תוספות יום טוב על סוטה ג
<< · תוספות יום טוב · על סוטה · ג · >>
וכהן מניח ידו מתחתיה. פי' הר"ב תחת יד האשה. והביאו תוס' ירושלמי. ואין הדבר כיעור. ומניח מפה. ואינו חוצץ. ומביא כהן זקן. ואפילו תימא כהן ילד. שאין יצה"ר מצויה לשעה. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ו' פרק ג' דבכורים. והר"ב העתיק תחתיה וכן הרמב"ם פ"ג מהלכות סוטה וכן הוא בירושלמי:
הניף והגיש וכו'. עיין במשנה ו' פ"ה דמנחות:
היה משקה ואח"כ מקריב כו'. גמרא. הא אקרבה ה"ק [וכו'] . ובהשקאה גופה פליגי ר"ש ורבנן:
ואחר כך מקריב. כתב הר"ב תלתא קראי וכו' ואחר ישקה וכו' דאם לא נמחק יפה ועדיין רשומן ניכר כו'. גמרא. וכתבו התוספות דלאו דוקא נקט דקרא אתא לרשומן ניכר. דכיון דכתיב ומחה ממילא שמעינן אי רישומו ניכר דלאו מחוי הוא דהא ממעטינהו [פרק דלעיל משנה ד'] דאין מטילין קנקנתום לתוך הדיו משום דרשומו ניכר הוה כתב שאינו יכול להמחות. אלא עיקר קרא אם הקריב מנחתה ואח"כ השקה כשירה כדדריש' ר"ש והשקה קמא. ומ"ש הר"ב והשקה בתרא שאם נמחקה וכו' מערערין וכו' כדתנן במשנה דלקמן. וע"ש:
אמרה איני שותה. ואע"פ שאינה אומרת טמאה אני שאין כופין אותה לשתות כמ"ש הרמב"ם ברפ"ב מה"ס:
מגילתה נגנזת. ופירש רש"י דכל כתבי הקדש שאינן לקרות בהן נגנזין שלא יתבזו. ע"כ. ומ"ש הר"ב בצד ההיכל. ירושלמי והביאוהו התו':
ומנחתה מתפזרת על הדשן. פירש הר"ב ונשרפת כו' דהואיל וקדשה בכלי כו' והאי מתפזרת היינו נשרפת כדאמר לקמן ואלו שמנחותיהן נשרפות וקא חשיב להא האומרת איני שותה:
מערערים אותה. כתב הר"ב דדלמא טהורה היא ומחמת בעתותא קאמרה וכפירש"י. ונראה שנתכוונו להעמיד המשנה כר"ע דף י"ט ע"ב דסבר דאומרת איני שותה כי אומרת מחמת בעתותא הוא דמערערין והכא מחמת ביעתותא אנן קיימין. וא"נ לר"י דסבר דלעולם מערערין. וטעמא מפרשים אליביה דלעולם אע"פ שאין אנו רואין ביעתותא יש לנו לחוש דילמא מחמת ביעתותא:
מערערים לשון ערער תתערר. ירמיה נא [נח]. ובגמרא דף י"ט תניא ר' יהודה אומר כלבוס של ברזל מטילין לתוך פיה שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בע"כ. ומ"ש הרמב"ם בפ"ד מה"ס [מהגמ' דפ"ק ד"ז] ומאיימין עליה ואומרין לה בתי אם ברור לך הדבר שטהורה את. עמדי על בורייך ושתי אל תפחדי לפי שאין המים דומין אלא לסם יבש מונח על בשר חי יש שם מכה מחלחל ויורד. אין שם מכה אין עושה כלום. ע"כ. הוא ענין בפני עצמו לא מכלל הערעור:
אינה מספקת לשתות וכו'. כתב הר"ב בגמרא מוכיח דמתני' ר"ע היא דסבר כר"ש כו' אימא סיפא אם יש לה זכות תולה [והא רבי שמעון סבר במתניתין דלקמן דאין זכות תולה]. בזכות כרבנן ס"ל:
הוציאוה הוציאוה. הכי גרסינן בס"א וכן כתבו התוספות [דפסחים סוף פרק ח' דף צ"ב וכן בתוספות] פ"ג דזבחים דף ל"ב דגרסינן תרי זימני [וכ"כ תוס' יבמות ז' ע"ב ד"ה וראה]:
שלא תטמא העזרה. דכתיב בפרשת שלוח טמאים בסדר נשא ולא יטמאו את מחניהם. ואע"פ שאין ענין טומאה זו דומה לשאר טומאות דלא מצינו לה טהרה לטומאה זו ודתנן במשנה ז' פ"ג דחגיגה מעבירין על טהרת עזרה התם בכלים שבתוכה כדפי' שם הר"ב והכא אין לומר בטומאת כלים שבעזרה. כיון דלא מצית מוקמת למתניתין בטומאת מת. [דהוה למיחש שבפתאום תמות ותאהיל אבל בנגיעה ודאי מזהירים שלא תגע. כי היכי דמזהירים התם במשנה ח' ממקצת שיוכלו להזהר והכא יוכלו ודאי להזהר מכל וכל שלא תגע] ויראה לי שטהרת הטומאה שבמחנה היא בפרישת הטומאה ממנה בלבד:
העזרה. פי' הר"ב שלא תפרוס נדה. דמחמת ביעתותא פתאומית רגילה לפרוס שמרפים הדמים ונפתח המקור ולא דמי לחרדה מסלקת הדמים דתנן סוף פ"ד דנדה שהיא דאגה אינה באה פתאום. גמ'. ומ"ש הר"ב ותטמא שער נקנור ועזרת נשים כו' שנדה וזבה אסורים לכנוס להר הבית כדתנן ספ"ק דכלים. וטעמא שהוא נקרא מחנה לויה. והר"ב שנכנס בשער נקנור וע"נ ויצא בהר הבית. זה לפי שבתחלה מפרש ל' המשנה ששונה בעזרה וזה השם לא הונח על הר הבית אבל יצא לו באמיתת הדין שכן אסורים אפי' בהר הבית. ויותר נראה לי לפרש דמשנה עצמה קוראת העזרה גם להר הבית דהכי נמי אשכחן במשנה ח' פרק ו' דשבת כמו שכתבתי שם וכן במשנה ח' פרק קמא דבכורים. ומה שכתב הר"ב דמת עצמו מותר להכניסו להר הבית ולשער נקנור שלא נתקדשו כו' לפי שעד שער נקנור הוא מחנה לויה וקוראהו בכלל הר הבית. ושער נקנור עצמו אע"פ שהוא בעזרת ישראל לא נתקדש כמו שכתבתי בשם רש"י משנה ה' פ"ק. וקדושת עזרה רוצה לומר עזרת ישראל. ומשם ואילך שהיא מחנה שכינה כמפורש בסוף פרק קמא דכלים. ושם אפרש טעמא דמת עצמו מותר במחנה לויה:
יש זכות תולה שנה כו'. וכולהו זכות התורה. אלא מיהת הכל לפי זכותה שאינה דומה עושה מרובה לעושה מועט. וכן מבואר בלשון הרמב"ם סוף פ"ג מהלכות סוטה וכדתנן והכל לפי רוב המעשה במשנה ט"ו פ"ג דאבות. ועיין מה שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.
שנה. ואע"פ שאין ראיה לדבר. זכר לדבר דכתיב (דניאל ד) להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן ענין הן תהוה ארכה לשלותך וכתיב (שם) כולא מטא על נבוכדנצר מלכא. וכתיב (שם) לקצת ירחין תרי עשר. גמ':
יש זכות תולה שתי שנים יש זכות תולה שלש שנים. אשכחן קרא דאמר ותני [שונה בהארכת זמן כלומר מקרא כתוב שהקב"ה מאריך זמן עד ג' פעמים הלכך הוו להו ג' שנים] דכתיב (עמוס א) כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום וגו' גמ'. ותוס' הביאו ירושלמי שנה אחת מנבוכדנצר. שתי שנים מאמנון (שמואל ב יג) ויהי לשנתים ימים. שלש שנים מאחאב (מלכים א כב) וישבו שלש שנים אין מלחמה:
תדע שהזכות תולה לה. תראה ותלמוד בפרשת סוטה. דילפינן מונקתה ונזרעה זרע. )ונקתה ע"י זכיות כדי זריעות זרע ט' חדשים י"א יותר כדמפרש בגמרא. רש"י. ומיהו הני דאמרי יותר לא נקטי קרא דונקתה. ובירושלמי הביאו תוס' ד"ה הא מני. וד"ה יש בו אי לא כתיב אלא מזכרת עון הוי דפורענות השתא דכתיב נמי מנחת זכרון הוי אומר לטובה. יש לה זכות. מנחת זכרון. אין לה זכות. מזכרת עון:
כאילו לומדה תפלות. וכן העתיק הר"ב. אבל בגמרא מוכח דל"ג כאלו דאמרינן תפלות ס"ד [וכי תורה תפלות קרי לה] אלא אימא כאילו לומדה תפלות:
תפלות. פי' הר"ב חבור משכב אנשים. נ"ל שמפרש תפלות כאילו כתיב בטי"ת מענין חבית שנתרועעה וטפלה בגללים פ"ג דכלים. וטפלה של תנור דפ"ה שם כי התי"ו והטי"ת מתחלפין במוצא דטלנ"ת. אבל הרמב"ם פי' תפלות דברי הבאי ודברי משלים ע"כ וזהו מלשון היאכל תפל מבלי מלח (איוב ו) אשר טחתם תפל (יחזקאל יג) שענינם דבר חסר וגרוע:
כאילו לומדה תפלות. פי' הר"ב שמתוך התורה וכו' כדכתיב אני חכמה שכנתי ערמה. בגמ'. ורבנן [כלומר בן עזאי] מיבעי ליה לכדר"י בר חנינא. דאר"י בר חנינא אין דברי תורה מתקיימין אלא בידי שמעמיד עצמו ערום עליה. פי' רש"י שפורש מכל עסקיו ונעשה עליה עני וחסר כל. ל"א שמערים שיתקיים תורתו לקבוץ על יד וללמוד מכל אדם:
רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. הר"ב פירש מה שפירש אבל התוס' דקדקו ופירשו בשם רבינו האי. המשרה אשתו על ידי שליש לא יפחות לה מקבין חטים משבת לשבת [כדתנן במשנה ח' פ' ה' דכתובות] ועונתה מצוי לה. ואילו המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה ג' דינרין בשבת. [כדתנן שם משנה ז'] ושער בינונית הוא ארבע סאין בסלע [כדתנן במשנה ב' פ"ח דעירובין] וסלע ד' דינרין. נמצאת סאה בדינר וג' סאין בג' דינרין שהם י"ח קבין. הרי שחכמים עמדו על סוף דעתה שהיא רוצה בתפלות עמו. שני קבים. מי"ח קבים שיפרוש ממנה. דקביים אחד מתשעה בי"ח קבין. ע"כ. וכן כתבו בפ"ה דכתובות דף ס"ב בשם הערוך וצריך לומר משום לשון קצרה לא אמרו רוצה אשה בשני קבין וכו' מי"ח קבין וכו' אבל ראה זה מצאתי בפ"ג דב"מ [לח. ] אמתני' ו' המפקיד פירות אצל חבירו אפי' אבודין לא יגע בהן מאי טעמא אמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו מט' קבין של חברו וכתבו הר"ב שם בפירושו. והתם אין ערך ויחס הקב לתשעה קבין ע"פ דרך זה. לכך נראה לי שזה שאמר ט' קבין בדקדוק אמרו שכן הוא שיעור שדה כדתנן סוף פ"ק דב"ב. אבל מה שאמרו קב לתפוס שיעור המועט והוא מספר אחד כי לפני אחד מה אתה סופר. ואמרו שרוצה אשה בקב שהוא המועט. מתשעה קבין שהוא שיעור מספיק. שהרי כך הוא שיעור השדה ודכוותה בכ"מ:
רשע ערום. כתב הר"ב כגון המטעים דבריו לדיין וכו' והרי רשעתו וערמתו של זה שעבר על לא תשיא. מה שכתב שעבר מוסב על רשעתו. וז"ל רש"י והרי ערמתו ורשעו הוא שעובר וכו' ומ"ש לא תשיא לא תשא כתיב. ומיניה דרשינן קרי ביה לא תשיא. להזהיר לבעל דין שלא יטעים כו' פ"ד דשבועות דף ל"א:
ומכות פרושין. פירש הר"ב שמכה עצמו להראות שהוא עניו וצנוע. וכ"כ רש"י ומדת הענוה היא בכלל מדת פרושין שהם החכמים. וז"ל הרמב"ם החכמים קוראין עצמן פרושים להיותם מופרשים מבני אדם שיש להם חסרונות והמדות הפחתיות והרדיפה אחר תאות העולם. והם מיחלים לשכר העה"ב ולמדות המעלות:
הרי אלו מכלי עולם. לשון הרמב"ם ומ"ש מבלי עולם או מכלי עולם שאלו הדברים המפסידים מציאות האדם ע"כ. ירצה מציאות האדם לפי שהוא עיקר הבריאה בעולם השפל וכן אמרו על ג' דברים העולם עומד כו' בפ"ק דאבות:
במים המאררים. כן הוא בכל הנוסחאות מלבד בגמרא פרק קמא דף ו' מייתי לה במים המרים ובספרי במים המרים המאררים:
מדהה. כתב הר"ב הגוון החסר נקרא דיהא בלשון המשנה. וזה הרבה במסכת נגעים. הרמב"ם:
ומוציא אתה שם רע על הטהורות כו'. בפ"ק דף ו' אדתנן התם ואלו אסורות מלאכול בתרומה וכו' ושבאו עדים שנטמאה ואמר רב ששת ואפילו אחר שתייה שאין המים בודקין הואיל ואיכא דידע בה דכתיב (במדבר ה) ועד אין בה כמ"ש שם הר"ב. ומותיב לה דאי איתא שאין המים בודקין נמצא אתה מוציא שם רע כו' שאומרים טמאות הן אלא שיש להן עדים ומשני לר"ש קאמרת לר"ש מדזכות לא תליא עדים נמי לא תליא. וקרא דעד אין בה איכא למדחי דהא דרשינן ליה לסוטה ודאית דעד אחד אמר נטמאת וכו' כמ"ש לעיל. ותו מייתי ברייתא דיליף ליה טהורה ולא שיש לה עדים ומשני יש לה עדים במדינת הים לא שכיח. פירש"י לא מסקי אינשי אדעתייהו למחשדינהו לטהורות בהכי וכתבו התוספות וה"ה בא עליה בעלה בדרך [שאין המים בודקים אותה כדכתיב. ונקה האיש כדלעיל] נמי לא שכיח:
רבי אומר הזכות תולה לה כו' אלא מתנוונה. פליגי רב ששת ורב יוסף. רב יוסף ס"ל דלת"ק מתנוונה נמי לא. ורב ששת סובר דת"ק נמי סבירא ליה דתולה אבל מתנוונה כו'. ופירש רש"י ולא פליגי רבנן עליה דרבי אלא בסוף שהיא מתה באותה מיתה לחוד. ע"כ. והרמב"ם בחבורו פרק ג' העתיק דברי רבי אפשר שסובר דתנא קמא ורבי לא פליגי כלל. ורבי לא אתי אלא לפרושי דברי ת"ק ולתרוצי לקושיתו של ר"ש. א"נ לא להלכה כתב כן שכבר כתב בפירושו שכשיש מחלוקת בין החכמים בסברת אמונה. אין תכליתו מעשה מן המעשים. שאין אומרים שום הלכה כפלוני ע"כ. אלא משום דמסתבר טעמיה דרבי ראה להעתיק דבריו:
ואלו שמנחותיהן נשרפות. דדמיא לאשם תלוי [שהרי על ספק היא באה] ותנן [בריש פרק ו' דכריתות] אם משנשחט נודע לו. הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה. תוס' בשם ירושלמי. וצריך לומר דקדושת כלי מדמי ליה לנשחטה ואף כשלא קמץ איירי וכן כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות סוטה. ומ"מ לא דמי ממש לאשם תלוי דהתם תנן משנזרק הדם הבשר יאכל ואילו הכא נשרפת אפילו קרב הקומץ נמי כמ"ש (בהלכות) [בשם] הרמב"ם. וצ"ע טעמא מאי דמדמינן לה במקצת ולא לכולה:
האומרת טמאה אני לך. [עיין מ"ש משנה ג' פ"ק] ושבאו לה עדים. בגמ' פ"ק דף ו' מותיב למאי דאמרינן [כדפירש הר"ב שם משנה ג'] שאם יש לה עדים אין המים בודקין אותה דהשתא לאו בת בדיקה היא. ותגלי מלתא למפרע דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש. ומשני שזנתה בעזרה כגון שנצרכה לנקביה שאין לה שומרים [ופירש"י ועל זנות זה באו לה העדים ולא על טומאה של סתירה ראשונה] והקשו התוס' כיון דהוא היה מביא מנחתו עליה אמאי נשרפת מאי שנא מהא דתנן בפ"ד דנזיר האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה [ואח"כ הפר לה בעלה [אם] שלו היתה בהמתה] תצא ותרעה בעדר ואע"ג דבעל מיגז גייז ואינו עוקר הנדר מעיקרו [כמ"ש שם הר"ב בראש הפרק] דבדעת הוקדש אפי' הכי כיון דמשלו היא תרעה. ועוד תנן התם בפ"ה מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו כו' אם משנגנבה נזר אינו נזיר וה"נ היו עדים קודם הקדש ולאו אדעתא דהכי אקדיש. ולא דמי לאשם תלוי דתנן ר"פ בתרא דכריתות דנודע לו קודם שנשחט ירעה עד שיסתאב. דהא מפרש התם טעמא דמתוך שלבו נוקפו בשעת הפרשה ומתירא מספק החטא גמר ומקדיש ליה ע"כ. ונראה בעיני דמנחת סוטה אע"ג דאיהי מכפרה ונבדקת בה אפ"ה יש לבעל קצת שייכות בגווה הואיל וע"י קנויו היא באה ושמה תוכיח. מנחת קנאות היא. ולפיכך דמיא לאשם תלוי שע"י ספקו שמא חטאה באה. וקנויו גרמה להביא המנחה. מקדיש מספק ולפיכך אין מצדו שום טעות. אבל הא דפריך הגמרא תגלי מלתא למפרע כו' היינו מצד העדים שאז אין המים בודקין. ואין כאן בת מנחה מכח זה פריך בגמ' דלהוי הקדש טעות. לפי שעל בירור הספק בא. וכיון שיש עדים א"א לברר הספק ויהיה טעות למפרע. אבל אשם תלוי שלא בא לבירור ספק אלא לכפר אם חטא. וכן דעת נדרו במנחה זו אין בה טעות שהוא גומר ומקדיש מכח ספק. ודוק מה שאכתוב לקמן בשם התוס' והשתא אתי שפיר נמי. ולא קשיא מה שהקשו בתוס' שישאל על הקדשו ולא תשרף דכיון דמספק גמר והקדיש אי אפשר שימצא פתח ויאמר אדעתא דהכי לא נדרתי. ואינו מתחרט מעיקרו הוי:
ושבאו לה עדים. וכן במשנה ב' פרק ד' אבל במשנה ג' דפרק קמא ל"ג לה:
[ושבעלה אינו וכו'. וכן תנן בפ"ק במ"ג. ולא כן בפרק דלקמן משנה ב']:
ושבעלה בא עליה בדרך. כתבו התוספות ותימה לר"י כיון שבא עליה בדרך היינו קודם שתקדוש ואין המים בודקין [כמ"ש הר"ב במשנה ג' דפ"ק] ותגלי מילתא למפרע דכי קדוש בטעות קדוש. ונראה דדוקא לגבי שבאו לה עדים שייך למימר הכי משום דמנחה לברר עון. וכשיש שם עדים הרי העון מבורר ואין צריך בירור. אבל הכא שבא עליה בדרך שצריך לברר. אף על גב דאין המים בודקין כי קדוש מעיקרא שפיר קדוש מאחר שלא נתברר העון. ע"כ:
וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות. פירש הר"ב נשרפין שיריה על בית הדשן וכו' ובסוף מסיק הא כיצד. הקומץ קרב בעצמו והשירים קרבים בעצמם. שלא בדקדוק כתב כן. דהא דכתב נשרפים שיריה על בית הדשן. לאו היינו קריבה דבסיפא דקריבה היינו על המזבח. ואילו בית הדשן היינו מקום בעזרה לפסולי מוקדשים הנשרפים כמ"ש הר"ב לעיל משנה ג'. אלא כתנאי. וכ"ע כל שממנו לאישים הרי זה בבל תקטירו מדכתיב (ויקרא ב) כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו. דממנו מיותר אלא למדרשיה באנפיה נפשיה כל שממנו וכו'. דר"א סבר מקריב השירים על המזבח ולשם עצים. ולרבנן לית להו האי סברא אלא נשרפים שיריה על בית הדשן כדאיתא בגמ':
וכהנת שנשאת לישראל. כתב הר"ב בת כהן מנחתה נאכלת וכו'. דכל מנחת כהן וכו' כהן ולא כהנת. וכן כהנת אלמנה וכו' לישנא קטיעה הוא. ורש"י מפרש הכי. כהנת בת כהן מנחתה נאכלת. דכל וכו' כהן ולא כהנת הנשואה לישראל וכן כהנת אלמנה וכו'. גם מה שאמר הר"ב שהביאה מנחת נדבה ליתא בפירש"י אלא שהביאה מנחה ובין נדבה ובין חובה בכלל. וא"א לומר דנדבה דוקא דהא קרא דכל מנחת כהן בשל חובה כתיב. ומ"מ מדכתיב כל מרבינן דמנחת כהן של נדבה נמי אינה נאכלת כדאיתא בספרא:
מנחתה נאכלת. פירש הר"ב דכתיב וכל מנחת כהן ולא כהנת. גמרא. ובתוספות הביאו ירושלמי דפריך הכתיב (שם כב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו מעתה כהן ולא כהנת [והא תנן בפ"ז דיבמות [משנה ב'] דבת כהן לישראל והכניסה לו עבדים לא יאכלו וכו' דש"מ דאם לא ניסת יאכלו בשבילה] ומשני והכהן המשיח תחתיו מבניו (שם ו) [וכתיב גבי מנחות] את שבנו עומד תחתיו יצאה זו שאין בנה עומד תחתיה. ובבבלי פרק הזרוע דף קל"ב איתא נמי דלא מפיק ליה מכהן ולא כהנת אלא מדאהרן ובניו כתובין בפרשה וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן (שם) בני אהרן ולא בנות אהרן [רש"י]. ע"כ:
כהנת מתחללת. פירש הר"ב אם נבעלה לפסול לה כו' כדדרשינן בפ"ד דקדושין ד' ע"ז ולא יחלל זרעו. לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל פירש"י דעיקר חלול האמור כאן משום ביא' עצמו שהיתה כשרה ונתחללה ע"כ. ודלא כמ"ש בפירושו דהכא יחלל שני חלולים אחד לה ואחד לזרעה:
וכהן אין מתחלל. פירש הר"ב אלא כל זמן שהוא עמה הוא פסול כו' ולשון הספרא להחלו בזמן שהוא נוהג מנהג זה הרי הוא חולין. הרמב"ם:
ואין כהנת אוכלת בק"ק. כתב הר"ב דכתיב כל זכר בבני אהרן. גמרא. ואע"ג דמבני אהרן ממעטינן ולא בנות אהרן. [וכמ"ש הר"ב במ"ז פ"ק דקדושין] טרח קרא וכתב זכר לרבות בעלי מומין למחלוקת כמו שכתב הר"ב ברפי"ב דזבחים:
מה בין איש לאשה כו'. שייר טובא דתנינן בספ"ק דקדושין וכן הפרת נדרים דאין אשה מפירה נדרי בתה:
ואין האשה פורעת ופורמת. כתב הר"ב דכתיב איש צרוע. לא קשיא דלמעוט אשה מחליטת צרעת. דהא בהך קרא איש צרוע טמא יטמאנו הכהן כתיב. דהכי דרשינן בגמ'. איש צרוע הוא טמא הוא טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו. והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו' דמדכתיב והצרוע וגו' ולא איבעי ליה למכתב אלא בגדיו וגו' לרבות צרוע דאשה לומר שנחלטת בטומאה כמו האיש. ומה ת"ל איש לענין שלמטה למעוטי אשה מפריעה ופרימה:
האיש מדיר את בנו בנזיר. פי' הר"ב בנו קטן וחלה נזירתו עליו אפילו לכשיגדיל. ולא פירש כן במקומו פ"ד דנזיר מ"ו אלא שיכול להדירו עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ג ויום אחד. אבל שהנזירות שהדירו קודם שהגדיל יחול עליו לאחר שהגדיל זה לא פירש שם. גם אינו במשמע. דמכיון שיצא מרשותו שלא יוכל להזירו כמו כן יצא מרשותו מה שהזירו. ואין סברא לחלק. ומכיון שאין כאן אלא הלכה יש להקל בנזירות משום הקפת הראש וחולין לעזרה וכדתנן ספק נזירות מותר. איברא דמלשון רש"י באותה סוגיא דנזיר דף ל' אי אייתי שתי שערות מעיקרא וכו' משמע קצת דסברתו שאם הדירו קודם שהביא שתי שערות עליו להשלים נזירתו אף משיביא. אבל תוס' כתבו שם בהדיא דנזירות אביו מתבטל בהבאת סימנים. גם דעת הרמב"ם נראה שכן הוא שכתב בפרק ב' מהלכות נזיר הרי זה נזיר וחייב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות וכו'. ועד מתי יש לו להדירו עד שיגדל ויעשה איש. ע"כ. ואי איתא דסבר דנזירות חלה עליו אפי' אחר הבאת סימנים היה לו לכתוב ובעודו קטן חייב האב לנהוג וכו' אלא משום דאין חלות הנזירות אלא בקטנותו בלבד לא הוצרך לפרש ובלאו האי דיוקא אילו כן דעתו לא הוה ליה למשתק מיניה. ואפשר לי לומר שמה שכתב הר"ב ואפי' לכשיגדיל. מוסב על מדיר לא על חלה וה"ק שהוא מדירו אפילו לכשיגדיל. ופירוש לכשיגדיל כלומר לאחר שנעשה גדול לענין נדרים. ומיהו עד שיביא ב' שערות אחר י"ג שנים ותו לא דפשיטא דמכיון שיוצא מרשותו לגמרי פקעה לה הדרת אביו ממילא:
[מוכר את בתו. לאמה כשהיא קטנה ל' רש"י]:
ואין האשה מוכרת את בתה. דכתיב (שמות כ"א) כי ימכור איש את בתו. גמרא.
האיש מקדש את בתו. פי' הר"ב קטנה וכן ל' רש"י. לאו לאפוקי נערה דבהדיא תנן רפ"ב דקידושין האיש מקדש את בתו כשהיא נערה אלא לאפוקי בוגרת. וכן אתה מוצא במ"ח פ"ג דקדושין קדשתי את בתי וכו' כשהיא קטנה ולאו דוקא וה"ה כשהיא נערה. אלא דכל שלא בגרה קטנה קרי לה. ובגמ' פרק החובל דף פ"ז בעא מיניה ר"א מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי אמרינן כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב כו':
ואין האשה מקדשת את בתה. פי' התוס' מרישא דקרא דאת בתי נתתי לאיש יליף ליה ואמר אבי הנערה אל הזקנים משמע למעט אמה דאינה זכאה בבתה לתת:
ואין האשה נסקלת ערומה. כתב הר"ב דכתיב ורגמו אותו וגו' אותו ולא כסותו אבל אותה בכסותה. לאו דממעט ליה מקרא דהא ליכא מיעוט [להכי] דאיצטריך אותו למדרש בלא כסותו אלא טעמא משום בזיונה. תוס' פ"ו דסנהדרין ד' מ"ה. ורמינן התם בגמ' מהשקאת סוטה דכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו וכו' בפ"ק מ"ה ומשני הכא דקטלינן לה אין לך בזיון וייסורין גדול מזה. וכי תימא דליעבד לה תרתי אמר קרא (ויקרא כ"ט) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה:
משנה סוטה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב