ברכי יוסף על אורח חיים א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ברכי יוסף על אורח חיים סימן א »

סעיף א[עריכה]

א[עריכה]

יתגבר כארי וכו'. מיד כשנעור יטול ידיו כראוי וכתב הר״ם די לונזאנו בדרך חיים דף צ״ה ע״א שאעפ״י שאינו רוצה לקום עדין צריך ליטול והרב בית חדש בסימן ד׳ הקשה על מרן אמאי לא מייתי מהזהר דההולך בבקר בלא נטילת ידיים חייב מיתה כמו שכתוב בספר תולעת יעקב, עיין שם, ולא קשה מידי כי בספר הזהר שלפנינו ליתנהו להני מילי. ומהר״ם די לונזאנו בספר שתי ידות דף צ״ח כתב דבספר תולעת יעקב הפריז על המדה ומנין לו. ועתה אמת אגיד אשר ראתה עיני נסחא כתב יד בספר הזהר מוגה מרבנן קשישאי בהקדמה דף יו״ד עמוד ב׳ שכתב בלשון ההוא בהדיא על דא אתחייב מיתה לשמיא. ואחר זמן רב ראיתי בספר אור הלבנה למר זקנינו הרב החסיד מהר״א אזלואי זלה״ה בעל חסד לאברהם והוא הגהות על הזהר אשר שם הביא הנסחא הנזכר ומעתה צדק הרב תולעת יעקב ותכל תלונת מהר״ם די לונזאנו מעליו. ובספר אליהו רבה אשר נדפס מחדש בסימן זה חתר לישב קושית הרב בית חדש ומנהג העולם ואסיק כמו שכתב הרב דמשק אליעזר דשמא דוקא בזמנם כמו גילוי וזוגות עיין שם באריכות. ואין דבריו נראין. ובגלילותנו חזינן לרובא דעלמא הוו זהירין. אלא דשמיע לן מרבנן קדישי דזמנין דמיא הרחק מאד מאד״ם ובלכתם ילכו פחות פחות מארבע אמות כאותה שאמרו גבי שבת׃

ב[עריכה]

המשכים לעסוק בתורה ילבש כראוי ויכון לקראת אלהיו וטוב שיקום מעומד וקימת חצות היא העולה להכניע היצר הרע וזהו שאמרו רבינו זכרונים לברכה הבא להורגך השכם להורגו. מז״ה מהר״א אזולאי הנזכר בהגהותיו על הלבוש בכתיבת יד׃

ג[עריכה]

חברוה קרוב לשלשים יחידי סגולה שנתחברו לקום בחצות ללכת לבית הכנסת לומר תקון חצות וכיור לאו שפיר עבדי לעשות כן בצבור. שבות יעקב. ח"ב סי' מ"ד. ואין דבריו מוכרחים ובאזנינו שמענו ועינינו ראו בכמה עיירות פשט המנהג להפך:

ד[עריכה]

זמן קימת חצות בזה האריכו האחרונים ועיין בס' אליהו רבה ובס' שמלה חדשה דף ק"מ ע"א השיג על דברי ס' שערי ציון מדברי הרב ראשית חכמה ואין דבריו מוכרחים:

ה[עריכה]

מ"ש בזהר ויקהל ואי אתוספן שעתי בליליא אנון שעתי דאתוספאן דיממא אינון ולא אתחשיב ליליא בר תריסר שעתי כוונתו דחשיב י"ב שעות אמצעיות ששה שעות קודם חצו' וששה אחר חצות ומ"ש ואי אתוספן ר"ל דמתוספן על י"ב אצמעיו' דליליא בין בתחילה בין בסוף. מהר"ר יעקב כ"ץ בשו"ת שב יעקב א"ח סי' א'. והביא ראיה מפ"ק דברכות בשם ר' שמעון חסידא כנור היה תלוי וכו' ועכ"ל דחצות הוא ממש באמצע הלילה בקיץ ובחורף שוין כיון דתליא בהתחלת רוח צפונית כמ"ש ר' שמעון חסידא דהוא ודאי ר"ש בן יוחאי וכו' עש"ב. ועמו הסליחה דר"ש חסידא הוא אמורא ואינו רשב"י דהוא ר"ש סתם בר פלוגתיה דר"ע ור' יהודה כידוע. ומיהו מה שפי' בדברי הזהר הכי חזינא למ"ז הרב הנז' בספרו אור החמה כ"י פי' הזהר שפי' כן משם מהר"ם קורדובירו זצ"ל והכריח הדבר. דבשלמא ק"ש ותפלה ושבת זמן זמנם לפי הארץ שיושב בה אבל תיקון חצות לא ישתנה כי הוא תלוי במשמרו' אשר בשמים ממעל והם לפי עת וזמן חצות אשר בג"ע הארץ שהוא תחת קו השוה שהיום והלילה שוים לעולם ולפיהן יהיה תיקון חצות ולכן י"ב שעו' אחר חצות היום הוא חצות לילה בשמים ובג"ע הארץ והם דברי' של נועם אבל יש להרב מהרח"ד זצ"ל שיטה אחרת בזה ככתוב אצלנו במקום אחר:

ו[עריכה]

יש אומרים דזמן בקשת רחמים סוף הלילה ואני אכריע כי בחצות ראוי לבקש רחמים על כנסת ישראל ועל בניה ובסוף הלילה יבקש צרכיו. מהר"ם ריקאנאטי הביאו הר' מגן אברהם ס"ק ד'. וכתב עליו וז"ל חצות משמע דעת רצון היא ולתירוץ השני לא משמע כן עכ"ל והשיג עליו הר' שמלה חדשה דף ק"ז דאשתמיטיתיה בריתא דיבמות דף ע"ב דתניא כל אותם שנים שהיו ישראל במדבר לא היה יום שלא נשבה רוח צפונית בחצי הלילה וכו' קמ"ל דעת רצון מילתא היא אלמא דכ"ע חצות לילה הוא עת רצון דאטו תי' ב' פליג אבריתא והאריך בזה ע"ש:

ואפשר לישב בדוחק דודאי מחצות עד הבקר זמן יפה לכל חי רצון ואולם הרב מגן אברהם איירי כלפי מ"ש מהר"ם דיקאנטי דיש אומרים דזמן בקשת רחמים סוף הלילה והוא הכריע דבחצות ראוי וכו' ונמצא דבחצות גופא בדרבנן יש ברירה איזה שעה מחצות עד הבקר יותר שעת רצון היא מאחרות אף דכל השעות מחצות עד היום זמן יפה אמטול הכין אתא הרב מגן אברהם ותלמודו בידו דמשינוייא דדייק לתת סימן לאמצעיות דאמצעיתא משמע דבחצות ממש עת רצון היא יותר מהשעות שאחריה ולתירוץ שני לא משמע כן דיש קפידא בעת שהוא חצות ממש רק כל חצות לילה אחרונה אפשר שהוא שוה אל הרחמים והסליחות. אמור מעתה משמעתא דיבמות לא מכרעא דאכתי אפשר דסוף הלילה היא יותר עת רצון או אפשר דכל חצות לילה האחרון שקול ישקל בערך אחד ומיהו היה משיב הרוח צפונית בחצות ממש כיון דזמניה הוא וכמ"ש רש"י פ"ק דברכות דף ג' ע"ב ד"ה כנור והא מיהא עת רצון היא:

ז[עריכה]

נשאלתי עיר שיש בה חברת חצות משכימי קום ואלו עוברין בתוך בית הכנסת ונכנסים לפני ולפנים בחדר אחד שם ית"נו קינ"ין ופתחי תשובה בתוכחו' מוסר ויאור להם ברכה של תורה אדהני והני מאחר עלות השחר דרך ובא לו איש חיל לבית הכנסת וקורא סדר המעמדות בקול רם וביני ביני באים עשרה ראשונים ובכל זאת אכתי פשו בני חברת חצות לומדים בחדרם אינו השתא שאול ישאלו ראשי הק"ק שבני החברה יקבעו לימודם בבית הכנסת דקדיש טפי ומה גם שיהיו עשרה ראשונים בבית הכנסת קודם היום. והם טוענים כי מי שקורא המעמדות קורא בקול רם ותרי קלי לא משתמעי ועוד כי בבני החברה יש בכללם איזה בחורים והן בעון הם המדברים דברים בטלים וגדול עונם אם יהיה בבית הכנסת ומוטב שיהיו בחדר ההוא בשגם הוא בצ"ר אז נדברו באמצע הלימוד ואפי' בחדרי חדרים אסור מ"ע דבר גדול הוא להם לקום באשמורת ולומר התקון ולשמוע איזה דבר מת"ת ובאלו אמרו ימין מקרבת. והיתה הפצירה מראשי הק"ק להגיד להם כדת מהל לעשות:

וזאת תשובתי. אין ספק דדבר גדול הוא להזדרז במצות וכגון דא מצוה רבה של עשרה ראשונים ראויה היא לבני החברה כי ברבים היו ועבדו להון זרזי"ין לפני בא יום והרי אמרו במס' ר"ה דף ל"ב ע"ב אמתני' דקתני השני מתקיע והראשון מקרא את ההלל מ"ש שני מתקיע משום דברב עם הדרת מלך א"ה הלל נמי נימא שני משום ברב עם הדרת מלך אלא מ"ש הלל בראשון משום זריזין מקדימין למצות תקיעה נמי נעביד בראשון משום זריזין מקדימין למצות וכו' אר"י בשעת גזרת המלכות שנו ע"כ אלמא דאי לאו דמשנתנו בשעת הגזרה תיקעה נמי עבדינן בראשון ואתי טעם דמקדימין למצות ודחי לטעם ברב עם הדרת מלך הראת לדעת דמתקף תקיפא טעמא דזריזין מקדימין והדברים ק"ו בנ"ד בב"הכ ופשיטא דכך יפה לראשי הק"ק לקבוע קובעיהם דאיכא תרתי להקדים וברב עם:

ואי משום אשר לו היתה קריאת הגבר מגעת בסדר המעמדות קול ברמ"ה ואתי דיבור ומבטל דיבור חכם הדורש נראה דבכי הא אמרינן לקורא המעמדות גחין ולחיש דאלמלי מעמדות לא נתקיימו בני החברה לשמוע בלימודים ות"ת דרבים ללמד חכמה ומוסר כי האי מן קדם דחיליה תקיף תבר גזיזי קול קורא המעמדות דאשכחן בכל דוכתא דת"ת דרבים זו כחו אלים וכאותה דאמרינן בסי' פ"ט דאף דאסור ללמוד משיגיע זמן תפלה אם הוא מלמד לאחרים אפי' אם הוא אינו רגיל ללכת לבית הכנסתצ מותר כיון שהשעה עוברת דזכותא דרבים ומחאר שכן בנ"ד הכי עדיף שילמדו רבים וידרוש החכם לעם מקריאת האיש המעמדות דאפילו אסור ללמוד קודם תפלי מדחי מפני לימוד ברבים: וכבר אמרו ספ"ק דסוטה ואי לא איעסק ביה משה יוסף לא הוו מעסקי ביה ישראל ותו אי לא איעסקו ביה ישראל בניו לא הוו מתעסקי בי' אמרו הניחו לו כבודו במרובין יותר מבמעוטין אמרו הניחו לו כבודו בגדולים יותר מבקטני' אף אנן נמי בנ"ד נימא דחיובא דמיא להיות כבוד שמים מתרבה בבני חברת חצות דאיכא בינייהו רבנן ואינהו נפישי יותר מאיש קורא המעמדו' והוא באחד: וזאת מצאנו למהר"ש הלוי בתשובותיו י"ד סי' א' באחד שהיה רוצה לבטל דרשת החכם שכתב וז"ל ואם יאמר שמעון שלא יעסקו בשיחה בטלה אלא כל אחד יעסוק בד"ת בביתו לזה אומר דאינו דומה יחיד העושה מצוה כמו המרובים ועוד כמה אנשים יש שאינם יודעים ללמוד ובאין לשמוע ועוד שהרי הוכחנו לעיל שרצה הקב"ה שיקהילו קהלות וידרשו ברבי' ולא נתרצה שכל א' יעסוק בתורה בביתו עכ"ל הא למדת דדרשא לעם ובפרט תוכחות מוסר כנ"ד דבר גדול הוא: איברא דבסוף פ' הנזיקין תנן מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ומזה למדו הפוסקים דאנשים שהחזיקו במצוה אין לבטלם וא"כ יאמר האומר דה"נ בנ"ד כיון דזה האיש זה כמה שנים קרי בחיל סדר המעמדות מאן ספין ומאן רקיע לבטלו ממצותו. ברם עם היות כי אין ספרי הפוסקים אתי ונח"ץ ינח"ץ איש אשר כמוני אגב מטלטלי טלטולא דגבר"ה מ"מ נראין הדברים דאין כח ביד האיש הלזה לנהוג כמנהגו עד שידחו מפניו בני החברה חדא שהרי מתבא' בדברי מהר"י רולון שדש קי"ג ומפורש בכנ"הג א"ח סי' קנ"ג וסי' שס"ו דאע"ג דמי שזכה במצוה אין מעבירין אותה ממנו אם לא יהיה טענה למחזיק ע"ש ובנ"ד הרי טענת בני החברה יוצאה בהניומא בריש גלי לכבוד ה' שיהיו למעלה מעשרים לימודי ה' קודם היום בבית הכנס' וקורא המעמדות אין לו שום פגם וזלזול בזה דיכול ללמוד המעמדות בלחש באופן דלא יזיק לדרשת החכם ובכל הרואה מודעת זאת מה היום מיומי' שהוא קורא בלחש לכבוד שמים היה טעמו ולא משום פגמו:

וזאת שנית שהרי כתב הרב כנ"הג סימן שס"ו דמשמע מדברי המרי"קו ומהרשד"ם דאע"ג דכשיש קצת טעם לשנות העירוב אפ"ה אין משנין משום חשדא מפני דרכי שלום מ"מ אי איכא טעמא רבא משנין ומינה כלמוד לנ"ד דהרי התם בעירוב דיש טעם שלא לשנות משום חשדא אפ"ה אי איכא טעמ' רבא על השנות משנין כ"ש בנ"ד דליכא טעמא שלא לשנו' דאין בקורא המעמדות שום פגם וזלזול כדאמרן ואיכא טעמא רבא לכבוד ה' לשנות פשיטא דהן שוני"ן לחכמים וכל כי האי אשתני למעליותא:

ועוד בה שלישיה ממ"ש הרב כנ"הג שם וז"ל לדעת מהר"י בכתביו אין דין זה אמור אלא ברוצים להעביר המצוה והכבוד לגמרי ממי שהחזיק בו אבל בא לזכות במצוה וגם הראשון יעמוד במצותו כגון מי שהחזיק שיתפללו בביתו ובא אחר ועשה ביתו בית תפלה שיתפללו בו אף שקצת מהאנשים שהיו מתפללין בבית המחזיק הראשון מתפללין בבית המחזיק השני אינו יכול לעכב על ידו הראנ"ח ח"ב סי' ע' וכ"כ תשו' מהרי"ל סי' מ"ו ועכ"ל ודון מינה לנ"ד שקורא המעמדות יכול לקרות בשופי קצת בלחש באופן שלא יבלבל חכם הדורש הנה זה עומד במצותו דודאי כך צריך לעשות ויבואו בני החברה לשרת בשם ה'. ומעיקרא זה שקורא המעמדו' שתיקתו יפה לו וטוב שישמע דרשת החכם ואל יפרוש מן הצבור וסדר המעמדות יקרא בעת מן העתים אח"כ וזה וזה יתקיימו בידו: האמנם טענה שנית שטענו בני חברת חצות שאם ישבו בב"הכ איכא איסורא כי הן רבים עתה עם הארץ נהיגי קלות ראש וכיוצא נראה דהדין עמהם ואתיא בק"ו ממ"ש פ' השולח והיא הלכה רווחת בי"ד סי' דס"ז דמותר לשחרר עבדו לדבר מצוה ושפחה שנוהגים בה מנהג הפקר כופין רבה ומשחררה כדי שתנשא ויוסר המכשול. ומנאן ק"ק חל מ"ש מרן בתשובה דיני כתובה סי' ב' על מי שהורה דמנקת מזנה תנשא דמוטב להתיר איסור קל ולא יבואו לידי איסור חמור כמו שהתירו פ"ק דשבת לרדות הפת וה"נ נתיר כדי שלא יבואו לאיסור קדשה ונדה וכתב מרן דלא דמי לההיא דהתם ממילא בא לידי סקילה משא"כ בנ"ד דלא יבא לידי איסור חמור אלא בקום עשה ועוד דהתם איסור רדיית הפת הוא איסור קל אבל איסור מנקת איסור דרבנן חמור דאיכא סכנה לולד ועוד דהתם איסור אתי לידי איסור סקילה חמורה ולכך התירו שלא יבא לידי איסור סקילה וכל היכא דלא אתי לידי איסור סקילה בב"ד שלא חשש המורה אלא לנדה וקדשה לא התירו עכ"ד ושני החלוקים ראשון ואחרון לכאורה הך דשפחה הווייא תיובתייהו דבהא ליכא איסור סקילה וגם לא אתי ממילא אלא בקום ועשה ואפ"ה התירו בו זו הלכה פסוקה ופסקה מרן גופיה בש"ע שם בי"ד:

איברא דחילוק השני דאיסור רדיית הפת הוא איסור קל שייך נמי בהא דשפחה דהרי כתב הר"ן והביאו מרן בב"י שם דאסור עשה זה דשחרור אינו עשה גמור ולהני דחינן ליה בעבור העשרה כההיא דר"א דשחרר עבדו להשלימו לעשרה ועוד כתב דליכא איסורא אלא אם עושה דרך חנינה משא"כ כשעושה לצורך ע"ש ולפ"ז לחלק יצאת איסורא דמנקת דהוי איסור חמור ואיכא סכנה לולד כמ"ש מרן: והן היום נדפס ס' בני יהודה למהר"י עאייאש וראיתי בשו"ת סימן סימן סימן קכ"ד בנ"ד בדיין אשר נפשו אוותה לעלות לארץ ישראל שכתב וז"ל ואע"ג דאשכחן דראב"ע שחרר עבדו וכו' נדחה עשה משו' מצוה דרבים משמע דמצוה דרבים עדיפא ודוחה עשה של תורה י"ל א"נ דעביד איסורא מ"מ הוה ניחא ליה למעבד איסור קל וכו' ע"ש ואגב שטפיה כתב ראב"ע במקום ר"א וסתם ר"א הוא ר"א הגדול הידוע. ותו ק"ק עליו דלא היה צריך למה שנדחק וסמא בידיה להשיב תשובה נצחת דשאני התם דלא עבר אמידי כמ"ש הר"ן ומייתי לה מרן בב"י וככ"מ והגם דהר"ן בביאוריו להלכות כתבה לזו בשם יש מתרצי'. הנה בחדושיו כתבה בסתם ותו שכתב הר"ן בפירושו בהלכות דהאי לאו עשה גמור הוא דאי אמרת עשה גמור היכי דחינן ליה משום מצוה דרבנן ע"ש וכ"כ הריטב"א בחידושיו שם פ' השולח בשם רבו דלאו עשה גמור הוא ע"ש:

הן אמת דנראה דאיכא מאן דפליג בהא ותו איכא למיקם עלה מהא דפריך תלמודא בברכות דף מ"ז מצוה בעבירה היא וכמו שהעיר הרב מגן אברהם סי' צ' ס"ק ל' ועמ"ש בשו"ת יד אליהו סי"ז:

ומ"מ לדברי הריטב"א והר"ן סליק שפיר חילוק השני שכתב מרן בתשובה הנז' בנדון המנקת אך על החלוקי"ם אנו מצטערים תרי חילוקי ראשון ואחרון מהך סוגיא דשפחא דדא הא תברתהון:

אלא שראיתי למהריב"ל בח"ד סי'ד' דקשיתיה הא דשפחה לתשובת הרשב"א בהתר שבועת השחוק שכתב דאך כאשר שבועה ירא שלא יעבור אין להתיר דאין אומרי' לאדם לעשות עבירה בהתר כדי שלא יעשה עבירה גדולה וניחא ליה למהריב"ל דבנדון הרשב"א הוי קום עשה להתיר ובשפחה משמע מהתוס' דאינו קום עשה דהמצוה לעבוד ומניעת העבודה בשב וא"ת והוי כשופר בשבת משום גזרה דהוצאה ועפ"י דברי מהריב"ל הללו אפשר לישב דברי מרן הנז' דחילוקייו אמת בנ"ד דהוי קום עשה דאז צריך שודאי יתחייב ויהיה איסור סקילה להתיר ומאי דשרי' בשפחה אף דאינו ודאי ואינו איסור סקילה ה"ט משום דהוי שב וא"ת כמ"ש מהרי"בל וצריכים אנו לחילוקי מרן דאי לא"ה תקשי להרשב"א מרדיית הפת. ועתה אמת אגיד דלבי מהסס בדברי הרשב"א והמריב"ל ואין המקום אתי לעמוד על בוריין של דברי' ועיין מ"ש מרן בב"י א"ח סוף סי' ש"ו ובס' שארית יעקב דך ך' וצריך להתישב בדבר ואני אמרתי בחפזי. ונמצינו למדין דשרינן איסור דלעולם בהם תעבודו משום מצוה דרבים וכן לשפחה להסיר המכשול אי מטעם דהוי כאונס כמ"ש התוס' פ"ק דשבת דך ד' ואי משו' דהוי מצוה דרבי' וכמ"ש התוס' ומכ"ש נימא דמוטב לבני החברה שלא ילמדו בב"הכ אף דקדושתו גדולה ומקדימין להיות עשרה ראשונים בב"הכ כיון דבמניעתה ליכא אלא שלא יהיו מעשרה ראשונים בב"הכ בשב וא"ת כדי שלא יבואו רבים לנהוג קלות ראש בב"הכ דהוי איסו' גדול כנודע. ואין לומר דמאחר דאם בני החברה ילמדו בב"הכ רבים אשר אתם מקיימין המצוה כתקנה ושאני הא דשפחה ועבד שהאדון משחררם משום מצוה דרבים לא כן הכא דהני רבים והני רבים דכללא הוא שב וא"ת עדיף ולחד שינוייא דמשנו התוס' דכיון דלהוטה לזנות הוי כמו אונסין ה"ה בנ"ד דזה דרכם כסל סירכייהו נקטי והוי כאונסין וכ"ש שאין בנ"ד אלא ביטול מצוה מן המובחר להיות מעשר' ראשונים בשב ואל תעשה וכל קבל דנא שחוק וקלות ראש בב"הכ איסורא רבא ואיכא נמי צד חילול ה' כידוע כלל הולה דאי ידעינן דלא מקבלי הני אינשי לשבת בב"הכ בקדושה מוטב להחזיק בקביעותם בחדר ואיש על מקומו יבא בשלום:

סעיף ג[עריכה]

ח[עריכה]

ראוי לכל ירא שמים שיהא מצר וכו'. ואח"כ יאמר: אני מאמין באמונה שלימה בנחמת ציון, אלוקינו ברחמיו ינחמנו ויחדש עלינו מלכותו מהרה. מז"ה מהר"א אזולאי בהגהותיו כ"י מסדר היום:

סעיף ה[עריכה]

ט[עריכה]

טוב לומר פרשת העקידה ופרשת המן וכו'. ובכל דור ודור תקון רבנן סדר לימודים שונים, וקביעות עתים במילי דחסידותא, וכונתם לזכות את הרבים, המון ישראל, דבלאו הכי הן בעון הם בטלים מת"ת, ועל ידי סדר הלמודים הללו, אינהו ואביזרייהו, הם מתעוררים, קורין ומקרין. ואולם לא נאמרו כל השעורים הללו לת"ח אשר להם יד ושם טוב, חכמים, וידועים לעסוק בגופי תורה ולעמוד על עיקר דיני התורה, להבין ולהורות. ופוק חזי הרב הקדוש האר"י זצ"ל (שער הכולל דף נ' עמוד ד' והנמשך) כי מעט מעט ראה והתקין בפרטים אלו. וכן מצאתי להרב לחם חמודות פרק הרואה אות פ"ד שכתב דמי שיש לו לב להבין, במקום ריצויים ותחינות ומעמדות, ילמוד. וכ"כ הרב אליהו רבה (אות ו) משם פסקי תוספות. אמנם ראוי לכל ת"ח שיקבע עת כפעם בפעם ללמוד בספרי מוסר, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול (סוכה נב.), ואיידי דטריד בגופי הלכות ומחדש בטובו חידושי תורה, קרוב שיגבה לבו, וכיוצא. וקבלתי כי בכלל משז"ל (קידושין ל ב) דתורה תבלין ליצה"ר, הוא תוכחת מוסר מרז"ל קמאי ובתראי:

י[עריכה]

ועשרת הדברות. עיין מה שכתב מרן בית יוסך ומה שכתב הרב שמלה חדשה דך ק"ה ע"ב עיין שם באורך:

יא[עריכה]

ופרשת עולה ומנחה וכו' כתב הרב הלבוש מפני שכל זמן שאדם מתעסק בתורה וקרבן מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב אותו קרבן דכתיב וזאת תורת החטאת וכו' ודרשו בו כל העוסק וכו' מדכתיב וזאת וכו' ורש"י פירש דמדכתיב תורת ולא כתיב חקת יליף ואינו נראה דשמא לא רצתה התורה לעשות מהם חקה רק דת שיש לה טעם מגולה עכ"ל.

וחזיתיה לרב אליה זוטא שכתב עליו וז"ל וי"ל כמ"ש במזרחי פרשת חקת דכל שלא נכתב תורה נמי אלא חקה לחוד יש לו טעם ואי קשיא הא קשיא הא פריך במנחות דף י"ט על הא דאמרינן כל מקום שנאמרה תורה וחקה אינו אלא לעכב והרי קרבנות דכתיב תורה ולא מעכבו ומשני תורה בעי חקה חקה לא בעי תורה אם כן מה הטעם לא נכתב חקה דלא נאמר דמעכבי ואפשר דס"ל לרש"י דהא דחקה עיכוב הוא מנ"ש ולא ממשמעי' וג"ש בעי דוקא בקבלה א"כ פריך לכתוב חקת ויהא הקבלה דלא קאי הג"ש על חקה זה ועדיין צ"ע גם למזרחי ק"ק מה הקשו תוספות שם תורה למאי אתא עכ"ל.

ומאי דתריץ יתיב קושית הרב הלבוש על פי דברי הרא"ם כבר נודע דאעיקרא דברי הרא"ם בזה צריכים ישוב דרז"ל מנו אשת אח וכלאי' ושעיר המשתלח שהיצר הרע משיב עליהם ולא כתיב בהו אלא חקה לבד וכמ"ש הרב נחלת יעקב וזהו כנגד היסוד שהניח הרא"ם דדוקא כי כתיב חקת התורה בלי טעם.

אמנם גם למה שפי' הרב נחלת יעקב דחקה דהנך דוקא אין בהם בנותן טעם והיכא דאיכ' למדרש דדרשינן ודמי למשז"ל אין נא אלא לשון בקשה אין עמידה אלא תפלה אין הבטה אלא מלמעלה ודכוותייהו דהכוונה דאין תיבה זו האמורה כאן אלא זה עש"ב לק"מ קושית הרב הלבוש על רש"י דזמנין טובא דמשכחת חקה ולטעמ' עביד וה"נ גבי קרבנות הימ"ל חקה ופירושה כאינך דאיכא טעמא:

ומה שהקשה הרב אליה זוטא על רש"י מסוגית מנחות הא ודאי קשי' ומה שתירץ הרב דפריך דלכתוב חקה ותבא הקבלה דלא קאי ג"ש על חקה זו אינו מחוור דמאי פרכא דלא לכתוב תורה ובמקו' תורה לכתוב חקה ותיתי קבל הלמשה דלא קאי ג"ש על זו הרי נופי עדיף הא דכתב תורה כי בזה אין צורך לקבלה לא כן אי היה כתיב חקה היה צריך נמי לקבלה למסור למשה רבינו דלא קאי ג"ש על זו ומה צורך לכל זה כתב תורה וסגי לן. ותו דזה דעת התוספות שם במנחות ובזבחים ריש דף י"ח וחולין ריש דף כ"ד דהא דחקה מעכבא היינו מג"ש אבל מסתמות דברי רש"י לא משמע הכי אלא שדעתו דחקה ממשמעותא הוא דהויא עיכובא וזה דעת הריטב"א בשם רבינו יהודה בן יקר בחידושי קדושין דף י"ד והר"ן בשם הרמב"ן בחי' חולין סוף דך כ"ג דחקה הוי עיכובא ממשמעות וכ"כ בשיטה מקובצת חולין כ"י בשם הרא"ה ועיין בחיודשי קדושין לחד מקמאי והיא נדפס"ה בקושטנדינה ע"ש בדף י"ד באופן דקושי' הרב אליה זוטא על רש"י הנז' בעיני היא קושיא חזקה:

ותו ק"ק על דברי התוס' בזבחים דף י"ד שכתבו וז"ל ת"ל חקה חקה לג"ש מכאן אומר ר"ת דהא דאמרינן במנחות כל מקום שנא' תורה וחקה אינו לעכב לאו חד טעמא נינהו דחקה מג"ש ותורה ממשמעות עכ"ל דהרי בסוגית מנחות אסיקנא דכונת רב דאמר כל מקום שנאמרה תורה וחקה אינו אלא לעכב היינו דחקה דוקא לעיכובא ותורה לא מעכבא ואף דכתיב תורה אי כתיבא חקה אין ואי לא לא וא"כ איך נקטי התוס' דתורה מעכבא ממשמעות ולאו חד טעמא נינהו תורה וחקה דחקה מג"ש ותורה ממשמעות דמוכח מדבריהם דקושטא הוי דחקה לחוד מעכבא וכן תורה לחוד והא במסקנא לא קאי הכי כמדובר. והתוס' במנחות כתבו דברי ר"ת אמסקנא דש"ס דתורה בעי חקה וחקה לא בעיא תורה ע"ש ובתוספות דחולין ריש דף נ"ד: ולזה יש לומר דכונת התוס' בזבחים כלפי אוקמתא מציעתא אף דלא קיימא מסקנא הכי משום דהך שינוייא או חקה או תורה מעבי לפום ריהטא יקשה על ר"ת דהרי משנינן דחקה או תורה מעבי וכיון דתור' לחוד מעכבא ודאי ממשמעותא הוא וכי היכי דתורה ממשמעות ה"ה חקה ולאו מג"ש. והכין חזינא בשיטה מקובצת לחולן כ"י שכתשב משם הרמב"ן על דברי ר"ת וז"ל ולא דאיק מדאתמר התם במנחות אמר רב וכו' וקס"ד תורה וחקה תרוייהו וסיקנא אפי' תורה בלא חקה וחקה בלא תורה ואי מג"ש היכי ס"ד למימר הכי אלא ודאי מגופיה משמע הכי וכי אסיקנא אפי' חקה בלא תורה הכי נמי הוא עכ"ל הרי דהרמב"ן הקשה על ר"ת מהך אוקמתא מציעתא. ואמטי להכי אתו התוספות לאוקומה להאי אוקמתא נמי בשיטת ר"ת דמיד איריא חקה מג"ש ותורה ממשעמות אבל לאו דלקושטא פי' מימרת רב הכי. ועמ"ש הרב ברכת הזבח שם בזבחים ודוק:

אמנם ראיתי בירושלמי ברי סוטה דאמרינן התם לא יקנא מתוך שחוק וכו' ובעי עבר וקנא בחד מכל הנך אי מעכב ופשיט אתיא כהדא כל מקום שנאמר חקה תורה מעכב ומשמע דסבר הירושלמי דתורה לחוד מעכב דגבי סוטה לא כתיב אלא תורת הקנאות. וה"נ אמרינן תו התם בירושלמי דסוטה פ"ב הלכה ג' מ"ד בין שבועות בין תנאין מעכבין אית ליה חקה תורה מעכב ומוכח דכונת הירושלמי כדאמרן דתורה או חקה מעכב וכן כתב מרן בכסף משנה סוף הלכות סוטה על הירושלמי דפ"ק דהכונה דגבי סוטה כתיב זאת תורת הקנאות ומעכב. למדנו דסבר הירושלמי דתורה לחוד מעכב. וזהו הפך מסקנת תלמודין במנחות. ובהכי ניחא לי דברי הרא"ש בתוספותיו לסוטה כ"י דאמאי דאמרינן שם דף ח' ע"ב חבל מצרי מהו שיעכב כתב הרא"ש וז"ל תימה היכי ס"ד שיעכב הא אפי' מיד דכתיב בקרא אמרינן בכל דוכתא שנה הכתוב עליו לעכב דאי לאו דשנה אינו מעכב עכ"ל וק"ק דמשמע דגם בסוטה בעינן שנה הכתוב לעכב והרי בירושלמי קאמר דכיון דכתיב בה תורה מעכב כאמור. אמנם לפום מאי דאמרן לק"מ דמסקנת תלמודא דידן הפך הירושלמי דדוקא חקה מעב ושפיר קמאר הרא"ש לפום גמרין דבעינן שנה הכתוב:

אבל קשה על מרן בכסף משנה שם בסוף סוטה ועל הרב פר"ח בהגהותיו דק"ל על הרמב"ם מהירוש' ומדהדרי לתוצי' פסק הרמב"ם ולא זכרו דתלמודין מסיק במנחות הפך הירושלמי דתורה לחוד לא מעכב. ועל הירושלמי קשה מהא דפריך בסוגיית מנחות על הא דס"ד דתורה לחוד מעכב דהרי קרבנות דכתיב זאת התורה לעולה וכו' ולא מעכבי ולירושלמי דסבר הכי לקושטא קשיא מקרבנות כקושיין:

ואפשר דסבר הירושלמי דל"ק מדכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה וכו' דאף דבעלמא תורה לחוד מעכב שאני הכא דכתיבי בהך קרא כלהו קרבנות ואתקוש למנחה מה מנחה אף דכתיב בה חקה לא מעכבא דכתיב מגרשה ומשמנה גרש ושמן מעכבין ואין דבר אחר מעכב ולמדנו דחקה דידה לא מעכבא וכדאמרינן התם בסוגיית מנחות הנז' אף שאר קרבנות נמי לא מעכבי אף דכתיב תורה וא"כ שפיר מצית אמרת דתורה לחוד מעכבא דכל מאי דדחי להך סברא בתלמודא דידן היינו מכח דקשיתיה מקרבנות. והשתא דהא מתרצא מהקשא כדאמרנן סבר הירושלמי דגם תורה לחוד מעגב.

והשתא דאתית להכי הנה מקום להשוות תלמודין עם הירושלמי ולומר דכי אמור בתלמודין דחקה לא בעי תורה ותורה בעי חקה ונדחקנו במימרת רב היינו מקמי הא דפריך ומשני ממנחה אבל למאי דאסיק בתר הכי דחקה דמנחה לאו לעיכובא מדכתיב מגרשה ומשמנה ממילא ל"ק מקרבנות דכתיב תורה ולא מעכבי די"ל דאתקוש למנחה ושבקינן מימרת רב כפשטה דחקה או תורה מעכבי ולא אצטרי' לש"ס לפרושה דממילא דווקא שמעתר בהך דמנחה ואתיין מילי דרב כפשטייהו וכפ"ז כחדא שריין התרי תלמודי. ובהני תו לא צריכנא לתורצי דברי התוס' בזבחים כדשניין די"ל דהתוספות דזבחים ס"ל דהכי מסקנא דמילתא דחקה או תורה מעכבי דלמאי דמשני במנחה הדרן לשינויא מציעתא דחקה או תורה קאמר רב דמעכבו דבהכי א"ש מילתיה דרב כדאמרן. ובזה סלקי שפיר דברי מרן בכסף משנה והרב פרי חדש דאזלי בתר הירושלמי ושבקי מסקנת תלמודין אלא דכל כי הא הו"ל למרן ולפר"ח לאודועי. ומן האמור תנוח דעתנו בדברי רש"י דסוף מנחות דאתינן עלה דכיון דבהך קרא אתקוש קרבנות אהדדי ליכא למטעי דחקרה לעכב דמקישנן כלהו למנחה מה מנחה לא מעכבא אף כל הקרבנות כן וזהו שפיקרש רש"י דק"ל דהול"ל זו החקה לעולה וכו' דשפיר מצי למכתב זו החקה ולאו לעיכובא הוי מהקשא דאעיקרא ה"ט דכתיב תורה בקרבנות ולא מעכבא מכח הקשא דלפי האמרת או תורה או חקה מעבא ול"ק קשית הרב אליה זוטא הנז' על רש"י כנ"ל לישב בדוחק. ומה שמקשה הרב אליה זוטא בסוף דבריו לדברי הרא"ם מהא דק"ל לתוס' תורה למאי אתא ומשמע דכונתו להקשות לדלברי הרא"ם דחקה בלי תורה לטעמא עביד ואינה גזרה בלי טעם זולת כי כתיבא תורה בהדה א"כ מאי ק"ל לתוס' תורה למאי אתא הא אצטריכא בהדי חקה לומר דלית בה טעמא ולק"מ דדברי הרא"ם אינה אלא כי כתיב חקת התורה כאשר עין הקורא בעיניו יראה. אמנם הא דשמעתין היינו אף דכתיבי תורה וחקה בחד ענינא אף דלא סמיכי והנם רחוקים כגון מנחה דכתיב חק וכתיב זאת התורה לעולה דגם בכה"ג מקרי דכתיבו במנחה תורה וחקה וכל כי הא מודה הרא"ם דאינו גזרה בלי טעם ובאופן זה הקשו התוס' תורה למאי אתא. אך כבר כתבנו דדברי הרא"ם מוקשי' מצד אחר ותו ק"ק על דבריו ממ"ש רש"י דפ' תולדות חקתי דברים שיצר הרע השיב בחזיר ושעטנז שאין בהם טעם ע"ש ואין להאריך ועיין בס' יד אהרון על דברי הלבוש:

יב[עריכה]

וחטאת וכו' הרב מגו אברהם כתב מכח קושיא דאם יודע שחטא יאמר פ' החטאת קודם והרב אליה רבה והרב שמלה חדשה דך כ"ח ע"ב דחו קושיתווא"כ בכל גוונא יש לומר פ' עולה קודם וכן משמע מסתמות הפוסקים ועיין בשו"ת שב יעקב א"ח סי' ב:

סעיף ו[עריכה]

יג[עריכה]

פרשת הקורבנות לא יאמר אלא ביום. בס' עטרת זקנים סי' מ"ח כתב דיאמר פרשת הקרבנות קודם ברוך שאמר וכ"כ הרב בלבוש שם נראה דלדידן בארץ הצבי שאין אנו אומרים בזמירות פ' מוסף שבת ולא נהגינן בזה כדברי מרן וטעם מנהגנו דתפלת שחרית במקום תמיד ואין להקריב מוסף קודם א"כ ה"ה שאין לקרות סדר הקורבנות עד לאחר תפילת י"ח. ומיהו כל זה למצוה מן המובחר ומהיות טוב. אבל אפילו בלילה יכול לומר פרשיות אלו קודם היום דלא גרע מן תורת לילה וכי הכיכי דמעלה כאלו הקריב במקום הראוי ה"נ בזמן הראוי וכ"כ הרב שמלה חדשה דף כ"ט ע"א. אלא שעל דרך האמת אין לקרוא מקרא בלילה קודם היום זולת באור הששי כמ"ש גורי הארי זצ"ל:

יד[עריכה]

יאמר פרשת הקרבנות בעמידה דיושב פסול לעבודה כ"כ הרב אליה זוטא. אך באליה רבה כתב כן משם עולת תמיד ודחה דבריו דאין קפידא בזה. וכן הסכים הרב שמלה חדשה דלא ראה מאן דחש לה. וכן עמא דבר:

סעיף ז[עריכה]

טו[עריכה]

מפני שהם באים בנדבה וכו' עמ"ש מרן בבית יוסף משם מהרי"א ומהר"י ן' חביב ועמ"ש האחרוני' ועיין בשו"ת כנסת יחזקאל סוף א"ח ובשו"ת שאלת יעבץ סי' קס"ג ובס' פרי צדיק דף ע"ב:

טז[עריכה]

מהרש"ל היה אומר אחר פרשת חטאת יה"ר שאם נתחייבתי חטאת וכו' והט"ז השיגו דאין חטאת בא על תנאי שאינו בא נדברה. וכן השיג הרב באר שבע ומהרח"א בעץ החיים והרב בני יעקב בהגהותיו על דברי מרן בכסף משנה שכתב כן בכמה מקומות. וכן קשה על הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' רכ"ב. והרב יד אהרן עמד בענין הנסכים שאינם שווים נסכי חובה לנסכי נדבה דהני לספילים והני לאישים וכו' וכבר כתיבנא בעניותין על דבריו בספרי הקטן שער יוסף דף י"ח עיין שם באורך ואחר זמן ראיתי להרב משנה למלך פי"ו דמע"הק דין י"א שהסכים דלדעת הרמב"ם אינו יכול להתנות הנסכים מצד המלח עש"ב. ומיהו הא דידן לא דמי שאינו אלא קורא בתורה וכמ"ש כל האחרונים דדברי מהרש"ל עיקר:

סעיף ח[עריכה]

טו"ב[עריכה]

ושחט אותו וכו' הט"ז קרא תגא על האומר ונשלמה פרים שפתינו קודם איזהו מקומן דגם חטאת נזכר שם ושמא אינו חייב אלא יאמר ונשלמה פרים שפתינו במקום קרבן התמיד. והביאו דבריו קצת אחרונים אך הרב שמלה חדשה שרי בהו נרגא וכתב דאין קפידא וכן עיקר:

סעיף ט[עריכה]

ח"י[עריכה]

ואח"כ פרשת מזבח מקטר וכו'. אין צורך לומר פרשת מזבח אדמה וכו' ודלא כספר חקי חיים. שמלה חדשה דף ק"ח ע"א:

שיורי ברכה[עריכה]

א דין א'. יתגבר כארי וכו' לפנים אות ה' כתבתי שיטת מהר"ם קורדובי"רו ושם נאמר דיש להרב מהרח"ו שיטה אחרת. ודע דשיטת הרב מהר"ם קורטבי"רו נכונה ומסוכמת. אבל שיטת מהרח"ו נראה כי זאת היתה לו מקדם קדמתה כאן לפני הדביר אשר יצר מים על יד רבינו האר"י כי כן דברי מהרח"ו הנז' הם בפירושו על הזהר:

ב לפנים אותו ו' דקדקתי עמ"ש מהר"י עאייאש בשו"ת בני יהודה סי' קכ"ד וכן לקמן סי' נ"ה אות ד':

ג דין ה'. פרשת העקידה וכו' יש מי שכתב לאומרה גם בתחילת סדר תפלת מנחה וכן נוהגים קצת:

ד ופרשת עולה ומנחה וכו'. בהגהת יש נוחלין דף י"א ודף י"ב סידר סדר נכון ע"ש: