ביאור:נדרים לא ב - מעומד
גמרא
[עריכה]- מתניתין בזבינא מיצעא, ודשמואל בזבינא חריפא.
- תניא כוותיה דשמואל:
- הלוקח כלים מן התגר לשגרן לבית חמיו, ואמר לו: אם מקבלין אותן ממני, אני נותן לך דמיהם; ואם לאו, אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן;
- נאנסו בהליכה – חייב; בחזרה – פטור, מפני שהוא כנושא שכר.
- ההוא ספסירא דשקל חמרא לזבוני, ולא איזבן. בהדי דהדר, איתניס חמרא. חייביה רב נחמן לשלומי.
- איתיביה רבא לרב נחמן: נאנסו בהליכה, חייב; בחזרה, פטור.
- אמר ליה: חזרה דספסירא הולכה היא, דאילו משכח לזבוני אפילו אבבא דביתיה, מי לא מזבין ליה?
מתניתין
[עריכה]- "קונם שאני נהנה לערלים", מותר בערלי ישראל, ואסור במולי נוכרים.
- "שאני נהנה למולים", אסור בערלי ישראל, ומותר במולי נוכרים.
- שאין הערלה קרויה אלא לשם נוכרים,
- שנאמר: "כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב" (ירמיהו ט כה),
- ואומר: "והיה הפלשתי הערל הזה" (שמואל א יז לו),
- ואומר: "פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים" (שמואל ב א כ).
- רבי אלעזר בן עזריה אומר: מאוסה היא הערלה, שנתגנו בה רשעים, שנאמר: "כי כל הגוים ערלים" (ירמיהו ט כה).
- רבי ישמעאל אומר: גדולה מילה, שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות.
- רבי יוסי אומר: גדולה מילה, שדוחה את השבת חמורה1.
- רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה, שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלוא שעה.
- רבי נחמיה אומר: גדולה מילה, שדוחה את הנגעים.
- רבי אומר: גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו, לא נקרא שלם, עד שמל, שנאמר: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז א).
- דבר אחר: גדולה מילה, שאלמלא היא – לא ברא הקב"ה את עולמו, שנאמר: "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג כה.
גמרא
[עריכה]- תניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה, שכל זכויות שעשה משה רבינו, לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, שנאמר: "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" (שמות ד כד).
- אמר רבי: חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה! אלא כך אמר: אמול ואצא – סכנה היא, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" וגו' (בראשית לד כה). אמול ואשהא שלשה ימים, הקב"ה אמר לי: "לך שוב מצרים" (שמות ד יט).
- אלא מפני מה נענש משה?
ר"ן
[עריכה]- מתניתין בזבינא מציעא ודשמואל בזבינא חריפא – כלומר, דבזבינא מציעא איכא הנאת מוכר ולוקח. ומשום הכי, כשאסר הנאת ישראל עליו – לוקח ביתר ומוכר בפחות, כי היכי דלא לתהני; וכשאסר הנאתו על ישראל – לוקח בפחות ומוכר ביתר, כי היכי דלא ליתהנו אינהו. דבזבינא מציעא, כי מזבן ליה שווה בשווה – תרוייהו מתהנו.
- ונראה בעיני דגמרא ודאי כי מוקי מתניתין בזבינא דרמי על אפיה, אי נמי בזבינא חריפא, מידע ידע דמתניתין לית לה אוקימתא בהכי; אלא לגלויי דיני קא בעי, ולאשמועינן דזבינא דרמי על אפיה – הנאת מוכר ולא לוקח, וזבינא חריפא – הנאת לוקח ולא מוכר, וזבינא מציעא – הנאת שניהם.
- והני מילי כשנמכר שווה בשווה. אבל כי נמכר ביותר, אפילו זבינא חריפא – הנאת מוכר ולא לוקח; וכי נמכר בפחות, אפילו זבינא דרמי על אפיה – הנאת לוקח ולא מוכר. הדין הוא כללא דשמעתא.
- ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן – כלומר, לפי מה שנהניתי במה שיחזיקו לי טובה כשהן רואים שאני מחזר לשגר להם כלים.
- נאנס בהליכה חייב – לפי שכל הנאה שלו; והיינו סייעתיה דשמואל.
- ובחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר – ונושא שכר פטור על האונסין. ומיהו בגניבה ואבדה חייב, כנושא שכר; דהא אסיקנא בפרק האומנין, שכל שואל, לאחר שכלו ימי שאילתו – נעשה שומר שכר, דהואיל ונהנה – מהנה. ומוכח לה התם מהך ברייתא, דכיון דבהליכה הוה שואל, בחזרה מיהא, נהי דלא הוי שואל, שומר שכר הוי.
- ההוא ספסירא דשקל חמרא לזבוני בשוקא – דרכן של אותן סרסורין היה ליקח בהמה בדמים קצובים, והיו מתנים עם הבעלים שאם לא ימצאו לוקחין – שיחזירוה להם. והכי מוכח בהדיא בפרק האומנין בהאי עובדא גופיה, דמייתי לה התם בלישנא אחרינא.
- חזרה דספסירא כהליכה היא – כלומר, כהליכה דמשגר לבית חמיו דמי; דהכא נמי בחזרה, אי משכח לזבוני – מזבין לה.
מתניתין
[עריכה]- שאני נהנה לערלים וכו' שאין הערלה קרויה אלא לשם הנוכרים – דכולהו, אפילו מולים – מיקרו ערלים, כדכתיב: "כי כל הגוים ערלים", אף על גב דאית בהו מולים.
- ואומר והיה הפלשתי הערל – כלומר, דאי מקרא קמא איכא לדחויי, דכי קאמר "כל הגוים ערלים" – ערלי לב קאמר, והיינו דקאמר סיפיה דקרא, דכל בית ישראל ערלי לב כמותם. משום הכי אמר ואומר והיה הפלשתי הערל הזה, דקא קרי ליה דוד ערל, אף על גב דלא ידע אי נולד כשהוא מהול.
- וכי תימא נולד כשהוא מהול לא שכיחא, ואומר פן תעלוזנה בנות הערלים, ואי אפשר לעם גדול שלא יהיו בהם כמה אנשים שנולדו כשהם מולים; ואפילו הכי אמר "בנות הערלים".
- ששלוש עשרה בריתות נכרתו עליה – שלוש עשרה בריתות נכתבו בפרשת מילה2.
- גדולה מילה שהיא דוחה שבת החמורה – דכתיב: "וביום השמיני ימול" (ויקרא יב ג), "ביום" – ואפילו בשבת.
- מלוא שעה – אלא מיד שנתרשל ביקש המלאך להורגו.
- שהיא דוחה את הנגעים – דכתיב: "ימול בשר ערלתו" (שם), ואפילו יש שם בהרת – יקוץ3.
- לא נקרא שלם עד שמל – דכשציווהו על המילה, אמר לו הקב"ה: "התהלך לפני והיה תמים".
- שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה – שנאמר: "הנה דם הברית" (שמות כד ח). ואף על גב דהאי דם לאו דם מילה הוא אלא קרבן, מכל מקום, כיוון דבתורה כולה כתיב "ברית", ובמילה נמי כתיב "ברית", מצוותה שקולה כנגד כל המצוות.
גמרא
[עריכה]- אמול ואצא סכנה היא – אם ילך בדרך תוך ג' ימים, דכל ג' ימים כאיב ליה, דכתיב: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים". ולאו למימרא דביום השלישי כאיב ליה טפי מיומא קמא, אלא לכך המתינו שמעון ולוי עד יום השלישי, כדי שיהו חלושין ביותר, שנכאבו ג' ימים. והכי מוכח בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלד ב).
הערות ושינויי נוסחאות:
[עריכה]הערה 1: החמורה. ב"ח.
הערה 2: :
- ואתנה בריתי ביני ובינך (בראשית יז ב)
- אני הנה בריתי אתך (בראשית יז ד)
- והקמותי את בריתי (בראשית יז ז)
- לברית עולם (שם)
- ואתה את בריתי תשמור (בראשית יז ט)
- זאת בריתי אשר תשמרו (בראשית יז י)
- והיה לאות ברית (בראשית יז יא)
- והיתה בריתי בבשרכם (בראשית יז יג)
- לברית עולם (שם)
- את בריתי הפר (בראשית יז יד)
- והקמותי את בריתי אתו (בראשית יז יט)
- לברית עולם לזרעו אחריו (שם)
- ואת בריתי אקים את יצחק (בראשית יז כ)
הערה 3: ואילו שלא במקום מילה, אסור לקצוץ נגעים; ראה דברים כד ח וברש"י שם.