גור אריה על רש"י ויקרא ה

<< · גור אריה על רש"י · ויקרא · ה · >>

פסוק א

[א] בדבר שההוא עד בו. פירוש, שאם השביעו בדבר שאין עדות לו, ולא הגיד - פטור, כגון שהשביעו אם לא ראית דבר פלוני, ואין דבר זה עדות לו. דמדכתיב "והוא עד", דלא הוי למכתב רק 'והוא ראה או ידע', מאי "והוא עד", דווקא בדבר שהוא עד לו:

פסוק ב

[ב] ולאחר הטומאה אכל קדשים או יכנס למקדש. פירוש, אף על גב דבהאי קרא לא כתיב רק "ונפש כי תגע וגו'", דמשמע דמיד שהוא נוגע בדבר טומאה חייב קרבן עולה ויורד, דזה אינו, דהא כתיב "ונעלם ממנו והוא טמא ואשם", ואין חטא בנגיעת טומאה אלא לכהנים ובמת, דכתיב (להלן כא, א) "לנפש לא יטמא", אלא שלאחר הטומאה נכנס למקדש או אכל קדשים. אבל אם אכל תרומה או נוגע בקדשים אינו חייב קרבן, ויליף ליה במסכת שבועות (דף ז.) בגזירה שוה, דלא היה צריך לכתוב כאן "[בנבלת] בהמה טמאה", כיון דכבר כתב "נפש כי תגע בנבלת חיה טמאה", ובהמה בכלל חיה הוא, אלא נאמר כאן "בהמה טמאה", ונאמר בפרשת צו (ר' להלן ז, כא) באכילת קדשים בטומאה "ונפש כי תגע בכל טמא או בבהמה טמאה", מה להלן אכילת קדשים בטומאה, אף כאן אכילת קדשים בטומאה. ונכנס למקדש ילפינן נמי בגזירה שוה, כתיב הכא (פסוק ג) "לכל טומאתו", וכתיב בנכנס למקדש (במדבר י"ט, י"ג) "עוד טומאתו בו", מה להלן בנכנס למקדש, אף כאן בנכנס למקדש:

והקשה הרא"ם, דלמה צריך לרש"י לומר 'שהוא דבר שזדונו כרת', כיון דקרא מחייב הני תרתי דוקא, יהיה כרת או לא יהיה כרת,ונראה לי, שהוקשה (לרש"י) שמא בכל דבר חייב, אף אם אכל תרומה. ואין להקשות דלמה כתב אכילת קדשים ונכנס למקדש, דאי לא כתב חדא, הווה אמינא שאפילו אם לא נכנס למקדש ואכל קדשים, רק במגע טומאה בלבד - חייב קרבן עולה ויורד מגזירת הכתוב, ולכך הוצרך למכתב, והוא הדין נמי בשאר דברים חייב גם כן. ואין לומר דלכתוב אכילת קדשים ולא יכתוב ביאה למקדש, דאין ללמוד טומאת ביאת מקדש מאכילת קדשים, ואין ללמוד אכילת קדשים מביאת מקדש, דודאי יש בזה מה שאין בזה, ויש בזה מה שאין בזה, ומכל מקום במה הצד יש לנו ללמוד מאכילת קדשים בטומאה ומביאת מקדש לכל דבר, ולפיכך אמר שזה אינו, כיון דיש באלו שנים כרת, אין ללמוד מהם בעלמא:

[ג] ונעלם ממנו הטומאה. מדכתיב "והוא טמא" מוכח שהטומאה נעלם ממנו, דאם לא כן, "והוא טמא" למה לי, אלא פירושו ונעלם ממנו שהוא טמא:

[ד] באכילת קדשים וכו'. אבל מה שנגע בטומאה אין זה אשם, שלא הוזהר שלא ליגע בטומאה אלא כהן על מת:

פסוק ג

[ה] לרבות בולע נבלת עוף טהור. בגמרא בפרק קמא דשבועות (ריש ז ע"ב). ופריך, והא "בה" מיעוטא הוא, ואיך בא לרבות, ומתרץ, משום דמיעוטא הוא - וכבר כתיב "כי יגע בטומאת אדם", וממעט מיניה נבלת עוף טהור, דהא לאו בר נגיעה הוא, שאין נבלת עוף טהור מטמא אלא באכילה כשהוא בבית הבליעה, ואם כן הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות נבלת עוף טהור:

[ו] ולא ידע ששכח הטומאה. פירוש, שאינו חייב אלא אם כן שכח הטומאה והיתה לו מקודם ידיעה בטומאה, אבל אם לא היה לו ידיעה כלל בטומאה - אינו חייב. ונפקא לן זה מ"נעלם" השני, שכתב "ונעלם והוא ידע", ולא היה צריך למכתב, דהא כבר כתיב (פסוק ב) "ונעלם ממנו והוא טמא", אלא הטל "והוא ידע" בין "ונעלם" "ונעלם", ודרוש דלאחר שהיתה לו ידיעה - שכח הטומאה. ולפיכך כתב רש"י במקום "ונעלם" 'ולא ידע [ששכח הטומאה]', לומר דדוקא בהאי גוונא שלא ידע - ששכח הטומאה, אבל אם לא היתה ידיעה כלל בטומאה - אינו חייב. ואי הוי אומר "ונעלם ממנו" 'ששכח הטומאה', לא הוי משמע מלשונו דדוקא ששכח, אלא הוי אמרינן דחד מינייהו נקט. ומה שאמר "ונעלם ממנו" 'ששכח הטומאה', פירושו של "ונעלם" הוא, כי לשון "ונעלם" משמע כך, שנעלם ממנו מה שכבר ידע, וכך הוי בעי למימר בפרק קמא דשבועות (דף ה.), מדכתיב "ונעלם", ולא כתיב 'והיא עלומה ממנו', והוא הדין אם לא ידע כלל. אבל בלשון זה שאמר 'ולא ידע ששכח הטומאה', משמע דוקא ששכח הטומאה, דאם לא כן, לא הוי צריך להוסיף כלל לומר ששכח, והוי ליה למימר 'ולא ידע' בלבד:

[ז] והוא ידע ואשם באכילת קדשים או נכנס למקדש. פירוש, דהאי "ואשם" אינו מחובר אל "והוא ידע", שבשביל שידע לא אשם, אבל פירוש "ואשם" באכילות קדשים או שנכנס למקדש. והא דכתיב "והוא ידע ואשם", הכי פירושו, והוא ידע שנטמא, ונמצא שעתה מה שנכנס למקדש - היה נכנס בטומאה, ואשם:

פסוק ד

[ח] בשפתים ולא בלב. והא דתניא (שבועות דף כו:) "מוצא שפתיך תשמור" (דברים כ"ג, כ"ד), אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין, תלמוד לומר "כל נדיב לב יביאה" (שמות ל"ה, ה'), התם בקדשים כתיב, ופריך התם (שבועות דף כו:) ולגמור מיניה, ומתרץ משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדין, תרומה - דכתיב (במדבר י"ח, כ"ז) "ונחשב לכם תרומתכם", כיון שחשב אף על גב שלא הוציא, קדשים - דכתיב (שמות ל"ה, כ"ב) "כל נדיב לב הביאו", ושני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. ולמן דאמר מלמדין, חולין מקדשים אין מלמדין (שבועות דף כו:):

וקשה, דמאי פריך 'ולגמור מיניה', אם כן "בשפתים" למה לי, והתוספות כתבו בפרק שבועות שתים (שבועות דף כו:) דהא דאמרינן 'בשפתים ולא בלב', לא מייתורא הוא דמפיק ליה, אלא מפשטיה דקרא. ובעניותי לא הבנתי, דפריך 'ונגמר מיניה' לאסור אפילו במחשבה, והא דכתיב "לבטא בשפתים" - לענין קרבן אינו חייב עד שיוציא בשפתיו, דקרא "לבטא בשפתים" בקרבן מדבר, והווה אמינא דאף על גב דשבועת בטוי לענין חיוב קרבן לא הוי - שבועת שקר הוי. וכהאי גוונא מצינו הרבה, שהרי לרבי ישמעאל דאינו מחייב אלא על העתיד לבא (שבועות דף כה.), היינו קרבן דוקא, דלא הוי שבועת בטוי דיש קרבן עליה, אבל מלקות איכא, כדאיתא בתחלת שבועות (ריש ג ע"ב), ולא קשיא מידי. ואם תאמר, אם כן "בשפתים" למה לי, דמהיכא תיתי לאסור, אי מתרומה וקדשים, הוו שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין, ואין זה קשיא, דעל כרחך צריך למכתב "לכל אשר יבטא" ללמוד שאם גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם שהוא חייב, והווה אמינא דאתא לרבוי אפילו מחשבה, ופריך שפיר:

[ט] להרע לעצמו או להטיב לעצמו. פירוש, דוקא לעצמו, אבל נשבע להרע לאחרים, כיון שאסור להרע לאחרים - פטור הנשבע עליו, כדילפינן בשבועות (דף כז.) "להרע או להטיב", מה הטבה רשות, אף הרעה רשות, יצא הרעה לאחרים שהוא אסור. ומה שכתב (רש"י) 'להטיב לעצמו', אינו רוצה לומר דדוקא הטבה דעצמו, אלא הוא הדין הטבה דאחרים, ומה שכתב רש"י 'הטבה לעצמו' - משום הרעה נקט, דהטבה לאחרים נמי חייב, דלא גרע מאילו לא היה כלל בו הטבה והרעה שהוא חייב, כמו אזרוק צרור לים ולא אזרוק צרור לים - חייב, וילפינן (שבועות דף כו.) מדכתיב "לכל אשר יבטא האדם בשבועה" לרבות דברים שאין בהם לא רעה ולא טובה. ומה שלא הביא רש"י מדרש זה (קושית הרא"ם), נראה מפני שפירש "לכל אשר יבטא האדם" מרבה לשעבר, ומכל שכן יש לנו לרבות דברים שאין להם לא רעה ולא טובה, דהא לשעבר נמי אין בו הרעה והטבה כלל אם אמר אכלתי או לא אכלתי, דהשתא אין בהם הרעה והטבה, ולפיכך לא הוצרך לכתוב דברים שאין בהם הרעה והטבה. והשתא סרה קושית הרא"ם לגמרי - מה שהקשה הרא"ם שלא הביא רש"י המדרש שחייב אף על גב שאינו הרעה והטבה:

[י] ועבר על שבועתו. פירוש, "ונעלם" הוא מקרא קצר, שצריך לפרש שנעלם ממנו ועבר על שבועתו, דאם לא כן, מאי "ונעלם ממנו והוא ידע". אבל לעיל (פסוק ג) גבי "ונעלם והוא ידע", לא הוצרך לפרש 'ונעלם ממנו ונכנס למקדש או אכל קדשים', דלעיל לאו מקרא קצר הוא, אלא קרא קאי על של מעלה, דכתיב (פסוק ב) "ונעלם ממנו והוא טמא ואשם", שרוצה לומר שנכנס למקדש (רש"י שם), ועליו קאי קרא "או כי יגע וגו'" עד "ונעלם ממנו", רוצה לומר גם כן "והוא טמא ואשם". אבל הכא דלא נוכל לפרש כן, שהרי הכא איירי במלתא אחריתי, הוצרך לומר שמקרא קצר הוא:

[יא] כל אלה בקרבן עולה ויורד. פירוש, מה שהכתוב כלל השבועה עם הטומאה לומר "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים", דלא שייך "או" רק בשוים, והרי אין שבועה דומה לטומאה, לכך אמר שלכך כלל אלו שלשה יחד, דכל אלו הם בקרבן עולה ויורד. ומפני שאין לומר כל אלו דברים שהם שוים רק אם נמצא דבר אחד שאין דומה לו, והשתא יקרא דאלו הם שוים, ולכך אומר 'אבל שבועה שיש בו כפירת ממון וכו, ולפיכך אלו שלשה - דהם בקרבן עולה ויורד - שוים, ולכך כלל הכתוב אותם ביחד, ואם לא כן, בשביל שהם שוים יחד בקרבן עולה ויורד אין לכלול אותם יחד. אבל השתא שמצאנו שכפירת ממון גופיה אינה בעולה ויורד (פסוק כ), ודווקא שבועת ביטוי בעולה ויורד שלא כדרך שאר שבועת ממון, לכך כלל כל קרבן עולה ויורד ביחד:

פסוק ח

[יב] אינו מולק אלא סימן אחד. אבל סימן שני לא ימלוק, דעוף סגי ליה בסימן אחד (חולין דף כז:), אם כן כל מה שהוא עושה יותר מהכשר שחיטה - הוי הבדלה, וסימן שני אין צריך לשחיטה (שם). אף על גב דברוב נמי כשר (חולין דף כא.), ואם כן לא היה לו למלוק אלא רוב סימן אחד, סוף סוף לכתחילה בעינן כל הסימן. אבל שני סימנין, אפילו לכתחילה לא בעינן. אבל התוספות (חולין דף כז:) כתבו דאף שני סימנין לכתחילה בעינן, ומכל מקום כיון דהכשר שחיטה הוא בסימן אחד אין למלוק השני, אבל סימן אחד יש למלוק, כיון שבזה סימן יש בו דין שחיטה - יש לו למלוק כולו:

פסוק ט

[יג] לשמה כשירה שלא לשמה פסול. אף על גב דכבר ילפינן זה גבי חטאת נשיא, כמו שכתב רש"י למעלה (ד, כד), הכא שאני, דבחטאת עוף איירי, ולא ראי זה כראי זה:

פסוק י

[יד] כדת האומר בעולת העוף. נראה לי, אף על גב דבפרק קמא דחולין (סוף כא.) אמרינן מאי "כמשפט" כמשפט חטאת בהמה דלעיל מיניה דעשיר, ללמוד מה חטאת בהמה אינה באה אלא מן החולין, וביום, ובידו הימנית, אף עולת עוף כן, מכל מקום כתב רש"י 'כמשפט עולת נדבה הכתוב בראש הפרשה (לעיל א, יד-יז) ',משום שזהו לפי פשוטו של מקרא, אבל רז"ל שהוקשה להם שלא לכתוב כלל "כמשפט", [ד]פשיטא, [ד] כיון שעשה אותה עולה - בודאי כעולת עוף דינה, אלא ללמוד עוד משפט, לומר שיעשה אותה כמשפט הראוי לחטאת שלפני זה (פסוק ו), שהוא בהמה וחטאת, זו שמביא הדל - לא יגרע, ויעשה אותה כמשפט חטאת עשיר כדלעיל:

פסוק יב

[טו] נקמצת ונקטרת שלא לשמה וכו'. פירוש, אף על גב דכבר ילפינן לעיל בחטאת עוף (רש"י פסוק ט), הכא שאני דמנחה היא, ולא ראי זה כזה, לכך צריך לכתוב במנחה, וללמוד דקמיצה הוא במקום שחיטה אצל קרבן. ומה שהוסיף כאן 'ונקטרת לשמה כשירה שלא לשמה פסולה', ובחטאת לא בעינן רק שחיטה והזיות הדם לשמה, ומכל מקום צריך לומר שבמנחה צריך הקטרה לשמה גם כן, [ד]יש לומר דחטאת כפרתו בשחיטה והזיות הדם - סגי בשחיטה והזאה לשמה, אבל במנחה, שהקטרת הקומץ הוא במקום הזאה, צריך שיהיה הקטרה נמי לשמה. ולמד רש"י זה, דהא "חטאת היא" הכתוב במנחה נאמר לאחר הקטרה, ולפיכך צריך לומר דאף אהקטרה קאי, לומר שלא לשמה פסול. ולמעלה שכתבנו (פ"ד אות כא) דבאשם נאמר (להלן ז, ה) "אשם הוא" לאחר הקטרת האימורים, ולפיכך לא ילפינן מיניה שצריך לשמה (זבחים דף ה:), התם דאימורין אינם מעכבים הכפרה, וכיון דלא מעכבין הכפרה, אין לומר שאם הקטירה שלא לשמה פסול, אבל הקטרת הקומץ [ד]מעכב הכפרה, ילפינן שפיר דקאי אהקטרה (כ"ה ברא"ם):

פסוק יג

[טז] שיכול. פירש הרא"ם "ואם לא תשיג ידו" (פסוק יא) שלא חטא כל כך עד שהגיע חטאו לשתי תורים. ודבר כזה שיהיה פירוש "ואם לא תשיג ידו" שלא הגיעו חטאו לזה - אין לו יד. אך נראה דודאי דאף החמורים, אם לא תשיג ידו - נדון קרבנו יורד, וכן הקלים, אם תשיג ידו - נדון קרבנו עולה, וכן הקלין שבקלין כדכתיב בקרא, אבל אם חייב קרבן על החמורין, ועל הקלים, ועל קלי קלים, ולקרבן אחד משיג ידו לכבש, ולקרבן השני משיג ידו לעוף, ובשלישי הוא מן דלי דלים, והווה אמינא דכיון דחייב שלשתן, וידו משיג לכבש ולעוף ולעשירית האיפה, יביא על החמור כבש, ועל הקלים עוף, ועל קלי קלים עשירית האיפה, קא משמע לן דכולם שוים, ויכול להביא על החמור עשירית האיפה, ועל הקל הכבש, ואין חילוק כלל ביניהם:

ועוד יש לפרש דקרא הכי פירושו, דיותר מכפר בכבשה או שעירה, אלא אם אינו משיג לכבשה או שעירה - יביא עוף, ואם גם כן אין משיג זה - יביא עשירית האיפה, ומכל מקום יותר מכפר עוף. ונפקא מיניה, שהחמורים שבהם יביא כבשה או שעירה, וישתדל בכל כחו להביא כבשה או שעירה, וכן שאינם חמורים כל כך ישתדל שיביא עוף, דיותר טוב להביא קרבן שמכפר לגמרי. והא דלא קאמר 'שיכול שיותר יש להביא כבשה או שעירה מעוף, ויותר מכפר לו', מפני שהלמוד שהוא יליף מיניה למדנו שכלם שוין, החמורים והקלים, לכך נקט האי לישנא. ואמר לשון רבים, מפני שהם הרבה חטאים, דהא בטומאה יש שנכנס למקדש או אכל קדשים (רש"י פסוק ב), ושבועה שתים, הן להרע הן להטיב (פסוק ד). ויליף מדכתיב "לאחת מאלה", כלומר שהם שוים כלם, החמור והקל. ואם היה פירושו שיותר מכפר לו בכבשה או שעירה, אם כן לא היה שוים, שהרי החמורים ראוי להביא כבשה, והקלים עוף. ולפיכך אין חילוק, שאם ידו משגת הכל - צריך לכבשה, ואם אינו ידו משגת הכל - די לו בעוף, ועשירית האיפה בדלי דלות:

[יז] שיהא שירייה נאכלים. ופירוש "כמנחה" כמנחת נדבה הכתובה למעלה (ב, א-י):

[יח] כשאר נדבת מנחת כהן וכו'. ופירוש "והיתה לכהן כמנחה" - כמנחת נדבה שלו תהא מנחת חוטא שלו:

פסוק טו

[יט] אין מעילה בכל מקום אלא שינוי וכו'. והקשה הרא"ם, דמעילה דכתיב באשם גזילות (פסוק כא) אינו שינוי, שהרי הכובש שכר שכיר וכופר במלוה אינו מוציאו מרשות הבעלים, ונאמר בו (ר' שם) "כי תמעול", וקושיא זאת אינו כלום, דודאי מוציאו מרשות בעליו, דהא קיימא לן כפר במלוה ועמד בכפירתו אין השביעית משמט אותו, ואם לא היה שינוי, והיה כאשר היה מתחלה, היה השביעית משמט אותו, ולפיכך זה נקרא שנוי. ועוד, אין לך שנוי יותר, שהרי כל אדם - שלו תחת רשותו, והוא כובשו ולא יתן אותו, זהו שנוי:

[כ] שנהנה מן ההקדש. ומיירי שלא הוציאו, דאי הוציאו לחולין, אף על גב שעדיין לא נהנה - חייב:

[כא] והיכן הוזהר. פירוש, עד שיקרא הכתוב אותו "חוטא", והיכן הוזהר על זה:

[כב] אף כאן לא הזהיר אלא על האוכל. דכתיב (להלן כב, י) "וכל זר לא יאכל קדש", ואם כן דוקא אכילה, הכי נמי לא יהיה בהקדש חייב אלא על האוכל. האריך הרא"ם בזה, כי הוקשה לו דתרומה נמי חייב הנהנה ממנה, דכתיב בתרומה לשון אכילה (שם), ואמרינן (פסחים דף כא:) בכל מקום שנאמר "לא יאכל" (ר' להלן יז, ב), "לא תאכלו" (ר' להלן ז, כו), אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. וכל דבריו אינם צריכים לפנים, ד"לא תאכל" משמע הנאה, אבל לא "כי יאכל" (להלן כב, יד), דודאי בתרומה אין איסור הנאה, דבפרק בנות כותים (נידה דף לב.) מצרכינן קרא לסך שמן של תרומה שאסור מ"לא יחללו" (להלן כב, טו) משום דסיכה כשתיה, ושתיה בכלל אכילה, ואם כן שאר הנאות מותר בהנאה, רק שזה אכילה נקרא. והתוספות בפרק בנות כותים (נידה לב. ד"ה ובשמן) והסמ"ג בהלכות שבת כתבו דאף בסיכת תרומה אינו אלא אסור דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא, ואם כן איך סלקא דעתך לומר דיהא חייב בתרומה בכל הנאות. ולא ידעתי אם כתב אלו דברים הרא"ם:

[כג] יצאו קדשים קלים. פירוש, לפני זריקת הדם אין מועלין בקדשים קלים לא בבשר ולא באימורים, משום דממון בעלים הם, ולא קרינן בהו "קדשי ה'", אבל באימורים לאחר זריקת דמים יש מעילה (מעילה דף ז:), דכיון דנזרק הדם - האימורים מיוחדים להקרבה, וקרינן בהו "קדשי ה'":

[כד] בערכך כסף שקלים שיהא שוה כו'. פירוש, "ערכך" שכתוב כאן אינו רוצה לומר שיהא צריך הערכה מבית דין או מאחר כערך כסף שקלים, אלא שיהיה שוה כך. ונראה לי בכל מקום שכתוב "בערכך" ולא כתב 'בערך' (קושית רש"י להלן כז, ג), מפני שכך רוצה לומר, אף על גב שאין כל הערכות שוים, שאם שם אותו אחר לא היה שם אותו בשתי סלעים, לעולם הולכין אחר שהעריך אותו, אף על גב שפיחת או הוסיף, ולפיכך כתב "כערכך" מי שהעריך אותו:

[כה] שני סלעים. מיעוט "שקלים" שנים:

פסוק טז

[כו] ישלם קרן וחומש להקדש. רוצה לומר, שהכתוב אומר "ואשר חטא מן הקודש ישלם", ומשמע על חטא שנהנה מן הקודש, ומאי תשלומין לחטא בזה שהוא משלם הקרן, שהרי נהנה כל כך, ותירץ 'ישלם קרן וחומש להקדש', ובמה שהוא משלם החומש יותר - הוא תשלומין של החטא. ובשביל זה כתב רש"י 'וחומש', אף על גב דעדיין לא נכתב החומש עד אחר כך "וחמישיתו וכו'", אלא כדי לתרץ "ואשר חטא מן הקודש ישלם", מאי תשלומין לחטא:

פסוק יט

[כז] שיהא איל בן שתי שנים. בודאי טעות סופר הוא, דלמה הוצרך קרא לכתוב שיהא אשם של שפחה חרופה של שתי שנים, דהא "איל" כתיב אצל שפחה חרופה (להלן יט, כא) כמו כאן, ומאי אולמא "איל" דהכא מאיל דשפחה חרופה. ועוד, דאמר 'יכול אפילו אשם נזיר ואשם מצורע', והיאך תיסק אדעתין לומר שיהיה אשם נזיר ואשם מצורע איל בן שתי שנים, דהא "כבש" כתיב (להלן יד, יב) בהדיא גבייהו, וכל מקום דכתיב "עגל" ו"כבש" בני שנה הם (פרה פ"א מ"ג), וצריך [לומר] 'שיהיה איל שוה שתי סלעים', דלא כתיב אצל שפחה חרופה "בערכך שקלים", ואשמועינן כאן דבעינן גם כן שוה שתי סלעים:

[כח] תלמוד לומר הוא. ומה ראית לרבות אשם שפחה ולמעט אשם נזיר, אימא איפכא, ומתרץ בתורת כהנים, מרבה אני אשם שפחה חרופה שכן הוא מביא איל (להלן יט, כא), אבל קרבן נזיר וקרבן מצורע - כבש הוא (להלן יד, יב):

פסוק כא

[כט] ואינו רוצה שתדע בו נשמה וכו'. פירוש, הקב"ה הוא השלישי שבניהם, שסומך על זה כיון שהקב"ה יודע מזה - לא יכפור, ואם הוא כופר - הוא כופר בהקב"ה שסמך עליו. ולאו דוקא פקדון, אלא אף גזל, אף על גב שהוא לא סמך מתחלה עליו, מכל מקום כיון שאין יודע מזה כי אם הקב"ה, והוא סובר שלא יכפור בדבר שהקב"ה יודע מזה, אם יכפור - הוא כופר בו יתברך:

[ל] או בגזל שגזל מידו כלום. כלומר, שאין פירושו שהוא מכחש הגזלה, דאם כן הוי למכתב 'או בגזילה', כי הדבר הנגזל נקרא 'גזילה', כמו "והשיב את הגזילה אשר גזל" (פסוק כג), אבל הלקיחה מידו נקרא "גזל", ויאמר הכתוב שהוא מכחש אשר לקח וגזל מידו כלום. והרא"ם פירש כיון שהחטא נעשה כשגוזל, אם כן למה יאמר הכתוב "ונפש כי תחטא וכיחש בעמיתו" בגזל, הלא מיד, אפילו קודם שהוא מכחישה - עשה עבירה, אלא בודאי "או בגזל" רוצה לומר שגוזל מידו כלום, ואהא קאי "ונפש כי תחטא", ולא קאי "או בגזל" על "וכחש" רק על "כי תחטא". ואין פירושו נכון, דמה בכך שאף קודם שכחש חטא, מכל מקום פירוש הכתוב "כי תחטא ומעל בה'", אבל הגזילה בלבד לא נקרא "ומעל בה'":

פסוק כב

[לא] שכפר. פירוש, אבל אם לא כפר לתובעו כשתבעו, אלא מעצמו נשבע שאין לפלוני כלום אצלי, אינו חייב, דקרא קאמר (פסוק כא) "וכיחש בעמיתו", משמע שעמיתו תבעו:

[לב] על אחת מכל אלה. פירוש, שאין הכתוב כמשמעו "על אחת מכל אשר יעשה לחטוא", ויהיה משמע שכל עושה עבירה חייב בקרבן אשם, דאם כן יקשה מאי שנא דכתב רחמנא הני דלעיל אם על כל דבר חייב, אלא פירושו 'על אחת מכל אלה' דוקא. והוצרך להוסיף 'ולהשבע על שקר', דהא בחטא לחוד לא מייתי קרבן אשם, אלא פירוש 'לחטוא ולהשבע על שקר'. ואף על גב דלא כתיב בקרא, קאי אדלעיל, שאמר "ונשבע על שקר על אחת מכל אשר יעשה לחטוא", והוא נשבע על שקר:

פסוק כג

[לג] כשיכיר בעצמו לשוב. פירוש, דהאי קרא דקאמר "כי יחטא", ולא היה צריך לומר רק "והשיב את הגזילה אשר גזל", שהרי כבר נאמר (פסוק כב) "מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה", אלא פירושו והיה כאשר ישוב בתשובה, ונותן לב לשוב:

פסוק כד

[לד] ראש הממון. רוצה לומר העיקר הממון:

[לה] למי שהממון שלו. ולא שיהיה פירושו למי שהחומש הזה שלו - יתננו לו, דהא עדיין לא ידענו שהחומש שייך לו עד עתה שאמר הכתוב שיתן לו חומש, אלא רוצה לומר למי שהממון, שהוא הקרן שלו, יתננו לו החומש: