תפארת ישראל על נדרים ב

משנה נדרים, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

ואלו מותרין: נ"ל דר"ל ואלו נדרים מותרין ועומדין, שא"צ התרה [ערתוי"ט שנתקשה בזה]:

חולין שאוכל לך: כדי נסבה:

כעורות לבובין: שעכו"ם היו מנקבין הבהמה בחייה כנגד לבה, ומוציאין משם הלב חם להקריבו לע"ז, דאז הבהמה אסורה בהנאה:

כחלת אהרן: ר"ל כחלה שמפרישין מעיסה לתנה לכהן. ונקט אהרן שהיה ראשון לכהנים. ואע"ג דחלה דבר הנדור הוא, דעל ידי פיו נאסרה. אפילו הכי אין כוונת המפריש לאסור, אלא להתיר שריים מטבל. ונקט מתני' כל מיני אסורים, חזיר אסור רק באכילה, וע"ז אף בהנאה, ולבובין חמירי טפי מע"ז, דמדהן תקרובת אין מועיל להם שיבטלום עכו"ם [כ(שו"ע יו"ד, קמו)], ונבילות חמירי טפי מכל הנך לענין טומאה, דכזית ממנה מטמא מדאורייתא, ושקצים חמירי טפי דשעורן לטמא מדאוריי' בכעדשה, וחלה ותרומה חמירי טפי, מדדמי בקדושה כמתפיס בקרבן:

מותר: מדאינן דבר הנדור [ואף דכבר תנא ברישא ואלו מותרין. נקט מותר מדקא בעי למתני האומר וכו' דצריך פתח, להכי אפסיק במלת מותר, דלא תימא דגם הנך דרישא צריכין פתח]:

האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר: ולא סגי בחרטה, או לפתוח בכבוד אמו, לומר לו, אלו היית יודע שאין זה כבוד אמך לדור בה לא היית נודר, אלא צריך פתח ממקום אחר [(שו"ע יו"ד רה, א)] דמזלזל כבוד אמו החמירו עליו טפי מלקמן סוף פרקן דסגי ליה התם בחרטה:

שלא יקל ראשו לכך: שלא ירגיל א"ע בכעס לאסור ע"ע פריה ורביה [ולרמב"ם גם בשאר מילי הדין כך]. והחמירו מדרבנן דוקא בע"ה. וי"א דבזה"ז הכל כע"ה [(שו"ע יו"ד רה, א)]:

שאיני מהלך: מדאו' אינן נדר כלל, דאין נדר חל בדבר שאין בו ממש:

האומר לאשתו קונם שאיני משמשך: אף דמשועבד לה והו"ל כאוסר פירות חבירו על חבירו. י"ל דמיירי באמר הנאת תשמישך עלי, שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ואע"ג דמצות לאו להנות נתנו, היינו דקיום המצוה לא הוה כהנאה, אבל במתהני גם גופו, שפיר מחשב הנאה [ר"ן]. ואע"ג דאסור רק מדרבנן, דהרי בהנאה אין בה ממש, והיכי מצי להפקיע ע"י איסור דרבנן מצות פו"ר דאו'. הרי יש כח לחכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ ע"ב]:

הרי זה בלא יחל דברו: ר"ל אסור מדרבנן:

שבועה שאיני ישן: זמן מה, אבל בנדר שלא יישן ג' ימים, לוקה ויישן לאלתר [כ"ה לשנא דש"ס [נדרים דט"ו א'], ונ"ל דהך לאלתר אתרווייהו קאי, דלוקה לאלתר אף שלא יישן עדיין, דרק משום שבועת שוא הוא דלוקה, ומותר לישן לאלתר אף שלא לקה עדיין, דאין השבועה חלה כלל, ואיסור דשבועת שוא דעביד עביד]:

שאיני מהלך אסור: דשבועה חלה על דבר שאין בו ממש, מדאסר את גופו [כמ"ש בפתיחה], והרי הגוף יש בו ממש, ומה"ט נמי לא נקט שבועה שאיני משמשך כברישא, משום דבשבועה אסר הגוף, והרי גופו משועבד למצוה, ואפילו שבועה בלשון נדר, דינו כשבועה, ולא חל אמצוה [(שו"ע יו"ד רלט, ד). ודברי רתוי"ט תמוהין]:

משנה ב

קרבן לא אוכל לך: לא דמי ללא חולין לא אוכל לך דאסור [כפ"א מ"ג]. הכא משמע טפי דנשבע בחיי קרבן שלא יאכל, ומה"ט נמי לא הוה כסתם נדרים דלהחמיר [כמשנה ד'] דהכא מסתבר טפי לקולא [עי' פ"ג סי' ל"ו]:

קרבן שאוכל לך: באמר כן הרי אסור [כפ"א מ"ד]. רק ה"ג הא קרבן שאוכל לך, דמשמע נמי שנשבע בחיי הקרבן, וכ"ה בש"ס:

לא קרבן לא אוכל לך: בש"ס מוכח דגרסינן לקרבן לא אוכל לך, ור"ל בפתח תחת הלמ"ד, וה"ק לא קרבן יהיה רק חולין מה שלא אוכל לך דמשמע אבל מה שאוכל לך יהיה קרבן, ומתניתין ר"מ היא, דלית ליה מכלל לאו נשמע הן, רק בפרט הדבר שאסר ע"ע [כפ"א סי' מ"א]:

שבועה שאוכל לך: מיירו במסרבין בו לאכול, ואמר לא אכילנא, לא אכילנא, וחזר ואמר שבועה שאוכל לך, אז משמע בשבועה יהיה מה שאוכל לך. [ואף דבל"ז במאמר לא אוכל ב"פ הוה שבועה [כ(שו"ע יו"ד, רלז)], היינו במתכוון לשבועה, והכא מיירי בלא התכוון לשבועה. עד לבסוף. או דמיירי באמר כן בהפסק]:

לא שבועה לא אוכל לך: אף דמתניתין ר"מ היא דלא ס"ל מכלל לאו נשמע הן. עכ"פ הרי טעמא דר"מ מדאצטריך בתורה למכפל בתנאי של בני גד ובני ראובן אם יעברו ואם לא יעברו, א"כ זה דוקא בממונא או באסורא דאית ביה ממונא, דתנאי בני גד ובני ראובן אסור דאית ביה ממונא הוה, וה"נ בנדרים מחשב אסורא בממונא, מדאסר חפצא עליה, משא"כ בשבועה משכחת לה אסורא בלי ממונא, באסר עליה דבר שאין בו ממש, בכה"ג גם ר"מ מודה דמכלל לאו נשמע הן:

זה חומר בשבועות מבנדרים: אי"ל דקאי אדסמך לה, דבשבועה אמרינן מכלל לאו נשמע הן משא"כ בנדרים, ליתא, דזה חומר משמע דעכ"פ נדר הוה, רק שאינו חמור כשבועה, והכא בנדר מותר לגמרי. רק קאי אמשנה א', קונם שאיני ישן, דבנדר אינו אסור רק מדרבנן משא"כ שבועה חלה על דבר שאין בו ממש:

אמר קונם סוכה שאני עושה: אפילו אמר ישיבת סוכה עלי, לא מחשב נודר מהישיבה שאין בה ממש, דמדהזכיר החפץ, דהיינו סוכה, כיש בו ממש דמי:

בנדרים אסור: דנדר, שאסר על עצמו החפץ, חל על דבר מצוה:

בשבועות מותר: משום דבשבועה אסר הגוף, והגוף משועבד למצוה. מיהו עכ"פ לקי משום שבועת שוא, והיינו דמסיים תנא שאין נשבעין, ר"ל שאסור לישבע לעבור וכו' וזהו החומר שבנדרים טפי מבשבועה, וה"ה בנשבע לקיים מצוה, דלא חייל, והא דכתיב נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, זאת עשה לזרוזי נפשיה, ולא מחשב שבועת שוא, דהרי צריך לזרוזי נפשיה למצוה. ועוד יש חומר בנדר טפי מבשבועה, דיש נדר וכו':

משנה ג

הריני נזיר אם אוכל: נזירות נמי נקרא נדר [והא דלא נקט בנדר, וכדפתח, דאע"ג דבאמר ב"פ קונם. לא אפשר דחייל קונם ב', דהרי אין איסור חל על איסור, עכר"פ משכח"ל בנדר תוך נדר. כגון שאמר הרי עלי קרבן אם אוכל, הרי עלי קרבן אם אוכל דבאכלו חייב ב' קרבנות [כ(רמב"ם פ"ג מהל' נדרים)], ה"ט, משום דנזירות חל אנזירות ילפינן מקרא, מדכתיב נזיר להזיר, ומנה ילפינן לשאר נדרים, להכי פתח תנא בנדר, לאשמעינן דגם בנדר משכח"ל, ומסיים בנזיר. משום דמנה ילפינן הך דינא [לח"מ]:

חייב על כל אחת ואחת: ומדסתם נזירות ל' יום, חייב ב' נזירות של ל' יום:

אינו חייב אלא אחת: קרבן א' באכלו בשוגג, ומלקות א' במזיד. מיהו מדלא קאמר הרי זה שבועה א', ש"מ דעכ"פ בנשאל על ראשונה, חייל שנייה, אבל יכול לשאול על שניהן בבת אחת [(שו"ע יו"ד רכט, ג)]:

משנה ד

סתם נדרים להחמיר: בנדר סתם ולא פירש כוונתו, רק אמר שמתכוון שכמו שיפרשו חכמים לשונו כן יהיה, נפרשו להחמיר [ואילה"ק מ"ש דקמ"ל הכי בנדר, הרי בכל דוכתא אמרינן ספק דאורייתא לחומרא. נ"ל דקמ"ל דלוקה, דלא הוה חיובו ספק אלא ודאי. דאסר על עצמו כל מה שיפרשו חכמים לשונו]:

ופירושם להקל: ר"ל ופירושן של סתם נדרים, שנדר סתם, ואח"כ מפרש שכוונתו לקולא היה, אז מותר [ועי' ברא"ש בסוף המסכת ר"ל לא בפירושו שבש"ס רק בכללי פסקיו, שהביא ב' פירושים במשנה זו]:

אם של שמים נדר: שאמר שנתכוון למליח של קרבן, שנאמר בו על כל קרבנך תקריב מלח [והא דקאמר אם של שמים נדר. הרי אפילו בסתם נדרו אסור. נ"ל דרבותא קמ"ל, דלא מבעיא אמר כמו שיפרשו חכמים, נדרו, דודאי אסור, דהרי ודאי יפרשוהו לחומרא. אלא אפילו תלה כפי שיפרשו הוא בעצמו, והרי בידו לפרשו לקולא או לחומרא, אפ"ה בדאורייתא אין ברירה והו"ל כסתם נדרים דלהחמיר. ובש"ס גרסינן אם של שלמים נדר. ולכאורה נ"ל דהך גי' נכונה, דדרך שלמים למלחו הרבה מדנאכל לב' ימים, וכן משמע לשון נדרו, מדקאמר "מליח", ולא "מלוח", דמליח משמע הרבה, כמ"ש הרד"ק בשרשיו. וחתני מו"ה יוסף שליט"א הביא ראיה לרד"ק מדקאמרינן [שבת ע"ט א'] גבי עבוד עורות, דלא מליח ולא קמיח, ש"מ דלשון עבוד הוא, והיינו שמלוח הרבה. ולהכי שפיר נקט "שלמים" שדרך למלחן הרבה אבל לגי' דגרס של שמים, דהיינו שאר קרבנות כשמקריבן א"צ למלחן הרבה [כמנחות דכ"א א' וכרש"י ותוס' שם], והאיך יפרש שנתכוון להקרבנות בלשנא דמליח. ואפילו לרמב"ם [(רמב"ם פ"ג מהל' איסורי מזבח)] ולערוך, דס"ל דגם בקרבנות צריך למלחן יפה, וגרס התם לבסוף וכן לצלי, ול"ג וכן לקדירה, עכ"פ הרי מודה דבדיעבד בקורט א' סגי וכיון שכן, האיך נפרש שלקרבנות נתכוון, ולא לשלמים, שבודאי מלחן הרבה שלא יסריחו. ועיי' ברמב"ם [(רמב"ם פ"א מהל' נדרים הט"ו) ובכ"מ שם]. אמנם ק"ל אדמבעי לעיל [די"א ב'] אי בעיקרא מתפיס או בסופה, לפשוט מהכא דבעיקרו מתפיס, וי"ל]:

אם של עבודה זרה נדר מותר: דהו"ל כמתפיס בחלב ודם, דאינו דבר הנדור [עי' פתיחה]:

ואם סתם: שאמר נתכוונתי כמו שיפרשו חכמים:

אם כחרם של שמים: חרמי בדק הבית:

אסור: אפילו ביהודה דמסתמא להיתר כסוף משנה:

ואם כחרם של כהנים: חרמים שפירש שיהיו לכהנים:

מותר: דאף דגם חרמי כהנים מועלין בהן עד שיבואו ליד הכהנים. מ"מ חרמי כהנים משמע שכבר בא לידן, ואז חולין גמורין הם [כ(רמב"ם פ"א מהל' ערכין)]. [מ"מ ק"ל דעכ"פ נפשט מהכי דבהיתרא מתפיס. וי"ל]:

אם כמעשר בהמה נדר אסור: דהו"ל דבר הנדור, דצריך להקדישו:

אם כתרומת הלשכה נדר: עיין שקלים [פ"ג מ"א]:

אסור: אפילו בגליל דמסתבר להיתר:

רבי יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה: ואף דגם תרומת גורן מצוי התם, עכ"פ סתם נדרים להחמיר. מיהו במפרש שכוונתו לקולא גם ביהודה שרי:

שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלשכה: מדרחוקים מירושלים:

סתם חרמים ביהודה מותרין: אף דגם חרמי בדק הבית מצוייה שם, אתיא למ"ד סתם נדרים לקולא ונקט ברישא רבותא דלמ"ד סתם נדרים להחמיר ולא מבעייא בחרם, דמצוי חרם גבוה כמו חרמי כהנים תלינן להחמיר, אלא אפילו בתרומה דטפי מצוי תרומת דגן מתרומת לשכה, אפ"ה אסור, ובסיפא נקט רבותא איפכא למ"ד סתם נדרים להקל, דאפילו בחרם שמצוי חרם גבוה כמו חרמי כהנים, והו"ל ספק שקול אפ"ה תלינן לקולא ודו"ק:

שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים: דלא היו כהנים שם והחרימו לבדק הבית:

משנה ה

נדר בחרם: שאמר חפץ זה עלי חרם:

ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים: [נעטצע], ורבותא קמ"ל אף שאין דרך לקרות לנעטצע חרם סתם, אפ"ה שרי ומכ"ש באמר שנתכוון לחרם כהנים:

בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים: דורן של מלך:

הרי עצמי קרבן: שאמר הרי עצמי קרבן עליך:

ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי: בביתי:

להיות נודר בו: להטעות השומע כאילו נדרתי נדר גמור:

על כולן אין נשאלים להם: ר"ל א"צ שאלה, ולא אמרינן בכה"ג סתם נדרים להחמיר דהרי לכך נתכוון באמת:

ואם נשאלו: שהוא ע"ה וסבור שזה נדר הוא ונשאל עליו [עתוס']:

עונשין אותן: דבעבר על נדרו צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר, כאילו עבר על נדר גמור, ואינו נאמן שלכך נתכוון כשנדר [ר"ח ב']:

ומחמירין עליהן: שלא להתיר לו בפתח חרטה, רק בפתח ממש:

פותחין להם פתח ממקום אחר: ר"ל שלא יפתחו לו התרתו לומר לו, כיון שלא נדרת רק בקרבנות מלכים, מותר אתה, רק יפתחו לו מצד אחר, אדעתא דהכי והכי לא נדרת, ואפילו בפתח חרטה סגי [ר"ח ס"ב]:

ומלמדים אותן: שאינו רשאי לעשות צחוק מנדרים כמו שעשה הוא, מלבד שמביא עצמו לידי חשד כשיראוהו עובר, יחשבו שעובר על נדר גמור:

כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים: אבל אין מחמירין לענשו כשעבר על נדרו [ולר"ן [די"ח ב'] ה"פ מלמדין אותו דאפילו בנדר כזה כשנדרו צריך לנהוג איסור, ולהכי אומרים לו כך, כדי שלא ינהג קלות ראש בנדרים, דאם נתיר לו לאכול ולשתות, הרואים אותו שנדר ואפ"ה אוכל ושותה יחשדוהו שמקיל ראש בנדרים, אמנם ק"ל לר"ן למה צריך ללמדו שצריך לקיים נדר זה, הרי כיון דמצרכינן ליה לפתוח פתח, כבר ידע שצריך לנהוג איסור בנדר זה. ותו דלשון מלמדין משמע שמלמדין אותו אמיתת הדין. ול"מ היה נ"ל אפכא, דהרי לרבנן אף שעבר אין מענשין אותו, וכמ"ש הר"ן, א"כ יש לחוש שעי"ז יקל ראש בנדרי' שיראה שעבר ולא ענשוהו, לפיכך מלמדין אותו האמת. שאין זה נדר ולפיכך לא יענשוהו, ואפ"ה היה צריך פתח, ועי"ז יראה כמה חומר הנדרים, דאף בדבר הדומה רק לנדר היה צריך פתח]:

בועז

הלכתא גבירתא