ביאור:בראשית לג ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

בראשית לג ד: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַׅיִּׅשָּׁׅקֵׅהׅוּׅ וַיִּבְכּוּ."



תמונת המערכה[עריכה]

יעקב ערך את משפחתו וצבאו.

  • מימין ומשמאל היו שני המחנות עם חיליו וצאנו.
  • במרכז שתי השפחות עם בניהן, אחריהם לאה ובניה, אחריה רחל ובנה (ביאור:בראשית לג ב) ויעקב אחרון.
  • בעורף של עשו ו400 אנשיו, נמצאים כ50 חילים של יעקב, שהביאו את המתנות. למעשה יעקב המציא את הסוס הטרויאני במעשיו. (באור:בראשית לב ט)
  • יעקב עבר את משפחתו והשתחווה שבע פעמים בזמן שהוא נע לכיוון עשו (ביאור:בראשית לג ג).

יעקב יצר מערכת הגנה מדהימה ביופיה ובכוחה, אולם לא היתה לו כוונה לנצח או להפסיד. כל שיעקב רצה זה להרשים את עשו, לוותר בגלוי על הבכורה (ביאור:בראשית לה כט), ולהמשיך בתפקידו לבנית עם ישראל.

בדרוג מערכות מלחמה מפורסמות, תוכניתו של יעקב חייבת להיות בין העליונות ביותר.

אפשרויותיו של עשו[עריכה]

1. להתקיף?
זה היה טרוף לנוע לכיוון יעקב ולהכנס למלקחים, במרכז של שלושת הצבאות של יעקב, שיסגרו על אנשיו לטבח.
2. לסגת?
מה יש לו לברוח. אף אחד לא יודע שהיתה לו כוונה להרע. הוא לא התקיף בלילה.
3. לרוץ לבד ולמנוע עימות עם יעקב
זאת היתה האפשרות היחידה של עשו. עשו חשב שיעקב קיבל את הירושה של אברהם מתרח, ושל רבקה מבתואל, וחצי מרכושו של יעקב שייך לו. כאשר יעקב פיצל את המחנה לשנים, עשו חשב שיעקב נתן לו את חלקו בירושה, ואין צורך להלחם.

עשו ראה את המתנות, הוא כבר נרגע, הוא כבר עזב את כנען ועבר להר אדום ונעשה איש גדול ומכובד. עשו בקלות יכול להציג את מעשיו כפגישה משפחתית מאושרת, ולהעניק ליעקב, החוזר לכנען, שמירה ותמיכה. ואת זה עשו עשה והראה שהוא מקדים בברכה. עשו השאיר את אנשיו עומדים במרחק. אם הם היו רצים איתו, בחוסר הבנה, היתה נוצרת פאניקה ויעקב היה פוקד על צבאו להגיב. עשו היה חייב לפקוד על אנשיו לעמוד או אפילו לשבת, כדי למנוע מחמום מזג להשתולל.

כמובן שזה היה נראה מאוד מסוכן ליעקב, שלבן רץ לקראתו (עם נשק) אבל צבאו נשאר ללא נוע וייתכן שאפילו קיבל פקודה לשבת. יעקב השתחווה שבע פעמים, ואז הוא עמד זקוף כאשר עשו הגיע עליו וחיבק אותו ונשק על צווארו, ויעקב נישק אותו על צוארו בחזרה. יעקב לא בקש רשות לקום. הוא לא התקדם בהליכה או ריצה. הוא נתן ללבן לרוץ עליו (קרוב יותר לצבאו) בהכרה עצמית ובסמכות של תקיף.

למה עשו חיבק ונישק את יעקב[עריכה]

אלוהים אמר למשה, כאשר בני ישראל התקרבו לארץ אדום: "כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו, נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר" (דברים ב ה) לו ולזרעו. ניתן להבין שאלוהים דיבר עם עשו, והבטיח לו נחלה בארץ אדום. עשו עזב את כנען ליעקב, ועבר לאדום. עשו חיכה לראות אם ברכת אלוהים תתקיים ליעקב. אם יעקב לא היה חוזר ולא היה מקיים את התנאי שיצחק נתן לו: "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ, וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים" (ביאור:בראשית כח ג) - אז גם נחלת עשו בהר שעיר לא היתה שרירה. עכשו שיעקב חזר עם קהל עמים (הרבה ילדים), התנאי הושלם ודברי אדוני הם דברי אמת לשניהם.

שני האחים הבינו שהמאבק על הבכורה נגמר, ששניהם זכו בנחלתם, שבחייהם הם לא ילחמו יותר אחד עם השני, ולכן נאמר "וַיִּבְכּוּ" שניהם מהתרגשות.