תוספות יום טוב על כלאים ב

<< · תוספות יום טוב · על כלאים · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

ימעט. פי' הר"ב עד שיפחת מרובע ויתבטל בתוך הסאה. דדבר תורה חד בתרי בטיל אלא דחכמים אסרו מפני מראית העין והם אמרו דפחות מרובע לסאה מתבטל. כך פירש בריש במס' שקלים. [*ותמיהא לי מילתא דלא שייך ביטול ברוב אלא כשאין ניכרין דבניכרין אין שייך לומר ביטול וכ"פ בש"ע י"ד ר"ס ק"ט ובתורת חטאת ר"ס ל"ט ובשני מיני תבואה הרי ניכרין וכ"ש בתבואה וקטנית דבמתני' דלקמן. ונ"ל דקים להו לרבנן שהתורה לא אסרה אלא כשרוצה לזרוע כלאים אבל כשאינו רוצה לא אסרתו התורה אלא שחכמים אסרו מפני מראית העין ונתנו שיעור לדבר גם פטרוהו בממעט מקצתן שהם אמרו והם אמרו וכן משמע בירושלמי מה אנן קיימין אם במתכוין לזרע אפי' חטה א' אסור אם לערב אפי' כ"ש אסור לערב [דרבי] אחא בר יעקב כו' אלא בשנתערבו דרך מכנס ופי' הראב"ד בהשגותיו פרק ב' מהלכות כלאים שבשעה שכנס תבואה זו המעורבת היתה כונתו לאכלה ונמלך לזרעה. והכ"מ פירש שבעת שכינס התבואה נתערב שלא מדעתו והוא היה חפץ שלא יראה ולא ימצא זה המין האחר]:

[*ימעט. ירושלמי כיצד ימעט או יוסיף על סאה או פוחת מרובע לא כן א"ר אבהו בשם ר"י כל האיסורים שרבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור תמן *) את מרבה לבטל איסו' תורה וכה את מרבה לבטל מפני מראית עין]:

משנה ב

באמת אמרו. עיין בפירוש הר"ב בריש פרק ב דתרומות:

זרעוני גינה שאינן נאכלין. מבואר בלשון הרמב"ם שכתבתי בתחלת המסכת ועמ"ש בספ"ט דשבת:

אחד מכ"ד בנופל לבית סאה. פי' הר"ב אחד מכ"ד [של קב וחצי שהוא אחד] מט"ז בקב. והוא רביעית הרובע. ושהוא כביצה וחצי מפורש בפ' כיצד משתתפין בעירובין וכבר התבאר גם בסוף מסכת פאה. ונקרא נופל על שם שהזריעה הוא במפולת יד כ"כ רש"י בפרק המקבל דף קה ע"א. ומ"ש הר"ב ששיעור בית סאה חטין הוא נ' על נ'. סיים בו הרמב"ם ויהיה מדת המקום אלפים וחמש מאות וכ"מ מן הארץ שיש בו בחשבון התשבורת חלפים וחמש מאות אחד שתהיה מרובעת או עגולה או משולשת או על זולת תבנית זה נקראת בית סאה:

משנה ג

ויופך. כ' הרמב"ם יופך ויהפך אחד והם הבקיאים בלשון הקדש אפשר שהיה אצלם זה הלשון שהיו אומרים [יפך] והפך וענינן אחד וזה אינו חידוש בלשונינו שהרי יאמר ילך והלך והם שני עקרים והענין אחד וכשיהיה הפעל העבר [יפך] יהיה הפעל העתיד ממנו יופך ואופך עכ"ל. והטעם כי בבנין הכבד הנוסף ?נחי פ"א יו"ד ישתנו בעתיד לוי"ו כאשר תאמר מן ידע יודיע אודיע ומן יסף אל תוסף ראות פני (שמות י) ובא צירי תחת סמ"ך שהנח שאחריו הוא יו"ד הנוסף בזה הבנין בין עי"ן ללמ"ד ומצינו בפתח (איוב מ) זכור מלחמה אל תוסף ולכך אין למנוע מלקרות יופך הפ"א פתותה:

אם צמחה לא יאמר אזרע כו'. ואף על פי שהצמחים ניכרים הם שבודאי יהפוך כולם אפילו הכי יהפך מתחילה:

כתלמי. לשון הרמב"ם פירוש תלם הוא בקע שעושה המחרשת בעוברה בארץ. ע"כ. ולשון עברי הוא על תלמי שדי (הושע י):

כדי שלא ישייר. פירש הר"ב שלא ישאר בארץ כו'. לשון הר"ש יש לפרש בכל הבית סאה רובע במקום א' ויש לפרש דכשתצטרף מה שאינו חרוש לא יעלה לרובע:

משנה ד

זרועה ונמלך לנוטעה. זריעת הזרעונים כמו התבואה והקטניו' וזרעוני גינה נקראות זריעה ומטע האילנות נקרא נטיעה. לשון הרמב"ם. והשתא מ"ש הר"ב והר"ש זרועה תבואה לדוגמא נקטה והוא הדין קטנית וזרעוני גינה ומצאנו נטיעה מושאל לירק בכוליה פ"ג:

אלא הופך. פירוש לאחר שהתליעה. שכך לשון הרמב"ם במשנה דלעיל כשישחת הזרע בארץ והופכין אותה במחרישה לא יצמח אחר כן:

אשרש. לשון הרמב"ם מלת אשרש ומשרש גזור ממלת שורש וענינו לכרות השורש ולעקור אותו וכבר נמצא בספרי הנבואה (תהלים נב) ושרשך מארץ חיים:

משנה ה

[*קנבוס או לוף. פי' הר"ב שמינין הללו אין התלעה וחרישה מועלת בהן וכו'. והדר כ' ואין מתליעים לפי זה קשה מאי קאמר בתחלה שאין התלעה מועלת הא אין בהן התלעה. ולשון הר"ש אין להם התלעה וחרישה שעומדין וכו'. וכתב הרמב"ם שאינו יודע היאך עושות לשלש שנים ע"כ. ובפירוש שהזכרתי מצאתי קנבוס מין פשתן ובלע"ז קונבא. יש גרסי קרכוס וגירסתם עיקר שהרי אותם שאנחנו קוראין אותו קנבוס עושה בכל שנה כמו פשתן. ובערוך מצאתי קנבוס ופירש לשם שהוא מין תבלין שמשימין בקדרה עכ"ל. ובסוף פרק ה כתב קנבוס קוטלו"א בלע"ז]:

ספיחי אסטיס. עיין מ"ש בפרק קמא דפאה משנה ד. ועיין ריש פרק ז דשביעית. ומ"ש הר"ב צבעו דומה לתכלת. לשון הרמב"ם שצובעים בו תכלת. וכ"כ בפרק ט ממס' שבת משנה ה שצובעים בו כעין הרקיע. אבל במורה חלק א' בהקדמה י' למדברים כתב שהוא צבע שחור. ומצאתי בפי' הראב"ע בפרשת תרומה שכתב שיש קוראין לשחור תכלת בעבור שהיא תכלית הגוונים. [*ומ"ש הר"ב אי נמי מה שצומח וכו' קרוי ספיח ובפירוש החומש להרמב"ן בפרשת בהר כתב שנקרא כן לפי שהוא נספח אל קציר השנה שעברה מגזרת ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד) ע"כ. וכתב הרמב"ם ויש מן הצמח מה שיזרעוהו ויקצרוהו ואח"כ יצמח פעם שניה ושלישית כגון העשב כו' וזה הצמח שיצמח בפעם שניה נקרא ספיח ועליו נאמר (ויקרא כה) את ספיח קצירך ומה שיצמח פעם שלישית נקרא שחיס ועליו אמר הכתוב (ישעיה לז) אכול השנה ספיח ובשנה השנית שחיס עכ"ל]:

אין מחייבים אותו וכו'. פירש הר"ב העשבים קשים לתלתן כשנזרע למאכל אדם ובלאו הכי סופו לעקרם. וכ"פ רש"י בפרק מרובה דף פא והקשו התוס' דאין מחייבין משמע שאין אסור בהנאתו. ועוד דאם מתייאש ומתעצל לעקרן למה לא נחייבנו דהא איכא איסור כשנתייאש כדתנן בפרק ה דכלאים הרואה ירק בכרם ואומר לכשאחזור אלקטנו והוסיף מאתים אסור ונראה לר"י דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא שהרי הוא לא זרען אלא מאליהן באו ומשום מקיים כלאים ליכא דכיון דקשו להו עשבים דדוקא היכא דניחא ליה חייבוהו חכמים שלא יחשדוהו שזרעם ע"כ. וכך הם דברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות כלאים דכל שיש לחשוד שנזרעו אסור מפני מראית העין אבל בזמן שנראה שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט עד כאן. וכתב עוד ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם כשהיתה זרועה ערוגות ערוגות ולה גבול סביב. עד כאן. ואוקימתא בש"ס הכי הוא. [*וז"ש התוספות משמע שאין איסור בהנאתו שיטת הרשב"ם וליתא כמ"ש בריש פרק קמא [דשקלים] ממתניתין דריש פרק ח:

ואם נכש או כסח אומרים לו עקור. כתב הר"ב דהשתא גלי דעתיה וכו' מפני שהוא נראה כמקיים כלאים. ע"כ. וקשה דמ"ש מריש פרקין דאחר שמיעט רשאי לשייר המותר. ומיהו לפירוש התוספות שכתבתי לא קשיא דהתם חכמים חייבוהו למעט ואמרו דדיו בכך. והלכך כשממעט מפני החיוב שחייבוהו חכמים אין נראה כמקיים כלאי' במה שאינו בורר את הכל. מה שאין כן הכא דלא חייבוהו כלל למעט והוא עושה מעצמו ועוקר מקצת ומניח מקצת נראה ודאי במה שמניח כמקיים כלאים. אבל הר"ב פי' שסופו לעקור. אם כן לא התירו לו אלא שיעקור ולמה לא תסגי ליה נמי במיעוט ואין לחלק כלל בין כשממעט קודם שנזרע לממעט אחר שכבר צמח דהשתא הכלאים זרועין ועומדין. דהא קי"ל ברואה כלאים בשדהו ולא ידע בו כשזרע שחייב למעט כמו בתלוש וסגי ליה בכך וכמ"ש הרמב"ם בפירושו לריש פרקין, ובחבורו פ"ב. ועיין במשנה ריש שקלים ובש"ס מסכת מ"ק ד' ו:

משנה ו

שלשה תלמים של פתיח. לשון הר"ב ובירושלמי מפרש שהם שתי אמות רוחב וכו'. ולקמן משנה ח דבור וניר מפסיקין לכלאים ובפ"ג משנה ו פירש הר"ב דשתי אמות בורות הוו הפסק. אם כן שתי אמות דלקמן אליבא דב"ש. ובירושלמי הכי איתא רבי זעירא ר"א בשם ר' חייא רובא עושה שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך אפילו כל שהוא ע"כ. ומסתמא אליבא דהלכתא אתי לאשמועינן והיינו שיעורא דב"ה. והיינו טעמא דהרמב"ם שפסק לדר"ח בפ"ד מהלכות כלאים והא דבריש פ"ב דפאה מפרש שיעור בור ג' תלמים. והתם ר' יוחנן אמר הכי בירושלמי י"ל דשיעורא זוטא היא מדב"ה. ולענין פאה מודו ב"ה לחומרא דאפילו שיעור זוטא מחייב בשתי פאות. אך קשה דא"כ ב"ה דהכא לחומרא דבעינן שיעורא רבא לכלאים והו"ל למתני בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ועיין עוד במשנה ג פ"ג. ועיין בפי' הר"ב ריש פרק ג דיבמות וריש פ"ח דחולין:

משנה ז

ראש תור. כתב הר"ב ועל שמו קורין זוית המחודדת ראש תור. ור"ל מכל איזה תבנית שתהיה בין משולש בין מרובע או שאר תבנית וכן מבואר בפירוש הרמב"ם:

נכנס בתוך של שעורים מותר. כבר כתבתי בסוף פ"ק בשם כ"מ דמן התורה לא נאסר אלא כשזורע במפולת יד ורבנן אסרו שלא במפולת יד כ"מ שיש מראית עין ולפיכך התירו על הרבה דרכים:

מפני שהוא נראה כסוף שדהו. וכן בלשון הרמב"ם וכ"ף כסוף צריך ביאור. ואפשר דמדנכנס הראש תור בשדה השנייה נחשבת הכניסה בכלל אותה שדה שהרי בה היא הלכך כשאנו מתירין ונחשבה מכלל השדה שממנו יצאה עלינו לומר שנראית כסוף שדה שיוצאה ממנו. אבל אין לנו לומר שהיא סוף שדה ממש שהרי היא בכלל השדה שבו נכנסה:

מותר לסמוך לו. פירש הר"ב אצל שדה חטין שלו. ומסיים הרמב"ם ובלבד שיסמכהו לשדה חבירו:

שלו חטים ושל חברו חטים מותר לסמוך לו וכו'. ולא הוי משום מראית העין כמו באמצע שדהו. ולהכי תנן ושל חברו חטים דאילו ממין אחר משלו לא הוה מצי למתני ולא תלם של מין אחר דהא מותר לסמוך לו מאותו המין ובכ"מ בשם הר"י קורקוס דלרבותא דלא של מין אחר נקט הכי:

של פשתן. פירש הר"ב שהרואה יודע שלא זרעוהו שם אלא כדי לבדוק שדהו. ומסיים הרמב"ם בפ"ג מהלכות כלאים ונמצא כזורע להשחתה. ובירושלמי הביאו הר"ש דאף תנא קמא דוקא במתכוין לבדוק שרי ומכל מקום אסור באמצע שדהו מפני מראית עין ובדפוס הירושלמי הגירסא משובשת:

משנה ח

אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע. ופירש הר"ב ששני מינים הללו מזיקין לתבואה וכו' עד הלכך נראה כמקיים כלאים בשדה. עד כאן. גם הרמב"ם בפירושו יהיב טעמא משום שאלו המינים מפסידים וכו'. וקשה דאם כן שאר כל המינים מותר לסמוך ולעיל לא שרינן אלא תלם של פשתן ושאר כל המינים אסור. [*והכא נמי דתנן אין סומכין לשדה משמע דבין שלו בין של חברו של תבואה ולא של מין אחר. וכן לשון הרמב"ם בהדיא בסוף פרק ג' מהלכות כלאים היתה שדהו ושדה חברו שבצדו זרועים שני מיני תבואה. וידוע ששם תבואה אינו כולל רק החמשת מיני דגן וכדכתב שם הרמב"ם בסוף פ"ק וממשנתינו הוא במשנה פ"ז דנדרים ולכך אין לומר דהכא מיירי ששדה של חברו זרוע חרדל וחריע וקמשמע לן דאפילו הכי אסור הוא לסמוך]. ועוד קשה מאי שנא דנקט הני ולא נקט ספיחי סטיס דמזיק נמי לתבואה ולא שרינן לעיל אלא בעלו מאליהן. כדתנן בהדיא. והרמב"ם בחבורו סוף פרק ג' פירש הטעם בהפך שכתב מותר להקיף חרדל או חריע לכל מין חוץ מן התבואה מפני שאינן מזיקין אותה. והקשה בכסף משנה גם כן הקושיא דהא לא שרינן אלא פשתן ותירץ בשם הר"י קורקוס דהא דנקט הכא חרדל וחריע משום התירא נקט להו דמותר לסמוך לירקות חרדל וחריע וסלקא דעתך אמינא שיהיה מותר לסמוך גם לתבואה קמשמע לן דלא. לפי שאין מפסידין אותה. וכל שכן שאר מינים שאסור לסמוך בין לירקות בין לתבואה עד כאן. אבל לפירושם דהכא אינו עולה זה התירוץ. ולקמן אכתוב קצת יישוב. ומה שכתב הר"ב ואם לא שבעל השדה זרעם ורוצה בקיומם. כלומר דאי אפשר ג"כ לומר שזרעם לבדוק בלבד דהא על כרחך אנן במתכוין לבדוק קיימינן דאי לאו הכי אפילו תלם של פשתן נמי אסור כמ"ש לעיל בשם ירושלמי אפילו הכי מפני מראית העין אסרו בהני שלפי שהן מזיקין הדבר נראה שאילו לא רצה בקיומם לא היה זורען כדי לבדוק שדהו בלבד הואיל ומזיקין. והיינו שסיים הר"ב הלכך נראה כמקיים כלאים. דעיקר קפידא אקיום כלאים אבל אזריעה ליכא קפידא דבמתכוין לבדוק קיימינן. אלא מפני שמזיקים יאמרו הרואים שלקיומן זרען. ומ"ש לא היה מניח לאדם אחר וכו' אתיא כרבנן דרבי יוסי במשנה י פרק ב דבבא בתרא דסברי על המזיק להרחיק עצמו. [*ואפילו להרמב"ם דמצריך שלשה טפחים להרחיק הא לא סגי לענין כלאים בירק בתבואה בפחות מששה טפחים]. והאי דקאמרי ולא את החרדל לדבורים רבותא קאמרי דאע"ג דדבורים נמי מזקי לחרדל כמו שאכתוב שם בסייעתא דשמיא. אפילו הכי לא יסמוך. וכ"ש דאסור לסמוך לתבואה שאין התבואה מזקת החרדל. ולפי שההלכה כרבי יוסי איכא לאוקמי מתני' נמי כותיה. וכגון שידוע שהשדה שבו זרוע החרדל וחריע היא של בעל שדה התבואה. וקמשמע לן דאסור לו להניח לאחר לזרען. דאע"ג דלא אסרינן אלא כשהוא בעצמו זורע לו כדדייק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים אלא שדך לא תזרע כלאים הלכך מותר לחבירו שיזרע שעורים בצד שדה חבירו של חטים. הכי נמי נידק אנן מדלא קרינן תזרע הזיי"ן בקמץ ודגושה מלשון נפעל. והוה משמע שלא תהיה נזרעת בין על ידו בין על ידי אחרים אלא קרינן תזרע הזי"ן בשבא ורפויה שמשמעו אתה לא תזרע שדך. אבל אין איסור לאחר הזורע מין אחר בתוך שדך כשזורע לעצמו. קמשמע לן מתניתין דאפילו הכי באלו המינין אסור להניח לאחר לזרוע משום הרואים שיאמרו שאי אפשר שהניח לאחר שיזרע בשדהו אלו המינין סמוך לתבואתו. אלא הוא זרען. ולפי זה ניחא נמי דנקט הני תרתי דהא באחר שזרען קיימינן ולא דמיא למאי דאסרינן לעיל כל המינין חוץ מתלם של פשתן דלעיל כשהוא עצמו זורע. אלא שלשון הר"ב והרמב"ם בפירושם לא משמע דאיירי באחר אלא בעצמו. וגם קושיא השנייה דאמאי לא תני ספיחי סטיס עדיין במקומה עומדת [*ואולי י"ל בזה דאין דרך לזרוע ספיחי סטיס אלא ערוגה ולא תלם כל שכן שדה שלימה]:

[*וחריע. פירש הר"ב כרכום יערי וכו'. ועיין מ"ש בזה במשנה ה פרק ג דעוקצין]:

לבור. עיין פרק ג משנה ו ומה שכתבתי לעיל משנה ו:

ולגפה. פירש הר"ב גדר אבנים סדורות. ועיין מ"ש במשנה ב פרק ו דפאה:

ולדרך. פירש הר"ב דרך היחיד. מפורש בריש פרק ב דפאה ארבע אמות. ולא תנא הכא שביל הרבים ושביל היחיד הקבועים כדתנן התם לענין פאה. י"ל דהתם מפסיק וצריך ליתן שתי פאות. והכא אינן מפסיקין ואסור לזרוע שני מינין משני עבריהם מזה ומזה. ותרוייהו לחומרא. והיינו נמי טעמא דלא תני הכא נחל ושלולית דתני התם:

ולסלע. כתב הר"ב לאשמועינן דאפילו סלע בעינן ארבעה רוחב [*הואיל ולא נעשה לשם גדר שאילו נעשה לשם גדר סגי בגבוה עשרה ורוחב כל שהוא. כך מצאתי בפירוש שהזכרתי]. וכתב הר"ש ורוחב ארבעה דקתני ברישא גבי חריץ אגפה וגדר נמי קאי ומיהו לא יתכן דאינו מענין אחד דארבעה דגדר לאו בעובי גדר אלא ברוחב אע"פ שעביו כל שהוא אבל ארבעה דחריץ אפילו ארוך כמה אמות בעי ד' טפחים משפתו אל שפתו ע"כ והטעם מבואר דגדר נראה שמפסיק מה שאין כן חריץ. ועיין בפרק ד מ"ג ד. ועיין פרק ג משנה ג וריש פרק ו:

משנה ט

קרחת. פירש הר"ב מקום פנוי שאינו זרוע וכ"פ הר"ש. ועל שם שמתחילה קודם הזריעה חולק השדה לחלקים קורא כולן קרחת קרחת בין הנשארים בלתי זרועים ובין הנזרעים. והראב"ד בפרק ד' מהלכות כלאים כתב מקום הזרע נקרא קרחת. ונראה לי שרוצה לומר נקרא גם כן קרחת לא כדברי כסף משנה שפי' דרוצה לומר דוקא מקום הזרע דמ"ט. ומ"ש הר"ב כשהוא מרובע. כלומר דאילו ארוך היינו משור. וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר ומה בין המשור לקרחת שהמשור ארוך והקרחת מרובעת. ע"כ. ומכל מקום אינו מרובע שוה הצלעות ממש שאי אפשר לך לרבע בית סאה מרובע לעשרים וארבעה חלקים שיהיה כל חלק מרובע שוה הצלעות שתצטרך לעשות ששה שורות של ארבע ארבע יעלה כל חלק שנים עשר אמות ומחצה על שמונה אמות ושליש. אבל יקרא גם כן מרובע אע"פ שאינו שוה הצלעות כי תמונות רבות בכלל המרובע ואין להאריך בהם. ובתוספתא וכמה רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעת. רבי יוסי אומר אף ארכה כשנים ברחבה. וכבר כתב הר"ב במשנה ו פרק ג דפאה דשיעור עשר אמות וכו' שהן בקירוב ובעל כסף משנה כתב בפרק ג דמחצה דבתוספתא לאו דוקא. והר"ש כתב במשנה דלקמן המחצה באמה בת חמשה טפחים והעשר באמה בת ששה טפחים:

זורעם חרדל. ומתני' דלעיל דלא כרבי מאיר ולא הוי סתם ואח"כ מחלוקת. דחכמים ל"פ הכא לענין חרדל. אבל אין נראה לפרש דלהכי לא פליגי משום דבקרחת המרובע סבירא להו נמי דחרדל שרי דאם כן הוי ליה להרמב"ם לפסוק כן בחיבורו:

שלש לא יזרע חרדל. פי' הר"ב שנראה כשדה חרדל אבל בפחות מכן לא. והיינו לענין כלאים. אבל לענין פאה הוי כל ערוגה כשדה בפני עצמה כדלעיל במסכת פאה פ"ג מ"ב. ועיין בפרק דלקמן מ"ב:

תשע קרחות. פירש הר"ב עושה לבית סאה כ"ה קרחות וכו'. מסתברא דכ"ה קרחות שוים קאמר כל אחת עשר על עשר. אבל הרמב"ם מפרש דקרחת הזרוע היא בית רובע והפנוי שיש בין הקרחות הזרועות הוא פחות מכן. וטעמא נראה שסובר שלא חלקו חכמים על ר' מאיר במה שאמר קרחת לבית רובע והוא מפרש קרחת מקום הזרוע כמו שכתבתי לעיל. ואע"ג דבמשנה דלקמן תנן בית רובע לענין הרחקה התם לאו בהרבה קרחות והוי בית רובע דוקא:

עשר אסורות. תימה אמאי לא יהיו אפילו שלש עשרה מותרות והיינו הראשונה ושלישית וחמישית מהשורה הראשונה. ושנייה ורביעית משורה שנייה. וראשונה ושלישית וחמישית משורה השלישית. ושנייה ורביעית משורה רביעית. וראשונה ושלישית וחמישית מהשורה החמישית ואע"פ שבזויות נוגעים הזרעים זה בזה הא שרי ראש תור במ"ז. והרמב"ם כתב בסוף פ"ג מהלכות כלאים דכ"ש שתי זויות הנוגעות זו בזו וכמ"ש בתחלת פירושו לרפ"ג. וי"ל כמו שפי' רש"י במסכת שבת פרק ר"ע דף פה ע"ב אדאמרי' התם אין ראש תור בירק פי' אין תורת ראש תור אלא משדה גדולה לערוגה או מערוגה לתוך שדה גדולה אבל שתי ערוגות לא הוי היכר אלא דומה כאילו הן אחת דלא חשיבה כל חד באפי נפשה ע"כ. ובפ"ג מה' מתנות עניים קורא הרמב"ם שדה קטנה לחמשים אמה על שתי אמות והיינו חלק אחד מכ"ה לבית סאה והוא פחות מבית רובע. ועיין בפ"ג משנה ד. אבל לדבריו שכ' שחלק הזרוע דהכא הוא בית רובע קשיא. ומיהו לשמואל בפי' התוס' דס"ל התם דיש ראש תור בירק. וכן לפי' האחר של רש"י בדר' יוחנן דסבר דיש ראש תור בירק. נמי קשיא. ואפשר לומר דשאני ראש תור אחת מהרבה ראש תור ביחד דלא שרי. וא"ת נתיר עשר והיינו שיעשה אחת בראש תור וי"ל דכיון שראוים כולן להעשות ראש תור גזרינן שלא לעשות אפילו אחת. אבל לא ניחא לפרש כן להרמב"ם בפירושו לערוגה דרפ"ג שהוא מתיר ראש תור בערוגה. וי"ל דהתם נמי לא התירו אלא חמשה כמו שאכתוב שם בס"ד. והלכך איכא למימר דבתבואה דבה איירינן השתא לא התירו ראש תור כשזורע מועט ודוקא משדה גדולה וכו' התירו. אע"ג דאמר בירוש' אמתני' ו' שמותר להקריח בית רובע ולזרוע בו ה' מיני תבואה מק"ו דערוגה. י"ל שלא הביאו בק"ו אלא ה' מינים אבל לא לענין ראש תור. [*ומ"ש הר"ב שעושה כ"ה קרחות דהיינו ה' שורות וכל שורה מחמש קרחות. לאו בדוקא קאמר שהשורות הנשארות אין צריך לחלקם. ולשון הר"ש ואח"כ תחלק שורה ראשונה ושלישית וחמישית וכו']. ומ"ש הר"ב והל' כחכמים. אע"ג דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי הכא לא אתפרש טעמיה ועיין מ"ח פ"ד:

[*בית כור. פי' הר"ב שלשים סאין ושיעורו מפורש ברפ"ז דב"ב]:

משנה י

כל שהוא בתוך בית רובע וכו'. לאתויי נקעים מלאים מים וכו' [כמו] שפירשו הר"ב והר"ש:

אכילת הגפן. ירושלמי הביאו הר"ש ר' בון בר' חייא בשם ר' זעירא לא שנו אלא אכילת הגפן הא גפן עצמה לא למה מפני שהיא אסורה בהנייה והרי הקבר אסור בהנייה. קבר אין איסורו ניכר. ועבודת הגפן אין איסורו בהנייה. אלא כר' ישמעאל דאמר אין עבודה לגפן יחידית ע"כ. ואכילת הגפן דהיינו עבודתה מפורש בפ"ה מ"ד. [*והא דקרי לה אכילה מצאתי בפי' הנזכר לפי שנראית נאכלת סביבותיו שאסור לזרעה]:

והסלע. כתבו הר"ב והר"ש ובסלע שאינו גבוה עשרה מיירי דאי גבוה י' הוי מחיצה וכו'. ור"ל בסלע שאינו גבוה י' אע"ג דרוחב ד' דאי רוחב ד' וגבוה י' וכו':

תבואה בתבואה וכו'. כתבו הר"ב והר"ש ובלבד שלא יהיו חטין מקיפין את השעורים מארבע רוחות דהתם לא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת ע"כ. ולשונם זה אינו מדוקדק דעד שיהא וכו' קאי אדהתם דהיינו במוקף מארבע רוחות והתם מאי פתוח שייך. והכי הוי ליה למימר דלא מהניא וכו'. ולא שלחתי יד בלשון הר"ב להגיה הואיל וגם בפירוש הר"ש כתוב כן. רבי אליעזר אומר ירק בתבואה ששה טפחים. ל' הר"ב דסבר לא מחמרינן במרובע טפי מבשורה. וכ"פ הר"ש וא"כ לא פליג אלא ארוחב אבל באורך סבירא ליה נמי עשר אמות ומחצה וכיוצא בזה אשכחן בספ"ג דתנן ששה טפחים רוחב ולא תנן לאורך בכמה ופירשה בתוספתא עשר אמות ומחצה כמ"ש שם הר"ב:

משנה יא

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה כלאים, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב