תוספות יום טוב על שבת י

<< · תוספות יום טוב · על שבת · י · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

המצניע. פירש הר"ב קודם השבת וכו' ושכח וכו' שעל דעת הראשונה וכו' וכ"ש המוציא בשבת לזרע וכו'. גמ':

חייב בכ"ש. משמע אפי' גרעין א' והכי איתא בגמ' מחייב היה ר"מ אפילו חטה אחת. ולא תימא דכל שהוא דתנן היינו פחות מכגרוגרת אבל כזית ליבעי. ומשמע מיהא דהיכא דקתני פחות מכגרוגרת דהא כזית ליבעי וסיעתא לפירוש הרמב"ם דס"פ דלעיל בזרעוני גינה ומ"מ כשאינו מצניע אינו חייב בכ"ש לפי שאין רגילות לזרוע כ"ש אלא כשיעור פחות מכגרוגרת:

וכל אדם וכו'. כתבו התוס' תימא לר"י דאמאי איצטריך למיתני ליה הא תנא ליה חדא זימנא בפרק כלל גדול ושאינו כשר להצניעו כו' עכ"ל ובריש ברכות כתבתי בשמם דרגילות לשנות בקצור מה שנשנה במקום אחר ואין לחלק דהתם אשמועינן מה ששנה בנגעים והכא בחדא מסכתא תרווייהו. דהכי אשכחן שתירצו בשם ר"י עצמו בפ"ו דיבמות מ"ד. ומה"ט נמי אין לחלק דהכא בבא שלימה דהתם נמי כולה בבא נשנה באותו פ' ובפ"ב:

חזר והכניסו. פי' הר"ב אם נמלך בו וכו'. בגמ' פריך פשיטא ומשני כגון שזרקו לאוצר ולא ביטלו בפירוש וקמ"ל דאע"פ שניכר במקומו שלא נתערב יפה וה"א דבמילתי' קמייתא קאי קמ"ל מדזרקיה לאוצר בטולי בטליה. וכתב המגיד דהא דתנן חזר והכניסו ר"ל והוציאו. ובריש פ"ק מפ?ירש דתנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה והוא הדין להוצאה הכנסה:

משנה ב

אסקופה החיצונה. פי' הר"ב שלפני הפתח לצד ר"ה. ופחותה משלשה דהוי רשות הרבים גמורה:

עד שיוציא את כל הקופה. פירש הר"ב ולא שנו וכו' אבל מלאה חרדל וכו' נעשה וכו'. והא דתנן בס"פ דלעיל המוציא קופת הרוכלין אינו חייב אלא חטאת אחת לא שאם לא הוציא כולה שלא יתחייב על אותן מינין שהוציא כולן מבחוץ אלא הא אתא לאשמועינן שאם לא היה לו דיעה בינתיים אינו חייב על כולן אלא אחת ולא תימא דמינין מחלקין כדאמר רבי יהושע תמחויין מחלקין במשנה ט' פרק ג' דכריתות וכ"כ התוספות לעיל:

משנה ג

שכן משא בני קהת. פירש הרמב"ם וקראה השי"ת עבודה שנאמר (במדבר ז') כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו ע"כ ולא ידעתי למה הוצרך לראיה שקראה עבודה שכיון שכל המלאכות ממשכן אנו למדין ומצאנו משא בני קהת שהיתה על הכתף ידענו שהיא מלאכה. דלא בלבד המלאכות שהיו בשעת עשיית המשכן אנו למדין אלא אף שהיו לצורך המשכן אחר כך כדאשכחן במשנה ב' פ' דלקמן. וע"ש. ובחבורו פ' י"ב כ' שנא' בכתף ישאו וכל המלאכות ממשכן למדין אותן. ומה שהוצרך התנא לראיה מבני קהת משום דהוצאה מלאכה גרועה היא וכך כתבו התוס' אמאי דתנן במשנה ב' פרק דלקמן:

כלאחר ידו ברגלו. כתבו התוספות דלגי' זו י"ל דברגלו הוי פירוש כלאחר ידו ומיהו ספרים דגרסי לאחר ידו ברגלו ניחא טפי דהכי תניא בברייתא בגמ'. ע"כ. וכן לשון הרמב"ם בפ' י"ב וכן במשנה ה' פ' י"ב:

בפיו. עיין במשנה ד' פ"ג דכריתות ומ"ש שם בס"ד ובס"פ דלקמן:

מרפקו. פי' הר"ב הפרק האמצעי וכו'. ונראה בעיני דהיינו שנושא המשא עצמו בזרוע ולא ע"י כלי שתולין בזרוע במרפק כי זהו דרך המוציאין וחייב. ולא גרע מתלתה בסינר דלקמן. [* וראיתי במנחות פ' הקומץ דף ל"ז שכתבו התו' אדהכא וז"ל אפשר שיתן אדם גרוגרת כנגד אותו פרק של קוד"א מבפנים וכופף ידו על כתיפו שלא תפול הגרוגרת ויוציאנה ע"כ וקוד"א בל"א עלינבוג"ן]:

[* בשפת חלוקו. פירש הר"ב השפה התחתונה וכו' וכן פרש"י והרמב"ם. ונ"ל דלא אתו לאפוקי השפה העליונה אלא אורחא דמלתא נקטי שכן דרך החלוק לעשות פיו התחתון בענין שיכול לקבל בו וכן שנינו בשקלים פ"ג משנה ב' לא בפרגוד חפות ושם פי' הר"ב שכופלין אותו מלמטה והרמב"ם בחבורו פי"ב מהל' שבת העתיק משנתינו וכתב בפי בגדו והא דשקלים מפ' שם בבגד שיוכל להחביא וכ"כ בחבורו בהל' שקלים ס"פ ב']:

במנעלו בסנדלו. מפורש בריש פרק י"ב דיבמות למאי קרי מנעל ולמאי קרי סנדל:

משנה ד

לאחריו ובא לו לפניו חייב. ולא מיבעיא לאחריו ובא לו לאחריו דאיתעבידא מחשבתו דחייב אלא אפי' לאחריו ובא לו לפניו דסד"א הואיל ולא אתעבידא מחשבתו לא לחייב קמ"ל דנתכוין וכו' ועלתה וכו' ודיוקא דמתני' לא קשיין אהדדי. הכי הוה לפום מסקנתא דגמ':

באמת. מפורש רפ"ב דתרומות:

ר"י אומר אף מקבלי פתקין. פירש הר"ב ודרך אותו קנה להיות חוזר. וסיימו התוספות ות"ק דר' יהודה לא חשיב ליה חוזר עכ"ל. וצ"ל דבאמת אינו חוזר כולי האי כמו סינר הנשים ובהא פליגי אי חשיב חזרה אי לא אבל אין לפרש דפליגי אם חוזר כלל אם לא שא"א שיחלקו במציאות איך הוא ועיין ברפי"ב מ"ש שם בס"ד:

משנה ה

הוציאוהו שנים פטורין. פירש הר"ב כדילפינן בעשותה וכו' וברפ"ק ילפינן מיניה נמי לזה עוקר וזה מניח כמ"ש הר"ב שם. והיינו דמיעוטי אחריני כתיבי (במדבר ט"ו) ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה נפש ואחת נמי מיעוטי. כדאיתא הכא בגמ'. והא דנקט הברייתא בעשותה תירצו התוס' משום שהוא מיעוט האחרון שבפסוק ובהא פליגי תנאי דברייתא הלכך נקטה הברייתא בעשותה ע"כ. ואע"ג דבין למר ובין למר בעשותה לא אתיא לא לדלעיל ולא לדהכא אלא תרוייהו נפקי חד מנפש תחטא וחד מאחת תחטא דתרוייהו מיעוטי נינהו ומיעוטא דבעשותה מפקי להו ר"ש לזה אינו יכול וזה אינו יכול. ות"ק למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד. מ"מ נמשך הר"ב אחר לשון הברייתא:

את החי במטה פטור. פירש הר"ב על החי לפי שהוא נושא את עצמו. כתבו התוספות תימא לר"י למה פטור והלא אפי' במשא קל יותר חייב. ואי משום דשנים שעשאוה פטורים הא הוי זה יכול וזה אינו יכול שאין הנישא יכול לישא עצמו בלא הנושא והנושא יש בו כח לנושאו אפילו הוא מת. ואור"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאים דבר חי שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם והחלזון מיד היו פוצעים אותו טרם ימות דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצלל צבעיה ע"כ. ועיין במ"ב דפרק י"ח ומ"ש שם בס"ד ורפי"ט וספ"ק דר"ה:

וכן כזית מן המת וכו'. פירש הר"ב דהואיל ומטמא וכו' וכ"כ רש"י והכי מוכח בגמ'. לכאורה דלפום כן אף המוציא ממשמשי עבודת כוכבים לחייב וכן משמע דהא האי ת"ק דר"ש הוא ניהו ר"י דמשנה ו' דפ"ט דלעיל דהא בר פלוגתא דר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה רבי יהודה הוא. ועוד הוכיחו בתו' מברייתא דגמ' דר"י הוא. ומ"מ פסקו הרמב"ם בפירושו ובחיבורו וכן הר"ב דאין הלכה כר"ש ולעיל פסקו דאין הלכה כר"י. משום דלעיל טעמא דאין כשר להצניע שאין שום צורך לאדם במשמשי עבודת כוכבים אבל הכא יש צורך בכולם דנבלה ושרץ מצניעין אותו לכלבו או לשונרו ומת דאסור בהנאה מצניעין אותו כדי לקוברו מידי דהוי אמקק ספרים דפרק דלעיל ולפיכך פסקו בהך דהכא כר"י. אבל קשה דהוי לי' להלוך אחר שיעור שרגיל להצניע ולא אחר שיעור טומאתן ואפשר דלכלבו או לשונרו הוי שעורא רבה משיעור טומאתן ואזלינן לחומרא כדלעיל משנה ט' פ"ז. ובמת נמי אפשר שעל פחות מכזית אינו מצווה לקברו. ועוד דלא שכיח פחות מכזית ושכיח ולא שכיח אזלינן בתר שכיח לקולא כדלעיל שם:

ורבי שמעון פוטר. דהוי מלאכה שא"צ לגופה. כלומר א"צ למת ברה"ר ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו ועיין מ"ש במ"ה פ"ב בס"ד. ומ"ש הר"ב דאין הלכה כר"ש כ"כ ג"כ שם. ועיין במשנה ה' פ"ב דעדיות ובמשנה ב' פ"ק דביצה:

משנה ו

רבי אליעזר מחייב. חטאת. נוטל צפרניו ושערו ושפמו וזקנו משום גוזז. ומ"ש הר"ב וכן הרמב"ם דכוחלת משום כותבת הכי אמר ר' יוסי בר' חנינא. ופירש"י שמוליכה מכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות ובגמ' וכי דרך כתיבה בכך אמר ר' אבהו לדידי מפרש' לי מיניה דר"י ב"ח כוחלת משום צובעת. ותימה על הר"ב והר"מ שלא פירשו כמסקנא. ומ"ש גודלת ופוקסת משום בונה. ובגמ' וכי דרך בנין בכך אין כדדריש ר"ש בן מנסיא ויבן ה' אלהים את הצלע (בראשית ב') מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא:

וחכמים אוסרים משום שבות. פירש הר"ב אבל בכלי מודים דחייבים חטאת. בגמ'. וכתבו התוס' כר"י דמלאכה שא"צ לגופה חייב ומ"ש עוד דשל חבירו אפי' ביד חייב וכ"כ הרמב"ם ולא פירשו טעם בדבר. ועיינתי בגמ' ומצאתי בהפך מדבריהם דמחלוקת לעצמו דיכול לאמן ידו ולתקנו בלא כלי אבל לחבירו אינו יכול לאמן ידיו לטלם יפה בלא כלי והיינו דקתני צפרניו דלעצמו דוקא הוא דמחייב רבי אליעזר אבל לא לחבירו. וכן פסק הרמב"ם בחיבורו פרק ט' [* לענין צפרנים ושער] ואולי דרהיטא דשמעתא דתני רשב"א גודלת כוחלת פוקסת לעצמה פטורה לחברתה חייבת [שרואה ועושה] הטעתה להם וכתבו כן גם בנוטל צפרניו וכו'. [* וא"ל דשער ראש דוקא קאמרי הר"ב והרמב"ם דהויא דומיא דגודלת ואינך דודאי לא דמי דלקיטת שער דבר קל ולא דמי להנהו כלל ועוד אם כן שער שאחורי הרגלים ובבין הרגלים במקום שאין יכול לראות למה לא כתבו להו נמי וכן משנתינו דנחתא לפרושי שפמו וזקנו אילו היה לשער הראש דין אחר ה"ל למתני:

ורבי שמעון פוטר. וכהאי גוונא קסבר בסוף פרק ז' דכלאים ועיין במשנה ט' פרק ב' דעוקצין]:

משנה שבת, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב