שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ה/דף סה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סה עמוד א

ושקויי משמע יין דאלו מים כתיבי להדיא לחמי ומימי וקרא באשה משתעי דכתיב כי אמרה אלמא דדרך אשה ביין. רש"י במהדורא קמא:
ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה כך נקוד בספרים מדוייקים ואיננה מפיק ה"א ולפיכך כתבו רש"י והרד"ק ז"ל בפי' הנביאים דהוא מקור בתוספ' ה"א ואין הה"א לנקבה וכן שתה מקור ופי' אחרי שאכלו ושתו ואפשר כי חנה גם כן אכלה אף על פי שאמר ותבכה ולא תאכל אפשר כי אחר שאמר לה בעלה ולמה לא תאכלי ופצר בה אכלה מעט. כן כתבו ז"ל ולפי זה לא תתיישב הדרשא אבל התוספו' כתבו דהוה ליה כמאן דכתיב אחרי אכלה מפיק ה"א כיון דאיכא ה"א יתירה מאי דלא כתיב הכין גבי שתה דלא כתיב שתותה הלכך דרשינן דרשא כמו מפיק ה"א והא דלא כתיב מפיק ה"א ממש משום דקושטא דמילתא היא דלא אכלה כדכתיב ותבכה ולא תאכל ומכל מקום כיון דכתיב ה"א יתירה הוה ליה כמאן דכתיב מפיק ה"א וה"ק אחרי שעת אכילתה שהיה לה לאכול ואילו היה מפיק ה"א ממש הוה משמע שאכלה ממש והא ליתא וכדכתיבנא.
ומאי דכתיב אחרי שתה פירוש אחרי שתה אלקנה וביתו חוץ מחנה שלא היה לה לשתות ואי הוה כתיב מפיק ה"א באכלה הוה משמע גם כן אחרי אכלה שבאותה שעה אכלה חנה ואחרי שתה פי' שבאותה שעה לא שתתה ומיהו פעם אחרת שתתה אבל השתא משמע שלא היה לה לשתות כלל לעולם והיינו דכתיב ויחשבה עלי לשכורה פי' דאי היה לה לשתות כלל אמאי חשבה עלי לשכורה אטו משום שהיתה מתפללת בלחש כל כך חשבה עלי לשכורה ודילמא שתויה לבד היתה ואמרינן בפרק הדר [עירובין סד א'] שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה ושכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה ועוד דאי חשבה עלי לשכורה היה לו לעכב שלא תתפלל כלל משום דתפלתה תועבה אלא ודאי משום דלא היה לה לשתות כלל כל מה ששתתה שכורה נקראת כיון שעברה על ההרגל ומנהג הנשים ומ"ה כל שיכולה לדבר בפני המלך אין לה דין שכורה כדאיתא בפרק הדר. פירוש לפירוש התוספו' דוק ותשכח:
שתה ולא שתתה ואם תאמר השתא דאכתי לא אסיק אדעתין טעמא דמדשני קרא היכי משתמע שתה ולא שתתה והא פשטי' דקרא משמע דהיא נמי שתתה כדכתיב ותקם חנה אחרי גו' וכיון שכן לא הוה ליה לאקשויי אלא מאי קאמר ולא הוה ליה למפרך אלא מעתה אכלה ולא אכלו ותירצו בתוספו' דשפיר אסיק אדעתיה מדשני קרא וכתב שתה ולא קאמר שתותה דומיא דאכלה אי נמי לכתוב אחרי אכול ואחרי שתה אלא דהוה ס"ד דמדשני קרא אלמא משמע דשתה ולא שתתה דאלקנה וביתו שתו וחנה לא היה לה לשתות פירוש דפשטיה דקרא הכי משמע ולהכי פריך אלא מעתה אכלה ולא אכלו פירוש כיון דקא דרשת מכח השינוי דפשטיה דקרא הכי משמע שתה ולא שתתה הכי היה לך לדרוש אכלה ולא אכלו דהא אמרת דהויא ליה כמו אכלה מפיק ה"א וכיון שכן הוה לנו לדרוש נמי כמו כן אחרי אכלה דהיינו שעת אכילתה שהיה לה לאכול ולא אכלו שלא היה לו לאכול ומי מצית למימר כן שאין פוסקין מזונות לאיש וכי היכי דאכלה ולא אכלו לא מצית למדרש דאטו מי איכא למדרש שאין פוסקין מזונות לאיש הכי נמי לא תדרוש שתה ולא שתתה ואכלה ושתה מקור כמו שכתבו המפרשים ז"ל ואפשר דלהכי כתיב ה"א יתירה באכלה לאורויי דאחר שהפציר בה בעלה אכלה ולא שתתה ומיהו דרכה היתה לאכול ולשתות.

ומשני אנן מדשני קרא בדיבוריה כו'. פירוש אנן לא אמרינן דמכח השינוי נימא דפשטיה דקרא דכתיב שתה פירושו שתה ולא שתתה דשתה מקור הוא וכמו שכתבו הפשטנים וכדכתבינן לעיל אלא מכח השינוי דרשי דהא אתא לאשמועינן דאין פוסקין יין לאשה ולא דרשינן אלא במקום השינוי דהיינו שתה דאילו אכלה כדרכו כתיב כדכתיב ותקם חנה דבגוה קא עסיק ולכך כתיב נמי אכלה אבל שתה הויא ליה שינוי ודרשינן מיניה ומיהו פשטיה דקרא לאו היינו הכין א"נ הכי קא משני מכדי בגוה קא עסיק כו' פי' איברא דאילו הוה דרשינן מדשני קרא ולא כתיב שתותה כמו אכלה שפיר דאיכא לאקשויי דהכי נמי לדרוש אכלה ולא אכלו ומיהו אנן הכי קאמרינן דכיון דבגוה קא עסיק ואתי כדכתיב ותקם חנה וכדכתיב נמי אכלה אם כן לכתוב נמי שתותה א"נ לא לכתוב ותקם חנה אחרי אכלה אלא לכתוב ותקם אחרי אכל ושתה וכיון דקושיין מדעסיק קרא בגוה למאי דכתיב שתה הלכך ליכא לאקשויי דהכי נמי נדרוש אכלה ולא אכלו כנ"ל.
ומעתה בין ותדע כי מה שכתב הרד"ק בפירושו על הנביאים וז"ל ובעל הדרש אמר שתה ולא שתתה לא דקדק עד כאן. ובא וראה מה שכתב הרב החסיד הר"מ ב"מ ז"ל בפירוש המשנה לסדר זרעים בתחלת מס' תרומו' וז"ל אמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום בעלי הלשון האחרונים מקשים על זה ואומרים כי השורש רים והיה ראוי לומר הרים ומרים וירים וזו אינה קושיא אמיתית כיון שעיקר כל הלשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם ואלו בעלי המשנה בלא ספק עבריים היו במקומן ר"ל בארץ הצבי ונשמע מהם לשון תרם כו' נשתמשו ובנו ממנו בניינים תרם ותורם הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון ושזו המלה לשון מלשונות העבריים ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים שלשון המשנה אינו צח או שנשתמשו במלות שאינו כראוי בלשון. ע"כ:
וזה בעל הדרש היה מכפר נכוריא והוא מקום בארץ ישראל ואני זכיתי והייתי שם כן אזכה להיות שם על אדמת הקדש כל ימי חיי שבתי בבית ה' בעסק דברי רבותינו ז"ל לאורך ימים וכל שכן דדרשא קא דריש מדשני קרא וכדכתיבנא ועלו דבריו כהוגן ואין דבריהם צריכין חזוק. האל יצילנו מהכשל בדבר הלכה אמן:
וז"ל רש"י במהדורא קמא דכתיב שתה כמו שתו דמשמע הוא שתה והיא לא שתת ה"נ שתה ולא שתת אכלה ולא אכלו דמשמע היא אכלה והוא לא אכל והא ודאי אכל מאחר שהכתוב מגיד ששתה מכדי בגוה עסיק קרא ואתי דכתיב אכלה מאי טעמא שני וקאמר שתה לשון זכר. ע"כ:
מיתיבי אלמנה הנזונת מנכסי יתומים אם רגילה לשתות יין בחיי בעלה נותנין לה. רש"י במהדורא קמא:

רגילה כו'. כתב ר"מ הלוי ז"ל דלעולם לא פסקינן לה אלא כוס א' לסעודה אחת ואפי' רגילה לשתות הרבה ומייתי ראיה מהא דאמרינן שמואל אמר כוס אחד יפה לאשה שנים גנאי הוא לה וכיון דגנאי הוא לה היכי נקום אנן ונפסוק לה וכן אם היתה רגילה פחות מכוס אחד אין פוסקין לה אלא שיעור מה שהיתה רגילה ושיעור כוס אחד כשיעור כוס של ברכה והיינו רביעית לוג. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

תוספתא המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין וכו'. כולן במדת האיטלקי אפילו [נדה ואפי' חולה ואפי'] שומרת יבם נותנין לה כוס חבית קדרה פך נר ופתילה יין אין לה שאין נשותיהן של עניים שותות יין כר אין לה שאין נשותיהן של עניים יושבות על הכר. ה"ר ישעיה מטראני ז"ל:

אינה רגילה בפני בעלה וכו'. והיינו דקאמר שמואל שאינה רגילה נותנין לה שתי כוסות כלומר שאינה רגילה שיתנו לה ב' כוסות בחיי בעלה אלא כוס אחד שלא בפני בעלה אין נותנין לה כלל. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

לציקי קדרה אשדור"א לבסם התבשיל אבל לשתות לא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ויש לפרש דאדשמואל קאי וה"ק רגילה לשתות שפוסקין לה יין לשתות אין נותנין לה לציקי קדרה אלא כוס אחד דכבר נותנין לה יין לשתות ויכולה ליטול ממנו גם כן אם תצטרך עוד לקדרה. אינה רגילה כיון דאין פוסקין לה יין לשתות נותנין לה לציקי קדרה שני כוסות א"נ דלעולם אין פוסקין לה יין כלל לשתות ולהכי אם היתה רגילה לשתות אפי' לציקי קדרה אין פוסקין לה אלא דבר מועט כגון כוס אחד שלא תבא לשתות ממנו שאינה רגילה נותנין לה שני כוסות דהא ודאי כיון שאינה רגילה לא תבא לשתות ממנו כן נראה לי. והתוס' לא פירשו כן:

כוס כדי רביעית יין חי שלהם דדרי על חד תלת מיא. תובעת תשמיש בפה לית לן בה דאפילו תבעה לא איכפת לן מבעלה קא תבעה כיון דבעלה עמה. רש"י במהדורא קמא.

בכלתו של נקדימון בן גוריון שומרת יבם היתה ופסקו לה מזונות משל יבם. ולא ענו אחר ברכתה אמן שלא תהיינה בנותיהם שומרת יבם. רש"י במהדורא קמא. ובהא מתרצא הא דאמרינן לקמן בפ' מציאת האשה וענו אחריה אמן. והתוספו' ז"ל לא פירשו כן לקמן בפרק מציאת האשה.

חומה אתאי לקמיה דרבא שהיתה אלמנה ותובעת מזונות נחמני הוא אביי על שם שרבה בר נחמני גדלו כדאמרינן במגילה אמר אביי כי נפקי מבי מר שבענא כו'. רש"י במהדורא קמא:

ידענא ביה בנחמני דלא שתי חמרא שהיה עני כדאמרינן במועד קטן דלא אשתכח בגו ביתיה פיתא דסמידא. הרא"ש ז"ל.

בשופריזי כו'. כי האי בזרועה הראתה לו כלומר בכוסות גדולים וארוכים כזרוע היה משקה אותי והן אותן כלי זכוכית שקורין מדרנ"ש. על לביתיה ותבעה לבת רב חסדא אתתיה שבא לידי הרהור לפי שראה יופיה דחומה. מחתא בקלופא דשירא הכתה במנעול של ארגז. קטלת לך תלת. תלת בעלים היו לה ומתו ואלו הן רחבא דפומבדיתא ורב יצחק בריה דרבא ואביי בתראה בפרק הבא על יבמתו אתית למקטל אחרינא שנתכוונתה להראות יופייך כדי שתנשאי. רש"י במהדורא קמא. לך ולחברך ולחברורך כדי שיקפצו עלי אנשים חשובים כמותך וכיוצא בך אני רוצה להתקשט חברורך כמו חבר חברך ולישנא בעלמא. רש"י במהדורא קמא.
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אמרה ליה לחבריה ולחברוריך יש שפירשו כדי שאמצא חן בעיני האנשים ויקפצו עלי לישא אותי ויש מקשים על פירוש זה דאם כן הוה ליה למימר דלית לה מזוני דהא רב יוסף הוא דאמר בפרקין דלעיל כחלה ופרכסה אין לה מזונות ואף על גב דתלמודא מחא ליה אמוחא איהו גופיה לא חזינן דהדר ביה וי"ל דכחלה ופרכסה שאני דעבדה מעשה אבל משום אמירה כזאת בעלמא מודה רב יוסף שלא הפסידה מזונות ועם כל זה הנכון כפירוש רש"י שפי' לחבריך ולחברוריך שאוכל להתראות בפני מי שכמותך ולא אתבזה על הבריות ע"כ:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל פסוק לי שיראי אמר לה שיראי למה לך לחבריך ולחברוריך כן היא הגירסא במקצת ספרים ומפרשי לה הכי דרב יוסף אמר לה מה את צריכה בבגדי משי והיא השיבה לו כדי שאלבש בגדים חשובים ויקפצו עלי חביריך והחברים של חביריך ואוכל להנשא בכבודי. ויש ספרים שכתוב בהן לחבריך ולחברותיך כלומר מפני רעותי ורעותיך שבאו לבקרני מפני כבוד בעלי אני צריכה מלבושים נאים להתראו' בהם. ואומר ר"מ הלוי ז"ל דאפי' הכי לא פסק לה שיראי דאם איתא דפסק לה לא הוה שתיק גמרא מיניה ותו דבהדיא אמרינן לקמן מותר בלאו' אלמנה ליורשים שחייבים היורשין להלביש את האלמנה כשם שחייבין לזונה והכי נמי אמרינן בפרקין דלקמן על הבנות הנזונות מן האחין שהן חייבין להלבישן. עד כאן:

ונותן לה מטה ומפץ כו'. הא כתיבנא לעיל במתני' מה שכתב רש"י במהדורא קמא וז"ל מטה לאכול עליה שכן היה דרכם מפץ של גמי לישכב עליה מחצלת של קנים ע"כ. והכא בגמרין פי' ז"ל וז"ל למה לה דיהב לה הואיל ונתן לה מעה וקס"ד דמקשה דבמטה של עור עסקינן שנוחה לשכיבה ומשני דמלו פוריא בחבלים מתקנין ואורגין מטותיהם בחבלים כמו שאנו עושים דאי ליכא מפץ מבגר לה מקלקל אותה כמו בגר ליה קלא ע"כ.

והקשו בתוס' דבפרק המקבל [ב"מ קיג ב'] אמרינן גבי סדור דנותנין לו מטה ומפץ משום דשמואל דאמר שמואל כל מילי ידענא אסותייהו לבר מהני תלת כו'. ומאן דאכיל נהמא ולא מסגי ארבעה גרמידי לכך יהבינן ליה מטה שנייה ומושיבה ברחוק ארבע אמות ממקום אכילתו וע"כ ירגיל לעמוד וללכת ואם כן מ"ש הכא נמי לא יהבינן לה שתי מטות ותירצו בתוספו' דגבי אשה לא הטריחוהו לבעל כל כך דהא אפשר לה שתלך ארבע אמות אחר אכילה ואינה טורחת כל כך עד שנחוש שלא תישן סמוך לאכילתה ולא תקום ותלך. וכפי מה שכתב רש"י במהדורא קמא במשנה היינו יכולין לומר דאה"נ דמטה ומטה יהבינן לה וה"ק מטה לאכול עליה וזאת המטה אינה צריכה מפץ ועוד מטה לישן עליה וזאת המטה צריכה מפץ והיינו ומפץ דקתני במתני' דהוא ניהו מה שיתר מטה של שכיבה על המטה של אכילה ותלמודא פריך על המטה של שכיבה דלמה לה מפץ כיון שיש למטה עור ומשני באתרא דנהיגי כו' ואם תאמר אכתי למה לי מפץ ומחצלת והרי המפץ לשכיבה ולמה לי מחצלת ור"ת לא גריס מפץ ומחצלת למה אלא ומחצלת למה דמפץ שהוא רך צריכה לסמיכה דלשכיבה ודאי אין צריך דהא אית לה מטה אבל לסמיכה צריכה וכפי מאי דכתבינן דהמטה שבמתני' היינו לאכול עליה וכדכתיבנא הרי אינה צריכה מפץ כלל:
וכתב רש"י ז"ל לתרץ הקושיא במהדורא בתרא וז"ל מפץ ומחצלת למה לה. הרי עור שטוח על מטה טוב מן המפץ ומשני באתרא דמלו פוריא בחבלים כו'. פירוש משום היזק החבלים צריך מפץ ומחצלת שיכנסו נגד העור שהוא טוב אפי' מן המפץ שהוא רך ממחצלת והלכך תחת העור צריך מפץ ומחצלת ולמאי דכתבינן לעיל במתני' בשם תלמידי רבינו יונה ז"ל דמפץ או מחצלת קתני אין כאן קושיא כלל כנ"ל:
הא דאמרינן כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחא דידה ופרש"י ז"ל שדרך בנות משפחתו לישן על גבי כרים וכסתות ואין דרך בנות משפחתה בכך וכן נראה מדברי רבינו אלפסי ז"ל שלא כתבה כלל כלומר דאין הלכה כחד מנייהו דהא קי"ל דעולה עמו וכיון דאורחיה דידיה אף לדידה יהבי. ויש מי שפירש דלא אמרו עולה עמו אלא כשהיא עמו ואינו מחוור כלל.
והראב"ד פירש דכר וכסת יתירא קאמר אבל לדידה ודאי יהיב לה משום דקי"ל דעולה עמו והאי דאוקמה באורחיה דידיה ולאו אורחא דידה משום דאורחיה בכך ודאי יהבינן לה כר וכסת יתירא משום לתא דידיה דזימנין סגיאין דמתרמו ליה דאתי בין השמשות ולא מייתי כר וכסת לדידיה ושקיל דידה ומגני לה על ארעא אבל בדאין אורחא דידיה לא חיישינן להכי. ואינו מחוור בעיני דכיון דבמתניתין לא תני כר וכסת דמשמע דלא יהבינן לה כלל ועלה תניא פלוגתא דר' נתן ורבנן אי נותנין לה כר וכסת אי לא ע"כ בכר וכסת דידה איפליגו ולא בכר וכסת יתירא דאם איתא הוה להו לפרושי בהדיא א"נ בעל הגמרא דתני ברייתא גבי מתני' הוה להו לפרושי ועוד דאי בכר יתירא היכי מקשו הכין להדיא דאי דאורחא דידה מאי טעמא דרבנן ומנא לך דיהבי לה יתירא משום לתא דידה ואי מעיקרא הוו מיירי בכר וכסת דידיה והשתא אהדר ליה דביתירא קאמר דכל שכן דהוה להו לפרושי ועוד דבתוספתא נמי הכי משמע דבדידה היא.
והרמב"ן נר"ו פירוש אורחא דידה ואורחא דידיה דהכי רגילה ולא דרך משפחתו ומשפחתה קאמר דבההיא הא קי"ל דעולה עמו אבל כשאין דרך משפחתו ומשפחת' אלא שהוא רגיל בכך ובכי הא לא אמרינן ועולה עמו ואין הלשון מיושב בכך ועוד דתמיה לי אפ"ה למה נותן לה כר וכסת לשכב עליהם כיון דאינה רגילה לא בבית אביה ולא בבית בעלה וכי מפני שהוא בא בין השמשות לפעמים מעלין לה ליתן לה כר וכסת שתישן היא עליהן כל ימות החול ונותנין לה לשכב היא עליהן משמע ועוד דמשום חששא דזמנין דאתי בין השמשות ושקיל מפץ או מחצלת דידה ומגני לה על ארעא לא הוה ליה למיתן לה אלא מפץ ומחצלת דאי לא מייתי גני הוא במפץ יתירה וגניא היא אדידה.
וצ"ל דהכי פירושא כגון דאורחיה דידיה כלומר דרך בנות משפחתו ולאו אורחא דידה אין דרך בנות משפחתה כמו שפירש רש"י וכיון שכן כשהוא עני אין מחייבין אותו לחזור וליתן לה כר וכסת דאילו הוה אורחא דידה הוו מחייבי ליה משום דאינה יורדת עמו לעולם אלא מחזר בעיר וטרח ומייתי לה אבל כשאין לה אלא מצד עלייתו של בעל אין מחייבין אותו ליתן לה לכשהוא עני והלכך לת"ק אינו נותן לה כלל ואי משום שהוא דרכו ושוכב לעולם על כר וכסת כי אתי מייתי ליה בהדי' ולרבי נתן יהיב לה משום דזמנין דאתי בין השמשות וכי לא משכח כר וכסת אפי' מנח בהד' מפץ יתירא שקיל דידה נמי וגני על תרויהון דליהוו ליה תרויהון ככר וכסת וכיון שהוא צריך להניח אצלה כר וכסת משום ליתיה גניא איהי עלייהו כל אימת דלא אתי לה משום דכיון דמניחתם ואיהי סלקא בהדיה כי איתנהו מיהא גניא עלייהו והכין משמע בתוספ' דתני התם [פ"ה] יין אין לה שאין נשותיהן של עניים שותות יין כר אין לה שאין נשותיהן של עניים ישנות על כר מותר מזונות שלו ומותר בלאות שלה העשיר עולה עמו העני אין יורדת עמו אלמא לאו משום רגילותא ורגילותו הוא ולאו כר יתירא קאמר אלא משום דאין דרכן של עניים לישן על גבי כר וכסת וכשאין דרכה הא דרכה בכך אינה יורדת עמו אע"פ שהעני וגרסינן נמי בירושלמי כר אין לה שאין נשי העניים ישנות על הכר אלא דאכתי קשיא לישנא דגמרא דקאמר זימנין דאתרמי בין השמשות ולא מצית מייתי להו לדידך ושקלת להו לדידי דמשמע דידי דומיא דידך דאלמא איהי נמי כר וכסת אית לה וכדברי הראב"ד ז"ל דאי לא הוה ליה למימר לא מייתית לדידך ושקלת למפץ דידי וצ"ע. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל היכי דמי אי דאורחיה כו'. פרש"י ז"ל שדרך בני משפחתו לישן על גבי כר וכסת ואין דרך בנות משפחתה והא דאמרה שקלת דידי פי' ז"ל שקיל מפץ דידי או כר שאקנה משלי. פי' לפי' דלפום פשטא משמע שקיל דידי שקיל כר שלי ואיהי הא לית לה כר והקשו בתוספו' דהא קי"ל עולה עמו מחיים והכא בין לר' נתן בין לרבנן אינו נותן לה כר לשכיבתה ותירצו דכי אמרינן עולה עמו ה"מ כשהיא עמו אבל לא כשאינה עמו כגון משנתנו והקשו על זה דהא קתני סיפא בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו שאינה יורדת עמו אע"פ שאינה עמו. כן פי' בשם ר"י ז"ל. וק"ל מהא דאמרינן לקמן חמשים זוזי פשיטי דאי ס"ד זוזי ממש עני שבישראל חמשין זוזי מנא ליה דאלמא האי עני שבישראל דקתני מתני' אבעל קאי. ויש לי לדחות לפי דבריו ז"ל דה"ק כיון שהבעל נותן לה חמשים זוז אף אביה נותן לה ואביה עני מנא ליה ואחרים פירשו דת"ק ורבי נתן דהכא ס"ל שאינה עולה עמו אפי' מחיים ולית הלכתא כותייהו וזה דעת הרי"ף שלא כתב ברייתא זו כלל. והראב"ד פירש דהכא בכר יתירא פליגי אי יהבינן לה משום דילמא מתרמי בין השמשות ושקיל דידה וכדמפרש ואזיל דרבנן סברי כו' ואין זה מחוור כו'.
והרמב"ן פי' אורחיה דידיה דקפיד אכרים וכסתות ולאו אורחא דידה למקפד על כרים וכסתות ולא באורחא דבני משפחה עסקינן דהב"ע כשאין דרך בני משפחתה ולא בני משפחתו שאילו היה דרך בני משפחתו דכ"ע עולה עמו ובזה לשון הגמרא מיושב יפה ומהאי פירושא היה נראה דהא דקתני נותנין לה כר וכסת לא שתשתמש בו דמשום חששא דילמא אגני לה על ארעא אמאי יהיב לה כר ליתן מפץ יתירא דאי לא מייתי כר דידיה ליגני איהו אמפץ דידיה ואיהי על מפץ דידה ולמה יתן לה כר וכסת שתשתמש בו כל השבוע אלא נותנין לה כר וכסת לצרכו קאמר ואע"ג דלישנא דנותנין לה כר וכסת דקאמר רבי נתן משמע שנותנין אותו לה שתשתמש בו כל השבוע דומיא דנותנין דקתני במתניתין תלמודא פרשי לן השתא דלא קאמר ר' נתן אלא שנותנין אותו לה שיהא בביתה מוכן לכי אזיל לבין השמשות אבל יותר י"ל כיון דאורחיה בכר וכסת הא בעי למיתן לה כר וכסת לצרכי לילי שבת הלכך מבעי ליה למתבה מהשתא והא עדיף לה מלמיתן לה מפץ לדידיה וליצטריך בתר הכי לאתויי כר וכסת וכיון שהכר עומד בטל בביתה כל השבוע גנאי גדול הוא שיהא לו כר וכסת בטלין ואיהי גניא על המפץ וזה יותר נכון.
ויש שפירשו עוד כשיטת רש"י דאורחא דבנות משפחתו ולאו אורחא דבנות משפחתה ומתניתין היא כדקתני סיפא ובהא נמי איירו רבנן ור' נתן וכי אמרי' עולה עמו ה"מ כשיש לו אבל כשאין לו אין מחייבין אותו לחזר בעיר וליתן לה מטעמא דעולה הא אלו הוה אורחא דבנות משפחתה חייב לחזור וליתן לה כדי שלא תהא יורדת ואפ"ה חייש ר' נתן דדילמא אתי בין השמשות ומגני לה על ארעא הלכך בעי למשבק כר דידיה בהדה לכי אזיל התם בלילי שבת וכיון שיש לו כר בטל הא ודאי שוכבת עליו דהוה ליה כעשיר ועולה עמו וזהו פירוש נכון והתוספת' שכתבנו למעלה מסייע לו והא דאמרה שקיל דידי בכר פירש' רש"י ז"ל יפה וכ"ת כשתקנה כר לעצמה כי שקיל ליה בעל היא גניא על המפץ ולא גניא על ארעא. וי"ל דכיון דרגילה כל השבוע לשכב על מפץ וכר וכסת כי שקיל מינה כר דידה כמאן דגניא על ארעא דמי לה א"נ דאיהי כי זבנה כר וכסת מזבנא למפץ ומוספת על דמיו ליקח כר וכסת ועוד יש לומר דשקיל מפץ דידי קאמרת דכיון דאיהו רגיל בכר וכסת אפילו הוה שביק לה מפץ כי לא מייתי כר דיליה בין השמשות לא בעי למגנא על מפץ אחד ושקיל דידיה ודידה וגני על תרויהון ומגני לה על ארעא. עד כאן:
מה שכתבו ז"ל בשם רש"י אינו כפירושנו דכתב ז"ל אי דאורחה. דרך בנות משפחתה. אורחיה. דרכו לישן על כרים וכסתות ואנן קי"ל עולה עמו כו' ע"כ. ומשמע מתוך לשונו דאיברא דכי פריך תלמודא להדיא אי דאורחה כו' פירושו דדרך בנות משפחתה דאין לאשה שום הרגל תענוג אם לא מבעלה או מבנות משפחתה. ומיהו כי משני דאורחיה דידיה כו' אין פירושו דדרך בני משפחתו בכך מ"מ כיון שהוא רגיל בכך עולה עמו ודוקא בפניו וכשהוא הרגיל עצמו בכך אבל כשלא ישן הוא על כרים אף היא לא תישן אע"ג דפעמים אחרות רגיל הוא בכך בכל שעה שלא ינהוג כן כיון דאין דרך בני משפחתו בכך אף היא לא תנהוג כן אבל כל שדרך בני משפחתו בכך בע"כ היא תנהוג כן ותעלה כבני משפחתו ואפילו שלא בפניו כן משמע מתוך לשונו ז"ל שכתב במהדורא בתרא.
ומיהו במהדורא קמא כתב וז"ל כגון דאורחיה דבני משפחתו אורחייהו בכר וכסת ולאו אורחיה דמשפחתה כי אזילנא לעשות מלאכה בעיר אחרת שקילנא להו בהדאי וכי אתינא בע"ש לזמן עונה מייתינא להו ואיגני עלייהו ואיהי נמי גניא בהדיה דכי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו הני מילי כי הויא היא בהדיה אבל הכא כיון דאזיל לעיר אחרת למלאכתו לא אמרינן הכי. זימנין דמיתרמי בין השמשות של ע"ש כשתבא ע"ש ממלאכתיך ולא מצית מייתית להו לכר וכסת ושקלת למפץ ומחצלת דידי ומגנת לי על ארעא ומ"ה בעינא כר וכסת דא"נ שקלת להו מינאי כי מתרמי בין השמשות אכתי לא גנינא על ארעא דליהוי לי מפץ ומחצלת ע"כ. וקשיא למה לה להוסיף בתרעומתה ושקלת לדידי וכו' במאי דקאמר דלא מייתי להו סגי לסתור טענת בעלה דהא אמרי רבנן כו' והתוספות לא גרסי ושקלת לדידי:

והרא"ש ז"ל כתב וז"ל ת"ק סבר כי אזילנא שקילנא להו כו'. דהא דאמרינן עולה עמו היינו דוקא כשהיא אצלו. וא"ת הא דאמרינן לעיל אבל מכובד הכל לפי כבודו ואמאי והא אינה עולה עמו אלא כשהיא אצלו והרי השרה אותה על ידי שליש. וי"ל דה"ק בד"א בעני שבישראל כלומר שנשא בת עני אבל במכובד שנשא בת עשיר הכל לפי כבודו של עשיר דכיון דבת עשיר היא אינה יורדת עמו אפילו שלא בפניו כיון שידו משגת. ולי נראה דבמאכל ובמשתה ובמלבושים שהם לתענוג הגוף ולכבוד עולה עמו אפילו אינה אצלו דחייב אדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו כדאיתא בהבא על יבמתו אבל תענוג יתירא בכר וכסת וכן לענין חלילין ומקוננות בהני הוא דאמרינן דאינה עולה עמו כשאינה אצלו.
זימנין דמיתרמי בין השמשות נראה דלא גרסינן ושקל להו לדידי אלא ה"פ זימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצית מייתית להו לדידך ואז יש לי לעלות כשתאכל עמי ליל שבת ומגנת לי על ארעא ולא אהיה עולה עמך אע"פ שגם לך אין כסת מ"מ אני רוצה שיהיה לי כסת מאחר שיש לי לעלות עמך וכן נראה דאדרבנן קא מהדר לסתור אותו טענה דקטעין בעל אליבא דרבנן. עכ"ל הרא"ש ז"ל:

דף סה עמוד ב

האי תנא שליח ערטילאי ורמי מסאני בתמיה כלום היה דרכו להיות ערום ומנעליו ברגליו תמיד שהרי לכל השנה אינו פוסק לה אלא כלים של חמשים ואמרינן לקמן חמשים זוזי פשיטי ואינו פוסק לה אלא כפה אחת לראשה בכל השנה ומנעלים הוא פוסק ממועד למועד עד שמרבה לה במנעלים ירבה לה בבגדים. דלא סגי לה בלא תלת זוגי מסאני בשתא בשביל האבנים המטרפין אותן. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ובמהדורא בתרא כתב וז"ל האי תנא שליח וערטילאי ורמי מסאני. מופשט וערום שאין לו חליפות בגדים אלא משנה לשנה ומנעלים קאמר ממועד למועד ושאר בגדים לא תחליף במועד. ע"כ. משמע דעיקר תמיהתו היינו דהיכי תחליף המנעלים חדשים במועד ושאר בגדים לא תחליף במועד משמע ליה דקפיד תנא דתחליף (מנעלים) [בגדים] במועד ולהכי קא מתמה שליח וערטילאי וכו' והיינו דקא משני ואגב אורחיה קמ"ל דנתבינהו ניהלה במועד כו'. כנ"ל:

אמר אביי חמשין זוזי פשיטי ממאי מדקתני וכו'. ובלאו הכי נמי מצינן למפשטה מדרב יוסף דאמר בפ"ק דקידושין [יא ב'] שכל כסף של דבריהם מדינה אלא דעדיפא ליה למפשטיה מגופה דמתני' ואפילו למאן דלא מודי בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא. הרשב"א ז"ל וכן כתב הריטב"א ז"ל:
מאי אוכלת פי' קשיא ליה ממה נפשך אי אוכלת היינו תשמיש תקשי דהא אוכלת קתני ואי היינו אכילה ממש תקשי אמאי לא תאכל עמו אלא בלילי שבת והא כבוד יום עדיף ולכך בעי מאי אוכלת ופליגי בה אמוראי ופריך מלישנא דמתני' למ"ד תשמיש וניחא ליה לישנא דמתני' למ"ד אוכלת ממש אף על גב דקשיא ליה אמאי אוכלת עמו לילי שבת לבד.
וכתב הריטב"א וז"ל מסתברא דמ"ד אוכלת ממש אף אוכלת ממש וה"ה דאיכא עונה ומ"ה נקט לילי שבת דאי משום אכילה אף ביום שבת יש לו לאכול עמה דכבוד יום עדיף כדאיתא בפרק ערבי פסחים ע"כ. וראיתי מאן דמחק תנן אוכלת עמו לילי שבת ואין צורך כנ"ל:
רב אשי אמר תשמיש כתבו רבני צרפת ז"ל דרב אסי בתלמידי חכמים מיירי דעונתן מלילי שבת ללילי שבת דאי בטייל עונתו בכל יום ואי בפועל עונתו שתים בשבוע ואי בגמל וספן אין זה עונתן אלא בבעינת תלמידי חכמים דלא תנא ליה במתני' דלעיל איירי והלכה כר' נחמן דאמר אוכלת ממש דחייב להאכילה עמו כדי שלא תנהג מנהג בזיון דאילו עונה לא הוה צריך למיתנא דפשיטא דחייב כל אדם ואדם כדינו. תלמידי רבינו יונה ז"ל.
והתוספות לא כתבו כן דאפילו דגמל וספן קאמר רב אסי הואיל ומשרה אותה על ידי שליש:

רשב"ג אומר אוכלת וכו'. תמיה מילתא למ"ד תשמיש בשבת מי מחייב ואי אמרת בטייל ופועל שעונתן שתים בשבת וכיון דמשרה לה על ידי שליש אוכלת עמו ליל שבת ושבת רבנן היכי פליגי עליה הרי חייב לה בשבת ואיכא למימר קסברי רבנן אפילו במשרה אשתו על ידי שליש עונה עביד לה בזמנה אחת בליל אחד מימי השבוע ואחד בלילי שבת ורשב"ג סבר שתיהן בשבת ומיהו קי"ל כרב נחמן דאמר אוכלת ממש ואיני יודע מאיזה טעם ונ"ל מפני שאוכלת עמו הוא מצוי לבא עליה והיא ליל עונה ואם תאכל בבית אחר גנאי הוא לה לבא אחר אכילה ועוד שמתוך כך מתפייסין ומרגילין זה עם זה. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל הא אמר רבא בבית אפל מותר איכא למידק נהי דמותר לעת הצורך למה מחייבו רשב"ג בכך וי"ל דמיירי בטיילין או בפועלין שעונתן שתים בשבת וסבר רשב"ג דאף על גב דקבלה עליה להשרות ע"י שליח ושתהא אוכלת עמו בלילי שבת אין לו למעט מעונתה כל מה שאפשר ונותן לה שתי עונות לתשמיש לילי שבת ושבת. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל מאי אוכלת רב הונא אמר אוכלת ממש ורב אסי אמר תשמיש ורשב"ג נמי ס"ל תשמיש וכדרבא דאמר בבית אפל מותר. ותמיהא מלתא לענין תשמיש מאי פלוגתא איכא והתנן לעיל עונה הראויה ומסתברא למימר דרובא דעלמא דינייהו כפועלים דתנן שתים בשבת והני מילי בעלמא אבל במשרה את אשתו על ידי שליש כיון דלא שכיח גבה אין עונתה אלא אחת בשבת דהא ברשותה הוה והיא קבלה עליה לעמוד ע"י שליש דבלאו הכי לא כל כמיניה כדאיתא בירושלמי וכדבעי' למימר קמן וכיון שכן הרי זה כאלו נתרצית לכך שלא תהא עונתה אלא אחד בשבת ורשב"ג סבר דמשלים לה לאידך ביום שבת אבל בעלמא לאו כל כמיניה אלו עבדי הכי לא יצא ידי חובה וזה נראה נכון:

אעפ"י שאמרו אין אדם זן כו'. בפרק נערה שנתפתתה בקטנים עסקי' דלא כייפינן ליה למיזן אלא אמרינן ליה יארור ילדה כו'. קטני קטנים אותם שקטנים ביותר. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אבל זן אותם קטני קטנים כלומר בקטני קטנים כייפינן ליה לזון אותם ואע"ג דלא אמיד דאי באמיד אפילו בקטנים כייפינן ליה ע"כ.
וכתב הר"ן בפירושיו על ההלכות דכי אמרינן דזן אותם קטני קטנים דוקא כשאמן קיימת ומדין מזונות אמן נגעו בה וכו' ע"כ ולא משמע כן מהתוס' ז"ל:

מ"ט לאו משום דבעי למיכל בהדה. תמיה לי דא"כ אפילו בשאינה מניקה נמי כל שבנה פחות מבן שש והוה ליה למתני ואם יש לה ולד פחות מבן שש מוסיפין לה על מזונותיה וי"ל דמשום פוחתין ממעשה ידיה נקט לה במניקה דוקא שהיא מתבטלת בהנקתה הוא שפוחתין לה ממעשה ידיה אבל מכאן ואילך אין פוחתין לה ממעשה ידיה אלא שמוסיפין לה על מזונותיה. הרשב"א ז"ל וכן כתב הריטב"א ז"ל.
ובמהדורא קמא כתב רש"י מ"ט מוסיפין על מזונותיה לאו משום דבעי למיכל בהדה יפה לחלב אלמא משום כן מחייב לטפויי לה מזונות ע"כ:

והילך לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ועד כמה עד בן שש כדאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב כו'. מימריה דרב אסי מפורש בפרק כיצד משתתפין ועיקר דבר זה דקי"ל שהאשה שעירב בעלה לרוח זה להלך ממנו אלפים אמה לכל רוח ולא איכפת לה בעירוב בעלה לפי שאין לבעלה לערב עליה אלא מדעתה אבל שלא מדעתה יכולה היא למחות בידו ולערב עירוב א' לרוח אחרת כדתנו רבנן מערב אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן אבל אינו מערב על ידי בנו ובתו הגדולים ולא ע"י עבדו ושפחתו העברים ולא ע"י אשתו אלא מדעתן וכיון דקי"ל הכי, קאמר רב אסי דהיכא דעירב אדם לרוח זו ונעשית שביתתו במקום עירובו ומודדין לו ממנו אלפים אמה לכל רוח והיה לה בן קטן בן שש אותן בן יוצא בעירוב אמו ואינו יוצא בעירוב אביו כלומר כרגלי אמו הן ולא כרגלי אביו וטעמא דמלתא שהדבר ידוע שבן שש בתר אמו גריר ולא בתר אביו ומ"ה שביתתו במקום שביתת אמו ולא במקום שביתת אביו זהו מימריה דרב אסי בפירושו.

ונראה מדבריו שבן שש בתר אמו גריר ועלה רמי ועמה אכיל ומ"ה קאמר עליה רבא אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו וכו'. דשמעת מינה מדרב אסי שקטן בן שש בתר אמו גריר ועמה אכיל וכיון דבתרה גריר ועמה אכיל צריך הוא להרויח עליה במזונותיה בשביל בנו שהוא נמשך אחריה ואוכל עמה ואמרינן ממאי כלומר ממאי דהיכא דהוי בנו ממשך בהדה ואכיל בהדה דצריך הוא להרויח עליה במזונותיה בשביל בנו דילמא לעולם אימא לך דכיון דלא מחייב לזון את בנו אפילו כי ממשך בתרה ואכיל בהדה לא מיחייב למיזן ליה ולארווחי לה במזונותיה ומהדרי מדקתני אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה מ"ט מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דבעי למיכל בהדה אלמא כיון דרמי עלה וקא אכיל בהדה ולא אפשר ליה דלא למיכל בהדה צריך להוסיף לה על מזונותיה מחמתו הכא נמי לענין קטן בן שש כיון דקא ממשיך בהדה ואכיל בהדה מדרב אסי ולא אפשר דלא אכיל בהדה צריך לארווחי במזונותיה בשבילו אלמא חייב הוא במזונות בניו קטני קטנים עד בן שש. ודחינן ודילמא לעולם אימא לך שאין חייב לזון אותם ואפילו קטני קטנים והא דקתני מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דאכיל בהדה הוא דאיהו לא מחייב במזונותיו ולא איכפת ליה ביה כלל אלא משום דהיא עצמה כיון דחולה היא מחמת דקא ינקא ליה לתינוק צריכה היא שתאכל יתר ממה שהיתה אוכלת קודם לכן כדי שתתחזק ותתרפא גופה ולאו משום דאכיל בהדה התינוק הוא ומהדרינן א"כ דמשום חליה הוא ולאו משום דאכיל התינוק בהדה מאי אריא דקתני אם היתה מניקה אטו ליכא חולה בעולם אלא מניקה ליתני אם היתה חולה דמשמע כל חולה שבעולם שהוא צריך להוסיף במזונותיה כדי שתאכל הרבה וישוב כחה לכמות שהיה ויבריא גופה אלא מדקתני מניקה ולא קתני חולה ש"מ דהאי דינא במניקה בלחוד הוא ולא בשאר חולות וטעמא דמניקה משום דקא אכיל בהדה התינוק הוא ולא משום דהיא חולה שהרי שאר חולות אינו חייב להוסיף לה כלום. ודחינן ואכתי איכא למימר דטעמא דמילתא משום דחולה היא ולאו משום דקא אכיל בהדה התינוק והאי דקתני מניקה ולא קתני חולה סתם הא קמ"ל דסתם מניקות חולות נינהו ונפקא מינה שאף על פי שלא נראה בה חולי אין יכול לומר כיון שאינה חולה אין אני מוסיף לה כלום אלא כופין אותו להוסיף לה ואף על פי שלא נראה בה חולי ואילו קתני חולה סתם הוה אמינא שהמניקה אינו חייב להוסיף לה עד שתהא חולה ממש קמ"ל מניקה להודיעך סתמא חולה היא ואף על פי שאינו נראה בה.
איתמר אמר רבי יהושע בן לוי מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב והא דרבי יהושע בן לוי לא תימא דהאי תוספת שמוסיף לה להברות גופה הוא כדי שירבה החלב ולא יכחש גופה בהנקת התינוק מינה דהוה ליה מימריה פליג אדעולא דאמר שהתוספת בשביל מזונות התינוק דקא אכיל בהדה אלא לעולם ר' יהושע בן לוי נמי ס"ל דמוסיף לה בשביל מזונות התינוק דקא אכיל בהדה כדדרש עולא והאי דקאמר מוסיפין לה יין נמי כדי שירבה החלב מחמתו ולא יכחש התינוק ולעולם מוסיפין לה נמי מזונות בשביל התינוק שאוכל עמה כדדרש עולא אפיתחא דבי נשיאה. עכ"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל:
סליק פרק חמישי