לדלג לתוכן

שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ג/דף מ

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מ עמוד א

[עריכה]


וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל ג"ה מהר ימהרנה לו לאשה לו מדעתו ולאו למימרא דנפקי לן מדכתיב לו דהא גבי אונס נמי כתיב ולו תהיה לאשה אלא דכיון דכתב רחמנא ימהרנה בדידיה תלה רחמנא ולו מדעתו משמע ואיכא נוסחי דגרסי מהר ימהרנה לו לאשה מדעתו ולהאי נוסחא מימהרנה בלחוד דריש ליה והכל עולה לדרך אחד ע"כ. ורבינו יונה ז"ל תירץ שיש חילוק בין כשכתוב לו קודם המעשה ובין שכתוב בסוף דכשכתוב בסוף מורה שרצונו לומר מדעתו דכיון שאמר מהר ימהרנה לא היה צ"ל יותר וא"כ למה בא לו אלא לדרוש לו מדעתו. כן כתבו תלמידיו משמו ז"ל:

ניתי עשה ונדחי לא תעשה. פירש בתוס' דלאו אמצא בה ערות דבר פריך דהא אית בה לאו ועשה כדאמרינן בפ"ק דיבמות [יא ב'] לא יוכל בעלה וגו' לרבות סוטה שנסתרה לאוקמי עלה בלאו ודרשינן ונטמאה ונטמאה חד לבעל וחד לבועל הרי לאו ועשה אלא אאינה ראויה לקהל פריך. והקשו בתו' ומאי פריך וליתי עשה כו' הא מתני' קרא קאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו וכשאינה ראויה ליכא עשה ועוד הקשו דלמאי דמשני דלא חשיב עשה אמאי אצטריך קרא למעוטי שאינה ראויה לו וכן פירש הרא"ש ז"ל. והקשה גם כן לשיטתו וז"ל. ואם תאמר מאי פריך וליתי עשה וכו' הא מתני' קרא קאמר ולו תהיה לאשה וגו' ואי מפרש ולו תהיה מדעתה אם כן ליתיה עשה כלל כדקא משני ומאי פריך ותירצו בתוס' דלעולם ס"ד דפי' דמתניתין הוה כדמסקינן דולו תהיה לאשה מדעתה משמע ואי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל הילכך לא דחי והשתא פריך מכל מקום ניתי עשה ונדחי לא תעשה אף על גב דאי אמרה לא בעינא ליתי לעשה מיהו כי אמרה בעינא לדחי דלא מסיק אדעתיה דאין עשה דוחה את לא תעשה אלא כגון מילה בצרעת. עוד תירצו בתוספות דהכי פריך בחייבי לאוין הוה לן למימר דלידחו ונוקי קרא דולו תהיה דמשמע הראויה לו בחייבי כריתות דוקא וכ"ת לחייבי כריתות למה לי קרא פשיטא דלא תנשא לו. יש לומר דסד"א שמותר לנושאן הואיל ואיתרבו לקנס מהבתולות ומהנערות אימא איתרבו נמי לנשואין דמקרא משתמע היכא דאיכא קנס איכא נשואין אבל חייבי לאוין אימא דנדחו דאתי עשה ודחי לא תעשה. ומשני דלא חשיב עשה וקרא דולו תהיה אתא לחייבי לאוין ואצטריך למעטינהו דלא תימא הואיל ואיתרבו לקנס נתרבו נמי לנשואין. וצריך ליישב תירוץ זה עם מאי דכתבו התוס' לעיל בריש פרקין דהקשה ריב"ן עלה הא דאמרינן חד לאתויי חייבי לאוין וכו' דמנלן לחייבי כריתות דילמא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי עשה. ותירץ דלחייבי לאוין ועשה לא צריך אלא חד קרא דהא אי לאו דכתיב ולו תהיה לאשה דמשמע שיש בה הויה וראויה לקיימה לא הוה צריך קרא לרבויינהו וכו' עי' לעיל. מעתה מאי פריך והא אי לאו קרא לא מרבינן אלא לאוין ועשה ולא חייבי כריתות וכמו שהקשה ריב"ן ז"ל. ויש לומר השתא דאמרינן דניתי עשה ונדחי לא תעשה לא צריך רבויא לחייבי לאוין דפשיטא ודאי כיון שצריך לנושאן פשיטא דיש להם קנס הילכך לא אתי הריבויין אלא לרבות חייבי כריתות ומאחר דאתרבו לקנס צריך למעטינהו מנשואין ומיהו הקשו התוספות שם דלשתוק מולו תהיה לאשה ולא יצטרך לרבויי. ותירצו דאצטריך למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה וכיון שכן איכא לאקשויי להאי תירוצא מאי משני דכיון דלא חשיב עשה אמאי אצטריך קרא למעוטי שאינה ראויה ואי משום דאתרבו לקנס לא לכתוב לא ריבויי ולא מיעוטא דהא הסברא מבחוץ נותנת דאית להו קנס לפסולות וכדמשמע מהתוס' בריש פרקין וע"כ יש לנו לפרש דאצטריך למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה והכי מסיק בשינויה נמצא להאי תירוצא מאן דפריך סבר דמייתורא דקרא דריש שאינה ראויה ומשני דאין כאן עשה דולו תהיה אתא למדרש מדעתה ולהכי ממעט במתני' אשה שאינה ראויה לו. עוד תירצו בתו' דהכי פריך ניתי עשה ונדחה לא תעשה וכ"ת שאני הכא דגלי קרא א"כ נגמור מהכא בכל דוכתא דלא דחי ומשני דלא חשיב עשה ומ"מ אצטריך קרא דאי לאו קרא הוה חשבינן ליה דלא אפשר לקיים שניהם וחשיב עשה דעיקר מצוה היא לישא כי היכי דאמרינן בפרק בתרא דיבמות דחליצה במקום יבום לאו כלום היא:
והרמב"ן כתב וז"ל וניתי עשה ונדחי לא תעשה. פרש"י ז"ל דאינה ראויה לבא בקהל כגון ממזרת וק"ל שהרי אינה ראויה לבא בקהל מקרא נפקא לן דכתיב ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו כדתנן במתני' שאף על פי שרבה אותן הכתוב לענין קנס מ"מ אם אינה ראויה לו לא יכנוס אלא אמצא בה ערות דבר קאי דקרא משמע דבשעת הויה תהא ראויה לו. ומיהו לעולם איתיה לההוא עשה ויש לפרש דה"ק ניתי עשה ונדחי לא תעשה ואי גלי ביה רחמנא דלא דחי נגמור מיניה לעלמא דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ובכי האי גוונא אמרינן בריש יבמות ומהדרינן אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל פי' וכיון דאיהי מציא לעכובי כי אסירא ליה נמי אנן סהדי דלא ניחא לה ואפילו אמרה בעינא ליה כייפינן לה עד דאמרה לא בעינא וכי אמרה הכי אנן סהדי דלא ניחא לה שהרי אסורה לו ולדידה נמי איכא איסורא דכל היכא דאיהו מפקיד איהי נמי מפקדא כדאמרינן ביבמות. פ"א מי איתיה לעשה כלל ולא אשכחן עשה דקיל שברשות האדם לבטלו מעיקרו שיהא דוחה לא תעשה דלא גלי לן רחמנא בכי האי עשה ודמי לעשה שאינו שוה בכל דלא דחי ואי קשיא והא סדין בציצית דמצי למפטר נפשיה בטלית של צמר ואפ"ה דחי התם עשה מיהא איתיה אבל עשה דאי בעי ליתיה כלל לא דחי. וזה נ"ל עיקר ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו וניתי עשה וכו'. פי' רש"י ז"ל וניתי עשה דלו תהיה לאשה ולדחי לא תעשה דלא יבא ממזר דהא אאינה ראויה לבא בישראל קיימינן. ותימא דהא ליכא עשה דמעשה גופיה קא ממעט דהא אמרינן דרחמנא לא אמר ליה לעשה היכא דאינה ראויה לבא בישראל וי"א דאמצא בה ערות דבר קאי דלא קאמר רחמנא אשה הראויה לו אלא בשעת הויה אבל מכל מקום לעולם איתיה לעשה דידה. ואינו מחוור אבל הנכון נראה לומר דודאי מולו תהיה לאשה ליכא מיעוטא כלל דמאי משמע אלא דסברא דרבנן היא ומפרשי קרא וסמכי לטעמייהו כלומר אף על גב דכתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו קאמרינן ולאו דפשטיה דקרא הכי מדריש דהא ודאי ליתא והיינו דקשיא לן מ"ט דרבנן דאמרי מצא בה דבר ערוה או אינה ראויה לבא בקהל אינו רשאי לקיימה ואמאי לא אתי עשה ודחי ל"ת. וגדולה מזו איתא במסכת פסחים ובמסכת סוטה כמו שפירשתי שם בס"ד. והא דמקשינן לעיל בריש פרקין קרי כאן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו לאו משום דרשא דמתני' דדרשינן לה הכי דהא אמרינן דלאו מקרא הוא דמדריש להו אלא הכי קאמרינן כיון שאמר הכתוב לישא אותה אימא שאין לה קנס אלא כשאני יכול לקיים בה ולו תהיה לאשה ומפרקינן דאתרבו להו וקסברי רבנן דאף על גב דאתרבו לענין קנס אינו רשאי לקיימה אלא כשהיא ראויה לו והיינו דקשיא לן אמאי לא אתי עשה ודחי לא תעשה ומפרקינן כי אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלא לקיומי לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל ופרש"י ז"ל וכיון שכן מלמדין אותה לומר איני רוצה. ותימא ואי לא בעיא אמרה מהו ואפשר דכייפינן לה עד דאמרה לא בעינא ליה כיון דכן אנן סהדי דלא ניחא לה דהא כל היכא דלדידיה איכא איסורא לדידה נמי איכא וליתא והנכון דלא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה אלא בעשה קיים דלא סגיא דלא לקיומי כדאמר הכא כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלא לקיומיה לעשה דהא לא אפשר דלא לקיומי מצות מילה ובהא הוא דקי"ל דאלים למדחי לא תעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינן מי איתיה לעשה כלל וכיון דכן כי האי עשה לא קים לן דלדחי לא תעשה ואף על גב דאיכא עשה דציצית דדחי לא תעשה דכלאים ואי בעי פטר נפשיה בטלית של צמר שאני התם דנהי נמי דאפשר לו למפטר נפשיה במידי אחריתי אבל מכל מקום לעולם איתיה לעשה דהא אי בעי לביש טלית של פשתים לא סגיא ליה דהשתא איתיה לעשה אבל הכא הא ליתא למצוה כלל דאסתלקא לגמרי כיון דאמרה לא בעינא ובכי הא ודאי לא אתי עשה ודחי לא תעשה וזה הנכון. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל וניתי עשה וכו'. פי' רש"י ז"ל לא תעשה שאינה ראויה לבא בקהל כגון ממזרת. וקשיא להו לרבותי דהא אינה ראויה לבא בקהל מקרא דעשה גופיה נפקא לן דלא דחי דכתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו וכדתנן במתני' וע"כ לא ריבה הכתוב כמוהר הבתולות והנערה אלא לענין קנס אבל לבנים לא ריבה אותן ויש מי שפירש דאמצא בה ערות דבר קאי דקרא משמע דבשעת הויה תהא ראויה לו ואי בשעת הויה היתה ראויה לו אלא שקלקלה ונאסרה לא איירי בה קרא ומשום הכי אקשי וניתי עשה דולו תהיה לאשה ונדחה לא תעשה דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה דמרבינן מיניה בריש פרק קמא דיבמות סוטה שנסתרה ועשה דלו תהיה לאשה איתיה לעולם. ומורי הקשה על פ"ה דהאיך יבא עשה דולו תהיה לאשה לדחות לא תעשה דהעשה כבר אינה בעולם תמיד דאחר שבעלה לשם אישות שוב אין כאן עשה כלל. ולי נראה כפירושו של רש"י ז"ל וה"ק וניתי עשה ונדחי לא תעשה דמנא ליה לתנא דולו תהיה לאשה אשה הראויה לו דילמא אשה שיש לו בה הויה קאמר ולמעוטי חייבי מיתות וחייבי כריתות אבל חייבי לאוין לא דהא כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אתי עשה ודחי לא תעשה הכא נמי לא שנא ודחיה דעשה כי האי לא אשכחן דדחי את לא תעשה דאילו הכא אי אמרה לא בעינא ליה ליתיה לעשה כלל וקיל ליה עשה ולא דחי אלא דקשיא לי דאם איתא דולו תהיה לאשה אשה שיש לו בה הויה קאמר אם כן אפי' חייבי עשה כגון מצרי ואדומי כונס לו לאשה והא מנא תיתי דהא קיימא לן דאין עשה דוחה עשה השוה בכל כגון זה שאיסורו נוהג בכהנים ולוים וישראלים. ויש לומר דעשה דמצרי כיון דאינו עשה גמור אלא לאו הבא מכלל עשה לא עדיף מלאו גמור דנדחה מפני עשה וכן בעולה לכ"ג לא הוי עשה גמור אלא נדחה מפני עשה כלאו. ועוד שהוא אינו שוה בכל ואתי עשה דלו תהיה לאשה שהוא שוה בכל ודוחה אותו וכדמשמע בפרק אלו מציאות דעשה דטומאה הוי עשה שאינו שוה בכל וכמוהו בהרבה מקומות. אי נמי יש לומר דמדקי"ל בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה נשמע דכי כתב רחמנא לו תהיה לאשה אשה שיש לה הויה קאמר. אבל אי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל כלומר ועשה כי האי קיל ולא אשכחן עשה כי האי דדחי. וא"ת והא סדין בציצית דאי בעי פטר נפשיה בטלית של צמר ואפילו הכי וכו'. ויש לומר דהתם מיהא איתיה לעשה אבל הכא דאי בעיא ליתיה לעשה בעולם כלל לא דחי. אי נמי יש לפרש דכיון דמצינן לעכובי השתא דאסירא ליה אנן סהדי [דלא ניחא לה ואפי' אמרה בעינא ליה כייפינן לה עד דאמרה לא בעינא וכי אמרה הכי אנן סהדי] דניחא לה כדאמרי בעלמא ניחא ליה משום מצוה לשמוע דברי חכמים. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל וליתי עשה וכו'. פרש"י ז"ל וליתי עשה דולו תהיה לאשה ולדחי לאו דלא יבא ממזרת. והקשו עליו דהיכי דחי ליה דהא איהו גופיה ממעיט ליה דולו תהיה לאשה משמע אשה הראויה לו כדתנינן במתניתין וכדאמרינן בכוליה פרקין ויש שפירשו דקושיין אמאי דתנינן או שמצא בה דבר ערוה כלומר שזינתה תחתיו דאית בה לאו דלא יוכל בעלה הראשון וגו' וכדאיתא בפ"ק דיבמות דהא ראויה היתה לו כשכנסה דהיינו שעת הויה. ויש שתירצו דלעולם בממזרת קיימינן כדפי' רש"י ז"ל ואף על גב דכתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו אית לן לאוקמי בחייבי כריתות אבל בחייבי לאוין לא כיון דבכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה ונימא דלו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה קאמר. ורבינו הגדול ז"ל תירץ דלו תהיה לאשה בכל אשה משמע דאורחיה דקרא הוא למנקט האי לישנא ולא נקטה אלא לאשמועינן מדעתה והא דנקטי במתניתין ובכל דוכתא אשה הראויה לו אמסקנא דסוגיין סמכינן דקים להו דהאי עשה לא דחי לא תעשה וסמכי ליה אלישנא דקרא וכדפרישנא בריש פרקין:
אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל פרש"י ז"ל וכיון שכן מלמדין אותה שתאמר איני רוצה. ואינו נכון חדא שכל עיקר התירוץ חסר מן הספר ועוד אם מלמדין אותה לומר איני רוצה והיא אומרת רוצה אני מאי איכא למימר ומאן פסקה לתנא שתשמע ויש לומר בזו דכיון דלדידיה איכא איסורא כייפינן לה עד דאמרה לא בעינא וכי אמרה הכי מסתמא ניחא לה משום מצוה לשמוע דברי חכמים והנכון דה"ק דעשה כי האי כיון דקיל כולי האי שבידה לעקרו אינו בדין שידחה לא תעשה ואם תאמר והא סדין בציצית דאי בעי פטר נפשיה בטלית של צמר או בטלית שאינה בת ציצית ואפ"ה דחי וי"ל דהתם איתיה לעשה מיהא אלא שהוא פוטר עצמו בטלית שאינה בת ציצית וכי עביד הכי מיענש כדאמרינן התם במעשה דרב קטינא אבל הכא כי אמרה לא בעינא עקרתיה לעשה לגמרי דליתיה לעשה בעולם. ע"כ:
ה"ג כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלא לקיומה לעשה ול"ג דלא אפשר לקיומה לעשה וכתב ר"ת ז"ל דהא דנקט בכל דוכתא כגון מילה בצרעת לסימנא בעלמא נקטיה דהא בקוצץ בהרתו איכא עשה ולא תעשה דכתיב השמר לעשות לחד לישנא בפרק רבי אליעזר דמילה ולא אשתראי אלא משום דכתיב בשר דדרשינן אף במקום בהרת יקוץ ואם תאמר הא דאמרינן בכל דוכתא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה נגמר מהכא דדחי ויש לומר מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות ע"כ. והיה אפשר לי לפרוש דכל שאין העשה מפרש אלא דאתיא מריבויא אתי עשה דמפורש להדיא ודחי ליה אע"ג דאיכא בהדיה נמי לאו ולכך מצינן לפרושי דאמצא בה דבר ערוה פריך אע"ג דאית ביה לאו ועשה וכמו שכתבו התוס' ז"ל כיון דלא מפרשי בהדיא הלאו ועשה ולזה הוה ניחא נמי שפיר דנקט כגון מילה בצרעת אע"ג דלחד לישנא איכא לאו ועשה דמכל מקום לא מפרש בהדיא העשה דהא פליגי בה לישני ומיהו התוס' ז"ל לא פירשו כן וכתבו דעיקר מילתיה אכלאים בציצית סמיך. ודע שיש ספרים דגרסי בהדיא בגמרא או כלאים בציצית ויש ספרים דגרסי או סדין בציצית ולהני נוסחי אתי שפיר מה שכתבו התוס' ז"ל ומיהו ברוב הספרים לא גרסינן ליה והילכך קשיא היכי סמיך אמאי דלא הוזכר בגמרא כלל והרא"ש ז"ל משמע דהוה גריס לה שכתב וז"ל וכגון כלאים בציצית ואם תאמר הא אפשר לקיים מצות ציצית בלא כלאים שילבוש טלית של צמר ויש לומר התורה לא אסרה ללבוש טלית של פשתים, היכא שיש לו טלית של פשתים אי אפשר לקיים ציצית בלא כלאים ע"כ. הא קמן דתפס הרב ז"ל וכגון כלאים בציצית אלמא דהכי הוה ליה בנוסחיה ז"ל:

מתניתין יתומה שנתארסה ונתגרשה וכו'. הך מתני' מתפרשת בד' גווני או שנפרש דלא מיירי מתניתין אלא ביתומה גמורה בלחוד כפשטא דמתניתין נתארסה ונתגרשה עלה דיתומה קאי. א"נ נוכל לפרש דלא מיירי אלא בנתארסה ונתגרשה ואביה קיים ומאי יתומה יתומה בחיי האב וה"ק יתומה בחיי האב דהיינו שנתארסה ונתגרשה רבי אלעזר אומר וכו'. אם כן נוכל לפרש דמתניתין תרתי קאמר יתומה גמורה או יתומה בחיי האב וה"ק אחת יתומה גמורה או יתומה בחיי האב שנתארסה ונתגרשה וכו' וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ומיהו אתרווייהו קאי מאי דקתני המפתה פטור. ועוד נוכל לפרש דאיברא ודאי דמתני' תרתי קתני יתומה גמורה ויתומה בחיי האב ומיהו לא אקשינהו אלא לענין שקנסה לעצמה אבל מאי דקתני המפתה פטור לא איירי לענין קנס דבקנס לעולם חייב דאין הקנס נמחל אלא לאחר העמדה בדין וכי קתני המפתה פטור היינו מן הבושת והפגם והלכך יתומה בחיי האב דע"כ בושת ופגם לאביה לא מצי למתני עלה המפתה פטור דהא ע"כ המפתה נמי חייב בין בקנס בין בבושת ופגם. אלו הד' פירושים נוכל לפרש במתני' ובגמרא פירש להדיא דלאו ביתומה גמורה בלחוד מיירי מתניתין דאי הכי פשיטא וכדבעינן לפרושי בגמ' בס"ד ומלשונו של רש"י ז"ל דמתני' שמענו דמתניתין תרתי קתני יתומה גמורה ויתומה בחיי האב שכתב וז"ל יתומה שנתארסה ונתגרשה האונס חייב והמפתה פטור. דכיון דיתומה היא וקנס שלה היא ואחילתיה דמדעתה נתפתתה לו פטור ובגמרא מפרש דנתארסה ונתגרשה מילתא אחריתי היא ולאו איתומה קאי. ע"כ. פירוש לפי' מתני' תרתי קתני יתומה גמורה ויתומה בחיי האב דמייתורא שמעינן דאיירי ביתומה גמורה ומדעריב להו בהדדי ולא קתני או שנתארסה ונתגרשה שמעינן דכולה חדא היא וכדבעינן למכתב בגמרא בס"ד ופשיטא לן דבעי למיהב קנסא אע"ג דיתומה היא דהא נערה היא אלא דהא אתא לאשמועינן דמפתה פטור דלא תימא דלא שמה מחילה כיון דאכתי לא עמדה בדין קמ"ל דכיון דמדעתה נתפתתה לו וקנס שלה הוא פטור והא דקתני האונס חייב לאשמועינן רבותא בנתארסה ונתגרשה דהיינו יתומה בחיי האב דיש לה קנס ודלא כרבי יוסי הגלילי דס"ל דגזרת הכתוב הוא דלית לה קנס כדכתיב אשר לא אורשה וכמו שכתבו התוס' לעיל וכדכתבינן. ודע דבגמרא אמרינן דעיקר מאי דאתא רבי אלעזר לאשמועינן דמ"ה קרינן עליה טובינא דחכימי היינו הטעם שנותן לדברי רבו דמה יתומה לעצמה אף נערה שנתארסה וכו' לעצמה פי' דבקרא כתיב ונתן לאבי הנערה ואפ"ה יתומה יש לה קנס לכ"ע וכדתניא בספרי תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס ובירושלמי דפירקין נמי גרסינן תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס דברי רבי יוסי הגלילי אלמא דכל דלא אשתני גופה דרשינן לקרא להכי יש לה אב לאב אין לה אב לעצמה אף אנו נאמר אשר לא אורשה כיון דלא אשתני גופה אשר לא אורשה לאביה הא אורשה לעצמה וכדבעינן למכתב בגמרא בס"ד מעתה קשיא כיון דעיקר חידושיה דר' אלעזר היינו למיהב טעמא למילתא דרבי עקיבא רבו אי אמרת דלא מיירי מתני' אלא בנתארסה ונתגרשה ומאי יתומה יתומה בחיי האב הרי לא שמענו בלשונו של רבי אלעזר אלא הדין דהמפתה פטור אבל הטעם דדומיא דיתומה גמורה הויא אינו אלא מדברי תנא דמתניתין ולא מדברי ר' אלעזר והיכי קריה עליה טובינא דחכימי ואי הוי מדברי רבי אלעזר הוה ליה למתני הכי ר"א אומר יתומה שנתארסה ונתגרשה האונס חייב וכו' ומיהו אי נפרש דמתניתין תרתי קתני הלכך הכי קתני יתומה פי' דהיינו יתומה גמורה האונס חייב והמפתה פטור וה"ה יתומה נמי בחיי האב שנתארסה ונתגרשה קא מקיש לה ר"א ליתומה גמורה ותני נמי האונס חייב והמפתה פטור משום דדומיא דיתומה גמורה הוי והלכך שפיר שמעינן מדברי רבי אלעזר טעמא דמילתא. כל זה שמענו בלשון של רש"י ז"ל דוק ותשכח. ושמענו נמי מלשונו ז"ל דמתני' בקנס מיירי ושייך ביה שפיר מחילה אע"ג דלא עמדה בדין כנ"ל. ובגמרא האריך הריטב"א ז"ל בזה וכדבעינן למכתב בס"ד:

גמרא בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה וכו'. פי' בשיטת רבי עקיבא דמתני' ולאפוקי מדרבי עקיבא דברייתא דאי לאפוקי מדרבי יוסי הגלילי מסתייה דליתני נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס למה ליה לאורוכי כולי האי אלא ודאי כדאמרן. ממאי מדקתני סיפא האונס חייב והמפתה פטור פירוש דלהכי טרח לארוכי כולי האי לאשמועינן בה שום רבותא ואי יתומה ממש קאמר שאין לה אב פשיטא שהמפתה פטור. אלא הא קמ"ל דנערה דנתארסה ונתגרשה כיתומה וכו' פי' רש"י ז"ל והך נתארסה ונתגרשה דרבי אלעזר כשיש לה אב וקרי לה יתומה משום דפקע זכותא דאב מינה לגבי קנסא. ע"כ. ונראה מדבריו ז"ל שהוא סובר דהא דקתני יתומה שנתארסה כולה חדא היא וה"ק יתומה בחיי האב דהיינו שנתארסה ונתגרשה האונס וכו' וקשה על זה דאם כן מאי האי דאמר הא קמ"ל דנערה שנתארסה ונתגרשה כיתומה דמשמע דביתומה גמורה מיירי ויש לומר דדייקינן הכי מייתורא דכיון דקתני נערה שנתארסה ונתגרשה בהכי סגי ולמה ליה למימר יתומה אלא ודאי להכי קרי לה בלשון יתומה לאשמועינן דדין יתומה בחיי האב כיתומה גמורה לענין זה ומיהו עדיין קשה לשונו של רש"י ז"ל שבמשנתינו פי' בגמרא מפרש דנתארסה ונתגרשה מילתא אחריתי היא ולאו איתומה קאי ע"כ. ונראה שרבינו ז"ל סובר דר"א האי יתומה בתרתי תני לה וה"ק אחת יתומה גמורה או יתומה בחיי האב שנתארסה ונתגרשה דאיירי ביתומה גמורה ומדעריב להו בהדדי ולא קתני או שנתארסה ונתגרשה שמעינן דכולה חדא היא ויפה דקדק ז"ל כמשפטו. ועוד למדנו מלשונו שכתב כאן דכי קתני המפתה פטור משום קנסא קאמר ובהא הוא דשוו יתומה גמורה ליתומה בחיי האב דאילו לענין בושת ופגם אין המפתה פטור ביתומה בחיי האב דהא דאביה נינהו דאירוסין לא מפקי מרשות האב אלא לענין קנס בלחוד ושמעינן מינה כי אע"פ שאין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין יכולה היא למוחלו קודם לכן ולפי' המפתה פטור כשקנסה לעצמה. ואיכא דקשיא ליה היאך אדם יוכל למחול מה שלא זכה בו עדיין ויש לומר דהכא גופה מחלה לו וכדאמרינן לעיל משל לאומר לחברו קרע שיראין שלי וכו' ואע"ג דלעיל גבי בושת ופגם דהוי ממונא אמרי' ליה שניתן למחילה מכל מקום מן המשל אנו למדין שהמחילה בגופה היא אבל יש מרבותינו שסוברין דקנס אינו נמחל אלא לאחר העמדה בדין וכי קתני דמפתה פטור היינו מן הבושת והפגם ואיתומה גמורה קאי דאילו ביתומה בחיי האב אין המפתה פטור מכלום ולא הוקשה ליתומה גמורה אלא לענין שקנסה לעצמה והיינו דלא אמרינן מה יתומה מפתה פטור אף נערה שנתארסה ונתגרשה מפתה פטור אלא אמרינן מה יתומה קנסה לעצמה אף נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה והא דאמר יתומה פשיטא ה"פ יתומה פשיטא שהמפתה פטור מבושת ופגם דהא דידה נינהו וקרע שיראין שלי הוא דממון גמור הוא ויכולה למוחלו ואיברא דבירושלמי איפליגו אמוראי בהאי מילתא דגרסינן התם אמר רבי יוחנן אתיא דרבי אלעזר בשיטת רבי עקיבא רבו כמו דר"ע רבו אמר קנסה לעצמה כן רבי אלעזר אמר קנסה לעצמה מעתה אפי' במפותה יש לה קנס ופריק שמחלה לו כלומר דמסתמא מוחלת לו כיון דמפותה היא ופריך וכי יש אדם מוחל דבר שאינו שלו כלומר והיאך יכולה למחול בושת ופגם שהיא של אביה ומהדרינן תיפתר ביתומה שהכל לעצמה כלומר דכי קתני המפתה פטור ליתומה גמורה בלחוד קאי ופרכינן וכי יש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו כלומר היאך יכולה למחול הקנס ואמרינן נשמעיניה מן הדא דאמר ר' בון בר חייא בשם ר' זעירא קנס אין כאן משעה ראשונה כלומר והיכי קתני המפתה פטור דמשמע פטור לגמרי אפילו מן הקנס ופרקינן רבי אבא בר חסדא בבושת ופגם היא מתניתין כלומר דכי קתני המפתה פטור איתומה קאי ומשום בושת ופגם בלחוד ומקשינן דר' מנא אמר מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל ופרקינן ר' בון אמר רבי שמאי האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבושת והפגם וחייב בקנס והיא ר"ע. ע"כ בירושלמי. למדנו מזה מחלוקת הוא בירושלמי ופשטיה דגמרא דילן משמע כפי' רש"י מדשבקו לה למתני' כפשטה מכלל דכר' מנא דירושלמי סבירא ליה ולא הסכימו בתוס' האחרונות וזה דעת רבינו ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה רבו ז"ל בשיטת ר"ע רבו וכו'. ממאי הא קמ"ל וכו' זו קשה לדברי בעלי התוס' ז"ל שהם סבורים שאין אדם יכול למחול קנס קודם העמדה בדין דהא הכא דקסבר רבי אלעזר דנערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה וקתני האונס חייב והמפתה פטור ואילו לא היה אדם יכול למחול קנס אם כן הרי הוא חייב לגמרי באונס, על הקנס חייב שהרי אין אדם יכול למוחלו ועל בושת פגם וצער גם כן הוא חייב דהני דאביה הוו ותו ביתומה נמי כי קתני והמפתה פטור לא אפשר למימר אקנס דהא אמרינן דלא מציא מחלה ותירצו דודאי הכי הוא דהא דאמרי' המפתה פטור לאו אקנס קאמרינן אלא בבושת ופגם ודוקא איתומה אבל נתארסה ונתגרשה הרי הוא חייב בכל ואנן דייקינן דרבי אלעזר בשיטת ר"ע ס"ל ממאי דקתני מתני' יתומה שנתארסה ונתגרשה יתומה פשיטא כלומר פשיטא לן דהכי הוא דינא דיתומה כדקתני בלא טעמא דנתארסה ונתגרשה והא תו למה לי למתני נתארסה ונתגרשה כיון דתני יתומה אלא הא קמ"ל דנערה שנתארסה ונתגרשה כיתומה לענין קנס שאף זו יש לה קנס כמוה וקנסה לעצמה אבל בדינן אינן שוות. ולשון דחוק הוא מיהו בירושלמי אשכחן לה להאי סברא דאמרינן התם אמר רבי יוחנן אתיא דרבי אלעזר כשיטת רבי עקיבא רבו כמו ר"ע אמר יש לה קנס וקנסה לעצמה וכו' תו תקשי התם ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו כלומר ואכתי היכי מציא מחלה קנס שאינה ברשותה שאינה זוכה בה עד שעת העמדה בדין ואמרינן נשמעינה מן הדא דאמר רבי בון בר חייא בשם רבי זעירא קנס אין כאן משעה ראשונה דתנינן תמן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין אם אומר את כן קנס משעה ראשונה הרי הן של אחין משעה ראשונה פי' קנס אין כאן משעה ראשונה שאין אדם זוכה בו משעה ראשונה עד שעת העמדה בדין מדתנן עמדה בדין ואילו היה אדם זוכה בקנס משעה ראשונה א"כ מאי שנא עמדה בדין אפילו לא עמדה בדין נמי מת האב יהא של אחין אלא ודאי דאינו זוכה בו עד שעת העמדה בדין כלומר וכיון דכן קשיא היאך היא יכולה למחול ומפרקינן רבי אבא בר חסדא בבושת ופגם היא מתני' כלומר כי קתני המפתה פטור מבושת ופגם קאמר ומקשינן מה דרבי מנא אמר מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל פי' מה זה שאתם אומרים דכי אמרינן פטור מבושת ופגם קאמר דרב מנא אמר בהדיא דבמתני' חייב בכל ופטור מן הכל קאמרינן ומפרקינן רבי בון אמר ר' שמאי מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבושת ומן הפגם וחייב בקנס והיא רבי עקיבא זה אמרו בירושלמי ולפום הא דפלוגתא היא בירושלמי דר' בון בשם רבי שמאי סבר דקנס אין אדם יכול למוחלו ור' מנא סבר שיכול למוחלו אבל נראין דברי רבי מנא שאע"פ שלא זכתה בו עדיין היא יכולה למחלו שהרי למה זה דומה לאומר לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסייך בחייך ובמותיך דקי"ל דאם מתה אינו יורשה דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה ולא דמי לירושת אביו שהיא ראוי' לו וכיון שכן אינו יכול להתנות עליה אבל כאן כיון שעדיין אינה ראויה לו לאדם יכול להתנות על זכות אחר שלא יהא ראוי לו ועוד שהרי זה כאומר קרע שיראין שלי והפטר שהרי מסרה לו גופה לעשות בה כרצונו ואינו מחילת הקנס בלבד וכן הדין בודאי ולפי שיטתנו זו עולה יפה מה שאמרו בזה דרבי אלעזר בשיטת רבי עקיבא רבו דקסבר נתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לעצמה ממאי כלומר דממתניתין אדרבה איפכא מסתברא מדקתני יתומה דמשמע טעמא משום דהויא יתומה הא לאו הכי אף ע"ג דנתארסה ונתגרשה אין לה קנס לעצמה ומהדרינן מדקתני האונס חייב והמפתה פטור יתומה פשיטא כלומר היא גופה פשיטא כלומר למה לי תרתי ביתומה בלחוד סגיא דיתומה בלחוד אית לה האי דינא בודאי והיינו פשיטא, ולאו פשיטא דלא איצטריך ומתני' כלל קאמרינן אלא דביתומה בלחוד פשיטא לן והא תו למה לי נתארסה ונתגרשה כלו' קים לן דהוי האי דינא בלאו טעמא דנתארסה ונתגרשה ואי לאשמועינן דטעמא דיתומה הא לאו הכי דאביה ליתני לה בהדיא בנתארסה ונתגרשה דאביה הוי אלא ודאי דתרתי קתני יתומה או נערה שנתארסה ונתגרשה ושמעינן מינה דנערה שנתארסה ונתגרשה כיתומה דמיא דמה יתומה לעצמה אף נערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה ובכל חד וחד האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל וזהו הנכון. ע"כ:

ה"ג ממאי מדקתני האונס חייב והמפתה פטור יתומה פשיטא אלא הא קמ"ל כו'. זאת היא גירסת רוב הספרים והכין גרסי רש"י והתוס' ז"ל וה"פ ממאי דכר' עקיבא דמתני' דילמא כר"ע דברייתא ושאני יתומה משום דאין לה אב להכי קנסה לעצמה והמפתה פטור ומשני מדקתני וכו' וקשיא מאי משני מדקתני האונס חייב והמפתה פטור קא בעי ממאי דבנתארסה ונתגרשה בחיי אביה מיירי דילמא ביתומה גמורה מיירי אבל נתארסה ונתגרשה בחיי אביה דילמא לעולם אימא לך דקנס לאביה וכר"ע דברייתא ותירצו בתוספות דשינויא היינו מאי דקא שקיל וטרי יתומה פשיטא אלא קמ"ל וכו' והוה ליה כאילו קאמר מדקתני האונס חייב והמפתה פטור ש"מ דיש לה קנס וקנסה לעצמה דאי משום יתומה נקט מפתה פטור פשיטא דפטור דהא מחלה אלא ע"כ לא נקט מפתה פטור אלא משום נערה שנתארסה ולא נקט יתומה במתני' אלא ליתן טעם אמאי מפתה פטור והלא קנסה לאביה ואשמועינן דהרי היא כיתומה שקנסה לעצמה. ומיהו אין הפי' דמעיקרא משני מידי במאי דקאמר מדקתני האונס חייב וכו' ושוב פריך עלה יתומה פשיטא ומשני לה. וזה דוחק. ורש"י ז"ל כתב וז"ל ממאי. דכר"ע מדקתני האונס חייב ומפתה פטור. אלמא יש לה קנס ולעצמה הלכך מפתה פטור דמדעתה עבדה ואונס חייב ואפי' אביה קיים דאי יתומה כדקתני פשיטא דמפתה פטור אלא הא קמ"ל וכו'. יתומה פשיטא מסקנא דמילתא דרבי יוחנן היא. ע"כ. פירוש לפי' כי קא בעי ממאי הכי קא בעי ממאי דכר' עקיבא כלל סבירא ליה דילמא כר' יוסי הגלילי ואם תשאל היכי מצי למימר דכרבי יוסי הגלילי סבירא ליה והא רבי יוסי הגלילי סבירא ליה דגזרת הכתוב הוא דכשנתארסה ונתגרשה לא יהא לה קנס וכמו שכתבו התוס' לעיל וכיון שכן אטו משום דנתארסה ונתגרשה לאחר שנתיתמה עדיפא טפי שיש לה קנס והיכי קתני האונס חייב. תשובתך מצינו למימר דתנא בבושת ופגם איירי ולא בקנס דמאחר שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס ולהכי קא בעי ממאי דכר"ע ס"ל ולא כרבי יוסי הגלילי ומשני מדקתני האונס חייב ומפתה פטור אלמא יש לה קנס וקנסה לעצמה פי' דמדקתני האונס חייב אלמא דבקנס מיירי ודלא כר' יוסי הגלילי דאי בבושת ופגם פשיטא דהאונס חייב אטו משום דנתיתמה לא יהא לה בושת ופגם ואכתי לא שמעינן אי כרבי עקיבא דברייתא אי כרבי עקיבא דמתניתין ומדקתני המפתה פטור שמעינן דכרבי עקיבא דמתניתין סבירא ליה דהיכא דנתארסה ונתגרשה ואפילו אביה קיים המפתה פטור משום דקנסה לעצמה וכבר מחלה ואם תשאל ומנלן דילמא ביתומה גמורה מיירי והא אתי לאשמועינן דקנס נמחל קודם העמדה בדין ודלא כמאן דאמר דקנס אינו נמחל אלא לאחר העמדה בדין ולשיטת רש"י ז"ל דמתני' מיירי בתרתי ביתומה גמורה וביתומה בחיי האב אה"נ דאיצטריך למיתני המפתה פטור ביתומה גמורה וכדפרישנא במתני' ואם תשאל אם כן מאי בעי יתומה פשיטא ומשני אלא הא קמ"ל וכו' דמשמע דביתומה גמורה אין שום חידוש למסקנא דשמעתיה. תשובתך כבר תירץ רש"י ז"ל במאי דכתב ז"ל דאי יתומה כדקתני פשיטא וכו' דהוה ליה למימר בקוצר דאי יתומה פשיטא מאי כדקתני דקאמר אלא הא דפריך יתומה פשיטא ה"פ איברא ודאי דביתומה גמורה טובא אתא לאשמועינן דמחילתה מחילה עד שלא עמדה בדין מיהו הך יתומה דקתני דהיינו יתומה שנתארסה ונתגרשה פשיטא דמאי אתא לאשמועינן טפי במאי דנתארסה ונתגרשה מנתיתמה לחודא וכיוצא בזה פי' הרא"ה ז"ל וכדכתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל. נמצא לשיטת רש"י ז"ל דמתניתין תרתי קתני יתומה גמורה ויתומה בחיי האב ואשמועינן נמי ביתומה גמורה דהמפתה פטור וכדכתיבנא נמצא דמתניתין אשמועינן רבותא בין ביתומה בחיי האב בין ביתומה גמורה ועיקר מאי דפריך פשיטא היינו דביתומה בלחוד סגי ולמה לי נתארסה ונתגרשה הלכך ליכא לאקשויי דדילמא נקט הכי למידק טעמא דהוי נמי יתומה הא אינה יתומה אפילו מפתה חייב דכיון דעיקר מתני' אתא לאשמועינן דמחילה קודם העמדה בדין מהניא ואפילו ביתומה גמורה אשמועינן רבותא היכי בו נימא דלא נקט יתומה אלא לדיוק כיון דבהיא גופה אשמועינן רבותא ומיהו מלשון התוספות משמע דביתומה גמורה לא אשמועינן שום רבותא וקרוב מאד לומר דקא מפרשי דמתני' לא מיירי אלא בנתארסה ונתגרשה ואביה קיים בלחוד ולא נקט יתומה במתני' אלא ליתן טעם אמאי מפתה פטור. מעתה כיון דדחקינן מתניתין כולי האי דאמרינן דנקיט יתומה ללא צורך כלל איכא לאקשויי ומנלן הא אדרבה אימא דנקט יתומה למידק טעמא דהוי נמי יתומה הא אינה יתומה אפילו מפתה חייב דקנסה לאביה והכי עדיפא טפי למימר דאתיא מתני' כפשטא ולא תימא דלא איירי ביתומה כלל א"נ דאיירי בה ונקטה ללא צורך כלל ותירצו בתוספות דדחקינן ומוקמינן לישנא דמתני' בהכי דמכל מקום הרי אתא לגופיה לאשמועינן דנתארסה ונתגרשה לעצמה ואף ע"ג דלישנא דיתומה לא דייקא ממאי דנימא דלדיוקא דכל מאי דנוכל לומר דלגופיה אתי עדיף טפי כנ"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל אף נערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה ואם תאמר וליתני נערה שנתארסה ונתגרשה ולא ליתני יתומה כלל ויש לומר דנקט יתומה כדי שלא תתמה אמאי מפתה פטור הלא קנסה לאביה להכי נקט יתומה שנותן טעם לדבר להכי מפתה פטור שהיא כיתומה דקנסה לעצמה ואם תאמר מנא ליה האי דיוקא אדרבה אימא דנקט יתומה למידק הכי טעמא דהיא יתומה ולכך מפתה פטור הא אינה יתומה אפילו מפתה חייב דקנסה לאביה ויש לומר כל זמן דמצינן לאצרוכי מתניתין לגופה לית לן למימר לדיוקא אתי ע"כ:

והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל הא דאמרינן ממאי מדקתני ר"א אומר וכו'. ה"פ ממאי דבשיטת רבי עקיבא דמתניתין אמרה אדרבה מדקאמר יתומה משמע שאילו לא היתה יתומה היה אף המפתה חייב כרבי עקיבא דברייתא דאמר לאביה ומפרקינן מדקתני יתומה וכו' פשיטא דאי לאשמועינן דיש לבתולה שנתארסה ונתגרשה קנס וקנסה לאביה לאשמועינן בדידה למה ליה יתומה ע"כ. משמע מלשונו ז"ל דכך היתה גירסתו ז"ל ממאי מדקתני יתומה רבי אלעזר אומר וכו' פשיטא אלא הא קמ"ל דנערה שנתארסה וכו' וזאת הגירסא ניחא טפי ולא נצטרך לדחוק למאי דנדחקו בה תוספות לעיל. וראיתי לאחד מחכמי דורנו נראה שהקשה בתשובותיו דאמאי לא משני דמתניתין תרתי קאמר יתומה ושנתארסה ונתגרשה ובתרוייהו חידושא אשמועינן ביתומה אשמועינן דאונס חייב ולא ממעטינן לה מדכתיב לאבי הנערה ובנתארסה ונתגרשה אתא לאשמועינן דמפתה פטור דלא תימא קנסה לאביה ולא הוה דחיק כולי האי כדדחיק במאי דמשני ביתומה מה יתומה וכו'. ואנן הא כתבינן דאיברא דלשיטת רש"י ז"ל מתני' תרתי קאמר וכמו שהארכנו לעיל במשנה ובגמ' מיהו הך חידושא דיתומה ליכא למימר דמאחר דאשמועינן דנתארסה ונתגרשה לעצמה ולאו דוקא דבעי למיתב לאבי הנערה כדכתיב ונתן לאבי הנערה הלכך לא איצטריך תו למתני יתומה כדי לאשמועינן דאונס חייב תדע דלר' יוסי הגלילי אע"ג דאית ליה דנתארסה ונתגרשה לית לה קנס כלל מכל מקום סבירא ליה דיתומה יש לה קנס וכדאמרינן לקמן בפרק נערה אם מאן ימאן לרבות יתומה לקנס דברי רבי יוסי הגלילי ואמרינן נמי בירושלמי תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס דברי רבי יוסי הגלילי וכדאמרינן לעיל כנ"ל. עוד הקשה החכם נראה בתשובותיו דאמאי קשיא ליה דפשיטא והרי היה יכול לאקשויי קושית למה דמשמע דדוקא משום שנתארסה ונתגרשה הוא דמפתה פטור הא יתומה שלא נתארסה ונתגרשה מפתה חייב ואמאי הרי קנסה לעצמה והיא מחלה. וכתב נראה דאפשר דהכי הוו הספרים גרסי יתומה שנתארסה ונתגרשה הוא דמפתה פטור הא לא נתארסה ונתגרשה מפתה חייב אלא הא קמ"ל וכו'. ואנן הא כתבינן הגירסא שנשמרו ממנה התוספות ז"ל והיא גירסת הרמב"ן ז"ל והכין איתא ברוב ספרנו ועיקר קושיא ליתא דליכא לאקשויי דליחייב המפתה משום דקנסה לעצמה והיא מחלה דהא פלוגתא דרבוותא היא אי קנס נמחל קודם העמדה בדין וכיון דלא ברירא כולי האי היכי מצינו לאקשויי דליחייב המפתה אלא הכי אית לן לאקשויי דלמה לי נתארסה ונתגרשה ביתומה בלחוד סגי דמאחר דהשמיענו רבותא דמהניא מחילה קודם העמדה בדין כך לי יתומה לחודא כמו יתומה שנתארסה ונתגרשה דליכא הפרישא בינייהו כלל ולמה לי שנתארסה ונתגרשה וכדפרישנא לעיל לשיטת רש"י ז"ל וכדפירש הרא"ה ז"ל כנ"ל:

קרי רב עליה דר"א טובינא דחכימי פרש"י מאושר שבחכמים וכו'. וקשה קצת אטו משום דכיון לדעת רבו ואזיל בשיטתיה קרו עליה טובינא דחכימי פי' מאושר שבכל החכמים והרי רבו גופיה דאמרה שמעתא ופליג עליה רבי יוסי הגלילי לא קרינן עליה טובינא דחכימי ויש לומר משום שהיה העולם שמם עד שבא ר' עקיבא ושנאה להם וכו' וכמו שכתב רש"י ז"ל הלכך כל אחד מתלמידיו שהיה מכוון לדעתו הרי הסכים להלכה ורבי עקיבא היה להם במקום משה רבינו אדון הנביאים ע"ה לפי שהיה כבר נשתכח תורה שבעל פה עד שבא הוא ושנאה ומ"ה כל מי שהיה מסכים לדעתו שפיר קרינן עליה טובינא דחכימי כנ"ל:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל קרי רב עליה דרבי אלעזר טובינא דחכימי והא דקלסיה כולי האי משום דהוו רבנן אחריני דאזלי בשיטתא דר' עקיבא דברייתא או דרבי יוסי הגלילי ואילו רבי אלעזר תפס לו השיטה הנכונה יותר מכולם ונתן טעם לדבריו גם כן דכי היכי דלגבי יתומה דרשינן יש לה אב לאביה אין לה אב לעצמה ואע"ג דבקרא לאבי הנערה כתיב הכי נמי דרשינן אשר לא אורשה לאביה הא אורשה לעצמה דהא והא לא אשתני גופה ולהכי קרי עליה טובינא דחכימי ופסק הלכה כמותו ולא פסק כרבי עקיבא עצמו משום דלא ליחלף לן רבי עקיבא דמתני' ברבי עקיבא דברייתא שאין הלכה כמותו. ע"כ:

מתניתין איזהו בושת אדם הבינוני המבייש בושתו קשה מאדם זולל ומאדם חשוב והמתבייש. לפי חשיבותו בושתו. כך כתב רש"י ז"ל ובודאי דבמילי אחריני הכי הוא אבל באונס ומפתה נראין הדברים שכל שהוא זולל יותר בושתו מרובה. הר"ן ז"ל על ההלכות. וכן פי' הרמב"ם ז"ל בהלכות נערה בפרק ב' וז"ל כיצד שמין הבושת הכל לפי המבייש וכו' ואינו דומה המתבייש מאדם חשוב וגדול למתבייש מאחד מן הנבלים וקל מן הקלים ולפי זה רואין הדיינין מעלתה ומעלתו ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להן דבר זה מאדם זה וכמוהו חייב לשלם. ע"כ:

ובליקוטי הגאונים מצאתי וז"ל איזהו בושת וכו'. פירוש כלומר היאך היא הבושת ושומתו הכל לפי המבייש פירוש אם היה אדם חשוב נותן בושת גדולה שכל מי שהוא אדם חשוב ומבייש את חברו גדולה היא הבושת שמבייש. לפי המתבייש לפי חשיבותו אומדין בשתו ע"כ. ואיברא דלפרש"י ז"ל אינו שוה פירוש המתבייש להמבייש ומיהו לפירוש הרמב"ם לא היה צריך למתני (אלא) הכל לפי המבייש והמתבייש דהא ודאי זילותו של המבייש כנגד חשיבותו של המתבייש שיימינן והלכך לא הוה צריך למתני אלא הכל לפי המבייש א"נ הכל לפי המתבייש דחשיבותו של המתבייש כנגד זילותו של המבייש שיימינן ולפרש"י ז"ל ניחא כנ"ל:
וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל הכל לפי המבייש והמתבייש שאם היא בת הדיוטות והוא אדם חשוב אין בושתה כל כך ואם המבייש הדיוט והיא בת גדולים בשתה יותר ויש להם לבית דין לשער הכל לפי כבוד המבייש והמתבייש וכתב הרמ"ה ז"ל צער ובושת דקאמרינן היכי שיימינן אילימא דאמרינן בכמה אשה רוצה בזו ליתן ואל תקבל צער כזה ואל תתבייש בושת כזה מאיש כזה אם כן כלהו ג' דברים איכא ובכלל זה הוי הפגם והצער והבושת וזימנין דניחא לה למיתב מאה מנה ולא תקבל כי האי בושתא כלל אלא מסתברא דהכי שיימינן דגבי צער אומרים כמה אשה בתולה כזו שנכנסה לחופה על כרחה רוצה ליתן בין ליבעל לבעלה לרצונה ובין ליבעל לו בע"כ. וגבי בושת אומרים כמה אשה כזו שנמסרה לאיש כזה ליבעל לו בזנות על כרחה רוצה ליתן בין שתבעל לו בחשאי לשתבעל בו בפני עדים דאית לה בושת והא דמיא לההיא דאמרינן בב"ק צער במקום נזק היכי שיימינן ושקלינן בה וטרינן ואסיקנא אומדים כמה אדם רוצה ליתן בידו המוכתבת למלכות לקטעה בין סייף לסם עכ"ד. ונראין למורי הרב נר'. ע"כ:

כאילו היא שפחה נמכרת וכו'. וא"ת למה ליה לאורוכי כולי האי ליתני בקוצר פגם רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה וי"ל דבמאי דמפרש תלמודא מתרצא שפיר דשמין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה וכו' ולהכי קתני נמי כאילו היא שפחה נמכרת וכו' ולכך כתב רש"י ז"ל כאילו היא שפחה. בגמרא מפרש מאי גריעותה מחמת בעילה. פי' משום דקתני מתני' כאילו היא שפחה וכו' הוצרך לפרש תלמודא מאי גריעותה ולקמן בגמרא נפרש עוד זה בס"ד כנ"ל:
גמרא ואימא חמשים סלעים וכו' עלה דמתני' דלעיל דקתני המפתה נותן ג' דברים וכו' לא בעי הכין משום דאיכא לפרושי דאה"נ דחמשים סלעים מכל מילי קאמר אלא דהאונס מוסיף הצער על החמשים שקלים נמצא דחמשים שקלים דמפתה היינו דמי בושת ופגם וקנס והאונס מוסיף על הני דמי צער ומיהו הכא במתני' דקתני הכל לפי המבייש והמתבייש ע"כ אין הבושת בכלל החמשים דהא החמשים קצובין הן ואילו הכא תנינן דלפעמים מוסיף ולפעמים גורע כנ"ל:

יאמרו בעל בת מלכים וכו'. פרש"י ז"ל יאמרו וכו'. והיכן הוא חלוק שביניהם אצל בושת הילכך בלא בושת. פי' לפי' אף על גב דהשתא נמי הרי שוין הן בת מלכים לבת הדיוטות לגבי קנסא מכל מקום הרי הן חלוקין אצל בושת. והילכך הני חמשים בלא בושת דמלבד הבושת נותן חמשים מעתה פגם נמי דכיון דע"כ יש תשלומין אחרים מלבד הני חמשים ולא הזכירו הכתוב כאן משום דישנו בשאר חובלין פגם נמי בעי למיתב דהיינו נזק הנשום בשאר חבלות. ובפרק יש בערכין כתב רש"י ז"ל וז"ל בעל בת הדיוטות כו' בתמיה אבל השתא כי יהיב בושת יש חילוק בין בת מלכים לבת הדיוטות והכל עולה לענין אחד וכדכתיבנא אלא דהתם בערכין משום דקאי עלה דמתני' דתנן באונס ובמפתה להקל ולהחמיר ועיקר מאי דקשיא ליה דע"כ הרי אין חילוק ביניהם לכך כתב בלשון הזה ומיהו הכל עולה לענין אחד וכדכתיבנא. עוד היה נראה לפרש לשון רש"י ז"ל דבשמעתין דה"ק יאמרו וכו' דכיון דע"כ בושת בעי למיתב היכן הוא חילוק שביניהן אצל בושת דלגבי בושת בע"כ צריך לחלק ואי אמרת חמשים מכל מילי אמר רחמנא הרי לא חלקת הילכך הני חמשים בלא בושת ולזה הפי' לא פריך אביי שפי' דדילמא שאני בושת דצריך לחלק בע"כ אבל עבד שנגחו שור לא חלקה תורה אמעשה ובהכי חייב' תורה ולא יותר וכך גזרה חכמתו ית' אלא ודאי לא שנא בושת אלא דס"ד דרבי זירא דראוי לחלק בינייהו ופריך עליה אביי גבי עבד נמי יאמרו עבד נוקב מרגליות וכו' פי' גבי עבד שנגחו שור שנתנה תורה קצבה שלשים שקלים יאמרו עבד נוקב מרגליות וכו' אלא מאי אית לך למימר אע"ג דיש לחלק ביניהן מ"מ נתנה תורה קצבה שוה ופעמים הויא להחמיר ופעמים הויא להקל כדאיתא בערכין פרק ג' כדי שלא נצטרך לשום בכל פעם הכא נמי דילמא בושת בכלל חמשים ואע"ג דראוי לחלק נתנה תורה קצבה שוה להקל ולהחמיר ולא נצטרך לשומת ב"ד. ודע שהקשו התוספות ז"ל פ' יש בערכין עלה מאי דקאמר רבי זירא יאמרו בעל בת מלכים וכו' דבמשנה שם דאתיא עלה הך שקלא וטריא הכי תנינן באונס ובמפתה להקל ולהחמיר כיצד אחד שאנס או פיתה את הגדולה שבכהונה ואת הגדולה שבישראל וכו' וקשיא להו ז"ל דאמאי שני רבי זירא בלישניה דבמשנה תנא גדולה שבכהונה ורבי זירא נקט בת מלכים ולא תירצו ונראה דרבי זירא חייש לדברי העולם שיאמרו משפט מעוקל הוא זה וכדקאמר יאמרו וכו' וכיון שכן להכי נקט בת מלכים שהוא דבר הנראה ותמהין העולם עליו אבל היוחסין אינו נראה כל כך ואין העולם מתמיהין כל כך בדבר זה. ואהדר ליה אביי דאין לחוש לדברי העולם דכך גזרה תורה משפט שוה בזה ולפעמים להקל ולפעמים להחמיר וכדאמרינן גבי עבד:


דף מ עמוד ב

[עריכה]


אלא אמר רבי זירא וכו'. בקצת ספרים גרסינן רבי אלעזר ומיהו ברוב ספרים גרסינן רבי זירא והכין נמי גרסינן בערכין בפרק יש בערכין ולהכי הדר ביה דהא ודאי לא חששה תורה לחלק בין בת מלכים לבת הדיוטות כי היכי דלא חששה גבי עבד דמשפט אחד שוה לכולם גזרה תורה ומיהו בין בעולה לבתולה הרי חלקה תורה להדיא דבעולה אין לה קנס כדכתיב בתולה ולא בעולה הילכך יש לנו לחלק נמי בין בעל שלימה לבעל פגומה שנבעלה שלא כדרכה והיכן הוא הפרש ש"מ גבי בושת שזו שנפגמ' כבר אין בושתה רב כשלימה. ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל אלא אמר רבי זירא. מהכא שאין בושת בכלל חמשים דא"כ אין הפרש לבעל שלימה לבעל פגומ' שנבעלה שלא כדרכה והיכן הוא הפרש שביניהם ש"מ גבי בושת שזו שנפגמה כבר אין בושתה רב כשלימה. ע"כ. פי' אין הטעם שראוי לחלק ביניהן מפני שזו בושתה רב מזו דאם כן היינו ההיא דבת מלכים ואמאי הדר ביה רבי זירא מהאי דבת מלכים והרי על שניהם איכא לאקשויי מעבד ומאי שנא חשובה זו מזו אלא הטעם היינו דצריך שנפריש ונחלק בין שלימה לפגומה מטעמא דכתיבנא לעיל ולהכי מפקינן בושת מכללא דחמשים וביה עבדינן חילוקא מטעמא דזו בושתה רב מזו ומיהו מעיקרא לא באנו לחלק להאי טעמא. עוד יש לחלק בין זו דפגומה להאי דבת מלכים דזו גריעותא בגופה וזו גריעותא מחמת משפחה דהיינו דבר חוץ ממנה ואביי קא מהדר עלה דהאי חילוקא דבעבד נמי יש לחלק בגריעות דגופה ומיהו אאידך טעמא דכתיבנא לעיל לא חש לאהדורי דהתורה לא חילקה אלא בין בעולה גמורה לבתולה אבל ביאה שלא כדרכה לא שמה ביאה דאכתי בתוליה קיימין וקרי בה בתולה ואין לחלק כלל בין בתולה שנפגמה בביאה שלא כדרכה לבתולה שלימה ומיהו רבי זירא ס"ל דצריך לחלק וכדכתבינן. כנ"ל על פי דרכו של רש"י ז"ל. ומשמע מתוך לשונו ז"ל דס"ל דלא מחייב קנס אביאה שלא כדרכה:
וכתב הרא"ש ז"ל וז"ל יאמרו בעל שלימה חמשים י"מ בעל שלימה בעלמא כדרכה בעל פגומה כגון זה שבא עליה כדרכה והיא כבר נבעלה שלא כדרכה וכן משמע מתוך פרש"י ז"ל ומשמע לפי זה דלא מיחייב קנס אבעילה שלא כדרכה מדלא פי' הכל באשה אחת ואותו שבעל כדרכה והיא כבר פגומה ישלם כאותו שבעל תחלה שלא כדרכה וכן משמע מתוך שמעתין דאי מחייב האי דבעל שלימה נ' קאי אההוא דבא עליה של"כ א"כ ה"ל למתני באו עליה ב' של"כ ומיהו ע"כ אמת הוא דמחייב קנס אביאה של"כ כדאי' בהדיא בפ"ק דקדושין באו עליה י' ב"א ועדיין היא בתולה פי' שלא כדרכה הראשון בסקילה וכולן בחנק וקאמר התם מודה ר' לענין קנס דכולהו מחייבי וכן משמע בהבא על יבמתו גבי הא דתני ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג ופריך היכי דמי אילימא כדרכה מאי אריא משום אלמנה תפוק ליה משום בעולה אלא לאו שלא כדרכה אלמא שיש קנס אפילו שלא כדרכה והאי דלא נקט הכא שבאו עליה שני בני אדם שלא כדרכה לרבותא נקט אעפ"י שבא עליה א' שלא כדרכה ואחד כדרכה אפ"ה תמוה למה ישלם האחרון כמו הראשון וכ"ש דאם באו עליה שנים שלא כדרכה דהוה קשה טפי. ע"כ:

ובמסכת ערכין פ' יש בערכין כתב הרא"ש ז"ל וז"ל יאמרו בעל פגומה חמשים בעל שלימה חמשים פרש"י ז"ל זה שבעל פגומה חמשים ואלו בעל בתולה שלימה לא יהיב אלא חמשים תימה למה הוצרך לפרש בתולה שלימה דעלמא דפשטא משמע דעל אלו שנים קאי בעל שלימה היינו הראשון שבעל שלא כדרכה דכשלא כדרכה נמי יש לה קנס כדאמרינן בפ"ק דקדושין וכו'. וי"ל דלהגדיל התמהון פי' רש"י ז"ל בתולה דעלמא דלגבי הך ראשון שבעל שלא כדרכה אינו כל כך תימה שגם פגם השני שהשיר בתוליה מרובה וא"ת אמאי לא קאמר בא עליה שנים שלא כדרכה וי"ל דאשמועינן דאף בזה יש תמהון אם משלם השני כמו הראשון דאע"פ שבא עליה כדרכה מכל מקום פגומה היא בבעילת הראשון שלא כדרכה ע"כ. ואין אנו צריכין לידחק בלשונו של הרב ז"ל דהרי מצינו להרמב"ם ז"ל שפסק כן להדיא דהבא שלא כדרכה אינו משלם קנס וכן כתבוה גדולי מחברים ויראה שמזו יצאה להם. ויש שמקשים לדבריהם ממה שאמרו בפ"ק דקדושין באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולן בסקילה ר' אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק ומודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי וודאי ביאת הראשונים בשלא כדרכה הוא ומ"מ נראה שהם פירשוה בכדרכה ולשונם בזה באו עליה עשרה והיא בתולה ברשות אביה בזה אחר זה הראשון בסקילה וכולן בחנק בד"א שבאו עליה כדרכה אבל אם באו עליה שלא כדרכה כולן בסקילה ומאחר שכדרכה קורא לה בתולה יראה שביאת הראשונים נאמרה לענין העראה. ואיני מבין שהרי הם פירשו העראה הכנסת עטרה ובסוגי' זו דאין הכנסת עטרה כבעילה גמורה ומ"מ בתלמוד המערב שבכתובות פ"ג מצאתיה כן להדיא הערו בה עשרה בני אדם ואחד גמר את הביאה כולן בסקילה גמרו כולן את הביאה הראשון בסקילה והשאר בחנק. וי"מ לדעתם כולהו משלמי כל הבא בכדרכה אחר כל אלו ואינו נראה דהא כולהו ודאי אאינהו גופייהו קאי וכן קשה להם מה שאמרו פרק אלו נערות אילו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה יאמרו בעל פגומה חמשים בעל שלימה חמשים ומדקאמר חמשים אלמא דאפילו קנס איכא ומ"מ יש מפרשים אותה לדעתם בעל שלימה דעלמא בכדרכה שלא נפגמה כלל חמשים בין הכל ר"ל בין בושת ופגם וקנס בעל פגומה זו בכדרכה הואיל ונפגמה בשלא כדרכה חמשים אלא שהם נראה שפירשוה לענין בושת ופגם כמו שבארנו בשלישי של כתובות ולשונם בזה באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה את שבא עליה שלא כדרכה אם הוא ראשון חייב בבושת ופגם ואם הוא אחרון חייב בבושת בלבד שהרי נפגמה וזה שבא עליה כדרכה בין ראשון בין אחרון חייב בקנס ובשאר הדברים אבל אין בושת ופגם של בת שלא נבעלה כלל כבושת ופגם זו שנבעלה שלא כדרכה מ"מ בפרק הבא על יבמתו אמרו נבעלה שלא כדרכה פסלה לכהונה והקשו שם ממה שנאמר באונס ולו תהיה לאשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט היכי דמי אילימא בכדרכה מאי אריא משום אלמנה תפוק ליה דהויא לה בעולה כלומר שהרי אנוסת עצמו ומפותת עצמו אסורה לו אלא בשלא כדרכה ומשום אלמנה אין משום בעולה לא אלמא אף בשלא כדרכה משלם קנס שהרי אלמנה שהיא אלמנת כ"ג שבא עליה שלא כדרכה נושאה ומכיון שאתה קורא בה ולו תהיה לאשה למדת שהוא משלם קנס שאילו היה פטור מלשלם קנס פטור היה מלנשאה. ויראה לי שבבעילה כדרכה היא שנויה וה"ה שהיה יכול ליגע בה מטעם בעולה אלא שתפס אחת מהן ושאר הסוגיא שנויה דרך משא ומתן ומ"מ זו עיקר ויש מעמידין שמועות אלו לומר שאף הבא על נערה שלא כדרכה משלם קנס ומפרשינן בכאן ה"ה שאפילו חזר ובא עליה שלא כדרכה משלם קנס אלא שסתם ביאה בכדרכה היא ובראשונה הוא שהוצרך להעמידה בשלא כדרכה כדי לחייב הבא עליה אח"כ בקנס שהרי מיתת מציל אין כאן הואיל וכבר נפגמה בשלא כדרכה ויש על השני קנס אחר שעדיין בתולה היא הא מ"מ אף כשחזר ובא עליה שלא כדרכה יש בו קנס אלא שהדברים נראין לדחות שאר הסוגיאות בפירוש' או לדחותם מכל וכל מפני זו ובדעת גדולי המחברים וגדולי הרבנים ראיתי בכאן דברים זרים והוא שכתבו שבא עליה הוא או אחר כבר שלא כדרכה שלא ניתן בביאה זו להצילה בנפשו שכבר נפגמה ואיני מבין פה קדוש היאך אמרה וכי אפילו נבעלה אמר כל שהיא ערוה לו לא ניתן להצילה בנפשו ומה שאמרו נעבדה בו עבירה אין מצילין אותה בנפשו פירושו כשהתחיל והערה כמו שכתבנו למעלה. עכ"ל הרב המאירי ז"ל בפרק בן סורר. ודע שכל מקום שמזכיר גדולי המחברים הוא הרמב"ם ז"ל גדולי הרבנים הוא רש"י ז"ל:

וז"ל הר"ן בחידושיו בפרק בן סורר משעת העראה דפגמה איפטר לה מקטלא ממונא לא משלם עד שעת גמר ביאה כלומר משעת הערה שפגם את הנערה איפטר לה מקטלא דהא אמרינן לעיל נעבדה עבירה אין מצילין אותה בנפשו ובתר דאיפטר לה מקטלא יתחייב בקנס דקנס אינו משלם אלא על השרת בתולים דהיינו גמר ביאה כך פרש"י ז"ל ואין כוונת רש"י ז"ל שלא יתחייב קנס על שלא כדרכה כיון שאין בה השרת בתולים דהא אמרינן בפ"ק דקדושין [ט ב'] באו עליה עשרה בני אדם ועדיין בתולה היא כולן בסקילה ור' אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק ומודה רבי לענין קנס וכו'. אלמא בשלא כדרכה איכא קנס אלא כך הוא אומר דכשהביאה היא כדרכה אינו חייב עליה בהעראה שהיא תחלת ביאה אלא בגמר ביאה שתהא בה השרת בתולים שהוא חיוב הביאה הזאת לענין קנס אבל ביאה בשלא כדרכה מילתא אחריתי היא והוא חיוב אחר לעצמו דהוא משכב אחר אע"ג דלא שייך ביה השרת בתולים והקשו עליו בתוספות דאכתי לא ניחא דהא אמרינן בירושלמי הערו בה עשרה בני אדם כולן משלמים קנס לפיכך פי' בתוס' ז"ל שאין לנו לפרש ממונא לא משלם עד שיהא שעת גמר ביאה שלא יהא חיובו עד שעת גמר ביאה כמו שפרש"י ז"ל אלא לומר שיש חיוב קנס על תחילת ביאה ועל סוף ביאה כמו שאמרו בירושלמי ואע"פ שעל תחלת ביאה הוא מתחייב בנפשו דהא פגמה מ"מ עדיין הוא מתחייב קנס בסוף ביאה לפי שיש בגמר ביאה כדי חיוב קנס בלא תחלת ביאה וה"פ ממונא לא משלם עד שעת גמר ביאה כלומר זה הבא על אחותו דמשלם קנס אינו משלם הקנס מתחלת הביאה דהא מתחייב בנפשו הוי בההיא שעתא אלא מסוף ביאה הוא דמתחייב קנס דבההיא שעתא כבר איפטר מקטלא דהא איפגמה מעיקרא אבל היכא דלא מתחייב בנפשו בתחילת ביאה פשיטא דמשעת העראה מתחייב קנס וכדאיתא בירושלמי וזה נכון. עכ"ל הר"ן בפרק בן סורר. נחזור לענין שמועתנו ודע שבכל הספרים שבידינו גרסינן אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה. פי' אחותו שבעל כדרכה תחלה וכן הקשו בתוספות ערכין פ"ג וכתב הרא"ש ז"ל וז"ל אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה ברישא הוה ליה למימר שלא כדרכה אלא כך דרך התלמוד משום שהוצרך לומר שלא, נקט ברישא כדרכה כמו שמצינו לעיל לתנא דבי חזקיה דקתני בין מתכוון בין שאינו מתכוון וה"ל למימר שאין מתכוון ברישא שאינו פשוט כל כך שיהא פטור כמו מתכוון כמו דקתני בין שוגג בין מזיד בין דרך עליה לדרך ירידה אלא כך דרך התלמוד כל מקום שצריך לשנות הן ולאו נקט הן ברישא ע"כ. וכן כתבו התוספות ז"ל. והרב רבינו אליקים ז"ל מרבותיו של רש"י ז"ל פי' בערכין פ"ג וז"ל אילו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה שהראשון שלא בעל כדרכה אינו נותן כלום שלא בעלה ואם זה האחרון שבעלה נותן חמשים כאילו בעל אשה שלימה שלא בא עליה אדם מעולם יאמרו בעל פגומה וכו' אלא ודאי פגומה נותן חמשים ותו לא שכבר מבוייש' היא בעל שלימה נותן נ' ובושת ע"כ. משמע דגריס שלא כדרכה תחילה ואזיל בשיטת רש"י ז"ל ולא כפירושו ממש ואפשר דלשיטת התוספות ז"ל משום הכי משמע ליה לרבי זירא דהך דבאו עליה שנים כו' הויא ראיה טפי מההיא דבת מלכים משום דאיכא למיחש טפי למה שיאמרו העולם בההיא דשני אנשים משום שיבאו כא' לפני ב"ד על מעשה אחד והיאך יצא משפט שוה לשניהם דזה יפרע חמשים והלא יאמרו משפט מעוקל הוא זה דאטו בעל שלימה דהיינו אותו שבעל שלא כדרכה חמשים ובעל פגומה חמשים דהיינו אותו שבא עליה אח"כ כדרכה אבל ההיא דבת מלכים וכו' דהויא להו מעשיות מוחלקים אין לחוש בזה שיאמרו העולם ועוד יש לחלק בין בושתה דאתיא מחמתה למאי דאתיא מחמת משפחתה וכדכתיבנא לעיל ואביי לא חש לאהדורי אלא אהך טעמא בתרא ולא אטעמא קמא וכדכתיבנא לעיל כנ"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל יאמרו בעל פגומה חמשים בעל שלימה חמשים פי' א"כ מצינו קנס מתרבה ומתמעט שהרי בפגומה שאין לה בושת ופגם כולו קנס ואילו בשלימה מקצתן קנס ואולי שלא יהא לה קנס כלל שכולן צריכין לבשתה ופגמה. א"ל אביי אי הכי עבד נמי יאמרו עבד בריא שלשים וכו' כלו' דבעבד נמי פעמים שהכל קנס אי (לא) הוא מוכה שחין שאין לו דמים ובעבד מוכחש לא יהא שם קנס כלל אם הוא עבד בריא ששוה הרבה והיינו דנקט הכא עבד מוכה שחין ועבד בריא שהוא דומה בענין לפגומה ושלימה לענין ריבוי קנס ומיעוטו ודומה ג"כ לענין פגומה ושלימה שאף מוכה שחין עבד פגום הוא אבל לעיל נקט עבד נוקב מרגליות ועבד עושה מעשה מחט מפני שזה עבד מלך מן הסתם וזה עבד הדיוט. והא דאמרינן בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים פי' בעל פגומה כגון שבא עליה אחד שלא כדרכה והשני כדרכה ששניהם חייבים קנס וכן אמרו בפ"ק דקדושין באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולם בסקילה ר' אומר וכו' ואמרינן עלה מודה רבי לענין קנס וכו' ובירושלמי אמרו בפירקין [ה"ו] באו עליה עשרה בני אדם שלא כדרכה כולן משלמין קנס ואמרינן נמי התם הערו בה עשרה בני אדם כולן חייבין גמרו הביאה הראשון חייב וכולן פטורין ומיהו איכא למידק מדאמרינן בפרק בן סורר דחייבי כריתות ניתנו להצילם בנפשם ואותביה מדתנן הבא על אחותו משלם קנס ואין אדם מת ומשלם ופרקי' משעת העראה דפגמה איחייב לה קטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה ופרש"י ז"ל שם עד גמר שהוא משיר בתוליה במירוק האבר דאלמא אין קנס בהעראה לבד ולא בשלא כדרכה דליכא השרת בתולים והא לא קשיא לפום מאי דפרישנא לעיל דהתם ה"ק דכי היכי דאיכא קנס בהעראה הכי נמי איכא קנס על השרת בתולים שאם באו עליה שני בני אדם אחד הערה בה ואחד גמר ביאתו שניהם חייבין וה"ה נמי כשבא על אחותו וגמר ביאתו נהי דאהעראה לא מחייב קנס דקלב"מ שניתן להצילה בנפשו מחייב קנס על גמר ביאתו והיינו דפרכינן התם הניחא למ"ד העראה זו נשיקת אבר אלא למאן דאמר הכנסת עטרה בהעראה הויא בעולה ושוב אין כאן קנס ואוקימנא במפותה שלא ניתן להצילה בנפשו הילכך הכא בשמעתין יש לפרש למ"ד העראה זו נשיקת אבר דמיירי כשבאו עליה שניהם כדרכה הראשון הערה בה והשני גמר ביאתו או שהערה בה בלבד ואמרינן יאמרו הראשון שבא עליה כשהיא שלימה חמשים והשני שבא עליה כשהיא פגומה חמשים אבל למ"ד דהעראה זו הכנסת עטרה אי אפשר לפרש כן דבנשיקת אבר בלחוד אין כאן ביאה ואין כאן קנס ואם יש הכנסת עטרה בעולה גמורה היא ואין השני משלם קנס כדאמרינן התם בפרק בן סורר לכך יש לפרש אותה אליבא דהילכתא שהא' בא עליה שלא כדרכה והשני כדרכה כי כשבא עליה השני פגומה היתה כיון שכבר נבעלה כלל ואפילו שלא כדרכה וכל אחד משלם חמשים כנ"ל. וראיתי מי שפי' לדעת רש"י ז"ל אין קנס בביאה שלא כדרכה ולא בהעראה בלבד עד שישיר בתוליה והכא שניהם באו עליה כדרכה בעילה גמורה ובשתי נשים עסקינן שהאחד אנס בתולה שלימה כדרכה והאחד אנס כדרכה בתולה שהיתה פגומה כבר או בהעראה או בבעילה שלא כדרכה וממה שכתבנו נראה שזה טעות. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

תחת אשר ענה וא"ת ומאי מייתי מהכא והא קרא הכי כתיב ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה והיכי דדרשינן הני תחת אשר ענה וכו'. וי"ל דמ"מ ולו תהיה לאשה אחמשים כסף קאי והוה ליה הא דכתיב תחת אשר ענה כמאן דכתיב גבי חמשים כסף וזהו שכתב רש"י ז"ל תחת אשר ענה. גבי חמשים כסף כתיב. כנ"ל:

רבא אמר אמר קרא ונתן האיש וגו' ומ"ה נדי מאביי משום דסבר כעולא וכמו שכתבו התוספות לעיל בפירקין בשמעתא דמלקות ודריש מייתורא דהאי קרא דה"ל למכתב ונתן לאבי הנערה השוכב עמה מיותר הוא לאשמועינן דהני חמשים דמי הנאת שכיבה מכלל דבושת ופגם דלאו מחמת הנאת שכיבה נינהו דהרי ישנו בשאר חובלים לא כיילינהו בגווייהו דהני ואפשר דלאביי להכי כתב השוכב עמה לאשמועינן שכל מה שבא מסיבת שכיבה זו הוא לאביה ומהכא ילפינן דבושתה ופגם לאביה והיינו דפריך תלמודא ואימא לדידה וכו'. והכלל המסור בידינו מרבותינו ומהמפרשים ז"ל שכל קושיא היא מקושרת והויא ליה כמו אי הכי ובמאי דכתיבנא ניחא דעלה דרבא הוא דפריך הכין ולאביי ניחא. עוד יש לי לפרש דעלה דאביי ורבא הוא דפריך הכין דלרבי זירא דאמר דמ"ה בושת ופגם אינו מכלל החמשים משום דיאמרו בעל שלימה וכו' הילכך ממילא שמעינן דבושת ופגם לאביה דהא אי לאו משום דיאמרו וכו' הוה אמינא דבושת ופגם הויא בכלל החמשים ועלייהו כתב ונתן לאבי הנערה ומשום יאמרו וכו' איצטרכי' לתת הפרש ביניהם אלמא דדומיא דקנסא הויא ליה אינך תשלומין דהויא להו לאביה אבל לאביי ורבא דמפקי להו בושת ופגם מקרא וה"ק הני וכו' מכלל דבושת ופגם אינו בכלל דהרי ישנו בשאר חובלין מעתה לא הוזכר בהאי קרא בושת ופגם כלל והילכך איכא למבעי דילמא דוקא קנס הוא דהויא לאביה כדכתי' ונתן לאבי הנערה אבל בושת ופגם דאי' בשאר חובלין אימא לדידה דהכי נמי היכא דחבלו בה בשתה ופגמה לדידה אליבא דרב כדאיתא בפ' החובל כנ"ל וקל להבין:
ואימא לדידה הא פרישנא בסמוך היאך היא מקושרת קושיא זו עם מאי דלעיל והקשו בתוספות דלאביי ורבא נמי לא תקשי ולא מידי דהא פרישנא לעיל בשמעתא דבגרה בקבר דאיתקוש בושת ופגם לקנס דכתיב תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם אלמא דלמי שזה ניתן זה ניתן ותירצו בתוספות דהיינו דוקא בתר דידעינן שהם לאב מקשינן להו לכל דינם אבל משום ההיא היקישא לא מפקינן מינה למתבינה לאביה ואף על גב דלא שמעינן עד השתא מ"ד דלאביה הוי עד דפריך ואימא לדידה מ"מ הא ידעינן דלאביה הוי וכדתנן לקמן בפרק נערה בתחילתו והשתא פריך ואימא לדידה הוי פי' דלהוי לדידה וכן פרש"י:
תפוק ליה מבנעוריה בית אביה פי' מעיקרא כי אמרינן אמר קרא בנעוריה בית אביה קס"ד דכי כתיב בנעוריה בית אביה אבעלמא נמי קאי וה"ק בנעוריה תליא בבית אביה וכן פרש"י והשתא דאקשינן מהא דרב הונא הדרינן למימר דע"כ לא ילפינן מהתם דההיא בהפרת נדרים כתיב ולא קאי אבעלמא ותו אקשינן אע"ג דבהפרת נדרים כתיב ניליף מיניה ומהדרינן ממונא מאיסורא לא ילפינן. כך פרש"י ז"ל ואם לא תפרש כן קשיא דכיון דקא מהדר ליה ההיא בהפרת נדרים כתיב מאי קאמר תו וכ"ת ניליף מיניה וכו' כנ"ל:
וכ"ת ניליף מקנסא וא"ת כיון דאכתי לא ידע דממונא מקנסא לא ילפינן מאי הוה פריך מעיקרא ואימא לדידה והא איכא למימר דניליף מקנסא וה"ל למימר מעיקרא וכ"ת ניליף מקנסא ונראה דודאי מעיקרא לא הוה קשיא ליה דניליף מקנסא דפשיטא ודאי דממונא מקנסא לא ילפינן ומיהו השתא הוה ס"ד דכיון דגלי לן בהפרת נדרים בנעוריה בית אביה וכתיב נמי גבי קנסא ונתן לאבי הנערה הילכך מבינייהו דתרווייהו ניליף בושת ופגם ומהדר ליה דמאיסורא ולא מקנסא לא ילפינן ואפילו מתרווייהו בהדדי כנ"ל:
ממונא מקנסא לא ילפינן ונ"ל דוקא ממונא מקנסא הוא דלא ילפינן הא קנסא מממונא ילפינן שאם אתה אומר דלא ילפינן אמאי לא אקשי מינה לרבי עקיבא דלעיל דיליף כסף קנסה מכסף קידושיה וכן הורה לי רבינו ונתן טעם לדבר דהיינו טעמא דלא ילפינן ממונא מקנסא משום דקנס חידוש הוא ומחידושא לא ילפינן אבל חידושא מממונא דין הוא למילף מיניה. תלמיד הרשב"א ז"ל:

אלא מסתברא דאביה הוי וכו'. הקשו בתוספות כיון דהשתא קא מהדרינן מסברא ולא מקרא אמאי לא מהדרינן דמסברא דאביה הוי מדקא יהיב מפתה וליכא למימר דדילמא ס"ל לתלמודא דלא שמה מחילה כיון דאכתי לא עמדה בדין דהסברא נותנת דשמה מחילה בבושת ופגם דאפילו מאן דפליג בקנס מודה בבושת ופגם וכדכתבינן לעיל והכין דייקינן לקמן בריש נערה והסברא נותנת דאין חילוק בין אונס למפתה אלא לענין צער משום דמפותה אין לה צער וכדכתבינן לעיל ותירצו בתוספות דעדיפא קא משני דמאי דמצי מסר לה למנוול ומוכה שחין שמעינן לה מקרא להדיא אבל דיהיב מפתה בושת ופגם לא שמעינן לה מקרא דקראי דאביי ורבא באונס כתיבי ודילמא לא יהיב מפתה. ואין להקשות כיון דאונס ומפתה מגמר גמירי מהדדי להא מילתא נמי ליגמרן מהדדי כדפריך לעיל וכמו שהקשו התוספות לעיל דכיון דיש טעם לחלק בינייהו שפיר מחלקי' דמפותה דמדעתה עבדה לית לה בושת ופגם. ואין להקשות דנגמור דהויא לאביה ומעתה אין לחלק בינייהו דמהיכא שמעת לה אי מאונס הא איכא למימר דהויא לאביה הלכך ע"כ נצטרך לטעמא דאי בעי מסר לה וכו' וכן פירש הרמב"ן ז"ל וז"ל ואימא לדידה דבקל איכא לשנויי דבמפתה גופיה מנא לן ולא הקשו כן אלא הכא דמשני מסתברא וכו' פי' דמשנינן מסברא וכדכתיבנא כנ"ל:

דאי בעי מסר לה למנוול וכו'. הקשו בתוס' אמאי לא ילפינן ממעשה ידיה דהויא לאביה ותירצו דמה למעשה ידיה שכן מתזנה מיניה ואע"ג דאי לא רצה לזונה הרשות בידו ואפ"ה העדפתה שלו כבר תירץ הריטב"א ז"ל בחידושיו פ"ק דקידושין דה"ק דרחמנא זכי לאביה מעשה ידיה משום שירדה תורה לסוף דעתן של בריות ודרך האב לזון את בתו מסתמא אף על גב דלא חייב במזונותי' מ"מ מפני שכן דרכו זיכה לו מעשה ידיה בין כולם כשזן אותה בין העדפתה וכי מתזנה ממעשה ידיה חשבינן כאילו אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ולפי' העדפתה שלו. עד כאן:
ותלמיד הרשב"א ז"ל כתב שם בקידושין וז"ל וא"ת והא קרא להעדפה דמעשה ידיה איצטריך דאילו מעשה ידיה גופייהו כיון דמתזנא מיניה ודאי דינא הוא דלהוו ליה מעשה ידיה משום מזונות הילכך נילף קדושין מהעדפה י"ל שאני העדפת מעשה ידיה דדינא הוא דלאביה דזימנין דאיהי נמי אינה מספקא ויהיב לה אביה מזוני ע"כ. עוד הקשו בתוספות אמאי לא ילפינן מכסף קידושיה דהויא לאביה ותירצו מה לכסף קדושי' דמעלמא קא אתי לה וקשה דהא בפ"ק דקדושין אמרינן דמשום דמעלמא קא אתי לה איכא למימר דהויא לדידה דאמרינן התם ואי אשמועינן מעשה ידיה דקא מתזנא מיניה אבל קידושי' דמעלמא קאתי לה אימא דידה הוו צריכא. וי"ל דלגבי מעשה ידיה דשכיחי הויא טעמא שפיר דמשום דמעלמא קא אתי לה איכא למימר כסף קידושי' דליהוו לדידה וכמו שפרש"י ז"ל התם בקידושין וז"ל דקא מתזנא מיניה. ודעתיה על מעשה ידיה דשכיחי דמעלמא קא אתו לה ולא היתה דעתו עליה לזונה בשביל'. ע"כ. אבל לגבי בושת ופגם דתרווייהו לא שכיחי ולא הויא דעתו עלייהו איכא לאפלוגי בגונא אחריתי דכסף קידושיה משום דלא אתיא שבח זה מגופה אלא מעלמא קא אתי לה מ"מ הויא לאביה אבל שבח דאתיא מגופה דידה כגון בושת ופגם הויא לדידה. ואכתי קשיא להו לתוספות ז"ל דניתי במה הצד ממעשה ידיה ומקידושין דכי פרכת מה למעשה ידיה שכן מתזנא מיניה קידושין יוכיחו מה לקידושין שכן קא אתי לה מעלמא מעשה ידיה יוכיחו הצד השוה שבהן שהן שבח נעורים ולאביה אף אני אביא בושת ופגם ותירצו דמ"מ חבלה דגופה שאני ועל מה הצד פרכינן פירכא כל דהו:
וז"ל הרא"ש ז"ל דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכיון דהקידושין שלו דין הוא שיהא הפגם שלו שהרי פחתה מכספיה ולא ימצא קידושין גדולים ולאו דוקא נקט מוכה שחין אלא מפני שהוא נותן קידושין גדולים ויש הפסד גדול בדבר וא"ת ונילף ממעשה ידיה מע"י שאני דקא מתזנא מיניה (התם) כדאיתא פ"ק דקידושין ומקדושין ליכא למילף דמעלמא קא אתי לה ומתרווייהו נמי לא דחבלה דגופה שאני. ע"כ:

עוד הקשו בתוספות דהכא לא קים לן בושת ופגם דהויא לאביה אלא מכח שיכול לקדשה למנוול ומוכה שחין וא"כ היכי בעי למימר בריש קידושין גבי קידושי כסף מנא לן דמיקדש' בכסף וקידושין דאביה הן וכ"ת נילף מבושת ופגם וכו'. הא בושת ופגם לא קים לן אלא מכח שיכול לקדשה. ותירצו דאורחיה דתלמודא דבעי לדחויי אפילו קים לן דבושת ופגם הוי דאביה ממקום אחר וכבר כ' בתוספות דמהיקשא דקנס איכא למילף א"נ מדמפתה חייב אלא דאיכא למדחי וכמו שכתבו בתוספות ז"ל וכדכתי' הילכך איכא למימר דלרווחא דמילתא קא פריך ליה דאפילו נפקא ליה בושת ופגם מדוכתא אחריתי שלא מקידושין כגון מהיקשא א"כ מדמפתה חייב אפ"ה אין ללמוד קידושין מהם. עוד תירצו בתוס' דהתם בעי למילף קידושי נערה מבושת ופגם של קטנה ומקידושי קטנה הוה יליף להו אי לאו דהוה אמינא הני מילי קטנה דלית לה יד ונערה אית לה יד כדאמרי' התם לעיל ולהכי קא מהדר וכ"ת נילף מבושת ופגם דקטנה אף על גב דלהכי אית לה יד כדאמרינן בהחובל יעשה לה סגולה ואפ"ה הוי דאביה הכא נמי קידושי נערה והכא קא יליף בושת ופגם מקידושי קטנה:
וז"ל הרמב"ן ז"ל מסתברא דאביה הוי דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכי הויא לה גדולה אית לה בושת ומיפגמא ומיהו בוגרת כיון דנפקא לה מרשותא דאב לכל מילי בשתה ופגמה נמי דידה הוי ובהאי פירושא מפרקא מאי דקשיא לן היכי אמרינן במסכת קידושין ולילף מבושת ופגם דהא בושת ופגם מקידושין הוא דנפקא לן והשתא לא קשיא דמקידושי קטנה גמרינן והנהו בהדיא כתיבי את בתי נתתי לאיש הזה וגו' וכיון שאביה מקבל קידושין איהו שקיל כספא. ומצאתי בהלכות הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל שכתב בשם רבינו האי גאון ז"ל בלשון הזה סברא בעלמא הוא דקאמר כיון שהיא קטנה ויש לאביה לקבל קידושיה אפילו ממנוול ומוכה שחין ומשתקעת עמו ואינה יכולה להנצל מידו אלא במיתתו או בגירושין קנסה זה יש להיות שלו וכתב הנגיד ז"ל טעות סופרים יש בפי' זה שאין הדבר אמור אלא בבושת ופגם ועוד בפי' זה חולש' ע"כ. ובאמת בושת ופגם הוא והפי' כדברי הגאון ז"ל עולה ופירושים אחרים יש כתובים אצלנו בפ"ק דקידושין ע"כ:
וז"ל בפ"ק דקידושין וי"מ דבושת ופגם דקטנה יליף וה"ק בושת ופגם דקטנה ודאי דאב הוי אע"פ שיש לה יד לכך דהא ממילא אתו לה ולא בעו יד אף כסף קידושיה דנערה אע"פ שיש לה יד דאב הוו וה"ה לבושת ופגם דנערה ומפרקינן שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בהו כלומר שאני התם לפי שבידו למוסרה למנוול ומוכה שחין שהיא אינה יכולה לקדש את עצמה לפי שאין לה יד אבל כסף קידושיה של נערה וה"ה לבושת ופגם של נערה דידה הוו. ואחרים אמרו דבושת ופגם אף של נערה דאב הוי מפני שבידו למוסרה למוכה שחין ולמנוול כשהיא קטנה והוא פוגמה לעולם. וא"ת א"כ בוגרת נמי כיון דנפקא ליה מרשותיה לגמרי אין אומרים הואיל וכשהיתה ברשותו יכול לפוגמה יזכה אף כשיצאה מרשותו אבל נערה ברשותו היא למעשה ידיה ולהפרת נדריה. ואין דברים הללו מחוורים כל הצורך ויש מרבותינו הצרפתי' זצ"ל דמפרשים דודאי שהאב רשאי לקדש את בתו נערה דכתי' את בתי נתתי לאיש הזה וכל הנתינות במשמע אף למוסרה לחופה כדפרש"י ז"ל בפרק נערה ואי אפשר לומר כשמסרה כשהיא קטנה דהא כתיב ואם אמת היה הדבר וסקלוה ואי כשמסרה לחופה כשהיא קטנה בחנק היא וכיון שלמדנו שהאב רשאי לקדשה לכל מי שירצה אף כשהיא נערה ממילא למדנו שכסף בושתה ופגמה שלו דאי בעי מוסרה וכו' והא דאמרינן ה"מ קטנה אבל נערה לא ה"פ ואימא ה"מ קטנה שהאב רשאי לקדשה וכיון שהוא רשאי לקדשה ולא היא עצמה א"א לו' שכסף קידושין יהו שלה שהרי האב לא מחמתה הוא זוכה ולא מחמת שליחות שהרי היא אין לה לא יד ולא שליחות אבל נערה דאית לה יד אימא דמצי' נמי איהי לקדושי נפשה ואיהי תשקול כספא כשקדשה עצמה ובעי למפשט מהפרת נדרים שהכל ברשות האב שאילו היתה ברשות עצמה כלל הואיל ונדרה מדעתה היאך יפר האב וכן נמי מכסף קנסה נמי ידעינן דלעולם כסף הוי דאב וכיון שכן ודאי איהי לא מקבלה קידושין דהיאך אפשר שהיא מקבלה קידושין ואביה שוקל כספא. ויש שפירשו דהכא אמעשה ידיה קא פריך ואדרב הונא קאי דקאמר מנין שמעשה הבת לאב וכ"ת נילף מעשה ידיה מנדרים ואכתי למה לי לאומרו כו' וכ"ת נילף מבושת ופגם והיה המקשה רוצה לומר דהאי בנעוריה כל שבח נעוריה קאמר ודרב הונא לאו דוקא ודחיה שאני בושת ופגם וכו' ואין ללמוד מעשה ידיה מבושת ופגם ודרב הונא דוקא ואכתי כסף קידושין מנלן וזה יותר נכון ולשון קצרה לתלמידים וא"ת ונימא נמי נילף מכסף קידושיה איכא למימר הא כבר אמר לך דממונא מאיסורא לא גמרינן והאי דלא תקשי מעיקרא הכי משום דבהפרת נדרים קאי. ויש שאמרו לרווחא דמילתא קא פריך ליה דאפילו נפקא ליה בושת ופגם מדוכתא אחריתי שלא מקידושין אין ללמוד קידושין מהם וזהו האמת לפי דעתי. עכ"ל הרמב"ן ז"ל שם פ"ק דקידושין:
וז"ל הרא"ה ז"ל מסתברא דה"ק מגו דאי בעי מסר לה כשהיא קטנה למנוול ומוכה שחין דהא ודאי לכ"ע אדם יכול לקבל קידושי בתו כשהיא קטנה והיינו דאמרינן התם בקידושין דאתינן למפשט שהאב זוכה בקדושי בתו כשהיא נערה שיהו שלו מבושת ופגם ושמעינן לה הכא מבתו קטנה וכן פי' רבינו האיי גאון ז"ל. [ע"כ:
וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל ושמעתי בשם רבינו האיי גאון ז"ל] דבושת ופגם דנערה אתי מקדושי קטנה דאי בעי מסר לה כשהיא קטנה למנוול ומוכה שחין ובושתה עליה בימי נערותה וכ"ת א"כ בושת ופגם דבוגרת נמי ליהוי דאב שאני בוגרת דנפקא לה לגמרי מרשות אב ומתוך שאין לו רשות בה לא זכי ליה רחמנא נמי בושת ופגם. והקשה מורי ז"ל על זה נילף מקידושי קטנה גופייהו דאי בעי הוה מקדש לה כשהיא קטנה והוה שקיל כסף קידושיה והוה מתסרא בהנהו קידושין ולא הוה מצי לדחויי לה שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך ביה נערה בגווה. ורש"י ז"ל פי' שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך ביה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין נראה דלפרוקי קושיין קאתי הרב ז"ל וה"ק לא נפקא לן בושת ופגם דלאביה אלא משום דאיהו שייך בה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין והשתא דלא קמו לו קידושי' בושת ופגם נמי לא קמו לו וצ"ע. עכ"ל תלמיד הרשב"א ז"ל בפ"ק דקידושין. ורש"י כתב הכא בשמעתין וז"ל אלא מסתברא. דבושת ופגם דאב הוי שהרי בידו לביישה בבושת בעילה ולפוגמה בפגם בעילה. דאי בעי מסר לה. לקדשה בביאה. למנוול ומוכה שחין. כדתנן לקמן האב זכאי כו' וכיון דבידו ליטול ממון כו' בושת זו השתא אפסדיה וכו'. ע"כ. ונ"ל דבהכי פריק הרב קושיין דבושת ופגם יליף מקידושי ביאה דבידו לקדשה בביאה ובכסף ומיהו שיהא כסף קידושיה של אב הא הוא דהוה בעינן למילף מבושת ופגם בפ"ק דקידושין. עוד נראה לי לפרש שמעתין כדי לתרץ כל הקושיות שהקשו התוספות ז"ל בהאי שמעתא ודע דבושת ופגם שנעשה לה בעודה ברשות אביה בושתה ופגמה עליה אפילו לאחר שתגדיל ותצא מרשותו והילכך הסברא נותנת דהאי בעי למיתי תרי תשלומי בושת ופגם חדא בעי לתשלומי לאביה הבושת והפגם שהגיע לו בעודה ברשותו ובעי נמי לתשלומי הבושת והפגם שיהא נוגע לו כשתצא מרשותו דאב ולדידה בעי לתשלומי ולהכי בעי ואימא לדידה פי' אמאי ישלם כל דמי הבושת והפגימה לאביה ואימא דלדידה נמי בעי לשלומי הבושת והפגם שיהא נוגע לה לאחר שתגדיל ותצא מרשותו של אב דהא בושת זה קא רביע עלה אפילו לאחר שתצא מרשות האב ומשני מדכתי' בנעוריה בית אביה דאלמא כל שבח נעוריה לאביה ואפילו שזה השבח הא אתי נמי לאחר ימי נעוריה כי הבושה נמשכת גם לאחר בגרות' מ"מ בימי נעוריה נולד שבח זה וכל שבחא דקא אתי בימי נעוריה הרי היא לאביה. והא דקאמר וכ"ת נילף מקנסא והא ודאי לא דמו אהדדי דהקנס הוא על המעשה שנעשה בעודה ברשות האב ואילו אנן קא שיילינן אבושת ופגם שימשך לה לאחר שתצא מרשות אב דליהוי לדידה. אפשר דאמעשה ידיה קאמר דנילף מקנסא ומשני תלמודא אעיקר קושיין דמסתברא דאביה הוי כל דמי הבושת והפגם ואפילו דמי הבושה שימשך לה מזה לאחר שתצא מרשות אב ולית לה לדידה כלום דאי בעי מסר לה למנוול וכו' והויא לה מבויישת ופגומה לעולם אפילו לאחר שתצא מרשותו הילכך אף זו אע"ג דבושתה ופגמה עליה אף לאחר שתצא מרשות אב הכל של אב ולית לה לדידה כלום. כך נראה לפרש וניחא כל מאי דקשיא להו לתוספות זכרונם לברכה דהא איכא למימר דלא אקשינן בושת ופגם לקנס אלא בושת ופגם שיגיע לאביה בעודה ברשותו אבל מה שתתבייש מחמת בעילה לאחר שתצא מרשות אב דהרי בושתה עליה לעולם לדידה בעי למיתב ולא הוקש זה לקנס כלל וניחא נמי דאף על גב דהמפתה משלם איכא למימר דהיינו הבושה שיגיע לאביה בעודה ברשותו וניחא נמי דלא מצינן למילף ממעשה ידיה דשאני מעשה ידיה דהרי כלה בכל יום ואינו בא אלא מידי יום יום אבל בושתה ופגמה דהוא נמשך אף לאחר מכאן איכא למימר דלדידה הויא וכסף קידושיה נמי על שעת הקידושין בא ומיהו בשתה ופגמה הוא נמשך לעולם וכי קא משלם בושת ופגם הא ודאי דקא משלם מאי דאתיא לה לאחר מכאן וניחא נמי קושיית התוספות דהכא לא קים לו בושת ופגם אלא מכח שיכול לקדשה והתם בקידושין אמרינן איפכא ובהאי דכתבינא אתי שפיר דהכא איירינן בבושת ופגם הנמשך לה מזאת הביאה לאחר שתגדיל ותצא מרשות אב וכדכתבינן ואילו התם בקידושין איירי בבושת ופגם הנמשך לאביה בשעה שהיא ברשותו כנ"ל:
היכי שיימינן לה. פי' כיון דהשומא היינו שרואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת וכו' מה זו שומא דמאי גריעותא מחמת בעילה לענין מכירה בשוק וכן פרש"י ז"ל במתני':

וכתבו תלמידי ה"ר יונה פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת כלומר אין שמין לפי הפוגם והנפגם דאם כן אשתכח דהוי בושת בכלל אלא שפחה כזו אם היתה נמכרת בשוק כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה וכו'. וכפי זה השיעור בלבד יתן לה. ע"כ:

אמר אבוה דשמואל אומדין וכו'. קס"ד דלשמשו קאמר ודכותא בתלמודא. וקשיא לן לשמשו מאי נפקא לן מינה ופרישנא דלהשיאה לעבדו קאמר. הרא"ה ז"ל:
מאי טעמא דר"מ אף על גב דלכאורה קרא קא מסייע לר"מ דכתיב נערה למעוטי קטנה ומכל מקום בעי מאי טעמא דר"מ דהא איכא למימר למעוטי בוגרת קא אתי ועוד דמשמע דטעמיה דר"מ היינו משום דאין הקטנה ראויה לקנס וכדקאמר כל מקום שיש מכר אין קנס ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל מ"ט דר"מ. דאמר קטנה אין לה קנס. ע"כ. פי' דלא קאמר דנערה דוקא יש לה קנס ולא קטנה כי היכי דמשמע מיניה דטעמיה היינו מדכתיב נערה ולא קטנה אלא קאמר קטנה אין לה קנס אלמא משמע דמצד קטנותה אין לה קנס כנ"ל:

אמר קרא ולו תהיה לאשה ואין להקשות דדילמא דוקא לענין נשואין הוא דבעינן מהוה את עצמה דמכל מקום גבי קנסא הוא דכתיב פי' דקרא הכי כתיב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה וגו' וה"ל למכתב תחת אשר ענה גבי חמשים כסף כדדרשינן לעיל הני תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת וכו'. ואמאי כתביה לולו תהיה לאשה גבי קנס ללמדך במהוה עצמה וכו' דליכא קנסא לקטנה וילפינן נמי מפתה מאונס אף על גב דלא כתיב ביה ולו תהיה לאשה כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל דאמר קרא. גבי קנס ולו תהיה לאשה. ע"כ:
הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה והא כתיב ואם אמת היה וקטנה לאו בת עונשין היא מקשים התוס' ודילמא אף על גב דלענין עונשין קטנה פטורה לענין הקנס מיהא חייב דהא הבא עליה נסקל כדאמרינן בסנהדרין פרק ד' מיתות לרבנן ואף על גב דפרשת נערה המאורסה בבת עונשין כתיב לא ממעטינן מינה אלא עונשה דידה הא דיני דבועל איתיה לעולם ומתרצינן שאני מוציא ש"ר שלא חייבה תורה קנס אלא שמוציא עליה שם רע לסקילה וזה שלא היה גורם עליה מיתה משום לזות שפתיו אין קונסין אותו. ויפה כוונו אלא דקשה לי הא דגרסינן בפרק יש בערכין [טו א'] נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה. ומקשינן ודילמא משום דקא גרים לה קטלא דכתיב ואם אמת היה הדבר הזה אמר רבא אמר קרא כי הוציא שם רע על ש"ר שהוציא משמע דלאו דוקא משום קטלא דידה ואיכא למימר דההיא אסמכתא בעלמא היא דמשום השם רע בלבד ראוי לחייבו ומכל מקום דוקא משום דאמר עונש מיתה עליה הא בקטנה ש"ר דידה נמי לאו ש"ר גמור הוא. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל וקטנה לאו בת סקילה היא. הקשו בתוספות מאי קושיא דאף על גב דאיהי לאו בת עונשין איהו מחייב קנס כמי שבא על הקטנה מאורסה או אשת איש שהוא במיתה והיא פטורה כדאיתא בפרק ד' מיתות. ותירצו דשאני מוציא שם רע שלא חייבו הכתוב קנס אלא לפי שהוציא עליה שם רע וגרם לה קטלא ואם כן כל היכא דאיהי לאו בר קטלא לא מחייב איהו. ואיכא למידק עלה מהא דאמרינן בערכין מצינו המוציא בפיו חמור מן העושה מעשה פי' דמוציא שם רע מאה כסף ואונס או מפותה חמשים כסף והוינן בה ודילמא משום דגרם לה קטלא ואמר רבא כי הוציא שם רע על ש"ר שהוציא דאלמא דעל הוצאת ש"ר מיחייב ולאו משום דגורם לה קטלא. ויש לתרץ דרבא ה"ק דודאי לאו משום דגרים לה קטלא הוא דמחייב בלחוד אלא מפני שהוציא עליה נמי ש"ר ותרווייהו צריכין לה וכאלו תאמר שהמלקות משום דגרים לה קטלא והקנס לפי שהוציא שם רע ולפיכך אמרו שם שהמוציא שם רע חמור מן העושה מעשה שעל העונש של מאה כסף כתיב כי הוציא שם רע על ש"ר שהוציא כנ"ל לפי תירוץ התוס'. וי"מ כאן וקטנה לאו בת סקילה היא וכיון דהאי נערה בגדולה משתעי ה"ה לנערה דרישא דהא והוציאו את הנערה נערה דמעיקרא משמע הא כל מקום שנאמר נערה אפילו קטנה במשמע ע"כ. עיין תוס' לקמן פרק נערה דף מ"ד ע"ב:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/כתובות/פרק_ג/דף_מ"