כרבא דהוא בתרא) ותימה הוא למה פסק הרב אלפס ז"ל כרב נחמן כיון דרבים פליגי עליה רב יהודה ורחבה ורבא. אי משום תנא דבי רבי ישמעאל (ס"א ר"י הא איכא תנא דבי ר' ישמעאל אחר) אחר דסבר כותייהו דקאמר בפרק התכלת אמר אביי האי תנא דבי רבי ישמעאל מפקא מאידך תנא דבי ר' ישמעאל כו':

סימן יט[עריכה]

אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא הטיל לבעלת ג' והשלימה לד' פסולה משום תעשה ולא מן העשוי. דג' הראשונות נעשו שלא כמצותן וכי הדר מתקן להו אפסול דתעשה ולא מן העשוי. א"ר זירא הטיל למוטלת כשירה. פירש"י שהיה לה ד' ציציות והטיל לה ארבע (ס"א ד' אחרים) כשרים בהני בתראי אי פסקינהו לקמאי ואף על גב דהנך לאו לצורך עבדינהו בשעת עשיה ל"א הטיל למוטלת כשרה בהנך בתראי ואע"ג דכי עביד תלתא בתראי אכתי לא בטיל קמאי ואשתכח דהנך ג' לאו ציצית נינהו דהא לא צריך להו וכי הדר עביד לרביעי ובטיל הנך קמאי לא קרינא בהו בהנך ג' ראשונות שבאחרונות תעשה ולא מן העשוי כדמפרש טעמא כיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה:

סימן כ[עריכה]

רב יהודה רמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה ומברך כל צפרא להתעטף בציצית. מדרמי קסבר מצות עשה שלא הזמן גרמא היא אמאי מברך דכיון דסבר דלילה נמי זמנה אמאי מברך בכל צפרא לא היה לו לברך אלא פעם ראשונה כשמתעטף בה כשהיה חדשה ומכאן ואילך כחד יומא אריכא דמי דהא אין לילה מפסיקו. סבר לה כרבי דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם דברי רבי א"ה כל שעתא נמי . רב יהודה איניש צניעא הוה ולא שרי ליה לגלימא כולה יומא. ומ"ש מצפרא. כי משני מכסות לילה לכסות יום. פירש"י דב' טליתות מצויצות היה לו אחת ליום ואחת ללילה ולא הוה שרי (ס"א שדי) ליה לגלימא כולה יומא אלא בערב פושטה וכשחוזר ולובשה ביום מברך. וקשה לי אמאי קמברך בצפרא גם בערב היה צריך לברך כשמתעטף טלית של לילה והל"ל ומברך צפרא ופניא. וצ"ל דטלית של לילה לא היה פושטה ביום אלא מתעטף בגלימתו על טלית של לילה ורוב פעמים לא היה פושטו אף בלילה הילכך לא פסיקא ליה למימר דמברך בפניא: ומכאן יש ראיה דאדם שהוא לבוש טלית קטן שהוא נושא כל היום וכשהוא מתפלל מתעטף (ס"א בטלית גדול) צריך לברך דחייב אדם לעשות ציצית בכל בגדים שלו שיש להם ד' כנפות וכל חד וחד מצוה באפי נפשא היא אבל אם מתעטף בהם בזה אחר זה בלא הפסק מברך ברכה אחת על שתיהם: גרסינן בפ' לולב הגזול ת"ר קטן היודע לנענע חייב בלולב היודע להתעטף חייב בציצית. היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר אביו מלמדו תורה וק"ש. מאי תורה. אמר רב המנונא תורה צוה לנו משה. ק"ש פסוק ראשון. יודע לשמור ידיו אוכלין על ידיו טהרות:

(מנחות מג, ב) תנו רבנן וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם ראייה מביאה לידי זכירה וזכירה מביא לידי עשיה ר' שמעון בן יוחאי אומר כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומקבל פני שכינה. כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד. גרסינן בפרק במה מדליקין (לב.) אמר ר"ל כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשים לו שני אלפים וח' מאות עבדים שנאמר אשר יחזיקו י' אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי אחד. ובסוף שואל במסכת שבת בכל עת יהיו בגדיך לבנים זו מצות ציצית ושמן על ראשך אל יחסר זו מצות תפילין.

(מנחות מג, ב) ת"ר חביבין ישראל שסבבן הקב"ה במצות תפילין בראשיהם ובזרועותיהם ציצית בבגדיהם ומזוזות בפתחיהם ועליהם אמר דוד ע"ה שבע ביום הללתיך. ובשעה שנכנס למרחץ וראה עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום מן המצות כיון שנסתכל במילה נתקרר דעתו. אחר שיצא אמר עליה שירה על השמינית על המילה שנתנה בשמיני ר"א אומר כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו.ומזוזות בפתחיו מוחזק אני בו שלא יחטא שנא' והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם:

עשיית ציצית[עריכה]

צריך לטוות החוטין לשם מצות ציצית ואח"כ שוזר אותם כדאיתא בספרי ועשו להם ציצית שומע אני שיעשה כמו שהוא ת"ל על ציצית הכנף פתיל תכלת בטווי ושזור. אין לי אלא פתיל תכלת שטווי ושזור. לבן מניין אתה דן הרי אמרה (ס"א הרי אתה דן הואיל ואמרה) תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור. והכי איתא נמי בפרק בתרא דעירובין המוצא תכלת בשוק לשונות פסולות חוטין כשירות מ"ש לשונות דפסולות דאמרינן אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי (ס"א נמי נימא אדעתא דגלימא טוינהו) בשזורים דכיון דשזורין הם ודאי לשם ציצית נעשו וכתב בעל העיטור ז"ל ומסתברא אם טוואן עובד כוכבים ושזרן ישראל לשמן כשרין. ולא מסתברא לי דהא אמר שמואל מן הסיסין פסולה וסיסין היינו פקעיות שנטוו שלא לשמן וסתם פקעיות אינן שזורין וצריך לשזרן לציצית ופסולין משום שנטוו שלא לשמה ואין מועיל להן אם שוזרן לשמה. וכן בעור של תפילין אם עבדו שלא לשמה ואח"כ גררן והחליקן לשמה אין מועלין (ס"א אינו מועיל להכשירו) כי כבר נפסל בעבוד שלא לשמה. והה"נ טוווית חוטי ציצית. ומודד ד' חוטין באורך ו' טפחים מרווחים מארבע אצבעות בגודל. ואחד מן החוטין יהא ארוך כדי לכרוך בו הגדיל. ועושה נקב (ס"א בארכו של) הטלית בתוך שלש אצבעות של הקרן ומרוחק מן הקרן כמו קשר אגודל עד סוף ג' אצבעות בגודל מן הכנף (ס"א כמקשר אגודל עד סוף צפורן של גודל וממלוא קשר גודל מן הכנף עד סופו כו') הוא מקום הציצית ופוסק החוטין לארבע ואח"כ תוחב אותן בנקב וכופלן לשנים ולוקח ד' חוטין לצד זה וד' חוטין לצד זה וקושרן על שפת הבגד ב"פ זה על גב זה כי בקשירה אחת לא היה מתקיים. ואחר כך כורך החוט הארוך סביב שבעת החוטין וא"צ לדקדק בחוליות ובמנינן מאחר שאין לנו תכלת אלא כורך עד שיהא בכריכה עם הקשר כמלא רוחב גודל. וקושר ב' קשרים וחוזר וכורך. וכן יעשה עד שיהו ה' (ס"א ה' קשרים) וד' כריכות ביניהם. ויהיה כל הגדיל רחב טפח והענף באורך ב' טפחים שיהיה שליש גדיל ושני שלישי ענף. ואם נפסקו החוטין אח"כ ונשתייר בכל אחד מהן כדי עניבה כשר. אבל אם אין כדי עניבה אף באחד מהן היינו נפסק החוט מעיקרו ופסול. והחרד על דבר ה' יבדוק בציצית קודם עטיפה כדי שלא יברך ברכה לבטלה. וטלית המיוחד ליום מברך עליו אם מתעטף בו בלילה. (ס"א וכסות המיוחד ללילה אם נתעטף בו ביום אין מברך עליו וכסות המיוחד ליום ולילה חייב בציצית) והסדינים אע"פ שאדם ישן בהן בבקר עיקר תשמישן בלילה וכסות לילה מיקרי והמתעטף בטלית שאולה מצויצת מברך. והלובש טלית תחת בגדיו (ס"א תחת בגדיו כל היום) ובשעת התפלה מתעטף בטלית אחרת חוזר ומברך:


סליק הלכות ציצית