מתני':א_א§הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה ומותר לאכול את הפירות. °רבי יוסי בן חלפתא אומר א_ב§אפילו אמר החלק הפנימי של אותו עץ יהיה למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור.
גמ':תנן הנוטע לסייג כוולקורות פטור מן הערלה. מאי טעמאדכתיב (ויקרא קדושים יט כג) ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים, את שהוא למאכל חייב, לסייג ולקורות ולעצים פטור. מעתה מאחר שכתוב עץ מאכל, אותו של מאכל אפילו חישב עליו לסייג יהא חייב, תלמוד לומר ונטעתם כל עץ מאכל רק שנטיעתו לשם מאכל חייב. תנן°רבי יוסי בן חלפתא אומר אפילו אמר החלק הפנימי של העץ למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור. מאי טעמא? ד°רבי יוסי בן חלפתא אמררבי יוסי° בר זבידא ילמד דבר מתחילתו, ממשמע שנאמר (ויקרא קדושים יט כג) שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, וכי אין אנו יודעין שבעץ מאכל הכתוב מדבר? מה תלמוד לומר ונטעתם כל עץ מאכל? את אותו חלק בעץ שהוא למאכל חייב, לסייג ולקורות ולעצים פטור. רבי יונה°אמר למד דבר מסופו, ממשמע שנאמר (ויקרא קדושים יט כה) ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו, וכי אין אנו יודעין שבעץ מאכל הכתוב מדבר? מה תלמוד לומר ונטעתם כל עץ מאכל? את אותו חלק בעץ שהוא למאכל חייב, לסייג ולקורות ולעצים פטור. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים אמורים שאם נטע לסייג לקורות ולעצים פטור, בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים עץפטורפרי שהוא ראוי לקורות ולעצים. נטע דבר שאין ראוי להם חייב דבטלה דעתו. יאות אמר °רבן שמעון בן גמליאל, מאי טעמא? דרבנין שפוטרים אפילו בעצים שאינם ראויים לסייג לקורות ולעצים? אמר רבי זעירא°: במשנה סדר נטיעתם וניכר שלא נטעם למאכל, כגון אם נטעם לעצים ברוצף ולא הרחיק בין האילנות כדרך שרגילים. נטעם לקורות במשפה שקוצץ את הענפים כדי שיתעבו הקורות. נטעם לסייג, מקום הסייג מוכיח עליו. תני בשם °רבי מאיר: כל האילנות באין למחשבת פטור חוץ מן הזית ומן התאינה שאף אם חשב עליהם לסיג ולקורות בטלה דעתו. °רבי מאיר כדעתיה דתנן המדלה את הגפן על מקצת אפיפיירות סוכת קורות כדי שהגפן תלך עליהם לא יביא זרע אל תחת המותר, ואם הביא זרע לשם לא קידש, ואם הולך החדש מעל הזרעים אסור, וכן המדלה על מקצת אילן סרק. המדלה את הגפן על מקצת אילן מאכל מותר להביא זרע אל תחת המותר. °רבי מאירדאמראומר כל אילנות אילן סרק חוץ מזית ותאינה. תני בשם °רבי שמעון בן יוחאי: אין לך עץ פרי שבא למחשבת פטור אלא שלשת המינין בלבד: רימון ושקמה וצלף שמקובל להשתמש בצלף לסיג, בשיקמה לקורות, וברימון לעצים, וגם אינם חשובים. אילנות שחשב עליהם לסייג ולקורות ונפטרו מערלה, מהו שיהו חייבין במעשר? תפלוגתא מחלוקת דרבי אבא בר ממל°
📖 באר משה — דף א עמוד א
בעזרת השם אנחנו לומדים ירושלמי מסכת עורלה, פרק אלף הלכה א'. אומרת המשנה, "הנוטע לסייג ולקורות", כלומר מי שנוטע עצים לגדר או לקורות, כי הוא צריך את הקורות, "פטור מן הערלה". בעצם מותר לאכול את הפירות, גם בימים הראשונות. רבי יוסי אומר, אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור.
אומרת הגמרא, למדנו במשנה, "הנוטע לסייג ולקורות פטור מן העולה". מאי טעמא? דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל. איך כתוב? אז עץ שהוא למאכל חייב, לסייג ולקורות ולעצים פטור. אומרת הגמרא, מהתם שכתוב עץ מאכל, כלומר אם אתה מסתמך על מה שכתוב עץ מאכל, אז אם זה ככה, היה צריך להיות שאותו של מאכל אפילו אם חישב עליו לסייג היה חייב. תלמוד לומר עץ מאכל. כלומר, הכל תלוי בנטיעה. כלומר, רק שנטייתו לשם מאכל חייב.
תנן, רבי יוסי אומר אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור. מאי טעמא דרבי יוסי? ילמד דבר מתחילתו. כלומר הוא לומד את זה מתחילת הפסוק. ממש מה שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. הנה כתוב "לא ייאכל", וכי אין אנו יודעין שבעץ מאכל הכתוב מדבר. כלומר אם כתוב לא יאכל, סימן שמדבר בעץ שנאכל. מה תלמוד לומר ונטעתם כל עץ מאכל, את אותו חלק בעץ שהוא למאכל - חייב, לסייג ולקורות ולעצים - פטור.
רבי יונה אמר הפוך, למד דבר מסופו. באותו דבר, כמשמעות דורשים. ממש מה שנאמר ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו, וכי אין אנו יודעין שבעץ מאכל הכתוב מדבר? מה תלמוד לומר ונטעתם כל עץ מאכל, את אותו חלק בעץ שהוא למאכל חייב לסייג ולקורות ולעצים פטור.
תניא, °רבן שמעון בן גמליאל אומר, במה דברים אמורים, מתי בעניין מדובר? בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים - עץ פרי שהוא ראוי לקורות ולעצים. כלומר, דווקא אם זה עץ שיש בו שימוש גם לעצים, אבל נטע דבר שאין ראוי להם חייב, כי בטלה דעתו. אומרת הגמרא, יאות אמר °רבן שמעון בן גמליאל. מאי טעמא דרבנן? החכמים חולקים עליו. החכמים פוטרים גם בעצים שלא ראויים לסייג ולקורות ולעצים.
אמר רבי זעירא: במשנה סדר נטיעתם. מה מדובר? שהוא עשה משהו שברור שהוא מתכוון לקורות. אז גם אם זה לא עץ שראוי כל כך לקורות או לגדר, כיוון שהוא עשה משהו מאוד מהותי, ששברור שזו הכוונה שלו, לכן החכמים פוטרים. לעצים ברוצף, כלומר אם הצמיד אותם, כלומר לא נטע אותם במרווח, ככה שברור שהוא מתכוון לעקור אותם כדי להשתמש בעצים, כמו שחוששים בקרן פחות מארבע אמות וכדומה. לקורות במשפה, כי אנחנו יודעים שכשרוצים לנטוע עצים לקורות אז חותכים אותם בצורה מסוימת שאחרי זה יצמחו ענפים עבים. אז אם רואים שהוא חותך את זה ככה, אז רואים שהוא לא מתכוון לפירות אלא לעצים. לסייג, מקום הסייג מוכיח עליו. אם הוא נטע את זה בתור גדר אז הוא נטע את זה במקום שאינו נשמר, לא במקום שמתאים לגידולים אלא במקום של הגדר, אז המקום עצמו מוכיח עליו.
תני בשם °רבי מאיר: כל האילנות באין למחשבת פטור חוץ מן הזית ומן התאינה, שהעצים האלה אפילו אם חשב עליהם לסייג ולקורות בטלה דעתו. °רבי מאיר כדעתיה, ראינו במקום אחר, דתנן: המדלה את הגפן על מקצת הפיפיריות - כלומר אם עשו סככה שיש עליה קורות כדי שהגפן תטפס מעל הסככה, אז אם הגפן התחילה לטפס על חלק מהסככה, לא יביא זרע אל המותר. אסור לזרוע גם את מה שמעבר לזה, כי הגפן אמורה להתפשט לשמה וזה נועד בשבילה. עכשיו אם הביא לא קדש - כלומר אם הוא כן זרע שמה לא קדש, אבל אם הילך החדש מעל הזרעים, כלומר אם הגפן גדלה עד שהגיעה מעל הזרעים, אז אסור. וכן המדלה על מקצת אילן שרק - אותו דבר. אבל המדלה את הגפן על מקצת אילן מאכל מותר להביא זרע אל מתחת המותר. למה? הגמרא שם מסבירה שאדם לא מפקיר את עץ המאכל שלו בגלל הגפן, אז העץ לא בטל.
°רבי מאיר: כל אילנות אילן סרק חוץ מזית ותאינה. כלומר לעניין הזה, כל האילנות נקראים אילן סרק, ובעצם הוא מבטל אותם כלפי הגפן, חוץ מזית ותאנה שיש להם חשיבות ואדם לא מבטל אותם. אז גם כאן הוא אומר שכל האילנות באים למחשבת פטור, חוץ מזית ותאנה.
תני בשם °רבי שמעון: אין לך בא למחשבת פטור אלא שלשת המינין בלבד: רימון ושקמה וצלף. אומר בדיוק הפוך - יש רק שלושה מינים של עצי פרי שבאים למחשבת פטור, שחישב עליהם לעצים או לקורות, ובעצם הם פטורים מעורלה. כי בהם באמת מקובל להשתמש - בצלף לגדר, בשקמה לקורות וברימון לעצים, וגם עצים לא כל כך חשובים.
עכשיו, אילנות שחשב עליהם לסייג ולקורות ונפטרו מעורלה - מהו שיהו חייבין במעשר? אומרת הגמרא, תפלוגתא דרבי אבא בר ממל° ודרבי אילא° דאיתפלגון. המשמר פירותיו לעצים - אנחנו יודעים שכדי להתחייב בתרומות ומעשרות צריך שזה יהיה נשמר, כלומר לא הפקר. עכשיו, מה הדין אם הוא בעצם לא רוצה את הפירות, הוא שומר את הפירות בגלל העצים? האם הפירות נחשבים כאילו שהם לא הפקר, ואז ממילא חייב במעשרות? העצים עצמם, את הקורות הוא שומר, אז הם לא הפקר, אבל הפירות עצמם - לא.
ודרבי אילא° אילעא דאיתפלגון שנחלקו. המשמר פירותיו לעצים, רבי אבא בר ממל° אמר חייב במעשרות. רבי אילא° אילעא אמר בשם רבי יוסי° בר זבידא אמר פטור. רבי אבא בר ממל° אמר חייב מן הדא דכתיב (דברים ראה יד כט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, ממה שיש לך ואין לו את חייב ליתן לו מעשר. יצא הפקר שידך וידו שווין בו, הוא לקט, היא שכחה, היא פאה, היא הבקר וכאן שמשמר את פירותיו אף ששומרם אגב העצים, אין זה כהפקר שידך וידו שווין בו, וחייב במעשר. רבי הילא° אילעא אמר בשם רבי יוסי° בר זבידא אמר פטור מן הדא דתנןא_ג§כוסבר שזרעה לזרע, ירקה פטור מן המעשרות, דכיון שאין דעתו על הירק, הירק בטל לזרע ופטור ממעשרות. אף כאן, כששומר את האילן לעצים, הפירות שאין דעתו עליהם בטלים ופטורים ממעשר. ולא היא, דאפשר שאין צמח מאכל נפטר מידי מעשרות לגמרי. ושנייא היא כוסבר שיש לו גורן אחרת להתחייב במעשרות, שהרי הזרע חייב. אבל לעצי הפרי האלו אין גורן אחרת להתחייב במעשרות, שהרי הקורות עצמם פטורים, לכן חייב על הפירות. ואלאוהיידאהיידא אמר דא מהיכן נוכל להביא ראיה שהפירות פטורים? מדתנן המקיים מליאה שדה שלמה של כרוב לזרע, בטלה דעתו וחייב במעשרות. שאין דרך להשאיר שדה כרוב שלמה לזרע. קלחין יחידין לא בטלה דעתו ופטור ממעשרות. אמר רבי יונה°הא דתני המקיים מליאה שדה שלמה של כרוב לזרע בטלה דעתו וחייב במעשרות, והוא שליקטו כשכל השדה היה עדיין ירק, אבל אם לא ליקטו כשהוא ירק אלא רק אחר שהתחיל להתקשות לזרע, פטור. שאחר שהתקשה, הרי הוא כעץ בעלמא. וכי כך אנו אומרים עצים חייבין במעשרות? וכל זה דווקא במקיים מליאה שדה שלמה של כרוב לזרע, אבל בקלחין יחידים אפילו ליקטן כשהיו ירק, פטור מן המעשר, כיון שדעתו לזרע, אף שאין להם גורן אחרת לחיוב מעשר. אף בנוטע לסיג, כיוון שאין דעתו על הפירות, פטור מן המעשר. הנוטע לסייג, מהו שיהיו אסורין הפירות משום גזל? פשיטא שאסורים משום גזל, שהרי אף הפירות משמשים לסיג שתופסים מקום ואפילו לא יהיו אלא כעצים. וכי עצים אינן אסורין משום גזל? מה צריכה ליה במה יש מקום להסתפק? כגון אילן תותייא תותים דלית א אית בהון ממש, רימוןעצים שפירותיהם אינם חשובים, וסתם בני אדםשנטעוןנוטעיםאותם לשם עצים. מה הדין אם נטע אותם לשם פירותיהם, כגוןרימוןרימיןבנותשנטעו לשם רימין, הדס שנטען לשם בנות הדס ענבי ההדס. אית תניי תני חייב, אית תניי תני פטור. אמר רב חסדא°: מאן דאמר חייב במקום שרוב משמרין מין זה. מאן דאמר פטור, במקום שאין הרוב משמרין ושני הברייתות אינם חולקות אלא משלימות אחת את השניה. וכאילו נאמר, רימין שנטען לשם רימין, הדס שנטען לשם בנות הדס ענבי ההדס חייבים משום ערלה. במה דברים אמורים? במקום שרוב משמרין. אבל במקום שאין הרוב משמרין, פטור. רבי יוסי° בר זבידא בעי: אם במקום שהרוב משמרין, למה לי חישב כמו שאמרה הברייתא שנטע אותם לשם רימין. אפילו לא חישב אלא נטע אותם סתם צריך להיות חייב. וכי כך אנו אומרים זית ותאנה עד שיחשוב עליהן? אלא כיוון שרוב בני אדם נוטעים אותם לפירות, חייב אפילו לא חשב. ואף כאן, אם הרוב משמרים, חייב אפילו לא חשב. אלא הברייתא שאמרה שאם נטע לשם רימין חייב, שמשמע ממנה שדווקא אם חישב חייב אבל בסתם פטור, מדברת במחצה משמרין ומחצה שאין משמרין. אמר רבי מתיא°: מן דבתרתה מהברייתא האחרונה אפשר להבין שאכן כך הדין, שהרי הברייתא אמרה מקום שאין רוב משמרין, אפילו לא חישב פטור. מכאן שמחצה על מחצה, אם חישב חייב. אמררבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי שמעון בן יוצדקא_ד§גפן שעלת במקום חורשין פטורה מן הערלה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: אפילו נטעה. והתנינן א_ה§העולה מאליו חייב בערלה? תמן שם א_ו§בשנטעה במקום ישוב, ברם הכא אבל כאן שנטעה במקום חורשין דכיוון שאינו מקום ישוב, כאילו אינו עומד לאכילה. אמר °רבי אליעזר בן הורקנוס: הדא דתימר א_ז§כשאינה עושה כדי טפילתהטיפולה שלקטוף את הפירות ולהביאם למקום ישוב שהוא מקום חיובם יותר יקר משווים. אבל אם היתה עושה כדי
📖 באר משה — דף א עמוד ב
°רבי אבא בר ממל° אמר חייב, מצא מקום מהפסוק, דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך. מפה למדנו שהפקר פטור ממעשרות, כי כתוב "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך", כלומר אתה צריך לתת לו מעשר ממקום שאין לו חלק כמותך. אז ממה שיש לך ואין לו את חייב ליתן לו. יצא הפקר שידך וידו שווין בו - כי כולם יד כולם שווים. וכאן הרי שהוא שומר את הפירות בגלל העצים, אז למרות שהוא שומר אותם בגלל העצים זה לא הפקר, אז יד חברות לא שווים, ולכן הוא חייב מעשרות.
רבי אילא° בשם רבי יוסי° פטור מן המעשרות, מנדא? למדנו במשנה כוסבר שזרעה לזרע, ירקה פטור, כלומר אם הוא זורע את הכוסבר בשביל הזרעים, אז הירק עצמו יהיה פטור כי הוא בטל לגביו, פטור מן המעשרות, כיוון שאין דעתו על הירק, אז הירק בטל לזרע ופטור ממעשרות. עכשיו, גם כאן הרי כשהוא שומר את האילן לעצים, אז הפירות שאין דעתו עליהם יהיו פטורים ויהיה פטור ממעשר.
אומרת הגמרא, שנייא היא - זה עוד לא דומה, כי אני יכול להגיד לך שצמח מאכל הוא לא נפטר, לא יוצא מידי מעשרות לגמרי. אין מציאות שיהיה פטור לגמרי. כוסבר שיש לו גורן אחרת - נכון שעל הירק הוא לא יהיה חייב, אבל הוא חייב על הזרעים, כלומר יש לו משהו שהוא נשאר חייב עליו. אבל עצי הפרי האלו, הרי אין להם גורן אחרת - אתה חייב מעשרות כי הקורות לא חייבים במעשרות, אז אם אתה פוטר גם את הפירות, יצא שבעצם יש לך עץ פרי שנפטר ממעשרות לגמרי.
אמר דא - מאיפה כן נוכל להוכיח שפירות פטורים? המקיים מליאה של כרוב לזרע, כלומר שדה שלמה של כרוב לזרע, בטלה דעתו - הוא יהיה חייב מעשרות, כי אין דרך בני אדם להשאיר שדה שלמה לזרע. בדרך כלל הם משאירים קלחים בודדים, אבל קלחין יחידין לא בטלה דעתו ופטור ממעשרות.
אמר רבי יונה, והוא שליקט ירק - אם אני רואה שהוא מלקט כשעדיין כל השדה ירק, אני אומר בטלה דעתו. אבל לא ליקט ירק - אלא רק אחרי שהתחיל כבר להתקשות לזרע, במקרה כזה הוא יהיה פטור, כי אחרי שמתקשה זה כמו עץ. כך אנו אומרים עצים חייבין במעשרות? כל מה שאני אומר שבטלה דעתו זה כשהוא לא באמת עושה מעשה שמוכיח. אם הוא חיכה עד שזה כבר התייבש, פה הוא עשה מעשה שמראה לנו שבאמת הוא מתכוון שזה יהיה לזרע, ולכן לא בטלה דעתו.
וכל זה דווקא במקיים מלאה של כרוב לזרע - בזה יש מחלוקת, אבל בקלחים יחידים אפילו ליקטן כשהיה ירק פטור מן המעשר, כי פה לא בטלה דעתו, פה כולם עושים ככה. אז גם בנוטע לסייג, כיוון שאין דעתו על הפירות, יהיה פטור מן המעשר.
מהו שיהיו אסורין משום גזל? זאת אומרת, הרי גם הפירות הם חלק מהגדר, כל העלים וכל הפירות ביחד משמשים לגדר. וכי עצים אינן אסורין משום גזל? מה צריכה ליה? כגון אילן תותייא דל בהון ממש - כלומר השאלה שלו הייתה לגבי פירות כאלה שאין בהם ממש, כמו תותים, שהם לא, אפילו בתור גדר, שווים.
עכשיו הפוך - עצים שעיקרם לעצים ויש להם גם פירות, ואותו אדם נוטע את זה רק לפירות. מה הדין? לשם, הדס שנטען לשם בנות הדס - לענבים של ההדס. אית תניי תני חייב, אית תניי תני פטור. אמר רב חסדא°: מאן דאמר חייב במקום שרוב משמרין מין זה. מאן דאמר פטור, במקום שאין הרוב משמרין. זה תלוי אם רוב האנשים כן אוכלים את הפירות שלהם, אז יהיה חייב; אם רוב האנשים לא שומרים אותם בשביל הפירות, פטור. אז בעצם שתי הברייתות לא סותרות אחת את השנייה, אלא משלימות.
רבי יוסי° בעי: אם במקום שהרוב משמרין, למה לי חישב? הרי המשנה אמרה רימון שנטע לשם רימון, ואם אתה אומר שמדובר במקום שרובם שומרים, אז גם לא חישב - אפילו סתם נטעם, יהיה חייב. כך אנו אומרים זית ותאנה עד שיחשוב עליהן? הרי זית ותאנה זה עצים שרוב בני אדם נוטעים אותם למאכל, אז גם אם נטעם סתם, אני אומר שזה חייב. אלא אפילו מחצה משמרין ומחצה שאין משמרין, ואז זה תלוי במחשבה שלו.
אמר רבי מתיא°: מן דבתרתה - מהברייתא האחרונה אפשר להבין שאכן כך הדין. מקום שאין רוב משמרין, אפילו לא חישב פטור - מכאן שבמקום שרוב משמרים, אם חישב חייב.
אמר רבי יוחנן° בשם °רבי שמעון בן יוצדק: גפן שעלת במקום חורשין פטורה מן הערלה. כלומר, אם ביער צמחה איזו גפן, פטור מן הערלה, כי הרי לא נטעו אותה לשם מאכל. אמר רבי יוסי°: אפילו נטעה. כלומר, אפילו אם האדם בעצמו נטע את זה, לא גדל לבד, אם זה במקום חורשין - גם יהא פטור.
שואלת הגמרא, והתנינן העולה מאליו חייב בערלה? עונה הגמרא, תמן במקום ישוב, ברם הכא במקום חורשין. כלומר אם זה גדל מאליו במקום יישוב, חייב בערלה. אם אפילו נטע את זה במקום חורשין, יהא פטור. למה? כיוון שזה לא מקום יישוב, זה כאילו לא עומד לאכילה, הרי אף אחד לא הולך לאכול את זה.
אמר °רבי אליעזר: הדא דתימר כשאינה עושה כדי - דווקא אם הגפן הזאת אין לה מספיק פירות ששווה לקטוף אותם ולהביא אותם למקום יישוב, אבל אם היתה עושה כדי - חייבת. כלומר, אם יש שם מספיק פירות ששווי הבצירה וההבאה שלהם לעיר שווה, אז הם יהיו חייבים בערלה.
טפילתה, חייבת כאילו גדלה במקום ישוב. רב הונאחונא שאל: אתרוג שנטעו למצותו, מהו שיהא חייב בערלה? חזר רב חונא° ואמר א_ח§אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה. ולא כן תנינן (ויקרא אמור כג מ) ולקחתם לכם, משלכם ולא מן המצוה? שלא יקח ארבע מינים מכסף מעשר שני. ולמה לא נדרוש (ויקרא קדושים יט כג) שלש שנים יהיה לכם ערלים, משלכם ולא מנטיעה שנטע לשם מצוה? תמן כתיב ולקחתם לכם הציווי לכם הולך על הלקיחה שהלקיחה תהיה בדמים משלכם ולא מן המצוה. ברם הכא אבל כאן כמה דתימר גבי שופר (במדבר פינחס כט א) יום תרועה יהיה לכם, מכל מקום. וכאאף הכא (ויקרא קדושים יט כג) שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, מכל מקום. מה בינו א_ט§למשמר פירותיו לעצים? בשומר כשם שהוא רוצהבפריופירותיולעצים, אין כך הוא רוצהבעצודעתועל הפרי כלל שאף הפירות משמשים סייג. ברם הכא רוצה הוא בפריו ואינו רוצה בעצו. ועוד מן הדא דאמר רבי חנינא° בר חמא כתיב פרי עץ הדר. אם הנוטע למצווה דינו כנוטע לעצים, הרי הפרי נחשב כעץ אומר עצמוואין אדם יוצא בהבעץ ידי חובתו בחג. מה דמי לה איזה מקרה, אם חשב על הפירות למצווה, יהיה דומה לחשב עלהם לעצים שפטור? א_י§זית שנטעו להדליק בו בחנוכה שכאן אין מצווה מיוחדת להשתמש בפרי. אמר רבי יוסי בר בון°ערלה זה דבר תורה ונר חנכהוזהזה מדבריהן. ואת אמר הכין? הרי לא יתכן שמחשבה להשתמש בפירות לשם מצווה דרבנן תפקיע מהפירות איסור ערלה שהוא מהתורה. אלא מה דמי לה? זית שנטעו להדליק בו את המנורה, שזה דבר תורה וזה דבר תורה. תנן°רבי יוסי בן חלפתא אומר אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור. רבי שמעון בן יקים° בעא קומי שאל את רבי יוחנן° בר נפחא: נטעו צד התחתון לסייג והעליון למאכל או צד התחתון למאכל והעליון לסייג, מהו? א_יא§ אמר לו היא הדא היא הדא. א_יג§היא צד התחתון לסייג והעליון למאכל, היא צד העליון לסייג והתחתון למאכל. תמיד החלק שחשב עליו למאכל חייב, והחלק שחשב עליו לסיג פטור. כיצד הוא יודע עד היכן החלק למאכל שחייב בערלה? אמר רבי יונה°: מביא זמורה ומסיים מסמן עד כאן לסייג, מכאן ואילך למאכל. רבי זירא°בעי: ניחא שיהיה פטור כשצד התחתון לסייג והעליון למאכל. אבל איך יהיה פטור אם צד התחתון למאכל והעליון לסייג? הרי החלק העליון גדל מתוך איסור! ואת אמרת הכין שפטור? רבי זירא° כדעתיה דאמר רבי זירא° בשם רבי יונתן°א_יד§בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו, אפילו מוסיף כמה אסור, שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. נטעו לסייג ונימלך וחישב עליו למאכל, בא במחשבה וחייב. נטעו למאכל וחישב עליו לסייג, לא כל הימינו להפקיע ממנו איסור ערלה אחר שכבר נתחייב. נטעו שיהיה שנה ראשונה לסייג, מכאן ואילך חישב עליו למאכל. א_טו§מכיון שחישב עליו מחשבת חיוב, יהא חייב מיד. והתנינן °רבי יוסי בן חלפתא אומר אפילו הפנימי למאכל
📖 באר משה — דף ב עמוד א
אנחנו לומדים ירושלמי מסכת עורלה, דף ב'.
אומרת הגמרא: רב חונא שאל: אתרוג שנטעו למצוותו מהו שיהיה חייב בעורלה? כלומר, אם הוא נטע עץ אתרוגים, וכל המטרה שלו זה בשביל הפירות כדי לצאת בהם ידי חובה, הוא לא רוצה אותם לאכילה, והשאלה אם הוא חייב בעורלה. חזר רב חונא ואמר אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה.
שואלת הגמרא: ולא כן תנינן ולקחתם לכם, ולא מן המצוה? כן, מכאן למדו שלא ייקח את ארבעת המינים מכספי מעשר שני. אז גם כאן לכאורה כתוב שלוש שנים יהיה לכם ערלים, אז משלכם - לא מנטיעה של נטע למצווה, אז לכאורה צריך להיות שנטיעה של נטע מצווה תהיה פטורה.
אומרת הגמרא: לא, תמן ולקחתם לכם בדמים לא מן המצוה. הציווי של לקיחה תהיה משלכם, כלומר תהיה בדמים שלכם ולא מכספי מצווה, כלומר לא מעשר שני. במה אחד? כמה דתימר גבי שופר יום תרועה יהיה לכם, כן, יום תרועה יהיה לכם, אבל אין פה עניין כביכול שהתרועה תהיה שלכם, אלא מכל מקום. אז גם כאן שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, מכל מקום.
שואלת הגמרא: מה בינו למשמר פירותיו לעצים? הרי פה הוא שומר את הפירות למצווה, לא לאכילה, אז יהיה כמו משמר פירותיו לעצים ששם הוא פטור. אומרת הגמרא: ושומר פירותיו לעצים, כלומר שומר את העץ לצורך העצים, אז אין דעתו על הפרי כלל. כלומר מבחינתו גם הפירות הם חלק מהעץ, לגדר או משהו כזה. ברם הכא רוצה הוא בפריו ואינו רוצה בעצו. פה הוא רוצה את הפירות, נכון, כי הוא רוצה אותם למצווה, לכן הוא חייב בעורלה.
ועוד מן הדא דאמר רבי חנינא פרי - כלומר כתיב "פרי עץ הדר". אם אתה אומר שנוטע למצווה זה כמו נוטע לעצים, הרי הפרי אם ככה נחשב לעץ, אז אם אין אדם יוצא ידי חובתו בחג? כן, מה אדם יוצא ידי חובה בעץ? אז חייבים להגיד שבעצם כשנוטע את האתרוג כדי לצאת ידי חובה, עדיין יש לו שם של פרי.
מה דמי לה - כלומר איזה מקרה דומה, אם הוא יחשוב על הפירות למצווה, אולי זה יהיה דומה לחושב עליהם לעצים שפטור, כגון זית שנטעו להדליק בו בחנוכה. כאן הרי אין מצווה מיוחדת להשתמש דווקא בפרי. אמר רבי יוסי בר בון זה דבר תורה מדבריהן. ואת אמר הכין? כלומר איך יכול להיות שמחשבה להשתמש בפירות לשם מצווה דרבנן תפקיע מהפירות איסור מהתורה? אלא מה דמי לה זית שנטעו להדליק בו את המנורה, זה דבר תורה וזה דבר תורה. כאן להדליק את המנורה זה דבר תורה, ובעצם כאן אתה משתמש בפירות לא לשימוש אכילה, הוא לא משתמש בהם בתור עץ מאכל, הוא משתמש בהם לצורך הדלקה, וכאן זה מצווה דאורייתא - "זה דבר תורה וזה דבר תורה". אז פה יש מקום באמת לשאול האם יהיה פטור או לא, שלמדנו במשנה רבי יוסי אומר אפילו הפנימי למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור, כן, אמרנו אפילו עץ אחד, חצי ממנו פטור וחצי חייב.
רבי שמעון בן יקים בעא קומי רבי יוחנן: נטעו צד התחתון לסייג והעליון למאכל, צד התחתון למאכל והעליון לסייג, מהו? כלומר, אם הוא לא חילק את העץ צד ימין וצד שמאל, אלא חילק את החלק התחתון והחלק העליון - אחד מהם יהיה למאכל ואחד לסייג, מה הדין? אמר לו היא הדא היא הדא, היא צד התחתון לסייג והעליון למאכל, היא צד העליון לסייג והתחתון למאכל. בכל מקרה החלק שהוא לסייג יהיה פטור.
שואלת הגמרא: כיצד הוא יודע? איך הוא יודע בדיוק איפה מסתיים המקום של הגדר ומתחיל המקום של הפירות שעליהם יהיה חייב בעורלה. אמר רבי יונה: מביא זמורה ומסיים עד כאן לסייג, מכאן ואילך למאכל. הוא מסמן את זה. כלומר בצד ימין וצד שמאל זה לא בעיה, זה פשוט, אבל כשחלק מהעץ זה מאכל וחלק לגדר, אז פה הוא חייב לסמן כי אחרת הוא לא יודע.
רבי זירא - ניחא שיהיה פטור כי צד תחתון לסייג ועליון למאכל. כלומר אני מבין אם החלק התחתון של העץ הוא לגדר שפטור וחלק העליון למאכל, אז החלק התחתון פטור והחלק העליון חייב, אבל איך יהיה פטור אם צד התחתון למאכל והעליון לסייג? הרי החלק העליון גדל מתוך איסור! ואת אמרת הכין? הרי הוא גדל מתוך החלק התחתון, ואת אמרת שהוא פטור?
הגמרא אומרת: רבי זירא כדעתיה - ששאל את זה, הוא כדעת עצמו לאורך כל הדרך. דאמר רבי זירא בשם רבי יונתן בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו. כלומר היה לו בצל שגדל בתוך כרם, ואז זה כלאיים, הוא עקר אותו ושתל אותו במקום אחר. אז אפילו מוסיף כמה אסור. למה? כי הוא סובר שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. כלומר, כי הענפים שגדלים מתוך הבצל עצמו, שהוא עצמו אסור, הם לא יכולים להתיר. אז גם כאן הוא אומר שאם החלק התחתון הוא כבר אסור, החלק העליון לא יכול להיות פטור.
שואלת הגמרא: נטעו לסייג וחישב עליו למאכל. כלומר אם בהתחלה הוא נטע את זה לעצים, אז בעצם זה צריך להיות פטור, אבל לאחר מכן הוא התחרט וחישב למאכל. אז בא במחשבה למאכל, בעצם המחשבה מועילה שהוא יהיה חייב. ואם זה היה הפוך, וחישב עליו לסייג, לא כל הימינו. כיוון שכבר העץ הזה היה בו חיוב, הוא יותר לא נפטר.
שואלת הגמרא: נטעו שנה ראשונה לסייג, מכאן ואילך למאכל. כלומר, אם הוא מראש חושב שהעץ הזה שנה ראשונה יהיה לגדר ואחרי זה יהיה למאכל, האם מכיוון שחישב עליו מחשבת חיוב, חייב מיד? הרי אמרנו שמחשבת חיוב חלה. השאלה כאן, כשהוא באותו זמן חשב ששנה אחת זה יהיה לעצים ומיד אחרי זה זה יהיה למאכל, האם כבר מההתחלה המחשבת מאכל חלה או לא? הגמרא אומרת: כן, מכיון שחישב עליו מחשבת חיוב, חייב.
והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור והרי גם כאן היתה מחשבת מאכל מעורבת? תמן העצים שחשב עלהם למאכל למאכל לעולם, לסייג לסייג לעולם. ברם הכא מכיון שעירב בובאותו חלק עץ שחשב עליו מחשבת פטור, גם מחשבת חיוב, יהא חייב. נטעו שלש שנים לסייג, ואחר שעברו שלוש שנים מיכן ואילך חישב עליו למאכל וכבר היה עליו פרי שחנט בשלישית והוסיף תוספתולגדול ברביעית. רבי ירמיה° אמר א_טז§התוספת פטור בדיני נטע רבעי. רבי אבא° אמר התוספת חייב מדיני נטע רבעי. אמר רבי יוסי° בר זבידא: הדא דרבי ירמיה° מתחמיא קשיא דברי רבי ירמיה אלו נראים קשים ולית היא, אלא ניחא ואינם קשים אלא פשוטים. כהדאקשיא מהדא דתני שדה שהביאה שליש לפני גוי בסוריא ולקחה ישראל, °רבי עקיבה אומר התוספת פטור, וחכמים אומרים א_יז§התוספת חייב. גםוהכאכאן היה צריך להיות עיקרו פטור ותוספתו חייב. ואיך פטררבי ירמיה°גם את התוספת? ולית היא אלא ניחא ואינם קשים אלא פשוטים, כי באמת גם התוספת שגדלה בשנה הרביעית גדלה בפטור. דאמר רבי יוחנן° בר נפחא לדברי °רבי ישמעאל בן אלישע א_יח§כל שאין לו ערלה אין לו רבעי. וכאן שלא נהגה בהן דין ערלה, אין דין נטע רבעי נוהג בהן. רבי יוחנן° בר נפחא בעי: עד שיהא לו שלש שנים ערלה? במה הסתפקרבי יוחנן° בר נפחא? רבי יונה°אר אמר עיקר ערלה צריכה ליה כגון אם חישב לסייג ואחר שנה נמלך למאכל, האם נוהג בהן דין ערלה בפחות מג' שנים וצריך להשלים לשלוש שנים באיסור ערלה, או שאין עיקר ערלה פחות משלש שנים ולא נוהג בהם ערלה כלל? רבי יוסי°אר בר זבידא אמר עיקר רבעי צריכה ליה כגון שנטעו לעצים ואחר שלוש שנים נמלך, האם הפירות שיגדלו בשנה הרביעית פטורים מרבעי דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי, או שאפילו עץ שלא נהגו בו ערלה נוהג בו דין רבעי? תני א_יט§אילן שמקצתו נטוע בארץ ומקצתו חלבחוץ לארץ, מכיון שמקצתו נטוע בארץ כאילו כולו בארץ, דברי רבי שהולכים אחר היניקה, וכיוון שחלק מהשורשים יונקים מהארץ, הכל חייב. °רבן שמעון בן גמליאל אומר הולכים אחר הנוף, לכן צד הנטוע בארץ חייב, צד הנטוע חלבחוץ לארץ פטור. אמררבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא לדעת°רביכיוון שחלק מהשורשים ינקו מהארץ וחלק מחוץ לארץ, נעשה כטבל וכמעושר מעורבין זה בזה וצריך להפריש ממקום אחר לפי חשבון. אמררבי זעירא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: שורש שפטור מביכורים שגדל ברשות חבירו או בחוץ לארץ, פוטר את כל האילן מביכורים. האםרבי יוחנן°מה בר נפחא כ°רבי
📖 באר משה — דף ב עמוד ב
שואלת הגמרא: והתנינן רבי יוסי אומר אפילו הפנימי למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור? הרי גם כאן לכאורה הייתה מחשבת מאכל מעורבת - הוא חושב שחצי מהעץ יהיה למאכל וחצי יהיה לעצים. אומרת הגמרא: לא, תמן למאכל למאכל לעולם, לסייג לסייג לעולם. כלומר, החצי שהוא חשב עליו למאכל, תמיד יהיה למאכל, והחצי שהוא חשב עליו לסייג תמיד יהיה לסייג. ברם הכא מכיון שעירב מחשבת חיוב, יהא חייב. הרי הוא אמר: שנה ראשונה זה יהיה לעצים, ואחרי זה למאכל. אז באותו חלק של עץ הוא חשב גם מחשבת חיוב, לכן נהיה חייב.
שואלת הגמרא: נטעו שלש שנים לסייג, חישב עליו למאכל והוסיף. עכשיו נניח היו לו פירות שחנטו בשנה השלישית, והוסיף לגדול ברביעית. רבי ירמיה אמר התוספת פטור, רבי אבא אמר התוספת חייב. אמר רבי יוסי: הדא דרבי ירמיה מתחמיא קשיא, כלומר לכאורה זה נראה מאוד לא מובן - למה שיהיה פטור התוספת? אבל ולית היא, אלא ניחא. זה בכלל לא קשה. למה הייתי אומר שזה קשה? דתני שדה שהביאה שליש לפני גוי ולקחה ישראל, רבי עקיבה אומר התוספת פטור, וחכמים אומרים התוספת חייב. כלומר מה שגדל אצל הגוי זה פטור, אבל לפי חכמים מה שגדל אצל הישראלי יהיה חייב - הלכה כחכמים. אז גם כאן היה צריך להיות, כיוון שעיקרו כשהוא היה לסייג ולאחר מכן המשיך לגדול כשהוא לפרי, שהיה צריך להיות עיקרו פטור והתוספת תהיה חייב. אז למה רבי ירמיה פטר גם את התוספת? זה בעצם מה שקשה, אבל זה לא קשה, אלא ניחא. למה? כי גם התוספת שגדלה בשנה הרביעית היא גדלה בפטור. לא כמו שחשבנו שהחלק הראשון גדל בפטור אבל החלק האחרון גדל בחיוב - גם מה שגדל בשנה הרביעית גדל בפטור.
רבי ירמיה, אמר רבי יוחנן דברי רבי ישמעאל כל שאין לו ערלה אין לו רבעי. וכאן הרי כיוון שלא נהג בהם דין עורלה, כי הרי שלוש השנים האלו היה לעצים, אז גם אין דין של נטע רבעי.
רבי יוחנן בעי: עד שיהא לו שלש שנים ערלה? כך הוא שאל. עכשיו הגמרא מתקשה, מה בדיוק הוא הסתפק, מה הכוונה "עד שיהא לו שלוש שנים ערלה"? רבי יונה אמר עיקר ערלה צריכה ליה - הוא שאל לגבי עצם הדין של עורלה. כלומר, אם אני חשב לסייג ואחרי שנה התחרט ורצה שיהיה למאכל, האם אני אומר שנוהג בהם דין עורלה בשנתיים, או שאני אומר לא, אין עיקר ערלה פחות משלש שנים ולא נוהג בהם עורלה כלל. כלומר, ברגע שהוא החליט שזה יהיה לפירות, אז מעכשיו זה פירות, אבל בעצם דין עורלה כבר נגמר, כיוון ששנה אחת לא היה בו דין עורלה, אז גם אין בו בכלל דין עורלה. זה הסבר אחד.
הסבר שני, רבי יוסי אמר עיקר רבעי צריכה ליה כל שאין לו ערלה אין לו רבעי. לגבי עורלה זה ברור לו שצריך להשלים, אבל השאלה - אם נטע לעצים ואחרי שלוש שנים נמלך, האם הפירות שהגדילו בשנה הרביעית פטורים מרבעי כי כל שאין לו עורלה אין לו רבעי? או שאני אומר לא, שאפילו שאצלו לא נהגו בו דין עורלה, נוהג בו דין רבעי - עורלה לא היה לו, לא היה לו שנה, אבל רבעי תמיד יהיה. זה הספק של רבי יוחנן.
ואומרת הגמרא: תני אילן שמקצתו נטוע בארץ ומקצתו נטוע בחוץ לארץ, מכיון שמקצתו נטוע בארץ כאילו כולו בארץ, דברי רבי. כי הוא אומר אנחנו הולכים אחר היניקה, וכיוון שחלק מהשורשים יונקים מהארץ, הכל חייב. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא, הולכים אחר הנוף, אז צד הנטוע בארץ חייב, צד הנטוע בחוץ לארץ פטור.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן דברי רבי, כיוון שחלק מהשורשים יונקים מהארץ וחלק מחוץ לארץ, אז זה בעצם נעשה כטבל וכמעושר מעורבין זה בזה. זה לא שחייב לגמרי, זה כמו מעורב, אז לכן הוא לא יכול להפריש ממנו, אלא מפריש ממקום אחר לפי חשבון. נניח חצי מהעץ בארץ וחצי מחוץ לארץ, אז יפריש פירות כנגד החצי.
אמר רבי זעירא בשם רבי יוחנן: שורש שפטור מביכורים פוטר את כל האילן מביכורים. כלומר, אם אדם נטע עץ בשטח שלו והשורשים יוצאים לתוך שדה חברו, אז השורש הזה שהוא פוטר מביכורים, פוטר את כל האילן - זה לא שהוא פוטר רק חלק מהאילן.
ד°רבי אמר שורשין חיין זה מזה וכיוון ששורש אחד יונק ממקום הפטור, הכל פטור. דברי הכל היא דאף°רבן גמליאל דיבנה מודה הכא דשורש פטור פוטר מביכורים. הן דתימר מה שאמרנו שורש פטור פוטר, בשורש ישן שהשריש מתוך שלו לתוך של חבירו דלענין ביכורים כתיב ביכורי אדמתך, וכיוון ששורש אחד יונק מגינת חבירו אין זה מאדמתך. אבל כאן לעניין מעשרות, אם השריש מהארץ לחוץ לארץ, בארץ לא בדא איתמר. אמררבי זעירא°בשםרבי יוחנן° בר נפחא שורש פטור פוטר. והתנינן °רבי יוסי בן חלפתא אומר אפילו אמר החלק הפנימי של אותו עץ יהיה למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור? ואם שורש פטור פוטר, ויפטור צד החיצון לצד הפנימי? רבי זירא° אמר לה: סתם בלי להזכיר מי המקור, רבי אילא° אילעא אמר בשם רבי אלעזר° בן פדת כיוון שגם על החיצון ראוי הוא לחשוב עליו ולחייבו אין זה פטור גמור, ואין בכוחו של החיצון לפטור את הפנימי. אמררבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יוחנן° בר נפחא: שרשים אין בהן ממש ואם התפשטו שרשים משדהו לשדה חבירו, קורא אני בהם אדמתך ומביא ביכורים. אמר רבי זעירא° לרבי יסא° אסי בפירוש שמעתנה מן דרבי יוחנן° בר נפחא, או בערלה הויתון קיימין בערלה הייתם עוסקים כאשר אמררבי יוחנן° בר נפחא שרשים אין בהם ממש ואידכרת הדא מילתא והזכרתה דין זה בביכורין ואמר שרשיןששרשין אין בהן ממש אבלרבי יוחנן° בר נפחא לא אמר כן גבי ביכורים? אמר רבי זעירא°: הדא דתימר שרשין אין בהן ממש, בהשרישו מחוץ לארץ לארץ. אבל משהשרישו מארץ לחוץ לארץ, שרשים יש בהן ממש שהתר מעלה את האיסור ואין איסור מבטל את ההתר. הלכך, אין יניקת פטור שינק מחוץ לארץ בטילה אצל חיוב, דאין טבל מבטל את החולין לחייבו במעשר. נטיעה צעירה שחייבת בערלה וסיפקה חיברה בהרכבה לזקינה פטור. לחוץ לארץ פטור לדעה שבחוץ לארץ אין חיוב ערלה. להקדש חייב. חישב על אילן שהצד התחתון יהיה לסייג או העליון וספקה לצד התחתון או לצד העליון חייב. להקדש חייב שהוא ראוי לפדותו ולחייבו. לצד תחתון או העליון חייב שהוא ראוי לחשוב עליו ולחייבו. תנן°רבי יוסי בן חלפתא אומר אפילו אמר החלק הפנימי של אותו עץ יהיה והחיצון לסייג, צד החיצון פטור, צד הפנימי חייב. האם°רבי יוסי בן חלפתא כ°רבן שמעון בן גמליאל ד°רבן שמעון בן גמליאלאומר צד הנטוע בארץ חייב, צד הנטוע בחוץ לארץ פטור? אפילו יסבור כ°רבישאני ערלה שהיא תלויה לדעתו שאם יחשוב שהאילן יהיה לסייג, הרי הוא פטור מערלה. ומעשרות אינן תלויין לדעתו אלא מה שבארץ חייב, ומה שבחוץ לארץ פטור. לכן, אם מקצתו כאן ומקצתו בחוץ לארץ, אמר°רביחיוב ופטור מעורבים זה בזה.
מתני':
עת שבאו אבותינו לארץ א_כ§ומצאו נטוע פטור. נטעו אף על פי שלא כיבשו חייב. א_כא§הנוטע לרבים חייב, °רבי יודה פוטר. א_כב§הנוטע ברשות הרבים, והנכרי שנטע, והגזלן שנטע, והנוטע בספינה, א_כג§והעולה מאיליו חייב בערלה.
גמ':כתיב (ויקרא קדושים יט כג) כי תבואו אל הארץ ונטעתם, פרט לשנטעו גוים עד שלא באו ישראל לארץ. אמררב הונא° בשם
📖 באר משה — דף ג עמוד א
אנחנו לומדים בירושלמי מסכת ערלה, דף ג'. למדנו בדף הקודם, למדנו שרבי אומר שאילן שנטע נטעתו בארץ ונטעתו מחוץ לארץ, כאילו כולו בארץ, הכוונה שהוא יהיה חייב בתרומות ומעשרות, כי רבי סובר שהולכים אחר הניקא, וכיוון שהוא יונק גם מהארץ אז הפירות יהיו חייבות. ורבי שמעון בן גמליאל אומר הולכים אחר הנוף, החלק שהוא בצד של הארץ חייב, והחלק שהוא בצד של חוץ לארץ פטור.
אומרת הגמרא, אמר רבי זירא בשם רבי יוחנן: שורש פטור פוטר את כל האילן מביכורים. זאת אומרת, אם יש לנו אדם שנטע עץ בשדה שלו, ויש שורש אחד שיוצא לתוך שדה חברו, אז כל העץ יהיה פטור מביכורים. שואלת הגמרא האם רבי יוחנן כרבי? הרי רבי אמר שורשין חיין זה מזה. זאת אומרת בעצם רבי סובר שהולכים אחר הניקא. אז האם רבי יוחנן סובר כרבי? כי הרי הוא אמר שכיוון שיש לנו שורש אחד שיונק משדה חברו, אז כל העץ פטור מביכורים, כי אם היה הולכים כמו רבי שמעון בן גמליאל, הרי צריך ללכת אחר הנוף, אז בעצם צריך לחלק, וכיוון שכל העץ נמצא בשדה שלו היה צריך להיות חייב.
אומרת הגמרא: זה דברי הכל היא, גם רבן גמליאל מודה, כלומר לגבי ביכורים גם רבן שמעון בן גמליאל מודה שאם שורש אחד יוצא למקום פטור, כלומר יוצא לשדה חברו, אז הוא פוטר. ומה שאמרנו ששורש אחד שיוצא אז הוא פוטר, זה הן דתימר שורש פטור פוטר, בשורש ישן שהשריש מתוך שלו לתוך של חבירו. כי בביכורים. וזה גם רבן שמעון בן גמליאל מודה, למה? כי כתוב בביכורים, ביכורי אדמתך, וכיוון ששורש אחד יונק מגינת חברו זה לא נקרא אדמתך. אבל במעשרות רבן שמעון חולק, כי הוא אומר שאם יש לנו שורש שהשריש מהארץ לחוץ לארץ, אז בזה לא אמרנו, אין פסוק מיוחד שאומר לנו שצריך להיות דווקא באדמה שלך.
איתמר, אמר רבי זעירא בשם רבי יוחנן שורש פטור פוטר. שואלת הגמרא, והתנינן רבי יוסי אומר אפילו הפנימי למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור? אם באמת שורש פטור פוטר, ויפטור צד החיצון לצד הפנימי? כלומר, אם בגלל שהם יונקים אחד מהשני אז זה פטור, כיוון שהשורש יונק מהשדה של חברו אז זה פטור, אז זה יכול להיות גם כאן. כשיש לנו עץ שחצי ממנו חייב בערלה וחצי פטור מערלה, אז הכל יהיה פטור.
אומרת הגמרא, רבי זירא אמר לה: סתם. כלומר הוא אמר את זה בלי להגיד מה המקור שלו. רבי אילא בשם רבי אלעזר: ראוי הוא לחשוב עליו ולחייבו. כלומר, נכון שכשהוא חושב על חצי לעצים וחצי לפירות, אז אותו חצי שחשב עליו לעצים פטור, אבל זה לא פטור כזה חזק שהוא יכול להשפיע על החלק השני, כיוון שהרי זה הכל עניין של מחשבה. הרי הוא יכול לחשוב עליו גם כן לפירות וגם הוא יתחייב. כלומר, זה לא משהו מהותי בעץ. אז כיוון שכך אין בכוחו של החלק הזה שהוא חשב עליו לעצים לפטור את החלק שהוא חשב עליו לפירות.
אמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן: שרשים אין בהן ממש. כלומר אפילו אם התפשטו לשדה חברו, כלומר אדם נטע עץ בשדה שלו והשורשים התפשטו לשדה חברו, עדיין קורא אני בהם אדמתך ומביא ביכורים, כי אני חולק בעצם על מה שאמרנו קודם.
אמר רבי זעירא לרבי יסא: בפירוש שמעתנה מן דרבי יוחנן, או בערלה הויתון קיימין ואידכרת הדא מילתא בביכורין? כלומר, האם שמעת בפירוש שרבי יוחנן אומר ככה? או שבעצם רבי יוחנן דיבר על ערלה, בערלה למדנו את זה, כדאמר רבי יוחנן שורשים אין בהם ממש, ואתה נזכרת בזה בביכורים, אבל בעצם רבי יוחנן לא דיבר על ביכורים, הוא דיבר על ערלה בכלל.
אמר רבי זעירא: הדא דתימר שרשין אין בהן ממש, בהשרישו מחוץ לארץ לארץ. מתי אני אומר ששורשים אין בהם ממש? דווקא אם השריש הוא בחוץ, כלומר שהעץ היה בחוץ לארץ והשורשים השרישו לארץ, אז אני אומר שהשורשים אין בהם כדי לחייב. אבל משהשרישו מארץ לחוץ לארץ, שרשים יש בהן ממש, כי היתר לא מבטל את האיסור ואין איסור מבטל את ההיתר. כלומר, אם העץ היה נטוע בחוץ לארץ והשורשים בארץ, אז הניקא מהארץ לא תחייב את העץ, כי היניקה ממקום איסור לא מבטלת את ההיתר. אבל אם העץ נטוע בארץ והשורשים בחוץ לארץ, אז היניקה של ההיתר, שהיא פטורה ממעשרות, תבטל את החיוב במעשרות.
נטיעה צעירה שחייבת בערלה וסיפקה לזקינה — עשה איזו הרכבה לזקנה, ועכשיו היא יונקת מהזקנה, אז יהיה פטור. הגמרא בבבלי מסבירה איך אני יכול לדעת אם היא יונקת מהזקנה או לא — זה עניין של עלים: אם העלים הופכים לכיוון הזקנה, זה מראה שהצעירה יונקת מעצמה; אם העלים הופכים הצידה, זה מראה שהיא יונקת מהזקנה, כי היא כאילו מתביישת ממנה. בכל אופן, אם אני יודע שהצעירה יונקת מהזקנה, אז היא תהיה פטורה מערלה. גם אם הרכיב את האילן מהארץ לחוץ לארץ, יהיה פטור. אבל לחוץ לארץ פטור להקדש חייב.
עכשיו אם חישב על אילן שהצד התחתון שלו יהיה לסייג, או העליון יהיה לסייג והשני לפירות, וסיפקה לזקינה — כלומר חיבר חצי לחצי — במקרה כזה יהיה חייב. גם אם חיבר את זה להקדש יהיה חייב. למה להקדש חייב? שהוא ראוי לפדותו ולחייבו. לצד התחתון לצד העליון חייב, כיוון שהוא ראוי לחשוב עליו ולחייבו — כנראה זה רק עניין של מחשבה, הוא יכול בקלות לחשוב שגם אותו חלק שהיה לעצים עכשיו יהיה לפירות ולחייב אותו, וכיוון שהפטור אינו משהו מהותי בעץ אלא במחשבה, אז גם מחשבה מוטלת עליו, ולכן אין לו כוח להשפיע על החלק השני.
רבי יוסי אומר, צד החיצון פטור, הצד הפנימי חייב. שואלת הגמרא, רבי יוסי כרבן שמעון בן גמליאל? כלומר, אם יש לנו עץ חלק נטוע בארץ, חלק בחוץ לארץ, אז מה שנטוע בחוץ לארץ פטור, מה שנטוע בארץ חייב, זה יכול להיות אותו דבר? אומרת הגמרא, אפילו יסבור כרבי, ערלה תלויה לדעתו. יש הבדל: שם, כמו שאמרנו, זה משהו מהותי — אם העץ נטוע חציו בחוץ לארץ, החצי הזה פטור באופן מהותי, והחצי שבארץ חייב באופן מהותי, אז שם אנחנו יכולים להגיד שרבי אומר שהחלק שבחוץ לארץ יונק מהחלק שבארץ. אבל כאן, בערלה, תלוי בדעתו — הרי הוא יכול לחשוב על אותו אילן שיהיה לסייג, אפילו שהוא במקום חיוב, והוא יהיה פטור. אז כיוון שהוא יכול לפתור את זה במחשבה, לכן גם רבי יודה שהחצי שחשב עליו לעצים יהיה פטור. ומעשרות אין תלויין לדעתו, כי מעשר, כמו שאמרנו, זה משהו מהותי — החצי שנמצא בארץ חייב, והחצי שנמצא בחוץ לארץ צריך להיות פטור, אבל כיוון שהוא יונק מהחצי שבארץ, אומר רבי שיהיה חייב.
במשנה: עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור. כלומר, מה שכבר היה נטוע, פטור. נטעו אף על פי שלא כיבשו חייב. כלומר, אם ישראל נטעו את זה בארץ, אבל לפני שכבשו את הארץ, זה חייב. הנוטע לרבים חייב, רבי יודה פוטר. הנוטע ברשות הרבים, והנכרי שנטע, והגזלן שנטע, והנוטע בספינה, והעולה מאיליו חייב בערלה.
אומרת הגמרא, כתוב ובאתם אל הארץ ונטעתם, פרט לשנטעו גוים עד שלא באו ישראל לארץ. אמר רב הונא בשם רבי אבא, הדא אמרה שורש פטור פוטר. כלומר, אפילו שורש אחד, אם הוא יונק במקום פטור, הוא פוטר את כל האילן. כי הרי יש אפשרות שנטעו את זה אפילו כמה ימים קודם שעם ישראל בא לארץ, ובעצם העץ הספיק להשריש רק שורש אחד, ואף על פי כן כל העץ פטור. אז רואים מכאן ששורש פטור פוטר את הכול.
ואומרת הגמרא, למדנו במשנה, נטעו אף על פי שלא כיבשו חייב. כלומר, אם נטע את זה בארץ אפילו לפני שכבשו את הארץ, זה יהיה חייב. אז אומרת הגמרא, תני רבי ישמעאל: כל ביאות האמורות בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו: שבע שכיבשו ושבע שחילקו. כלומר, כל מקום שכתוב "כי תבואו לארץ", לא התחייבו מיד, אלא רק אחרי ארבע עשרה שנים. אז איך פה אומרים לי שברגע שנכנס לארץ ונטע, למרות שעדיין לא כבש את הארץ, הוא חייב?
רבי אבא° הדא אמרה שורש פטור פוטר את כל האילן ואפילו לא הספיק להשריש אלא שורש אחד עד שבאו ישראל לארץ, כל האילן גם מה שיוסיף אחר כך פטור. תנן נטעו משנכנסו לארץ אף על פי שלא כיבשו חייב. מתניתין דלאוככ°רבי ישמעאל בן אלישע ד°רבי ישמעאל בן אלישע דאמראמר כל ביאות האמורות בתורה מצוות שמוזכר בהם שהחובה תלויה בכניסה לארץ, לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו: שבע שכיבשו ושבע שחילקו. אמררבי אילא° אילעא בשם רבי אלעזר° בן פדת: מודה °רבי ישמעאל בן אלישע בחלה ובערלה שחייבים מיד בכניסתם. ותני כן בכל מקום כתוב כי תבואו. בחלה כתיב בבואכם וכן בערלה שינה הכתוב. שלא נאמר והיה כי תבאו, אלא וכי תבאו. לפי ששינה הכתוב משמעו לשונו, שינו חכמים חיובו וחייבים משעת כניסתם. רבי יונה° בעי: מחלפה שיטתיה ד°רבי ישמעאל האם רבי ישמעאל בן אלישע חזר בו? תמן הוא אמר גבי מקדיש בהמה טמאה, נאמר (ויקרא בחקותי כז, יא) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', והעמיד את הבהמה לפני הכהן, והעריך אותה בין טוב ובין רע, כערכך הכהן כן יהיה. ובמקדיש בית נאמר (ויקרא בחקותי כז, יד) ואיש כי יקדיש את ביתו לה', והעריכו הכהן בין טוב ובין רע, כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום. מקיש הוייה להקמה דהיא הוייה היא הקמה. נאמר (דברים ראה יב, ג) ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם. ומקיש שבירה לנתיצה דהיא שבירה היא נתיצה. באמה העבריה נאמר (שמות משפטים כא, ח) אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה והפדה. ובשדה אחוזה נאמר (ויקרא בהר כה, כו) ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו. מקיש גאולה לפדייה דהיא גאולה היא פדייה. רואים ש°רבי ישמעאל בן אלישע אינו מקפיד ומקיש לשון ללשון אף על פי שאין הלשון שווה. והכא רבי אילא° אילעא בשםרבי אלעזר° בן פדת רוצה לאמר שהוא משנה בין לישן ללישן כפי שאמר רבי אילא אילעא בשם רבי אלעזר בן פדת שאף רבי ישמעאל בן אלישע מודה. ולכן הוא סובר שכיון שהתורה שינתה בסיגנון הלשון, השתנה גם הדין נשאר בשאלה. תנן נטעו לרבים חייב, ו°רבי יודה פוטר. מחלפא שיטתין דרבנין האם חכמים חזרו בהם? תמן אינון אמרין א_כד§ירושלים וחוצה לארץ אין מיטמאין בנגעין, דכתיב (ויקרא מצורע יד, לד) כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה. יצא חוץ לארץ שאינה אחוזתכם. יצא ירושלים שאינה אחוזה, שלא נתחלקה לשבטים. ובית של רבים אין בו דין טומאת נגעים. והכא אינון אמרין הכיןשנטיעה של רבים חייבת בערלה. תמן בנגעים כתיב(ויקרא י"ד, ל"ה)ובא אשר לו הבית, הבית המיוחד לו עד שיהיה בבעלות פרטית, פרט לירושלם שהיא לכל השבטים. ברם הכא כתיב ונטעתם מכל מקום. מחלפה שיטתיה ד°רבי יודה האם רבי יהודה בר עילאי חזר בו? תמן הוא אומר אני לא שמעתי שלא נטמא בנגעים אלא בית המקדש, משמע ש°רבי יהודה בר עילאי סובר שגם בית של רבים נטמא בנגעים. והכא הוא אמר הכין שנטיעה של רבים פטורה מערלה. תמן הוא אמר בשם אחרים, כדתנן אמר°רבי יהודה בר עילאי אני לא שמעתי אלא בית המקדש, משמועה אמרה. ברם הכא מגרמיה מעצמו אמר. אמר רבי יוסי בי רבי בון°: תרי תנאי אליבא ד°רבי יהודה בר עילאי ומתניתין דידן תיפתר כ°רבי שמעון בן אלעזר, דתני °רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו של°רבי יהודה בר עילאי: הנוטע לרבים חייב בערלה כמו שבית של רבים נטמא בנגעים. עלתעלה מאיליו פטור מן הערלה. הנוטע לרבים חייב, הנוטע ברשות הרבים פטור. הנוטע לרבים חייב א_כה§בנוטע בתוך שלו לרשותלצורך הרבים. ברשות הרבים פטור בנוטע לרבים ברשות הרבים. תנן: הגזלן חייב בערלה. איך מדובר? אי בשגזל קרקע? א_כו§ויש קרקע נגזל? אמר רבי אילא° אילעא: אף על פי שאין קרקע נגזלת, יש יאוש לקרקע. כדתנן האנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו וכו', מאימתי הוא נקרא אנס? משישקע. ואיתמר עליה ויש קרקע נגזלת. אמררבי אילא° אילעא אף על פי שאין קרקע נגזל, א_כז§יש ייאוש לקרקע וכשנשתקע שם הבעלים, הקרקע נקראת על שם הגזלן והרי היא כנגזלת. רבי יאשיה מייתי הביא נטיעות מחוץ לארץ בגושיהן ונציב לון נטע אותם בארץ. מאי טעמא? עביד הכי שהביאן בגושן? אמררבי יונה° לשכרו שנים שלא יצטרך למנות שנות ערלה שהוא סובר שאין ערלה בחוץ לארץ ואין ערלה פחות משלוש שנים. וכיוון שהאילן היה נטוע בחוץ לארץ וכבר עבר חלק משנות הערלה בפטור, אף אחר שיבואו לארץ ישראל לא יצטרכו להשלים לשלוש שנות ערלה, שאין ערלה פחות משלוש שנים. רבי יוסי° בר זבידא אמר
📖 באר משה — דף ג עמוד ב
רבי אילא בשם רבי אלעזר: מודה רבי ישמעאל בחלה ובערלה — שחייבים מיד מכניסתם. אבל זה שונה, יש שני דינים שהתחייבו בהם מיד, שזה חלה וערלה. ותני כן, גם ברייתא אומרת ככה: בכל מקום כתוב "כי תבואו", בחלה כתיב "בבואכם". כלומר התורה שינתה, וגם בערלה התורה שינתה — לא נאמר "כי תבואו" אלא "וכי תבואו". אז לפי ששינה הכתוב משמעו שינו חכמים חיובו. כלומר, כיוון שהתורה שינתה את הלשון, גם החכמים שינו את החובה וחייבים כבר משעת כניסה.
רבי יונה בעי: מחלפה שיטתיה דרבי ישמעאל? הרי בכל מקום ראינו שרבי ישמעאל בכלל לא מקפיד על הלשון. פתאום פה הוא מקפיד? תמן הוא אמר... היא הוייה היא הקמה. אתה רואה שהוא בכלל לא מקפיד על השינוי בלשון. עוד מקום, היא שבירה היא נתיצה — שוב פעם, פה כתוב אחד, פה כתוב אחר, והוא מקיש את זה כאילו זה אותו דבר, הוא לא מקפיד על לשון. עוד מקום, היא גאולה היא פדייה — שוב פעם, אתה רואה שהוא לא מקפיד על לשון. אז מה פתאום אצלנו הוא מקפיד, ששינה הכתוב לכן שינתה ההלכה? רואים ש-רבי ישמעאל — כלומר רבי אילא בשם רבי אלעזר אומר, רוצה לומר הוא משנה בין לישן ללישן, כלומר הוא מבחין בין לשון ללשון, כמו שאמר שכיוון שהתורה שינתה בסגנון אז גם הדין השתנה.
נטעו לרבים חייב, ורבי יודה פוטר. שואלת הגמרא, מחלפא שיטתין דרבנין? מה, אחרים חזרו בהם? הרי תמן אינון אמרין ירושלים וחוצה לארץ אין מיטמאין בנגעין. דכתיב "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם לאחוזה", יצא חוץ לארץ שאינה אחוזתכם, ומצא ירושלים שהיא לא אחוזה, שהרי לא התחלקה לשבטים, ובית של רבים אין בו דין טומאת נגעים, ככה הם סוברים. עכשיו, ואחרים אומרים שנטיעה של רבים חייבת בערלה, אז איך הם חזרו בהם? יש הבדל: תמן פרט לירושלם שהיא לכל השבטים. ברם הכא ונטעתם מכל מקום — אפילו של רבים.
שואלת הגמרא, מחלפה שיטתיה דרבי יודה? עכשיו רבי יהודה, מה הוא חזר בו? תמן הוא אומר אני לא שמעתי אלא בית המקדש, משמע שהוא סובר שגם בית של רבים נטמא בנגעים. והכא הוא אמר הכין — הוא אמר שנטיעה של רבים פטורה מערלה. ואתה אומר, שם זה משמו של אחרים, לא דעתו, כי דתני רבי יהודה אני לא שמעתי אלא בית המקדש, שמועה אמרה. ברם הכא גרמיה אמר — פה זה דעתו.
אמר רבי יוסי בי רבי בון: תרי תנאי אליבא דרבי יהודה. כלומר זו מחלוקת תנאים לגבי מה בדיוק רבי יהודה אמר, זה לא שכאן משמו וכאן משם אחרים, אלא הכל משמו, אלא שיש שתי מחלוקות תנאים. תיפתר כרבי שמעון בן אלעזר, דתני רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו רבי יהודה: הנוטע לרבים חייב בערלה.
מאיליו פטור מן הערלה. הנוטע לרבים חייב, ברשות הרבים פטור. כמו שאמרנו נוטע לרבים חייב, זה דווקא בשדה יחיד. הנוטע לרבים חייב — בנוטע מתוך שלו לצורך רבים, במקרה כזה הוא חייב, אבל אם נוטע בשדה רבים לצורך רבים, זה יהיה פטור.
תנן, למדנו במשנה, הגזלן חייב בערלה. שואלת הגמרא, היכי דמי, בשגזל קרקע? ויש קרקע נגזל? הרי קרקע לא נגזלת, מה שייך בכלל לגזול קרקע? אמר רבי אילא: אף על פי שאין קרקע נגזל, יש יאוש לקרקע. גזלה ממש אין, אבל יאוש כן יש, וברגע שהבעלים מתייאשים אז זה נחשב כאילו על שם הגזלן, ואז הגזלן יהיה חייב בערלה אם ייטע. כדתנן, האנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו — ממתי הוא נקרא אנס? מתי בעצם הוא כן התחייב במעשה כלאים? זה משעת הישקה. משהברגע שהקרקע נקראת משם הבעלים, כלומר לא ידעו יותר שזה שייך לבעלים הראשונים.
רבי יאשיה מייתי נטיעות מחוץ לארץ בגושיהן ונציב לון בארץ. הוא הביא נטיעות עם האדמה שלהם מחוץ לארץ, ונטע אותם בארץ. למה הוא עשה ככה? רבי יונה לשכרו שנים — רצה להרוויח שלא יצטרך למנות שנות עורלה, כי הוא סובר שבעצם אין עורלה בחוץ לארץ, ואין עורלה פחות משלוש שנים. וכיוון שהעץ נטוע בחוץ לארץ וכבר עשה חלק משנות העורלה שלו, לכן זה יהיה פטור גם אחרי שיביא אותו לארץ — אם כמובן הועתק עם האדמה. רבי יוסי אמר, לשכרו ארבעה — למה? בעצם הוא סובר שיש עורלה פחות משלוש שנים, ולמרות שאין עורלה בחוץ לארץ, כשהוא מביא את זה לארץ הוא היה צריך להשלים לשלוש שנות עורלה.
לשכרו רבעי שהוא סובר שיש ערלה פחות משלוש שנים, ואף שאין ערלה בחוץ לארץ, כאשר מביא את הנטיעות לארץ ישראל צריך להשלים לשלוש שנות ערלה. אבל דין נטע רבעי לא יהיה בהם שאין נטע רבעי בלא שלוש שנות ערלה. תני א_כח§גוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק, אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן, חייב בערלה. ערלה מאימתי הוא מונה לו שנות ערלה? א_כט§משעת נטיעתו של העץ סרק. רבי שמעון בן לקיש° אמר ובלבד דבריםבאילני סרק שהן באין במחשבה לידי ערלה שיש במינם נותן פירות, כגון חרובי צלמונה וחרובי גידודה. אבל ערבה כנטועכנוטע בארץ ומונה שנות ערלה משעת ההרכבה. רבי יוחנן° בר נפחא אמר אפילו ערבה מונה משעת נטיעתו של העץ סרק. והתנינן א_ל§אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלושים יום לפני ראש השנה, ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקר לפי שישראל מונין לנטיעה ויחשבו שנטע בשביעית. משמע שמונים משעת הרכבה? על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש°שסובר שרק אם הרכיב על עץ שיש במינו נותן פירות, מונה משעת נטיעת העץ. אבל אם הרכיב בעץ שאין במינו נותן פירות, מונה משעת ההרכבה, ניחא דהוא פתר לה בערבה ניחאלכן אם הרכיב ערב שביעית פחות משלושים יום לפניראש השנה, יעקור. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא דהוא אמר אפילו הרכיב בערבה מונה משעת נטיעתו של העץ סרק, למה לי יעקר הרי מונים מנטיעת האילן סרק ולא מההרכבה? שנייא היא שכשמרכיב פחות משלושים יום קדם שביעית, שהןהן מתאחין בשביעית ודומה לנוטע בשביעית וקנסו אותו שמא ירכיב בשביעית לפי שישראל חשודים על השביעית. והיידא אמר דא דמנין השנים מתחילין מזמן הרכבה ולא מזמן הנטיעה. וקשיא לרבי יוחנן° בר נפחא דתנן: הנוטע והמבריך והמרכיב שלשים יום לפני ראש השנה — עלתה לו שנה שלימה, ומותר לקיימה בשביעית. פחות משלשים יום לפני ראש השנה, לא עלתה לו שנה שלימה ואסור לקיימו בשביעית. א_לא§אבל אמרו פירות נטיעה זו אסורים עד חמשה עשר בשבט מכאן שמונים לשנות ערלה משעת ההרכבה, כדעתרבי שמעון בן לקיש°וקשה עלרבי יוחנן° בר נפחא. תני °רבי יהושע בן חנניה אוניא לשיטתרבי יוחנן° בר נפחא לית כאן מרכיב. אמר רבי אבא מרי°: אפילו כרבי שמעון בן לקיש° לית כאן מרכיב שהרי גם לרבי שמעון בן לקיש°אין המשנה מדברת בכל האילנות אלא רק בערבה. והרי אסור להרכיב עץ פרי על גבי ערבה משום כלאים. וכל מה שאמררבי שמעון בן לקיש°לשעברזה רק בדיעבד, שאם גוי הרכיב על גבי ערבה, מונים משעת ההרכבה. הא בתחילה לא והמשנה אמרה אין מרכיבין פחות משלושים יום לפני ראש השנה של שביעית, משמע שקדם לכן מותר לכתחילה. לכן לא יתכן שמדובר בהרכבה על גבי ערבה, שזה אסור משום כלאים. אמררבי יצחק בר חקולה° בשם חזקיה°א_לב§הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה. רבי יוסי° בר זבידא אמר מפני שהשרשין מפעפעין אותו שכל מה שאמרו שבעציץ שאינו נקוב נחשב כתלוש, זה רק לזרעים. רבי יונה° מפיק בלישנא אחרת: הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה. דכלום כלי חרש עומד בפני שרשין של אילן? רבי ירמיה° בעי הנוטע בעציץ שאינו נקוב וזרע בו דלעת
📖 באר משה — דף ד עמוד א
גם בירושלמי מסכת עורלה, דף ד' מתחיל מהשורה השנייה. אומרת הגמרא תני, אמריי, נא ברייתא: גוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק, אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן, חייב בערלה. עכשיו ממתי הוא מונה שנות עורלה? משעת נטיעתו של אילן סרק. כלומר בעצם הסרק הוא הבסיס ואת השנים מונים ממנו, כמו כל אילן שמרכיבים באילן אחר.
רבי שמעון בן לקיש אמר ובלבד שהן באין במחשבה. כלומר אילנות כאלה שיש להם, שיש במינם נותן פירות, כן? כגון חרובי צלמונה וחרובי גידודה. אבל ערבה, כלומר עץ שלא שייך בו בכלל פירות, אז פה זה כנוטע בארץ, ואז צריך למנות את שנות העורלה משעת ההרכבה. רבי יוחנן אמר אפילו ערבה מונה משעת נטיעתו של אילן סרק. כלומר אין הבדל. כל אילן באיזשהו מרכיב הוא מונה, מונה מהזקנה, כלומר מהעץ, אפילו אם זה עץ סרק גמור כמו ערבה.
שואלת הגמרא והתנינן אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלושים יום לפני ראש השנה, ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקר. למה? לפי שישראל מונים לנטיעה, כן, הרי פחות משלושים יום אז זה לא נחשב שנה, אז בעצם השנה הראשונה יתחיל מהשביעית, ואז אנשים יחשבו שהוא נטע את זה בשביעית. אז מה שמונים משעת ההרכבה, כי אם בעצם אתה אומר שמונים מהזמן של העץ סרק, מהנטיעה של העץ סרק, אז למה שיהיה אסור? כן? הרי אם מונים, מונים הרי מהעץ סרק והעץ סרק היה כמה שנים קודם.
אז אומרת הגמרא: על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש ניחא. כלומר לריש לקיש אפשר, יש לו דרך לתרץ את זה, ו ו פתר לה בערבה. הוא יכול להגיד שמדובר בערבה, הרי אמרנו שלפי ריש לקיש בעץ שלא עושה בכלל פירות כמו הערבה, אז באמת מונים משעת ההרכבה. כן, אבל על דעתיה דרבי יוחנן, שאומר שגם בערבה מונים משעת הנטיעה של העץ סרק, למה לי יעקר? הרי מונים מנטיעת אילן סרק ולא מהרכבה.
אומרת הגמרא: שנייא היא, מתאחין בשביעית. שכשמרכיב פחות משלושים יום קודם שביעית הם מתאחים בשביעית, לוקח להם שלושים יום להתאחות, אז זה בעצם מתאחה בשביעית וזה דומה כאילו נטע את זה בשביעית, ולכן קנסו אותו שמא הוא יעשה את זה בשביעית, שמא ירכיב בשביעית. כי ישראל חשודים על השביעית, זה כבר הסבר אחר. לא בגלל העניין של מונים לשביעית, אלא בגלל שחשודים על השביעית. אז אם אנחנו נתיר להם אז הם יבואו להרכיב בתוך השביעית עצמה.
עכשיו אומרים: והיידא אמר דא... בכל זאת קשה לרבי יוחנן. כלומר, התשובה של רבי יוחנן לא מסתדרת, מהרישא ד: הנוטע והמבריך והמרכיב שלשים יום לפני ראש השנה — עלתה לו שנה שלימה, ומותר לקיימה בשביעית. פחות משלשים יום לפני ראש השנה, לא עלתה לו שנה שלימה ואסור לקיימו בשביעית. אבל אמרו פירות נטיעה זו אסורים עד חמשה עשר בשבט. כן, אבל בכל אופן מה כתוב כאן? כתוב שאם הוא נטע שלושים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה, משמע שמונים משעת ההרכבה כדעת ריש לקיש, וקשיא לרבי יוחנן.
אמרה הגמרא: תני רבי יהושע אוניא בשעת רבי יוחנן: לית כאן מרכיב — רבי יוחנן לא גורס כאן מרכיב. אמר רבי אבא מרי: אפילו כרבי שמעון בן לקיש לית כאן מרכיב. כן, גם לפי ריש לקיש לא שונים כאן מרכיב. למה? שהרי גם לרבי שמעון בן לקיש המשנה לא מדברת בכל האילנות אלא רק בערבה, כי אמרנו רק באילן שהוא לגמרי אינו נותן פירות, אם ירכיב עליו אז מונים משעת ההרכבה. אבל הרי אסור להרכיב עץ על גבי ערבה משום כלאים. אז בעצם כל מה שריש לקיש אמר זה רק בדיעבד, או אם גוי עשה את זה, אבל בתחילה לא — לכתחילה אסור. והרי המשנה אמרה אין מרכיבים פחות משלושים יום לפני ראש השנה, משמע שקודם לכן מותר לכתחילה. אז לכן לא ייתכן שמדובר בהרכבה על גבי ערבה, גם לפי ריש לקיש, כיוון שזה אסור משום כלאים.
אמר רבי יצחק בר חקולה בשם חזקיה: הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה. רבי יוסי אמר מפני שהשרשין מפעפעין אותו. כלומר למה הוא חייב בעורלה? כי כאילו הוא מחובר לאדמה. כי כל מה שאמרו בעציץ שלא נקוב שזה כמו תלוש זה רק לזרעים, זה לא לגבי אילנות. אילנות, עציץ נקוב ולא נקוב זה אותו דבר, כי השורשים של האילן עוברים את זה.
רבי יונה מפיק לישנא אחרת, הוא אומר את זה בצורה אחרת: הנוטע בעציץ שלא נקוב חייב בעורלה, דכלום כלי חרש עומד בפני שרשין? אותו דבר רק בצורה אחרת.
מאחר שהוא כנקוב אצל האילן, כנקוב הוא אצל הזרעים? אמררבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן א_לג§אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה א_לד§ופטור מן המעשרות, דכתיב (דברים ראה יד כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה וזורע בבית אין זה נקרא יוצא השדה אבל חייב בערלה, דכתיב ונטעתם. ונטיעה בתוך הבית נטיעה היא. ובשביעית צריכאצריכה יש מקום להסתפק, דכתיב (ויקרא בהר כה ב) ושבתה הארץ שבת לה' אף בבתים משמע, וכתיב (ויקרא בהר כה ד) שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור דמשמע שדה דווקא ולא הגדל בבתים לכן יש מקום לספק.
מתני':א_לה§אילן שנעקר והסלע גוש העפר שסביבו עמו, אם יכול לחיות פטור, ואם לאו חייב. נעקר הסלע מצידו, זיעזעתו המחרישה או שזיעזעתו ועשאו כעפר, אם יכול לחיות פטור, ואם לאו חייב. א_לו§אילן שנעקרושנעקר ונשתייר בו שורש פטור. וכמה יהיה בשורש? אמר°רבן גמליאל דיבנה משום °רבי אלעזר בן יהודה איש בירתותאבכמחט של מתון של אורג. א_לז§אילן שנעקר ובו בריכה והוא חיה ממנו, חזרה זקינה להיות כבריכה. הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה א_לח§מונה משעה שנפסקה. סיפוק הרכבה הגפנים, סיפוק על גבי סיפוק אף אעפ שהבריכן בארץ מותר רבי מאיר אומר מקום הגפנים סיפוק על פי גבי סיפוק אעפ שהבריכן בארץ מותר שכולם יונקים מהזקנה. °רבי מאיר אומר מקום שכוחה של הזקנה יפה והסיפוק שהורכב יונק ממנה, מותר. ומקום שכוחה רע אסור. א_לט§בריכה שנפסקה והיא מלאה פירות, אם הוסיף במאתים אסור.
גמ':תנן: אילן שנעקר והסלע עמו, אם יכול לחיות פטור, ואם לאו חייב. כיני מתניתין: אם היה יכול לחיות, אם לא היו נוטעים אותו חזרה באדמה פטור, ואם לאו חייב. תנן: אילן שנעקר ונשתייר בו שורש פטור. וכמה יהיה בשורש? אמר°רבן גמליאל דיבנה משום°רבי אלעזר בן יהודה איש בירתותאכמחט של מתון של אורג. חזקיה° שאל: פחות מכאן כתלוש הוא לכל דבר? ואם השתחוה לו אסרו וכותבין עליו גיטי נשים? אמרין חזר ביה חזקיה° ממה שהסתפק. ואחר שחזר בו סובר חזקיה שאפילו נשאר בו כלשהו נחשב כנטוע לשאר דינים חוץ מערלה. מנין שחזר בו? אמר רבי יונה°: מן הדא א_מ§דאמר רבי יוחנן° בר נפחא
📖 באר משה — דף ד עמוד ב
רבי ירמיה בעי: הנוטע בעציץ שלא נקוב אבל נטע בו דלעת — כלומר הוא נטע, יש לו עץ והוא גם זרע שם דלעת. אז האם מאחר שהוא כנקוב אצל האילן, כנקוב הוא אצל הזרעים? שואל בשאלה. בעצם השאלה היא האם אני אומר שהשורשים של האילן מסוגלים לנהוג גם דרך הנקבים הקטנים של העציץ, או שהכוונה שמה שהם מבקיעים אותו זה כאילו כבר עכשיו מבוקע. כלומר, כיוון שהם יכולים לבקוע אותו זה כאילו הוא מבוקע, אז זה ככה גם לשאר הזרעים יחשב כאילו הוא מבוקע.
אמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי: אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות. למה פטור מן המעשרות? דכתיב — עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, וזה גדל בבית, זה לא נקרא יוצא השדה. אבל הוא חייב בעורלה דכתיב — ונטעתם, ונטיעה בתוך הבית זה נטיעה. ובשביעית — צריך זה ספק. למה? כי דכתיב — ושבתה הארץ שבת לה', אתה יכול להגיד שגם הבתים משמע. מצד שני כתוב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, זה משמע דווקא שדה ולא הגדל בתים, לכן יש מקום לספק.
מתני: אני אומר את המשנה. אילן שנעקר והסלע עמו, כלומר גוש עפר שנעקר איתו, אם יכול לחיות פטור, ואם לאו חייב. נעקר הסלע מצידו, זיעזעתו המחרישה או שזיעזעתו ועשאו כעפר, אם יכול לחיות פטור, ואם לאו חייב. אילן ונשתייר בו שורש פטור. עכשיו כמה יהיה בשורש? רבן גמליאל משום רבי אלעזר בן יהודה איש בירתותא אומר כמחט של מתון, כלומר כמו מחט של אורג.
אילן שנעקר ובו בריכה והוא חיה ממנו, כלומר הוא עשה לפני כן הברכה, והבריכה נשארה מחוברת, אבל האילן עצמו נעקר, ועכשיו הוא חי מתוך הבריכה, אז חזרה זקינה להיות כבריכה. אז בעצם עכשיו זה כאילו שהוא מתחבר מהבריכה והוא מתחיל למנות כמו שמונים לבריכה. הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה, מונה משעה שנפסקה, כי כל עוד שלא נפסקה זה עדיין היה חלק מהזקנה, וכשהוא חתך אותה מעכשיו הוא מתחיל למנות מחדש.
סיפוק הגפנים, כלומר הוא עשה הרכבה, סיפוק על גבי סיפוק, על שהבריכן בארץ מותר, כיוון שכולם יונקים מהזקנה. רבי מאיר אומר מקום שכוחה יפה מותר, ומקום שכוחה רע אסור. כלומר רואים, אם עיקר היניקה של הבריכה זה מהאמא, מהזקנה, אז זה יהיה מותר, הוא יהיה פטור מעורלה. אבל אם עיקר היניקה מהצעיר אז יהיה חייב. אמרנו שרואים את זה לפי הכיוון של העלים — אם העלים פונים לכיוון האמא אז זה אומר שהם כבר לא מתביישים ממנה, סימן שהם יונקים מעצמם, ואם זה כיוון הפוך סימן שהם יונקים מהאמא.
בריכה שנפסקה והיא מלאה פירות, כלומר אם הוא הבריך וצמחו פירות שם, ולאחר מכן הוא חתך את זה, אם הוסיף במאתים אסור. כן, כלומר כמו כל עורלה. בעצם זה דין בכלאים, ראינו שאם הוסיף מאתיים אז זה אסור. עכשיו גם עורלה וכלאים הם בטלים במאתיים, באחד ומאתיים. אז גם כאן, אם הפירות אחר שהם נהיו עורלה — כי הרי ברגע שהוא חותך את זה מתחילים להיות עורלה מעכשיו — אז אם הוא הוסיף מאתיים אז זה נאסר.
בשם רבי ינאי° הכהן נטיעה שלא ידוע אם עברו עליה ג' שנים, מכיון שיש לה שורש כמחט של מיתוימיתון, דבר בריא שיש לו שלש שנים. חזקיה° שאל: שליש מחט, שנה. שני שלישים, שתי שנים. חברייה בעייבעו: מחט ושליש, דבר בריא שיש לו ארבע שנים? אין תימר לא חזר ביה, למה שאל כן דאם לא חזר בו וסובר שאם עובי השורש פחות מכמחט הרי זה כתלוש, למה שאל מה הדין אם העובי הוא כשליש מחט? הרי לדעתו זה כתלוש. ואם בכל זאת שאל, משמע שחזר בו וסובר שאפילו פחות ממחט לגבי שאר דינים מלבד ערלה דינו כמחובר. אמר רבי יונה°: מן מילתיהמלתיה חזר ביה דאמר דרבי יוחנן° בר נפחא שאמר בשם רבי ינאי° הכהן שנטיעה שלא ידוע אם עברו עליה ג' שנים, מכיון שיש בולה שורש כמחט של מיתוימיתון, דבר בריא שיש לו שלש שנים אמרה שחזר ביה דכיוון שאם כשיטתו שקדם לכן הרי זה כעקור, היה צריך להתחיל למנות שלוש שנות ערלה רק אחרי שיהיה שורש כעובי מתון, ולא קדם. אמר רבי יוסי° בר זבידא: אפילו יש בו שלש שנים, אין בו כמחט של מיתוימיתון. אמר רבי יודן°: מתניתא מסייעא לרבי יוסי° בר זבידא דתנן שלוש אילנות לבית סאה, חורשים כל בית סאה בשבילם. ואם היו נטיעות, צריך שיהיו עשר נטיעות לבית סאה ואז הלכה למשה מסיני חורשין עבורם כל בית סאה עד ראש השנה ותני אמר °רבי יהודה בר עילאי עד מתי נקראת נטיעה? בנות חמש שנים, שש שנים, או שבע שנים ואמר°רבי אף כשאמרו בנות חמש, בנות שש, בנות שבע אין הכוונה שאילן אחד נחשב לנטיעה פעמים בן חמש פעמים בן שש פעמים בן שבע שנים, אלא הכל תלוי בסוג האילן: בגפנים בנות חמש, בתאנים בנות שש, בזיתים בנות שבע רואים מכאן שאפילו בנות שש שנים נקראות עדין נטיעה, וברור שבזמן זה עדין אין בשורש שלהם עובי כמחט המיתון, שהרי אם היה בשורש כמחט המיתון, היה להם דין כאילן שהרי שורש כזה מסוגל להחיות אפילו עץ זקן. ומכאן שאפילו בשלש שנים, אין מתעבה השורש כמחט המיתון, כשיטת רבי יוסי בר זבידא. איך אמר°רבישתאינה עד שש שנים נקראת נטיעה? ואנאוהאואנןאנן חמיי הדין מרוותא דתאינה אתיא בפירי הרי אנו רואים שנטיע של תאנה נותנת פירות קדם לכן? אמר רבי יודן°מה שמקדימה לתת פירות כד כר טריפןטרפינןלעוביהלעוגיה שעודרים ומדשנים את האדמה סביבה. אבל אם גדלה באופן טבעי, אינה ממהרת לתת פירות. תנן אילן שנעקר ובו בריכה ובווהוא חיה ממנו, חזרה זקינה להיות כבריכה. למה נקרא שמה בריכה דבו ברכה שברכה לשון ריבוי, שכשמבריך מתרבים הפירות. רבי חונא°אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא ובומלשוןבריכההברכה כיפוף כמו שנאמר (בראשית חיי שרה כד, יא) ויברך את הגמלים, שמכופף רגלם ומרבצם.
📖 באר משה — דף ה עמוד א
אנחנו היום ירושלמי מסכת עורלה, דף ה'. נתחיל מהגמרא בדף הקודם. ותימא, למדנו במשנה אילן שנעקר ועשה לאמו, כלומר הכוונה הגוש שהשורשים נטועים בתוכו, אז אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב. עונה הגמרא כן אם עליתי. לא הכוונה שאם הוא יכול לחיות אם איתרו אותו, כי זה אפילו בלי אדמה בכלל. אם איתרו אותו הוא יחיה, אלא כן עם עליתי. אם אני יכול לחיות, אם לא היו נוטעים אותו, אם הוא היה מחובר עם האדמה הזאתי ואם ישאירו אותו ככה לא יטעו אותו, הוא יכול לחיות ככה אז פטור. אבל אם לאו חייב. כלומר מתחילים כאילו שרק עכשיו התחיל את העורלה שלו.
אילן שנעקר והשתהה בו שורש פטור. עכשיו וכמה היה בשורש? רבן גמליאל בן זכאי בן יהודה בר תותה אומר כמחט של מתון, מחט של אורגים זה מחט עבה. והביא חזקיה שאל פחות מכאן כתלוש הוא לכל דבר? כן, כלומר אם בעצם השורש הוא יותר דק, האם זה נחשב תלוש לכל דבר? עונה הגמרא, מאי נפקא מינה? לדוגמא השתחווה לו. האם אסור? אנחנו יודעים שאדם שמשתחווה לדבר מחובר הוא לא אוסר אותו. דבר תלוש אוסר אותו. אז האם העץ הזה נחשב תלוש או לא? עוד דבר, כותבים עליו גיטי נשים. אנחנו יודעים שגיטי נשים לא כותבים על דבר שמחובר, רק על דבר תלוש. השאלה אם הוא כתב על האילן הזה שנשאר בו שורש פחות מכמחט, האם זה נחשב כדבר מחובר או כדבר תלוש?
עונה הגמרא, אמרין חזר בו חזקיה, כלומר חזקיה אמנם פה הסתפק אבל הוא חזר בו והגיע למסקנה באמת שרק לעניין עורלה אני צריך שיהיה עובי של שורש כמחט המתון, אבל לכל עניין אחר אפילו שורש פחות מזה נשאר מחובר.
עונה הגמרא, מנין שחזר בו? אמר רבי יונה מן אדא. אמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי: מכיון שיש כמחט של, דבר בריא שיש לו שלש שנים. כלומר אם אני רואה שיש לה שורש בעובי של מחט, כזה מחט של אורגים, אז ודאי עבר עליו שלוש שנים.
חזקיה שאל: שליש מחט, שנה. שני שלישים, שתי שנים. כלומר אם מחט המתון זה מראה על שלוש שנים, אז האם זה תמיד באותו יחס? כלומר שליש מחט זה שנה, שני שלישים זה שתי שנים. חברייה אמרו: מחט ושליש, דבר בריא שיש לו ארבע שנים? כלומר אם העובי הוא בעובי של מחט ושליש, האם אני אומר שכבר עברה ארבע שנים והוא גם היה פטור מפדיון, מרבעי?
עכשיו למה חייבים להגיד מפה שהוא חזר בו? כי אין תימר לא חזר ביה, למה שאל כן. כלומר אם תגיד שחזקיה עדיין מסתפק האם פחות ממחט נחשב תלוש לגמרי, אז למה הוא שואל? כלומר, אם הוא סובר שעובי פחות ממחט זה כמו תלוש, אז למה הוא שואל מה הדין בשליש, או בשני שליש, הרי זה תלוש גמור. אם בכל זאת הוא שואל, משמע כנראה שהוא חזר בו וכנראה הוא סובר שאפילו פחות ממחט נחשב מחובר, ורק לעניין עורלה הדין של זה כמחובר. כלומר רק לעניין עורלה אני צריך שיהיה מחט המתון, אבל שאר הדברים זה נשאר מחובר.
אמר רבי יונה: מילתא, מה שאמרתי בשם רבי יוחנן שהוא אמר בשם רבי ינאי, מכיון שיש כמחט של, דבר בריא שיש לו שלש שנים, מהדבר הזה הוא חזר בו. למה? כיוון שאם כשיטתו של קודם לכן, כלומר אם הוא סובר שפחות ממחט או מתון זה כמו עקור, אז אם היה פחות מכן אז בעצם זה כלום, זה כאילו עקור. אז היה צריך למנות רק מרגע שזה מגיע לעובי של מחט המתון. כלומר בכל עץ היית צריך להמתין עד שיהיה כמחט המתון ואז להתחיל למנות שלוש שנים, כי עד אז הרי זה תלוש. אז לכן הוא חזר בו.
אמר רבי יוסי: אפילו יש בו שלש שנים, אין בו כמחט של. אומר, לא, הוא חולק על מה שאמרנו קודם. הוא סובר שעץ אפילו אם העובי של השורשים שלו כבר שלוש שנים, השורשים שלו הם יותר דקים ממחט המתון.
אמר רבי יודן: מתניתא מסייעא לרבי יוסי, שבאמת ככה זה המציאות. דתנן שלוש אילנות לבית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן, ומדרבנן זה יש לנו הלכה למשה בסיני, שאם היו עשר נטיעות לבית סאה אז חורשים כל בית סאה בשבילם עד ראש השנה.
עכשיו, ותניא אמר רבי יהודה בשם רבי, עד הימתי נקראת נטיעה בנות חמש שנים, שש שנים או שבע שנים? וזה אמר רבי: אף כשאמרו בנות חמש, בנות שש, בנות שבע, אין הכוונה שאילן אחד נחשב לנטיעה לפעמים בן חמש, לפעמים בן שש, לפעמים בן שבע, אלא הכל תלוי בסוג האילן. בגפנים בנות חמש, בתאנים בנות שש, בזיתים בנות שבע. אז רואים מכאן שאפילו בנות שש הם נקראים עדיין נטיעה. אז זה ברור שבזמן הזה עדיין אין להם שורש בעובי כמחט המתון, כי אם היה להם דבר כזה, אז הרי שורש כזה מסוגל להחיות עץ זקן, אז קל וחומר זה כבר לא יהיה נטיעה. אז לכן קשה, איך רבי יוסי אומר שתאנה עד שנתיים נקראת נטיעה? לכן חייבים לומר שבעצם זה כמו רבי יוסי, שבעצם גם אחרי שש שנים פעמים שאין להם שורשים בעובי של מחט המתון.
שואלת הגמרא: חמיי הדין מרוותא דתאינה אתיא בפירי? איך אתה אומר שתאנה אינה נותנת פירות אלא אחרי שש שנים? הרי אנחנו הרבה פעמים רואים תאנים, עצים מאוד צעירים שנותנים פירות. אמר רבי יודן: מה שמקדימה לתת פירות זה קטר פינולוגיה, כלומר אם אתה מטפל בה, עודר אותה, מדשן, אז היא תיתן פירות לפני הזמן. יש שאומרים שהכוונה שהיו חותכים את האילן לשניים, אני לא יודע בדיוק איך עושים את זה, אבל בכל אופן לא בדרך טבעית. אבל אם זה גדל באופן טבעי אז אינה ממהרת לתת פירות אלא עד שש שנים.
אז למדנו במשנה, אילן שנעקר ובו בריכה, כלומר הוא לפני כן הבריך ועכשיו האילן נעקר ועכשיו הוא נשאר רק מחובר עם הבריכה והוא חי ממנו. אז חזרה זקנה להיות כבריכה, כלומר אם הבריכה היא בעצם מתחילה את העורלה מחדש, אז גם הזקנה ככה. ואם הבריכה כבר התחילה לספור קודם, אז הזקנה תהיה כמותה. ראינו שאם הבריכה מסוגלת לעמוד בפני עצמה אז היא מתחילה לספור מעצמה. בבבלי מופיע שאם העלים מופנים כלפי הזקנה אז זה כבר מראה שהבריכה היא עצמאית והיא יונקת מעצמה. אז עכשיו אם האילן האמא נעקרה אז היא ממשיכה לספור כמו הבריכה. כלומר, אם נניח הבריכה הייתה כבר שנתיים, אז נשאר לה עוד שנה אחת גם לאמא לשנות עורלה.
עכשיו למה נקרא שמה בריכה? דבו ברכה, כי ברגע שהוא מבריך אז מתרבים הפירות. רבי חונא בשם רבי יוחנן: מלשון הברכה, מלשון כיפוף, כמו שנאמר ויברך את הגמלים, זאת אומרת שהוא מכופף להם את הרגליים ומרביץ אותם.
אמר רבי מנא° בן יונה: אית בני נש ששמון יש אנשים ששמם בריכה, מלשון ברכה כמאן דאמר (בראשית חיי שרה כד לא) בוא ברוך ה'. רבי זעירה°רבי יסי° ורבי אלעזר° בן פדת אמרו בשם רבי חנינא° בר חמא רבי אבא°רבי חייה° ורבי אלעזר° בן פדת ורבי חנינה°אמרו בשם רבי חנינה בן גמליאל°א_מא§ילדה שסיפקה חיבר אותה לזקנה, טהרה הילדה מאיסור ערלה. אמר רבי חייה בר אבא°: מתניתא אמרה כן דתנן: סיפוק גפנים, סיפוק על סיפוק, אף על פי שהבריכן לארץ מותר. ולמה לאוחשחש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא לפני תתאחה מן הזקינה וכבר נתחייבה בדין ערלה? אלא ודאי אפילו אם נאסרה, באה הזקנה ומטהרת אותה מחיוב ערלה. אמררבי חנניה בריה דרבי הלל°אין מכאן ראיה כי אולי המשנה ד°רבי יהודה בר עילאי היא. ד°רבי יהודה בר עילאי אמר לעולם מתאחה היא עד שלא תשריש. רבי יוסי° בר זבידא אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא שרשים אין מכאן ראיה, דאף אם השרישה קדם שתתאחה, מדובר בשורשים שאין בהן ממש אבל אם הייתה כבר נטועה ואחר כך סיפקה לזקנה, אין כח בזקנה לטהר את הצעירה מדין ערלה. אמר רבי זעירא° לרבי יוסי° בר זבידא בפירוש שמעתנה מן רבי יוחנן° בר נפחא, או מן שיטתיה? מאי משיטתה דאמר רבי יוחנן° בר נפחא ותני כן א_מבהקדיש ואחר כך נטע פטור מן הערלה דכתיב ונטעתם, פרט להקדש. נטע ואחר כך הקדיש חייב בערלה כיון שהנטיעה הייתה בחיוב ערלה, אין כח בהקדש להפקיע את חיוב ערלה. ומכאןואתוןאתון סברין מימר כשם שהקדש פטור כךוזקינהזקינה פטור וכשם שאין בכח ההקדש להפקיע חיוב ערלה, כך אין בזקנה כח להפקיע את הילדה? ולאואם מכאן הבנתם שדעתרבי יוחנן° בר נפחא שאין כח לזקנה להתיר את הילדה, אין כאן ראיה דלא דמיא: הקדש — ראוי הוא לפדותו ולחייבו בערלה. הואיל וראוי לחשוב ולחייבו אין כח בהקדש להפקיע דיני ערלה. וכי אית לך גבי זקינה ראוי לחשוב עליה ולחייבה כיוון שהזקנה לא תחזור להתחייב בערלה, יש בכחה להפקיעה את הילדה מדיני ערלה. אמררבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: אתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר וסיפקו לחבירו לזקנה. אפילו מוסיף כמה אסור, שאין גידולי איסור מה שגדל מתוך הפרי שחנט באסור מעלין את האיסור.
📖 באר משה — דף ו עמוד ב
רבי יוסי בשם רבי יהושע בן לוי בשם רבי פדיה - נותני טעמים אחד ממאה. רבי חייא, רבי יהושע בן לוי, רבי פדיה - נותני טעמים אחד מששים. כלומר סתם דבר של טעם זה אחד משישים.
אמר רבי שמואל ברבי יצחק לרבי חייא בר אבא: האם אתה סובר אחד משישים? הא רבי יוסי פליג עלך, הוא סובר אחד ממאה, ומתניתא פליגא על תריכון: כל המחמץ והמתבל והמדמע. כן, אתה אחד אומר מאה, אחד אומר שישים, אפילו כל נותני טעמים. עכשיו אם תגיד שהכוונה מאה ומאתיים, אין תימר מאתים, חימץ? מה החידוש? הרי כל תערובת אוסרת בתרומה פחות ממאה ובעורלה פחות ממאתיים. אלא ביותר אנן קיימין - שתבלינים אפילו יותר ממאתיים הם אוסרים כיוון שנותן טעם לא בטל, אז זה חולק על שניכם. אתה אחד אומר מאה, אחד אומר שישים, ובכלל תבלין לא בטל, כל שנותן טעם.
אמר רבי ירמיה: תיפתר בשר בבשר, לא דיברו על תבלינים, הם דיברו על בשר ובשר. דלרבי חייא בטל בשישים, ולרבי יוסי - בטל במאה.
אמר רבי יוסי: היא בשר בבשר, היא שאר כל האיסורין חוץ מתבלינים. כן, נכון. מה שהם אמרו בשר בשר זה לא הכוונה דווקא בשר בשר, הכוונה כל דבר חוץ מתבלינים שהם נותנים טעם במיוחד.
רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כל האיסור משערין אותן כאילו - עם בצל וקפלוט. כלומר אומרים שאת כל האיסורים אוסרים בשיעור אחד, לא רק בשר בבשר. והשיעור הזה - למה דווקא לקחו בצל וקפלוט? הגמרא אומרת שבדקו וראו שאין דבר שנותן טעם יותר מאשר בצל או קפלוט.
עכשיו, אומרת הגמרא: מיי כדון? אם כן, אם שניהם סוברים אותו דבר, שאת כל האיסורים חוץ מתבלינים משערים כמו בצל וקפלוט, שהכול בטל באותו שיעור, אז מה איכא דון? במה הם חולקים? ההן אמר נותני טעמים אחד ממאה, וההן אמר נותני טעמים אחד מששים. כלומר אחד אמר שהם נותנים טעם באחד ממאה ואחד אמר נותנים טעם באחד משישים.
עכשיו, ושניהם למדו מאיל לנזיר, שהרי נאמר שם "ולקח הכהן את הזרוע בשלם מן האיל". הרי הזרוע היא קודש ומבשלים אותה ביחד עם האיל, אז זה נותן טעם באיל, ואחרי זה מפרידים. הכהן מקבל את הזרוע ובעל הבית אוכל את השאר. אז הרי הזרוע נתנה טעם באיל, אז איך הוא מותר? ולוודאי שהזרוע בטלה בשר האיל. כלומר, זה השיעור - שיעור של זרוע בטל בשיעור של איל.
מאן דאמר נותני טעמים אחד מששים, את עושה את הזרוע אחד מששים באיל. הזרוע היא אחד משישים מהאיל, שיש באיל פי שישים מנפח הזרוע. ומאן דאמר אחד ממאה, את עושה את הזרוע אחד ממאה באיל - הוא סובר שהזרוע היא אחד ממאה מהאיל, שיש באיל פי מאה מנפח הזרוע.
שוב פעם, מה איכא לומר? תבדוק ותדע כמה יש באמת. אלא מאן דאמר אחד ממאה, את מוציא העצמות מהזרוע - זה יש בזרוע בשר, אחד ממאה מכל האיל. ומאן דאמר אחד מששים, אין את מוציא את העצמות מן הזרוע, מבשלים עם העצמות.
אומרת הגמרא: שאת מוציא את העצמות מן הזרוע, כך הוציאם מן האיל, ושוב פעם אין מאה. לית יכיל - לא, לא מורידים את העצמות מהאיל עצמו, אלא רק מהאיסור, רק מהזרוע. דתני: אין טינופת של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין, אבל טינופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. אז גם כאן העצמות של הזרוע לא יצטרפו לאיסור, אבל העצמות של האיל כן מצטרפות להתיר.
רב ביבי בעי: טינופת של תרומה מהו שתצטרף עם החולין להעלות את התרומה? כלומר, הטינופת עצמה אינה עדיפה מתרומה והיא לא מצטרפת לתרומה. השאלה אם כיוון שאינה עדיפה מתרומה אולי היא מצטרפת לחולין עצמם להתיר את התרומה. מן מה דאמר רבי חונא קליפי איסור מצטרפת להיתר, הדא אמרה: טינופת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה.
תני רבי חייה: כל מה שאסרתי לך במקום אחר, התרתי לך כאן, באיל לנזיר, לפי שבכל מקום מאה אסור, מאה ועוד מותר, כי אנחנו יודעים שבכל מקום שיש עניין של קודשים או תרומה אז עולה באחד ומאה. אבל פה ראינו שהחשבון הוא במאה, כי הזרוע עצמה אחד ממאה. ברם הכא אפילו מאה מותר. אם הוסיף במאתים אסור. כלומר, לדוגמה אם הוא לקח ענף שהיה בו פירות שגדלו באילן זקן והרכיב אותם על אילן של עורלה, אז אם הוסיף מאתיים אסור.
דבית רבי ינאי משערין ירבוזה כיצד הוא יודע? היה צמח כזה שהם היו תולשים אותו, מה, אסביר, קטן, לא יודע. רב ביבי בשם רבי חנינא: לוקט אחד ומניח אחד. כן, כלומר הוא קוטף את הירבוז הזה, וכשהירבוז פוחת אחד ממאתיים ממנו, אז ככה הפרי גדל באחד ממאתיים. מה שזה פוחת זה מוסיף.
אמר רבי מנא: אית בני נש שמון בריכה. כלומר בריכה זה גם מלשון ברכה, כמו שאמרנו. באמת יש הרבה אנשים שנקראים בריכה. כמאן דאמר בוא ברוך ה'. כלומר מלשון ברכה.
רבי זעירה, רבי יסי ורבי אלעזר אמרו בשם רבי חנינא, ורבי אבא ורבי חייה ורבי אלעזר ורבי חנינה אמרו בשם רבי חנינה בן גמליאל: ילדה שסיפקה לזקנה, טהרה הילדה. מאיסור עורלה. כלומר, אם הוא חיבר קטנה, שהיא עורלה, למבוגרת שהיא כבר עברה עליה שנת עורלה, אז היא כבר לא צריכה לעבור עורלה.
אמר רבי חייה בר אבא: מתניתא אמרה כן, זה נותן. סיפוק גפנים, סיפוק על סיפוק, אף על פי שהבריכן לארץ מותר.
שואלת הגמרא: ולמה לא חש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחה מן הזקינה וכבר התחייבה בדיני עורלה? המשנה אומרת את זה בפשטות. כלומר, אם הוא עשה סיפוק, כלומר הרכיב עץ צעיר לזקנה אז הוא פטור. הרי יכול להיות שהצעיר כבר השריש וכבר התחייב. למה המשנה לא חלקה? אלא כנראה ודאי אפילו אם זה ישריש וכבר התחייב בעורלה, לאחר מכן כשהביאו אותו לזקנה, הזקנה מטהרת אפילו מחיוב עורלה.
אמר רבי חנניה בריה דרבי הלל: לא, אין מכאן ראיה. אולי המשנה דרבי יהודה היא, שהרי דרבי יהודה אמר מתאחה היא עד שלא תשריש. כלומר, אם אני לוקח, מחבר, נוטע איזה ענף וגם מחבר אותו לעץ, כלומר עושה הרכבה, אז הוא קודם כל יתאחה ורק אחרי זה ישריש. כלומר הייחוי יותר מהיר משהשרשה. אז לכן חכמים לא חששו שמא זה ישריש קודם.
רבי יוסי אמר בשם רבי יוחנן: אין בהן ממש. אין מכאן ראיה, כי גם אם ישריש קודם שהיא תתאחה מדובר בשורשים שאין בהם ממש. כלומר, אם אני שם איזה ייחור באדמה, אז נכון שהוא מצמיח שורשים, אבל גם הוא יצמיח לפני שהוא יתאחה עם הזקנה שהוא הרכיב אותה אליו, עדיין השורשים האלה שהוא הצמיח הם מאוד דקים, אין בהם ממש. אבל אם הייתה כבר נטועה ואחר כך סיפחה לזקנה, אז אולי אין בזקנה כוח לטהר את הצעירה מדין עורלה.
אמר רבי זעירא לרבי יוסי: בפירוש שמעתנה מן רבי יוחנן, או מן שיטתיה? כלומר, האם שמעת בפירוש שרבי יוחנן אומר את זה, או שרק הבנת מהדברים שלו? מה עם שיטתיה? מה זה דברים שהוא אמר שיכולת ללמוד מהם? דאמר רבי יוחנן ותני כן: הקדיש ואחר כך נטע פטור מן הערלה. כלומר, אם אדם קודם כל הקדיש את האילן ואחרי זה נטע אותו, אז פטור מדין העורלה דכתיב "ונטעתם" פרט להקדש. אבל נטע ואחר כך הקדיש חייב בערלה. למה? כיוון שהנטיעה הייתה חייבת בעורלה, אז אין כוח בהקדש להפקיע את חיוב עורלה.
אז מכאן רצה ללמוד שכשם שהקדש פטור, כך זקנה פטורה, וכשם שאין בהקדש כוח להפקיע את חיוב עורלה, כך גם בזקנה אין כוח להפקיע את הירושה של הילדה.
אמרה לו לא, אין מכאן ראיה, כי זה לא דומה. הקדש — ראוי הוא לפדותו ולחייבו. כלומר כמו הקדש זה לא פטור מהותי. העץ עצמו שייך לו חיוב, אבל כיוון שההקדש פוטר אותו, זה משהו שהוא נלווה, ואת הדבר הנלווה הזה, את העץ, אני יכול לפדות ולהחזיר אותו חזרה לחיוב. הואיל וראוי לחשוב ולחייבו, אז אין כוח בהקדש להפקיע דיני עורלה. זה לא פטור מהותי. אית לך גבי זקינה ראוי לחשוב עליה ולחייבה? כלומר, בזקנה הרי זה פטור מהותי. היא כבר זקנה, היא פטורה מעורלה. האם שייך בה להגיד שמחשבה תחייב אותה? לא. אז כיוון שהזקנה לא תחזור להתחייב בעורלה, כלומר הפטור שלה הוא מהותי, אז יש בכוחה להפקיע את הילדה מדיני עורלה.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: אתרוג שחנט בשנת ערלה וסיפקו לחבירו אפילו מוסיף כמה אסור, שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. כלומר הוא אחרי שהעץ חנט, יש לו פירות שחנטו בזמן שהוא עורלה, ואז הוא חיבר אותו, הרכיב אותו לזקנה. אז אפילו מוסיף כמה אסור, למרות שעכשיו רוב הגידול היה אחרי שהוא מחובר לזקנה וכבר לא שייך בעורלה, אבל בכל זאת הוא אסור כיוון שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. כיוון שתחילת הפרי היה באיסור, אז מעכשיו כל מה שיגדל ממנו יהיה באיסור.
משמע מכאן שסתם "ילדה שסיפקה טהרה הילדה". כלומר, אם אתה אומר דבר כזה אז חייבים להגיד שרבי יוחנן סובר שנטיעה שהיא ילדה, כלומר צעירה, שחיברו אותה לזקנה, אז הצעירה יותר לא צריכה עורלה. דין תאמר לא טעמא — אם אתה אומר שבעצם היא נשארת עורלה, אז למה צריך את הטעם שאמר רבי יוחנן שאין גידולי איסור מעלין את האיסור לגבי האתרוג שחנט? הרי אפילו אם הוסיף כמה, הרי מה שמוסיף עצמו אסור, כי הרי הנטיעה עצמה אתה רואה שהיא אסורה. אלא ודאי הזקנה מעלה את הילדה ופוטרת אותה מדיני עורלה.
הא ילדה שסיפקה טהורה הילדה ופירות שיצאו אחר כך פטורים מערלה? דאין תימר לא טהרה מדוע אתה צריך לטעם שאין גדולי איסור מעלים את האיסור? אפילו מוסיף כמה הרי מה שמוסיף עצמו אסור אלא ודאי הזקינה מעלה את הילדה ופוטרתה מדיני ערלה. אמררבי זעירה° בשם רבנין אתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר כגון שחנט בשנה השלישית ויצא ברביעית וסיפקו לחבירו, אפילו מוסיף כמה אסור ואם אכל ממנו לוקין עליו בכזית. אמר רבי מיישא° לרבי זעירא° תרתין מילין אתון אמרין ואינון פליגין חדא על חדא. הכא אתון אמרין שאתרוג שחנט בשנת ערלה וסיפקו לחבירו לזקנה. אפילו מוסיף כמה אסור, שאין גידולי איסור מה שגדל מתוך הפרי שחנט באסור מעלין את האיסור משמע שמה שהוסיף בהיתר אחר שסיפקו לזקנה מותר, אלא שלא מעלה את האיסור כיוון שגדל מתוך הפרי שחנט באיסור. והכא אתון אמרין שאתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר, כגון שחנט בשנה השלישית ויצא ברביעית, לוקין עליו בכזית וילקהשמשמע שאף מה שגדל אסור. שאם לא כן, היה צריך להיות שילקהרק אם אכל כזית לפי חשבון שיש בו. אמר רבי יונה°כאןאיןסתירה בין שני המימרות. כשחנט בשנה השלישית מחמת עצמו הוא חי ואפילו יצא לשנת היתר, אף מה שמוסיף באיסור ערלה הוא שלענין ערלה הולכים אחר החנטה, וכולו אסור. ולכן האוכל ממנו כזית לוקה. וכאן כשסיפקו לחבירו מחמת הסיפוק הוא חי ומשעה ההיא ואילך בהיתר הוא גדל. והיה צריך להיות מותר, אלא שאין גידולי איסור מעלים את האיסור. מעתה אתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר וגם וסיפקו לחבירו וחבירובחבירובחברוהיה אתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר וכן חבירוסיפקווסיפקם זה לזה יטהרו זה את זה שהעצים כבר יצאו מדין ערלה. ואף שהפרי אסור באכילה משום שאין גידולי איסור מעלים את האיסור, מכל מקום לא ילקה, דכיוון שסיפקן זה לזה, גידולי היתר הם שמחמת הסיפוק הוא חי. ומשעה ההיא ואילך בהיתר הוא גדל. תנן: סיפוק הגפנים, סיפוק על גבי סיפוק, אף על פי שהבריכן בארץ מותר. °רבי מאיראומר מקום שכוחה יפה מותר, ומקום שכוחה רע אסור. אמררבי אבהו°רבי יוחנן° בר נפחא ורב חסדא° תריהון אמרין בסתם חלוקין שלא ידוע אם ההברכה חי מכח הזקנה או מכח הילדה, מה אנן קיימין? א_מג§אם דבר בריא הוא שהוא חי מכח הזקנה, דברי הכל מותר. ואם דבר בריא שהוא חי מכח הילדה, דברי הכל אסור. אלא כי אנן קיימין בסתם. כיצד הוא יודע? אמררבי ביבי° בשם רבי חנינה°: אם היו העלים הפוכין כלפי הילדה, דבר בריא שהוא חי מכח הזקנה. ואם היו העלים הפוכין כלפי הזקנה, דבר בריא שהוא חי מכח הילדה. אמר רבי יודן°: בר חנין סימנא דאכיל מן חבריה בהית מסתכל ביה האוכל מחבירו מתביש להסתכל עליו. אמר רבי יודן אבוי דרבי מתנייה°אם כך, במה חלקו הרי אפשר להבחין לפי העלים מכח מי הם חיים תיפתר שנשרו העלין. תנן בריכה שנפסקה והיא מלאה פירות, אם הוסיף במאתים אסור. אמר רבי יודן° לא סוף דבר בריכה, אלא אפילו אילן שנעקר בלא אדמה וחזר ושתל אותו. אם הוסיפו הפירות מאתיים, אסורים אבל אם לא הוסיף מאתיים, הפירות שהיו בו בתחילה של היתר הן. פשיטא, למה היה צריך לאמר שאף באילן כן? משום דאמר רבי יסי° בשם רבי יוחנן° בר נפחא ואיכא דאמרי בצל שעקרו ושתלו כיון שהשרישמעשרדאמר לפי כולורבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא א_מד§בצל שעקרו עישרו ושתלו, כיון שהשריש מעשר לפי כולו גם את העיקר שכבר עישר עליו דכיון שהשריש הרי זו כזריעה חדשה. דלא תיסבור מימר כשם ששם גם העיקר נאסר אוף הכא כן והפירות אסורים גם אם לא הוסיפו מאתיים לכן היה צריך לומר שאף באילן כן כדי לחדש שהפירות מותרים אם לא הוסיפו מאתיים. חילפיי שאל לרבי יוחנן° בר נפחא ולרבי שמעון בן לקיש° תבלין מהו שיאסר ביותר ממאתים? אמר לו: אין תבלין אוסר ביותר ממאתים. והתנינן כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור? אין תימר כגון שלא היהלמאהמאה אם היה תרומה שבטל במאה או מאתים אם היה ערלה או כלאים. מה החידוש? הרי כל תערובת תרומה אוסרת בפחות ממאה ובערלה בפחות ממאתים ומה בא לחדש לנו שאוסר מפני שחימץ וטיבל?
אומרת הגמרא, אמר רבי זעירא בשם רבנן, אתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר, כיוון שחנט בשנה השלישית ויצא ברביעית, אז אפילו מוסיף כמה, אסור. ואם אכל ממנו כזית, לוקין עליו בכזית. אמר רבי מיישא לרבי זעירא תרתין מילין אתון אמרין, ואינון פליגין חדא על חדא.
כן, הכא אתון אמרין, שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. זאת אומרת, אם הלקח - אם הוא נניח היה אתרוג שחנט בשנת עורלה, כלומר נניח היה אילן קטן, הוא חתך את הענף עם הפרי אחרי שהוא חנט עדיין בעורלה והרכיב אותו באילן זקן, אז אפילו מוסיף כמה, אסור. והסיבה שהם אומרים זה כיוון שאין גידולי איסור מעלים את האיסור. כן? משמע שמה שהוסיף ביתר אחר הסיפוח נקרא היתר, וכל הסיבה שאני לא מתיר את זה זה כיוון שהוא לא מעלה את האיסור כיוון שהוא גדל מתוך הפרי שחנט באיסור. הרי כל מה שגדל עובר דרך אותה חניטה וכך הוא גודל. אז זו הסיבה היחידה. אבל בעצם מה שגדל זה היתר, רק הוא אסור בגלל שהוא עבר דרך חלק אסור.
והכא אתון אמרין, לוקין עליו בכזית, כאן אתם רואים שאתרוג שחנט בעורלה ויצא בשנת היתר, כמו במקרה שאמרנו מקודם, שחנט בשלישית ויצא ברביעית, אז לוקים עליו בכזית, משמע שגם מה שגדל אחר כך אסור. שאם לא כן, לא היה צריך ללקות בכזית, אלא היה צריך רק אם אכל כזית לפי חשבון שיש בו. כן, כלומר אם אני רואה בהתחלה היה בגודל של, אה, שליש, כלומר הוא גדל פי שלוש ביתר, אז היה צריך להיות שלוש זיתים כדי להתחייב.
אמר רבי יונה, מחמת עצמו הוא חי, אין סתירה בין שתי האמורות. כאן, כשחנט בשנה השלישית, מכח עצמו הוא חי, ואפילו יצא בשנת היתר, אף מה שהוסיף, באיסור עורלה הוא. כן? הרי אם זה אותו עץ, כן? הצמח בשנה השלישית שלו הוציא פרי, הפרי חנט, והפרי גדל באותו עץ, אז בעצם הוא גודל מכוח אותו פרי. הוא גודל מכוח אותו פרי, ולכן כשהוא יוצא בשנה הרביעית, כל מה שגדל גדל באיסור כי הולכים אחרי החניטה. לכן מי שאוכל ממנו כזית לוקה. אבל כאן מחמת הסיפוק הוא, כשסיפקו לחברו, הרי בהתחלה זה היה עורלה אומנם כשזה חנט, אבל הוא חתך את זה. אז בגלל העורלה פה זה נעצר, כן? ואחרי זה כל החיות שלו זה מכח אותו סיפוק הוא חי. כל הגידול מעכשיו זה בגלל הסיפוק, והיה צריך להיות הכול ביתר, הכול היה צריך להיות מותר. אלא כיוון שאין גידולי איסור מעלים את האיסור, לכן אתה אומר שזה אסור. כן, כלומר כיוון שהכול עובר דרך אותו פרי קטן שחנט, אז לכן הכול אסור, אבל לא לוקים על זה.
אומרת הגמרא, מעתה אתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר, כלומר נניח הוא חנט בשנה השלישית וגדל בשנה הרביעית, וגם חברו היה אותו דבר. כלומר היה אתרוג שחנט בשלישית ויצא בשנת היתר, שנה רביעית. עכשיו אם כל אחד מהם היה גודל בעץ שלו, אז שניהם היו אסורים ומי שאוכל מהם כזית היה חייב מלקות. אבל אם הוא יחתוך את הענפים שלהם וירכיב כל אחד בעץ של חברו, כן? זה לזה טהרו זה את זה - אז באותו רגע כל אחד מהם אומנם יאסור באכילה, אבל לא ילקה עליו. כן, אני לא מבין אם אותו דין היה אם הוא סתם היה חותך ומוסיף אותו לאותו עץ אפילו, בכלל זה גם היה מספיק. לא יודע.
אומרת הגמרא, למדנו במשנה תנן, סיפוק קפנים, סיפוק הרי זה בסיפוק, אף על פי שהבריחן בארץ מותר. רבי מאיר אומר במקום שכוחו יפה מותר, במקום שכוחו רע אסור. איזו מחלוקת בין תנא קמא לרבי מאיר. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן ורב חסדא, תריהון אמרין בסתם חלוקין. במחלוקת בין תנא קמא לרבי מאיר זה סתם, כשלא ידוע אם הברכה חיה מכוח הזקנה או מכוח הילדה. כלומר אם זה כבר הצמיח מספיק שורשים וזה יונק מהאדמה, או שעדיין יונק מכוח הזקנה.
אומרת הגמרא, מה נן קיימין? אם דבר בריא הוא שהוא חי מכח הזקנה, דברי הכל מותר. ואם דבר בריא שהוא חי מכח הילדה, דבר הכל אסור כי מצריך לצאת עורלה. אלא כי נן קיימין בסתם. כן, זה מה שאמרנו עכשיו. כיצד הוא יודע? כלומר איך יודעים אם הוא חי מכוח הזקנה או מכוח הילדה?
אמר רבי ביבי בשם רבי חנינה, אם היו העלים הפוכין כלפי הילדה, דבר בריא שהוא חי מכח הזקנה. ואם היו העלים הפוכין כלפי הזקנה, דבר בריא שהוא חי מכח הילדה. אמר רבי יודן: בר חנין סימנא - דאכיל מן חבריה בהית מסתכל ביה, כלומר מי שאוכל את לחמו של חברו, מתבייש ממנו. אז ככה, אם הצעירה עדיין חיה מכוח הזקנה, אז העלים מופנים ממנה, הפוכים ממנה, כי היא מתביישת. אבל אם היא כבר חיה מכוח עצמה, אז העלים מופנים כלפי הזקנה.
אמר רבי יודן אבוי דרבי מתנייה: תיפתר שנשרו העלין. אם כך במה חלקו? הרי אני יכול להבחין בעלים. כן? אז מה המחלוקת? תסתכל בעלים, נראה אם העלים לכיוונה או ההוא לכיוונה, או הכיוון הפוך. אבל אתה אומר יש פה מקרה שהעלים נשרו, כן? אין עלים, לכן אני לא יכול לדעת.
בריכה שנפסקה והיא מלאה פירות. אז אם עושים כבר בעצם זה היה, הוא הבריך, כן. אז אמרנו שכל עוד שהוא יונק מהזקנה, יונק מהכוח מהזקנה, אז זה עדיין אין לו עורלה כי הוא כמו הזקנה. עכשיו, אם הוא היה חותך את זה, מפה מתחילים לבנות עורלה לקטנה. עכשיו אם הוא הבריך וכבר צמחו פירות בהברחה ולאחר מכן הוא פסק את זה, הוא חתך את זה, אז מעכשיו כל מה שגודל גודל בתור עורלה, ועורלה זה הרי עולה באחד ומאתיים. אז אם הוסיף במאתיים אסור.
אמר רבי יודן: לא סוף דבר בריכה, אלא אפילו אילן שנעקר וחזר ושתלו, אם הוסיף הפירות מאתיים אסורים. אבל אם לא הוסיפו מאתיים, הפירות מבתחילה מן הטרם, כן? אתה מפשיט על מה צריך לומר עכשיו באילן? כן, הרי יכול להיות אותו דין. מה ההבדל בין בריכה - הברחה שהוא חותך אותה שאז מתחיל את העורלה - לבין אילן שנעקר והוא חזר ושתל אותו ששוב פה מתחיל עורלה, מה ההבדל? אין.
דאמר רבי יסי בשם רבי יוחנן, רבי חייה בשם רבי יוחנן: בצל שעקרו ושתלו. כן, כלומר אם הוא עקר בצל, יישר אותו ואחרי זה שתל אותו, אז כיון שהשריש מעשר לפי כולו. כן, כלומר גם על העיקר שהוא כבר יישר עליו, כן? למה? כיוון שהשריש הרי זה כזרע חדש. אז הייתי חושב אותו דבר כאן - דלא תיסבור מימר אוף הכא כן - מה אם כשם ששם גם העיקר נאסר, אז גם כאן הפירות אסורים גם אם לא הוסיפו מאתיים. כך הייתי חושב. לכן אני צריך לומר שאף באילן, כדי לחדש שהפירות מותרים אם לא הוסיפו במאתיים כמובן.
חילפיי שאל לרבי יוחנן ולרבי שמעון בן לקיש: תבל מהו שיאסר ביותר ממאתים? כן, כי הרי זה נותן טעם. אמר לו: אין תבל ביותר ממאתים. השאלה מתוך העניין כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובעורלה ובכלאי הכרם אסור. עכשיו אם תאמר כיון שלא היה בו מאה אם זה תרומה או מאתיים אם זה עורלה, אז מה החידוש? הרי כל תערובת תרומה אוסרת בפחות ממאה וכל תערובת עורלה אוסרת בפחות ממאתיים. אז מה יש לחדש לנו במחמץ ומטבל ומדמע?
אין תימר מאתים? אפילו לא חימץ, אפילו לא תיבל, אלא בענבים אנן קיימין רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, שהחידוש הוא שהענבים הם לא בטלים בשישים כמו שאר האיסורים, אלא במאתיים או במאה כמו שתבלין ניכר. אבל שאר התבלינים גם הם מודים שאוסרים גם ביותר ממאתיים.
רבי יוסי בשם רבי יוחנן: בשלא צמקו, אבל אם צמקו יש תבל ביותר ממאתים. כן, כלומר גם ענבים, גם מה שהם אמרו שבטל במאתיים זה דווקא ענבים, אבל דווקא שלא צמקו. אבל אם צמקו אז אפילו יותר ממאתיים הענבים אוסרים, כי הטעם שלהם יותר חזק.
רבי חייה בשם רבי יוחנן: בשלא בישלו, אבל אם בישלו יש תבל ביותר ממאתים. עוד מקום לחלק. כלומר גם ענבים, מה שרבי יוחנן וריש לקיש אמרו שהם בטלים במאתיים, זה דווקא ענבים שלא התבשלו, אבל אם בישלו אז הם אוסרים יותר ממאתיים, כי אז הטעם שלהם יותר חזק.
הרי אפילו לא חימץ, אפילו לא תיבל, אלא בענבים אנן קיימין שלרבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש°אינם בטלים בשישים כשאר איסורים, אלא במאתיים, כיוון שטעמם ניכר. אבל שאר תבלינים אוסרים גם ביותר ממאתיים. רבי יוסי° בר זבידא אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא אפילו ענבים דווקא בשלא צמקו, אבל אם צמקו יש תבל אוסרים ביותר ממאתים. רבי חייה°אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא אפילו ענבים דווקא בשלא בישלו, אבל אם בישלו יש תבל אוסרים ביותר ממאתים. אמררבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יהושע בן לוי°שאמר בשם רבי פדיה°כל נותני טעמים אחד ממאה. רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אמר בשםרבי יהושע בן לוי°שאמר בשםרבי פדיה°א_מה§כל נותני טעמים אחד מששים. אמר רבי שמואל ברבי יצחק°רב לרבי חייא בר אבא°אתה סובר אחד משישים? הא רבי יוסי° בר זבידא פליג עלך וסובר אחד ממאה. ומתניתא פליגא על תריכון והבריתא חולקת על שניכם דתנן: כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור? אין תימר שכגון שלא היהלמאהמאהאו מאתים, מה החידוש? הרי כל תערובת אוסרת בתרומה בפחות ממאה ובערלה בפחות ממאתים ומה בא לחדש לנו שאוסר מפני אפילו לאשחימץ אפילו לאתיבלוטיבל? אלא אפילו ביותר ממאתים אנן קיימין שכל שנותן טעם לא בטל. אמר רבי ירמיה° מה שחלקו רבי חייא ורבי יוסי בר זבידא בדברי בר פדייא האם בטל במאה או בשישים תיפתר בשר בבשר דלרבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי בטל בשישים, ולרבי יוסי° בר זבידא בטל במאה. אמר רבי יוסי° בר זבידא: היא בשר בבשר, היא שאר כל האיסורין דאמרחוץ מתבלין, דתנן בצל וקפלוט אוסרים בנותן טעם ואמררבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא: כל האיסורין משערין אותן כאילו כןהם בצל, כאילו הם קפלוט רואים שאת כל האיסורים אוסרים בשיעור אחד, לא רק בשר בבשר. מיי כדון בזה עצמו גוף המחלוקת? ההן אמר נותני טעמים אחד ממאה, וההן אמר נותני טעמים אחד מששים ושניהם למדו מאיל נזיר שנאמר בו(במדבר ו', י"ט)ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל. והרי הזרוע התבשל עם האיל ונתן בו טעם ואיך הותר לישראל לאכול את האיל? אלא ודאי שהזרוע בטלה בבשר האיל. מאן דאמר נותני טעמים אחד מששים, את עושה את הזרוע אחד מששים באיל שיש באיל פי ששים מנפח הזרוע. ומאן דאמר אחד ממאה, את עושה את הזרוע אחד ממאה באיל שיש באיל פי מאה מנפח הזרוע. מאי כדון? שיבדקו וידעו כמה יש באמת? אלא מאן דאמר אחד ממאה, את מוציא העצמות מהזרוע ומאן דאמר אחד מששים, אין את מוציא את העצמות מן הזרוע אם את מוציא העצמות מהזרועוכשםכשם שאת מוציא את העצמות מן הזרוע, כך הוציאם מן האיל ואין שם מאה. לית יכיל דתני א_מואין טינופת של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין, אבל טינופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה וגם כאן אין העצמות מצטרפות לזרוע לאסור, אבל מצטרפות לבשר האיל להתיר. רב ביבי° בעי: טינופת של תרומה מהו שתצטרף עם החולין להעלות את התרומה שהרי לטינופת כשלעצמה אין דין תרומה אולי תצטרף אל החולין להעלות את התרומה? מן מה דאמר רבי חונא°א_מז§דקליפי איסור מצטרפת להיתר, הדא אמרה: טינופת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. רבי חייה סובר שלא די במאה אלא צריך מאה ועוד תני רבי חייה° כל מה שאסרתי לך במקום אחר, התרתי לך כאן באיל נזיר, לפי שבכל מקום מאה אסור, מאה ועוד מותר. ברם הכא אפילו מאה מותר. ותובתנן אם הוסיף במאתים אסור. דבית רבי ינאי° הכהן משערין כהדיןאם הוסיף אחד במאתיים בהדין ירבוזה א_מח§כיצד הוא יודע? אמררב ביבי° בשם רבי חנינא° בר חמא לוקט אחד ומניח אחד, מה שזה פוחת זה מוסיף.
מתני':
נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות, הרי זה לא ילקוט שמחובר אינו בטל אפילו באלף. ואם ליקט יעלו באחד ומאתים, ובלבד שלא יתכוין
📖 באר משה — דף ז עמוד ב
תמן תנינן סאה תרומה שנפלה למאה טחנן, כשם שפחתו החולין כך פחתה התרומה ומותר. כלומר, אם היה לי מספיק לאכול את הסאה כנגד מאה, אז בעצם זה היה צריך לבטל, אבל עכשיו הוא טחן את זה - אני לא צריך לחשוש שאולי התרומה הייתה פתאום התרבתה יותר מאשר החולין. לא, שניהם פוחתים באותה מידה. תני אף - טוחן בתחילה הוא מתיר. כלומר, אם הוא יודע שהחיטים של התרומה היו יותר רעות, ככה שאם הוא יטחן אותם הם יהיו פחות, אז מותר לטחון לכתחילה, והוא לא חושש לביטול איסור לכתחילה.
אמר רבי זעירא: דברי הכל היא, שכן דרך הכהנים להיות טוחנין מדומע לתוך בתיהון. למה? אתה אומר שהוא לא בטל, אסור, הוא לא יבטל. אבל אם נשמור את זה לכהן, מה הכהן יעשה עם זה? יטחן את זה. כשהכהן יטחן את זה, פתאום התברר שהתרומה פחתה ואז החולין היו יותר וזה בטל. אז כיוון שממילא זה עומד לטחינה, אז גם לישראל מותר מראש לטחון את זה ולבטל את זה.
עכשיו, מה נפק מן ביניהון? כלאי הכרם. על דעתיה דרבי יוסי טוחן ומתיר - כי על דעתו, שהוא אומר שכן דרך בני אדם להיות מידל בכפניות, וזה נראה כמו מידל ולא כמו מבטל איסור לכתחילה, אז גם כאן יהיה מותר, אף כאן טוחן. אבל על דעתון דרבנין אין טוחן ומתיר - שאומרים שכל ההיתר זה כיוון שממילא הכהן יטחן את זה, אבל כאן הרי אין מי שיטחן דבר כזה, כי זה כלאים, זה אסור על כולם. אין מציאות שיטחנו את זה, אז לכן יאסור.
ללקוט. °רבי יוסי בן חלפתא אומר א_מט§אף יתכוין וילקוט ויעלו באחד ומאתים.
גמ':תנן נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות. הרי זה לא ילקוט. ניחא נטיעה של ערלה נאמר בלשון יחיד, שאכן יכולה להיות נטיעה אחת של ערלה בתוך מטע של עצים בוגרים. אבל איך יתכן שתהיה נטיעה אחת של כלאי הכרם? והלא אם זרע בכרם כל הנטיעות אינןנעשו כלאים בכרם ולא רק אחת. אלא כיני מתניתא כך כוונת המשנה: ערוגה של כלאי הכרם כגון שאחר שנאסרה חרב הכרם שהתערבה בערוגות אחרות. וכן אמר רבי יוסי בי רבי°: מתניתא בערוגה של כלאי הכרם. אמר רבי יוסי בי רבי בון°כשהביאשהביא עציץ נקוב והעבירו תחת הגפן בריחוק ארבע אמות, כך שרק אותו גפן יחידית נאסרה. ובזה שייך לשון יחיד. אמררבי שמעון בן לקיש° בשם חזקיה° לוקט כל פעם שלשה אשכולות אשכול מכל גפן ומתיר שאני תולה שהאיסור נשאר ברוב. וגם אם האיסור בתוך השלושה שלקח, יכול לאכלם, כיוון שמהתורה אחד בטל בשנים. מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש°? תמן הוא אומר בשם רבי הושעיה°שאםא_נ§היו לפניו מאה וחמשים חביות סתומות, נתפתחו מאה, מאה מותרות וחמשים אסורות, והשאר לכשיפתחו יהיו מותרות ואמר רבי זעירא° לא אמרו אלא לכשיפתחו, הא ליפתוח לכתחילה אסור. והכא הוא אמר הכין שלכתחילה נוטל שלושה והכל מותר? תמן בשם רבי הושעיה°, והכא בשם חזקיה°ואמריןואיכא דאמריןאף תמן בשםלדעתרבי שמעון בן לקיש° פותח שלש חביות ומתיר, ואתיא כחזקיה° דהכא. והא תנינן נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות הרי זה לא ילקוט לשעבר והאואיך אמררבי שמעון בן לקיש°שיטול שלושה לכתחילה? ועוד, אפילו אם ליקט בדיעבד הא תנינן אם לקטו יעלו באחד ומאתים ואיך אמררבי שמעון בן לקיש°שדי בשלוש? אמר רבי יוסי בי רבי בון°: כאן בשליקט שלשה שאז אני תולה שהאיסור נשאר ברוב, ואין כאן ביטול איסור בידים. כאן בשליקט כולהון שיש ביטול איסור בידים ואסור. תני רימוני בדן שלשסיפקוספקערלה מעלה באחד ומאה ערלה ודייןודאית אינו מעלה. אף בקרקעבמחובר לקרקע כן: שספק איסור המחוברלקרקע מעלה, ודאי איסור המחובר לקרקע אינו מעלה. היאך עבידא כגון שהיתה נטיעה של איסור, כגון ערלה אוושלשל כלאי הכרם שנתערבושנתערבה בנטיעות? אם היה רק ספק איסור, אף שהיה מחובר לקרקע מעלה. ודאי איסור, אם היה מחובר לקרקע אינו מעלה. רבי יודן° בעי אף לעניין חתיכה נבילה הראויה להתכבד כן שאם היתה בספק איסור בטלה. חזר רבי יודן° ואמר נבילה אין לו עלייה, קרקע יש לו עלייה שדרך לקטוף את הפירות מהעץ, ופירות תלושים בטלים. אבל נבלה יתכן שיאכלה שלמה, לכן גם ספקה לא בטל. °רבי יוסי בן חלפתא אומר אף יתכוין וילקוט ויעלו באחד ומאתים. מאי טעמא? ד°רבי יוסי בן חלפתא? שכן דרך בני אדם להיות
📖 באר משה — דף ז עמוד א
עורלה דף ז'
אנחנו רוצים ירושלמי מסכת עורלה, דף ז', פרק א' על אחד עשר. אז המשנה: נטיעה של עורלה ושל כלאי הכרם שהתערבו בנטיעות הרי זה לא ילקוט, ואם ליקט יעלו באחד ומאתיים. כלומר, זה לא ילקוט, כיוון שדבר שמחובר לקרקע לא בטל אפילו באלף, אבל אם הוא כבר ליקט יעלו באחד ומאתיים כמו כל עורלה. אבל בלבד שלא התכוון ללקוט, כי אסור לבטל איסור לכתחילה. רבי יוסי אומר אף יתכוין וילקוט ויעלו באחד ומאתים.
אומרת הגמרא: למדנו במשנה נטיעה של עורלה וכלאי הכרם שהתערבו בנטיעות הרי זה לא ילקוט. אומרת הגמרא: נטיעה של ערלה נטיעה של כלאי הכרם? מה שהוא יחיד. כן, באמת יש אפשרות שתהיה עורלה אחת בתוך מטע של עצים בוגרים. אבל איך ייתכן שתהיה נטיעה אחת של כלאי הכרם? הרי כלאיים - אם הוא זורע כלאיים בכרם אז כרם שלם צריך להסר, כן? לפחות שתיים כנגד שתיים יכולת לצא זרעו, כן? או לפי בית שמאי שורה אחת, אבל בכל מקרה לא מדובר על גפן אחת. על כן, כיני מתניתא: ערוגה של כלאי הכרם. כלומר, כגון שהוא זרע חיטה צמוד לכרם, אז הערוגה הזאת נאסרה ולאחר מכן הכרם כבר חרב, אבל הוא זרע גם מסביב. עכשיו הוא לא יודע בדיוק איפה היה האזור של התבואה שנאסר. וכן אמר רבי יוסי בי רבי מתניתא ערוגה של כלאי הכרם.
רבי יוסי בי רבי בון אמר: מדובר כשהביא עציץ נקוב והעבירו תחת הגפן בריחוק ארבע אמות, כך שרק גפן יחידית נאסרה, כן, ואז בזה שייך לשון יחיד. כלומר מדובר שהוא לא זרע, אלא עציץ נקוב היה מתחת גפן אחת בלבד, רק במרחק של ארבע אמות, וככה שבעצם הכרם עצמו לא נאסר. ארבע אמות, אבל הענפים כן היו, כלומר הוא בעצם כן סיכך עליו. אז הגפן עצמה הזאת נאסרת, אבל האחרים לא נאסרים, ולאחר מכן הוא כבר לא זוכר תחת איזה עץ הוא העביר את העציץ הנקוב.
אבל בשם רבי שמעון בן לקיש בשם חזקיה, יש פתרון במקרה כזה. כלומר, אם יש לי גפן אחת רק שהיא אסורה, אז הוא יכול לוקט שלשה אשכולות... ומתיר. כן, צריך רק תמיד לקטוף, מכל אילן, מכל גפן, אשכול אחד, ואז הם יהיו מותרים, כי אני טוען שהאיסור נשאר ברוב, וגם אם האיסור בתוך השלושה שהוא לקח הוא יכול לאכול אותם, כיוון שבתורה אחד בטל בשניים.
שואלת הגמרא: מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש? הרי תמן, הוא אמר בשם רבי הושעיה, שאם היו לפניו מאה וחמשים חביות, נתפתחו מאה, מאה מותרות וחמשים אסורות, כי חבית סתומה לא בטלה, והשאר לכשיפתחו יהיו מותרות. ואמר רבי זעירא לא אמרו אלא לכשיפתחו, הא ליפתוח לכתחילה אסור. כלומר, אין איסור לבטל איסור לכתחילה. אז איך כאן הוא אומר אחרת שלכתחילה יכול ליטול שלושה מכל, שלושה משלושה כפניות וזה יהיה מותר.
אומרת הגמרא: תמן בשם רבי הושעיה, והכא בשם חזקיה. כלומר, בעצם מה שריש לקיש אמר בשם רבי הושעיה, שבאמת רבי הושעיה אוסר, ומה שהוא אמר כאן לגבי הכפניות שייקח שלושה זה בעצם בשם חזקיה, וחזקיה מתיר. תמן רבי שמעון בן לקיש פותח שלש חביות ומתיר, ואתיא כחזקיה דהכא. הרי מי שאמר שלא יפתח לכתחילה זה רבי זעירא, אבל ריש לקיש בעצמו סובר שיכול אפילו לכתחילה לפתוח שלושה חביות כל פעם, כמו שחזקיה כאן התיר לפתוח שלושה ענבים משלושה אילנות.
אומרת הגמרא: והא תנינן הרי זה לא ילקוט. אז איך ריש לקיש אומר שיטול שלושה לכתחילה? הרי כתוב במשנה שהוא לא ילקוט. תנינן אם לקטו יעלו באחד ומאתים. אז איך ריש לקיש אומר שדי בשלוש? אמר רבי יוסי בי רבי בון: כאן בשליקט שלשה, שאז אני טוען שהאיסור נשאר ברוב, ואין כאן ביטול איסור בידיים. כאן בשליקט כולהון, כלומר מותר לקחת שלושה מתוך הערימה. זה לא נקרא ביטול איסור. הוא סך הכל מפריד שלושה. האיסור עצמו נשאר, הוא לא ביטל אותו. ביטול איסור פירושו - נניח נפלה לו נבלה לתוך בשר, והוא מוסיף עוד בשר כדי להתבטל בשישים, והאיסור עצמו יהיה מותר. אבל כל מה שהוא עושה הוא פשוט לוקח חלק מהתערובת, ואני אומר שאותו חלק שהוא לקח הוא מותר, אבל לא מבטל את האיסור. ומה שהמשנה אמרה שיתבטל רק באחד ומאתיים, מדובר שהוא לקח את כולם. כי כשהוא לוקח את כולם אז האיסור הוא חלק מהם ודאי, אז פה זה יעשה ביטול איסור, לכן צריך שמאתיים.
תני - למדו בבית מדרש רימוני בדן של ספק עורלה מעלה באחד ומאה. כלומר, רימוני בדן, למרות שהם עצמם לא בטלים, אבל אם זה רק ספק עורלה הם עולים באחד ומאה. אבל אם זה עורלה ודאית אינו מעלה.
שואלת הגמרא: אף מחובר אל הקרקע כן? כלומר, אם זה ספק איסור המחובר לקרקע מעלה, אם זה ודאי איסור המחובר לקרקע אינו מעלה - היך עבידא נטיעה של ערלה כלאי הכרם בנטיעות? ספק קרקע מעלה, ודאי קרקע אינו מעלה. כגון שהייתה לו נטיעה אחת שהיא עולה כלאי כרם והיא טמונה בנטיעות אחרות. אז אם זה היה רק ספק איסור, אז למרות שמחובר לקרקע - זה מעלה, אבל אם זה ודאי עולה וודאי איסור, אז מחובר לקרקע אינו מעלה. כן, הוא לא יכול לתלוש אותם ולהתיר אותם.
רבי יודן בעי אף לעניין נבילה כן - חתיכה נבילה הרי להתכבד, גם כן לא בטלה. אז האם אותו דין קיים, שאם זה היה רק ספק איסור אז היא כן בטלה? חזר רבי יודן ואמר נבילה אין לו עלייה, קרקע יש לו עלייה. כלומר, אם אילן מחובר לקרקע הוא כן בטל אם זה רק ספק, אבל נבלה לא. למה? כיוון שדרך לקטוף את הפירות מהעץ, ופירות לבטלים כן בטלים. אבל נבלה, ייתכן שיאכל אותה בלי לחתוך אותה, היא תישאר שלמה - זה שייך חתיכה נעשית נבילה, חתיכה להתכבד. אז לכן גם ה... לא בטל. הרי את הפירות הוא חייב לתלוש, אין מציאות שישאיר אותן, יקטוף אותן בלי לתלוש אותם, אז לכן, כיוון שדרכו לתלוש, מותר לו בספק לתלוש ורק בוודאי אסור.
רבי יוסי אומר אף יתכוין וילקוט ויעלו באחד ומאתים. שואלת הגמרא: מאי טעמא דרבי יוסי - שכן דרך בני אדם להיות מידל בגפנים. כלומר זה הדרך, אנשים רגילים לתלוש בכפניות כדי לדלל את העצים. זה לא נראה שהוא עושה את זה כדי לבטל את האיסור, אז לכן לא גזרו בזה.
מידל בגפנים וזה נראה כמדל ולא כמבטל איסור. ולא גזרו ביה רבנן. תמן תנינן א_נא§סאה תרומה שנפלה למאה וטחנן ופתחוופחתו, כשם שפחתו החולין כך פחתה התרומה ומותר. תני אף טוחן בתחילה יתכוין וילקוט ויעלו באחדומאתיםומתירולא חוששים לביטול איסור לכתחילה. אמר רבי זעירא°: דברי הכל היא, שכן דרך הכהנים להיות טוחנין מדומע לתוך בתיהון שהרי אם יתן את המדומע לכהן, הכהן יטחן אותו וסופו להיבטל. מה נפק מן ביניהון? כלאי הכרם. על דעתיה ד°רבי יוסי בן חלפתא כיוון שדרכו לטחון ואינו נראה כמבטל איסור, אף כאן טוחן ומתיר. על דעתון דרבנין אין טוחן ומתיר שלא התירו אלא כשסופו להתבטל. אבל כאן אין סופו להיטחן ולהתבטל, שהרי הוא אסור לכל.
מתני':א_נב§העלים והלולבים ומי גפנים היוצאים כשסוחט את העץ או העלים, והסמדר מותרין בערלה וברבעי א_נג§ובנזיר א_נד§ואסורין באשירה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר הסמדר אסור מפני שהיאשהוא פרי. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר המעמיד בשרף הערלה אסור. אמר °רבי יהושע בן חנניה: שמעתי בפירותבפירושא_נה§שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העיקרים מותר, בשרף הפגים אסור מפני שהוא פרי. א_נו§ענקוקלות והחרצנים והזגין והתמד שלהן, א_נז§קליפי רימון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין אסורין בערלה ובאשירה א_נח§ובנזיר א_נט§ומותרים ברבעי. והנובלות כולן אסורות. °רבי יוסי בן חלפתא אומר א_ס§נוטעין ייחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי. א_סא§ואין מרכיבין בכפניות של תמרים של ערלה.
גמ':תנן העלים והלולבים ומי גפנים והסמדר מותרין בערלה וברבעי ובנזיר. מתניתא דלא כ°רבי אליעזר בן הורקנוס, דתני בשם °רבי אליעזר בן הורקנוס כתיב (במדבר נשא ו ד) מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל, אף העלים והלולבים במשמע. תנן°רבי יוסי בן חלפתא אומר הסמדר אסור מפני שהוא פרי. תני °רבי יוסי בן חלפתא אומר סמדר אסור בנזיר מפני שהוא פרי. וקשיא: אם °רבי יוסי בן חלפתא סובר כ°רבי אליעזר בן הורקנוס שגם מה שאינו פרי אסור בנזיר, למה לי הטעם שסמדר אסור משום שהוא פרי ואם הוא סובר שסמדר פרי הוא, יהא אסור בכל אפילו בערלה. ולמה הוא אסר רק בנזיר? מילתיה דרבי יצחק° בר אבא אמר שהוא אסור בכל. דרבי יצחק° בר אבא שאל מאן תנא שאמר במשנה שלנו שאין מרכיבין בכפניות של ערלה? °רבי יוסי בן חלפתא היא. משמע שגם לעניין ערלה סובר°רבי יוסי בן חלפתא שהסמדר אסור, שהכפניות בתמרים כסמדר בענבים. תני גבי נטע רבעי א_סב§פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגים. הורי רבי זבידא° באילין פגי תמרה שיקברו כי יש עליהן קדושה ואין להן פדיון. רבי יונה° בעי: עבר ופדיו, שמא אינו פדוי ותימר טעון קבורה הרי אחר שנתלשו זה כבר דיעבד, ולמה לא יפדו? תנן°רבי אליעזר בן הורקנוס אומר המעמיד גבינה בשרף הערלה אסור. אמר°רבי יהושע בן חנניה שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העיקרים מותר, בשרף הפגים אסור מפני שהוא פרי. רבי פדת° ורבי יוסי° בר זבידא אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא °רבי שמעון בן יוחאי ו°רבי יהושע בן חנניה שניהם אמרו דבר אחד. תמן תנינן °רבי שמעון בן יוחאי אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי. אמר רבי זעירא° לרבי פדת° כמה דתימר הכא הלכה כ°רבי יהושע בן חנניה אף תמן הלכה כ°רבי שמעון בן יוחאי. אם כך,והכאהלכהיהיהקשה, כרבישהרייהושעחכמים חולקים עליו. אמר רבי יונה°וכיודמיהדמיהיאשביעית לערלה? לכל רביהדבריהכל רבה קטף כל דבר הגדל בעץ הקטף בטל על ידיגבי שרפו שבשבילו מגדלים את עץ הקטף. אילן אחר אינו בטל על גבי שרפו ואפילו אם השרף אינו פרי, זה לא סיבה להתיר בשביעית, שהריא_סג§אוכלי בהמה — קדושת שביעית חלה עליהן, ואין קדושת ערלה חלה עליהן ואין ראיה ש°רבי יהושוע שהתיר שרף עצי ערלה יסבור כ°רבי שמעון בן יוחאי שמתיר שרף של עץ הקטף בשביעית. אמר רבי בון°: אית לה ראיה חורי אחרת ד°רבי שמעון בן יוחאי ו°רבי יהושע בן חנניה אינם בשיטה אחת ד°רבי יהושע בן חנניה אמרה בלשון שמועה ו°רבי שמעון בן יוחאי בשם גרמיה עצמו אמרה דתנן אמר°רבי יהושע בן חנניה שמעתי שהמעמיד גבינה בשרף האילן ובשרף העיקרין מותר, בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי. למהמהו מפני שהוא פרי? שרף פירי או פגין פירי ואסור כיוון שנהנה מדבר שיצא ממנו? אין תימר שרף פירי, עשה כן בתרומה אסור. ואין תימר פגין פירי, עשה כן בתרומה מותר. למה? א_סד§שהניית תרומה מותרת שתרומה אינה אסורה בהנאה, א_בהוהניית ערלה אסורה שערלה אסורה בהנאה. תנן ענקוקלות והחרצנים וכ"ו. מאי ענקוקלות? רבי זעירא° וחד מן רבנין אמרו בשם רב° אבא בר אייבו: ענבים שלקו עד א_סושלא הביאו שליש. רבי יוסי בי רבי בון° אמר אפילו לקו משהביאו שליש. אמר רבי חייא בר אדא° לשון נוטריקון הוא: ענבין דלקי תלתיהון כשהביאו שליש. תנן°רבי יוסי בן חלפתא אומר אין נוטעין ייחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי. אמר רבי יוחנן° בר נפחא א_סז§עבר ונטע אגוז של ערלה מותר, עבר והרכיב אסור דכשנוטע האגוז כלה באדמה, אבל במרכיב ניכר האיסור לעין. אגוז של ערלה שנטעו, וכן ביצת עבודה זרה שנעשית אפרוח אמררבי חגיי° בשם רבי יאשיה°: איתפלגון נחלקו חזקיה° וכהנא°. כהנא° אמר מותרת, חזקיה° אמר אסור. על דעתיה דחזקיה°אין איך אפשר לביצת עבודה זרה שנעשית אפרוח? מה אנן קיימין? אם כשפחסה שברה לפני העבודה זרה, אין כאן אפרוח. אם כשהכניסה לפנימה מן הקנקילין המחיצה של העבודה זרה ונהייתה תקרובת, איתא חמי בא וראה אלו השתחווה לה לא אסרה מפני שהכניסה לפנים מן הקנקילין אסרה הרי לא עשה מעשה בגוף הביצה! אמר רבי יודן אבוי דרבי מתניה°: תפתר שגדר בה עבודה זרה. ביצת הקדש שנעשית אפרוח אמר רבי יסא° אסי: פליגי בה חלקו בה כהנא° ורבי יוחנן° בר נפחא. כהנא° אמר אסורה ורבי יוחנן° בר נפחא אמר מותרת. אמר רבי זעירא° לרבי יוסי° בר זבידא הא דאמררבי יוחנן° בר נפחא אמר מותרת אין כוונתו שהיא מותרת כמות שהיא אלא אוף היא א_סח§פודה אותה כשוויה בזמן זרעה כשוויה כשהיתה ביצה. רבי חנינא° בר חמא ורבי יונה° ורבי אלעזר° בן פדת אמרו בשם כהנא°: פודה אותה כשוויה בזמן זרעה ורבי חנניא° בשם רבי פנחס°מתקנתהמתקןאת הגירסא: כהנא° אמר אסורה ופודה אותה כמותשכמותשהיא ורבי יוחנן° בר נפחא אמר מותרת ופודה אותה כשוויה בזמן זרעה.
