קטגוריה:במדבר כא לה

[לג] כדאיתא בברכות. דתנו רבנן (ברכות דף נד.), הרואה מעברות הים ומעברות הירדן ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן במשה. וקאמר (שם נד ע"ב) דאבן שזרק עוג במשה גמרא גמיר לה, אמר, מחנה ישראל כמה הוי, תלתא פרסה, איעקר טורא בר תלתא פרסי, ואשדי עלייהו ואקטלינהו. אזל ועקר טורא בר תלתא פרסי, ואייתי על רישא, ואייתי הקדוש ברוך הוא קומצא, ונקביה ונחית בצוארי. בעי למשלפיה, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא, ולא מצי למישלפי. והיינו דכתיב (תהלים ג', ח') "שני רשעים שברת", אל תקרא "שברת", אלא 'שרבבת'. משה כמה הוי - עשר אמין, שקיל נגרא בר עשר, ושוור עשר, ומחיה בקרסוליה וקטליה, עד כאן לשון המאמר:

ומפני שאמרנו שכל מדרש מדברי חכמים נפרש על אמתתו, צריכין אנו לפרש המאמר הזה על אמתתו. ואם שנמצא מאמר זה, שזה אמר בכה, וזה אמר בכה, אבל דברינו הם דברים ברורים באין ספק. ונראה מדעת רבותינו ז"ל כי כמשמעו היה, שרצה לזרוק אבן עליהם. שהרי אמרו רז"ל (ברכות דף נד.) שהרואה את האבן ההיא חייב לברך על הנס שעשה הקדוש ברוך הוא, משמע ומוכח שהקדוש ברוך הוא עשה נס עם ישראל כשהיה רוצה לזרוק אבן:

אמנם אשר הוא אמיתת דעת רבותינו ז"ל, דע כי הדברים הנמצאים בעולם הם מתחלפים מאד, עד שכל נמצא יש לו דבר מיוחד שנתייחד בו, עד שתמצא נמצאים שהם הפכים לגמרי; ותמצא דברים אשר הם נוטים אל מים, ויש אל אש, ויש אל רוח, ויש אל עפר, כפי היסודות אשר נבראו מהם. וכן תמצא נמצאים שהם גשמיים לגמרי, ויש שהם נבדלים מן הגשמיות והם נבדלים. ויש כמו ממוצעים, כך תמצא חלופים במציאות. ובשביל זה יש לך לדעת כי כח עוג, וכחו אשר דבק בו - היפך כח ישראל וכחם, כי עוג כל כחו היה גשמי, וכן כח אשר הוא דבק בו. וכח ישראל הוא נבדל מן הגשמית, כי הם דבקים בו יתברך. ולכך נתיחד עוג בסגולה שהוא לגשם, שהוא התפשטות שמסוגל בו הגשם, שיש לו רחקים, וזה לעוג. כמו שסיפר הכתוב (דברים ג', י"א) על שעור גדלו. ובא לומר לך כי כח עוג כח גשמי, לכך הוא מתואר בסגולת הגשם, שהוא הרוחק והגודל. אבל ישראל הם היפך זה לגמרי, כי סגולתם בלתי גשמי:

ולכך יבוא התואר על ישראל בקטנותם, דכתיב (עמוס ז', ב') "מי יקום יעקב כי קטן הוא". וכן יעקב, שהוא היה קדוש, דבק בכח בלתי גשמי, כמו שהתבאר בפרשת ויצא (בראשית כח, יא, אות יז), נקרא "קטן", דכתיב (ר' בראשית כז, טו) "ותלבש את יעקב את בנה הקטן", וכל זה כי הדבר הבלתי גשמי אין לו רוחק, והקטנות אין לו רוחק גם כן, לכך הבלתי גשמי יתואר בקטנות. ולפיכך נקראו ישראל "תולעת", "אל תיראי תולעת יעקב" (ישעיהו מ"א, י"ד), נתן להם תואר התולעת, שהוא קטן מבלי שיעור התפשטות הגשמיות:

ובמדרש (תנחומא בשלח, ט), למה נמשלו ישראל לתולעת, מה תולעת אין כחו אלא בפיו, כך כח יעקב אינו אלא בפיהם, שנאמר (בראשית כ"ז, כ"ב) "הקול קול יעקב והידים ידי עשו". וביאור ענין זה, כי התולעת לקטנותו אינו פועל בגופו, שהוא גשמי, כי אין כחו בו. ומפני שאין גופו גדול - כחו בפיו, ושם יוצא הקול והרוח הבלתי גשמי. כך ישראל אין כוחם כח גופני, שהרי לא נתן להם השם יתברך כח זה, רק כוחם בלתי גשמי, הוא הקול והרוח שהוא בלתי גשמי, וזה כח ישראל. ולפיכך אמר הכתוב "הקול קול יעקב והידים ידי עשו", ביאור זה כי יעקב סגולתו הקול, והוא הרוח והוא הבלתי גשמי, וזהו כחו, כי זה כח יעקב, שהם דבקים בו יתברך שאינו גוף. אבל "הידים ידי עשו", כי הידים, אין בכל אברי האדם שיש בהם התפשטות כמו הידים, שהם עשוים לפשוט בהם. וזהו סגולת הגשם, שיש לו התפשטות כמו הידים, וזה הכח הוא כח עשו:

וכמו שהיה לישראל כח בלתי גשמי, כך היה לעוג היפך זה כח גשמי. ולכך לא נמצא אדם בעולם שיתואר בגדלות כמו עוג, כמו שתמצא בכתוב (דברים ג', י"א), ובמדרשי חכמים. ואל יהא לך ספק, כי כח עוג בגדלות שלו כח גדול מאוד מאוד, רק שהוא גשמי. ובשביל כך היה ירא משה, שהרי השם אמר אליו "אל תירא כי בידך נתתי אותו" (ר' פסוק לד), ואין אומרים "אל תירא" אלא למי שמתיירא:

ואמרו במדרש (נדה סוף סא.) שהיה ירא שיעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר (בראשית י"ד, י"ג) "ויבא הפליט", זהו עוג שפלט מדור המבול. ויש לתמוה, איך זכותו של אברהם יעמוד לעוג, ולא יעמוד לבניו. אבל דבר הזה דבר מופלג מאוד, כי עוג היה מן הענקים (נידה דף סא.), ואברהם נקרא (ר' יהושע יד, טו) "אדם גדול בענקים", שכך דרשו רז"ל (שמו"ר כח, א) "האדם גדול בענקים" זה אברהם. וחשב משה כיון שהיה התחברות לעוג עם אברהם, שהרי בא אליו להגיד כי נשבה אחיו (בראשית י"ד, י"ג), יש התחברות לכח עוג לכח קדושה. כי מדת אברהם הגדולה, שמשם מקבלים הענקים כח הגדלות, ובשביל זה נקרא אברהם "אדם הגדול בענקים". וחשב משה כי יש לעוג דבר מזה גם כן, שיש דמיון לכחו אל כח אברהם, שהוא כח קדוש, ובשביל כך היה ירא. אבל אין זה כך, כי אף אם היה לעוג התחברות אל אברהם במה שמדתו הגדולה שמשם מקבלים הענקים, היה כח אברהם כח קדוש אלקי, אבל עוג אינו רק כח גשמי, כי הגדולה שהיה לאברהם מתדמה לגדלות השם יתברך, שנקרא "גדול" (דברים י', י"ז). אבל גדלות עוג הוא גודל גוף בלבד, מבלי כח קדוש כח אלקי. והדברים האלו נפלאים מאוד למי שמבין אותם:

וכאשר יצאו ישראל ממצרים, קבלו מדריגתם ומעלתם האלקית, והיה עוג היפך להם, שכחו כח גשמי. ותמצא תמיד שהגשמי מתנגד לבלתי גשמי. ולפיכך התחדש התנגדות מהם, לפי שהיה עוג דבק במזל מן מזלות הרקיע, שהוא כח גופני גשמי, ומשם מקבל כחו. ולפיכך היה כל ענינו נמשך אחר הגשמי, שהוא סגולת הגשם. וישראל מפני שאין כחם כח גשמי, לפי שהם מקבלין מן השם יתברך כח קדוש, אמרו ז"ל (שבת דף קנו.) אין מזל לישראל. כי מי שכחו כח גשמי יש לו מזל, שהוא כח ושפע גשמי. אבל ישראל הדבקים בה', אין כחם גשמי, ואין מזל להם:

ולפיכך אמר 'מחנה ישראל כמה הוה תלתא פרסה וכו, כי השלשה יורה על מעלת ישראל, שהם מובדלים מן הגשם, וכחם בלתי גשמי. ולפיכך היה יעקב, שנקרא "קדוש", דכתיב (ישעיהו כ"ט, כ"ג) "והקדישו קדוש יעקב", וכמו שהתבאר בפרשת ויצא (בראשית פכ"ח אות יז), הוא היה שלישי לאבות. משה שהיה "איש אלקים" (דברים ל"ג, א') - שלישי לבטן. וזהו שרמזו ז"ל בפרק רבי עקיבא (שבת דף פח.) 'בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי, לעם תליתאי וכו. וביאור זה, שרצה לומר כי התורה היא שכלית, ולפיכך התורה היא תליתאי, נתן אותה לעם תליתאי. שישראל יש להם מעלה אלקית נבדלת, כמו שהתבאר. ונתן התורה על ידי תליתאי, שהוא משה איש אלקים, נבדל מן הגוף, בירח תליתאי, ביום תליתאי, להורות כי התורה היא שכלית. ולכך נבחר לו מספר תליתאי, שהמספר הזה מורה על בלתי גשמי. וזה כי שני קצוות הוא התפשטות הגשם, אמנם האמצעי בין שני הקצוות הוא השלישי, אין לו התפשטות הגשם. תראה מזה מעלת ישראל, שמעלתם שהם נבדלים מן הגשם:

אמנם כח עוג הוא כח מושפע מן גשם, והיה מתנגד לבלתי גשמי. לכך אמר 'מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסה, אעקר טורא'. פירוש, כי עוג כמו שאמרנו היה כל כחו גשמי, לכך היה כחו בעקירת ההר, כי אין דבר שיש לו גודל כמו הר זה, שיש לו גבעה גבוהה, ולפיכך מתיחס אל הגשמי ביותר בעבור גדלותו. והיה סובר כי כחו הוא נגד ישראל, כמו שכח ישראל כח בלתי גשמי, כך כח עוג גשמי. והדברים שהם הפכים מתנגדים זה לזה לגמרי. לכך כח עוג הגשמי היה כל כך, עד שאפשר להתגבר על כח ישראל הקדוש. ולפיכך אמר 'אעקר טורא בתלתא פרסה ואשדי עלייהו', כלומר שיתגבר עליהם בכח גשמי שיש לו, ויזרוק ההר של ג' פרסה על ישראל. כי כאשר גובר בכח גשמי עליהם, נקרא זריקת ההר עליהם. שכבר אמרנו לך כי הגשמות מתיחס בהר לגודל שעורו, שכל גשם בעל שעור:

ואמר שנתן אותו על ראשו, מפני שכח עוג מה שהוא גדול, ומפני שראה עוג עצמו יותר עליון בגודל השעור, סבר שכמו כך יש לו להיות עליון ולמשול על ישראל, כי הגדלות שלו הוראה שהוא גדול ועליון על ישראל. ולפיכך נתן ההר - שבו יתגבר על ישראל - בראשו, ולהיות עושה המלחמה בראשו. כי אין דבר עליון באדם רק הראש, ועל ידי הראש רצה לזרוק ההר. כלל הדבר, במה שיש בעוג גבהות השעור וההתנשאות, והוא כחו, ואין דבר שמיוחס יותר לכחו יותר מזה, לכך על ידי הראש רצה לזרוק ההר עליהם, ובזה היה רוצה עוג למשול על ישראל, במה שיש לו גבהות ועליון:

ואז אייתי השם קמצא, ונקבוהו לטורא. הלא כבר אמרנו (ד"ה ולכך) כי כח ישראל נמשל כתולעת קטן מנסר בארזים, כי הבלתי גשמי מחלק הגשמי ומפרידו, שהוא גובר עליו עד שמחלקו. וכאשר תבין עוד בדברי חכמה תדע להבין, כי דבר זה מופלג מאוד, כי הגשמי יש לו רחקים, והוא התפשטות הגשמי. אבל הבלתי גשמי לא שייך בו התפשטות רחקים, ולפיכך הוא דומה לאמצעי שבין שני הקצות, שהוא מחלק ומנקב את הקצות לשתים. ודבר מבואר הוא, כי הדבר הבלתי גשמי מחלק ומסלק את הגשמי. ולכך לא היה יכול לפעול בו בכח שלו. וזהו 'קמצא דאייתי עליה', הוא כח ישראל, והוא דבר מפורסם, ואין צריך לבאר, כי ישראל נמשל בזה, שנמשלו ישראל לתולעת בשביל שגם התולעת מנסר בארזים. וזהו הדבר עצמו שהנמלים נקבוהו לההר, כי ההר גשמי, וכח נבדל מחלק ומסלק אותו:

ודע, כי כל כח הוא ראוי שיצא לפעל, וזהו ענין הכח. וכאשר אין הכח יוצא לפועל, הוא תוספת על בעל הכח, כיון שאין הכח יוצא לפעל. וכאשר הוא תוספת על בעל הכח, הוא לו לחסרון, כי כל תוספת - חסרון הוא, כמו שמוסכם מפי הכל כי 'כל יתר כנטול דמי' (חולין דף נח:). וכאשר התגבר עוג בתוספת כחו להתגבר על ישראל, אם היה יוצא כחו אל הפעל - היה זה נקרא 'כח'. אבל כח זה להגביר על ישראל בדבר שאי אפשר, כי אין הגשמי פועל בבלתי גשמי, והוא מנקב את הגשמי כמו שהתבאר, הנה הכח הזה הוא נוסף - יורד על צוארו, ופועל בו, כמו שאמרנו, כי כל תוספות הוא פועל בעצמו, ונחית על צוארו:

ומפני שכל כחו הוא מקרה בבעל כח, ואפשר להסתלק ממנו ולהיות נפרד ממנו מן דבר שהוא נוסף עליו, כי תוספת הוא, ואז לא יפעל בו, היה נעשה לו דבר זה, שהוגבר תשוקתו על הרשעות לעשות רע. ואף כי לא יוכל לעשות רע, הנה תשוקת הרשע - אשר הוא רע - אינו מפרידו. ואף כי לא יכול לפעול רע, משתוקק הוא אל הרע תמיד. וזהו דרך הרשעים, כאשר לא יוכלו לעשות דבר ולפעול רע, מתחדש בהם התשוקה אל הרע יותר, ומבקשים לאכול בני אדם בשיניהם, כאשר לא יוכלו לפעול רע. ולכך אמר שנמשכו שיניו להך גיסא ולהך גיסא. פירוש 'שיניו' - כח רשעתו אשר הוא לרע, ודבר זה נקרא "שיני רשעים" (תהלים ג', ח'). וכן תמצא בכל מקום אמרו כך; 'ואף אתה הקהה את שיניו', מפני שהרשע תמיד חפץ לאכול ולישך בני אדם מפני רשעותו, אמרו 'הקהה את שיניו', אשר בם רוצה לאכול בני אדם. ואמר הכתוב (תהלים קי"ב, י') "רשע יראה וכעס שיניו יחרוק ונמס", הרי הרשע כשלא יכול לעשות - חורק שיני רשעתו, והדבר זה ידוע. והנה נתוסף כח השתוקקות אל הרשע, ונארכו שיני רשעו. וזה שאמר "שיני רשעים שברת", כשלא יוכל הרשע למלאות רצונו - שיניו נשברים. ומעתה, כאשר רצה להסתלק מכח שהיה מתגבר נגד ישראל בשביל שלא יכול להם, היה שיני רשעים - שנארכו לפעול רע - לא היו מניחים להסתלק. וטבע הרשעים כאשר לא יוכלו לפעול רע, מאריכים לו השתוקקות הרשעות ביותר:

ואמנם יש דבר יותר עמוק מזה מאוד, כאשר תבין. ודע, כי כל הנבראים אשר ברא ה', אף כי יש נבראים אשר הם זרים בבריאתם, כמו שנראה בעוג שהיה לו שנוי בריאה, שלא נמצא בריאה זרה בשנוי בריאתו כמוהו, מכל מקום יש בו יושר הבריאה. שכל הנבראים אשר בראם השם יתברך, יש בהם מן היושר בבריאתם. וזה כאשר כל בריאה עומדת במדריגתה הראויה לה בבריאתה, ואינה יוצאת חוץ לסדר בריאתה, יש בה מן היושר. אכן כאשר יצא מן סדר הבריאה, כמו שעשה עוג שהיה יוצא חוץ ממדרגתו שנברא עליו, כי לא ברא אותו השם יתברך לאבד את ישראל, ולא היה אדם כמוהו מתנגד לישראל, שהיה רוצה לאבד את ישראל בפעם אחד בזריקה אחת, אין זה רק שהיה מתנגד לכח קדוש, הוא כח ישראל. ולפיכך בפועל הזה נארכו לו שיניו, כי פועל זה לאבד ישראל - יציאה מן היושר, והתפשטות ברשע. לכך נארכו לו שיניו ונתפשטו, לפי שהתפשט ברשע. ומאחר שהיה לו יציאה מן היושר אשר נברא, לא היה יכול להפרד. כי כל פועל כזה, שהתפשט ברשע, אין הפרד לו לפי חוזק היציאה, אשר היה לו יציאה מן היושר והתפשט ברשע. ולכך אמר ד'בעי למשלפי ולא הוי יכול'. ותעמיק בדברים אלו מאוד מאוד, כי הם דברים נכונים, ואין ספק בהם:

ואמר 'משה כמה הוי כו. כי מפני שהיה לעוג כח גשמי גדול מאד, הנה היה צריך למשה להתגבר על כחו הגדול. והיה צריך לו לעשות את כל ההכנות אשר ראוי לגבורה. וההכנה אשר ראוי; מצד עצמו, ומצד אמצעים, ומצד זריזות. כי לפעמים הוא מוכן לזה בעצמו, ואינו זריז, וצריך זרוז. אמרו (ר' קידושין כט.) כי מלחמה צריך זרוז, דכתיב ביהושע (יהושע א', ז') "רק חזק ואמץ". ולפעמים מזרז עצמו, ואינו מוכן למלחמה בעצמו. ולפעמים יש שניהם, שהוא מוכן וזריז, וחסר לו אמצעים שעל ידו נעשה, שהרי כלי מלחמה צריך לבעל מלחמה, דכתיב (תהלים מ"ה, ד') "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך". ואמר 'משה כמה הוי - עשרה'. הפירוש עשרה הוא מספר שלם, שהרי אין מנין יותר רק עשרה. וכן 'שוור עשרה', רצה לומר זריזות ומהירות כאשר ראוי. כלל הדבר, כי היה למשה כל השלמות הצריכים אל המלחמה; הן מצד עצמו, ומצד כלים הצריכים למלחמה, ומצד הזריזות. ו'מחיה בקרסוליה', שם יסוד כח ענק, כח גשמי. שכבר אמרנו שאין כחו רק הגשמות, שהוא הגודל. ואין יסוד גודל האדם רק ברגלים, המקימים את האדם על קומתו. ולפיכך אמר שהכה אותו בקרסולו, לא במקום אחר, כי שם יסוד כחו של עוג. ורצה לומר שהיה מאבד את עוג מעיקרו, כך יש לפרש:

אמנם יש בזה דבר עמוק מאוד, כבר רמזנו לך, כי החילוף בין מדריגת משה ובין מדריגת עוג; כי מדריגת ומעלת משה כח קדוש נבדל, וכח עוג גשמי. וכאשר רצה משה להתגבר על כח עוג גשמי, הוצרך לעלות עד עיקר כחו, ושם יאבד אותו, כי אחר שהיה ירא משה מן עוג, על כרחך מפני הגדלות, שהוא מורה שיש בעוג צד יתר שלא נמצא בשאר נמצאים, לכך הוצרך נגד אותו צד יתר גבורה לנצח. וכבר אמרנו לך למעלה, כי הכח הבלתי גשמי הוא בבלתי שעור, וכל בלתי שעור, שאין לו התפשטות השיעור, הוא מתדמה כמו האמצעי בין שני הקצות. אבל הגשמי הוא בעל שעור, והוא התפשטות הגשם, שנעשה משלשה גבולים; הראש והסוף והאמצע. נמצא כי יש מספר שלשה בין מדריגת משה ובין הגשמי, ודבר זה עוד ידוע לחכמים. וכאשר נמצא כי שלשה גבולים יש ביניהם, וכנגד שלשה גבולים אלו - שהם כח עוג והוא צד יתר שלו - היה צריך משה להתגבר:

ולכך אמר שם 'משה כמה הוי עשרה אמות', כי מספר עשרה הם נחשבים כמו אחד, כי כח משה וכח עוג לפי גודל כחם היה נחשב בהם כח עליון, ואין דבר עליון בפחות מעשר. ולפיכך אמרו בכל מקום (שבת צב., וש"נ) כי משה היה גדול עשר אמות, כי עד עשרה רשות תחתון. לכך חילוף שלשה המדריגות שיש ביניהם כל אחת עשרה. כי אף עוג היה דבק בכח עליון גם כן, רק שהיה גשמי - מן כח המזלות או מה שדומה לו. ולכך אמר 'משה כמה הוה עשרה, שקל נרגא עשר ושוור עשרה', והרי היה מוסיף בכחו עד שהגיע אל מדריגתו ומחיה בקרסוליה, הוא עיקר יסוד כחו בעצמו, כי כחו הגדלות, שהעיקר הוא קרסוליו:

והיינו שאמרו באגדה דאבא שאול בפרק המפלת (נידה דף כד:) שהיה רץ בקוליות אחר צבי שלשה פרסאות, וצבי לא הגיע, וכאשר בארנו בספר דרך החיים. והנה תמצא כי עוג היה רוצה לאבד את ישראל [ב]דבר שהוא עיקר, היינו לזרוק אבן על ראשם, ששם כח הנשמה שאינו גשמית, ושם היה רוצה לאבד את ישראל חס ושלום. והיה משה מאבד אותו, והיה עוקר אותו משרשו, עד שלא היה נמצא הוא ובניו, וזה שאמר 'ומחיה בקרסוליה'. וכלל הדבר, כי שלשה גבולים יש בין משה ובין עוג עד שהגיע אל מדריגתו, וכנגד זה זכר אלו שלשה דברים:

ואם אתה רוצה לעמוד על עיקר הסוד, כי זה משה האיש התחזק כמו צדיק יסוד, ולקח נרגא מצד השמאל, כמו גבור חגור חרבו על ירכו, והוא הודו (עפ"י תהלים מה, ד), ועלה עד עשר לנצח את עוג בשוקו, כי שם כחו. והן הן השלשה מעלות שהיה צריך למשה להגיע עד שם לנצח את עוג:

וכאשר תבין דבר זה אשר אמרנו, תמצא כי כל דברים אשר אמרנו בזה, הם דברים לא נאמרו באומד ובמחשבה - כדרך המפרשים דברי חכמים, אבל הם דברים ברורים אמתיים, אם יבין אדם את אלו הדברים. ואל יהא ספק לך, כי רצה עוג לזרוק אבן אחד על ישראל, כאשר ראה כי כל כחו כח גשמי, רצה לזרוק אבן על משה, וחשב בזה יתגבר כחו על ישראל בכל שלשה פרסאות מחנה ישראל, כאשר כחו של עוג - שהוא כח גשמי - גובר עליהם. ובשביל כך קאמר שם (ברכות דף נד.) 'אבן שבקש עוג לזרוק במשה'. ובברייתא אמר (שם נד ע"ב) שבקש לזרוק על שלשה פרסאות מחנה ישראל. אבל הדברים כמו שאמרנו, שהיה רוצה להתגבר על ישראל בכח שלו, וכאשר היה זורק האבן במשה, שהוא עיקר ישראל, הוא התגברות על ישראל בכח שלו, ובזה היה זורק ההר בת שלש פרסה על ישראל. ומי שרואה אותו האבן צריך לברך (שם.), כי באותו אבן היה רוצה לאבד חס ושלום כל ישראל. והשם יתברך הוא שהביא עליהם קמצא, הם כח אלקי נבדל מן הגשמות, ואז לא יוכל, כמו שהתבאר, "ויפלטם ויושיעם כי חסו בו" (ר' תהלים לז, מ):