אמרי במערבא/מסכת נידה

פרק א - שמאי

"ספק ספיקא" נקרא "ספק לס

פק" פ"א ה"א (א:)‏

טומטום ואנדרוגינס שראו דיין שעתן, מה את שמע מינה? אמר רבי יוסי: טומטום ואנדרוגינס ספק ומעת לעת ספק, ואין ספק לספק (מקילים בספק ספיקא).

בבבלי - נקרא "ספק ספיקא"¹.

יש דעה שהרואה דם טהור אסורה

פ"א ה"א (א:)‏

רבי אמי בשם רב רבי בא בשם רב יהודה: בדקה ומצתה טהור (דם שהוא ממראה טהור) - אסורה לביתה עד שיתנגב מעיינה (ומפרש בהמשך שחוששים שמתוך שמתרגלת לדם טהור תראה בשעת תשמיש דם טמא), חד רבי טובי אמר בשם רבי אבהו: אסורה לביתה עד מעת לעת. אמר רבי יעקב בר אחא: כד סליקית להכא (לארץ ישראל) שמעית מן כל רבנן מותרת לביתה מיד (ולא חוששים).

בבבלי - לא הוזכרה הו"א שאסורה, ובפשטות מותרת (דן בזה מראה הפנים).

רבי מאיר מחמיר בדרבנן כדאורייתא

בבלי ה.‏

הירושלמי דן בזה בפסחים פ"א ה"ח (ח.), ועיין מה שכתבנו שם.

חולין שנעשו על טהרת קודש הם כחולין, עייתלו

בבלי ו:‏ • פ"א ה"א (א:)‏

מעשה בריבה אחת בעייתלו וכו' (ודנו אם מטמאה). וכי יש קדשים בעייתלו (ומה נפק"מ אם מטמאה)? אלא בשנעשו לטהרת הקודש. ולא כחולין הן (ועדיין מה נפק"מ אם טמאים)? תיפתר שנעשו לטהרת מי חטאת, שמי חטאת חמורין מן הקודש.

בבבלי - ביאר שהם חולין שנעשו על טהרת הקודש, ולא הקשה על כך. כמו כן בבבלי (ט:, ויבמות נט:) שם המקום הוא "היתלו".

הרואה כתם מטמאה את בועלה למפרע

בבלי ו.‏ • פ"א ה"א (א:)‏

הרואה כתם וכו' ומטמא את בועלה למפרע.

בבבלי - כאן הביא ברייתא זו שמטמאה את בועלה, אך לא גרס "למפרע". ולקמן טו. הוסיף שלרבי מאיר מטמאה אותו למפרע ולחכמים מכאן ולהבא.

הרואה דם מטמאה למפרע גם ברה"ר

בבלי ב.‏ • פ"א ה"א (ב.)‏

מעת לעת שאמרו - מגעה ברשות הרבים מהו? וכו' הדא אמרה ודאי מגעה ברשות הרבים טמא.

בבבלי - לא הובא, ותוס' (ד"ה מעת) הביאו את הירושלמי.

תנא ששמע משניים ושניים ששמעו מאחד

פ"א ה"ב (ב.)‏

אחד אומר שמעתי מפי שנים (תנא ששמע הלכה משני תנאים) ושנים אומרים שמענו מפי אחד - ייפה כח האחד ששמע מפני שנים מכח השנים ששמעו מפי אחד.

בבבלי - לא הובא².

רבי אליעזר שמותי

בבלי ז:‏

הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ב ה"ח (יא:) ונזיר פ"ו הי"א (לב:), ועיין מה שכתבנו שם.

מורים הלכה למעשה רק מהתלמוד

בבלי ז:‏

הירושלמי דן בזה בחגיגה פ"א ה"ח (ז:), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת משולשת האם מעיין אחד הוא

בבלי יא:‏ • פ"א ה"ג (ב:)‏

על דעתיה דרב דהוא אמר מעיין אחד הוא אלא שהתורה טיהרה אותו וכו', על דעתיה דרבי ינאי דו אמר (שאמר) מעיין אחד הוא אלא שהוא (הדם) משתנה וכו', על דעתיה דלוי דהוא אמר שני מעינות הן.

בבבלי - מובאות רק דעת רב ודעת לוי.

אשה יולדת גם לרע"ד יום

פ"א ה"ג (ג.)‏

לעולם אין האשה יולדת אלא לרע"א (יום) או לרע"ב או לרע"ג או לרע"ד (וביאר הפני משה שהאפשרות שיולדת לרע"ד יום הוא משום שסובר שהזרע יכול להיקלט לאחר ארבעה ימים).

בבבלי - לח. הובא שיולדת רק לרע"א, רע"ב או רע"ג.

אורך עיבורה של בהמה וחיה

פ"א ה"ג (ג:)‏

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ד הי"א (כז:), ועיין מה שכתבנו שם.

זמן פרישת התינוק

פ"א ה"ד (ג:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ה ה"ו (לו:), ועיין מה שכתבנו שם.

שפחתו של רבן גמליאל נקראת "טביתא"

פ"א ה"ד (ג:)‏

של בית רבן גמליאל היו קורין לעבדיהן ולשפחותיהן אבא טבי ואמה טביתא.

בבבלי - ברכות טז: גם כן הובאו הכינויים אבא ואמא (לעבדי רבן גמליאל) והשם טבי, אך שמה של טביתא לא הוזכר בבבלי כלל. וכן במעשה בשפחתו של רבן גמליאל, בירושלמי (נידה פ"ב ה"א (ו.)) הובא שמה "טביתה" ובבבלי (נידה ו:) הובא אותו המעשה בלי שמה.

גירסא הפוכה במחלוקת בטומאת גיורת נידה

פ"א ה"ד (ד.)‏

הירושלמי כאן הובא (בשינוי גירסא) גם ביבמות פ"ד ה"י (כח.), ועיין מה שכתבנו שם.

תינוקת שראתה והפסיקה וראתה - לא טמאה למפרע

בבלי ט:‏ • פ"א ה"ה (ד:)‏

רבי יודן בעי: (תינוקת) ראת ראייה ראשונה ושנייה והפסיקה שלש עונות ולא ראת ואחר כך ראת - כווסת ארוכה היא שתטמא מעת לעת (למפרע) או כהפסק עונה היא שתהא דייה שעתה (מכאן ולהבא)? אמר ליה רבי יוסי: מה אם בשעה שעשיתה ככדמין (בשתי הראיות הראשונות, שלא היה ביניהן הפסק) את אמר דייה שעתה, כאן שלא עשיתה ככדמין (לאחר הראיה השלישית, שהיה הפסק לפניה) לא כל שכן (שאינה מטמאה למפרע).

בבבלי - כתב שדייה שעתה אפילו במקרה שראתה ג' ראיות והפסיקה ג' עונות ואח"כ ראתה.

מגעה של תינוקת טהור

בבלי י:‏ • פ"א ה"ה (ה.)‏

רוקה (של תינוקת שלא הוחזקה לראות דמים) טהור, מדרסה טהור, מגעה ברשות הרבים טהור.

בבבלי - כתב שרוקה ומדרסה וכתמה טהורים, ולא הזכיר את מגעה.

בודקת פעמיים כנגד שינוי היום

בבלי יא.‏ • פ"א ה"ו (ה:)‏

פעמיים היא צריכה להיות בודקת - אמר רבי יוסי בי רבי בון: כנגד שני פעמים שהיום משתנה על הבריות (יום ולילה).

בבבלי - לא הובא טעם לזה.

כללי הפסיקה במחלוקת ואח"כ סתם

בבלי יא:‏

הירושלמי דן בזה בתענית פ"ב הי"ג (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.

המקיים דברי חכמים נקרא צנוע

בבלי יב.‏

הירושלמי דן בזה בנידה פ"ב ה"א (ו:), ועיין מה שכתבנו שם.

אשה שאין לה וסת צריכה לבדוק

בבלי יב.‏

הירושלמי דן בזה בנידה פ"ב ה"ד (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.

פרק ב - כל היד

שפחתו של רבן גמליאל נקראת "טביתא"

פ"ב ה"א (ו.)‏

הירושלמי כאן הובא (בשינוי) גם בנידה פ"א ה"ד (ג:), ועיין מה שכתבנו שם.

אריכות בסוגיית הוצאת זרע לבטלה - אינה בירושלמי

בבלי יג.‏ • פ"ב ה"א (ו.)‏

בבבלי - האריך כאן באגדות והלכות בעניין הוצאת שכבת זרע לבטלה, והירושלמי לא האריך בזה.

המקיים דברי חכמים נקרא צנוע

פ"ב ה"א (ו:)‏

שכל מי שהוא מקיים דברי חכמים נקרא צנוע.

בבבלי - יב. גם כן הביא זאת, ודחה משום שמי שאינו מקיים דברי חכמים לא די שאינו צנוע אלא שהוא רשע³.

אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף - אינו בירושלמי

בבלי יג:‏

עיין מה שכתבנו ביבמות פ"ו ה"ו (לז:).

אסור להכות על הכרס

בבלי יג:‏

הירושלמי דן בזה בביצה פ"ה ה"ב (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.

הרואה כתם מטמאה את בועלה למפרע

בבלי טו.‏

הירושלמי דן בזה בנידה פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.

אשה שאין לה וסת צריכה לבדוק

פ"ב ה"ד (ז.)‏

כל אשה שאין לה ווסת (קבועה) אסורה לביתה עד שעה שתבדוק וכו', תיפתר שבא ומצאה עירה (כשמצאה ערה צריכה לבדוק, אך כשהיא ישנה לא הטריחוהו להקיצה שתבדוק).

בבבלי - יב. צריכה לבדוק אפילו אם היא ישנה. ושם בע"ב יש דעה שאסורה לבעלה בכלל, וצריך לגרשה.

אסור לאשה לשהות בטומאתה

פ"ב ה"ד (ז:)‏

שאסור לאשה לשהות בטומאתה (מראה הפנים: גם בזמן הזה שאין טהרות).

בבבלי - ל. הסיק שטבילה בזמנה מצוה, אך תוס' שם (ד"ה ושמע) הביא מחלוקת בזה.

האיסור לזרוק ציפורניים - אינו בירושלמי

בבלי יז.‏

עיין מה שכתבנו במועד קטן פ"ג ה"א (יב.).

דם נידה ששחור כענב טהור

בבלי כ.‏ • פ"ב ה"ז (ח:)‏

(דם נידה שצבעו) שחור כעורב, שחור כענב, שחור כזפת - טהור.

בבבלי - שחור כענב טמא.

כששמע מרבו רק פעמיים צירף אחרים עימו לפסיקה

פ"ב ה"ז (ט.)‏

רבי חנינה הוה שרי בציפורין (נמצא בציפורי) והוון אתאי קומוי עובדין (באו לפניו שאלות להלכה) ומפק מן תרתין זימנין, והוון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש שריין תמן ולא הוה מצרף לון עימיה (לא היה מתייעץ איתם). אמרין: חכים הוא ההוא סבא דפרזלוי חריפין (שאינו צריך אותנו). חד זמן צרפון (צירף אותם) עימיה. אמרין: מה חמא רבי משגח עלינן (מדוע צירפת אותנו) יומא דין? אמר לון: ייתי עלי אם לא כל מעשה ומעשה שהייתי מוציא (פוסק), אם לא שמעתי אותו מרבי להלכה (במקרים רבים) כשערות ראשי, ולמעשה שלשה פעמים (על כל שאלה). והן עובדא (ושאלה זו ששאלוני היום) לא אתא קומי (לפני) רבי אלא תרין זימנין, מן בגין כן צריפתכון עמי.

בבבלי - לא הובא⁴, והב"י (יו"ד סי' רמב סעיף ד אות ג ד"ה גרסינן בפרק) הביא את הירושלמי וכתב שמכאן שלא יורה בדבר שאינו ברור לו עד שיצרף עימו מחכמי העיר.

פרק ג - המפלת

טעם המחלוקת במפלת חתיכה

בבלי כא.‏ • פ"ג ה"א (ט.)‏

המפלת חתיכה - אם יש עימה דם טמאה ואם לאו טהורה, רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך טמאה. (ביאור מחלוקתם:) רבנן אמרין מקור הוא שהוא מגדל חתיכה, רבי יודה אומר דם הוא שהוא קרוש ונעשה חתיכה.

בבבלי - הסיק שטעם מחלוקתם הוא שחכמים סוברים אפשר לפתיחת הקבר (הרחם) בלא דם ורבי יהודה חולק.

מפלת קליפה - שרייה מעת לעת

בבלי כב:‏ • פ"ג ה"ב (ט:)‏

המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמין יבחושין אדומין תטיל (אותם) למים, אם נמחו טמיאה וכו' - וכמה היא שרייתן בפושרין מעת לעת.

בבבלי - הסתפק אם צריך מעת לעת.

דעה שלמדין מגזירה שווה גם שאינה מופנה

בבלי כב:‏

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ז ה"ו (לד:), ועיין מה שכתבנו שם.

יולדת ספק זכר ספק נקבה

בבלי כב:‏ • פ"ג ה"ב (י.)‏

כל הן דתנינן תשב לזכר ולנקיבה - י"ד טמאים וכ"ו טהורין, נותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקיבה. הדא דת מר (זה שמחמירים עליה נאמר) לביתה (לאוסרה על בעלה), אבל לטהרות - תשב לנקיבה.

בבבלי - לא חילק, ומשמע שגם לטהרות תשב לזכר ולנקבה.

יבום וחליצה לבהמה, שחיטה לאדם

בבלי כג:‏ • פ"ג ה"ב (י.)‏

רבי חגיי אמר רבי חנניה: חברין דרבנין (חבריהם של רבנן) מקשי לה על דרבי מאיר (שסובר שגם מה שאין בו צורת אדם נחשב ולד), הפילה דמות עורב (ומת אחיו בלא בנים) - עומד בראש הדקל ואומר לו בא וחלוץ או ייבם? (לדעתו שדינו כאדם, בתמיה). אמר ליה רבי מנא: עד דאת מקשי לה על דרבי מאיר קשיתה על דרבנן, דמר (דאמר) רבי יסא בשם רבי יוחנן כולו אדם ופניו בהמה - אינו וולד, כולו בהמה ופניו אדם - וולד הוא, כולו אדם ופניו בהמה עומד וקורא בתורה ואומרים לו בוא לשחטך (שדינו כבהמה, בתימה)? כולו בהמה ופניו אדם עומד וחורש בשדה ואומרים לו בוא וחלוץ או יבם? (שדינו כאדם, בתמיה).

בבבלי - לא הובא.

שפיר מרוקם דומה לחגב

בבלי כה.‏ • פ"ג ה"ג (י:)‏

אי זהו שפיר מרוקם שאמרו (שהמפלת אותו טמאה), כל שתחילת ברייתו דומה לרשון (מין חגב).

בבבלי - בגמרותינו הגרסא: איזהו שפיר מרוקם וכו' תחילת ברייתו מראשו.

האשה מעוברת וחוזרת ומתעברת

בבלי כז.‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ד ה"ב (כד.), ועיין מה שכתבנו שם.

על פרקים ד-י אין ירושלמי



השמטות מתלמוד ירושלמי למסכתות שונות

קטעים שאינם נמצאים בירושלמי שלפנינו אך הובאו בראשונים, ואין ידוע לאיזו מסכת הם שייכים

נדפסו בסוף הירושלמי לאחר מסכת נידה

מידת החסד לא הוצרכה בימי אברהם

השמטות ד"ה בכד

אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכה שלי, שהרי אברהם עומד שם במקומי ושומר משמרתי.

בבבלי - לא הובא.

בטלים מתורה בין מנחה לערבית בשבת זכר למשה

השמטות ד"ה בתשובות

ויתמו ימי בכי אבל משה - ימי בכי אבל תמו, והני ימי החול דקא שריא בהו בכי ואבל, אבל שבת לא תם, דלית בשבת בכי ואבל, ולזכירתו בתי מדרשות בטלין (שאין לעסוק בתורה בין תפילת מנחה לערבית בשבת, משום שמשה רבינו נפטר באותו זמן).

בבבלי - לא הובא.

השטן נבהל מקול השופר

השמטות ד"ה ברוקח

כד שמע שטן קל שיפורא (שופר) בהיל ולא בהיל (נבהל).

בבבלי - ראש השנה טז: כתב שתוקעין ומריעין כשיושבים וכשעומדים כדי לערבב את השטן, ובירושלמי כאן משמע שהתקיעה עצמה מבהילה אותו. ותוס' (שם ד"ה כדי) הביא את הירושלמי הזה.

1 בכמה מקומות הירושלמי קורא לספק ספיקא "שני ספיקות" וכד'. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎פ‎.

2 הירושלמי מדגיש יותר את חשיבות קבלת התורה ע"י מסורת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סט‎.

3 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

4 הירושלמי מדגיש יותר את חשיבות קבלת התורה ע"י מסורת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סט‎.