שולחן ערוך אורח חיים א א
שולחן ערוך אורח חיים · א · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
יתגבר כאריאאאא לעמוד בבוקר לעבודת בוראוא, שיהא הוא מעורר השחרבבאבבב*.
הגה: ועל כל פנים לא יאחר זמן התפילה שהציבור מתפלליןג (טור).
הגה: "שויתי ה'גג לנגדי תמיד" הוא כלל גדול בתורה* ובמעלות הצדיקיםד אשר הולכים לפני האלהים; כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב).
ולא יתבייש מפניב בני אדםה* המלעיגיםד עליוו בעבודת השי"ת.
גם בהצנע לכתדז ובשכבו על משכבו – ידע לפני מי הוא שוכב. ומידג שיעור משנתו, יקום בזריזותההח לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור).
מפרשים
(ב) שיהא הוא מעורר השחר — ירושלמי.
(א) יתגבר כארי - עיקר גבורה כנגד היצה"ר שאמרו איזה גבור וכו' ואמר כארי כי טבע הארי אשר אין לו יראה משום בריה כמ"ש מקולם לא יחת כו' כן לא יעלה על האדם מורא יצרו אף שהוא תקיף ממנו:
(ב) שיהא הוא מעורר כו'. - לכאורה אין שייכות זה הענין אלא הוא זריזות בפ"ע אלא הענין הוא שאין דומה העושה מצוה ע"י התעוררות של אחרים לעושה ע"י עצמו. ועפ"ז נ"ל מ"ש רבינו הטור אני מעיר את השחר ואין השחר מעיר אותי דק' סיפא ל"ל. ונראה דמצינו אדם מקדש את עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה וכ"ה לענין התעוררות שיש ב' מיני התעוררות שתחלה מתעורר מלמטה ואח"כ בא עליו התעוררות העליון לסייע לו וע"ז שיבח דוד את עצמו שהי' במעלה כ"כ שהתעוררות שלו מלמטה גדול' כ"כ שא"צ לסיוע התעוררות של מעלה וע"כ אמר אני מעיר השחר כמו לקדושת ישראל כמ"ש על אילת השחר ומעלה זאת אינה אלא לדוד וכיוצא בו אבל אנו וכיוצא בנו הלואי שנזכה להתעוררות מלמטה כדי שיבא אח"כ מלמעלה ע"כ לא זכר הש"ע רק שיתגבר לזה שלכל הפחות יהא מעורר השחר אף שלא יזכה למעלה השניה שזכרנו:
(א) שיהא הוא מעורר השחר - בשל"ה כתב סוד לחבר יום ולילה בתורה או בתפלה הן בבוקר הן בערב.
(ב) מפני - ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם (ב"י).
(ג) ומיד - לאו דוקא, אלא ישהא מעט כדאיתא בגיטין דף ע'.
(א) יתגבר וכו' לעבודת כו'. כמ"ש בפרק ה' דאבות הוי כו' וגבור כארי לעשות כו':
(ב) כארי לעמוד. מ"ר פ' בלק, הן עם כלביא יקום וגו' (במדבר כג, כד), עומדים משנתם – עומדים כאריות, חוטפים ק"ש וממליכים להקב"ה, ומעשיהן כאריות כו':
(ג) שיהא כו'. ירושלמי פ"ק דברכות מ"מ לא הוה שחרא אתיו ומשכח לדוד דמיך. הוא שדוד אומר: "עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר", אתער יקרי מן קדם יקריה דמארי, יקרי לא חשיב כלום מן קדם אייקרי דבריי. "אעירה שחר" – אנא הוינא מעורר שחרא, שחרא לא הוה מעורר לי, והיה יצרו מקטרגו. וזהו שאמר יתגבר כו'. ועיין ט"ז:
(ד) ועכ"פ כו'. כמ"ש בפ"ק דברכות דף ח' אימתי עת רצון כו' וכן באבות שינה של שחרית כו' מוציאין את האדם מן העולם ובאבות דר"נ פ' כ"א שינה של שחרית כיצד מלמד שלא יתכוין אדם לישן עד שתעבור זמן ק"ש כו' וכן פירש"י שם באבות:
(ה) שויתי כו'. כלל גדול בתורה כמ"ש בברכות ס"ג ד' דרש בר קפרא כו':
(ו) ובמעלת הצדיקים אשר כו'. כמ"ש איש צדיק תמים את האלהים התהלך נח וכן בחנו וכן באבות אשר התהלכו אבותי לפניו (בראשית מ"ח) וזהו כל מעלת הצדיקים:
(ז) כי אין כו'. מיד יגיע כמ"ש בברכות כ"ח ב' י"ר שתהא מורא שמים עליכם כו' ולואי תדעו כו':
(ח) ולא דבורו. בברכות ס"א א' לעולם יהא דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה כו':
(ט) כ"ש כשישים. כמ"ש בפ"ב דאבות והסתכל בג' דברים כו' ואין אתה בא כו' ובפ"ב דחגיגה ט"ז א' רי"א זה העובר כו' ובקדושין ל"א א' ועיין רש"י שם ד"ה ולא כו' וזה ושאמר עומד עליו ובבא קמא ע"ט ב':
(י) ומיד כו'. ובושתו כו' כמ"ש בפ"ב דנדרים כ' א' תניא בעבור תהיה יראתו כו' לבלתי תחטאו אחרים אומרים כו':
(יא) תמיד. כנ"ל שויתי כו':
(יב) ולא יתבייש. כמ"ש הוי עז כנמר ועיין טור ואמר בעבודת הש"י אבל בלא"ה אמרו ועז פנים לגיהנם ובפ"ב דחגיגה והן הן עזי פנים שבדור ומס' כלה עז פנים וכו' ושארי מקומות:
(יג) גם וכו'. סוכה מ"ט ב'. הגיד לך אדם כו' והלא דברים ק"ו וכו'. ור"ל אף שלא יבוש כל מה שיעשה בהצנע עדיף:
(יד) ובשכבו. ר"ל גם בזה יהא בצניעות כמ"ש בשבת קי"ח ב' מימי לא ראו כו' וריש פ"ה דיומא:
(טו) ומיד כשיעור כו' יקום. כמ"ש וקל כנשר לעשות רצון כו':
(א) יתגבר כו': עיין ט"ז. ידוע כי החומר והצורה צרות זו לזו, אמר תי"ו התפעל להיות אדם מתגבר הנפש על החומר כי יצר לב אדם רע מנעוריו ואם כן יהיה נוצח ומנוצח בעצמו גם תי"ו תמידי כי בכל יום היצר הרע מסיתו וצריך לעמוד על נפשו נגדו. ומ"ש מקולם לא יחת (ישעיה ל"א פסוק ד'). ועיין שמואל א' סי' ב' פסוק ט' רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו ר"מ אלשיך שם ומסיים כי לא בכח יגבר איש ר"ל כי צריך לעזר ה' רק שיהא האדם המתחיל, ואיוב סי' ט"ו פסוק כ"ה ואל שדי יתגבר יע"ש התי"ו יש תי"ו הראות כמו יש מתעשר בדמיון כו' והנה וודאי יצר הרע תקיף מאדם כמ"ש כי מי יוכל לדין עם שתקיף ממנו, אלא שצריך האדם להיות עז בדעתו ומש"ה אמר "כארי", מיותר, אלא מה ארי לא יחת מפני רועים וכמה בני אדם אף שיודע שבני אדם תקיפים ממנו מ"מ טבעו שלא יחת, כן האדם יתגבר ויהיה עז בטבע, וא"כ קשה היינו עז כנמר לזה אמר כי עז בפני המלעיג אין כל כך גבורה כי יחשוב שהוא אדם כמותו אבל נגד יצה"ר מלאך ותקיף נקרא גיבור כמ"ש איזה גבור אבל ר"מ אלשיך בהר [פירוש] יפה ב' ראשונים נגד מ"ע ב' אחרונים נגד ל"ת יע"ש.
א
יתגבר כארי וכו'. מיד כשנעור יטול ידיו כראוי וכתב הר״ם די לונזאנו בדרך חיים דף צ״ה ע״א שאעפ״י שאינו רוצה לקום עדין צריך ליטול והרב בית חדש בסימן ד׳ הקשה על מרן אמאי לא מייתי מהזהר דההולך בבקר בלא נטילת ידיים חייב מיתה כמו שכתוב בספר תולעת יעקב, עיין שם, ולא קשה מידי כי בספר הזהר שלפנינו ליתנהו להני מילי. ומהר״ם די לונזאנו בספר שתי ידות דף צ״ח כתב דבספר תולעת יעקב הפריז על המדה ומנין לו. ועתה אמת אגיד אשר ראתה עיני נסחא כתב יד בספר הזהר מוגה מרבנן קשישאי בהקדמה דף יו״ד עמוד ב׳ שכתב בלשון ההוא בהדיא על דא אתחייב מיתה לשמיא. ואחר זמן רב ראיתי בספר אור הלבנה למר זקנינו הרב החסיד מהר״א אזלואי זלה״ה בעל חסד לאברהם והוא הגהות על הזהר אשר שם הביא הנסחא הנזכר ומעתה צדק הרב תולעת יעקב ותכל תלונת מהר״ם די לונזאנו מעליו. ובספר אליהו רבה אשר נדפס מחדש בסימן זה חתר לישב קושית הרב בית חדש ומנהג העולם ואסיק כמו שכתב הרב דמשק אליעזר דשמא דוקא בזמנם כמו גילוי וזוגות עיין שם באריכות. ואין דבריו נראין. ובגלילותנו חזינן לרובא דעלמא הוו זהירין. אלא דשמיע לן מרבנן קדישי דזמנין דמיא הרחק מאד מאד״ם ובלכתם ילכו פחות פחות מארבע אמות כאותה שאמרו גבי שבת׃
ב
המשכים לעסוק בתורה ילבש כראוי ויכון לקראת אלהיו וטוב שיקום מעומד וקימת חצות היא העולה להכניע היצר הרע וזהו שאמרו רבינו זכרונים לברכה הבא להורגך השכם להורגו. מז״ה מהר״א אזולאי הנזכר בהגהותיו על הלבוש בכתיבת יד׃
ג
חבורה קרוב לשלשים יחידי סגולה שנתחברו לקום בחצות ללכת לבית הכנסת לומר תקון חצות וכיוצא לאו שפיר עבדי לעשות כן בצבור. שבות יעקב. ח"ב סי' מ"ד. ואין דבריו מוכרחים ובאזנינו שמענו ועינינו ראו בכמה עיירות פשט המנהג להפך:
ד
זמן קימת חצות בזה האריכו האחרונים ועיין בס' אליהו רבה ובס' שמלה חדשה דף ק"מ ע"א השיג על דברי ס' שערי ציון מדברי הרב ראשית חכמה ואין דבריו מוכרחים:
ה
מ"ש בזהר ויקהל ואי אתוספן שעתי בליליא אנון שעתי דאתוספאן דיממא אינון ולא אתחשיב ליליא בר תריסר שעתי כוונתו דחשיב י"ב שעות אמצעיות ששה שעות קודם חצו' וששה אחר חצות ומ"ש ואי אתוספן ר"ל דמתוספן על י"ב אצמעיו' דליליא בין בתחילה בין בסוף. מהר"ר יעקב כ"ץ בשו"ת שב יעקב א"ח סי' א'. והביא ראיה מפ"ק דברכות בשם ר' שמעון חסידא כנור היה תלוי וכו' ועכ"ל דחצות הוא ממש באמצע הלילה בקיץ ובחורף שוין כיון דתליא בהתחלת רוח צפונית כמ"ש ר' שמעון חסידא דהוא ודאי ר"ש בן יוחאי וכו' עש"ב. ועמו הסליחה דר"ש חסידא הוא אמורא ואינו רשב"י דהוא ר"ש סתם בר פלוגתיה דר"ע ור' יהודה כידוע. ומיהו מה שפי' בדברי הזהר הכי חזינא למ"ז הרב הנז' בספרו אור החמה כ"י פי' הזהר שפי' כן משם מהר"ם קורדובירו זצ"ל והכריח הדבר. דבשלמא ק"ש ותפלה ושבת זמן זמנם לפי הארץ שיושב בה אבל תיקון חצות לא ישתנה כי הוא תלוי במשמרו' אשר בשמים ממעל והם לפי עת וזמן חצות אשר בג"ע הארץ שהוא תחת קו השוה שהיום והלילה שוים לעולם ולפיהן יהיה תיקון חצות ולכן י"ב שעו' אחר חצות היום הוא חצות לילה בשמים ובג"ע הארץ והם דברי' של נועם אבל יש להרב מהרח"ד זצ"ל שיטה אחרת בזה ככתוב אצלנו במקום אחר:
ו
יש אומרים דזמן בקשת רחמים סוף הלילה ואני אכריע כי בחצות ראוי לבקש רחמים על כנסת ישראל ועל בניה ובסוף הלילה יבקש צרכיו. מהר"ם ריקאנאטי הביאו הר' מגן אברהם ס"ק ד'. וכתב עליו וז"ל חצות משמע דעת רצון היא ולתירוץ השני לא משמע כן עכ"ל והשיג עליו הר' שמלה חדשה דף ק"ז דאשתמיטיתיה בריתא דיבמות דף ע"ב דתניא כל אותם שנים שהיו ישראל במדבר לא היה יום שלא נשבה רוח צפונית בחצי הלילה וכו' קמ"ל דעת רצון מילתא היא אלמא דכ"ע חצות לילה הוא עת רצון דאטו תי' ב' פליג אבריתא והאריך בזה ע"ש:
ואפשר לישב בדוחק דודאי מחצות עד הבקר זמן יפה לכל חי רצון ואולם הרב מגן אברהם איירי כלפי מ"ש מהר"ם דיקאנטי דיש אומרים דזמן בקשת רחמים סוף הלילה והוא הכריע דבחצות ראוי וכו' ונמצא דבחצות גופא בדרבנן יש ברירה איזה שעה מחצות עד הבקר יותר שעת רצון היא מאחרות אף דכל השעות מחצות עד היום זמן יפה אמטול הכין אתא הרב מגן אברהם ותלמודו בידו דמשינוייא דדייק לתת סימן לאמצעיות דאמצעיתא משמע דבחצות ממש עת רצון היא יותר מהשעות שאחריה ולתירוץ שני לא משמע כן דיש קפידא בעת שהוא חצות ממש רק כל חצות לילה אחרונה אפשר שהוא שוה אל הרחמים והסליחות. אמור מעתה משמעתא דיבמות לא מכרעא דאכתי אפשר דסוף הלילה היא יותר עת רצון או אפשר דכל חצות לילה האחרון שקול ישקל בערך אחד ומיהו היה משיב הרוח צפונית בחצות ממש כיון דזמניה הוא וכמ"ש רש"י פ"ק דברכות דף ג' ע"ב ד"ה כנור והא מיהא עת רצון היא:
ז
נשאלתי עיר שיש בה חברת חצות משכימי קום ואלו עוברין בתוך בית הכנסת ונכנסים לפני ולפנים בחדר אחד שם ית"נו קינ"ין ופתחי תשובה בתוכחו' מוסר ויאור להם ברכה של תורה אדהני והני מאחר עלות השחר דרך ובא לו איש חיל לבית הכנסת וקורא סדר המעמדות בקול רם וביני ביני באים עשרה ראשונים ובכל זאת אכתי פשו בני חברת חצות לומדים בחדרם אינו השתא שאול ישאלו ראשי הק"ק שבני החברה יקבעו לימודם בבית הכנסת דקדיש טפי ומה גם שיהיו עשרה ראשונים בבית הכנסת קודם היום. והם טוענים כי מי שקורא המעמדות קורא בקול רם ותרי קלי לא משתמעי ועוד כי בבני החברה יש בכללם איזה בחורים והן בעון הם המדברים דברים בטלים וגדול עונם אם יהיה בבית הכנסת ומוטב שיהיו בחדר ההוא בשגם הוא בצ"ר אז נדברו באמצע הלימוד ואפי' בחדרי חדרים אסור מ"ע דבר גדול הוא להם לקום באשמורת ולומר התקון ולשמוע איזה דבר מת"ת ובאלו אמרו ימין מקרבת. והיתה הפצירה מראשי הק"ק להגיד להם כדת מהל לעשות:
וזאת תשובתי. אין ספק דדבר גדול הוא להזדרז במצות וכגון דא מצוה רבה של עשרה ראשונים ראויה היא לבני החברה כי ברבים היו ועבדו להון זרזי"ין לפני בא יום והרי אמרו במס' ר"ה דף ל"ב ע"ב אמתני' דקתני השני מתקיע והראשון מקרא את ההלל מ"ש שני מתקיע משום דברב עם הדרת מלך א"ה הלל נמי נימא שני משום ברב עם הדרת מלך אלא מ"ש הלל בראשון משום זריזין מקדימין למצות תקיעה נמי נעביד בראשון משום זריזין מקדימין למצות וכו' אר"י בשעת גזרת המלכות שנו ע"כ אלמא דאי לאו דמשנתנו בשעת הגזרה תיקעה נמי עבדינן בראשון ואתי טעם דמקדימין למצות ודחי לטעם ברב עם הדרת מלך הראת לדעת דמתקף תקיפא טעמא דזריזין מקדימין והדברים ק"ו בנ"ד בב"הכ ופשיטא דכך יפה לראשי הק"ק לקבוע קובעיהם דאיכא תרתי להקדים וברב עם:
ואי משום אשר לו היתה קריאת הגבר מגעת בסדר המעמדות קול ברמ"ה ואתי דיבור ומבטל דיבור חכם הדורש נראה דבכי הא אמרינן לקורא המעמדות גחין ולחיש דאלמלי מעמדות לא נתקיימו בני החברה לשמוע בלימודים ות"ת דרבים ללמד חכמה ומוסר כי האי מן קדם דחיליה תקיף תבר גזיזי קול קורא המעמדות דאשכחן בכל דוכתא דת"ת דרבים זו כחו אלים וכאותה דאמרינן בסי' פ"ט דאף דאסור ללמוד משיגיע זמן תפלה אם הוא מלמד לאחרים אפי' אם הוא אינו רגיל ללכת לבית הכנסתצ מותר כיון שהשעה עוברת דזכותא דרבים ומחאר שכן בנ"ד הכי עדיף שילמדו רבים וידרוש החכם לעם מקריאת האיש המעמדות דאפילו אסור ללמוד קודם תפלי מדחי מפני לימוד ברבים: וכבר אמרו ספ"ק דסוטה ואי לא איעסק ביה משה יוסף לא הוו מעסקי ביה ישראל ותו אי לא איעסקו ביה ישראל בניו לא הוו מתעסקי בי' אמרו הניחו לו כבודו במרובין יותר מבמעוטין אמרו הניחו לו כבודו בגדולים יותר מבקטני' אף אנן נמי בנ"ד נימא דחיובא דמיא להיות כבוד שמים מתרבה בבני חברת חצות דאיכא בינייהו רבנן ואינהו נפישי יותר מאיש קורא המעמדו' והוא באחד: וזאת מצאנו למהר"ש הלוי בתשובותיו י"ד סי' א' באחד שהיה רוצה לבטל דרשת החכם שכתב וז"ל ואם יאמר שמעון שלא יעסקו בשיחה בטלה אלא כל אחד יעסוק בד"ת בביתו לזה אומר דאינו דומה יחיד העושה מצוה כמו המרובים ועוד כמה אנשים יש שאינם יודעים ללמוד ובאין לשמוע ועוד שהרי הוכחנו לעיל שרצה הקב"ה שיקהילו קהלות וידרשו ברבי' ולא נתרצה שכל א' יעסוק בתורה בביתו עכ"ל הא למדת דדרשא לעם ובפרט תוכחות מוסר כנ"ד דבר גדול הוא: איברא דבסוף פ' הנזיקין תנן מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ומזה למדו הפוסקים דאנשים שהחזיקו במצוה אין לבטלם וא"כ יאמר האומר דה"נ בנ"ד כיון דזה האיש זה כמה שנים קרי בחיל סדר המעמדות מאן ספין ומאן רקיע לבטלו ממצותו. ברם עם היות כי אין ספרי הפוסקים אתי ונח"ץ ינח"ץ איש אשר כמוני אגב מטלטלי טלטולא דגבר"ה מ"מ נראין הדברים דאין כח ביד האיש הלזה לנהוג כמנהגו עד שידחו מפניו בני החברה חדא שהרי מתבא' בדברי מהר"י רולון שדש קי"ג ומפורש בכנ"הג א"ח סי' קנ"ג וסי' שס"ו דאע"ג דמי שזכה במצוה אין מעבירין אותה ממנו אם לא יהיה טענה למחזיק ע"ש ובנ"ד הרי טענת בני החברה יוצאה בהניומא בריש גלי לכבוד ה' שיהיו למעלה מעשרים לימודי ה' קודם היום בבית הכנס' וקורא המעמדות אין לו שום פגם וזלזול בזה דיכול ללמוד המעמדות בלחש באופן דלא יזיק לדרשת החכם ובכל הרואה מודעת זאת מה היום מיומי' שהוא קורא בלחש לכבוד שמים היה טעמו ולא משום פגמו:
וזאת שנית שהרי כתב הרב כנ"הג סימן שס"ו דמשמע מדברי המרי"קו ומהרשד"ם דאע"ג דכשיש קצת טעם לשנות העירוב אפ"ה אין משנין משום חשדא מפני דרכי שלום מ"מ אי איכא טעמא רבא משנין ומינה כלמוד לנ"ד דהרי התם בעירוב דיש טעם שלא לשנות משום חשדא אפ"ה אי איכא טעמ' רבא על השנות משנין כ"ש בנ"ד דליכא טעמא שלא לשנו' דאין בקורא המעמדות שום פגם וזלזול כדאמרן ואיכא טעמא רבא לכבוד ה' לשנות פשיטא דהן שוני"ן לחכמים וכל כי האי אשתני למעליותא:
ועוד בה שלישיה ממ"ש הרב כנ"הג שם וז"ל לדעת מהר"י בכתביו אין דין זה אמור אלא ברוצים להעביר המצוה והכבוד לגמרי ממי שהחזיק בו אבל בא לזכות במצוה וגם הראשון יעמוד במצותו כגון מי שהחזיק שיתפללו בביתו ובא אחר ועשה ביתו בית תפלה שיתפללו בו אף שקצת מהאנשים שהיו מתפללין בבית המחזיק הראשון מתפללין בבית המחזיק השני אינו יכול לעכב על ידו הראנ"ח ח"ב סי' ע' וכ"כ תשו' מהרי"ל סי' מ"ו ועכ"ל ודון מינה לנ"ד שקורא המעמדות יכול לקרות בשופי קצת בלחש באופן שלא יבלבל חכם הדורש הנה זה עומד במצותו דודאי כך צריך לעשות ויבואו בני החברה לשרת בשם ה'. ומעיקרא זה שקורא המעמדו' שתיקתו יפה לו וטוב שישמע דרשת החכם ואל יפרוש מן הצבור וסדר המעמדות יקרא בעת מן העתים אח"כ וזה וזה יתקיימו בידו: האמנם טענה שנית שטענו בני חברת חצות שאם ישבו בב"הכ איכא איסורא כי הן רבים עתה עם הארץ נהיגי קלות ראש וכיוצא נראה דהדין עמהם ואתיא בק"ו ממ"ש פ' השולח והיא הלכה רווחת בי"ד סי' דס"ז דמותר לשחרר עבדו לדבר מצוה ושפחה שנוהגים בה מנהג הפקר כופין רבה ומשחררה כדי שתנשא ויוסר המכשול. ומנאן ק"ק חל מ"ש מרן בתשובה דיני כתובה סי' ב' על מי שהורה דמנקת מזנה תנשא דמוטב להתיר איסור קל ולא יבואו לידי איסור חמור כמו שהתירו פ"ק דשבת לרדות הפת וה"נ נתיר כדי שלא יבואו לאיסור קדשה ונדה וכתב מרן דלא דמי לההיא דהתם ממילא בא לידי סקילה משא"כ בנ"ד דלא יבא לידי איסור חמור אלא בקום עשה ועוד דהתם איסור רדיית הפת הוא איסור קל אבל איסור מנקת איסור דרבנן חמור דאיכא סכנה לולד ועוד דהתם איסור אתי לידי איסור סקילה חמורה ולכך התירו שלא יבא לידי איסור סקילה וכל היכא דלא אתי לידי איסור סקילה בב"ד שלא חשש המורה אלא לנדה וקדשה לא התירו עכ"ד ושני החלוקים ראשון ואחרון לכאורה הך דשפחה הווייא תיובתייהו דבהא ליכא איסור סקילה וגם לא אתי ממילא אלא בקום ועשה ואפ"ה התירו בו זו הלכה פסוקה ופסקה מרן גופיה בש"ע שם בי"ד:
איברא דחילוק השני דאיסור רדיית הפת הוא איסור קל שייך נמי בהא דשפחה דהרי כתב הר"ן והביאו מרן בב"י שם דאסור עשה זה דשחרור אינו עשה גמור ולהני דחינן ליה בעבור העשרה כההיא דר"א דשחרר עבדו להשלימו לעשרה ועוד כתב דליכא איסורא אלא אם עושה דרך חנינה משא"כ כשעושה לצורך ע"ש ולפ"ז לחלק יצאת איסורא דמנקת דהוי איסור חמור ואיכא סכנה לולד כמ"ש מרן: והן היום נדפס ס' בני יהודה למהר"י עאייאש וראיתי בשו"ת סימן סימן סימן קכ"ד בנ"ד בדיין אשר נפשו אוותה לעלות לארץ ישראל שכתב וז"ל ואע"ג דאשכחן דראב"ע שחרר עבדו וכו' נדחה עשה משו' מצוה דרבים משמע דמצוה דרבים עדיפא ודוחה עשה של תורה י"ל א"נ דעביד איסורא מ"מ הוה ניחא ליה למעבד איסור קל וכו' ע"ש ואגב שטפיה כתב ראב"ע במקום ר"א וסתם ר"א הוא ר"א הגדול הידוע. ותו ק"ק עליו דלא היה צריך למה שנדחק וסמא בידיה להשיב תשובה נצחת דשאני התם דלא עבר אמידי כמ"ש הר"ן ומייתי לה מרן בב"י וככ"מ והגם דהר"ן בביאוריו להלכות כתבה לזו בשם יש מתרצי'. הנה בחדושיו כתבה בסתם ותו שכתב הר"ן בפירושו בהלכות דהאי לאו עשה גמור הוא דאי אמרת עשה גמור היכי דחינן ליה משום מצוה דרבנן ע"ש וכ"כ הריטב"א בחידושיו שם פ' השולח בשם רבו דלאו עשה גמור הוא ע"ש:
הן אמת דנראה דאיכא מאן דפליג בהא ותו איכא למיקם עלה מהא דפריך תלמודא בברכות דף מ"ז מצוה בעבירה היא וכמו שהעיר הרב מגן אברהם סי' צ' ס"ק ל' ועמ"ש בשו"ת יד אליהו סי"ז:
ומ"מ לדברי הריטב"א והר"ן סליק שפיר חילוק השני שכתב מרן בתשובה הנז' בנדון המנקת אך על החלוקי"ם אנו מצטערים תרי חילוקי ראשון ואחרון מהך סוגיא דשפחא דדא הא תברתהון:
אלא שראיתי למהריב"ל בח"ד סי'ד' דקשיתיה הא דשפחה לתשובת הרשב"א בהתר שבועת השחוק שכתב דאך כאשר שבועה ירא שלא יעבור אין להתיר דאין אומרי' לאדם לעשות עבירה בהתר כדי שלא יעשה עבירה גדולה וניחא ליה למהריב"ל דבנדון הרשב"א הוי קום עשה להתיר ובשפחה משמע מהתוס' דאינו קום עשה דהמצוה לעבוד ומניעת העבודה בשב וא"ת והוי כשופר בשבת משום גזרה דהוצאה ועפ"י דברי מהריב"ל הללו אפשר לישב דברי מרן הנז' דחילוקייו אמת בנ"ד דהוי קום עשה דאז צריך שודאי יתחייב ויהיה איסור סקילה להתיר ומאי דשרי' בשפחה אף דאינו ודאי ואינו איסור סקילה ה"ט משום דהוי שב וא"ת כמ"ש מהרי"בל וצריכים אנו לחילוקי מרן דאי לא"ה תקשי להרשב"א מרדיית הפת. ועתה אמת אגיד דלבי מהסס בדברי הרשב"א והמריב"ל ואין המקום אתי לעמוד על בוריין של דברי' ועיין מ"ש מרן בב"י א"ח סוף סי' ש"ו ובס' שארית יעקב דך ך' וצריך להתישב בדבר ואני אמרתי בחפזי. ונמצינו למדין דשרינן איסור דלעולם בהם תעבודו משום מצוה דרבים וכן לשפחה להסיר המכשול אי מטעם דהוי כאונס כמ"ש התוס' פ"ק דשבת דך ד' ואי משו' דהוי מצוה דרבי' וכמ"ש התוס' ומכ"ש נימא דמוטב לבני החברה שלא ילמדו בב"הכ אף דקדושתו גדולה ומקדימין להיות עשרה ראשונים בב"הכ כיון דבמניעתה ליכא אלא שלא יהיו מעשרה ראשונים בב"הכ בשב וא"ת כדי שלא יבואו רבים לנהוג קלות ראש בב"הכ דהוי איסו' גדול כנודע. ואין לומר דמאחר דאם בני החברה ילמדו בב"הכ רבים אשר אתם מקיימין המצוה כתקנה ושאני הא דשפחה ועבד שהאדון משחררם משום מצוה דרבים לא כן הכא דהני רבים והני רבים דכללא הוא שב וא"ת עדיף ולחד שינוייא דמשנו התוס' דכיון דלהוטה לזנות הוי כמו אונסין ה"ה בנ"ד דזה דרכם כסל סירכייהו נקטי והוי כאונסין וכ"ש שאין בנ"ד אלא ביטול מצוה מן המובחר להיות מעשר' ראשונים בשב ואל תעשה וכל קבל דנא שחוק וקלות ראש בב"הכ איסורא רבא ואיכא נמי צד חילול ה' כידוע כלל הולה דאי ידעינן דלא מקבלי הני אינשי לשבת בב"הכ בקדושה מוטב להחזיק בקביעותם בחדר ואיש על מקומו יבא בשלום:
(א) כארי — עיין בהלכות קטנות חלק ב' סימן ג' ובספר בני חייא.
(ב) השחר — בשל"ה כתב סוד לחבר יום ולילה בתורה או בתפילה הן בבוקר הן בערב. ומיד כשניעור משנתו יטול ידיו ובזה ינצל מהוצאת ש"ז שכבת זרע. ומכל שכן אם אינו רוצה לישן אף שנשאר מושכב. של"ה. כתב בספר תולעת יעקב, איתא בזוהר: ההולך שחרית ד' אמות ולא נטל ידיו חייב כו' עד כאן. ותמה הב"ח על רבינו בית יוסף שלא כתבו. ונראה משום דרובא דרובא אין יכולין ליזהר בכך ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, משום הכי לא כתבו. שיורי כנסת הגדולה וכן כתב דרך חיים, ועיין ביד אהרן סימן ד' בהגהת הטור.
(ג) שויתי ה' — שיצייר שם הוי"ה תמיד נגד עיניו בניקוד כזה יִהְוָה וזה סוד שויתי ה' לנגדי תמיד, וזה תועלת גדול לעניין היראה. האר"י ז"ל.
(ד) המלעיגים — ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם. בית יוסף.
(ה) בזריזות — לאו דווקא אלא ישהה מעט ולא יעמוד פתאום. גיטין דף ע. כתב בסדר היום: ובקומו יאמר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". ואין צריך לזה נטילת ידיים אף שידיו מטונפות, כי אינו מזכיר השם ולא כינוי. ומכל מקום ללמוד נראה דאסור. אליהו זוטא. ואחר נטילת ידיים יאמר שם של מ"ב אנא בכח וכו'.
(א) כארי — עיין באר היטב. ועיין ט"ז שכתב שעיקר הגבורה הוא נגד היצר הרע, ואמר כארי כו'. ויראה שהוא על דרך שאמרו ביומא דף סט: נפק אתא כגוריא דנורא מבית קדש הקדשים, ולזה אמר שיתגבר כארי נגדו.
(ב) השחר — עיין באר היטב. ובברכי יוסף כתב דבזוהר שלפנינו ליתא. אך בזוהר כת"י דף י' איתא, שכתב "ועל דא אתחייב מיתא לשמיא". וכתב שצריך ליטול ידיו אף על פי שאינו רוצה לקום. ואם אירע שהמים רחוקים ואין לו מי שיקרבם אליו, נהגו קצת מבעלי הנפש שהולכים פחות פחות מד' אמות, עיין שם. ולא נהירא לעניות דעתי, ועדיף שילך במרוצה, שלא להשהות רוח רעה השורה על ידיו. ובשו"ת שבות יעקב חלק ג' סימן א' כתב שאין נזהרים מלילך ד' אמות בלי נטילת ידיים וזה לשונו, שסמכו את עצמם על זה דהרבי שמעון בן אלעזר סבירא ליה בברכות דכולא ביתא כד' אמות דמיא עיין שם. ופשוט שאין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק. ועיין באליה רבה ס"ק ד' ועיין לקמן סימן ד מה שכתב בזה.
(ג) שויתי ה' — עיין באר היטב. וראיתי בכתבי בן דודי זקני הרב החסיד האלהי מוהר"ר זלמן לוקאוור ז"ל על מה שהיו רגילין לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים וכותבים בשָם שויתי ה' כו' בן ד' אותיות ושארי שמות, והמנורה כזה היתה נקראת בשם "שויתי", והטעם הוא בכדי שיהיה נזכר שלא לשיח שיחה בטלה בתוך התפילה מאימת השם אשר לנגד עיניו. וכתב על זה בשם דודו אדוני אבי זקני הגאון בעל תבואות שור שאמר במליצתו הצחה, "אם לא שויתי ודוממתי", רוצה לומר שיוכל לגדור שידום אף בלא ה"שויתי". והתרעם מאד על זה, לפי שעל הרוב אינם משמרים כראוי ותשתפכנה בראש כל חוצות, ועל דרך שאמרו בר"ה דף יח ע"ב שעל דבטילת אדכרתא מן שטרייא עשאוהו יום טוב, ולכן גם בזה ראוי לאזור חיל לבטל המנהג, והאריך בדברי נועם. ונראה דבמנורות הגדולים המצויירים על קלף שקובעים בבית הכנסת לפני העמוד או שאר מקומות שקובעים אותה תחת טבלא של זכוכית לית לן בה, ולא קפיד רק על אותן שמניחין בסידורים מטעמא דלעיל, וגם שעל הרוב בא לידי מחיקת השם כאשר עינינו הרואות שהם הולכים לאיבוד ולהימחק, ובפרט שכותבין עליהם שמות אשר לא כדת, והמזהיר והנזהר ישכילו כזוהר.
(ד) המלעיגים — עיין באר היטב. ומה שכתב גם בהצנע לכת — עיין בסוכה דף מט וביד אפרים מה שכתב בזה אחי הגאון מו"ה אפרים זלמן נ"י.
(ה) בזריזות — [עיין באר היטב]. ועיין ביד אפרים סימן ד' שתיבת "בחמלה" יהיה באתנחתא, עיין שם.
(א) לעבודת בוראו – כי לכך נברא האדם, כמו שאמר הכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" וגו'.
- ואף אם ישיאנו יצרו בחורף - לומר: איך תעמוד בבוקר, כי הקור גדול; או ישיאנו בקיץ - לומר: איך תעמוד ממיטתך ועדיין לא שבעת משנתך? יתגבר עליו ואל ישמע לו, ויחשוב בנפשו: אילו היה נצרך לעמוד לשרת לפני מלך בשר ודם, כמה היה זהיר וזריז לעמוד בהשכמה להכין עצמו לעבודתו; כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
(ב) השחר – בשל"ה כתב סוד, לחבר יום ולילה בתורה או בתפילה, הן בבוקר הן בערב.
- ומיד כשיתעורר משנתו ואינו רוצה לישן - יטול ידיו, אף שנשאר מושכב. ומכל שכן שלא ילך ארבע אמות בלי נטילת ידים. וצריך מאד ליזהר בזה. ובזוהר הקדוש מפליג עבור זה בעונשו למאד, כי הוא משהה על עצמו רוח הטומאה.
- ומכל מקום, חלילה לעבור שום איסור עבור חסרון נטילת ידיים, כגון לעצור עצמו מלהשתין על ידי זה, או ליקח מים שהכין חבירו עבור עצמו, אם לא שברור לו שיתן תיכף תמורתם אחרים. ויש שנכשלין בזה.
- אם אירע שהמים רחוקים ואין לו מי שיקרבם אליו, נהגו קצת מבעלי הנפש שהולכים פחות פחות מארבע אמות. וכתב השערי תשובה על זה דלא נהירא, דעדיף יותר שילכו במרוצה, שלא להשהות רוח רעה על ידיו.
- יש אומרים דלעניין זה אמרינן כולא ביתא כארבע אמות דמי, אבל אין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק.
- אם אירע כשמשכים בלילה שאין לו מים ליטול ידיו שלוש פעמים כראוי להעביר רוח הטומאה, אף על פי כן חלילה לו לבטל מדברי תורה משום זה עד שיאיר היום, אלא יטול מעט או ינקה ידיו בכל מידי דמנקי ויברך וילמוד, כדין התלמוד והפוסקים.
(ג) שהציבור מתפללין – היינו אף על פי שלא יעבור זמן תפילה, מכל מקום מצווה עם הציבור. ועיין לקמן סוף ס"ק ט'.
(ד) הצדיקים – דהיינו שיצייר בנפשו תמיד איך שהוא עומד לפני השם יתברך, כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו. וכתבו בשם האר"י ז"ל, שיצייר שם הוי"ה תמיד נגד עיניו בניקוד יִרְאָה, כזה יִ-הְ-וָ-ה, וזהו סוד "שויתי ה' לנגדי תמיד", וזה תועלת גדול לענין היראה.
- ויש שהיו רגילין מחמת זה לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים, וכותבים בהם "שויתי ה'" וגו' בן ארבע אותיות ושארי שמות, ומנורה כזה היתה נקראת בשם "שויתי". והטעם הוא בכדי שיהיה נזכר שלא לשיח שיחה בטלה בתוך התפלה מאימת השם. וכתב בשערי תשובה בשם התבואת שור שראוי לאזור חיל לבטל המנהג, כי על פי הרוב אינם משמרים את הקלף כראוי, ותשתפכנה בראש כל חוצות, וגם כמה פעמים בא לידי מחיקת השם.
- ונראה דבמנורות הגדולות המצויירות על קלף שקובעים בבית הכנסת לפני העמוד תחת טבלא של זכוכית, שאין שייך בזה טעם הנ"ל, לית לן בה, עד כאן לשונו. והקובעין בעמוד בלא טבלא יש למחות בידם, כי על ידי הנרות שקובעין בעמוד, בא ברוב העיתים לידי מחיקת השם חס ושלום.
(ה) מפני בני אדם – ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם, מפני שמידת העזות מגונה מאד, ואין ראוי להשתמש ממנה כלל, אפילו בעבודת השם יתברך, כי יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך (ב"י). ועיין בביאור הלכה.
(ו) המלעיגים עליו – וכן אם הוא אדם בינוני עומד במקום גדולים, לא יתבייש מהם ללמוד ולעשות המצווה. אך אם אפשר לו לעשות המצווה שלא בפניהם, טוב יותר.
- ומיהו בפני בינונים שילמדו ממנו, יש לומר, טוב יותר לעשות בפניהם, שילמדו ממנו לעשות כמעשהו. אך יכוין לבו לשם שמים, ולא להתפאר חלילה.
(ז) גם בהצנע לכת – רוצה לומר, אף בשעה שהוא בביתו בהצנע, גם כן יהיה לכתו עם ה' אלהיו, וכמו שמסיים והולך.
(ח) בזריזות – לאו דווקא, אלא ישהה מעט ולא יעמוד פתאום, כי זה מזיק לגוף [גיטין דף ע'].
- טוב לומר תיכף בקומו: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". ותיבת "בחמלה" יהיה באתנחתא, ו"רבה אמונתך" בלי הפסק. והוא מן הכתוב: "חדשים לבקרים" וגו', שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר.
- ואין צריך לזה נטילת ידיים, ואף אם ידיו מטונפות, כי אין מזכיר בזה הנוסח לא שם ולא כינוי. ומכל מקום ללמוד נראה דאסור קודם שנטל ידיו, ובלאו הכי אסור קודם ברכת התורה. ועיין לעיל סוף ס"ק ב'.
(*) שיהא הוא מעורר השחר - נכון מאד ליזהר לומר קודם כל ג' תפלות הודאת היה"ר המבואר בירושלמי פ' תפלת השחר דהיינו בשחרית מודה אני לפניך ד' או"א שהוצאתני מאפלה לאורה. ובמנחה מודה אני וכו' שכשם שזיכיתני לראות כשהחמה במזרח כך זכיתי לראותה במערב. בערבית יה"ר כו' כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כן תוציאני מאפילה לאורה:
(*) הוא כלל גדול בתורה וכו' - הרוצה לקיים שויתי כראוי יזדרז לקיים מה שנכתוב בשם ספר החינוך ומפני גודל חביבותם העתיקום כמה גדולים בספריהם וז"ל החינוך [בהקדמתו ובסימן כ"ה כ"ו תי"ז תי"ח תל"ב תפ"ז] שש מצות חיובן תמידי לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קיים מ"ע ואין קץ למתן שכר המצות ואלו הם.
- א) להאמין שיש אלוה אחד בעולם שהמציא כל הנמצאות ומחפצו ורצונו הוא כל מה שהוא עכשיו ושהיה ושיהיה לעדי עד ושהוא הוציאנו ממצרים ונתן לנו התורה וזהו מ"ע דכתיב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו' ופירושו תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה המשגיח שהרי הוצאתיך מארץ מצרים.
- ב) שלא נאמין בשום אלהים זולתו שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ואפילו מודה שהקב"ה שולט על הכל רק שידמה בדעתו שמסר הנהגת העולם למלאך או לכוכב ה"ז מודה בע"ז ועובר על לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אלא יאמין שהקב"ה בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות ואין לשום נברא כח לעשות דבר בלתי רצונו ולכן נקרא הקב"ה אלהי האלהים.
- ג) לייחדו שנא' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ופירושו שמע ישראל ודע כי ה' שהווה את הכל ברצונו והוא אלהינו המשגיח בכל העולמות הוא ה' אחד בלי שום שיתוף.
- ד). לאהוב המקום ב"ה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך וגו' וכיצד יגיע האדם לאהבה הוא ע"י התורה וכדאיתא בספרי לפי שנאמר ואהבת איני יודע כיצד לאהוב את המקום ת"ל והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם כלומר שע"י ההתבוננות בתורה יכיר את גדולתו של הקב"ה שאין לו ערך ולא קץ ותתיישב האהבה בלבו בהכרח. וענין המצוה שיראה האדם להשים כל מגמתו וכל מחשבתו אחר אהבת הש"י ויעריך בלבו כי כל מה שיש בעולם מעושר ובנים וכבוד הכל הוא כאין נגד אהבתו ית' וייגע תמיד בבקשת חכמת התורה למען ישיג ידיעה בה'. והקובע את מחשבתו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לש"ש רק להתענג ולהשיג כבוד ביטל עשה זו ועונשו גדול.
- ה). להיות יראת הש"י על פניו תמיד לבלתי יחטא וע"ז נאמר את ה' אלהיך תירא ומי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהקב"ה משגיח בכל מעשי בני אדם אף אם יהיו במחשך מעשיהם וישיב להם נקם לפי רוע המעשה וכדכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' וגו'.
- ו). שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' ואמרו חכמים אחרי לבבכם זו אפיקורסות ואחרי עיניכם זו זנות ובכלל אפיקורסות הוא כל מחשבות זרות שהם היפך דעת התורה ובכלל זנות הוא מי שהוא רודף אחר תאות העולם מבלי שיכוין בהם כלל לכוונה טובה כלומר שלא יעשה אותם כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו רק כוונתו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו.
כ"ז לקטתי מלשונו הנחמד בקצרה וקילורין הם לעינים ואשרי המקיימם כראוי ועיין בח"א כלל א' שהאריך ג"כ בהם:
(*) ולא יתבייש וכו' - עיין במ"ב בשם הב"י. דע דהב"י לא איירי כ"א במצוה שהוא עושה לעצמו ובני אדם מלעיגים עליו אז בודאי אין לו לחוש כלל ללעגם ולא יתקוטט עמהם אבל אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בעניני העיר ועי"ז יעבירו את העם מרצון ה' ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו בכגון זה לא דיבר הב"י מאומה ומצוה לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל ודהמע"ה אמר הלא משנאיך ד' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו':
(א) סעיף א: יתגבר כארי וכו' שיהא הוא מעורר השחר — בשל"ה כתוב סוד לחבר יום ולילה בתורה או בתפילה, הן בבוקר הן בערב. מגן אברהם סע"ק א. אליהו רבה אות א. כסא אליהו אות א. ר' זלמן אות ח.
(ב) שם בהג"ה: שויתי ה' לנגדי תמיד וכו' — יצייר שם הוי"ה תמיד נגד עיניו, שזה תועלת גדול ליראת ה', וגם לזכך הנפש. שער רוח הקדש יחוד כ"א.
(ג) שם בהג"ה: ולא יתבייש מפני בני אדם וכו' — ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם. בית יוסף. מגן אברהם סע"ק ב.
(ד) שם בהג"ה: ומיד כשייעור וכו' — לאו דווקא, אלא ישהא מעט, ולא יעמוד פתאום מיד אחר השינה. מגן אברהם סע"ק ג. אליהו רבה שם.
כתב בסדר היום: ובקומו יאמר, מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה; רבה אמונתך. ואין צריך לזה נטילת ידיים אף שידיו מטונפות, כי אין מזכיר השם ולא כינוי. שלמי ציבור דף י"ז ועוד. חיי אדם כלל א סוף אות א. ר' זלמן אות ה. קיצור שו"ע סי' א אות ב'. ואף על גב דהחיד"א בקשר גודל סימן א' אות א' כתב דבמודה אני יש אומרים שצריך נטילת ידיים, כיוון דרוב הפוסקים כתבו דאין צריך, הכי נקטינן.
(ה) [ו]יאמר נוסח זה בין בעודו שוכב או יושב. ר' זלמן שם. ויפסיק מעט בין תיבת בחמלה לתיבת רבה. קיצור ש"ע שם. אבל להוציא דברי תורה מפיו בידיים מטונפות אסור. אליהו זוטא. שלמי ציבור שם. ר' זלמן שם. ועיין לקמן סי' ד' אות ק"ו.
(ו) מיד כשייעור משנתו יטול ידיו כראוי, אם אינו רוצה לישן, אף שנשאר מושכב. אליהו רבה אות ד' בשם של"ה. עטרת זהב. וכן כתב ברכי יוסף אות א' בשם דרך חיים.