שולחן ערוך אבן העזר ק
"שולחן ערוך" בוויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחצו כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן ב"שולחן ערוך" יחד עם נושאי כליו. וראו גם ויקיטקסט:שולחן ערוך
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן ק | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
מדינא דגמרא, הכתובה, דהינו עיקר כתובה ותוספת, אינם נגבים אלא מן הקרקע. ומתקנת הגאונים נגבים אף מן המטלטלים. והוא הדין לכל תנאיה, חוץ מכתובת בנין דכרין. לפיכך, אם גבו היורשים מעות בחובת אביהם, גובה מהם. ומיהו, רשות ביד היורשים לסלקה בקרקע (הגהות אלפסי פרק הכותב).
ודוקא מטלטלי בני חרי, אבל אם מכרם הבעל או נתנם במתנת בריא, אינה גובה מהם.
- הגה: ויש אומרים דוקא שנתן לאחרים, אבל אם נתן ליורשיו במתנת בריא, אשה גובאת כתובתה מהם (הגהות מימוני פרק י"ו ומהרא"י סימן פ"ו ומהרי"ו סימן קנ"ו), דכל מה שנתן ליורשיו אינו אלא כירושה, והאשה גובאת כתובתה משם (מרדכי פרק נערה בשם מוהר"ם). מי שצוה לתת מנכסיו לאחר מותו כך וכך, אף על פי שצוה כך כשהיה בריא, אשה גובאת כתובתה משם, דאינה אלא כמתנת שכיב מרע דגובאת כתבתה משם. (ועין בחשן המשפט סימן רנ"א ורנ"ב ורנ"ז.)
ואם מכרום יורשים אחר מותו, גובה מהם. ועכשיו נוהגים לכתוב בכל הכתובות ששעבד לה כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי מטלטלי אגב מקרקעי דקנאית ודאקנה. ומכל מקום, לא נהגו לגבות ממטלטלין שמכר או נתן במתנת בריא, ולא אפילו ממטלטלין שמכרו היורשים, מפני תקנת השוק.
- ועין בחשן המשפט סימן קי"ג. עין לקמן סימן קי"ח, אם אשה חייבת לקבר בעלה קדם שתגבה כתובתה:
אין עיקר כתובה ותוספת נגבים אלא מהזבורית. ואינם נגבים מהשבח שהשביחו הנכסים לאחר מותו, לא שנא השביחו יורשים לא שנא השביחו לקוחות ובאה לטרף מהם. ואינם נגבים אלא מהמוחזק, אבל לא מהראוי.
- הגה: האב שצוה לתת מתנה לבנו לאחר שתים או שלש שנים, או שצוה שלא לתת לו חלק ירושתו רק אחר שתים או שלש שנים, מקרי ראוי ואין אשת הבן גובאת כתובתה מזה (מהרי"ו סימן מ'). יש אומרים דאם מת יעקב בחיי ראובן בנו, והניח אלמנה הנזונית מנכסיו, אין אלמנת ראובן גובאת כתובתה מאותן נכסים, הואיל והיו משועבדים לאלמנת אביו כשמת ראובן (מרדכי סוף נערה). ודוקא במקום שאין רשות ליורשיו לסלק האלמנה ממזונותיה, אבל במקום שיכולין לסלק האלמנה, אלמנת ראובן גובאת משם (גם זה שם). שכר פעולה שלא היתה בידו מעולם, מקרי ראוי (מרדכי יש נוחלין). היתה גנבה שלו ביד הגנב, כשמת, ואחר כך החזיר הגנבה, מקרי מוחזק (כך השיב מוהר"ם).
ומלוה שחיבים לבעל, הוי מוחזק וגובה ממנה, אפילו היא על הכותי.
- וכל זה לא מירי אלא בעיקר כתובה ותוספת, אבל נדוניא ושאר צאן ברזל דינן כשאר חוב (כן כתב המגיד משנה פרק ט"ז ובית יוסף בשם נמוקי יוסף והר"ן ורבנו ירוחם).
ויש אומרים דאפילו הכי אינם נגבים רק מן הזבורית (הר"ן ריש הנזקין):
אם נמצא קרקע בן חורין, גובה ממנו. ואם לאו, טורפת מקרקע שמכר או שנתן הבעל, בין במתנת בריא או במתנת שכיב מרע. ואפילו נתרצית למה שמכר או נתן, אינו מועיל אלא אם כן קנו ממנה תחלה. ואם מכר קרקע לאחד ולא נתרצית לו, ואחר כך מכר לאחר אותו קרקע או קרקע אחרת ונתרצית וחתמה לו, אינה גובה ממנו. ומן הראשון, יש אומרים שגובה ויש אומרים שאינה גובה.
- ועין לעיל בסימן צ' סעיף י"ז:
מי שהיה נשוי שתי נשים, ומכר את שדהו וקנו מהאשה הראשונה תחלה, ואחר כך ממנו; השניה מוציאה מיד הלוקח, והראשונה מיד השניה, והלוקח מיד הראשונה, וחוזרים חלילה, עד שיעשו פשרה ביניהם:
אם כתב בכתובתה, בעיקר כתובה ותוספת, מעות סתם, אינה גובה אלא בפחות שבמטבעות. כיצד, נשא אשה במקום אחד וגרשה במקום אחר, והאשה שם עמו, אבל שלח לה גט למקום הנשואין, הולכין אחר מקום הנשואין (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א), אם היה מעות מקום הנשואין טובים ממעות מקום הגרושין, נותן לה ממעות מקום הגרושין. ואם היו מעות מקום הגרושין טובים ממעות מקום הנשואין, נותן לה ממעות מקום הנשואין. ודוקא בשווי המטבע שהוא מגבה לה מאתים ומנה, אבל לפחות מכאן אי אפשר. ואם פרש בכתובתה מטבע ידוע, בין בעיקר בין בתוספת, גובה ממנו כמו שכתוב בכתובה.
- הגה: ונכסי צאן ברזל הולכין תמיד אחר מקום שנשתעבד שם, כמו בחוב דעלמא (כן כתב המגיד משנה פרק י"ו וכן כתב הרשב"א). ובמקום שמוסיפים שליש על מה שנותנת לו, כמו שנתבאר לעיל סימן ס"ו, יש לו דין צאן ברזל ולא דין תוספת (מהרי"ק שרש פ"א):
אלמנה, אם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, אינה גובה אפילו עיקר כתובה. וכן הגרושה, אם הבעל טוען: פרעתי או מחלה, אפילו עיקר כתובה אין לה עד שתוציא שטר כתובה. במה דברים אמורים, במקום שדרכם לכתב כתובה. אבל במקום שאין דרכם לכתב כתובה, אלא סומכים על תנאי בית דין, הרי זו גובה עיקר כתובה אף על פי שאין בידה שטר כתובה, בין נתגרשה בין נתאלמנה.
- הגה: ואם יש עדים שנאבדה הכתובה או נשרפה, אפילו במקום שכותבין הוי כמקום שאין כותבין (הגהות אלפסי פרק הכותב). ויש אומרים דאפילו במקום שכותבין גובה את כתובתה בלא שטר כתובה, ואין נאמנין לומר פרוע היא (טור בשם ר"י). ולא מבעיא עיקר כתובה, אלא אפילו התוספת שמנהג כל המדינות להוסיף (מרדכי סוף הנושא ותשובת מימוני סוף אשות). וכן נראה סברת האחרונים (מהרי"ק שרש ח"י וקי"ד ומהרא"י סימן רכ"ט). אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה. ולכולי עלמא אם אין המנהג פשוט, אף על פי שכתובתה בידה ואינה מקימת, אינה גובאת בה (שם במהרא"י ומהרי"ו סימן קי"ג ומהרי"ק שרש ח"י). מיהו, אם תפסה האלמנה ויש לה מגו שתוכל לכפר בנכסים, נאמנת על מה שאומרת שהוסיף לה (מהרי"ו סימן רל"ב). ועין לעיל סימן ס"ו. ויש אומרים דאם כבר נשאת לאחר, אינה נאמנת לגבות עוד בלא כתובה (מרדכי פרק אלמנה). וכל מקום שנאמנת, צריכה לישבע שלא נפרעה. ובמקום שאינה נאמנת, אם הבעל חי צריך לישבע שפרעה. ואם אינו חי, היתומים פטורים בלא שבועה (דברי הרב, וכן משמע לשון הטור). היתה כתובתה בידה ונחתכה בסכין, אינה גובאת כלום, אף על פי שאינו קרע שתי וערב (ריב"ש סימן שפ"ג):
האשה שבאה לבית דין ואמרה: מת בעלי התירוני לינשא, ולא הזכירה שם כתובה בעולם, מתירין אותה לינשא, ומשביעין אותה ונותנים לה כתובה. ואם באה ואמרה: מת בעלי תנו לי כתובתי, אף לינשא אין מתירין אותה:
באה ואמרה: מת בעלי התירוני לינשא ותנו לי כתובתי, מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה. אבל אם באה ואמרה: מת בעלי תנו לי כתובתי והתירוני לינשא, מתירים אותה ואין נותנים לה כתובה. ואם תפסה, אין מוציאין אותה מידה. ויש מי שאומר, דבין בזו ובין בזו אין מתירים אותה, כיון שהזכירה כתובה:
במקום שאין כותבים כתובה, והביאו עדים שכתב לה כתובה, יש מי שאומר שדינו כבמקום שכותבים ואינה גובה בלא כתובה; ויש מי שאומר שגובה בלא כתובה:
האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט, ואמרה לבעלה: גרשתני ואבד גטי תן לי כתובתי, והוא אומר: לא גרשתיך, חיב ליתן לה עיקר כתובתה אבל אינו נותן לה התוספת, עד שתביא ראיה שגרשה או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידיה.
- ויש אומרים דאם אינה מביאה ראיה על הגרושין, אפילו עיקר כתובה אינו נותן לה דמאחר שתובעת כתובתה אינה נאמנת על הגרושין, כמו שנתבאר לעיל סימן י"ז סעיף ב', ולכן אינה נוטלת כתבתה (טור); וכן עיקר:
אמר לה הבעל: כך היה: גרשתי ונתתי לה כל הכתובה עיקר ותוספת וכתבה לי שובר ואבד שוברי; מתוך שיכול לומר: לא גרשתי, ולא יתחיב בתוספת, נאמן, ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה את העיקר, ונשבע הוא (שבועת) הסת על התוספת:
הוציאה גט ואין עמה שטר כתובה, אם דרך אותו המקום שלא יכתבו כתובה, גובה עיקר כתובה בגט שבידה. ואם דרכן לכתב כתובה, אפלו עיקר אין לה עד שתוציא שטר כתובה, ונשבע הבעל שבועת הסת על טענתה, ונפטר:
הוציאה שני גטין ושתי כתובות, וזמן כתובה ראשונה קודם לגט הראשון, וזמן השניה קודם לגט השני, גובה שתי כתובות:
הוציאה שתי כתבות וגט אחד, אינה גובה אלא כתובה אחת. ואיזו מהם גובה, אם שתיהן שוות בטלה האחרונה את הראשונה ואינה טורפת אלא מזמן האחרונה. ואם היתה באחת משתיהן תוספת על חברתה ולא כתב לה: "ואוסיפית לך כך וכך על הראשונה", אם רוצה לגבות הראשונה גובה מזמן ראשון, או שניה מזמן שני. ואם כתב לה: "ואוסיפית לה כך וכך על הראשונה", גובה ראשונה מזמן ראשון והתוספת מזמן שני. במה דברים אמורים, ששתיהן מן הארוסין או מן הנשואין, אבל אם אחת מן הארוסין והשניה מן הנשואין, בכל ענין אינה גובה אלא אותה שמן הנשואין:
הוציאה שני גטין וכתובה אחת, אין לה אלא כתובה אחת; שהמגרש את אשתו והחזירה סתם, על כתבתה הראשונה החזירה:
הוציאה גט וכתובה אחר מיתת הבעל, אם גט קודם לכתובה, גובה בגט זה עיקר כתובה, אם אין דרכם לכתב כתובה, (ובכתובה) גובה כל מה שיש בכתבוה זו, שהרי זכתה בה במיתתו. ואם כתובה קדמה את הגט, אין לה אלא כתובה אחת, שעל דעת כתבתה הראשונה החזירה: