שערי תשובה - כת הלצים
וזה דבר כת הלצים. נחלק הליצנות על חמישה חלקים:
החלק האחד
[עריכה]איש לשון הנותן דופי בבני אדם, כענין שנאמר (תהלים נ כ): "תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי", ונקרא לץ, שנאמר (משלי כא כד): "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון", פירוש, שתי המידות הרעות שהם הזדון והגאוה נקבצו ונתחברו באדם הלץ, כי:
- מבלי היות לו תועלת בדבר, הוא גורם נזק עצום לחבריו אשר יבאיש את ריחם בעיני האדם, וזה תכלית הזדון יותר מן הגוזל והחומס שעושה להרבות לו ממון.
- וגם הוא יהיר, כי השפל והנכנע, כאשר יכיר מגרעת עצמו ומומיו, לא יתלוצץ על בני אדם.
ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית ח.): "לעתיד לבוא מתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אמר להם: ומה יתרון לבעל הלשון?", שנאמר (קהלת י יא): "אם ישך הנחש בלא לחש, ומה יתרון לבעל הלשון?".
וזה החלק גם הוא מחלקי כת מספרי לשון הרע.
החלק השני
[עריכה]מי שלועג לבני אדם, כי יבוז להם בליבו לקוצר השגתם במעלות או בהצלחות הזמן בכבוד ובשררה, או יבוז אותם לעניים ורישם, והגאוה הביאתהו אל המידה הזאת, או רוב השלוה והתענוג, כעניין שנאמר (תהלים קכג ד): "רבת שבעה לה נפשנו הלעג, השאננים, הבוז לגאי יונים". ופעמים ילעיג הלץ על הקדושים והנביאים, כענין שנאמר (ירמיה כ, ז) "כלה לועג לי", ואמר שלמה עליו השלום (משלי יד, כא) "בז לרעהו חוטא", עוד נאמר (שם יא, יב) "בז לרעהו חסר לב", ונאמר (שם יז, ה) "לועג לרש חרף עושהו שמח לאיד לא ינקה", פירוש: "לועג לרש" הראה את נפשו כי תדמה אשר ההצלחות ביד בני אדם והשג ישיגון אותן בחכמתם, כענין שנאמר (דברים ח, יז) "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", ונאמר (ישעיה י, יג) "כי אמר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי", ועבור זה לועג לרש, כי יאמר בלבבו שלא השיג לעושר מחוסר דעתו ושפלות ידיו, והנה חרף עושה הרש והעשיר, כי הכל מאת השם יתברך, כענין שנאמר (משלי כב, ב) "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' ". ועל השמח לאיד אמר "לא ינקה", כי אף על פי שלא הזיק במעשה ולא בדבור - לא ינקה, אך אין רעת השמח לאיד משגת לרעת הלועג לרש, ומפני כי הליצנות בסיבת הגאוה, שהיא הפך הענוה, אמר שלמה עליו השלום (משלי ג לד): "אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן". פירוש: אם ללצים באמת, הלצים הלועגים לבני אדם, השם יתברך ילעג להם, כעניין שנאמר (תהלים ב ד): "יושב בשמים ישחק, ד' ילעג למו". (ולשון "אם" לאמת הדבר, וכן (במדבר כד כב): "כי אם יהיה לבער קין", (משלי כג יח): "כי אם יש אחרית").
החלק השלישי
[עריכה]מי שלועג תמיד לדברים ולפעולות, ואין כוונתו להבזות בעליהם, אך מרחיק הדברים שאין להרחיקם ומרחיק תועלת הפעולות שיש תקוה לתועלותן, ועל זה נאמר (משלי יג יג): "בז לדבר - יחבל לו". ואמרו (משנה אבות ד ג): "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום".
והלץ הזה, הביאהו למידתו הרעה היותו חכם בעיניו.
ופעמים שתביא המידה הזאת את האדם לידי מינות להלעיג על מצוות, כעניין שנאמר (תהלים קיט נא): "זדים הליצוני עד מאד, מתורתך לא נטיתי".
והחלק השלישי הזה היא הכת שאינה מקבלת תוכחת, שנאמר (משלי ט ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך", ונאמר (משלי ט ז): "יוסר לץ לוקח לו קלון", ונאמר (משלי יט כה): "לץ תכה ופתי יערים".
והגורם אל הכת הזאת לבלתי שמוע מוסר, מפני שהמידה המביאה אל חלק הזה היא מידת היות האדם חכם בעיניו, וכל כך משלה בו המידה הזאת, עד שיתלוצץ לדעת זולתו, והיא המידה שאין לה תקוה, שנאמר (משלי כו יב): "ראית איש חכם בעיניו - תקוה לכסיל ממנו".
החלק הרביעי
[עריכה]הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים כדרך יושבי קרנות. ושתים רעות יש בדבר הרע הזה:
- האחת, כי (משנה אבות א יז): "כל המרבה דברים מביא חטא",
- והשנית, כי הוא בטל מדברי תורה.ויש בדבר הזה דרכי מות, כי איך לא זכר ולא שם על לבו, כי בעתים ההם אשר הוא משחיתם יוכל להשיג הנעימות, ולקנות חיי עולם, אם יקבע העתים המזומנים ההם לתורה, אשר הוא פנוי בהם ממלאכתו ועסקיו, אין זה כי אם בזות לבו את המצות ואת שכר העולם הבא. ומלבד אשר אבד טובה הרבה ישא את עונו, כי אשמת הבטול מן התורה בעת היכולת לעסוק בה אש היא עד אבדון תאכל, כאשר אמרו (סנהדרין צט.) "כי דבר ה' בזה" כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, כאשר הקדמנו לך. ואמרו ז"ל (ע"ז יח:) ההולך למקום אשר אוספו שם אספה לשחוק זה הוא מושב לצים ועליו אומר הכתוב (תהלים א א): "ובמושב לצים לא ישב", וכתוב אחריו "כי אם בתורת ה' חפצו". למדת, כי מושב לצים מביא לידי ביטול תורה.
ואשר לא שת לבו לעסוק בתורה בשעותיו הבטלות, יתעשת לנפשו ולא יאבד, ויתבודד בהן לחשוב על קצו ולהבין לאחריתו ולחפש דרכיו, ולקנות מעלות הנפש ולהתקרב אל השם יתברך.
החלק החמישי
[עריכה]המתלוצץ בדבר שפתים על המעשים והדברים, לא שיבוז להם בליבו, אך מדרך השמחים ללא דבר, ולא כחוק השחוק.
ופעמים שגורם לזה משתה היין והשכרות, שנאמר (משלי כ א): "לץ היין, הומה שכר, וכל שוגה בו לא יחכם", פירוש: לץ = איש היין, הומה = איש שכר, כל שוגה בו לא יחכם. כמו (תהלים קט ד): "ואני תפילה" = איש תפילה. ורוצה לומר, כי משתה היין גורם לשלושה דברים רעים:
- האחד, להיות האיש מתלוצץ.
- והשני, להיות הומה ובעל דברים, ואמרו זכרונם לברכה (משנה אבות א יז): "וכל המרבה דברים מביא חטא". ונאמר (קהלת ה ב): "וקול כסיל ברוב דברים".
- והשלישי, כל שוגה בו לא יחכם.
ודע, כי לא יהיה מנהג הליצנות קבוע בנפש האדם, עד שהוא פורק עול שמים מעליו. על כן ייענש לשאת עול היסורים מידה כנגד מידה, שנאמר (ישעיהו כח כב): "ועתה, אל תתלוצצו, פן יחזקו מוסריכם". ואמרו זכרונם לברכה: (עבודה זרה יח:): "כל המתלוצץ, ייסורים באים עליו, שנאמר פן יחזקו מוסריכם".
והחכמים היו מזהירים לתלמידיהם שלא להתלוצץ גם על דרך מקרה ועראי. ועל החלק הזה הוצרכו להזהיר, כי רבים ייכשלו בו על דרך מקרה.