לדלג לתוכן

שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ג/דף ל

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ל עמוד א

[עריכה]


חייבי עשה מצרי ואדומי איכא בינייהו ולא בעי לשנויי הכי מעיקרא משום דאמרי' דמתני' אתיא לאפוקי מהני תנאי ואילו במתני' לא נקט אלא חייבי לאוין ולא נקט חייבי עשה ואי פלוגתייהו בחייבי עשה ה"ל במתניתין למנקט נמי חייבי עשה ובסוגיין נמי לא אמרינן אלא חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ואי פלוגתייהו בחייבי עשה הוה ליה למנקט נמי חייבי עשה והשתא דאמרינן חייבי עשה איכא בינייהו איכא למימר דמשום הכי לא נקט במתניתין מצרי ואדומי משום שיש להם היתר ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל חייבי עשה מצרי ואדומי. בתוך שלשה דורות דכתיב וכו' כנ"ל. והקשו בגליון תוספות אמאי לא קאמר איכא בינייהו סוטה שאירסה וזנתה תחתיו שלא כדרכה וגרשה דאית בה הויה לכ"ע כדאמר בפרק החולץ [מט ב'] הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר. וכתוב בקונטריסין שהתוספות הקשו לעיל במתניתין אמאי לא תני יבמה ומחזיר גרושתו וקשיא אמאי לא הקשו נמי מסוטה כמו שהקשה הגליון כאן ותירצו דשמא היה בכלל מחזיר גרושתו וכבר הקשו ותירצו. ע"כ:

הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דרבי סימאי וכו'. לכאורה נראה דהכי קאמר הניחא וכו' פי' הא דקאמרינן דחייבי עשה לר' ישבב נמי אליבא דרבי עקיבא לא הוי הולד ממזר הניחא אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קא אתי שפיר מצינן לשנויי דמאי כל שאין לו ביאה וכו' דקאמר ר' ישבב לאפוקי מר' סימאי לחודיה אתא לאוסופי חייבי לאוין דכהונה ולא חייבי עשה ולא כללא כייל אבל אי טעמא קאמר מאי כל שאין לו ביאה דקאמר ר' ישבב. והא פירושא לא נהירא כלל דא"כ לא ה"ל לתלמודא לסיומי אלא אי טעמא דנפשיה קאמר כל שאין לו ביאה בישראל וכו' מאי בינייהו וכו' אלא ה"ל לסיומי אלא אי טעמא דנפשיה קאמר מאי כל שאין לו ביאה פי' דקא כייל וכיון שכן היכי מצית למימר דלדידיה חייבי עשה אין הולד ממזר אפי' לרבי עקיבא אלא הנכון כמו שפרש"י ז"ל הניחא. אי ר' ישבב האי כל שאין לו היתר וכו' אבל שום חייבי עשה לא הוסיפו. ע"כ. פי' ואמאי דקאמר איכא בינייהו קאי ואם תשאל כיון דאמרינן הניחא דר' ישבב לאו כללא כייל מאי קאמר תו שפיר והא כבר הקדים וקאמר דלאו כללא כייל ר' ישבב. וכדקאמר הניחא וכו' וכמו שפרש"י ז"ל. תשובתך מ"מ לא אתי שפיר דנימא דמאי דאיכא בינייהו אינו אלא חייבי עשה דמשמע דכי היכי דשמעון התימני לא איירי בחייבי עשה דהא לדידיה חייבי לאוין נמי אית בהו הויה ולא ממעט אלא חייבי כריתות הכי נמי לר' שמעון בן מנסיא דאתא למעוטי שאינה ראויה לקיימה משמע דאיירי בחייבי לאוין וזהו שכתב רש"י ז"ל שפיר. מצינא למימר איכא בינייהו דשמעון התימני ור"ש בן מנסיא חייבי עשה. ע"כ. ומ"מ קשה קצת אמאי קא מסיים ואזיל אלא אי טעמא דנפשיה קאמר וכל מאי בינייהו והא טעות גמור הוא מאי דקאמר דלר' ישבב חייבי עשה אין בהם ממזר לר"ע דהא כל שאין לו ביאה קאמר וטעמא דנפשיה קאמר וכיון שכן לא ה"ל לאקשויי אלא מאי איכא למימר ורש"י ז"ל כן כתב ולא מסיים מאי בינייהו כמו שכתוב בגמרא כנ"ל:
בעולה לכהן גדול פרש"י ז"ל בבעולה שלא כדרכה קאמרינן דאי כדרכה אין לה קנס וטעמא משום דאמרינן בפ"ק דקדושין ומודה רבי לענין קנסא דכלהו משלמי ולקמן בשילהי פרקין נמי איתא ואסור לכ"ג כדאמר ביבמות פרק הבא על יבמתו [נט א'] בבתול' עד שיהיו כל בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה זהו דעת רש"י ז"ל ולא מחוור לן משום דה"ל למימר הניחא לר"ש בן מנסיא אי סבר לה כר"מ וכדר"ש בן יוחאי דאמרי התם ובעולה שלא כדרכה אסורה לכהונה אלא אי סבר לה כת"ק דאמר התם כשרה מאי איכא למימר וכדברי ר"ח ז"ל עיקר שפירש בבתולה שבא עליה כ"ג ומכאן ואילך בעולה היא קיימא עליה באיסור עשה והא דתניא התם ביבמות אנוסת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי הא אוקימנא התם בגמרא ומוציאה בגט והא דקתני ואם נשא נשוי לומר שאינו משלם קנס כמפותה וההיא דתניא אידך התם אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי אנוסת חבירו ומפותת חברו לא ישא ואם נשא רבי אליעזר אומר הולד חלל ומפרש טעמיה דרבי אליעזר דקתני יש חלל מחייבי עשה ולא קתני באנוסת עצמו שהולד חלל לאו משום דליכא איסור עשה אלא שכיון שסופ' להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל והיא עצמה אינה מתחללת שאינה דומה לאלמנה לכ"ג והכי תניא התם בההוא פירקא בהדיא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג ואקשינן במאי אי כדרכה תיפוק ליה משום בעולה פי' אם בא עליה כ"ג כדרכה תיפוק ליה משום דהוה לה בעולת עצמו ואינה ראויה לו וזו הברייתא המפורשת כאן כדברי רבנא חננאל וכן כתב הנגיד בשם הגאונים ז"ל. הרמב"ן ז"ל:

וכן כתב הרא"ה ז"ל דהנכון כמו שכתב ופירש ר"ח ז"ל דהיינו בעולת עצמו ולמ"ד אינה ראויה לקיימה הא אינה ראויה לקיימה כיון שבא עליה הויא לה בעולה ותו לא חזיא ליה ולמ"ד יש בה הויה הא יש בה הויה ואע"ג דאמרינן התם ואם נשא נשוי הא פרישנא התם עלה בהדיא ומוציאה בגט שאינה ראויה לקיימה ולא אמרו שאם נשא נשוי אלא לומר שכיון שנשאה נפטר מן הקנס כדין איש אחר דעלמא אף על פי שאינה ראויה לו ומיהו אפ"ה שאני לן בין אנוסת עצמו לאחר לענין ולדה שבזו הולד כשר וזהו במפותת עצמו לפי שהיא לא נתחלל' שאף על פי שהיא בעולה עכשיו ואינה ראויה לו לא נבעלה מאחר אבל באנוסת אחר כיון שנבעלה לאחר נתחללה אצלו והכי אמרינן התם בהדיא אנוסת עצמו וכו'. אנוסת חברו וכו' ואם נשא הולד חלל. עד כאן:
וגם הריטב"א ז"ל העלה בפירושיו של רבינו חננאל ז"ל והקשה על פירוש רש"י ז"ל דכיון דנקט תלמודא סתמא איכא בינייהו בעולה לכ"ג משמע בעולה כדרכה ועוד כתב ז"ל שמה שכתב רש"י ז"ל דלא אשכחן מאן דאית ליה דרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה פירושו דלא אשכחן הכי להני תנאי בהדיא אבל איכא תנא בפרק ד' מיתות דסבר לה כוותיה ושם פירשתי יפה בס"ד. ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל בעולה לכ"ג פרש"י בעולה שלא כדרכה דבתולה היא ושייך בה קנס א"ת ותיפוק ליה דזונה היא לא אשכחן תנא דס"ל פנוי הבא על הפנויה זונה אלא רבי אלעזר ולית הלכתא כותיה והקשה רבינו יחיאל מפרי"ש והא הך סוגיא דהכא אליבא דר"ע ור"ע ס"ל כר' אלעזר בפרק ד' מיתות גבי ובת כהן כי תחל לזנות יכול אף הוא בפנויה והא לזנות כתיב הא מני ר' אלעזר היא דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה והך ברייתא דהתם רבי עקיבא קתני לה ותירץ דהכא מיירי בקטנה שמיאנה דליכא זנות וקשה דע"כ רבי עקיבא ורבי אלעזר פליגי בזונה כדאיתא בהבא על יבמתו רבי עקיבא אומר זו מופקרת רבי אלעזר אומר פנוי הבא על הפנויה אלא בהא קא מפלגי דלרבי עקיבא לא עשאה זונה אלא בביאות הרבה ולרבי אלעזר אפי' בביאה אחת והתם בסנהדרין איירי בביאות הרבה ולהכי סבר כרבי אלעזר ושמעתין בביאה אחת ולהכי לא הויא זונה ובעולה נמי לא הויא דבשלא כדרכה איירי וקשה דהא פלוגתא היא דר"מ ורבי אלעזר אי בעולה שלא כדרכה חשיבא בתולה אי לא וה"ל למימר הניחא לרבי אלעזר וכו'. וי"ל דלעיל פריך כדי לאוקמי ר"ש בן מנסיא כר"ע רבו וכו' ור"ח ז"ל פי' דהכא לאו בבעולה מאחר מיירי אלא בכ"ג שאנס בתולה גמורה דלא חשבינן ראויה לקיימה אע"ג דאמרינן אנוסת עצמו וכו' לא ישא ואם נשא נשוי מיהו כיון דלכתחילה לא ישא אינה ראויה לקיימה קרינן לה והאי לא ישא הוי מן התורה אע"ג דאם נשא נשוי מדפריך עלה מבוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי וההיא הוה מן התורה כדמוכח שמעתא ועוד מדקאמר רבא התם ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג ה"ד אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום בתולה אלמא משמע בהדיא דאנוסת עצמו אסורה לו מן התורה א"נ איכא לאוקמה כגון שהערה בה אחר ואתיא כמאן דאמר בהבא על יבמתו העראה זו הכנסת העטרה וקנס נמי משלם דאמרינן בירושלמי הערו בה עשרה בני אדם דעדיין היא בתולה כולן משלמין קנס. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה בעולה לכ"ג פרש"י ז"ל אשה שנבעלה שלא כדרכה דלא כלו בתוליה אם בא עליה אח"כ כהן גדול אי מחייב עלה קנס דלשמעון התימני הא אית בה הויה ואית לה קנס ואעפ"י שנבעלה תחלה הרי שלא כדרכה נבעלה ואמרינן פ"ק דקדושין גבי באו עליה עשרה וכו'. מודה ר' לענין קנס דכלהו משלמי וא"ת והא אית ביה נמי לאו דזונה וי"ל דקסבר פנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה וא"נ ס"ל דברצון עשאה זונה באונס ס"ל דלא עשאה זונה ומיירי כגון שנבעלה תחלה באונס א"נ בשלא כדרכה לא עשאה זונה. ור"ח ז"ל פירש בעולה לכ"ג אשה פנויה שבא עליה כהן גדול דאסורה לו מן התורה מכאן ואילך וכדתנן אנוסת עצמו וכו' לא ישא והא דאמר עלה ואם נשא נשוי פירושו נפטר מן הקנס וקיים לו תהיה לאשה תדע דהכי קתני ואם נשא נשוי ומוציאה בגט ואשה שיש לו בה הוייה היא דאחר שבא עלה יוכל לקדשה ואינה חללה עד פעם שלישית דכי אתי עליה פעם שנית שהיא אסורה לו מאחר שנבעלה עשאה זונה דכיון דבא עליה ביאת איסור נתחללה מן הכהונה ואסור לבא עליה פעם שלישית אבל בפעם שניה היה לו בה הויה והוו תפסי בה קדושין שלא היתה חללה עדיין. וא"ת בביאה ראשונה נמי הויא חללה דמכי הערה בה איתסרה עליו ובגמר ביאה משוי לה חללה ואין לו בה הויה אח"כ י"ל חדא ביאה לא פלגינן שתאסור שני איסורין ואי קשיא לפרש"י ז"ל דאמר בעולה כבר הרי זו בביאה זו שבא עליה כ"ג נעשית חללה ותו אין לו בה הויה י"ל כיון דבשעה שבא עליה הוה ליה בגוה הויה אע"ג דלאחר גמר ביאה אין בה הויה חייב בקנס. והא דכתבינן לשיטת ר"ח ז"ל דחדא ביאה לא פלגינן לאסור שני איסורין מצאתי סעד לדבריו מדאמרינן בפרק בתרא דקדושין אמר רב אשי הילכך כהן גדול הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה עשאה חללה ואילו בביאה ראשונה לא אמרי מכי הערה בה עשאה זונה ובגמר ביאה משוי לה חללה. ע"כ שיטה ישנה:

וז"ל הרשב"א ז"ל בעולה לכהן גדול פרש"י ז"ל שנבעלה שלא כדרכה דאי כדרכה קנס אין לה דבתולה ולא בעולה ומיהו כשנבעלה שלא במקום בתולים אסורה לכ"ג כדאיתא בפרק הבא על יבמתו בבתוליה עד שיהו בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה ובתולה מיהא לשלומי עליה קנס היא דבתולה מיקריא כדאיתא התם בהבא על יבמתו ובהדיא נמי תניא בפ"ק דקדושין [י א'] באו עליה י' אנשים שלא כדרכה כולן בסקילה ר' אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק ומודה רבי לענין קנס דכלהו משלמין ויש מקשי' עליו דא"כ ה"ל למימר הניחא וכו'. אלא אי סבר לה כר"מ וכו'. ור"ח ז"ל פי' בעולת עצמו כגון כ"ג שאנס את הבתולה יש לה קנס ואע"פ שעשאה בעולה וקיימא באיסור עשה מכאן ואילך כדתניא בהבא על יבמתו ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט אלמנה לכ"ג וכו' היכי דמי אילימא בכדרכה וכו' מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום דהויא בעולה כלומר אפי' בא על הבתולה מכי בא עליה בזנות הויא לה בעולה וקיימא עלה בעשה ואינה ראויה לו והא דתניא התם אנוסת עצמו וכו' ואם נשא נשוי הא אמרינן התם ומוציאה בגט וכו' והא דלא פליגי ר' אליעזר ורבנן במפותת עצמו אם הולד חלל או כשר [כדאיפליגו באנוסת חברו ומפותת חברו דר"א סבר הולד חלל ומפרש טעמא התם דקסבר יש חלל מחייבי עשה ורבנן סברי הולד כשר] דאין חלל מחייבי עשה באלה הפסיק הענין למימרא דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא קיימא עליה בעשה אלא משום דכיון דסופה להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל והיא עצמה אינה מתחללת ואילו אם תימצי לומר דאנוסת עצמו ומפותת עצמו נמי אינו חלל מ"מ יש בה הויה ולא קיימא באיסור חללה עד שיבא עליה פעם שניה שהיא נבעלת ביאת איסור כהונה. וא"ת בביאה ראשונה נמי מכי הערה בה איתסרה עליו דעשאה בעולה ובגמרא ביאה מתחללת ואין לו בה הויה לר"ע יש מתרצים דחדא ביאה לא פלגינן בה שנאסר בה שני איסורין ולפי תירוץ זה יראה לי דהא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין [עז ב'] כהן הבא על אחותו זונה משוי לה ולא חללה חזר ובא עליה עשאה חללה דוקא חזר ובא אבל בגמר ביאה אבל ודאי באיסור עשה קיימא עלה כדאיתא בברייתא ולו תהיה לאשה וכו' כדכתיבנא. ע"כ:

ומאי שנא א"ת לישני ליה משום דכתיב לא יקח ולא יחלל חילולין הוא עושה וכו'. דע"כ לבעולה לכ"ג דרשינן לה דלא משכחת לה חלל אלא בבעולה לכ"ג דאילו מאלמנה ממזר הוי י"ל דה"ק מ"ש בעולה לכ"ג מאלמנה דהא תרווייהו אינן שוין בכל ומ"ש דבבעולה דרשינן חילולין הוא עושה טפי מאלמנה ומשני משום דהוי ליה בעולה עשה ושאינו שוה בכל ואלמנה לאו שאינו שוה בכל דחמיר מעשה ולא נהירא ואפשר דטעמא דקרא בעי מ"ש עשה דבעולה מעשה דמצרי ואדומי ומפרש משום דעשה דבעולה עשה שאינו שוה בכל. ר"ת. ותמיה לי כיון דלא יחלל לא מצינן למדרשיה אלא לבעולה לכ"ג הא איכא לאו לכך נראה דר' ישבב לא דריש חילולין הוא עושה ולא ממזרין דגבי אלמנה הוא דכתיב עושה ממזרין דאילו גבי בעולה ליכא אלא עשה וחלל נפקא לן מחללה זונה דהיינו שנתחללה בביאת איסור כהונה והיא חללה ובנה חלל ומ"ה בעי מ"ש עשה דבעולה מעשה דמצרי ואדומי. ע"כ שיטה ישנה. אבל הרשב"א ז"ל כתב לעיל וז"ל ולרבי ישבב דאמר בואו ונצווח וכו' כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואין חלל אלא מחייבי עשה דהיינו בעולה לכ"ג עד כאן:

הכל מודים בבא על הנדה וכו'. הקשו בתוספות מנ"ל דרבי שמעון בן מנסיא מודה בה דילמא כר' נחוניא בן הקנה ס"ל דחייבי כריתות פטורין מן התשלומין ומיהו ר"ש התימני ע"כ לית ליה דרבי נחוניא בן הקנה מדאיצטריך למעוטי חייבי כריתות מולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה דע"כ לא איצטריך למעוטי אלא חייבי כריתות דחייבי לאוין ס"ל בסוף החולץ דאית בהו הויה ואין לך לתרץ מעתה אפילו לר' שמעון בן מנסיא דמר' שמעון התימני נשמע לרבי שמעון בן מנסיא וכדאיתא בכמה דוכתי בתלמודא דע"כ לא פליגי אלא במשמעות לשון תהיה דלמר משמעותיה לשון הויה ולמר לשון קיום אבל אי הוה משמע ליה לרבי שמעון בן מנסיא תהיה לשון הויה ה"ה נמי דהוה דריש ליה כר' שמעון התימני ודלא כר' נחוניא דהא ודאי ליתא דאפילו הוה דריש נמי תהיה לשון הויה כר' שמעון התימני לא הוה שמעינן מינה דלית ליה דרבי נחוניא בן הקנה אבל לרבי שמעון בן מנסיא לא שמעינן ליה דאית ליה בחייבי לאוין דאית בהו הויה אדרבה שקלינן וטרינן לעיל לאוקמי כר' עקיבא וכו' דס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין הילכך אפילו הוה דריש נמי תהיה לשון הויה אכתי איכא למימר דאית ליה דר' נחוניא ומיהו אכתי איכא למימר כי היכי דלשמעון התימני כל אשה שיש בה הויה קרינא בה ולו תהיה לאשה ואפילו נדה הכי נמי לרבי שמעון בן מנסיא נמי איכא למימר בכל אשה הראויה קרינא בה ולו תהיה לאשה ונדה נמי ראויה לקיימה וכן פירש הרא"ש ז"ל וכתב עוד ז"ל דהשתא מצינא למימר דקאי ולאפוקי מדר' נחוניא אפלוגתא דר' שמעון התימני ורבי שמעון בן מנסיא. ע"כ:
אבל קשיא להו לתוס' ז"ל דאיברא ודאי אלו הוה קאמר ר' שמעון התימני בלחודא בלי שום פלוגתא אשה שיש בה הויה דפשיטא ודאי דהוה אמרינן דלית ליה דרבי נחוניא וכדקאמרינן ולא הוה מוקמינן ליה ביבמה לשוק בלחודא אטו דתנא כייל וקאמר ולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה למעוטי כל אשה שאין בה הויה ואנן ניקו ונוקי ליה למעוטי ביבמה לשוק לחודיה כדי לאוקמיה כרבי נחוניא אבל השתא דפליגי תנאי אהדדי ולרבי שמעון בן מנסיא אתי שפיר מאי דקא כייל וקאמר אשה הראויה לו לקיימה למעוטי שאינה ראויה לקיימה ואפי' כרבי נחוניא הילכך איכא למימר דר' שמעון התימני נמי אית ליה דרבי נחוניא ואיצטריך למעוטי מולו תהיה לאשה יבמה לשוק דאין קדושין תופסין לכ"ע אליבא דרב כדאיתא בפרק האשה רבה ואיידי דאמר רבי שמעון בן מנסיא אשה הראויה לקיימה קאמר איהו נמי אשה שיש בה הויה ולעולם לא אתא למעוטי אלא יבמה לשוק וכיון שכן קשיא מאי הכל מודים דקאמר רב חסדא. והריטב"א ז"ל כתב דה"ק הכל מודים אליבא דרבנן דלית להו דרבי נחוניא בן הקנה דאילו לרבי נחוניא אין אדם בכרת ומשלם ונדה חייבי כריתות היא והאי הכל מודים לרבי שמעון בן מנסיא ור' שמעון התימני קאי. עד כאן:

והתוספות פירשו דרב חסדא ס"ל דאין שום תנא סובר כר' נחוניא וה"ק הכל מודים בבא על הנדה וכו'. למ"ד יש בה הויה וכו' וכ"ת ודילמא ס"ל להני תנאי כרבי נחוניא דכרת פוטר מן התשלומין ואף על גב דאית בה הויה וראויה לקיימה כיון דיש כאן כרת פטור דקלב"מ כרבי נחוניא הא ליתא דליכא מאן דס"ל כרבי נחוניא ולהכי קאמר ולאפוקי וכו' פי' דמשום דליתא לדרבי נחוניא להכי קאמינא הכל מודים וכו' אבל רש"י ז"ל לא פירש כן אלא פירש אמתני' קאי והילכך הא דקאמר הכל מודים לאו לאפוקי משום וכו' דלרבי נחוניא אלא ממלתייהו עצמן שמעינן דבא על הנדה משלם קנס ולא פליגי בהכי והילכך צריך לתרץ מאי דאקשי מעיקרא דמהיכא שמעינן ליה דדילמא ס"ל כרבי נחוניא ואפשר שיפרש בה כמו הריטב"א ז"ל. א"נ יש לפרש דמדהוצרך מתני' למימרא אעפ"י שהן בהכרת וכו' משמע שיש שום תנא דס"ל דכרת פוטר משום דקלב"מ דומיא דמיתת ב"ד ולכך תני תנא דמתני' אעפ"י שהן בהכרת וכו' ומעתה שמעינן ממתני' דרבי נחוניא בן הקנה ס"ל דחייבי כריתות אין להם קנס ולא מצינו תנא דמצינא למתני ביה סברא זו אלא רבי נחוניא דהא ס"ל בעלמא גבי מדליק את הגדיש ביום הכפורים דפטור משום דקלב"מ וזהו שכתב רש"י ולאפוקי מדרבי נחוניא. מתניתין דמחייב תשלומין לבא על אחותו ואף על פי שמתחייב כרת בביאתו וכו'. ולמה ליה לרב ז"ל לאורוכי ולמימר ואעפ"י שמתחייב וכו' אלא משום מאי דפרישנא ודוק:

והשתא ניחא קושיא אחריתי דכיון דהכל מודים בנדה אמאי נקטי' תנא דמתני' בסיפא דה"ל זו ואין צ"ל זו וכיון דתנא תני ממזרת וכו'. והדר אחותו אלמא דלא זו אף זו קתני וראיתי בקונטריסין דתירצו דנקט הכי לדיוקא דוקא נערה הא קטנה לא והשתא הוי לא זו אף זו לא מיבעיא שאר כריתות אלא אפילו נדה קטנה אין לה קנס. ולא נהירא כלל חדא דלענין קטנות מה לי נדה מה לי שאר כריתות ועוד דכיון דתנא פתח בממזרת דהוי לא זו אף זו לגבי גופא דמתני' אין לך למימר דסיים תנא לא זו אף זו לגבי דיוקא דמתני' ובמאי דכתיבנא ניחא דתנא אמתני' בעי לשלול ולאפוקי כולהו סברות דתנאי דאיפליגו בהא מילתא מעיקרא תני ממזרת לאפוקי מדרבי שמעון התימני דפירש דקרא ה"ק ולו תהיה לאשה שיש בה הויה ולא מיעט קרא אלא חייבי כריתות להכי נקט ממזרת לאשמועינן דאשה הראויה לקיימה קאמר ומיעט כל שאינה ראויה לקיימה וכדפרישנא לעיל ושוב נקט אחותו לאפוקי מתרווייהו וכדכתיבנא לעיל ושוב נקט נדה וסמיך לה אף על פי שהן בהכרת ולאפוקי מדרבי נחוניא וכדכתיבנא. ומיהו לשון רש"י ז"ל לא דייק שפיר בהכי דכתב ז"ל מתני' דמחייב תשלומין לבא על אחותו וכו'. ואפשר דנקט רש"י ז"ל אחותו כדי לתרוצי שפיר מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל דליכא למימר דרבי נחוניא ס"ל דיש להן קנס משום דרבינהו קרא דאכתי אחותו מנין דדילמא חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי נדה אבל אחותו מנין והילכך מתני' דמחייב תשלומין לבא על אחותו ואף על פי שמתחייב כרת מפקא מדרבי נחוניא וכדכתיבנא ומכל מקום שמעינן מדהוצרך התנא למנקט לישנא יתירא כדי לאפוקי מדרבי נחוניא וכדכתיבנא ולא תנא בקוצר דהבא על אחותו חייב ובהא מפקא מכולהו ש"מ דר' שמעון התימני ור"ש בן מנסיא דמתני' נמי מפקא מינייהו לית להו דרבי נחוניא דאי אית להו דרבי נחוניא ה"ל לתנא דמתני' לכרוכי בחד לישנא ולאפוקי מכולהו. וכל זה דוחק. והנכון לשיטתו של רש"י ז"ל דרב חסדא ה"ק הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס למ"ד יש בה הויה וכו' ואין לך לומר דדילמא כרבי נחוניא ס"ל דכיון דמתני' פליגי עליה להדיא במאי דקתני אף ע"פ שהן בהכרת ומתני' מפקא מינייהו בחדא כדאמרינן לעיל הילכך ליכא לאפושי פלוגתא בינייהו למתני' ולהני מתני' מפקא מינייהו כולי האי והיינו על דרך שיטת התוס' ז"ל:

ובקונטריסין כתוב וז"ל כתוב בתוס' ויש לומר דרב חסדא ס"ל דאין שום תנא סובר וכו'. ולהכי קאמר ולאפוקי. פי' מדקאמר ולאפוקי בוא"ו משמע שהיה פשוט לו זה כמו זה כך אמר מ"ה משום רבי ישראל בר יואל ז"ל ועתה אין להקשות דילמא רבי נחוניא אית ליה הייתורים דאנן מדברים עתה לר"ש התימני ולר"ש בן מנסיא דלית להו הייתורים א"כ ע"כ הוי לאפוקי דאם אית ליה הייתורים מכל מקום שפיר הוי לאפוקי דלדידהו אינם צריכים הייתורים על נדה דמעולם לא מיעט הפסוק נדה דהא יש בה הויה וראויה לקיימה אבל הוא צריך הייתורים כי אסון אסון מיעט אף הנדה. ולפרש"י ז"ל נאמר מבחוץ דרב חסדא סובר דאין שום תנא סובר כרבי נחוניא. ועוד אמר לאפוקי ונ"ל שכך דעת התוס' דלא יוכל לומר דאית ליה הייתורים דאי אית ליה וס"ל דנדה יש לה קנס מכח ייתורים אם כן לא היה אומר הספר לאפוקי אחרי שאין חילוק ביניהם אלא שהם סוברים דנדה יש לה קנס בלא ייתור והוא סובר דיש לה קנס מכח ייתורים אבל בדין אין חילוק. ואינו נכון זה ע"כ:

ולי אינו נכון כולו ומאי דכתיבנא הוא פשוט וליכא לאקשויי לשיטת התוס' ז"ל דדילמא רבי נחוניא אית ליה היתורים וכמו שהקשו התוס' בסמוך על פירושו של רש"י ז"ל דהא לדידהו ה"ק רב חסדא הכל מודים וכו'. ואין לך לומר דדילמא כר' נחוניא ס"ל דסברת רבי נחוניא בעלמא לענין מדליק את הגדיש ביום הכפורים סברא דחויה היא מכולהו תנאי וכיון שכן אין לך לומר דהני תנאי ס"ל כוותיה בעלמא ולאביי פטרי בנדה אבל לשיטת רש"י ז"ל דפי' דמתני' מפקא מדרבי נחוניא קשיא להו לתוספות ז"ל מנ"ל דמפקי מיניה דילמא מודה רבי נחוניא דחייבי כריתות יש בהן קנס דרבינהו קרא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות. וראיתי שהקשה דמה זו קושיא אדרבא לרבי נחוניא אצטריך חד קרא לחייבי לאוין וחד קרא לחייבי נדה שאף על פי שיש בה כרת כיון דתפסי בה קדושין יש לה קנס אבל שאר כריתות דלא תפסי בה קדושין לא וכיון שכן ע"כ מתני' מפקא מדרבי נחוניא. ועוד קשיא על מה שכתבו התוס' ולרבי עקיבא ניחא וכו'. דאכתי לא ניחא דדילמא ר' נחוניא כר' שמעון התימני ס"ל דפי' תהיה היינו לשון הויה והילכך לחייבי עשה לא אצטריך רבויא אייתרו להו תרי רבויי חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות ומנ"ל דמתני' מפקא מדרבי נחוניא ואפילו לרבי עקיבא. ונ"ל לתרץ דמעיקרא קשיא להו לתוס' מנלן דמפקא מתני' מדרבי נחוניא וכו' משום דאין לך לומר דחד ריבויא לנדה דאם כן לא דמו הריבוים אהדדי דקרא יתירא דהבתולות והנערה משמע דאתא לרבויי נשים פסולות לקנס דהוה ס"ד דמחמת גריעותן ופסלותן לא יהיה להם קנס ואתא קרא לרבויינהו והיינו חדא ריבויא דאתא לרבויי חייבי לאוין דהוה ס"ד דכיון דאינה ראויה לקיימה לא יהא לה קנס להכי אתא ריבויא לרבות אותה לקנס אף על גב דאינה ראויה מצד עצמה אבל אי אתא אידך ריבויא לרבות נדה ע"כ לא הוצרך הכתוב לרבות אותה משום גריעותה ופסלותה דהא ראויה לקיימה היא ואין לה גרעון מצד עצמה עד דאצטריך קרא לרבות אותה אלא ודאי מאי דאצטריך לרבות אותה היינו משום גרמא דידיה דכיון דחייב כרת סד"א דליפטר קמ"ל וכיון שכן הא ודאי דליכא למימר הכי כלל דשני ריבוין דאתו מתיבה אחת שלא יהיו שוין בריבוין הילכך ע"כ אית לך למימר דחדא אתא לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות בכלל דהוה משמע לן דמצד גריעותן דלא תפסי בהו קדושין לא יהיה להן קנס קמ"ל דלא והשתא הוו שני הרבוין שוין וממילא שמעינן דאף על גב דמתחייב בנפשו דהוו בכרת יש להן קנס אף על גב דקרא לא איירי בהכי ומיהו אי הוה אמרינן דרבי נחוניא ס"ל כר' שמעון התימני אם כן למה לי תרי ריבויי דהא חייבי עשה מולו תהיה לאשה נפקא ולא אצטריך ריבויא אלא להני דלא תפסי בהו קדושין וכבר כתבו התוס' לעיל דמחד ריבויא נפקא כולהו דלא תפסי בהו קדושין ואין לחלק בין חמור לקל תדע דהא לר"ע חייבי לאוין וחייבי כריתות מחד ריבויא נפקא וכמו שכתבו התוס' לעיל וכיון שכן למה לי תרי ריבויי ואם באת לדחוק ולומר דאצטריך חד ריבויא משום דרבי נחוניא וקאי אמאי דכתיב ולא יהיה אסון לומר שאף על פי שמתחייב בנפשו דהרי הוא בכרת משלם קנס מעתה הרי יש לנו לומר בע"כ דכי רבי רחמנא היינו נדה דוקא משום דתפסי בה קדושין ואכתי שאר כריתות מנין דהא אמרת דלא צריך חד ריבויא אלא משום דהוא מתחייב בנפשו ומשום חומר הפסול לא אצטריך וכדכתיבנא ואם תשאל אכתי דילמא רבי נחוניא קא דריש תהיה לשון הויה ולית ליה אלא חד ריבויא וכדאמרינן לעיל לשמעון התימני וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל ואית להו נמי דקדושין תופסין בחייבי לאוין וכיון שכן איכא למימר דלא רבי אלא חייבי כריתות דלחייבי לאוין לא אצטריך ריבויא דמולו תהיה נפקא. תשובתך אם כן איכא למימר דלא רבי אלא נדה דוקא דיש בה הויה אלא שהיא בכרת דבשלמא כדאיתא קמן תרי רבויי וע"כ חד אתא לחייבי לאוין אמרינן דדומיא דחד ריבויא הויא נמי אידך וכדאמרינן בסמוך אבל כדליתא קמן אלא חד ריבויא מנא תיתי כולהו כריתות כנ"ל. ובזה הוא מיושב לשון התוס'. ובגליון התוס' תירצו עיקר הקושיות של התוס' וז"ל ומהר"ר אליעזר אומר דיש ליישב פ"ה דע"כ מפקא מתני' מדרבי נחוניא דלר' נחוניא איכא לאוקמי חד לחייבי עשה ולאוין וחד ללאו דיבמה לשוק אבל חייבי כריתות קים ליה בדרבה מיניה וכן לקמן בפרקין אמרינן אי כרבי נחוניא קשיא אחותו משמע דבחייבי כריתות לא אתיא כותיה. ע"כ:
ונראה לי דקושית התוס' היינו דמנ"ל דמפקא מתני' מיניה דדילמא ר' נחוניא ס"ל דקדושין תופסין ביבמה לשוק תדע דהא שמואל מספקא ליה אי קדושין תופסין ביבמה לשוק כדאיתא בפרק האשה רבה ולעיל הקשו התוס' דמנא לן דר' שמעון התימני לית ליה דרבי נחוניא דילמא אית ליה כרב דסבירא ליה דלכ"ע אין קדושין תופסין ביבמה לשוק וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה כנ"ל:

עוד כתוב בגליון התוס' ומהר"ם ז"ל אומר כי מצא בתוספתא בפ' אלו נערות רבי נחוניא אומר הבא על אחותו ועל אחות אביו וכו'. אין להם קנס וכן היה עושה יום הכפורים כשבת. ע"כ:

שוב מצאתי בקונטריסין ישנים דשקלי וטרו בהא דאקשינן והמעתיק לשונם יבחר. וז"ל קשה אמאי לא הקשו בתוספות על פי' רש"י ז"ל דילמא לעולם רבי נחוניא הוא דורש משמעות דולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה כשמעון התימני והוה א"ש אם כן אי סבירא ליה דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק דאצטריך חד ריבויא דיבמה לשוק וחד לחייבי כריתות אבל לחייבי עשה ולאוין לא אצטריך ריבוים יתרים דלא אמעיט ממשמעות דתהיה. וגם הגליון לא היה יכול לומר כמו עתה וגם רבי עקיבא לא ניחא כיון שהזכירו לאוין ולא יבמה לשוק אם כן מה אומר דרבי עקיבא ניחא תאמר דר' נחוניא סובר כשמעון התימני ואם כן חד ליבמה וחד לכריתות ולא הוי ניחא. ועוד מקשים העולם על פי' התוספות דקאמר רבינהו קרא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות תאמר אדרבא דאצטריך חד קרא לחייבי לאוין וחד קרא לנדה שאף על פי שיש בה כרת כיון דתפסי בה קדושין יש לה קנס אבל שאר כריתות דלא תפסי בהו קדושין לא. לכן אמר מהר"ל משם ה"ר ישראל בר יואל ז"ל דחייבי לאוין או יבמה לשוק ונדה שקולים הם לרבי נחוניא דחייבי לאוין פי' יבמה לשוק לפי קושיא ראשונה או שאר חייבי לאוין לפי קושיא אחרונה אימעוט ממשמעות דתהיה פי' ולו תהיה לאשה ונדה אימעוט מג"ש דאסון אסון ואם כן לעולם כשיש שני ריבוים מן הריבוי נלמוד או יבמה לשוק ונדה לפי קושיא ראשונה או חייבי לאוין ונדה לפי קושיא אחרונה דהי מינייהו מפקת אחרי שכל אחד מהם יש לו מיעוט אחד ואם כן בין לפי קושיא ראשונה בין לקושיא אחרונה לא הייתי צריך לריבוי השני דנדה אלא לחייבי כריתות. ע"כ מהכ"י ז"ל. דילמוד חייבי כריתות מבינייהו פי' מחייבי לאוין ומנדה או לפי קושיא ראשונה מיבמה לשוק ומנדה דמהי תיתי למעט חייבי כריתות אי ממשמעות דולו תהיה לאשה הרי יבמה לשוק חייבי לאוין דאם נמעטו ממשמעות דתהיה ואף על פי כן רבינהו להו מריבויא ואי משום כרת דאית בהו הרי נדה דיש בה כרת כמו כן ורבינן לה מריבויא ואם כן לא הייתי צריך קרא לכריתות ודוק. אמנם זה קשה על השקול של הריב"י ז"ל אם כן מה אומר הגליון דאצטריך חד קרא לחייבי עשה ולאוין וחד ליבמה לשוק אבל חייבי כריתות קלב"מ הא אמרינן דיבמה לשוק ונדה שקולין ואם כן מאותו ריבוי השני דנפקא לן יבמה לשוק אנו יודעים נדה גם כן מכח שקול ואם כן הוו אתו שאר כריתות מתרווייהו מבינייהו כמו שכתבתי לעיל ואם כן היכי הוה מפקא מרבי נחוניא ואומר מהרש"ם דנוכל לומר מה להצד השוה שכן אין בשניהם בפעם אחת כרת ואין קדושין תופסין תאמר בשאר כריתות שכן בפעם אחת יש צדדים שנים גרועים כרת ואין קדושין תופסין דמה הצד פרכינן פירכא כל דהו. וגם נראה למהר"ל לתרץ דודאי היכא שיש שני ריבוים ונוכל להצריכם לשאר דברים כגון חד לחייבי עשה ולאוין וחד ליבמה לשוק וישאר הג"ש דאסון אסון כמשמעותיה מכל וכל כלומר שכל חייבי כריתות יהיו פטורין ואפילו נדה ודאי זה אנו עושים ולא נאמר דנדה יש לה קנס אם כן גם שאר כריתות נלמוד מבינייהו ודוק:
עוד אומר מהרש"ם דאין קשה על השיקול דמה שנדע נדה מכח שיקול זהו דוקא כשאין שם כי אם פסוק אחד כמו שאנו מתחילים השיקול מכח אם לא היה כי אם פסוק אחד דמתחלה אין שום פסוק יוצא ממשמעות אז שייך בטוב לומר הי מינייהו מפקת מעתה לא יצא שום פסוק ממשמעותיה ואם כן אם תוציא זה גם תוציא זה אבל לפי הגליון שיש פסוק בלאו הכי על יבמה לשוק לחייב בה קנס וכבר יצא ממשמעות של ולו תהיה לאשה דמשמע אשה שיש בה הויה ממשמעותו אז איך שייך לומר הי מינייהו מפקת לענין זה שהיה לרבות נדה דאדרבה נאמר חייבי לאוין לבד ולא נדה כיון שולו תהיה לאשה כבר יצא ממשמעותו אצל יבמה לשוק כדפרי' ואדרבה נדה תשאר בענינה כמו שאר חייבי כריתות לר' נחוניא דפוטרין מג"ש דאסון אסון. ועוד אומר מ"ה דרך אחרת שלא נצטרך לשום שיקול ואף על פי כן מקשים התוספות בטוב מנ"ל לאפוקי על רש"י ז"ל ולא קשה תעמיד חדא קרא דנדה דלעיל אמרו התוספות במקום שמקשים ואם תאמר לשתוק מולו תהיה לאשה וכו' ותרצו דאצטריך למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה וזה דוחק שבשביל זה יבא בלשון אחר כדי שלא נטעה ולא נצטריך לייתורי אלא תי' הוא דאצטריך לגופיה פי' למי שסובר כרבי נחוניא לנדה שתופסין בה קדושין או גם לר"ש התימני או ר"ש בן מנסיא שאינם סוברים הייתורים אי ס"ל כרבי נחוניא אז נדה היתה פטורה מכח אסון אסון לזה אצטריך הלשון של ולו תהיה דנדה יש לה קנס למ"ד יש בה הויה הא נמי וכו' ולמ"ד ראויה לקיימה וכו' וכך דעת התוספות בכאן ששואלים על פרש"י ז"ל מנלן לאפוקי תאמר דרבינהו חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות אבל לנדה לא צריך ריבוי דמלשון ולו תהיה לאשה רבינהו כדפרי' דלהכי בא ועתה מתרצים התוס' ולר"ע ניחא וכו' דאיכא לאוקמא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין ואפילו אם תמצא לומר שאני יודע נדה ממשמעות דולו תהיה לאשה מכל מקום שאר חייבי כריתות לא תדע והוי שפיר לאפוקי. וגם הגליון שאומר דאצטריך חד לחייבי עשה וחד ליבמה לשוק אבל כריתות קלב"מ הוא מיושב בדרך זה ולא תקשי האיך בתוספות אינו אומר שישאר ייתור אחר לחייבי כריתות מכל מקום מחמת שאני יודע נדה ממשמעות של ולו תהיה לאשה אם כן גם שאר חייבי כריתות יהיו חייבים כמו נדה ולא ניחוש על סברא של קלב"מ דמאותו משמעות שאנו ממעטים ממנו נדה דהיינו ולו תהיה ממנו אנו ממעטים שאר כריתות דלשון ולו תהיה משמע דוקא יש בה הויה הא לאו הכי לא. עכ"מ בקונטריסין ישנים וטרחתי לכותבם לזכות שילמדו התלמידים דרכי הפלפול הגם כי רובו אין צריך בו ומה שכתבתי הוא פשוט יותר ואתה תבחר ולא אני. ובקונטריסין אחרים כתוב בלשון אחרת וז"ל כתוב בתוספות ולרבי עקיבא ניחא דמפקא וכו' נימא דלר"ע דריש תהיה כר' שמעון התימני הילכך לעשה שיש בה הויה אינו צריך ריבוי ואצטריך תרי ריבויי חד ללאוין שאין קדושין תופסין ואין בהם הויה וחד לחייבי כריתות דהשתא צריך קרא בפני עצמו לכריתות לר' נחוניא משום דאית ליה לג"ש אסון אסון דה"א שיהיו פטורין משום דקלב"מ קמ"ל הריבוי בפני עצמו שהן חייבין ואם כן גם לר"ע לא מפקא ממתני' והאיך אמרו התוס' לר"ע ניחא דמפקא. ויש לומר מסתמא ר"ע סובר כתנא דמתני' דס"ל תהיה ראויה לקיימה כדאמרינן לקמן גבי שותה בעציצו ואינו סובר כשמעון התימני דתהיה לשון הויה הילכך אומרים התוספות שפיר ולר"ע ניחא ע"כ. וזאת היא דחייה בקש והקושיא במקומה עומדת דאנן לרבי נחוניא אקשינן דדילמא כר' שמעון התימני ס"ל ולא מפקא מתני' מיניה במאי דקתני ואחותו ושאר כריתות יש להן קנס ומאי דתריצנא לעיל הוא נכון דוק ותשכח:
עוד כתבו אלו הקונטריסין וז"ל. עוד כתבו התוספות דרבינהו קרא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות ולעולם לא מפקא. וקשה נימא חד לנדה וחד ללאוין וכריתות פטורין ואצטריך לאשמועינן דאף על גב דאית בנדה הויה וקיום הוה אמינא כיון שיש בה כרת יהיה פטור מכח ג"ש דאסון אסון דקלב"מ קמ"ל הריבוי דלא אמרינן בה קלב"מ. ויש לומר שכך דעת התוספות דאי ס"ד חד לנדה וחד לחייבי לאוין לא לכתוב אלא חד ריבויא ויבאו שניהם מחד ריבויא דכל אחד יש בו צד דנדה אתה מקיים לו תהיה לאשה ואתה עוקר הג"ש דאסון אסון ולאוין אתה מקיים ג"ש דאסון אסון ואתה עוקר קרא דולו תהיה לאשה ואם כן שקולים הם ויבאו שניהם דהי מינייהו מפקת הילכך אתא ריבויא אחד לחייבי כריתות על זה מקשים דילמא מודה רבי נחוניא וכו'. ועי"ל דאם היינו אומרים חד לנדה וחד לחייבי לאוין א"כ נילף שאר כריתות מבינייהו דכי פרכת מה לחייבי כריתות שכן כרת נדה תוכיח שיש בה כרת וחייב מה לנדה שכן תופסין קדושין לאוין יוכיחו דתפסי קדושין דהשתא קיימין אליבא דרבנן דסברי קדושין תופסין בח"ל. אבל קשה דמה להצד השוה שבהן שתופסין קדושין בנדה ובחייבי לאוין תאמר בכריתות דאין קדושין תופסין דמה הצד פרכינן כל דהו הילכך נראה שתירוץ ראשון עיקר אבל קשה לפי התירוץ הראשון האיך מוכיח הגליון דניחא דמפקא מתני' מדרבי נחוניא נימא דחד בנדה וחד ביבמה לשוק וכן לר"ע חד לנדה וחד לחייבי לאוין וכיון דשקולין הן נדה ויבמה לשוק וכן לר"ע נדה וחייבי לאוין תרווייהו אתו מחד ריבויא ואצטריך קרא אחרינא לכריתות דיש להן קנס ואם כן לא מפקא. ויש לומר בשלמא לפי הפני' שהיו באים התוס' לומר דחד לחייבי כריתות ויהיו חייבי כריתות חייבין והם באים לסתור ג"ש דאסון אסון אז אנו מקשים למה תסתור ג"ש דאסון אסון לגמרי תעמוד אותה דמסתברא טפי שתהיה נדה חייבת ותהיה ג"ש דאסון נסתרת מכח נדה לבד ולא מכח שאר חייבי כריתות אלא יהיו שאר חייבי כריתות פטורין והג"ש מקויימת בשאר חייבי כריתות אז שייך לתרץ אם כן לא יכתוב אלא ריבוי אחד לנדה וחייבי לאוין שתופסין קדושין כיון דאסון ממה נפשך נסתר אבל גבי ר"ע שאנו באים לקיים הג"ש דאסון שאנו באים לומר שיהיו כריתות פטורין לא שייך לומר שתהיה נדה ועשה וחייבי לאוין שאין תופסין קדושין מתרבים מחד רבויא דהי מינייהו מפקת כיון שאנו באים לקיים הג"ש אם כן נקיים הג"ש לגמרי בין בנדה בין בשאר כריתות שיהיו כלם פטורין מעתה נצטרך השני ריבוים חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין דלא תפסי בהו קדושין וכן אנו צריכים לתרץ לגליון דאם יהיה חד לנדה ועשה וחד ליבמה לא תוכל לומר יספיק חד ריבויא וחד מינייהו מפקת דכיון שהגליון בא לקיים הג"ש דאסון אם כן נקיים הגזרה שוה לגמרי ויהיו כל חייבי כריתות פטורין ואז נצטרך השני ריבוין חד לחייבי עשה וחד ליבמה לשוק. ולפי מה שאמרנו בגליון שיהיה חד לנדה ועשה וחד ליבמה לשוק קשה אכתי אמאי מפקא נילף שאר חייבי כריתות מבינייהו דנדה ויבמה לשוק. ויש לומר דהאיך היית לומד דכי פרכת מה לשאר כריתות שכן כרת נדה תוכיח מה לנדה שכן תופסין קדושין אז לא תוכל לומר יבמה לשוק תוכיח שהרי אין קדושין תופסין הילכך לא תוכל ללמוד מבינייהו. ע"א אומר מה שאין אנו צריכים לומר לא שקולים ולא דבר אחר כי מה שאמרו התוספות לעיל ולו תהיה לאשה מדעתה היה דוחק דהיה לו לומר ולו ישאנה דאז היה משמע מדעתה אלא ודאי לא אמרה תורה זה הלשון ולו תהיה אלא לאשמועינן נדה שיש בה הויה וקיום ולאפוקי דלא אמרינן הג"ש דאסון דלא אמרינן קלב"מ מעתה הפנים מקשי' כדין לרש"י ז"ל מנא לן דמפקא מיניה וכו' כי לא תוכל לומר דנעמיד הריבוי בנדה דמסתבר דנדה אינה צריכה ריבוי דמולו תהיה לאשה ילפינן דיש לה קנס הילכך אצטרכינן תרי ריבויי לרבי נחוניא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות. ע"כ:

עוד כתוב בקונטריסין כתוב בתוספות ונראה לרשב"א לתרץ וכו'. פי' גם רשב"א בא ליישב רש"י ז"ל אלא שרש"י אומר דמפקא מכח אחותו משום דאמרינן לקמן אי כר' נחוניא קשיא אחותו אבל רשב"א בא ליישב מכח בתו שהיא חייבי מיתות ב"ד והכל אחד ע"כ. וקשיא לי אמאי מכריח רשב"א דע"כ מפקא מתני' מדרבי נחוניא מדקתני בא על בתו פטור והא ממתני' דקיימינן עלה נוכל להכריח דכן קתני אף על פי שהן בהכרת אין בהם מיתת ב"ד ואילו לרבי נחוניא אין חילוק בין חייבי כריתות לחייבי מיתות ב"ד. ויש לומר דאי ממתני' הוה אמינא דמשום דלא ידעינן דאית להו קנס אלא מכח הריבוים להכי קאמר דמיתת ב"ד אין להם קנס משום דליכא ריבויא לרבויינהו ולא ילפי מהני משום דחמירו וכ"ת דאחותו וחברותיה דמי למיתות ב"ד להכי קתני אף על פי שהן בכרת וכו' פי' ולהכי דוקא כריתות מרבינן ולא חייבי מיתות ב"ד וכיון שכן אכתי לא ידעינן אי מפקא מתני' מדר' נחוניא דדילמא רבי נחוניא נמי הכי ס"ל דמתוך חומרתן של חייבי מיתות ב"ד לא רבינהו קרא אבל כריתות דקילי רבי להו קרא אבל ממתני' דלקמן מייתי שפיר דהא קתני בהדיא דמשום דמתחייב בנפשו וקלב"מ הוא דפטריה ומייתי מדכתיב אם לא יהיה אסון וגו' כנ"ל:
וכתוב בשיטה ישנה ולאפוקי מדרבי נחוניא פי' אמילתא דרב חסדא קאי ורש"י ז"ל פירש דאמתניתין קאי דמתניתין מחייבת חייבי כריתות. ואם תאמר דילמא רבי נחוניא בקנס מודה דמשלם ברבויא דקראי יש לומר רבי נחוניא כיון דמקיש יום הכפורים לשבת בג"ש דאסון הרי דיני מיתת ב"ד וחייבי כריתות שוין בכל מקום ואף על גב דמייתרן ה' דהנערה וה' דהבתולה יש לומר כשמעון התימני דלא דריש ה' ובמסכת מגלה סתם לן תנא כרבי נחוניא דתנן אין בין יום הכפורים לשבת וכו' הא לענין תשלומין זה וזה שוין והכא סתם לן דלא כוותיה. ע"כ:
הא נמי יש בה הויה פי' דאפילו תימא דנדה לא חזיא לחופה מכל מקום קדושין תופסין בה וראויה היא לקיימה כשתטהר וכל שכן למאי דפרישנא בפ"ק דיש חופה לנדה. הריטב"א ז"ל והכין דייק רש"י ז"ל בלשונו:
ונאמר אסון בידי שמים מקשי' הרי כרת לפי' ריב"א הוא כשהוא בן חמשים שלא יחיה עד ששים ובנימין היה פחות משלשים שהרי יוסף שהיה גדול ממנו היה בן שלשים בעמדו לפני פרעה ואם כן על מה היה ירא אם על כרת לפי' רש"י הרי בניו היו עמו בבית. ויש לומר שהיה ירא פן יעמוד בנימן במצרים עד ששים ויהיה בכרת. כך מצאתי בקונטריסין:
דילמא על אריה וגנבי דבידי אדם נינהו אף על גב דבאריה לא שייך בידי אדם פירושו דלאו בידי שמים נינהו ומשום גנבי נקט בידי אדם. שיטה ישנה:

הכל בידי שמים וכו'. לכאורה משמע דה"ק כל פורעניות הם בידי שמים ואינן ביד האדם כלל ואפילו מה שהאדם פושע הוא סבה מאתו ית' שיפשע ויסתכן בפשיעתו ואפילו אם לא היה פושע היה מסתכן בכיוצא בזה דאינו בידו כלל שאר פורעניות חוץ מצינים פחים וכו'. והקשו בתוס' דהא אמרינן לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה אלמא יכול לשמור עצמו דהא ודאי שבידו לשמור עצמו מן הפורעניות וקיר נטוי דאסור לעבור תחתיו. ותירצו בתוס' דלאו דוקא הכל בידי שמים ואפילו הפשיעה דמהפשיעה יכול לשמור עצמו דהא ודאי שבידו להמית עצמו. ואם תאמר והא תנן במסכת אבות וע"כ אתה חי. ותירצו בגליון דהיינו שאין לך אדם שמניח לבו להרוג עצמו. ועוד תירצו דע"כ אתה חי לעתיד לבא קאמר וגרסינן ע"כ אתה מת וע"כ אתה חי. והרי כמו והמתים להחיות והחיים לידון וכו'. מכל מקום ודאי מהפשיעה יכול האדם לשמור עצמו אבל כשמביאין עליו מן השמים באונס אי אפשר לו לשמור אבל צינים פחים לעולם אל יבאו עליו באונס והילכך ה"ק הכל בידי שמים אם חפץ ה' להביא עליו איזה פורעניות אין בידו להשמר ממנו מעתה בידו יתברך הוי חוץ מצינים פחים שביד האדם להשמר ממנו וכיון שכן לאו בידי שמים הוי. ואפשר דלתרץ קושיא זו כתב רש"י ז"ל בידי שמים. אם באים פורעניות על האדם גזרת המלך הוא. פירוש ולא בפשיעת האדם בא לו ומיהו אם פשע פשע. והקשו בתוס' דהא דרשינן והסיר ה' ממך כל חולי זה צינה אלמא דבידי שמים הוא ואין לתרץ דאיברא ודאי שביד האדם הוי להביא הצינא עליו ושוב הקב"ה מרפאהו והיינו דכתיב והסיר ה' ממך וגו' פי' ממה שגרמת לעצמך דהא ודאי ליתא דמדכתיב והסיר משמע שלא יביאם עליו כלל והיינו דקא מסיים קרא לא ישימם בך אם כן אפילו תימא דלענין רפואה מיירי פריך שפיר דכיון דביד האדם לשמור את עצמו שלא יבא עליו כלל מאי רבותיה דקאמר והסיר ה' ממך דילמא אינהו יזדהרו ולא יצטרכו לברכה זו. ותירצו בתוס' דהיינו שייחם הקב"ה עולמו או יתן לו מלבושים. וכן תירץ הריטב"א ז"ל דההוא היינו דיסייעוהו מן השמים שיכול לשמור עצמו ולהתרחק ממקום הצינה והקרח הנורא. וז"ל הרא"ש ז"ל ואם תאמר והא אמרינן בפרק המקבל [קז ב'] והסיר ה' ממך כל חולי זה הצינה, ויש לומר דה"ק כל פורעניות הבאות על האדם אפילו רוצה לשמור את עצמו מהם לא יוכל שעל כרחו מגלגלים עליו מן השמים חוץ מצינים פחים שאין גוזרים לבא עליו בע"כ אם ירצה להתרחק מהם והא דקאמר התם זו הצינה שיזדמנו לו מן השמים מלבושים להתרחק מן הצינה. ע"כ:

והקשו עוד בתוס' דהא פחים בידי שמים הוא דאמרינן בבראשית רבה א"ל אנטונינוס לרבי וכו'. עד ואין נסתר מחמתו. ויש מקשים אמאי לא הקשו נמי מדכתיב לפני קרתו מי יעמוד. ומיהו רש"י ז"ל פירש מפי' הכתובים דהכי קאמר משליך קרחו כפתים דאם לא כן לפני קרתו מי יעמוד דודאי אם היה שולח כל הקרח ביחד לא היה האדם יכול לעמוד. ובזה ניחא ואין כאן קושיא כלל. ויש מתרצים דמשום הכי לא הקשו התוס' מזה הכתוב דהיה פשוט לתרץ כמו שמתרצים דדוקא לפני קרתו פי' כשיעמוד במקום הקרח אז אין יכול להנצל אבל אם ירצה יכנס לבית או ילבש בגדים הרבה. עד כאן:

וז"ל הריטב"א ז"ל הכל בידי שמים חוץ מצינים וכו'. ואף ע"ג דכתיב ואין נסתר מחמתו וכתיב נמי לפני קרתו מי יעמוד התם למי שהולך לשרב ולקרח אבל שומר נפשו ירחק מהם שלא גזרו עליו מן השמים שלא יוכל להתרחק ע"כ. ותירצו בתוס' דקרא דכתיב ואין נסתר מחמתו איירי בעוברי דרכים או במלחמה כדרך המלכים דבדרך אין יכול להזהר מן החום. והקשו על זה אם כן מאי פריך תלמודא הא אסון דקרא מיירי בדרך כדכתיב וקראהו אסון בדרך ואריא הזהיר יעקב דבידי שמים. ותירצו דאה"נ אבל מצינים לבד קא פריך. ועוד תירצו דמה שהיה מזהיר יעקב וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה פי' במצרים כי היה ירא שמא יתפסוהו במצרים כמו שמעון שהיה תפוס שמה ושמא יניחוהו במקום הקור ואותו אונס הוי בידי אדם והיה נראה לו שהוא בידי שמים להכי פריך דאותם צינים הם בידי אדם. ומהר"ל תירץ דע"כ דעת רב אדא דקאמר ממאי דכי קא מזהר וכו' פירושו היה מכל צינים דאם היה רק על צינים שבדרך דבידי שמים נינהו היה לומר ממאי דכי קא אזהר על צינים שבדרך דבידי שמים נינהו דילמא אצינים שבבית אזהר דבידי אדם הם ולא היה לו להזכיר אריא וגנבי וכתבו הקונטריסין על זה דלאו מילתא היא דנקט אריא וגנבי שנראה לו עתה פשוט יותר שהוא בידי אדם וה"ה צינים פחים שבבית. ע"כ:
עוד הקשו בתוס' דהא אמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ותירצו דאין לו ענין לכאן דהתם קאי על הולד כשהוא במעי אמו והכא איירי במאורעות הבאות על האדם. וכן תירץ הרא"ה ז"ל דהתם מיירי בדברים שנגזרים על הולד כשהוא במעי אמו כדאמרינן התם טפה זו מה תהא עליה וכו' והכא מיירי בפורעניות הנגזר לבא על האדם ע"כ. ורש"י ז"ל כתב חוץ מצינים פחים. שפעמים שבאים בפשיעה. ע"כ. ובזה תירץ הכל ואין כאן שום קושיא ממה שהקשו התוס' ז"ל דוק ותשכח:

ותו אריא וגנבי בידי אדם נינהו והא אמר רב יוסף וכו'. יש מקשים למה ליה לאתויי מדרב יוסף והא תרווייהו שמעינן לה מדתניא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים אלמא דאריא וגנבי נמי בידי שמים נינהו. ותירצו דבעי לאתויי ממה דתני ביה להדיא חיה וגנבי וכדאמרי' או חיה דורסתו וכו' או ליסטין וכו' כי היכי דמקשו מעיקרא מצינים פחים דקא מפרש להדיא:
וז"ל שיטה ישנה ה"ה דהוה מצי למפשט דאריא וגנבי בידי שמים מדאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים הא אריא וגנבי בידי שמים אלא ניחא למפשט מדוכתא דקתני לה בהדיא. ע"כ:
מיום שחרב בית המקדש ה"ה דבטלו סנהדרין בזמן שבה"מ קיים די' גליות גלתה סנהדרין כדאיתא במסכת ר"ה אלא מפני שזמן מועט בטלו קאמר מיום שחרב. שיטה ישנה:
והריטב"א ז"ל תירץ דנקט משחרב בית המקדש משום דמקמי הכין יכולין היו לחזור ללשכת הגזית ולדון אבל משחרב בטלו לגמרי ע"כ. התוס' ז"ל תירצו שבפועל היו חוזרין ודנין לצורך שעה והקשו על זה עיין בתוס'. ואם תאמר בזמן שלא בטלו סנהדרין נמי דין ד' מיתות היה צריך להיכא דלא היו עדים והתראה ותדע דדין ד' מיתות היה שם דאמרינן גבי עובדא דשמעון בן שטח אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי לא זז משם עד שהכישו נחש ומת ושמעון בן שטח בזמן שבית המקדש קיים הוה. ויש לומר ה"ק בזמן שבית המקדש קיים היכא דהוו עדים והתראה לא היה צריך לדון ד' מיתות אבל הכא דאפי' איכא עדים והתראה בטלו סנהדרין בכולם צריך דין ד' מיתות. שיטה ישנה:
ואפשר דמשום הכי נקט מתחלה ארבע מיתות ולא נקט דין ד' מיתות עד דפריך עליה לרמוזי דלא איירי אלא בעדים והתראה והיינו ד' מיתות. וקל להבין:

וכתוב עוד בשיטה ישנה ולאו למימרא דלעולם היכא שנתחייב נופל מן הגג או נחש מכישו וכו'. דכמה רשעים גמורים יש שמתים על מטתן אלא כשהקב"ה רוצה לדונם במקום ד' מיתות דן אותם כך אבל יש רשעים שהקב"ה מאריך להם אפו כדי להפרע מהם לעולם הבא. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל דין ד' מיתות לא בטלו וכו'. פי' כאותן שנוטלין דינם בעוה"ז כי בודאי יש כמה רוצחים ומשומדים שמתים בשלוה והשקט שנידונין לעוה"ב. וזה ברור. ע"כ:


דף ל עמוד ב

[עריכה]


מי שנתחייב סקילה וכו'. ואף על גב דאמרינן בפרק הפועלים הוא ובנו בעלו נערה המאורסה שהיא בסקילה ואפילו הכי לא מת אלא בתליה דהיינו חנק יש לומר דדילמא לא היה נידון על אותה עבירה בעוה"ז אלא על עבירה אחרת שהיא בחנק. ויש מתרצים דסבירא לן הכא כמאן דאמר כל הנסקלין נתלין ואין צורך. הריטב"א ז"ל:
אלא איפוך אריא וגנבי בידי שמים איכא דקשיא ליה אי אריא וגנבי בידי שמים אסון בידי אדם היכי משכחת לה וכבר פרש"י ז"ל ולא יהיה אסון משתעי במיתת ב"ד למימרא דהיכא דליכא מיתת ב"ד משלם דמי ולדות ע"כ. ואף על גב דלקמן אסיקנא אסון ממש ולא דין אסון אביי אליבא דר' נחוניא כדין אסון מפרש לה וראיתי מי שתירץ דכי אמרינן אריא וגנבי בידי שמים ה"מ דבאו עליו וגנבו כעין גנבי כלומר דלאו אדעתיה אבל היכא דקא מנצו בתרי וקטיל חד לחבריה בידי אדם הוא. ודברי הבאי הם. הרמב"ן ז"ל:
וכן תירץ הרא"ה ז"ל דדוקא אריא וגנבי דלאו בידו הויא בידי שמים אבל מיתת ב"ד שהוא בידו שלא יבא לכך או שלא יעשה בפני עדים וקבל התראה ודאי היינו בידי אדם דהיינו כצינים פחים. עד כאן:
וז"ל הרשב"א ז"ל אלא איפוך אריא וגנבי בידי שמים דכל שאינו יכול להשמר ממנו הוי בידי שמים אבל הצינים פחים בידי אדם שבבחירתו ופשיעתו הוא ניזוק. ואם תאמר אם כן אסון דבידי אדם מנלן דאם אסון יהיה בידי שמים היא מעתה באריא וגנבי. ויש לומר דאביי אליבא דרבי נחוניא לא מפרש אסון ממש אלא דין אסון ומיתת ב"ד בידי שמים הוא וכן פרש"י ז"ל ע"כ. וכן תלמידו תירץ דהכא אליבא דרבי נחוניא לא מפרש אסון ממש אלא דין אסון ומיתת ב"ד ביד אדם היא וכיון שבטלה מיתת ב"ד חזר בידי שמים. ע"כ:
ובשיטה ישנה כתוב וז"ל אלא איפוך אריא וגנבי בידי שמים דעתיה דתלמודא דכל דבר שבא מאת הקב"ה אף על פי שנעשה בידי אדם בידי שמים מיקרי. ואם תאמר אם כן אסון דקרא דגבי אשה בידי שמים הוא שהקב"ה שלח אנשים להרוג אשה זו. יש לומר אין פי' אסון מיתת האשה אלא פירושו מיתת זה ההורג שב"ד הורגין אותו וה"ק ולא יהיה אסון באיש כגון שלא הרג את האשה הא יהיה בו אסון שהרג את האשה וב"ד הורגין אותו לא יענש ממון כך מצאתי בשם ה"ר משה בר יוסף ז"ל ולפירוש זה לאו מלא יהיה אסון דרשינן ג"ש דהא מפרשים ביה לקמן אסון דאשה אלא מאם אסון יהיה דריש לה דודאי פירושו דין אסון. ותימא הוא אם כן אמאי לא חזינן לה מגזרה שוה דאסון דאשה ואסון דהורג ואמאי אצטריך למגמר ג"ש מאסון דיעקב. ויש לומר דאין הכי נמי דהשתא מאסון דאשה ואסון דהורג גמר ג"ש. ואם תאמר היכא דיש אסון אמאי לא יענש על ולדות והא הוה ליה מיתה לאשה ותשלומי דמי ולדות לבעל וקי"ל דחייב יש לומר כיון דעובר ירך אמו הרי זה במיתה ותשלומין לאשה. ע"כ:

רבא אמר מהכא ואם העלם יעלימו וכו'. ואיכא למידק אמאי לא מייתי מדכתיב לעיל מהאי קרא ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי וגו' דהא ודאי לא מיירי באותו שרגמוהו כבר אלא במי שלא רגמוהו אלמא שהכרת במקום מיתה. ויש לומר דכיון דפירשו המפרשים ז"ל דמאי דכתיב ואני אתן את פני וגו' מיירי כשעבר בלא עדים והתראה כיון שכן אין הכרת במקום מיתה ממש שהרי לא נתחייב עדיין מיתה לכך מייתי מדכתיב ואם העלם יעלימו וגו' דמיירי שהעלימו עיניהם לאחר שנתחייב מיתה כבר ולא מיירי שהעלימו עיניהם שלא יבא לב"ד ויתחייב מדכתיב לעיל עם הארץ ירגמוהו ושוב כתיב ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו' אלמא דהעלימו עיניהם לאחר שנתחייב מיתה בב"ד מעתה שמעינן שפיר דכרת במקום מיתה וזהו שכתב רש"י ז"ל מן האיש ההוא. שהוא חייב מיתת ב"ד. ע"כ. ואם תאמר אכתי מאי מייתי דילמא משום דכתיב ושמתי אני את פני וגו' ובמשפחתו והכרתי אותו וגו' דהיינו כרת גדול דהוא ומשפחתו הוא דהויא במקום מיתה אבל כרת דידיה לחודיה מנלן דהויא במקום מיתה. ויש לומר דהמשפחה אינו בהכרת כמו שכתב רש"י ז"ל בפי' החומש הילכך שפיר מייתי ראיה דוהכרתי עליה דידיה בלחודיה קאי ואפשר דלהכי קצר רש"י ז"ל הכתוב וכתב ושמתי אני את פני והכרתי וגו' ע"כ. ודע דהא דאמרינן אמרה תורה כרת וכו' אינו מאמר התורה דקרא לא איירי לענין תשלומין כלל אלא אנחנו שלמדנו כן וכן פרש"י ז"ל. והלימוד היינו מדאיירי קרא בעונשיה ולא באונס המעלימים עיניהם אלמא דלא הפסידו כלום במה שהעלימו עיניהם דהכרת הוא במקום המיתה ממש וחלופה כנ"ל:

זר שאכל תרומה לאביי פטור מתוך פרש"י ז"ל התם בפרק כל שעה [כט א'] משמע דכי אמרינן גבי כרת קלב"מ הני מילי במזיד אבל בשוגג לא דכתב שם גבי הא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל ואמרינן מאן יש אומרים ר' נחוניא בן הקנה וכו'. וכתב ז"ל יש טועים דקשיא להו כי פטר רבי נחוניא במזיד פטר דבר כרת הוא והכא בשוגג עסקינן מדקתני מעל וטעות הוא זה דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא דלא ידע שהיא של הקדש ע"כ. אלמא משמע דסבירא ליה דדוקא במזיד אמרינן קלב"מ ולא בשוגג ואף על גב דלקמן תנא דבי חזקיה דאין חילוק בין שוגגים למזידין דמקיש מכה אדם למכה בהמה וליכא מאן דפליג עליה דהא לקמן פריך תלמודא מי איכא מאן דלית ליה תנא דבי חזקיה מכל מקום איכא למימר דכי מקיש תנא דבי חזקיה למכה בהמה ה"מ מכה אדם דהויא מיתת בית דין אבל כרת לא מקיש הילכך לא פטור כרת מתשלומין אלא במזיד אבל התוספות ז"ל לא פירשו כן התם בפרק כל שעה דאין חילוק בין כרת למיתת בית דין אליבא דרבי נחוניא וכי היכי דבמיתת בית דין קי"ל כתנא דבי חזקיה דאין חילוק בין שוגג למזיד הכי נמי לפטור משום כרת בפסח דאפילו בשוגג נמי אמרינן דקלב"מ כדאמרינן לקמן בפרקין כדכתיבנא אלא ע"כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב"מ וה"ה נמי כי איכא כרת ומעתה קשיא דתניא נמי בפרק כל שעה [כט א'] האוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל ואמרינן מאן י"א רבי נחוניא והא כיון דגלי רחמנא גבי קדש לא אמרינן קלב"ם ה"ה נמי כי איכא כרת ואמאי פטור ליחייב ויש לתרץ דההיא דהאוכל תרומת חמץ מיירי בשוגג בשניהם בתרומה ובחמץ ולהכי אמרינן כיון דגלי רחמנא בשוגג דתרומה דלא אמרינן קלב"מ ה"ה נמי בשוגג דחמץ בפסח אבל אידך דהאוכל חמץ של הקדש מיירי (שוגג) דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא וכן פרש"י ז"ל וכדכתיבנא ואיברא דאפילו בשוגג אמרינן קלב"מ ודלא כפירוש רש"י ז"ל. ומיהו לא אמרינן כיון דגלי רחמנא בחדא דפטור משום דקלב"מ דה"ה באידך אלא כששניהם שוים אבל משוגג למזיד לא אמרינן והילכך בההיא דהאוכל תרומת חמץ כיון דהויא שוגג בשניהם להכי אמרינן משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב"מ ה"ה בשוגג דכרת דחמץ לא אמרינן קלב"מ אבל בההיא דהאוכל חמץ של הקדש לא אמרינן משום דגלי רחמנא בשוגג דקדש דלא אמרינן קלב"מ דה"ה במזיד דחמץ לא אמרינן קלב"מ דיפה כח המזיד לגבי הכי דלא ליתי השוגג וליבטליניה לדינא דמזיד הילכך דיניה דמזיד בדוכתיה קאי ואמרינן ביה קלב"מ אף על גב דגלי רחמנא בשוגג דקודש דלא אמרינן ביה קלב"מ ולהכי האוכל חמץ של הקדש לא מעל לרבי נחוניא. ומיהו אכתי קשיא להו לתוספות ז"ל דס"ל לר' נחוניא כרבי דאמר הזיד במעילה במיתה הא קמן דאפילו במזיד גלי רחמנא דלא אמרינן קלב"מ דהא לאביי מיתה בידי שמים פוטרת ואפילו הכי משלם מה שפגם וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מעילה ואין לך לומר דלא פסק הרב ז"ל כן אלא משום דקי"ל דלא כרבי נחוניא דהא בפרק ששי מהלכות תרומות פסק הרב ז"ל זר שאכל תרומה בזדון וכו' חייב מיתה בידי שמים ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם ואם אכל וכו'. ואילו בפרק א' מהלכות מעילה פסק הרב ז"ל וז"ל כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש וכו' ע"כ. אלמא דאפילו גבי מלקות דקיימא לן דאין אדם לוקה ומשלם גזר הכתוב וגלי במעילה דישלם וילקה וכ"ש גבי מיתה בידי שמים אפילו תימא דאמרינן ביה קים ליה בדרבה מיניה. ומעתה קשיא אי רבי נחוניא ס"ל כרבי דהזיד במעילה במיתה אפילו תימא דהא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד דמיירי בשוגג בששגג על הקדש והזיד על החמץ מכל מקום כיון דגלי רחמנא דאפילו אי הזיד נמי על הקדש דישלם מה שפגם וכדכתיבנא ולא שייך קלב"מ דאם לא כן אין לך אדם שמועל בהקדש אם כן בפסח נמי דאיכא כרת ליחייב דממזיד למזיד שפיר אמרינן כיון דגלי גלי דכיון דאלימא כח תשלומי ההקדש דלא יפטרנו המיתה בידי שמים ה"ה נמי הכרת וכ"ת דלאו משום עדיפותיה דתשלומי ההקדש הוא דאמרינן דלא פטריה המיתה בקלב"מ אלא משום דגריע כח המיתה של הקדש ולכך לא יפטור התשלומין ומעתה יש לנו לומר דבמיתה דהקדש דוקא גלי רחמנא דלא אמרינן קלב"מ אבל התם דהוי בפסח דאיכא כרת לא גלי קרא אם כן הא דתנן התם האוכל תרומת חמץ בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומפרש בגמרא במזיד פטור דקלב"מ כרבי נחוניא והשתא בשוגג נמי לפטור משום כרת דפסח דאפילו בשוגג אמרינן קלב"מ אלא ע"כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב"מ ה"ה כי איכא כרת ואין לחלק כדכתיבנא לעיל דכך לי מזיד כמו שוגג ושוגג כמזיד כנ"ל קושית התוספות ז"ל ואם לא תפרש כן היה להם להקשות בקוצר מההיא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש לא מעל לרבי נחוניא לההיא דאמרינן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש כיון דאית ליה לאביי דמיתה בידי שמים פוטר ואין חילוק בין שוגג למזיד ואית ליה לרבי נחוניא כר' דהזיד במעילה במיתה ובמאי דכתיבנא ניחא. ותירצו בתוספות דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומי כפרה ולא ממונא וכו' ככתוב בתוס' ועוד תירץ ר"י התם בפרק כל שעה דההיא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש לא מעל אתיא כרבנן דסברי הזיד במעילה באזהרה ולא במיתה ואם תשאל אכתי איכא לאקשויי כיון דגלי רחמנא גבי קדש דאפילו היכא דלקי ממש לא מפטר מתשלומין וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות מעילה גלי נמי דאפילו בכרת לא מפטר. תשובתך אין לדמות מלקות לכרת אבל למיתה בידי שמים אם איתא דפוטר לרבי נחוניא כמו כרת שפיר מדמינן להו אהדדי ולשיטת רש"י ז"ל ניחא הכל דשוגג דכרת לא פטר כלל וכן מיתה בידי שמים לדעת אביי וכדכתיבנא לעיל וההיא דמתניתין האוכל חמץ של הקדש מיירי בדהזיד בחמץ של פסח וכדפרישנא לעיל התם וההיא דהאוכל תרומת חמץ בפסח מיירי בשוגג בשתיהן בתרומה ובחמץ והראשונים דחו כל זה דע"כ צריכין אנו לטעמי דתשלומי תרומה כפרה דהא לרבא יליף אסון אסון ובמיתה בידי שמים לא אמרי' קלב"מ א"כ אמאי אוכל תרומת חמץ חייב כרת כיון דאיכא לפטור דלא שייך למימר כיון דמיתה בידי שמים שלה אינו פוטרו הכי נמי כרת דהא מיתה אינה פוטרת בשום מקום ואין לך לחייבו מטעם שוגג דשוגג דכרת אינו פוטר וכשיטתו של רש"י ז"ל דהא לרבא כיון דגמר ליה מדכתיב ושמתי אני את פני וגו' אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם וכו' אם כן יש לנו להשוות כרת למיתת בית דין וכי היכי בע"כ חייבי מיתות שוגגים פטורין הן מן התשלומין וכדתני דבי חזקיה הני חייבי כריתות הילכך אין לנו לומר לדעת רבא אלא משום דתשלומי תרומה הוי כפרה ומעתה אף לאביי תתרץ כן זאת היא מסקנת התוספות ז"ל. וה"ר שמשון בעל תוספות שאנ"ץ ז"ל דחה זה עיין במסכת תרומות ובפ"ז דקידושין:

ולאביי פטור והאמר רב חסדא וכו'. ואם תאמר לרבא נמי קשיא דדוקא בתרומה חייב אבל בחלב פטור והא מדאגביה וכו' ליתא דלרבא בכרת פטור היכא דאתו כאחת כגון מדליק גדיש ביום הכפורים והרבה חייבי כריתות דשייכי בהו תשלומין כאחת. שיטה ישנה. ועוד איכא למידק ומאי פריך מרב חסדא אטו גברא אגברא קא רמית ונראה דלכך כתב רש"י ז"ל ולאביי פטור. בתמיהה נהי נמי דמיתה בידי שמים פוטרת מתשלומין והיכא דאכיל תרומה דגזלה מי מפטר הא כיון דאגבהה קנייה וחייב בתשלומין ואפילו תשרף ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה. ע"כ. פי' לפירושו ז"ל דהא דפריך תלמודא ולאביי פטור וכו' לאו לאביי פריך דהא לאביי איכא למימר שפיר דמיתה פוטרת מהתשלומין ונפקא מינה למידי אחרינא דמצינן לתרוצי מתניתין דפרק כל שעה דקתני האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש וכו' אפילו לרבי נחוניא והיינו דכיון דגלי דמיתה בידי שמים אינה פוטרת גבי תרומה אף על גב דפוטרת בעלמא ה"ה כי איכא כרת אבל לרבא דסבירא ליה דמיתה בידי שמים אינה פוטרת ע"כ פירוש דמתניתין דפרק כל שעה לא תתפרש כן ויש לנו לפרש דס"ל לפי מדה משלם עיין בפרש"י ז"ל בפירושו על המשנה פרק ז' ממסכת תרומות וכיון שכן אי הוה קאמר תלמודא מיתה בידי שמים פוטרת איכא בינייהו לאביי פוטר לרבא אינו פוטר לא הוה קשיא לן ולא מידי אבל השתא דקאמר זר שאכל תרומה לאביי פטור וכו' קשיא ליה לאביי פטור והא אמר רב חסדא וכו' כנ"ל. ועוד איכא למידק מאי פריך מחולין לתרומה דילמא שאני חולין דכיון דאשתני אשתני ומ"ה מעידנא דאגבהיה קנייה דכיון דיצא מרשות בעליו ונכנס ברשות אחר הרי הוא באחריותן של אחר אבל תרומה איכא למימר כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא ואפילו אגבהיה לא יצא שם תרומה מעליה והרי היא בקדושתה ולכך לא יתחייב עד שהוא אוכלו ואז ודאי תשלומין ומיתה באים כאחד. ויש לומר דלכך כתב רש"י ז"ל והיכא דאכיל תרומה דגזלה מי מפטר וכו' פירוש דלא אמרינן כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה אלא בקדש אבל בתרומה דיש לה בעלים דהכהנים הם בעליהם שפיר מיקרי גזולה בידו להתחייב בתשלומין אם תשרף כנ"ל. ומצאתי תוספת לשון ברש"י ז"ל כתב יד ישן וז"ל ואף על גב דלענין הקדש לא קאי ברשותיה כדאמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינם שלו וזה לפי שאינם ברשותו מיהו מתחייב משעת הגבהה באחריותה ע"כ. וכל זה רמוז בלשונו הקצר הכתוב בפירושנו וז"ל הא כיון דאגבהיה קנייה וחייב בתשלומין ואפילו תשרף וכו'. ועוד איכא למידק ומאי פריך והא בקל יש למצא שיבא מיתה ותשלומין כאחד כדאיתא בגמרא וי"ל דמ"ה פריך הכי משום דאין התשלומין שוין דמעיקרא סברינן למימר דלרבא משלם דמי תרומה מעליא כאשר גזלה ולאביי פוטר דמיתה בידי שמים דאית ביה דקלב"מ מתרצינן לה אין לה כאן תשלומין גמורים ואינו משלם אלא דמי הנאות מעיו וזה הוא שכתב רש"י ז"ל בסמוך שתחב לו חבירו. דלא אגבהיה ולא קנייה ולא מיחייב בתשלומין אלא בבלעתו וכו' כנ"ל:

מודה רבי נחוניא וכו'. קשיא לי מאי קא משמע לן אטו ר' נחוניא מחמיר ביום הכפורים טפי ממאי דמחמרי רבנן בשבת הא יום הכפורים כשבת לדברי חכמים קאמר ולגבי שבת תניא לקמן הגונב כיס בשבת חייב משום האי טעמא דכיון דאגבהיה קנייה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה. ואפשר דקא משמע לן דהואיל ואפשר דגחין ואכיל לא אמרינן הגבהה צורך אכילה היא וההוא דלקמן הא אוקימנא כבן עזאי או כשעמד וטעמא אחרינא הוא דהגבהה ראשונה לאו מההוא הוצאה היא כלל ומ"מ הוה ליה לאשמועינן בשבת לרבנן אלא דרבי נחוניא ודאי מיקל בתשלומין טפי מרבנן ולהכי נקט אליביה. א"נ דפשיטא ליה מלתא. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו מודה ר' נחוניא כו'. תימא מאי שנא רבי נחוניא דנקט אפילו רבנן הוה מצי למינקט דהא לכ"ע ואפילו לרבנן דסברי דאין אדם מת ומשלם הכין הוא דינא ואם כן לימא מודה רבנן דלא אמרינן אין אדם מת ומשלם אלא היכא דבאין כאחד אבל היכא דלא באין כאחד חייב. ויש לומר דרבי נחוניא עדיפא ליה למימר דאפילו רבי נחוניא דהוה מיקל בתשלומין דקא סבר אין אדם נכרת ומשלם אית ליה דהיכא דלא באין כאחד חייב וכ"ש לרבנן והאי דנקט חלב קמשמע לן טעמא דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל א"נ טעמא דאי בעי לאהדורי מצי מהדר ליה ע"כ:
וזה לשון (הריטב"א) [הרשב"א] מודה רבי נחוניא ואי קשיא לך מאי למימרא פשיטא דלא עדיף יום הכפורים לרבי נחוניא משבת לרבנן ויש לומר דהא קמשמע לן דהואיל ואי בעי גחין ואכיל לא אמרינן הגבהה צורך אכילה היא וכבת אחת דמי וכדאיתא בסמוך. הרמב"ן ז"ל ע"כ. ולקמן בשמעתין נאריך בתירוץ קושיא זו בס"ד וכתבו בתוספות ולאביי פטור והאמר רב חסדא וכו' הכי נמי הוה מצי לאקשויי אמתניתין דכל שעה דקתני פטור מן התשלומין לפי מה דאוקימנא לה כרבי נחוניא פי' אזלי לשיטתן דסבירא ליה דהך אוקמתא דרבי נחוניא אתיא בין לרבא בין לאביי ולכך הוצרכו לחלק דתשלומי תרומה משום כפרה וכמו שכתבו התוספות ז"ל לעיל והילכך קשיא להו דהתם בפרק כל שעה הוה נמי מצי לאקשויי אההיא מתני' אבל הרב ז"ל פירש בפירושיו לסדר זרעים בפרק ז' ממסכת תרומות דההיא אוקמתא לא אתיא כרבא אלא כאביי דרבא מפרש לאותה משנה בענין אחר דסבירא ליה לפי מדה משלם עיין שם וכיון שכן ניחא דלא אקשי אלא הכא משום דהיינו עיקר פלוגתא דאביי ורבא ולא הוצרך לאקשויי התם דההיא אוקמתא נמי לאביי היא ולא לרבא כן נראה לי. וכתבו בקונטריסין דהיאך שייך לומר גבי חמץ כיון דאגבהיה קנייה כיון שאסור בהנייה מאי קנייה ומה זכייה שייך בו ותירצו דהכי קאמר התוספות ז"ל דהוה מצי לאקשויי אליבא דרבי יוסי הגלילי דסבירא ליה דחמץ בפסח מותר בהנאה ע"כ. ואין צורך לכל זה דהאי אוקמתא דרבי נחוניא עלה דרבי יוסי הגלילי קאי עיין שם:

אלמא מעידנא דאגבהיה קנייה וכו'. פירוש קשיא ליה לתלמודא דמאי פירכא היא זו הא כיון דאמר רב חסדא מודה רבי נחוניא בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב וכו' ולא קצר ואמר מודה רבי נחוניא באוכל חלבו של חבירו וכו' אלמא דהכי קאמר דמעיקרא גנב החלב ומשך אותו לרשותו ושוב נמלך ומעתה אין כאן קושיא דשאני ההיא דכיון שמשך אותו לרשותו הרי נתחייב בתשלומין ושוב כשנמלך ואכלו לא נפטר מהתשלומין שקדם לו זמן רב אבל הכא שמעולם לא נתחייב בתשלומין אלא השתא שאכלו לא אמרינן מכי אגבהיה קנייה וכו' לכך האריך תלמודא וקאמר אלמא דמעידנא דאגבהיה קנייה וכו' פירוש אף על גב דמהדרי וקאמר בגונב חלבו של חבירו ואכלו וכו' לא שמעינן הכי וכדכתיבנא. מכל מקום מדיהיב טעמא למילתיה שכבר נתחייב בגניבה וכו' משמע הכין דאי מעיקרא גנב החלב ומשך אותו ושוב נמלך ואכלו וכדכתיבנא לא היה צריך להאי טעמא כלל כנזכר לעיל:

הכא במאי עסקינן כגון שתחב לו וכו'. יש מקשים דהוה ליה לתרוצי כדלקמן כגון דגחין ואכיל ליה דלמטה הוי כלבוד. והרא"ה ז"ל תירץ דליכא לתרוצי הכין דאכתי איכא טעמא דאי בעי לאהדורי מצי מהדר ליה ע"כ. פירוש לפירושו דמעיקרא כי משני כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו אמסקנא סמיך. סוף סוף כיון דעלסיה קנייה וכו' הוצרך להאריך ולומר סוף סוף וכו' לרמז דאפילו תימא שתחב אותו לתוך פיו לתוך בית הבליעה סוף סוף אכתי קדים קנייה למיתה וכדכתיבנא וכדקתני בתר הכי אי דמצי לאהדורי נהדר וכדבעינן למהדר למכתב בס"ד ושייך שפיר לשון עליסה אכסיסה דבית הבליעה כן נראה לי:
אי דמתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה א"ת כיון דלעס התרומה היאך מתחייב מיתה על בליעה הרי כבר נתחלל התרומה כדתני' בפ"ק דכריתות [ז א'] כהן שסך שמן של תרומה בן בנו של ישראל מתעגל בו ואינו חושש ויש לומר דהתם נתחללה על ידי סיבה לפי שכבר נגמרה כל ההנאה אבל הכא לא נגמרה כל ההנאה בלעיסה. הרא"ש ז"ל:
אי דמצי לאהדורה נהדריה פרש"י איבעי ליה לאהדורה וכי לא אהדרה מההיא שעתא איהו מזיק ליה דראשון לאו מידי עבד ולא יתחייב לכהן כלום. ע"כ. פירוש לפי' קשיא ליה לרש"י ז"ל אף על גב דנתחייב זה בדמי התרומה משום דלא אהדרה אכתי שפיר דשניהן באים כאחד התשלומין והמיתה דבשעה שנכנס המאכל לתוך בית הבליעה הרי נהנה גרונו ונתחייב מיתה ובהאי שעתא נתחייב בתשלומין כיון דלא אהדרה והילכך אתי שפיר הא דקא פטר ליה אביי. ותירץ ז"ל דחיוב התשלומין קדמי דמשעה דמצי לאהדורה ולא אהדרה הרי נתחייב בתשלומין דמההיא שעתא איהו מזיק ליה וכבר נסתלק חיובו של ראשון דלאו מידי עבד וחיוב מיתה לא אתי עד שיכניסנה במקום דלא מצי לאהדורה והוקשה להם לתוספות ז"ל על זה דאכתי קשיא דהא ודאי כל אימת דמצי לאהדורה אכתי לא נתחייב דהא מצי לאהדורה ולא נתחייב עד שהכניסה במקום דלא מצי לאהדורה וההיא שעתא נתחייב מיתה נמצאו שניהם באים כאחד ואפי' תימא דנתחייב קצת בשעה דהוה מצי לאהדורה מכל מקום לא נגמר חיובו עד שהכניסה במקום דלא מצי לאהדורה ולגבי אותו קצת חיוב שנתחייב בשעה דלא מצי לאהדורה שייך שפיר הא דפטר אביי ואם כן מאי פריך תלמודא ותירצו בתוספות דאיברא דלא נתחייב בתשלומין עד שיכניסנה בדוכתא דלא מצי לאהדורה מכל מקום לא פטרה ליה מיתה דחיוב מיתה לא אתיא עד דבלע לגמרי דאהנאת מעיו חייביה רחמנא והשתא ניחא נמי מה דפירש ריצב"א לקמן דכי משני דמצי לאהדורה על ידי הדחק מיירי אפילו באוכלין דלא מאיסי ואף על גב דקדים קצת התשלומין כיון דמיד דתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד חשיב באין כאחד ומעתה אם תפרש דחיוב מיתה אתיא מיד דהכניסה במקום דלא מצי לאהדורה הוה לן לאחשובי נמי באין כאחת אפילו אי מצי לאהדורה שלא על ידי הדחק כיון שתחב לו בבית הבליעה וכדמשני כנ"ל וקל להבין. ומכל מקום לדעת רש"י ז"ל משעה דלא אהדרה אף על גב דהוה מצי לאהדורה נתחייב בתשלומין ונגמר נמי חיובו ואפילו הוי אנוס דמההיא שעתא איהו מזיק ליה דראשון לא מידי עבד ולא נתחייב בתשלומין והיינו דכתב רש"י ז"ל וכי לא אהדרה מההיא וכו' ולדעת התוספות ז"ל משעה דלא מצי לאהדורה נתחייב וזה הוא שכתבו התוספות ז"ל וכי לא מהדר חייב וכו' פירוש דלא מצי לאהדורה כנ"ל:
ואי לא מצי לאהדורה אמאי חייב פירש רש"י ז"ל אמאי חייב מיתה אנוס הוא והקשה הרא"ש ז"ל נהי דאנוס הוא ולא מצי לאהדורי בהא לא הוי אנוס שאם היה רוצה לעכב את חבירו לא היה תוחבו לתוך פיו ומלתא דפשיטא היא שאם האכילוהו לאדם דבר אסור חייב כאילו הוא בעצמו היה אוכלו ונהנה. וא"ת שתחב לו באונס לוקמיה בשאינו אנוס בתחיבה זו וכן נמי הקשו בתוספות דלוקי כגון שמרצונו מניח לו לתחוב ותירצו בשיטה ישנה דאף על פי כן היה פטור ממיתה כגון שחבירו הניחה ותחבה במקום שלא היה בידו אחר כך להחזירה ואנוס נמי הוא שהוא לא היה חושב שיתחבנה לו חבירו במקום שלא יוכל להחזירה אף על פי שהוא אמר לו. ולא נראה להם לתוספות ז"ל לומר כן דכיון דמרצונו עשה הא ודאי חייב מיתה אף על גב דלא מצי לאהדורי. ואין לך לומר דלא מצי לאוקמי הכין דאם כן כבר נתחייב בהגבהת חבירו וכן פירשו בשם רבינו אפרים ז"ל ואדבעינן למכתב קמן בס"ד דהא ודאי ליתא דהגבהת חבירו לא מהני לדידיה ואף על גב דכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות מכירה אחד המושך או המגביה או המחזיק בעצמו או שאמר לאחר להגביה או למשוך או להחזיק לו הרי זה זכה לו ע"כ. היינו דוקא כשאמר לחבירו שיגביהנה לו ויזכה לו בהגבהתו אבל הכא אף על גב דתחב לו מרצונו לא אמר לו שמשעה שיגביהנה יזכה לו. ואנו מדעתנו לא נאמר בעידנא דאגבהיה קנייה אף על גב דבדידיה גופיה אמרינן הכי הילכך ודאי לא אתי ליה חיוב ממון עד שיהנה ולא מקודם זה כלל ודלא כריצב"א וכדבעינן למכתב בס"ד הילכך ודאי שפיר איכא למימר קלב"מ ומעתה קשיא אמאי לא אוקי ליה בהכין ואין לך לתרץ דאין כאן חיוב ממון כלל וכמו שכתב הרב ז"ל וכדבעינן למכתב בס"ד דא"כ אמאי פי' רש"י ז"ל דקשיא ליה לתלמודא אמאי חייב אממונא נמי הוה ליה לאקשויי אלא ודאי משמע דסבירא ליה לרש"י ז"ל דאפילו באונס חייב ממון דהרי נהנה וחייב לשלם דמי הנאתו וכ"ש מרצונו. וז"ל של הקונטרס נראה שדעת רש"י אף על פי שהוא בעל כרחו מכל מקום הנאת הממון נתחייב ולכך פי' שהספר מקשה על המיתה אמאי חייב מיתה ולהכי קשיא להו לתוספות לפי דבריך שהממון הוא חייב אבל מיתה אינו חייב כיון שהוא אנוס יעמיד שהוא מרצונו מניח לו לתחוב דהשתא ודאי חייב מיתה וכו' ע"כ. ור"י ז"ל פירש דהכי פריך אמאי חייב ממון פי' אפילו יהא ברצונו היה לנו לפוטרו מממון דהוא לא גזלו ואף על פי שצוה לו לתחוב לא היה סבור שיעשה דברי הרב ודברי התלמיד וכו'. ומיהו מיתה בידי שמים חייב מדלא מיחה על ידי חבירו בתחיבה וא"ת אממון נמי אמאי אינו חייב והא אמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחד ואכלו רצה מזה גובה וכו' ותירצו בתוספות דהיינו דווקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה השני גוזלו אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם שהוא במקום דלא אפשר לאהדורה אין לו על השני כלל. וריצב"א מפרש בשיטת רש"י ז"ל ופשיטא ליה לתלמודא דאיירי בשתוחב לו בע"כ דכשתוחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדריה קנא' מיד להתחייב באונסין ואין באין כאחד דמסתמא מניחה בפיו ואחר כך תוחב לו באצבעו או בכוש ואת"ל שהוא בראש הכוש מתחלתו ועד גמר בית הבליעה מ"מ קונה אותו בפיו להתחייב באונסין אף על גב דיכול לנתקו ולהביאו אצלו דדוקא לענין הגט אמרינן כן אבל לענין זכייה אשכחן בפרק קמא דבבא מציעא טלית חציה על גבי קרקע וכו' וכיון שאינו זוכה מטעם דאינו מגרע זכיית האחד שהוא מונח בתוך פיו או בתוך ידו מטעם זה ועוד אפילו תימא דיפה נמי כחו של זה דיכול לנתקו ולהביאו אצלו וזוכה נמי כמו זה שהוא מונח בתוך ידו או בתוך פיו מ"מ לכל הפחות קונה מחצה כמו שנים שהגביהו מציאה פירוש שמפני שזה זוכה בכולה וזה זוכה בכולה לפיכך יחלוקו ואינו קונה אלא מחצה ומיהו לא בעי למימר שזה שמונח בתוך פיו קונה מחצה וזה שיכול לנתקו ולהביאו אצלו קונה מחצה דאם כן כשיבלענו כולו ולא יוכל זה לנתקו ולהביאו אצלו יגמור זה קנייתו ויקנה המחצית האחד ולגבי המחצית הזה הרי באין כאחד ויתקיימו דברי אביי בזה המחצית ומאי פריך אלא ודאי כדכתיבנא שזה זוכה בכולה וזה זוכה בכולה ולפיכך בעלמא קונה מחצה והכא כשבלע אותו לגמרי הרי למפרע איהו קנאו מעיקרא וקל להבין. ואם תאמר אמאי פשיטא ליה לתלמודא טפי דבאונס מיירי מברצונו והרי באונס נמי קשיא ליה אמאי חייב מיתה. ויש לומר דעלה דברצונו קשיא קושיא דמעיקרא דחיוב הממון קדים ושוב לא פטר ליה מיתה אבל עלה דאונס קשיא ליה קושיא מחודשת ולכך פשיטא ליה לתלמודא דבאונס מיירי ולא שקיל וטרי נמי אי ברצונו כיון דנכנסה לתוך פיו וקנאה וכו'. ואם תאמר והיאך נוכל לפרש פירושו של רש"י ז"ל כן והא רש"י ז"ל לא נקט אלא מיתה אלמא דממונא מחייב ואי איירי באונס גמור דתוחב לו בעל כרחו אממונא מפטר דמאי הוה ליה למעבד ואם הוה מפרשים פירוש של רש"י ז"ל דמיירי מדעתו ואפ"ה מיקרי אנוס דלא חשב שיתחבנה לו במקום שלא יוכל להחזירו וכדכתיבנא לעיל הוה ניחא דנקט מיתה ולא ממון אבל כפי מאי דפירש ריצב"א ז"ל קשיא ותירצו בתוס' דרש"י ז"ל הכי קאמר אנוס הוא ופטור ממיתה וממון ולרוב פשיטותו לא הזכיר ממון להדיא דפשיטא דפטור מממון ואין לך לומר דסוף סוף הרי נהנה דאנן סהדי דלא ניחא ליה באכילת איסור כנ"ל פירוש לפירוש התוספות ז"ל. ואכתי צריך ליישב לפירוש ריצב"א דקאמר בסמוך אי בעי גחין ואכיל ולקמן נבאר אותו בס"ד. והריטב"א ז"ל תירץ דהא דהוא מצי לאוקמה בשתחב לו חבירו ברצונו אלא דעתה ניחא ליה לאוקמי ולתרוצי לפום אוקמתיה דהא ודאי לישנא דתחב לו חבירו באונס משמע. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל אי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב פרש"י ז"ל אמאי חייב כרת הא אנוס הוא ולפי פירושו הוה מצי לתרוצי שתחב לו מדעתו ולי נראה לפרש אמאי חייב בתשלומין לרבא והכי קאמר אי דמצי לאהדורי נהדריה ואמאי פטור לאביי ואי דלא מצי לאהדוריה אמאי חייב לרבא. ע"כ. ובחנם דחק לפרושי דקאי קושיין עלה דרבא דשפיר מצי לאקשויי תרווייהו עלה דאביי דאם אין כאן חיוב תשלומין מעיקרא אמאי קא פטר מיתה ולמה ליה למימר קלב"מ אלא ע"כ בין לאביי בין לרבא צריכין אנו למצא צד חיוב ממון שיבא המיתה ויפטרנו לדעת אביי וכן הקשו בתוספות ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב וז"ל ומפרש רבינו תם ז"ל אמאי חייב בתשלומין אנוס הוא הואיל ולא מצי לאהדורי דנהי דמיתה בידי שמים חייב מדלא מיחה על ידי חברו בתחיבה מיהו לענין ממון היה לנו לפוטרו אע"ג שצוה לו לתחוב לא היה סבור שיעשה דברו ודברי הרב ודברי התלמיד וכו' וכיון שתחב לו במקום שאינו יכול להחזירו אנוס הוא ואפי' בהנאת גרונו לא ליחייב או א"נ י"ל אמאי חייב לא מיתה ולא ממון אנוס הוא כיון דלא מצי לאהדורי ואהנאתו לא מחייב משום דליכא שום הנאה כשתוחבין לאדם בתוך בית הבליעה עד מקום שאינו יכול להחזיר אף ע"ג דגבי בהמה מצינו המראה והלעטה במקום שאינו יכול להחזיר בפרק מי שהחשיך באדם אין לו הנאה בזה הענין. ועוד אפילו אם תמצא לומר דנהנה לא מחייב ממון אהנאתו ואף ע"ג דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחד ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה היינו דוקא כשהגזלה בעולם בשעה שהשני אוכלו אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו היה אבוד מן העולם כיון דלא מצי לאהדורי אין לו לשני כלום. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו וכו'. אי דמצי לאהדוריה כי לא אהדריה לאלתר מיחייב בכולה גזלה דחבירו לא עשה ולא כלום ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלע ליה אי דלא מצי לאהדוריה אנוס הוא ומיתה לא מיחייב נמי ואם תאמר והא הוה ליה חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר דפטורי יש לומר חייבי מיתות שוגגין פטירי אבל חייבי מיתות אנוסין ודבר אחר מחייב כגון הכא שהוא אנוס שחבירו תוחב לתוך פיו דחייבי מיתות שוגגין מהיכא נפקא לן דפטירי ממכה בהמה ישלמנה דמה מכה בהמה אף בשוגג אף מכה אדם לא תחלוק בפיטורו ובמכה בהמה הרי אתה חולק בחיובו באונס כדאמרינן בפרק המניח גבי נשברה כדו מחייב הוה ר"מ אפי' אזנה בידו ומקשי' ואמאי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה וכו'. ע"כ:

ולפי שיטתו של רש"י ז"ל דס"ל דלרבי נחוניא אין השוגג פטור דדוקא מיתה בידי אדם הוא דפוטר השוגג שלו ולא כרת ומיתה בידי שמים וכדכתיבנא לעיל אין כאן קושיא דמעיקרא כלל ועוד כתוב בשיטה ישנה לא צריכא דמצי לאהדוריה על ידי הדחק דלענין מיתה חייב כי בלע לה מדלא אהדרה ולענין תשלומין כי לא אהדרה לא מחייב דאי (לא) אהדרה נמי היתה נפסדת ומאוסה מיהו כי בלע לה חייב מן הדין על הנאת גרונו ואף ע"ג שחבירו המאיס אותה דתחבה בבית בליעתו דאי אהדרה היתה נפסדת איהו נמי קא איתהני ולדידיה לא היתה מאוסה ולמאי דאיתהני מחייב ואתיא מיתה ופטרה ליה לדברי אביי ואף על גב דראשון נמי חייב על הכל אם ירצה בעל התרומה ליטול ממנו כדאמרינן בפ' הגוזל זוטא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא חבירו ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ומיהו אם ירצה לגבות מזה האוכל הנאת גרונו ואשמעינן אביי דפטור ואם תאמר היכי אמרינן הכא דאי אהדריה נמי היתה נפסדת והא אמרינן בפרק בהמה המקשה גבי טומאה בלועה נהי דלא חזי לגר בפניו שלא בפניו מיהא חזיא ליה וליתא דלמכור אינה ראויה ועוד שיש דברים שנפסדין לגמרי ויש שאינם נפסדים כל כך ואם תאמר ולישני ליה כגון דלא מצי לאהדוריה ודקאמרת אמאי חייב כגון שתחבה לו חבירו במצותו וברצונו יש לומר אע"פ כן היה פטור ממיתה כיון שחבירו הניחה לו ותחבה לו וכו'. וכדכתיבנא לעיל זה דרך פרש"י ז"ל ורב פפא אוקמה כגון שתחב לו משקין דאפי' אי אהדריה אע"פ שלא תחבה לו אלא בפיו היו נפסדים מיהו אהנאת גופו וגרונו קא מחייב. ורבינו אפרים ז"ל פירש כגון שתחב לו חברו תרומה שלו שלא הגיעה עדיין ליד כהן ותנן האוכל תרומה במזיד משלם את הקרן פי' אע"פ דמדאורייתא אינו חייב בתשלומין אלא בשוגג דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה רבנן הם הקונסים באוכל במזיד שישלם את הקרן הילכך זה שתחב אינו חייב בתשלומין דהא לא עבד איסורא והך דעבד איסורא ואכל קנסוהו רבנן ודלא עבד איסורא לא קנסוהו רבנן ומקשינן אי דמצי לאהדריה נהדריה ולאלתר מיחייב משום דלא אהדריה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלע לה וכו' כגון דמצי לאהדוריה ע"י הדחק ואע"ג דהוה מצי לאהדוריה כיון דלא הוה מצי לאהדורי אלא על ידי הדחק הוו להו מיתה ותשלומין באין כאחד ופטור מיהו לא חשבינן ליה אנוס כיון דאי בעי מצי לאהדורי. כגון שתחב לו משקין ומכי מטו לפומיה ממאסו דכנבלעין דמו ואע"ג דאי הוה שדי להו היה פטור הכא דלא שדנהו ובלע להו מיחייב דהא איתהני ופטור מן התשלומין דכמיתה ותשלומין כאחד דמי והא דלא אוקמה בשתחב לו לעצמו דכיון דסוף סוף אכיל להו מחייבינן ליה בתשלומין משעת הגבהה והא דלא אוקמה בשתחב לו תרומה ולא מצי לאהדורה אבל ברצונו תחבה לו ובמצותו אפשר שא"כ כבר נתחייב בהגבהת חבירו א"נ דהוא הדין דאנוס הוא כדכתבינן לעיל ע"כ. ולקמן גבי הא דמשני תלמודא דאי בעי גחין כתב נמי הרא"ה ז"ל בזה והתם בדוכתיה אכתוב לשונו ז"ל בס"ד:
לא צריכא דמצי לאהדוריה ע"י הדחק קשיא להו לתוספות ז"ל שלפי שיטתם ז"ל ממה נפשך אי מצי לאהדוריה ולא ממאיס חיוב ממון יש כאן וקדים לחיוב מיתה והדרא קושיא לדוכתיה ואי ממאיס הדרינן נמי למימר דאין כאן חיוב ממון כלל דהרי הוא לא גזלה ואהנאתו לא מחייבינן כיון דבשעה שזה נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם שהוא נמאס כבר וכמו שכתב ר"י ז"ל לעיל ותירצו בתוספות דאיברא ודאי דאין כאן חיוב ממון דאין מרויחין כלל הבעלים אי אהדרה דכבר נמאס ומיהו הנאת מיעיו יש כאן וחייב לפרוע דמי הנאתו ואז באין כאחד ואע"פ שחבירו גזלה הואיל ויכול להחזירה הויא כמו שהיא בעין והרי הוא בולעה ונהנה בה והקשו בתוספות דחיוב ממון נמי יש כאן דשלא בפניו מיהא חזיא וא"כ אי הוה מהדר ליה הויא חזיא וכיון שכן קדים חיוב ממון למיתה והדרא קושיין לדוכתיה ותירצו בתוספות כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם שוה פרוטה או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינו שוה פרוטה ואם תאמר אם כן אפי' בלא חיוב מיתה אמאי חייב ממון בהנאתו הואיל ולבעלים לא שויא מידי דמעיקרא לא הוי שויא אלא פרוטה ועתה בשעת הנאתו הויא ליה זה נהנה וזה אינו חסר ויש לומר אעפ"י שאינו שוה פרוטה אם מקיאו לחוץ מ"מ חזיא קצת לכלבו הואיל דאיכא חסרון לבעלים בכל דהו מחייב בכוליה כדאמרינן התם בפרק כיצד הרגל א"ל את גרמת לי היקיפא יתירא או משום שחרוריתא דאשיאתא ומשום אותו החסרון מחייב בכוליה אפי' למ"ד זה נהנה וזה אינו חסר פטור. וריצב"א פירש דמיירי אפילו באוכלין דלא מאיס וחיוב ממון יש כאן וחשיב ליה באין כאחת כיון שתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד אבל הכא דמצי לאהדריה שלא ע"י הדחק קדים טובא חיוב הממון לחיוב המיתה ומיהו היכא דלא מצי לאהדורי שלא ע"י הדחק חשיב באין כאחת אע"פ שאין באין כא' ממש כדאשכחן בסוף ד' אחין דמפרש בעל מום ששמש בטומאה דאתו בהדי הדדי כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה אע"פ שאי אפשר שלא יגע בסכין קודם שיחתוך והתוס' ז"ל כתבו שם בפ"ד אחין כגון שהיתה אצבעו חתוכה עד משהו אחרון דכשנוגע בו הסכין נטמא ונעשה בעל מום ודוחק. ועוד דאם הוא משהו ממש הרי הוא בעל מום ואע"ג דלא נחתך לגמרי ואם יש בו ממשות כדי לעלות ארוכה ע"כ אי אפשר שלא יגע בסכין קודם שיחתוך כנ"ל. ור"ח פירש אפי' במקום דלא מצי לאהדורה אלא ע"י הדחק כבר נהנה ממנו ובאין כאחת ואם תאמר והיאך יתחייב ממון כיון שתחב לו באונס. וי"ל כיון דמצי לאהדורי על ידי הדחק ולא אהדריה ניחא ליה בהנאה זו. כן כתוב בגליון תוספות ז"ל. ויש מפרשים דמיירי באוכלין דלא מאיסי ואפי' הכי כיון דלא מצי לאהדורה אלא בצער וע"י הדחק לא הוי גזלן וחיובו על הנאת גרונו בלבד דהוה ליה זה נהנה וזה חסר הלכך לרבא חייב. הריטב"א ז"ל:
רב פפא אמר כגון שתחב לו משקין של תרומה פי' דכיון שהכניסן לפיו נמאסו ואין כאן גזל ואין חיובו אלא על הנאת גרונו והא אתיא כפי' רש"י ז"ל דלעיל דהכא ודאי זה נהנה וזה אינו חסר הוא. הריטב"א ז"ל:
ה"ג בכל הספרים רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקשיא למה לי דנקט משלו אפי' בתרומה דעלמא נמי מצי לאוקומי וכגון שקרע שיראין של חבירו דחיוב הממון דפטריה המיתה אינו אלא דמי השיראין. והרשב"א ז"ל כתב בזר שאכל תרומה משלו פי' שאכל אפילו תרומה שלו. וכן כתב בשיטה ישנה וז"ל פי' אפי' תרומה משלו אבל שיראין של חבירו קרע כלומר אין התשלומין אלא על השיראין ע"כ. ויש לפרש דלהכי נקט רב אשי באוקמתיה תרומה משלו משום דקשיא ליה לאוקמתיה והא דלא הזכיר לעיל בתירוציה אלא זר שאכל תרומה משמע ליה תשלומין היינו דמי התרומה דשיראין מאן דכר שמייהו להכי קאמר דכיון דסתים וקאמר בזר שאכל תרומה אלמא דאפי' בתרומה שלו מיירי והלכך תרומה שלו ע"כ מיירי כגון דקרע שיראין והוה ליה כמאן דמפרש להדיא כנ"ל:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/כתובות/פרק_ג/דף_ל"